לא מדברות עם אנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לא מדברות עם אנה

לא מדברות עם אנה

4.6 כוכבים (51 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

רגע לפני שאנה נרדמה, היא שלפה את הטלפון מהמגירה. להפתעתה ראתה שנטע כתבה משהו חדש. המשפט שראתה היה: "לא חברה של סנוביות."

אם מישהו היה מספר לאנה, שדווקא החברה הכי טובה שלה תהיה זו שתפגע בה יותר מכולם, היא לא הייתה מאמינה. בכיתה ה', כשאנה משכנעת את הוריה להעביר אותה מבית הספר הדמוקרטי לבית הספר האזורי ולהתאחד עם חברותיה מהקיבוץ, היא מאושרת! גם נטע, חברתה הטובה ביותר, לא יודעת את נפשה מרוב התרגשות. סוף סוף יוכלו שוב להיות יחד!

אף אחת מהן לא שיערה מה עומד לקרות, איך הסיפור יסתבך להן וכמה קשה יהיה לתקן.

לידר הראל, ילידת 1980, גדלה במושב מי עמי. נשואה לתומר, אמא לשחר, אלה ורוני. מטפלת דינמית בפסיכודרמה. מסייעת לאנשים לרפא פצעי ילדות ולאחות שברים בנפשם. 'לא מדברות עם אנה' הוא רומן הביכורים שלה.

פרק ראשון

אנה
החוט השקוף

אם מישהו היה מספר לאנה שהחברה הכי טובה שלה תהיה זו שתכאיב לה יותר מכולם, היא לא הייתה מאמינה. זה היה כמעט כמו להאמין שהשמש זורחת בלילה ושוקעת ביום, או שכדור הארץ משולש.

הן היו חברות עוד מהגן. כמעט כל אחר צהריים קפצו בטרמפולינה, טיפסו על עץ הערבה הגדול בחצר של אנה ורכבו על אופניים בשבילי הקיבוץ. אמא אמרה לה פעם: "לפעמים אני לא מבינה איך זה שאתן מסתדרות. נטע כזאת קופצנית וחסרת מנוחה ואת רגועה, ילדה טובה כזו."

"גם אנחנו ממש שונים ורוב הזמן מסתדרים," אבא אמר ואמא חייכה, "נכון, אבל שנינו ילדים טובים ורגועים, זו לא חוכמה." אנה הסתכלה עליהם משועשעת. היא חשבה שאולי זה מוזר, אבל זה פשוט ככה! היא הרגישה שהלבבות שלהן מחוברים בחוט דמיוני שקוף, והיה לה ברור שנטע מרגישה אותו הדבר.

 

כשעלו לכיתה א' הייתה להן פרידה ארוכה שנמשכה ארבע שנים, כי את נטע רשמו לבית הספר האזורי עם שאר הילדים מהקיבוץ, ואת אנה - לבית ספר דמוקרטי חדש. זה היה מין בית ספר כזה שהילדים מחליטים בו לאיזה שיעורים הם נכנסים ואם בכלל מתחשק להם ללמוד. אם רצו, יכלו לשכב כל היום על הדשא, לשחק כדורגל או לצייר במשך שעות!

"זה גן עדן לילדים!" אמא אמרה בהתלהבות, רק שלאנה זה דווקא נשמע מפחיד, להחליט הכול בעצמה.

"הלוואי עלינו בית ספר כזה כשהיינו תלמידים," ההורים אמרו ובכל הזדמנות סיפרו לחברים בגאווה כמה הוא מיוחד וחדשני, ואיזה מזל יש לאנה, והיא הייתה מחייכת במבוכה ומנסה להיראות גאה ומרוצה, אחת שיש לה מזל.

בית הספר הדמוקרטי היה סך הכול נחמד והיא פגשה בו הרבה ילדים חדשים, אבל לא הצליחה למצוא לה חברה טובה וקרובה, בטח לא כמו נטע. היא התגעגעה אליה ולילדים המוכּרים לה מהקיבוץ וקינאה בהם שנשארו כולם יחד.

