מאי יוני יולי מול הבית המכושף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מאי יוני יולי מול הבית המכושף

מאי יוני יולי מול הבית המכושף

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

רימונה די-נור

רימונה די-נור נולדה בתל-אביב. משפחות הוריה שעלו ארצה בראשית שנות השלושים, היו ממייסדי בן-שמן. רימונה שירתה בצבא ככתבת "במחנה גדנ"ע". ב-1967 זכה השיר "מי יודע כמה" שכתבה עם המלחין יעקב הולנדר במקום הראשון בפסטיבל הזמר. כתבה עוד פזמונים רבים ללהקות צבאיות ולזמרות וזמרים אחרים, בהם "כשאהיה גדול", "החזיקי לנו אצבעות", "כל יום אני מאבדת", "שי לפנות ערב" ו"זה חוזר". תרגמה עשרות ספרים מאנגלית ומצרפתית, ערכה וכתבה מבחר ספרי ילדים. רימונה די-נור היא אם לארבעה ילדים.

תקציר

את הבית הישן ברחוב של יולי אופפות שמועות וצמחיה סבוכה. עולים ממנו קולות מוזרים ומבקרים מוזרים עוד יותר יוצאים ממנו. האם הקול המבוגר, הרוטט, שעליו מספרת יולי למאי וליוני אכן שיך למכשפה? ומי הם המבקרים שבגללם היא פוחדת לעבור ברחוב? בעזרת חוש בלשי ותושייה, ובזכות צירופי מקרים מבדחים, מסירות הבנות את מעטה המסתורין מהבית הישן. את מאי יוני יולי, צוות הבלשיות התל אביביות, מכירים הקוראים מהספר על שמן שבו הן מצליחות לתפס כנופיה של גנבי רכב. הספר זכה לביקורות נלהבות ונכנס לרשימות "מצעד הספרים" מטעם משרד החינוך. רמונה די נור, תל אביבית ותיקה, היא סופרת, מתרגמת ועורכת. בין ספריה: "מאי יוני יולי", סדרת "ארן וארן", "שם פרטי שם משפחה", "אלונה לא". מתרגומיה: "טרופותי", "ירמיהו ואבן הפלאים", "אנה פרנק", "שבעה אכלנים משנים".

