ראשן

איך באים

ילדים יקרים, מכיוון שאתם כבר גדולים ונבונים, נספר לכם היום סיפור שטרם סופר.

אמא ואבא שכבו זה לצד זה בחלקת השדה הירוקה. מעליהם נעו השיבולים הגבוהות ברוח הקלילה, מהנהנות בקודקודיהן הגדושים. כמו דרור הפורש כנף בשמחה ועף לעבר הדרורה לאחר שסיימו לבנות את הקן, כמו תרנגול המסוכך על התרנגולת בכנפו לבל יאונה לה כל רע, כמו סוס השש אל סוסתו השבה מהמרעה, כך ליטף אבא את לחייה של אמא והסתכל עמוק בעיניה. היא החזירה לו מבט אוהב. כאלפי ראשנים קטנים השוחים לעבר אור השמש, שחו זירעוניו של אבא לעבר הביצית של אמא. אחד מהם, רק אחד מהם, יגיע. הוא חתר וחתר, נחוש לצלוח כל מכשול, להגיע אל היעד. הוא לא עצר לרגע לחשוב על הדרך, לא הביט לצדדים, וגם לוּ היה מביט לא היה רואה כלום בחושך ששרר סביב. הוא צלל הלאה והלאה, לא הרפה, לא הרשה לעצמו להרגיש עייף. בתנועות רחבות חתך את החושך, ניצוצות זוהרים סביב גופו. קולות עמומים נשמעו מרחוק. הנה הוא מתקרב למטרה. גדולה ומוארת היא צפה על פני הנוזל העכור. והקולות הולכים ומתגברים עד שהם מרעידים את גופו בחוזקה. רק שלא יזרקו מטענים, הוא אומר לעצמו, מקפיד שלא לפלוט בועות. והנה הוא מתחת למטרה, מגרד את הדופן בשפכטל ומצמיד אליה את זוג המוקשים שנשא על גבו.

לא על הכול אפשר לספר לכם, ילדים, וקצת קשה לתאר את זה למי שלא חווה את הדברים על בשרו, אבל הוא היה צריך לעשות זאת שוב ושוב, ובכל פעם המרחקים התארכו, הגלים גבהו, הזרמים התחזקו, והקור גבר. ואז הגיע היום המיוחל. הוא קיבל סוף־סוף כנפיים. היו אלה הרמטכ"ל ומפקד חיל הים שענדו לו את כנפי העטלף. הוא עמד שם במדיו הצחורים, מצמצם את עיניו אל מול אור הפרוז'קטורים, מחפש בקהל החשוך את אמא ואבא. האם הגיעו? האם הם רואים אותו? הוא לא ידע שהם כבר יושבים שם, מתווכחים מי אשם בכך שאיחרו לטקס. כהרגלם, היו עסוקים בענייניהם, ולא הבחינו שבִּמקום ילד התפתח להם יצור מכונף שגופו להב המבתר בדומייה את השמים, וליבו רימון העומד להתנפץ ברעם.

אומרים

אומרים שהמילה הראשונה שלי הייתה "טאקטור". לא אמא, לא אבא, אלא הטרקטור האדום הרועם הוא שהיה מושא הערצתי. גם את פר ההרבעה הענק הערצתי. אומרים שהיו צריכים להחזיק אותי שלא ארוץ לתוך המכלאה שלו במרכז המושב. אמא שלי אומרת שזה עניין מאוד מסוכן, פר הרבעה.

אבא שלי לא היה בלידה. האם היה עצבני? האם צעד במסדרון הלוך וחזור ועישן סיגריות בשרשרת, כמקובל באותם ימים? הוא אומר שמעולם לא עישן, ואם נתעלם לרגע מכך שזכור לי שכמה שנים אחרי האירוע דווקא כן ראיתי אותו מעשן, נוכל להניח שהוא פשוט המתין בסבלנות על הספסל, ספר שירים על ברכיו, עיניו עצומות, והוא שקוע במחשבה עמוקה, בזמן שאמא ואני התייסרנו. הוא תמיד היה אומר שכשהראו לו דרך החלון של חדר התינוקות את התוצר, כלומר אותי, הוא לא היה הכי מרוצה מהפרצוף החמוץ שהתבונן בו.

