סודות מרקש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סודות מרקש
הוספה למועדפים

סודות מרקש

עוד על הספר

לימור שרייבמן-שריר היא סופרת ורופאה ישראלית. מלכת היופי של ישראל לשנת 1973 וסגנית רביעית למיס תבל.

לימור שריר נולדה וגדלה בתל אביב, בת לאנשי חינוך ואקדמיה.
סיימה את לימודיה בתיכון עירוני א' בתל אביב. בשנת 1972 התגייסה לצה"ל, ובשנת 1973 זכתה במקום הראשון בתחרות מלכת היופי. בתחרות מיס תבל שהתקיימה ביוון החזיקו מחבלים בני ערובה בדרישה לסילוקה מהתחרות, אך שריר המשיכה בהתמודדותה ונבחרה לסגנית רביעית למיס תבל. בסיום התחרות חזרה לישראל להמשך שירותה הצבאי כפקידתו של שמואל גונן, אלוף פיקוד הדרום. ‏
עם סיום שירותה הצבאי החלה את לימודי הרפואה באוניברסיטת לה ספיינסה ברומא שבאיטליה והמשיכה את לימודיה בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב, שם הוענק לה התואר דוקטור לרפואה.
עבודת הדוקטורט שלה הוצגה בכנס בינלאומי בניו-יורק, ופורסמה בכתב-העת Journal of Thoracic Cardiovascular Surgery. את הסטאז' עשתה במרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא - תל השומר שם גם עבדה מספר שנים. כיום היא מתנדבת בארגון רופאים לזכויות אדם. החל משנת הלימודים תשע"א היא מרכזת קורס חדש, שתוכנן על-ידה במיוחד לסטודנטים לרפואה, המשלב לימודי ספרות ורפואה בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב.היא חברה בחברה הישראלית לחינוך רפואי.
שריר שימשה בעבר כיועצת בתחום הפרוזה בהוצאת כרמל. כמו כן, מכהנת כיום (2014) כחברה במועצה הישראלית לתרבות ואמנות, חברה במועצת "מאזנים", כתב העת של אגודת הסופרים העברים ועורכת מדור תרבות ורפואה באתר האינטרנט "רשת רפואה".
ספרה "אלוהים ואלווירה" פורסם ב-2012 גם באיטליה, בשפה האיטלקית.

תקציר

בכתיבתה הייחודית משלבת הסופרת דמיון וריאליזם עם פרוזה פיוטית ובאמצעותם מתארת את מרוקו טומנת הסוד כפי שלא הכרנוהַ. אדם המוותר על זהותו ושאינו מסוגל לוותר על עצמיותו הוא הדמות המרכזית בספר.

נורית גוברין ויואב איתמר על הספר: "ספר עצוב כתבה הפעם לימור שריר. ספר לא קל, אבל בלתי שגרתי ומעניין. הסופרת ביטאה את עצמה בטכניקה של "הרחקת עדות" באמצעות דמויות רחוקות וזרות כביכול. כך עשתה גם בחלק מספריה הקודמים, וכעת דרכה זו מתבלטת עוד יותר. זוהי חשיפה עצמית עקיפה מבעד למסכה ולמערכת של הסוואות רבות ומתוחכמות.

 

סיפור המעשה עצמו מרתק, אבל מאחוריו הדרמה הגדולה של היוצר המבקש לבטא את עצמו בחופשיות ונתקל בחברה עוינת המחרימה אותו, כשאינו מסכים לשתף עמה פעולה בדרכה הנלוזה. גיבור הסיפור, נעים, בן דמותו של המספר/ת עצמו, בנו של העיתונאי האמיץ מחמוד ליישי, שנרצח בשל דעותיו כנגד השלטון, ממשיך את מאבקו של אביו בדרכו שלו. זהו מאבק על חופש הביטוי, על הזכות ליצור בחופש, כנגד סתימת פיות, כנגד תשלום "מס" בלתי נסבל לנותני הטון. יש בספר גם ביטוי לחשיבותה של ידידות ולגנותה של בגידה והפרת אמון.

 

הספר מבטא את המאבק הבלתי מתפשר שבין הרצון או ההכרח לעזוב את ארץ ההולדת שבגדה, לעבור לארץ אחרת, שבה, כך מקווה הגיבור, אפשר יהיה ליצור ללא מורא. בה בשעה מבטאת דרכו של הגיבור, שהצליח לממש, כביכול, את חלומו זה, את הקושי, שבכל מימוש חלום. שום חלום אינו מתגשם כפי שנחלם.

סיומו של הספר הוא החושפני ביותר, במיוחד בשביל הקורא שטרם הבין את הנושא הסמוי האמיתי של הספר. יש בו גם ``עקיצה`` לאקדמיה ול"ממסד הספרותי" על כך, שמי שאינו מסכים לשתף עמהם פעולה, מורחק. זהו המחיר שעל היוצר לשלם בעד עצמאותו."

