מכל נקודות המבט

אפילוג

אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. סיימתי עוד פגישה עם יוני. לא ידעתי להסביר את מה שאני מרגיש לילד הזה. הוא מזכיר לי את עצמי, וכל פעם שאני מסתכל בעיניים שלו הן מזכירות לי את עדנה. אם לא הייתי יודע שהילד שלנו מת בלידה, הייתי יכול להישבע שזה הוא. הקשר בנינו עמוק יותר ממה שרציתי ליצור וזו בעיה, אחרי שנה של טיפול כבר יכולתי לזהות את החיבור הזה. הוא מזכיר לי את עצמי. הייתי בדיוק כמוהו בגילו. אומנם לא מחובר כמוהו, אבל בהחלט עם אותה התנגדות לעזרה חיצונית. הוא חושב שהוא יכול לעשות הכול לבד, אבל לפחות הוא יודע שהוא לא בסדר, שיש לו אפשרות לשנות את צורת המחשבה שלו. אני יודע שבסוף הוא יהיה בסדר, אני יודע שבסוף הוא יצליח להתחבר לרגשות שהדחיק כל הזמן הזה. האדישות שלו תדעך. עברתי את זה אז אני יודע. הוא רק צריך להתאהב. הוא צריך רגש חזק שלא יוכל להתעלם ממנו.

מחשבותיי על יוני גרמו לי להיזכר בילד שעליו סיפרה לי עדנה, הילד שלא יכולתי לגדל בגלל ההורים שלה. תהיתי שוב לעצמי למה הם עשו את מה שעשו. מאז הלוויה של מנחם, אבא של עדנה, לא חשבתי עליהם. היא החליטה שהיא לא רוצה אותם בחייה, אבל לי היו עדיין שאלות. איפה קברו את הילד? השאלה הזו חזרה להטריד אותי מאז הגיע אליי יוני. הוא היה באותו גיל בדיוק, הוא הזכיר לי את עצמי כל כך, שהשתעשעתי במחשבה שהילד הזה היה יכול להיות הוא. החלטתי שהגיע הזמן לענות על השאלות העמומות, חסרות התשובה – בשביל עדנה, בשבילי ובשביל הילד הזה שלא זכינו לגדל.

עדיין היה לי את מספר הטלפון של הבית הישן של ההורים שלה. חייגתי את המספרים בחשש, לא ידעתי מה להגיד, מה לשאול את האנשים שניסו לקחת ממני את הזכות לאהוב, להיות מאושר.

"הלו", קול בס ענה לטלפון, קול של גבר בגיל העמידה.

"היי, אני מחפש את ברכה יוסף".

הקול בצד השני כחכח בגרונו.

"היא כבר לא כאן, כבר חמש עשרה שנה שהיא בדיור מוגן, היא מכרה לנו את הבית".

"יש לך את מספר הטלפון שלה במקרה?" שאלתי בתקווה.

"כן, יש לי את המספר איפשהו, רק שנייה". שמעתי את השפופרת מונחת על שולחן וקולות חיפוש, ולאחר שתי דקות שעברו כמו נצח הוא חזר. "אתה רושם?"

בהיתי במספר שהיה כתוב בכתב ידי, ומתחתיו בשמה של אימא של עדנה, וניסיתי לאזור אומץ להתקשר. חייגתי בידיים רועדות והקשבתי לצלצולי הטלפון. בבקשה תעני, התפללתי.

"הלו", קולה העדין של ברכה, אישה שמעולם לא פגשתי, עורר בי את הכעס ההוא שוב, על הבורות והפרימיטיביות, והרגשתי שאני צריך את כל כוחותיי כדי לא לצעוק עליה.

"שלום ברכה, זה יורם לייבוביץ'".

שתיקה. ואז שמעתי בכי מעברו השני של הקו.

"אני מצטערת", היא בכתה, "תגיד לה שתתקשר, אני מצטערת על הכול. הוא ניסה רק להגן עליה, היינו טיפשים והיא הייתה ילדה, הילדה שלי, אני מצטערת". היא המשיכה לבכות וריחמתי עליה. "את יכולה להגיד לי איפה קברתם את הילד?" שאלתי בשקט.

"קברנו? חשבתי שאתה מתקשר כי אתה יודע את האמת", היא אמרה בבלבול, וקינחה את אפה באוזן שלי.

"מה? איזו אמת?" שאלתי, "על מה את מדברת, ברכה?"

היא הפסיקה לבכות.

"הילד חי, מנחם מסר אותו למשפחה מרוקאית. היה לו חשוב שזו תהיה משפחה ספרדית מתל־אביב. הם חיו בכרם התימנים, אם אני לא טועה".