פרק ראשון

פֶּרֶק רִאשׁוֹן
הָרְחוֹב שֶׁל יוּלִי



יוּלִי גָּרָה בִּרְחוֹב תֵּל אֲבִיבִי רָגִיל: פֹּה וָשָׁם מִדְרָכָה סְדוּקָה. גֻּמָּה שֶׁל עֵץ בְּלִי עֵץ. תַּמְרוּרֵי אֵין חֲנָיָה וּמְכוֹנִית שֶׁמְּרִימָה שְׁנֵי גַּלְגַּלִים עַל הַמִּדְרָכָה. אֲבָל הָרְחוֹב שֶׁל יוּלִי קְצָת יוֹתֵר זָקֵן מֵרְחוֹב תֵּל אֲבִיבִי רָגִיל; הוּא בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה וְיוֹתֵר, וְזֶה מַחְזוֹר הַחַיִּים הַשֵּׁנִי שֶׁלּוֹ. בַּגִּלְגּוּל הָרִאשׁוֹן כָּל הַבָּתִּים בּוֹ הָיוּ חַד קוֹמָתִיִּים עִם גִּנּוֹת רַחֲבוֹת יָדַיִם. בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים הִתְבַּלּוּ הַבָּתִּים וְנֶהֶרְסוּ, הַגַּנִּים הִתְכַּוְּצוּ, וְעַכְשָׁו נִצָּבִים בִּמְקוֹמָם בָּתֵּי קוֹמוֹת חֲדָשִׁים.
חוּץ מִבַּיִת אֶחָד - שֶׁכְּאִלּוּ צָץ לוֹ כָּאן מֵעִיר אַחֶרֶת, מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת, וּלְיוּלִי הוּא נִרְאֶה יוֹתֵר כְּמוֹ חֻרְשָׁה פְּרוּעָה: הָעֵצִים מִסְּבִיבוֹ צוֹמְחִים לַגֹּבַהּ וְלָרֹחַב, הַשִּׂיחִים מְטַפְּסִים מֵעֵבֶר לַגָּדֵר וְגוֹלְשִׁים לַמִּדְרָכָה.
אִישׁ אֵינוֹ גּוֹזֵם וְאֵינוֹ מְגָרֵף שָׁם. הַשַּׁעַר לֶחָצֵר חָלוּד וְחוֹרֵק כְּמוֹ בְּסֶרֶט אֵימִים, בְּלִי תֵּבַת דֹאַר, בְּלִי שֵׁם - וְאֵין פֶּלֶא שֶׁהַדַּוָּר שֶׁל הַשְּׁכוּנָה פּוֹסֵחַ עָלָיו בְּאֹפֶן קָבוּעַ.
מֵעַל הַבַּיִת מְרַחֶפֶת מִפַּעַם לְפַעַם לַהֲקַת עוֹרְבִים, שֶׁקּוֹרַעַת אֶת הָאֲוִיר בִּצְרָחוֹת וּמַטִּילָה צֵל מִסְּבִיבָהּ, כְּאִלּוּ הָרְחוֹב כֻּלּוֹ שֶׁלָּהּ; וּמִבַּעַד לְסוֹרְגֵי הַשַּׁעַר מִשְׁתַּחֵל מִפַּעַם לְפַעַם חָתוּל שָׁחֹר, הַחוֹצֶה אֶת הַכְּבִישׁ כְּאִלּוּ הָרְחוֹב כֻּלּוֹ שֶׁלּוֹ...
יוּלִי לֹא מַמָּשׁ שָׂמָה לֵב לַבַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁעָבְרָה עַל פָּנָיו כַּמָּה פְּעָמִים בְּיוֹם:
לְבֵית הַסֵּפֶר, לְאִמּוּנֵי הַשְּׂחִיָּה שֶׁלָּהּ וּבְדַרְכָּהּ לְאַחַת מִשְּׁתֵּי חַבְרוֹתֶיהָ - מַאי וְיוּנִי. וְגַם כְּשֶׁטִּיפּוּס גְּבַרְתָּן הֵחֵל לַעֲמֹד מִדֵּי פַּעַם עַל הַמִּדְרָכָה שֶׁלִּפְנֵי הַבַּיִת וְלִבְלֹשׁ לְכָל הַכִּוּוּנִים, וְגַם כְּשֶׁהֵחֵלּוּ לְהִשָּׁמַע קְרִיאוֹת צְרוּדוֹת וְנִרְגָזוֹת מִתּוֹךְ הַבַּיִת - יוּלִי הִתְעַלְּמָה וְהִמְשִׁיכָה לָרוּץ לְעִנְיָנֶיהָ.

 