פרק ראשון

1

 

האחות הלבנה, עם המדים הצחורים, שלא כמו זו השחורה עם צלב הכסף שעל צווארה, הנזירה, הובילה אותי בזהירות בכיסא הגלגלים והותירה אותי בפטיו שבקומת הכניסה של בית- החולים. דלתות העץ נפתחו אל הרחוב ורק שער הברזל היה נעול והפריד ביני לבין העולם שבחוץ. ברחובות אַרקוֹס רחשו החיים וכאן שרר השקט, יפה וערמומי. עצי תפוז קטנים עמוסי פרי בצבצו מתוך גומות שנחפרו בסמוך לעמודי השיש. מזרקת אבן מושבתת עמדה ביניהם. קירות המבנה, במקום שבו נפערו הכניסות הקמורות לבית-החולים, היו משובצים אריחים שיצרו יחד מעגלים מרהיבים בגוני הכחול, הצהוב והירוק, כשדה מרגניות רוחש סביב גופי המדולדל השקוע בכיסא. נדמה היה לי שלא כל גופי חי אלא רק חלק ממנו. רגלַי כמו נעלמו כלא-היו. ראשי היה נטוי ברפיון לאחור, זקני מוטה קדימה ושׂערי הלבן והארוך השתפל מאחורי הקרקפת, צנח על כתפי והדגיש קרחת עגולה כמו זו של פרנצ'סקו הקדוש.

האחות "הלבנה" הלכה לה ואני נותרתי תחת כיפת השמיים בדיוק במרכז הפטיו, בתוך מפגש האלכסונים שיצרו קשתות העמודים התומכים את המבנה. לאחרונה אהבתי להתבונן במבנה בית-החולים ולשוות בדמיוני כיצד תכנן אותו האדריכל שהיה אחראי לבנייתו לפני מאה שנה או יותר. שמש נובמבר זרחה מעלי. את החודש ידעתי משום שהקשבתי לשיחתם של הרופאים. הם ספרו את הימים לקראת חופשת החג. אני כבר הפסקתי לספור.

בלילה, "הלבנה" הניחה אותי במיטתי וכעבור זמן-מה הייתה "השחורה" ניגשת אלי ובוחנת את פנַי לראות אם עינַי עצומות מפני שאני ישן או, חלילה, מפני שכבר מַתִי, ואני עצמי לא הייתי בטוח אם אתעורר למחרת. לפעמים הייתי משים עצמי כמת, מציץ מבעד לעינַי העצומות למחצה בהבעת הפליאה של האחות. הייתי מבחין כיצד הייתה פוערת את עיניה הקטנות האדמדמות ומעווה את שפתיה המוקפות קמטוטים זעירים. המוות הוא בן בריתם של החיים, הרהרתי. אינני חושש ממנו. החיים נראים לי מפחידים יותר. הבנתי שבגופי מכרסמת מחלה חסוכת מרפא ושהרופאים לא כינו אותה בשם, זולת "המחלה". הם פקדו על צוות המחלקה לחלק לי בנדיבות סמי הרגעה וכמוסות לבנות גדולות, כך שרוב היום הייתי שרוי בין ערות לבין חצי הזיה ויכולתי להמשיך לחיות בעולם מיוחד, אחר, אם כי מדי פעם היו עולים במוחי שברירי זיכרונות חמקמקים שהיו מתנודדים לנגד עינַי.