היא דיברה והלסת שלי נשמטה. הוא חי. הוא לא מת. הם מסרו אותו. כשהצלחתי להוציא קול מפי שמתי לב כמה אני המום.

"אתם גנבתם לנו את הילד, אתם שיקרתם לה, אתם גרמתם לנו לחיות את כל החיים בלעדיו. אני לא מאמין".

"אני מצטערת".

היא המשיכה לבכות בכי צייצני והכעס שבי נערם. כבר לא ריחמתי עליה.

"לאיזו משפחה? מה שם המשפחה?" צעקתי עליה.

"בן דוד", היא אמרה, "משפחת בן דוד. לעולם לא אשכח את זה, הייתי שם".

ניתקתי את הטלפון, ומאותו רגע הכול השתנה. יוני, הילד הזה, הוא שלי. הוא הילד שלנו. איך אני מספר את זה עכשיו לעדנה, לאיתן, ליוני?

התחבטתי ימים עם הסוד הזה במוחי. לא הייתי מסוגל להגיד לעדנה שהילד שלנו חי את כל חייו אצל אחרים, לספר ליוני שאני אבא שלו, לספר לאיתן את כל האמת, בזמן שהוא רק השתחרר מהצבא. לעזאזל, מה אני עושה?

החודשים עברו, והעדפתי להמשיך לטפל ביוני במקום לספר את הסוד. הרי מה זה ישנה? הוא לא היה במקום יציב, ואני לא ידעתי אם כדאי שידע. יש לו הורים טובים, ולפחות בתור מטפל אני יכול להיות קרוב אליו. הפחד שידחה אותנו גבר על הצורך לספר את האמת. קברתי את זה בינתיים, זה לא היה הזמן.

***

"היי דוקטור".

לאחר המתנה ארוכה נכנסתי סוף סוף לרופא. דחיתי את הקץ ככל שיכולתי, אבל כבר לא יכולתי להתעלם, וגם עדנה לא. היא רצתה לבוא, לוודא שאני הולך ומטפל בעצמי, אני העדפתי שלא. אני יודע שאין בכך תועלת, אני עומד למות וזה ייגמר בקרוב.

"שלום יורם", הרופא חייך אליי, ואז הפנה את מבטו למסך.

הצילום המקיף שעשו לי הוקרן מולו, כל יתר הבדיקות היו פרוסות לפניו על השולחן, "בוא נראה מה קורה בחזה שלך".

הוא השתתק לרגע ואז הסיר את משקפיו ופנה אליי:

"אה, צריך ניתוח בדחיפות", הוא אמר, "יש לך המון בעיות דחופות".

הוא הסתכל עליי בעצב.

"אני יודע, כמה זמן יש לי, אם אני לא עושה את זה עכשיו?"

"ידידי, אני ממליץ לך מאוד לקבוע את הניתוח הזה כמה שיותר מוקדם, אתה על זמן שאול".

התרוממתי, הבנתי מה הוא אומר, הזמן שלי הולך ואוזל.

"כמו כולנו, לא?" אמרתי לרופא, והושטתי את ידי אליו.

הוא לחץ אותה בחום.

"לקבוע לך?" הוא התרומם מכיסאו כשהחזיק בידי, ובקולו שמעתי תקווה ודחיפות.

"לא, אני יודע שאני לא אצא מהניתוח הזה. אני צריך עוד קצת זמן, רק כמה חודשים לסדר הכול".

"יורם, אתה עלול לקבל דום לב כל יום, אתה יודע".

"אני יודע".

ברגע שיצאתי מהקליניקה הפרטית, התקשרה עדנה.

"היי, היה בסדר. הרופא אומר שהכול בסדר, ושהמועקה הזו היא בגלל חרדה", שיקרתי כל עוד היה בי כוח.

אחרי כל הזמן שחלף מאז התגלית הפכתי לשקרן טוב.

"יופי, בחרדה אני יודעת לטפל".

הרגשתי את חיוכה עד אליי, והודיתי לאלוהים על החיים המדהימים שהעניק לי, לא משנה כמה מסובכים הם היו.

זה עוד מעט נגמר. ממש עוד מעט.

***

איתן חזר! תחושת הקלה מדהימה התפשטה בי. לא הייתי צריך לספר לו שאני חולה כדי שיחזור, תודה לאל.

הוא התייצב בבית עם המוצ'ילה הענקית ושקית זבל מלאה בשטויות, ולא היה אכפת לי שהוא עייף, רק רציתי לחבק אותו שוב. עכשיו, כשאני יודע שיוני אחיו הגדול, אני רואה את הדמיון. הוא קטן אבל אני מצליח לזהות. שניהם ירשו את הגבות שלי, העיניים של איתן הן שלי, של יוני הן של עדנה. בר מזל. אני בר מזל שזכיתי להיות איתם, לפחות קצת, לפני שאני הולך.