לא שלא היה לו תפקיד, לאבא. לולא הוא אולי הייתי תקוע בבית החולים עפולה עד עצם היום הזה, צמיד פלסטיק כחול על ידי. היה זה אבא שהסיע אותנו על הווספה אל המושב. שם כבר הסתדרנו לבד, אמא ואני. הייתי תינוק נוח. ישר הבנתי שאמא שלי לא יכולה להניק, ושתיתי מהבקבוק ברצון ("אין 'לא יכול', יש רק 'לא רוצה'", כך אמר מפקד הצוות בשייטת, אבל זה היה הרבה אחר כך). כשעשו לי ברית מילה, לא התנגדתי, רק בכיתי בנימוס, כנהוג. בכלל, אומרים שהייתי תינוק מקסים שמסכים לכל דבר. לדוגמה, כל בוקר, כשהם הלכו לעבודה, אמא ואבא שלי יכלו להשאיר אותי בלול על הדשא להתבונן בעצים ולשוחח עם העורבים. אפילו לא בכיתי, כך אומרים. הם היו בעבודה, ולכן לא ראו במו־עיניהם מה היה שם, אבל כמורים ומחנכים בישראל הם בטח ידעו.

אחרי שנה וחצי על הדשא עם העורבים נסעתי איתם לדרום אפריקה, לשליחות. לא עם העורבים, עם אמא ואבא. שליחות זה נשמע חשוב מאוד, ואין פלא שמייד הסכמתי להצטרף אליהם ודידיתי אחריהם כשהם סחבו את המזוודות. בנעל הם שמו לי פעמון שעושה גלינג־גלינג בכל צעד כדי שהם ידעו שאני מדדה אחריהם, ולא מאמץ לעצמי הורים אחרים שלא יוצאים לשליחות. אבל בנמל התעופה התברר שהמדינה לא מסכימה שאצא מהארץ, כי לא היה אישור יציאה בשבילי מטעם הצבא. זאת לא בדיחה ולא צ'יזבט, ככה בדיוק היה. ומה יעשה הצבא בתינוק בן שנה וחצי? את זה לא אמרו. אמא פרצה בבכי. אבא היה אובד עצות. ואף על פי שכל העניין סבב סביבי, מעולם לא סיפרו לי איך אני הגבתי. אולי פשוט לא שמו לב. אילו היו שואלים אותי, הייתי דווקא שמח על הקפיצה הזאת לחו"ל, הרחק מהפרובינציאליות ודמדומי הצנע שאפיינו את ישראל של תחילת שנות השישים, ואם נהוג לעשות טיול גדול אחרי הצבא, אז למה לא טיול לפני הצבא? אבל לא שאלו. פשוט נתקענו שלושתנו בשער היציאה בזמן שכל יתר הנוסעים כבר מיהרו לעלות לאווירון (גם בקורס הצניחה היה לנו מדריך שהתעקש להגיד "אווירון", כמו שהיו מדברים פעם).

אומרים שאת המצב הציל הדוד יוסף. הוא זיהה את אחותו הבוכה, חצה את המחסום תוך חתירה למגע וסידר את כל העניין עם משטרת הגבולות. קצת תעוזה והרבה קשרים, כך אומרים, יכולים להסיר כל מכשול בדרך למטרתך. גם שפם מרשים, כמו שהיה לדוד יוסף, לא מזיק במצבים כאלה. כן, זהו אותו הדוד יוסף האגדי ששירת בלגיון הירדני בזמן השלטון הבריטי, זה שהיה מכין שיפודי שישליק־כבש עסיסיים כמו הצ'יזבטים שהיה מספר ומותח את קהל השומעים ואת המציאות מעבר לכל גבול. אומרים שבתש"ח, כשפיקד על מגיני סדום, החליט שלא לסגת בניגוד לפקודה מפורשת מבן־גוריון, ושרק בזכותו יש לנו סדום במדינה שלנו. עם דוד שכזה מי לא ירצה לשרת בצבא? במילים אחרות, לימים אכן התגייסתי לצבא. מכאן אתם מבינים שחזרנו בסופו של דבר לארץ, כמו שהבטיח הדוד יוסף למשטרת הגבולות בנמל התעופה (שאז עוד לא קראו לו על שם בן־גוריון).