בשעות שהוציאוני לשאוף אוויר התבוננתי ביונה לבנה גדולה שהייתה מנתרת לידי ורק רגליה האדומות הבדילו אותה מרצפת השיש. היא התקרבה אלי, תחילה בחשדנות ואחר כך בביטחון, נושאת את ראשה הנוצתי הזעיר ועיניה הכהות העטורות הילה זהובה ננעצות בפנַי כאילו שאלה מה שלומך הבוקר. גמלתי לה בפירורי לחם, מתבונן כיצד סקרנותה גוברת והולכת מרגע שאצבעותַי הגרומות מפשפשות בתוך מפית הנייר המקומטת, שולות ממנה פירורים ומפזרות אותם סביבי. היא הרכינה את ראשה, מנקרת בפירורים מטה את צווארה לעברי ונועצת בי את עינה האחת במבטה האנושי. היה זה בעינַי מעין ריקוד משונה שהייתי שותף לו. לפעמים הייתה היונה פורשת כנפיה ונוסקת אל השמיים שנגלו מעל הפטיו, ואני הייתי מקשיב למשק כנפיה. נוצה קטנה שנשרה מגופה הייתה מרחפת מעלי וצונחת לה סחור סחור מעל ראשי. או אז הייתי עוצם את עינַי וכבחיזיון הייתה מופיעה לה יונה אחרת, זהה בגודלה של זו אך שחורה. ולפתע הלכה היונה והתכסתה בשובל של אורות זהובים עד שנבלעה בתוכם, ובמקומה בקעה דמות אחרת, אנושית. תחילה הבחנתי בזר של תלתלים שחורים התוחמים פנים חיוורים של אישה עם עצמות לחיים בולטות. אך בעיקר היו אלה העיניים הגדולות הקטיפתיות שבלטו מתוך פניה ויותר מכול הייתה זו הבעתן העצובה המוכרת, שנגעה בגופי כמו לשונות. היו אלה פניה של אמי. במיוחד זכורה לי תמונתה האחרונה, כשישבה ליד מיטתי ואצבעותיה החיוורות מלטפות את תלתלי ראשי – כהים כשלה וחיוכה שליו, ועינַי שבו ונעצמו ממש כמו ברגעים ההם כאילו שקעתי אל תוך שינה עמוקה. מוזר היה לי, זקן דועך, שמעולם היו ימי ילדותי עולים במוחי ברורים כל כך כאילו היא לא חלפה כלל והיא שבה וצומחת בי בכל רגע ועם חלוף השנים הייתה התחושה הזו רק הולכת ומתעצמת.

לימור שרייבמן-שריר היא סופרת ורופאה ישראלית. מלכת היופי של ישראל לשנת 1973 וסגנית רביעית למיס תבל.

לימור שריר נולדה וגדלה בתל אביב, בת לאנשי חינוך ואקדמיה.
סיימה את לימודיה בתיכון עירוני א' בתל אביב. בשנת 1972 התגייסה לצה"ל, ובשנת 1973 זכתה במקום הראשון בתחרות מלכת היופי. בתחרות מיס תבל שהתקיימה ביוון החזיקו מחבלים בני ערובה בדרישה לסילוקה מהתחרות, אך שריר המשיכה בהתמודדותה ונבחרה לסגנית רביעית למיס תבל. בסיום התחרות חזרה לישראל להמשך שירותה הצבאי כפקידתו של שמואל גונן, אלוף פיקוד הדרום. ‏
עם סיום שירותה הצבאי החלה את לימודי הרפואה באוניברסיטת לה ספיינסה ברומא שבאיטליה והמשיכה את לימודיה בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב, שם הוענק לה התואר דוקטור לרפואה.
עבודת הדוקטורט שלה הוצגה בכנס בינלאומי בניו-יורק, ופורסמה בכתב-העת Journal of Thoracic Cardiovascular Surgery. את הסטאז' עשתה במרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא - תל השומר שם גם עבדה מספר שנים. כיום היא מתנדבת בארגון רופאים לזכויות אדם. החל משנת הלימודים תשע"א היא מרכזת קורס חדש, שתוכנן על-ידה במיוחד לסטודנטים לרפואה, המשלב לימודי ספרות ורפואה בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב.היא חברה בחברה הישראלית לחינוך רפואי.
שריר שימשה בעבר כיועצת בתחום הפרוזה בהוצאת כרמל. כמו כן, מכהנת כיום (2014) כחברה במועצה הישראלית לתרבות ואמנות, חברה במועצת "מאזנים", כתב העת של אגודת הסופרים העברים ועורכת מדור תרבות ורפואה באתר האינטרנט "רשת רפואה".
ספרה "אלוהים ואלווירה" פורסם ב-2012 גם באיטליה, בשפה האיטלקית.

עוד על הספר

סודות מרקש לימור שריר

1

 

האחות הלבנה, עם המדים הצחורים, שלא כמו זו השחורה עם צלב הכסף שעל צווארה, הנזירה, הובילה אותי בזהירות בכיסא הגלגלים והותירה אותי בפטיו שבקומת הכניסה של בית- החולים. דלתות העץ נפתחו אל הרחוב ורק שער הברזל היה נעול והפריד ביני לבין העולם שבחוץ. ברחובות אַרקוֹס רחשו החיים וכאן שרר השקט, יפה וערמומי. עצי תפוז קטנים עמוסי פרי בצבצו מתוך גומות שנחפרו בסמוך לעמודי השיש. מזרקת אבן מושבתת עמדה ביניהם. קירות המבנה, במקום שבו נפערו הכניסות הקמורות לבית-החולים, היו משובצים אריחים שיצרו יחד מעגלים מרהיבים בגוני הכחול, הצהוב והירוק, כשדה מרגניות רוחש סביב גופי המדולדל השקוע בכיסא. נדמה היה לי שלא כל גופי חי אלא רק חלק ממנו. רגלַי כמו נעלמו כלא-היו. ראשי היה נטוי ברפיון לאחור, זקני מוטה קדימה ושׂערי הלבן והארוך השתפל מאחורי הקרקפת, צנח על כתפי והדגיש קרחת עגולה כמו זו של פרנצ'סקו הקדוש.