מַאי וְיוּנִי דַּוְקָא הֻקְסְמוּ מִן הָרְחָשִׁים וְהַקִּרְקוּרִים, מֵחֲרִיקוֹת הַשַּׁעַר, מִן הַפְּסִיעוֹת עַל גַּבֵּי הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים, מֵרִשְׁרוּשׁ הָעֲנָפִים הַכְּבֵדִים. יוּנִי, הַמְּשׁוֹרֶרֶת, חָשְׁבָה שֶׁהַבַּיִת "נוֹרָא פִּיּוּטִי". מַאי, הַצַּיֶּרֶת, חָשְׁבָה שֶׁהוּא "נוֹרָא אָמָּנוּתִי" וּכְבָר שָׁלְפָה אֶת פִּנְקַס הָרִשּׁוּמִים שֶׁלָּהּ וְהִתְחִילָה לְשַׁרְבֵּט אֶת הָעֲנָנִים הַיְרֻקִּים שֶׁפּוֹרְצִים מִמֶּנּוּ.
אֲבָל כְּשֶׁהַגְּבַרְתָּן הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט לְיַד הַשַּׁעַר וְלִנְעֹץ מַבָּטִים מְאַיְּמִים, וּכְשֶׁהֵחֵלּוּ לְהִשָּׁמַע מִתּוֹךְ הַבַּיִת קוֹלוֹת אֲנָחָה וְכַעַס - קוֹלוֹת צְרוּדִים, קַרְקְרָנִיִּים, כְּמוֹ שֶׁל הָעוֹרְבִים מִמַּעַל - כְּבָר לֹא הָיָה לְמַאי וּלְיוּנִי סָפֵק מִי בֶּאֱמֶת מִסְתַּתֶּרֶת בַּבַּיִת הַזֶּה. מְכַשֵּׁפָה.
לְאַט־לְאַט הִתְחַלֵּף הָעִנְיָן הַ"פִּיּוּטִי"
וְהָ"אָמָּנוּתִי" בַּבַּיִת בְּסַקְרָנוּת שֶׁל מַמָּשׁ, וְאַחַר כָּךְ בְּפַחַד מִפְּנֵי מַשֶּׁהוּ לֹא בָּרוּר.
"נִרְאֶה לָךְ שֶׁגָּרִים פֹּה?" שָׁאֲלָה מַאי יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁיָּצְאוּ לִפְנוֹת עֶרֶב מִבֵּיתָהּ שֶׁל יוּלִי.
"לֹא נִרְאֶה לִי. נִשְׁמָע לִי," עָנְתָה יוּנִי.
"הִנֵּה, שׁוֹמַעַת?"