איתן מיהר להיעלם, עדנה גירשה אותו עם התוכניות שלה, ואני התבוננתי בכול כמו ממרפסת גבוהה וחייכתי. יש לי חיים טובים, יש לי בנים טובים. אני יכול להיות שקט, העיקר שלא יגלו את האמת.

החודשים הבאים שהיו לי איתם היו הטובים בחיי. שיקרתי לכולם, הסודות הכבידו עליי אבל לפחות המשא הזה היה רק עליי. עדנה יודעת והסוד שלה כבד עליה, אני יודע אבל זה לא הזמן, זה עדיין לא הזמן.

***

"אנחנו חייבים לספר לו", היא אמרה לי באחד מהערבים שהקאתי לאסלה, ודם ניתז מכל כיוון.

"לא, אני בסדר, אין טעם להדאיג אותו. הוא בדיוק נרשם ללימודים, יש לו חברה חדשה. די עדנה, אלו שטויות".

"אלו לא שטויות!" היא צעקה עליי, "מה אתה מתכנן? אתה מתכנן להשאיר אותי פה לבד? יורם, אנחנו חייבים לספר לילד שאתה חולה, ואם כבר אמיתות, אנחנו חייבים לספר לו על אימא שלו".

"לא!" אמרתי נחרצות, והתרוממתי מרצפת השירותים, "בשום פנים ואופן לא, בשביל מה? הוא יהיה מבולבל, הוא ישנא אותנו. לא, עדנה, עדיף ככה. אנחנו לא משקרים, אנחנו רק מסתירים את מה שלא נחוץ לו לדעת".

"לא נחוץ לו לדעת?" היא צעקה עליי, "זה ההורים שלו! הוא חייב לדעת שאתה חולה, הוא חייב לשמוע מפיך על אימא שלו! הוא חייב לדעת את האמת. יורם, אתה יכול להגיד שאנחנו לא משקרים, אבל אנחנו לגמרי כן. מה אתה רוצה? שהוא לא ידע לעולם?"

"לא, רק לא עכשיו", ליטפתי את פניה כדי לפייסה, בזמן שהיא הגישה לי נייר לנגב את הפה.

"זה לא בסדר, אבל אני מכבדת אותך. אתה רק חייב להבטיח לי שבסוף נספר לו. אני לא יכולה לחיות ככה יותר. זה מכביד עליי, יורם".

"אני מבטיח", אמרתי ולא ידעתי מה אני אומר.

***

עכשיו זה כבר ברור שאין לי עוד הרבה זמן. עדנה לוחצת, היא כבר יודעת שאני לא במיטבי, בלשון המעטה. אני הולך ונעלם, לא מרגיש טוב לעיתים קרובות יותר ויותר. אתמול נסענו למיון בפעם השישית החודש, היא יודעת שאין לי עוד זמן, ושאנחנו צריכים להגיד לאיתן, להכין אותו, ואני – איני מוכן בעצמי. אני לא באמת יודע מה אני עושה עם ארון השלדים הזה. לפתוח או להשאיר סגור ונעול לנצח? עדנה לא תעמוד בזה. חייבים לספר את האמת.

כשאמות. רק כשאמות. אני לא מסוגל להתמודד עם הכאב הזה.

התקשרתי לאריה.

"היי אריה".

"יורם", הוא אמר בהפתעה, לא דיברנו שנים.

"אני צריך את עזרתך, אתה בארץ במקרה?"

"כן, מה קרה?"

"בוא לקליניקה שלי. רחוב בן יהודה 120, בתל־אביב".

"אבוא בערב".

ניתקתי את השיחה. האיש הזה חייב לי הרבה, בגללו כל זה קרה, בגלל הקנאה שלו. ידעתי שהמכתבים ששלחתי נמצאים אצלו, עדנה כבר סיפרה לי מזמן שהיא לא קיבלה אותם. הוא רצה אותה, ועכשיו אני אערב אותו שוב. הוא בטוח יודע מה היה עם הילד, הוא היה שם כשאני לא הייתי. הוא חייב לספר לי הכול, הוא חייב לי את זה, והוא כנראה יהיה זה שגם יספר ליוני.

הינה זה מתחיל, חשבתי, תוכניות המוות. הפרֵדה. הצוואה. כל החיים שלי יתנקזו לכמה ניירות. אריה יעשה את זה בשבילי, הוא חייב לי לפחות את זה.