אומנם בשירותי הצבאי לא רכבתי על סוס עם כפייה אדומה ושבְּרייה כמו הדוד יוסף, אבל מקורות זרים אומרים שרכבתי על "חזיר", מעין צוללת ננסית. זה עניין שלא העזתי לדבר עליו שנים ארוכות, עד שראיתי "חזיר" כזה מוצג לעין כול, בשיא חזיריותו הבלמ"סית, במוזיאון חיל הים בחיפה. הפה שלי, שהיה חסום רוב הזמן בפִיית מכשיר הצלילה, לא נפתח במהלך כל השירות הצבאי, גם לא כשנשלחנו למקומות שלא היו צריכים לשלוח אותנו אליהם כדי לעשות דברים שלא הכי כדאי לעשות. בכל מקרה, גם בלי שסיפרתי כלום נחשבתי מספיק גיבור כדי שלהורים שלי יהיה מה לספר.

אבל נחזור אל הדוד יוסף, שכאמור סידר מה שסידר והכניס אותנו אל האווירון, שהמריא בקול רועם לעבר היבשת השחורה. אומרים שהייתי רגוע בהמראה. הייתי אז קטן מכדי לזכור, אבל זה נשמע לי דווקא די הגיוני, כי מה כבר נדרש ממני בטיסה ההיא? לשבת בכיסא של גדולים ולנעוץ עיניים בדיילת שרוכנת להדק לי את החגורה, הולכת וחוזרת בחן ומניחה לפניי מגש בחיוך? אני כן זוכר את ההמראה לטיול הארוך שלי אחרי הצבא, עשרים ומשהו שנים אחר כך, ואת התחושה המוזרה שאני ממריא בשביל לנחות, ולא בשביל לקום באמצע הטיסה ולקפוץ אל הנוף או אל החושך כחלק מעוד אימון מייגע ולקוות שהחבטה הבאה תהיה זאת של המצנח הנפתח.

בקיצור, הייתי קטן ורגוע, והאווירון שנשא אותי ואת הוריי נחת בדרום אפריקה של אותם הימים, מדינה מודרנית ומסודרת. אנחנו היינו לבנים, וכדי שזה יהיה ברור במאה אחוז, אמא שלחה אותי יום־יום לגן בחליפה הלבנה שתפרה לי. את זה אני כבר זוכר. היא מאוד שמחה בי, ואבא שלי הצטרף לשמחה בעיקר כשהיו אנשים אחרים בסביבה. הם לא החמיצו שום הזדמנות להתגאות בבנם, שהוא כל כך לבן ומתורבת. ואכן, הוא היה משחק כל היום בגן וחוזר בבגדיו המבהיקים, שכבר היו מקופלים על הכיסא ומוכנים להילבש ביום המחרת. ובכלל, הוא היה אוכל בפה סגור עם סכין ומזלג, גומר הכול מהצלחת, מסדר את הצעצועים במקום ואפילו מנקה את האבק בחדר שלו בסוף היום, וכולם אמרו להורים שלי שהצליח להם.

ומה אני אמרתי? לא אמרתי. מצאתי דרכי ביטוי אחרות, אם כי לא לאור היום. העידו על כך הסדינים הרטובים של הלילה. הרטבת הלילה נמשכה אצלי עד גיל מאוחר יחסית, כשכבר החלפתי את החליפה הלבנה בחליפת גומי שחורה. כי יודע כל לוחם בקומנדו הימי, שאין דבר מהנה יותר מגל החום שאופף אותך כשאתה משתין בחליפה באמצע אימון צלילה בחורף, בנמל הקישון למשל. שיגידו מה שיגידו.