"טוב לצאת קצת מהבועה של הקיבוץ, יש עולם שלם בחוץ," אמא אהבה לומר, אבל אנה בכלל לא הרגישה בתוך בועה, אלה פשוט היו החיים שלה.

"חוץ מזה," אמא המשיכה, "את הרי כל כך אוהבת אמנות ובבית ספר רגיל היית מקבלת מקסימום שעת יצירה אחת בשבוע."

באמצע כיתה ד' הריחוק מנטע ומבנות הקיבוץ גדל וחופש הבחירה בבית הספר הדמוקרטי התעצם, עד כדי כך שאנה הרגישה שהיא כבר עייפה מכל זה. היא לא אהבה להחליט הכול בעצמה והקנאה שלה באלו שהלכו לבית ספר רגיל התעצמה.

וכשהתחיל חופש פסח בכיתה ד', ובמשך שלושה שבועות הייתה חופשייה לגמרי, אנה התמלאה שמחה ונמשים ואפילו הציפורניים שהתחילה לכסוס לאחרונה התארכו קצת מחדש. ויום אחד, ליבי - דודה שלה מצד אבא, שאלה אותה, "תגידי נונה, מה את אוהבת יותר, חופש או לימודים?" אנה משכה בכתפיים וענתה, "לא יודעת." אמא מיד קפצה, "בבית ספר כזה? ברור שלימודים, זה חלום ללמוד שם!" אבל ליבי לא ממש התפעלה, ורק שאלה, "חלום של מי בדיוק, הגר?"

"מה של מי? את יודעת איזה חופש בחירה יש להם? את היית עפה על זה!" אמא המשיכה, וליבי חשבה רגע וענתה, "כן, אבל אני אחת כזו שלא אוהבת מסגרות ואנה דוקא כן... אתם לא רואים את זה?" אמא של אנה נעצה בליבי מבט קצת כעוס וענתה, "אנחנו רואים מצוין, ליבי."

אנה הסתכלה על הדשא וניסתה להבין מה היא מרגישה. רגע אחר כך אבא שאל מי בעניין של משחק טאקי ואנה ידעה שהוא עשה את זה בכוונה כדי להעביר נושא.

אחרי ארוחת הערב, כשאנה סידרה צלחות במדיח, היא חשבה על מה שליבי אמרה ועל הדרך שבה התבטאה, בלי פחד, והבטן שלה געשה. גם במקלחת תחושות הבטן המשיכו והתעצמו, כמו גלי מים שכמעט עשו לה בחילה, ופתאום הרגישה שדי, האמת שכבר הספיק לה לגמרי הדמוקרטי, היא רוצה לעבור משם! כשיצאה מהמקלחת ההורים ישבו בחוץ והיא יצאה גם וכבר לא יכלה להחזיק את זה עוד רגע אחד בתוכה, כי פתאום זה פשוט התבהר.

"אני לא רוצה יותר ללמוד שם!" הכריזה במהירות לפני שהאומץ יחמוק לה.

אבא הנהן באיטיות ונראה כאילו הוא איכשהו ציפה לזה, אבל אמא הסתכלה בה מופתעת לגמרי ונאנחה, "ואו, חבל נונה." אנה לא הרגישה שחבל, אפילו לא טיפה, ובנחישות לא אופיינית לה ענתה, "די, מיציתי. אני רוצה לחזור להיות עם כולם ובא לי בית ספר רגיל."

וכעבור ארבעה חודשים, ביום הראשון לכיתה ה', אנה ונטע עלו יחד על ההסעה, ישבו יחד והלכו יחד לכיתה בבית הספר 'שבילים', ושוב הלבבות שלהן היו מחוברים בחוט שקוף.

נטע הכירה לאנה את בית הספר ואת הבנות מהקיבוצים האחרים, ולכל מקום שנטע הלכה אנה הצטרפה, ולהיפך.