הוא בא. דפק על הדלת בעדינות שלא אופיינית לו, וידעתי – הוא מתבייש ממני.

"כן", הרמתי את קולי כדי שייכנס.

הוא נכנס ונעמדנו זה מול זה.

"שלום יורם".

"שלום אריה".

"אני יכול לחבק אותך, ידידי?"

התקרבתי אליו ומשכתי אותו לחיבוק, לא התראינו עשרים ושלוש שנים.

"איפה היית?" שאלתי, והפניתי את ידי אל הכורסה, הזמנתי אותו לשבת.

"הייתי בצרפת", הוא אמר, "עזבתי את עדנה ולא יכולתי להישאר כאן לראות אתכם יחד".

נאנחתי. ידעתי שהוא עדיין אוהב אותה, אבל ידעתי שהוא מבין שהיא מאז ומתמיד הייתה שלי.

"מה העניין?" הוא שאל, "איך נזכרת בי אחרי כל כך הרבה שנים?"

"אני צריך עורך דין, אני רוצה לכתוב צוואה, לי ולעדנה".

"הכול בסדר?"

"לא, אריה. אני לא בסדר, אני חולה ואין לי עוד הרבה זמן. אני צריך את עזרתך".

"את עזרתי? למה אני?"

"כי אתה חלק בסיפור הזה, חלק משמעותי. אתה צריך לספר להם את האמת על הכול. את כל הסיפור".

"למה אתה לא מספר להם עכשיו?"

"אני יודע שאין לי זמן לחכות כדי שישלימו עם זה עד שאמות, הם עלולים לומר מילים שאני לא רוצה לזכור".

חייתי שבעה חודשים נוספים. זכיתי להיות קרוב לשני בניי, זכיתי לעזור להם, זכיתי להיות עם אשתי, אהבת חיי. ימיי האחרונים היו טובים. על כך אני לא יכול להצטער.

פרק 1

איתן לב.

בצמד המילים האלו שהכילו את שמי, הסתיים המכתב שיקבע איך ייראו חיי מעכשיו.

אני יושב, נשען על הכיסא ומחליף מייד תנוחה שוב. המעטפה מולי והמכתב לידה. אני קורא אותו שוב, משנה מילה ומשנה בחזרה. לבסוף אני מחליט לעשות צעד אמיץ, מקפל את המכתב ומכניס אותו לתוך מעטפה שעליה מתנוססת בגדול המילה: "נועם". אני סוגר את המעטפה בדבק. זהו, עכשיו זה בלתי הפיך, לוקח את המעטפה ויוצא.

***

אני שומעת שלוש נקישות על הדלת, וקמה מהספה שהייתה לי למיטה בלילות האחרונים, עם השמיכה ונעלי הבית הפרוותיות והגרוטסקיות למראה שהיו פעם כחולות. איתן קנה לי אותן ליום השחרור שלנו, והן כבר נראות כמו סמרטוט. הטישוס המקומטים שפזורים על השמיכה נופלים על הרצפה ברגע שאני קמה, כשנשמעות עוד שלוש נקישות, חזקות הפעם יותר.

"אני באה, אני באה", אני לוחשת לעצמי בעצבנות גלויה, מדלגת מעל כל הטישוס הפזורים, ובדרך זורקת מבט לחדר השינה. אני פותחת את הדלת, ועיניי נפערות בהפתעה. הוא עומד מולי בחיוך עצוב. אחרי דקה או שתיים אני מתעשתת, ומתחילה בפרץ שאלות ומלמולים לא ברורים.

"איתן? מה קרה? אתה בסדר? מה אתה עושה פה? אתה מרגיש טוב? אתה נראה קצת חיוור, רוצה תה או משהו?"

איתן רק עומד מולי במפתן הדלת ומגלגל את עיניו. החיוך העצוב שלו לא מש מפניו, מה שמרמז על השיחה שעתידה להתקיים, ואני כבר יודעת בתוכי שהוא החליט מה הוא רוצה לעשות. לקח לו זמן, לא ראיתי אותו שלושה חודשים.

"אוי סליחה, איזו טיפשה אני, תיכנס. אני כבר איתך".

איתן נכנס לדירה בצעד מהוסס, ומסתכל עליי בעודי סוגרת את הדלת, כאילו רוצה לברוח דרכה בריצה ולא לחזור.

"שב, שב", אני מצביעה על הספק מיטה ספק ספה שניצבת במרכז הסלון הרחב, ומתחילה לאסוף את תפזורת הטישוס. "אני כבר באה", אני זורקת לעברו ונעלמת במטבח.

