הוא עמד מול הים וניסה לסדר את המחשבות.
כבר בימי התיכון הבין שהתפאורה הכחלחלה הזו מאפשרת איחוד עם העולם שבחוץ, כפי שלעולם לא יקרה בכיתה. וכך עברו ימים שלמים. הרגליים הוליכו, ובכיתה – חסרונו ממילא לא הורגש.
אולי פרט למורה לגאוגרפיה שנהגה לבדוק נוכחות, והראתה לו פעם שפתחה עמוד נוסף ביומן שלה במיוחד עבורו. עידו באמת לא הבין מה התכלית של בית הספר. ככל שהתאמץ לחשוב על העתיד, הכול נראה לוט בערפל ולא מעניין. מאז עבר זמן והרבה השתנה, אבל הים נשאר אותו הים, והרחש הזה של הגלים נותר רעש הרקע הטוב ביותר כדי להקשיב לעצמך.
ועכשיו צריך לחשוב איפה עידית יכולה להיות. גם עבורה הים היה מקום של שקט. אבל היא כנראה במנוסה אמיתית, כך שקשה לדעת איפה בכלל להתחיל.
נטע – אחותם הצעירה והוא עשו עוד סיבוב בין החופים, נכנסו לקניון הקרוב, אבל לא היה זכר לעידית. היא יצאה בבוקר, והנייד שלה סגור. כבר אתמול היה ברור שמצבה הנפשי לא טוב. הם ניסו לשכנע אותה לקבל עזרה, אבל נדמה שזה רק החמיר את המצב. לכן הוא נשאר לישון שם, ולא נסע הביתה. בבוקר הלך לעבודה, והיא כנראה עזבה קצת אחריו.
משהו במצב שהיא הייתה בו אתמול והשעות הרבות שחלפו אמרו להם שהם צריכים להתקדם, ולהוציא את זה החוצה, למרות הרצון שלהם להאמין שבעוד רגע זה יסתדר, ושניתן להחזיק את זה עוד קצת בידיים שלהם.
נטע הגיעה לחופשת מולדת שתוזמנה לאזכרה של אביהם, אזכרה שהתקיימה יומיים קודם לכן. היא השאירה את ג’ו, או בגרסתו המעוברתת “רבינו ג’וזף”, בטורונטו. הכינוי דבק בו בדיוק לפני ארבע שנים, כשישבו שבעה על אבא. מכל המקומות בשולחן, הרב של אשדוד בחר להתיישב דווקא לידו, וג’וזף, כשכיפה גדולה לראשו ומעט מאוד מילים בעברית בפיו, הקשיב לדברי התורה של הרב בקשב רב, והקפיד להנהן מדי פעם בפעם.
הם הכירו שנתיים קודם לכן בהודו, כששניהם היו שם בסיבוב של חיפוש עצמי מאוחר. יהודייה כשרה מאשדוד ונוצרי ילד־טוב־טורונטו נפגשו בדרמסאלה, ישבו לשתוק יחד בוויפאסנה.
אחרי שמצאו את עצמם, וגם זה את זה, היא התגלגלה אחריו לטורונטו, ואז הוא אחריה לישראל. ההורים לא הבינו איך זה קרה להם – משפחה מסורתית, אבא שהתחזק ונעשה גבאי בית הכנסת, ויותר מכך לא הבינו איך לא משנה לה מה יגידו. הנראוּת בעיני הקהילה והחברה היו שם תמיד, קוד לא כתוב, אבל כל כך חשוב – החל מהתרומות המיוחצנות לבית הכנסת, ועד ההסתרה של המחלה של עידית בשנים האחרונות, ועכשיו רבינו הלא יהודי – עוד משהו לרשימת הדברים שהיה צריך להסתיר.
אבא השתמש במיטב המניפולציות, כולל “את לא הבת שלי יותר”, אך ללא הועיל. אימא, שהדתיות שלה הייתה תמיד גמישה יותר, גמישות שהתרחבה לאחר מותו של אבא, הצליחה לקבל את ג’ו ולשחרר. ג’ו, מצידו, גמל לה בלב אוהב, ובהגדלת אוצר המילים שלו בעברית.
תחילה עידית קיבלה אותו, אבל בתקופה האחרונה התרחקה מאוד, נעשתה לעוינת כמעט, כאילו היא מקיימת איזו צוואה לא כתובה של אביהם.
עלתה מחשבה נוספת שההיעלמות הזו קשורה באבא, בשל התזמון של האזכרה. הם החליטו לעבור בבית כדי לוודא אם יצרה קשר, ואם לא – לגשת משם למשטרה.
אימא קיבלה אותם בכניסה לבית, הלחץ ניכר בפניה. גם היא הרגישה שהפעם זה שונה. ראית אם היא לקחה תיק גדול? נטע ניסתה לחשוב על שאלות שיישאלו במשטרה. לא חושבת, היא יצאה עם תיק צד רגיל, לא אמרה כלום, אפילו לא שלום.