האחות "הלבנה" הלכה לה ואני נותרתי תחת כיפת השמיים בדיוק במרכז הפטיו, בתוך מפגש האלכסונים שיצרו קשתות העמודים התומכים את המבנה. לאחרונה אהבתי להתבונן במבנה בית-החולים ולשוות בדמיוני כיצד תכנן אותו האדריכל שהיה אחראי לבנייתו לפני מאה שנה או יותר. שמש נובמבר זרחה מעלי. את החודש ידעתי משום שהקשבתי לשיחתם של הרופאים. הם ספרו את הימים לקראת חופשת החג. אני כבר הפסקתי לספור.

בלילה, "הלבנה" הניחה אותי במיטתי וכעבור זמן-מה הייתה "השחורה" ניגשת אלי ובוחנת את פנַי לראות אם עינַי עצומות מפני שאני ישן או, חלילה, מפני שכבר מַתִי, ואני עצמי לא הייתי בטוח אם אתעורר למחרת. לפעמים הייתי משים עצמי כמת, מציץ מבעד לעינַי העצומות למחצה בהבעת הפליאה של האחות. הייתי מבחין כיצד הייתה פוערת את עיניה הקטנות האדמדמות ומעווה את שפתיה המוקפות קמטוטים זעירים. המוות הוא בן בריתם של החיים, הרהרתי. אינני חושש ממנו. החיים נראים לי מפחידים יותר. הבנתי שבגופי מכרסמת מחלה חסוכת מרפא ושהרופאים לא כינו אותה בשם, זולת "המחלה". הם פקדו על צוות המחלקה לחלק לי בנדיבות סמי הרגעה וכמוסות לבנות גדולות, כך שרוב היום הייתי שרוי בין ערות לבין חצי הזיה ויכולתי להמשיך לחיות בעולם מיוחד, אחר, אם כי מדי פעם היו עולים במוחי שברירי זיכרונות חמקמקים שהיו מתנודדים לנגד עינַי.

בשעות שהוציאוני לשאוף אוויר התבוננתי ביונה לבנה גדולה שהייתה מנתרת לידי ורק רגליה האדומות הבדילו אותה מרצפת השיש. היא התקרבה אלי, תחילה בחשדנות ואחר כך בביטחון, נושאת את ראשה הנוצתי הזעיר ועיניה הכהות העטורות הילה זהובה ננעצות בפנַי כאילו שאלה מה שלומך הבוקר. גמלתי לה בפירורי לחם, מתבונן כיצד סקרנותה גוברת והולכת מרגע שאצבעותַי הגרומות מפשפשות בתוך מפית הנייר המקומטת, שולות ממנה פירורים ומפזרות אותם סביבי. היא הרכינה את ראשה, מנקרת בפירורים מטה את צווארה לעברי ונועצת בי את עינה האחת במבטה האנושי. היה זה בעינַי מעין ריקוד משונה שהייתי שותף לו. לפעמים הייתה היונה פורשת כנפיה ונוסקת אל השמיים שנגלו מעל הפטיו, ואני הייתי מקשיב למשק כנפיה. נוצה קטנה שנשרה מגופה הייתה מרחפת מעלי וצונחת לה סחור סחור מעל ראשי. או אז הייתי עוצם את עינַי וכבחיזיון הייתה מופיעה לה יונה אחרת, זהה בגודלה של זו אך שחורה. ולפתע הלכה היונה והתכסתה בשובל של אורות זהובים עד שנבלעה בתוכם, ובמקומה בקעה דמות אחרת, אנושית. תחילה הבחנתי בזר של תלתלים שחורים התוחמים פנים חיוורים של אישה עם עצמות לחיים בולטות. אך בעיקר היו אלה העיניים הגדולות הקטיפתיות שבלטו מתוך פניה ויותר מכול הייתה זו הבעתן העצובה המוכרת, שנגעה בגופי כמו לשונות. היו אלה פניה של אמי. במיוחד זכורה לי תמונתה האחרונה, כשישבה ליד מיטתי ואצבעותיה החיוורות מלטפות את תלתלי ראשי – כהים כשלה וחיוכה שליו, ועינַי שבו ונעצמו ממש כמו ברגעים ההם כאילו שקעתי אל תוך שינה עמוקה. מוזר היה לי, זקן דועך, שמעולם היו ימי ילדותי עולים במוחי ברורים כל כך כאילו היא לא חלפה כלל והיא שבה וצומחת בי בכל רגע ועם חלוף השנים הייתה התחושה הזו רק הולכת ומתעצמת.