הוא מתיישב, ונשען על משען הספה כאילו רוצה למצוא בה נוחות מרגיעה. לפי מבע פניו אני מבינה שהוא לא מוצא. אני מכינה תה לשנינו. הוא לא נראה טוב, אולי חולה. אומנם מבנה גופו הרחב והחסון מעניק לו מראה בריא ומעוצב בשלמות, אבל זה לא הגוף, הנפש שלו היא זו שעייפה. אני רואה את זה ומשפילה את עיניי.

"עכשיו אני יכול לענות לך על כל השאלות", הוא אומר בקוצר רוח שהוא מנסה להסתיר ללא הצלחה. "קרה הרבה וקורה הרבה. אני בסדר, מרגיש טוב, כמובן רוצה תה, ותודה עליו דרך אגב. אני פה לדבר איתך. איך זה בשביל ארבע לפנות בוקר?"

אני מחייכת, לפחות חוש ההומור שלו לא נעלם.

"טעון שיפור".

הוא מגחך בחזרה, ואני שמחה שהצלחתי להוציא את זה ממנו. אני מגישה את התה לשולחן עם שוקולד וקרואסונים שהפשרתי, נראה לי שהוא זקוק למשהו מתוק.

"אתה רוצה אולי משהו לארוחת בוקר? זאת שעה די מוקדמת".

אני לחוצה. לא ציפיתי לו, במיוחד לא לשיחה בשעה כזו. זה יכול להיות רק משהו רע אחרי כל מה שעברנו, והחיוך שלו לא משפר את הרגשתי.

"אני מקווה שלא הערתי אותך או משהו כזה, נכון?"

דבריו מחזירים אותי במכה אליו, מכריחים אותי להתרכז בו.

"לא, לא, אני פשוט קצת מצוננת, וכשהאף מנוזל החשק לישון נעלם איתו. אני נוחרת ומעירה את עצמי. אז החלטתי על איזה לילה לבן עם בינג' סדרות. אתה יודע איך זה בחורף של תל־אביב, לא? או שאתה מנסה לשכוח מה קורה כאן כדי להסתדר יותר טוב אחר כך?"

יש סיכוי שהוא חושב לעזוב הכול, לברוח ולהשאיר את כולנו מאחור.

הוא לוגם מהתה ולוקח קוביית שוקולד קטנה שמחזירה לו מעט מהצבע שחסר לו בפנים. אני חושבת שיגיב על העקיצה המכוונת שזרקתי לעברו, כדי למשוך קצת זמן עד לשיחה הבלתי נמנעת, אבל הוא בוחר להתעלם.

"באתי לדבר איתך".

הוא לובש על פניו ארשת רצינות קיצונית מדי שמפחידה אותי. עיניו מכווצות, כמו תמיד כשהוא מתרכז בדברים חשובים או כשהוא חושב מה להגיד. לבסוף, לאחר כמה ניסיונות עקיפים להגיע לפואנטה, הוא מחליט ללכת בדרך הישירה.

"רציתי לבקש ממך משהו חשוב, אבל את חייבת להגיד לי כן לפני שאני אומר לך מה הבקשה".

הוא מסתכל לי בעיניים, יודע שהוא יכול לגרום לי להגיד כן במבט אחד קטן, בנגיעה קטנה. הוא יכול לשבות אותי, ואני אעשה הכול בשבילו אם רק יגיד.

"אוקֵי", אני אומרת לבסוף.

"תגידי כן", הוא מתחנן, "אני רוצה לשמוע".

"איתן, אתה יודע שאני לא אוהבת משחקים, אנחנו כבר לא ילדים קטנים. דבר!"

"אני רוצה שתסכימי קודם, אחרת זה לא יעבוד. אני לא אדבר".

הוא מביט בי במבט העיקש שלו, וברור לי שהפסדתי.

"נו, באמת", אני אומרת בתבוסתנות.

אצלו אף פעם אי־אפשר לדעת.

"אוקֵי", אני אומרת לבסוף בעצבנות, חסרת אונים מהשליטה שלו בי, "כן!"

"יופי", הוא מחייך שוב, ומסתכל עליי במבט התמים שלו. "אני צריך שתמסרי את זה לנועם".

הוא מוציא מעטפה לבנה שהתקמטה מעט בכיס המעיל השחור והעבה שהוא לובש ומושיט לי. אני הופכת אותה ורואה את המילים הגדולות והמודגשות שכתב. אני מסתכלת על המעטפה ואחר כך עליו, מופתעת, והוא? הוא לא עונה.

"אני לא יכולה לעשות את זה", אני אומרת בהחלטיות וזורקת את המעטפה על השולחן שמולנו, "אל תבקש את זה, רק לא את זה. אני פשוט לא יכולה!"