הם התארגנו לצאת. “תבואי איתנו?” שאלו את אימא.
“לא, אני מעדיפה להישאר בבית למקרה שתחזור.”
“אל תדאגי, אנחנו נמצא אותה,” הבטיח עידו. אף על פי שהוודאות שלו הייתה רחוקה מלהיות מבוססת, הוא הרגיש צורך להיצמד לתפקיד המשענת המשפחתית שאימץ בעשרים השנים האחרונות.
הוא נזכר בילדים שלו, איך עבורם הוא כול יכול, ואיך אימא עבורו כבר מזמן לא. הוא תהה אם יש נקודה בזמן שפתאום הילדים רואים אותך בה כמו שאתה, על כל שלל חולשותיך, או שזו שחיקה הדרגתית.
הוא ידע שמי שהניע את הבית הזה ואִפשר תפקוד ביום־יום זו היא ורק היא. אבא היה נוכח־נפקד. הלך לעבודה בבוקר, חזר בערב והסתגר בחדר. הוא זכר שסיפרה שכשעידית נולדה, והוא היה כבר בן שנה, היא הייתה צריכה לטפל בשניהם, לדאוג לתחזוקת הבית ולארוחה חמה כשחזר מהעבודה, כשהוא מסרב לקחת חלק בטיפול בהם – אף לא לרגע. כשרצתה להתקדם למשרה ניהולית בבית הספר, עצר בעדה כי חשש שלא תהיה פנויה דיה עבורו. והיא קיבלה את הכול בהשלמה – את התקפי הזעם והיחס המזלזל, את חוסר הפרגון והיעדר הנכונות לעשות ולוּ את הדבר הקטן ביותר בעבודות הבית. ובכל זאת נשארה כל השנים, בלי ניצוץ תקווה שמשהו ישתנה, מקבלת עליה את הדין. גם כאן הקוד “מה יגידו” שיחק תפקיד מרכזי.
הם יצאו לתחנת המשטרה ונסעו בשתיקה. כשנכנסו לתחנה, ציפו לפגוש עצורים והמולה, אך בפנים היה שקט. האור היה מעומעם והיומנאי נראה משועמם למדי.
“אנחנו רוצים לדווח על נעדרת,” פתחה נטע. “היא בת ארבעים ואחת, מצבה הנפשי לא טוב, היו לה בעבר התקפים פסיכוטיים, היא הייתה תחת טיפול תרופתי שהפסיקה על דעת עצמה, אבל אף פעם לא נעלמה סתם כך.”
“מי ראה אותה לאחרונה?”
“אימא שלנו, היא מתגוררת איתה בשנים האחרונות.”
“טלפון נייד?”
“יש, אבל הוא סגור, ניסינו כמה פעמים.”
היומנאי יצא וחזר עם הקצין התורן ששאל עוד כמה שאלות, וביקש את תיאור הלבוש של עידית ותמונה שלה כדי להעביר מייד לניידות בשטח. כשיצא, החליפו ביניהם נטע ועידו מבטים. שניהם הופתעו מהיעילות ומהנכונות לעזור, בשונה מהתדמית שהייתה להם בראש.
הם הצטרפו לאחת הניידות לסיבוב בשכונה. הסיבוב המשיך לחופים, אך לא היה זכר לעידית.
השניים גלגלו ביניהם את הרעיון שההיעלמות קשורה לאזכרה של אבא, וכך מצאו את עצמם בסיור לילי בבית העלמין. השוטר התלהב מעט יותר מדי, נסע במהירות לתוך הכניסה הרגלית לבית העלמין והבחין בדוקרנים שנייה אחרי ששני הגלגלים הקדמיים שלו השתטחו על האספלט. את המשך הדרך הם עשו ברגל. עידו הודה על כך שנטע איתו, הוא לא היה בטוח שהיה מצליח למצוא את הקבר לבד. הוא השתדל לא לבקר פה יותר ממה שהיה צריך. בדרך הוא דמיין את עידית יושבת ליד הקבר, מתפללת.
היא לא הייתה שם. המצבה הייתה עוד נקייה מהשטיפה יומיים קודם לכן, באזכרה. מנרות הזיכרון שדלקו נותרו פתיליות מפוחמות.
בינתיים הגיעה ניידת נוספת לאסוף אותם, וגם הביאה איתה כלים כדי לתקן את הפנצ’ר הכפול. עידו חשב שאולי זו ההסתכלות הנכונה על המשטרה – איפשהו באמצע. הם אנשים כמו כולנו שמנסים לעשות את הדברים כמו שצריך – לפעמים זה מצליח ולפעמים מתפנצ’ר.
עוד סיבוב בעיר, וכמעט עלה אור ראשון.
*המשך הפרק בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