במשך כמה חודשים היה להן ממש כיף, אבל כשהסתיו התחלף לחורף והשמיים נהיו כהים ונמוכים, אנה התחילה להרגיש שמשהו מפריע לה. הקפיציות של נטע עייפה אותה והיא לא כל כך אהבה את הדרך שבה נטע התייחסה לילדות מהכיתה. היה נראה שנטע נהנית לעצבן, או מנסה להצחיק את כולם בכוח כל הזמן ולפעמים כשהייתה מתווכחת עם מישהו, דיברה בחוסר סבלנות, אפילו קצת ברוע, כאילו היא יורה חיצים.

יום אחד, חן שיושבת מאחורי אנה ניגשה אליה בהפסקה ושאלה, "תגידי, זה לא מפריע לך שנטע רעה לאחרים?" אנה כל כך הופתעה שלא הספיקה לענות וכבר חן אמרה שאם הן כאלה חברות טובות אולי גם אנה תתחיל תיכף להיות רעה כזאת ואנה ממש נבהלה, "אבל אני לא רעה לאף אחד! תוכיחי שראית אותי עושה משהו!" חן שילבה ידיים וטענה, "אני לא צריכה להוכיח! אם את מסתובבת איתה כל הזמן ולא מפריעים לך הדברים שחברה שלך עושה, זה אומר עלייך הרבה." אנה נשארה המומה, היא הרגישה שהפה שלה מתייבש ולא יצאו לה מילים. גם המבט שלה נשאר קפוא, תקוע בחלון, איפה שחן עמדה, אפילו שכבר הסתובבה והלכה.

בהסעה הביתה, נטע ישבה לידה ותקעה אצבעות דרך החריץ של הכיסאות בכתף של אורי מכיתה ג'. אורי ביקש כמה פעמים שתפסיק ובסוף הסתובב בפנים אדומות וצעק, "נו די כבר, מעצבנת!" ונטע סיננה, "טוב־טוב, מה אתה מתבכיין, אפשר לחשוב."

את אנה זה הביך, היא ניסתה להיראות כאילו אין לה קשר לנטע והסתכלה למקום אחר באוטובוס. ואיכשהו, מהרגע הזה, משהו השתנה. וזה לא היה משהו שאפשר לדבר עליו, או לעשות איתו משהו ובטח שלא להסביר אותו, אבל באותו שבריר שנייה, החוט השקוף והדמיוני ביניהן התחיל להיפרם.

סקירות וביקורות

"זה כל כך מכאיב, שהיו שנים שהסתרתי את זה. התביישתי" נטע הלפרין הארץ 27/02/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

"זה כל כך מכאיב, שהיו שנים שהסתרתי את זה. התביישתי" נטע הלפרין הארץ 27/02/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
לא מדברות עם אנה לידר הראל

אנה
החוט השקוף

אם מישהו היה מספר לאנה שהחברה הכי טובה שלה תהיה זו שתכאיב לה יותר מכולם, היא לא הייתה מאמינה. זה היה כמעט כמו להאמין שהשמש זורחת בלילה ושוקעת ביום, או שכדור הארץ משולש.

הן היו חברות עוד מהגן. כמעט כל אחר צהריים קפצו בטרמפולינה, טיפסו על עץ הערבה הגדול בחצר של אנה ורכבו על אופניים בשבילי הקיבוץ. אמא אמרה לה פעם: "לפעמים אני לא מבינה איך זה שאתן מסתדרות. נטע כזאת קופצנית וחסרת מנוחה ואת רגועה, ילדה טובה כזו."

"גם אנחנו ממש שונים ורוב הזמן מסתדרים," אבא אמר ואמא חייכה, "נכון, אבל שנינו ילדים טובים ורגועים, זו לא חוכמה." אנה הסתכלה עליהם משועשעת. היא חשבה שאולי זה מוזר, אבל זה פשוט ככה! היא הרגישה שהלבבות שלהן מחוברים בחוט דמיוני שקוף, והיה לה ברור שנטע מרגישה אותו הדבר.