"מה שאת לא יכולה עכשיו זה להתחרט. את הסכמת מראש, זוכרת? חוץ מזה, את לא יודעת מה כתוב שם. איך את יכולה לא להסכים?"

"אני מתארת לעצמי מה כתוב שם. אני מכירה אותך כבר יותר מדי זמן בשביל לשחק משחקי חידות, אתה לא חושב? במיוחד אחרי כל מה שקרה. אני יודעת מה אתה עושה", אני לוחשת בעצבים, "אתה בורח, ואתה רוצה שאני אפרד ממנה בשבילך. פחדן".

אני מתרחקת ממנו בזעזוע.

"אין פה שום משחקי חידות. אני רק ביקשתי ממך טובה והסכמת, אין כאן על מה להתווכח. אני לא בורח לשום מקום, ואת לא נפרדת מאף אחד. אלו מילים שאני לא יכול להגיד, ואם אני אראה אותה זה לא יקרה".

"אני כבר לא מסכימה. התחרטתי. חשבתי שמדובר במשהו אחר".

"במה למשל?"

"לא יודעת, הצעת נישואין אולי?" אני שואלת בניסיון כושל לתרץ את חזרתי בי מההבטחה.

"שום הצעת נישואין. את יודעת מה המצב, אמרתי לך באותו יום. החלטתי החלטה וזהו".

"לא ידעתי. ניחשתי, אבל זה לא אומר שזה חייב להיות כמו שאני מנחשת כל הזמן. חוץ מזה, הרי אתה יודע שהשליח סופג את הכול, נכון? תעשה את זה בעצמך. למה אתה לא יכול פשוט לדבר איתה?"

מה לעזאזל עובר על הבחור הזה? ראשי כואב והשמיכה נופלת ממני, אבל כבר לא קר לי כל כך וגם לא אכפת לי. אני לא מבינה איך הוא יכול להיכנס ככה ולבקש דבר כזה, ועוד ממני. הוא מעיר אותי ממחשבותיי בנגיעה.

"סופי!"

אני מסתכלת עליו ומייד מסיטה מבט. טיפש, איך הוא לא מבין? אני עדיין מחלימה.

"סופי, תתנערי מזה לשנייה. זאת טובה אחרונה שאני מבקש, אני מבטיח. זה חשוב, מאוד חשוב. תמסרי את המעטפה, כי אני פחדן מכדי לעשות את זה בעצמי, אבל רק אחרי שייגמר החג".

אנחנו בעיצומו של חורף, חודש דצמבר, אצלנו חנוכה והעולם מתכונן בציפייה לחג המולד. כולם ניקו, קנו מתנות, עשו טקסים בבתי הספר, כמו בכל שנה. הכול רגיל, רק לא אצלנו. אני לא עונה לו. הוא לוקח את המעטפה, קם, ומשאיר אותי על הפוף הגדול לבד, עם המחשבות ועם הראש הדואב, חסרת אונים.

"להתראות", הוא זורק לעברי והולך.

בבוקר אני קמה להכין קפה, ורואה שהוא השאיר את המעטפה אצלי. אני לוקחת אותה, דוחפת בכוח לא מתחשב לתיק שלי ויוצאת מהבית. קפה אני שותה בדרך. בפקקי הבוקר באיילון אני חוזרת וחושבת על הזמנים שבהם היינו מאושרים, והסובלת היחידה הייתה אני.

***

היא עסוקה כל כך במחשבות, שלא שמה לב שהלכתי. אני סוגר את הדלת לאט ויורד במעלית לחניון. חשבתי שארגיש טוב יותר אחרי שאפטר מהמכתב, אבל הדמעות עומדות בעיניי במין לחלוחית עיקשת, ומאיימות להתפרץ. בפנים הרגש רחוק מלהיות שקט. אני מניע את האופנוע ויוצא מהחניון. השמש מתחילה להפציע והאוויר קר. ריחו מזכיר לי את הגשם שבוודאי לא יאחר להגיע עם הקור והעננים. הרוח מכה בפניי בעוצמה, ואני עוצם לרגע עיניים.

אני מגיע הביתה. השעה שש בבוקר. אני חושב על החובות המחכים לי בדירה ונאנח בכבדות.

"ההשלמה תבוא", אני אומר לעצמי בקול ומשום מה לא מאמין.

אני נכנס לדירה. טרי, עדיין בתחתונים, מכין קפה. הוא מנגב קורי לילה מעיניו. טרי למד באוניברסיטה פרסום ועיצוב, והיה זקוק לדירה. כשראה את המודעות שתליתי, התעניין והגיע כדי לראות את הדירה ואותי. ברגע שראיתי אותו ידעתי שהוא השותף האידיאלי. הדבר הראשון שאמר הוא:

"היי, אני טירן, אבל כולם קוראים לי טרי, ואני גיי".