הֵן כְּבָר שָׁמְעוּ אֶת הַקּוֹל הַזֶּה פַּעַם אוֹ פַּעֲמַיִם בַּדֶּרֶךְ אֶל יוּלִי: תַּקִּיף, גְּרוֹנִי, מְצַוֶּה. מִי זֶה - אִשָּׁה? גֶּבֶר? זָקֵן? זְקֵנָה?
קָשֶׁה לוֹמַר בְּוַדָּאוּת.
"טוֹב, אִם זוֹ מְכַשֵּׁפָה, זוֹ בָּטוּחַ אִשָּׁה,"
אָמְרָה יוּנִי. (יֵשׁ בִּכְלָל אֶפְשָׁרוּת אַחֶרֶת?)
"מְכַשֵּׁפָה?!" שָׁאֲלָה מַאי, שֶׁאֵינָהּ מַאֲמִינָה בְּכָל הַשְּׁטֻיּוֹת הָאֵלֶּה.
"הַשְּׁאֵלָה הִיא רַק אֵיזוֹ מְכַשֵּׁפָה, רָעָה אוֹ טוֹבָה," הִמְשִׁיכָה יוּנִי; וְאָז הִצְבִּיעָה עַל פֵּרוֹת קְטַנְטַנִּים, מוּזָרִים, כְּתֻמִּים־אֲדֻמִּים כְּמוֹ עַגְבָנִיּוֹת זְעִירוֹת, עַל אֶחָד מֵהַשִּׂיחִים שֶׁגָּלְשׁוּ מִגֶּדֶר הַבַּיִת אֶל הָרְחוֹב. דַּוְקָא יוּנִי קִצְרַת הָרֹאִי, שֶׁהַשֵּׂעָר שֶׁלָּהּ נִשְׁמָט תָּמִיד עַל מִצְחָהּ וְעַל עֵינֶיהָ, קָפְאָה לְרֶגַע עַל מְקוֹמָהּ, מִצְמְצָה בְּעֵינֶיהָ, מָשְׁכָה אֶת מַאי בִּזרְוֹעָהּ וְלָחֲשָׁה: "הָעַגְבָנִיּוֹת הפִּצְפּוֹנוֹת הָאֵלֶּה...
אַתְּ רוֹאָה? זֶה בֶּטַח רַעַל..."
אַחַר כָּךְ הִיא הֵעִיפָה מַבָּט בַּגְּבַרְתָּן, שֶׁמַּמָּשׁ בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע הֵחֵל לְטַלְטֵל אֶת הַשַּׁעַר וְסִנֵּן מִלָּה אוֹ שְׁתַּיִם שֶׁלֹּא נִשְׁמְעוּ בְּדִיּוּק כְּמוֹ אִחוּלִים לְבָבִיִים.
"אָז מָה," אָמְרָה מַאי, חֲצִי מְלַגְלֶגֶת, "הַמָּקוֹם הַזֶּה לֹא רַק מְכֻשָּׁף, הוּא גַּם מֻרְעָל?"