 

כשעלו לכיתה א' הייתה להן פרידה ארוכה שנמשכה ארבע שנים, כי את נטע רשמו לבית הספר האזורי עם שאר הילדים מהקיבוץ, ואת אנה - לבית ספר דמוקרטי חדש. זה היה מין בית ספר כזה שהילדים מחליטים בו לאיזה שיעורים הם נכנסים ואם בכלל מתחשק להם ללמוד. אם רצו, יכלו לשכב כל היום על הדשא, לשחק כדורגל או לצייר במשך שעות!

"זה גן עדן לילדים!" אמא אמרה בהתלהבות, רק שלאנה זה דווקא נשמע מפחיד, להחליט הכול בעצמה.

"הלוואי עלינו בית ספר כזה כשהיינו תלמידים," ההורים אמרו ובכל הזדמנות סיפרו לחברים בגאווה כמה הוא מיוחד וחדשני, ואיזה מזל יש לאנה, והיא הייתה מחייכת במבוכה ומנסה להיראות גאה ומרוצה, אחת שיש לה מזל.

בית הספר הדמוקרטי היה סך הכול נחמד והיא פגשה בו הרבה ילדים חדשים, אבל לא הצליחה למצוא לה חברה טובה וקרובה, בטח לא כמו נטע. היא התגעגעה אליה ולילדים המוכּרים לה מהקיבוץ וקינאה בהם שנשארו כולם יחד.

"טוב לצאת קצת מהבועה של הקיבוץ, יש עולם שלם בחוץ," אמא אהבה לומר, אבל אנה בכלל לא הרגישה בתוך בועה, אלה פשוט היו החיים שלה.

"חוץ מזה," אמא המשיכה, "את הרי כל כך אוהבת אמנות ובבית ספר רגיל היית מקבלת מקסימום שעת יצירה אחת בשבוע."

באמצע כיתה ד' הריחוק מנטע ומבנות הקיבוץ גדל וחופש הבחירה בבית הספר הדמוקרטי התעצם, עד כדי כך שאנה הרגישה שהיא כבר עייפה מכל זה. היא לא אהבה להחליט הכול בעצמה והקנאה שלה באלו שהלכו לבית ספר רגיל התעצמה.

וכשהתחיל חופש פסח בכיתה ד', ובמשך שלושה שבועות הייתה חופשייה לגמרי, אנה התמלאה שמחה ונמשים ואפילו הציפורניים שהתחילה לכסוס לאחרונה התארכו קצת מחדש. ויום אחד, ליבי - דודה שלה מצד אבא, שאלה אותה, "תגידי נונה, מה את אוהבת יותר, חופש או לימודים?" אנה משכה בכתפיים וענתה, "לא יודעת." אמא מיד קפצה, "בבית ספר כזה? ברור שלימודים, זה חלום ללמוד שם!" אבל ליבי לא ממש התפעלה, ורק שאלה, "חלום של מי בדיוק, הגר?"

"מה של מי? את יודעת איזה חופש בחירה יש להם? את היית עפה על זה!" אמא המשיכה, וליבי חשבה רגע וענתה, "כן, אבל אני אחת כזו שלא אוהבת מסגרות ואנה דוקא כן... אתם לא רואים את זה?" אמא של אנה נעצה בליבי מבט קצת כעוס וענתה, "אנחנו רואים מצוין, ליבי."

אנה הסתכלה על הדשא וניסתה להבין מה היא מרגישה. רגע אחר כך אבא שאל מי בעניין של משחק טאקי ואנה ידעה שהוא עשה את זה בכוונה כדי להעביר נושא.