הייתי בהלם בהתחלה, אבל הפתיחות, הכנות והישירות שלו מצאו חן בעיניי, ועשיתי לו מייד סיור בדירה. עם הזמן למדתי להכיר אותו ואני נהנה מכל רגע. הוא אדם נקי מאוד ומסודר, יש לו חבילת תחתוני בוקסר עם שמות הימים עליהם, והוא אוהב להקשיב ולצייר. גיליתי אדם נפלא וחבר נהדר.

טרי מסתובב כשאני נכנס, מחייך ואומר:

"היי, רוצה קפה? רק עכשיו קמתי".

"כן, אני רואה. וכן, אשמח לקפה. הולך להיות לי יום קשה במיוחד".

"אוי נכון, שכחתי לגמרי", הוא נותן לעצמו מכה קטנה עם היד על הראש. "נו? אז איך היא הגיבה?"

טרי מגיש לי את הקפה ולוגם משלו.

"כמו שציפיתי, בדיוק כמו שציפיתי".

"אמרתי לך שהיא לא תסכים", הוא אומר, ומכניס כמה קרואסונים למיקרוגל.

"השארתי אותו אצלה", אני אומר ומסתכל עליו.

הוא מסתובב, מניח את ספל הקפה על השיש ואומר כמעט בצעקה:

"מה?!"

"כן, חשבתי להשאיר לה את זה, שתחשוב קצת. אולי אם זה ישב לה מול העיניים, היא תבין את החובה שלה כלפיי. היא בכל זאת החברה הכי טובה שלי", אני מצטדק.

הבעת פניו המופתעת של טרי גורמת לי לחשוב שאולי זה לא היה המהלך הכי נבון, אבל עדיין אני לא מבין למה.

"אוי איתני", הוא אומר בטון אימהי, ומוביל אותי לכורסאות בסלון. "יש לנו הרבה על מה לדבר, כי הגיע הזמן שתפקח קצת עיניים".

***

אני נכנסת למסדרון המשרד. אותו מסדרון ארוך, צפוף ומוכר חונק אותי הפעם. ברגע שאני נכנסת מציפים אותי כולם עם טלפונים, פגישות מתוכננות וחוזים שדורשים חתימה דחופה. אני נכנסת למשרד, מתחננת למעט שקט. על השולחן הרחב מחכה לי ערמה של ניירות, ולידה עוד קלסרים דקים שאני צריכה לעבור עליהם. אני מבטיחה לעצמי, כמו בכל בוקר, שלמוחרת אבוא מוקדם יותר כדי להספיק לעבור על כולם. אני יודעת, כמו בכל בוקר, שמהרגלים רעים לא נפטרים בקלות.

אני מתיישבת על הכיסא ונשענת לאחור, עוצמת עיניים ומעסה את הרקות באצבעותיי. את המחשבות שלי קוטעת ענת בדפיקה על הדלת.

"כן", אני קוראת בקול עייף.

הדלת נפתחת מעט, וראשה של ענת מציץ בחיוך.

"היכנסי, ענת, זה בסדר", אני אומרת באנחה כבדה.

היא נכנסת בשקט, כמעט לא מורגשת, שקטה, רגועה, ביישנית אבל יעילה ביותר.

"כמו שראית, יש לך כמה דברים לעבור עליהם", היא אומרת בהתנצלות למראה פניי העייפות. "החדשות הטובות הן", היא ממשיכה בלי לחכות לתשובה, "שעל הקלסרים שלידך עברת אתמול בערב, ואני כבר סרקתי אותם למחשב. זה בסדר?"

היא מחייכת אליי. מבטה שואל ומבין גם יחד. יש בבחורה הזאת משהו מסתורי, העיניים שלה מביעות הבנה מוזרה של החיים, במיוחד שלי.

"כן, מעולה", אבן נגולה מעל ליבי.

אני משחררת אנחה, ובקוצר רוח לוקחת חלק מערמת הקלסרים וממקמת אותם על המדף שלידי.

"אוקֵי", היא אומרת ופונה לדלת, "אם תצטרכי ממני משהו, את יודעת שאני פה לידך במסדרון. רק תרימי טלפון".

היא עומדת ללכת, כשאני מרימה עוד ערמה של קלסרים ועוצרת.

"ענת?"

היא מסתובבת סיבוב חד וכמעט נופלת.

"כן סופי?"

"תודה, את הכי טובה שיש", אני מחייכת אליה.