רימונה די-נור

רימונה די-נור נולדה בתל-אביב. משפחות הוריה שעלו ארצה בראשית שנות השלושים, היו ממייסדי בן-שמן. רימונה שירתה בצבא ככתבת "במחנה גדנ"ע". ב-1967 זכה השיר "מי יודע כמה" שכתבה עם המלחין יעקב הולנדר במקום הראשון בפסטיבל הזמר. כתבה עוד פזמונים רבים ללהקות צבאיות ולזמרות וזמרים אחרים, בהם "כשאהיה גדול", "החזיקי לנו אצבעות", "כל יום אני מאבדת", "שי לפנות ערב" ו"זה חוזר". תרגמה עשרות ספרים מאנגלית ומצרפתית, ערכה וכתבה מבחר ספרי ילדים. רימונה די-נור היא אם לארבעה ילדים.

עוד על הספר

מאי יוני יולי מול הבית המכושף רימונה די-נור

פֶּרֶק רִאשׁוֹן
הָרְחוֹב שֶׁל יוּלִי



יוּלִי גָּרָה בִּרְחוֹב תֵּל אֲבִיבִי רָגִיל: פֹּה וָשָׁם מִדְרָכָה סְדוּקָה. גֻּמָּה שֶׁל עֵץ בְּלִי עֵץ. תַּמְרוּרֵי אֵין חֲנָיָה וּמְכוֹנִית שֶׁמְּרִימָה שְׁנֵי גַּלְגַּלִים עַל הַמִּדְרָכָה. אֲבָל הָרְחוֹב שֶׁל יוּלִי קְצָת יוֹתֵר זָקֵן מֵרְחוֹב תֵּל אֲבִיבִי רָגִיל; הוּא בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה וְיוֹתֵר, וְזֶה מַחְזוֹר הַחַיִּים הַשֵּׁנִי שֶׁלּוֹ. בַּגִּלְגּוּל הָרִאשׁוֹן כָּל הַבָּתִּים בּוֹ הָיוּ חַד קוֹמָתִיִּים עִם גִּנּוֹת רַחֲבוֹת יָדַיִם. בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים הִתְבַּלּוּ הַבָּתִּים וְנֶהֶרְסוּ, הַגַּנִּים הִתְכַּוְּצוּ, וְעַכְשָׁו נִצָּבִים בִּמְקוֹמָם בָּתֵּי קוֹמוֹת חֲדָשִׁים.
חוּץ מִבַּיִת אֶחָד - שֶׁכְּאִלּוּ צָץ לוֹ כָּאן מֵעִיר אַחֶרֶת, מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת, וּלְיוּלִי הוּא נִרְאֶה יוֹתֵר כְּמוֹ חֻרְשָׁה פְּרוּעָה: הָעֵצִים מִסְּבִיבוֹ צוֹמְחִים לַגֹּבַהּ וְלָרֹחַב, הַשִּׂיחִים מְטַפְּסִים מֵעֵבֶר לַגָּדֵר וְגוֹלְשִׁים לַמִּדְרָכָה.
אִישׁ אֵינוֹ גּוֹזֵם וְאֵינוֹ מְגָרֵף שָׁם. הַשַּׁעַר לֶחָצֵר חָלוּד וְחוֹרֵק כְּמוֹ בְּסֶרֶט אֵימִים, בְּלִי תֵּבַת דֹאַר, בְּלִי שֵׁם - וְאֵין פֶּלֶא שֶׁהַדַּוָּר שֶׁל הַשְּׁכוּנָה פּוֹסֵחַ עָלָיו בְּאֹפֶן קָבוּעַ.
מֵעַל הַבַּיִת מְרַחֶפֶת מִפַּעַם לְפַעַם לַהֲקַת עוֹרְבִים, שֶׁקּוֹרַעַת אֶת הָאֲוִיר בִּצְרָחוֹת וּמַטִּילָה צֵל מִסְּבִיבָהּ, כְּאִלּוּ הָרְחוֹב כֻּלּוֹ שֶׁלָּהּ; וּמִבַּעַד לְסוֹרְגֵי הַשַּׁעַר מִשְׁתַּחֵל מִפַּעַם לְפַעַם חָתוּל שָׁחֹר, הַחוֹצֶה אֶת הַכְּבִישׁ כְּאִלּוּ הָרְחוֹב כֻּלּוֹ שֶׁלּוֹ...
יוּלִי לֹא מַמָּשׁ שָׂמָה לֵב לַבַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁעָבְרָה עַל פָּנָיו כַּמָּה פְּעָמִים בְּיוֹם:
לְבֵית הַסֵּפֶר, לְאִמּוּנֵי הַשְּׂחִיָּה שֶׁלָּהּ וּבְדַרְכָּהּ לְאַחַת מִשְּׁתֵּי חַבְרוֹתֶיהָ - מַאי וְיוּנִי. וְגַם כְּשֶׁטִּיפּוּס גְּבַרְתָּן הֵחֵל לַעֲמֹד מִדֵּי פַּעַם עַל הַמִּדְרָכָה שֶׁלִּפְנֵי הַבַּיִת וְלִבְלֹשׁ לְכָל הַכִּוּוּנִים, וְגַם כְּשֶׁהֵחֵלּוּ לְהִשָּׁמַע קְרִיאוֹת צְרוּדוֹת וְנִרְגָזוֹת מִתּוֹךְ הַבַּיִת - יוּלִי הִתְעַלְּמָה וְהִמְשִׁיכָה לָרוּץ לְעִנְיָנֶיהָ.

 