אחרי ארוחת הערב, כשאנה סידרה צלחות במדיח, היא חשבה על מה שליבי אמרה ועל הדרך שבה התבטאה, בלי פחד, והבטן שלה געשה. גם במקלחת תחושות הבטן המשיכו והתעצמו, כמו גלי מים שכמעט עשו לה בחילה, ופתאום הרגישה שדי, האמת שכבר הספיק לה לגמרי הדמוקרטי, היא רוצה לעבור משם! כשיצאה מהמקלחת ההורים ישבו בחוץ והיא יצאה גם וכבר לא יכלה להחזיק את זה עוד רגע אחד בתוכה, כי פתאום זה פשוט התבהר.

"אני לא רוצה יותר ללמוד שם!" הכריזה במהירות לפני שהאומץ יחמוק לה.

אבא הנהן באיטיות ונראה כאילו הוא איכשהו ציפה לזה, אבל אמא הסתכלה בה מופתעת לגמרי ונאנחה, "ואו, חבל נונה." אנה לא הרגישה שחבל, אפילו לא טיפה, ובנחישות לא אופיינית לה ענתה, "די, מיציתי. אני רוצה לחזור להיות עם כולם ובא לי בית ספר רגיל."

וכעבור ארבעה חודשים, ביום הראשון לכיתה ה', אנה ונטע עלו יחד על ההסעה, ישבו יחד והלכו יחד לכיתה בבית הספר 'שבילים', ושוב הלבבות שלהן היו מחוברים בחוט שקוף.

נטע הכירה לאנה את בית הספר ואת הבנות מהקיבוצים האחרים, ולכל מקום שנטע הלכה אנה הצטרפה, ולהיפך.

במשך כמה חודשים היה להן ממש כיף, אבל כשהסתיו התחלף לחורף והשמיים נהיו כהים ונמוכים, אנה התחילה להרגיש שמשהו מפריע לה. הקפיציות של נטע עייפה אותה והיא לא כל כך אהבה את הדרך שבה נטע התייחסה לילדות מהכיתה. היה נראה שנטע נהנית לעצבן, או מנסה להצחיק את כולם בכוח כל הזמן ולפעמים כשהייתה מתווכחת עם מישהו, דיברה בחוסר סבלנות, אפילו קצת ברוע, כאילו היא יורה חיצים.

יום אחד, חן שיושבת מאחורי אנה ניגשה אליה בהפסקה ושאלה, "תגידי, זה לא מפריע לך שנטע רעה לאחרים?" אנה כל כך הופתעה שלא הספיקה לענות וכבר חן אמרה שאם הן כאלה חברות טובות אולי גם אנה תתחיל תיכף להיות רעה כזאת ואנה ממש נבהלה, "אבל אני לא רעה לאף אחד! תוכיחי שראית אותי עושה משהו!" חן שילבה ידיים וטענה, "אני לא צריכה להוכיח! אם את מסתובבת איתה כל הזמן ולא מפריעים לך הדברים שחברה שלך עושה, זה אומר עלייך הרבה." אנה נשארה המומה, היא הרגישה שהפה שלה מתייבש ולא יצאו לה מילים. גם המבט שלה נשאר קפוא, תקוע בחלון, איפה שחן עמדה, אפילו שכבר הסתובבה והלכה.

בהסעה הביתה, נטע ישבה לידה ותקעה אצבעות דרך החריץ של הכיסאות בכתף של אורי מכיתה ג'. אורי ביקש כמה פעמים שתפסיק ובסוף הסתובב בפנים אדומות וצעק, "נו די כבר, מעצבנת!" ונטע סיננה, "טוב־טוב, מה אתה מתבכיין, אפשר לחשוב."

את אנה זה הביך, היא ניסתה להיראות כאילו אין לה קשר לנטע והסתכלה למקום אחר באוטובוס. ואיכשהו, מהרגע הזה, משהו השתנה. וזה לא היה משהו שאפשר לדבר עליו, או לעשות איתו משהו ובטח שלא להסביר אותו, אבל באותו שבריר שנייה, החוט השקוף והדמיוני ביניהן התחיל להיפרם.