זה מגיע לה. היא איכשהו קוראת תמיד את המחשבות שלי ובאה בזמן הנכון. היא מחייכת חיוך רחב כמו שרק היא יודעת לחייך ואומרת:

"אני אבקש שלא יפריעו לך".

ברגע הזה אני באמת מודה לאל על הבחורה הזאת, הקטנה והפשוטה עם הלב שיכול להכיל עולם שלם.

חוץ מחמש הדקות הראשונות של הבוקר כמעט אין לי זמן לחשוב. יש לי פגישות, ויכוחים, טלפונים מלקוחות של עסקאות גדולות ובעיקר ניירת. ואז, בהפתעה גמורה, אני מקבלת טלפון מנועם.

"סופי? היי".

"היי נועם. מה שלומך?"

אנחנו קובעות להיפגש במסעדה קרובה לברנץ'. אני מגיעה לפניה, ומזמינה משקה טבעי קל. זמן קצר אחר כך היא מגיעה, לבושה במעיל אדום ובחולצת גולף שחורה, ולרגליה המגפיים השחורים שקניתי לה ליום הולדתה האחרון. היא נראית זוהרת, כמו תמיד, אבל נבוכה משום מה מהפגישה הלא צפויה.

"יפה כתמיד", אני אומרת לה בחיוך.

היא מתיישבת במהירות ומנסה לתרץ:

"היו הרבה פקקים בדרך".

"הגעת מרחוק?"

אני יודעת את התשובה. היא רקדנית בסטודיו למחול באחת הלהקות המובילות בארץ, וגם הייתה שחקנית בעבר, אבל העדיפה את קריירת הריקוד על פני המשחק.

"הרבה צביעות יש במשחק", הייתה אומרת, "אנשים מראים את מה שהם לא".

בסופו של דבר היא בחרה בריקוד, סוג אחר של אומנות המביעה את הנפש ומוציאה את הרגש. לא היה לה קשה להשתלב בלהקות ולרקוד, יש לה כישרון טבעי לזה, בדיוק כמו דברים רבים אחרים שטובים בה. בסופו של דבר היא טסה ללמוד ריקוד מודרני מקצועי בניו־יורק, ונשארה שם שנה. כשנמאס לה מניו־יורק הגדולה והרועשת היא חזרה לתל־אביב הרועשת מעט פחות, והתקבלה ללהקת המחול שנמצאת לא רחוק מהמסעדה שבה קבענו.

נועם מזמינה נס קפה על חלב ועוגת גבינה דיאטטית.

"ביקשתי שניפגש, כי אני יודעת שהתרחקנו. אחרי אותו יום אף אחד מאיתנו לא היה אותו דבר. היינו צריכים להבין מה קורה ואת עזבת. אני מתגעגעת אלייך. היית החברה הכי טובה שלי, ואני הכי סומכת עלייך בעולם". היא תופסת את ידי ומחייכת אליי. "אני ממש צריכה שנחזור להיות חברות, והם יפתרו את שלהם".

אני לא יודעת איך להגיב ומרגישה רע. המעטפה בוערת בתיק שנח לידי. אני בכלל לא מקשיבה למה שהיא אומרת, רק חושבת אם לתת לה את המעטפה או לברוח. אני מחייכת אליה.

"אני יכולה להיות חצופה ולבקש עצה?" היא שואלת.

"כן, בטח", אני מתנערת מהמחשבה על המכתב, מסתכלת עליה ומחייכת.

היינו חברות, אני לא יכולה לעשות את זה.

"אני חושבת להיפרד מאיתן", היא אומרת, "מאז שיורם נפטר הוא לא הוא. הוא כמעט לא אוכל, הוא הקפיא את הלימודים והתחיל לעשן באופן קבוע. את יודעת שהוא אצלי כל יום? לא עושה כלום חוץ מכלים. נו, אז מה את אומרת?"

היא מעירה אותי מהמחשבות.

"מה?" אני מסתכלת עליה בבלבול.

"מה מה? לא הקשבת למילה ממה שאמרתי?"

"לא, בטח שהקשבתי, איבדתי אותך לרגע".

דמעות עומדות בעיניים שלי. אני שונאת את עצמי, אבל לא נותנת לה את המעטפה, כי אם היא תיפרד ממנו זה ייגמר במינימום פגיעה. הלוואי שיכולתי להגיד שהיא תעשה את זה, אבל היא לא. היא דוחה את הפרֵדה, מהורהרת ובלי המכתב, בלי לדעת שאיתן מהורהר גם הוא. הדבר היחיד שאני חושבת עליו באותו רגע הוא שאני רוצה להחזיר את כל הזמן הזה לאחור, ולא לנשק אותו כשהוא חוזר.