מַאי וְיוּנִי דַּוְקָא הֻקְסְמוּ מִן הָרְחָשִׁים וְהַקִּרְקוּרִים, מֵחֲרִיקוֹת הַשַּׁעַר, מִן הַפְּסִיעוֹת עַל גַּבֵּי הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים, מֵרִשְׁרוּשׁ הָעֲנָפִים הַכְּבֵדִים. יוּנִי, הַמְּשׁוֹרֶרֶת, חָשְׁבָה שֶׁהַבַּיִת "נוֹרָא פִּיּוּטִי". מַאי, הַצַּיֶּרֶת, חָשְׁבָה שֶׁהוּא "נוֹרָא אָמָּנוּתִי" וּכְבָר שָׁלְפָה אֶת פִּנְקַס הָרִשּׁוּמִים שֶׁלָּהּ וְהִתְחִילָה לְשַׁרְבֵּט אֶת הָעֲנָנִים הַיְרֻקִּים שֶׁפּוֹרְצִים מִמֶּנּוּ.
אֲבָל כְּשֶׁהַגְּבַרְתָּן הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט לְיַד הַשַּׁעַר וְלִנְעֹץ מַבָּטִים מְאַיְּמִים, וּכְשֶׁהֵחֵלּוּ לְהִשָּׁמַע מִתּוֹךְ הַבַּיִת קוֹלוֹת אֲנָחָה וְכַעַס - קוֹלוֹת צְרוּדִים, קַרְקְרָנִיִּים, כְּמוֹ שֶׁל הָעוֹרְבִים מִמַּעַל - כְּבָר לֹא הָיָה לְמַאי וּלְיוּנִי סָפֵק מִי בֶּאֱמֶת מִסְתַּתֶּרֶת בַּבַּיִת הַזֶּה. מְכַשֵּׁפָה.
לְאַט־לְאַט הִתְחַלֵּף הָעִנְיָן הַ"פִּיּוּטִי"
וְהָ"אָמָּנוּתִי" בַּבַּיִת בְּסַקְרָנוּת שֶׁל מַמָּשׁ, וְאַחַר כָּךְ בְּפַחַד מִפְּנֵי מַשֶּׁהוּ לֹא בָּרוּר.
"נִרְאֶה לָךְ שֶׁגָּרִים פֹּה?" שָׁאֲלָה מַאי יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁיָּצְאוּ לִפְנוֹת עֶרֶב מִבֵּיתָהּ שֶׁל יוּלִי.
"לֹא נִרְאֶה לִי. נִשְׁמָע לִי," עָנְתָה יוּנִי.
"הִנֵּה, שׁוֹמַעַת?"
הֵן כְּבָר שָׁמְעוּ אֶת הַקּוֹל הַזֶּה פַּעַם אוֹ פַּעֲמַיִם בַּדֶּרֶךְ אֶל יוּלִי: תַּקִּיף, גְּרוֹנִי, מְצַוֶּה. מִי זֶה - אִשָּׁה? גֶּבֶר? זָקֵן? זְקֵנָה?
קָשֶׁה לוֹמַר בְּוַדָּאוּת.
"טוֹב, אִם זוֹ מְכַשֵּׁפָה, זוֹ בָּטוּחַ אִשָּׁה,"
אָמְרָה יוּנִי. (יֵשׁ בִּכְלָל אֶפְשָׁרוּת אַחֶרֶת?)
"מְכַשֵּׁפָה?!" שָׁאֲלָה מַאי, שֶׁאֵינָהּ מַאֲמִינָה בְּכָל הַשְּׁטֻיּוֹת הָאֵלֶּה.
"הַשְּׁאֵלָה הִיא רַק אֵיזוֹ מְכַשֵּׁפָה, רָעָה אוֹ טוֹבָה," הִמְשִׁיכָה יוּנִי; וְאָז הִצְבִּיעָה עַל פֵּרוֹת קְטַנְטַנִּים, מוּזָרִים, כְּתֻמִּים־אֲדֻמִּים כְּמוֹ עַגְבָנִיּוֹת זְעִירוֹת, עַל אֶחָד מֵהַשִּׂיחִים שֶׁגָּלְשׁוּ מִגֶּדֶר הַבַּיִת אֶל הָרְחוֹב. דַּוְקָא יוּנִי קִצְרַת הָרֹאִי, שֶׁהַשֵּׂעָר שֶׁלָּהּ נִשְׁמָט תָּמִיד עַל מִצְחָהּ וְעַל עֵינֶיהָ, קָפְאָה לְרֶגַע עַל מְקוֹמָהּ, מִצְמְצָה בְּעֵינֶיהָ, מָשְׁכָה אֶת מַאי בִּזרְוֹעָהּ וְלָחֲשָׁה: "הָעַגְבָנִיּוֹת הפִּצְפּוֹנוֹת הָאֵלֶּה...
אַתְּ רוֹאָה? זֶה בֶּטַח רַעַל..."
אַחַר כָּךְ הִיא הֵעִיפָה מַבָּט בַּגְּבַרְתָּן, שֶׁמַּמָּשׁ בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע הֵחֵל לְטַלְטֵל אֶת הַשַּׁעַר וְסִנֵּן מִלָּה אוֹ שְׁתַּיִם שֶׁלֹּא נִשְׁמְעוּ בְּדִיּוּק כְּמוֹ אִחוּלִים לְבָבִיִים.
"אָז מָה," אָמְרָה מַאי, חֲצִי מְלַגְלֶגֶת, "הַמָּקוֹם הַזֶּה לֹא רַק מְכֻשָּׁף, הוּא גַּם מֻרְעָל?"