לא רואים עליך כלום

פרק
1

האגדה לבית גרוס מספרת על מצעד צבאי חגיגי בליווי תזמורת שעבר בצהרי יום קיץ, בחודש יולי 1948, ברחובות מיכויקה, עיירה מנומנמת בסלובקיה. למשמע התזמורת יצאו אנשים מביתם כדי לראות מקרוב את התהלוכה, להשליך פרחים על החיילים הנאים במדיהם המצוחצחים ולקרוא הידד לצועדים.

בבית רחב מידות ברחוב מיכלובצה המהודר ישבה אדלה גרוס, אישה צעירה וטובת מראה, ורקמה מפית. הבית היה שקט ואדלה נהנתה מהרוגע ומהשלווה. לפתע הגיעו אליה, תחילה במעומעם, מרחוק, ואז ביתר חוזקה, קולות התזמורת. איזה רעש! בשמלת הבית הפרחונית שלה זינקה אדלה היפה בלי להסס מפתח ביתה, התקדמה אל הצועדים במהירות וצעקה לעברם להפסיק מיד את הנגינה. אחייניתה, טובה'לה הקטנה בת השנה, נרדמה זה עתה ושקעה בשינה עמוקה ואבוי אם תתעורר עקב רעש התופים, המצלתיים והחצוצרות. הקצין בראש התהלוכה נדהם נוכח החוצפה של אדלה היפה, הביט בה בהשתאות, ואז, בחיוך רחב, סימן לחברי התזמורת להפסיק לנגן.

אדלה חזרה שבעת רצון לביתה. השקט חזר, התינוקת, פאר היצירה, הראשונה שנולדה במשפחת גרוס לאחר המלחמה, המשיכה לישון ללא מפריע.

כבר בגיל שנה העדיפה טובה את שנת היום על פני שנת הלילה, והפכה את מנוחת הצהריים לערך מקודש. כה מקודש עד כי לימים, בבגרותה, בהיותה כבר אשת איש ואימא לשתי בנות קטנות, נהגה להבהיר לילדותיה באמצעות הבטחות מחד גיסא ואיומים כבדי משקל מאידך גיסא, כי חובה עליהן להיות שקטות כעכברות ולא להפריע את מנוחתה בשום פנים ואופן.

שעתיים אלו, שעות מנוחת הצהריים, היו הנורמה המקובלת על מרבית תושבי המדינה באותם ימים של שנות השבעים. אז עמדו רחובות העיר שוממים ונוגים. הילדים לא הורשו לשחק ברחובות, החנויות ובתי העסק היו סגורים ומסוגרים, אפילו חתולי הרחוב נעלמו. בבתים מוגנים מהשמש החמה עצרו כולם את היום למנוחה. וטובה לא חדלה ממנהג זה עד זקנה ושיבה.

אולם אדם אחד בחייה של טובה ראה בהרגל מטרד של ממש. היה זה שלום, בעלה ואבי בנותיה. פרישתה של טובה לחדר השינה תוך סגירת הדלת הייתה עבור הבעל עלבון אישי נגדו, אפילו בגידה. לבלות שעתיים במיטה באמצע היום היה לא רק בזבוז משווע של זמן, אלא גם התרסה בפניו, אמירה שעיקרה דחייה, בבחינת "אני לא רוצה אותך עכשיו". הילד הנטוש, שאמו השאירה בבית לבד מאחורי דלת סגורה בלכתה לעבודה, צף בנפשו של הגבר הבוגר והוא חש מושלך ככלי אין חפץ בו. ככל שעמדה טובה כחומה בצורה להגן על פרטיותה, על עולמה הפרטי, כך הרגיש שלום עזוב וזנוח. הפער בין הצורך שלה במרחב אישי לבין הצורך שלו לדבוק בה ולהרגיש עד כמה היא זקוקה לו היה המקור למריבות קשות בין בני הזוג.

טובה, בהסתגרותה בחדר השינה, הייתה זקוקה לשקט הזה כמו פרח למים. ללא השעות המקודשות לא יכולה הייתה לשאת את הכעס והכאב שאת פשרם לא הבינה, ושהתחוורו לה רק לאחר שנים רבות ועגומות במחיצת האיש שלו נישאה.

היו זמנים שבהם ניסתה להסביר לו את הצורך העמוק בפסק זמן במהלך היום, צורך שלמעשה לא היה — לדבריה — קשור אליו כלל, אך עם השנים למדה טובה לא להגיב על הפרעותיו החוזרות ונשנות, על פריצתו האלימה למרחב שיצרה לעצמה בתוך שגרת יומה. היא הסכינה לא להתרגש מנאומיו הנסערים ביחס לבטלנותה המופלגת של אשתו חובבת השינה וחסרת התועלת, וכך, עם הזמן, חדלה להקשיב לו. אטמה את אוזניה, ואז הפסיקה לשמוע אותו. הכול שמעה טובה, פרט לקולו הצורמני והמתלהט, ולבסוף, לאחר כמה שנים, במחווה דרמטית שעשה לה בורא עולם, אף איבדה כליל את שמיעתה באוזן שמאל.

רק כשהתיישבה טובה גרוס בגיל שישים ושבע לכתוב את סיפור חייה, הבריק במוחה הקשר בין אובדן השמיעה לבין הימנעותה מהקשבה. ההבנה הזאת שחררה אך גם הדגישה את המועקה הקבועה שהייתה בת לווייתה זה שנים. היא בכתה ובכתה, ורק משיבשו דמעותיה, נזכרה בפעם ההיא בגן הילדים כאשר הוכתרה כבכיינית.

היום הראשון בגן פסיה, בשיכונים של עכו, היה יום חג בבית המשפחה. אימא מרתה הייתה נרגשת עד דמעות להוביל את טובה הקטנה שלה לגן הילדים. ערב קודם הוציאה מרתה את קרש הגיהוץ מהפינה ליד השירותים אל חלל הסלון, פתחה אותו לרווחה, הניחה מעליו מגבת גדולה ועל המגבת סדין לבן ונקי. לאחר שבדקה שהסדין ישר וחלק ללא שום בליטה או חצי בליטה על גבי המשטח, הוציאה את המגהץ הגדול והכבד מארון המטבח, בדקה היטב את תחתית המגהץ, שמא נותרו בו שיירי הגיהוץ האחרון, ולאחר שהייתה בטוחה כי הכול מוכן, הניחה את השמלה על משטח הגיהוץ בעדינות, הכניסה את התקע לשקע, ובעודה מחכה למגהץ שיתחמם, הניחה סמרטוט לח על החלק העליון של הבגד, הכניסה את האצבע המורה לפיה ונגעה קלות בצד החלק של המגהץ כדי לבדוק אם התחמם דיו. כשהייתה מרתה שבעת רצון החלה במלאכת הגיהוץ. הבגד היה נוקשה מעמילן, ומרתה עמלה להרטיב אותו במים ואז הצמידה בכוח את המגהץ אל הבד. שעה ארוכה רכנה מרתה מעל קרש הגיהוץ הרעוע, לוחצת, בודקת ומיישרת כל קמטוט נראה או בלתי נראה בשמלת הסינר הלבנה המהודרת שאותה הייתה עתידה בתה ללבוש ביום המחרת.

למרתה נראתה שמלה זו כבגד המושלם, מותאם במיוחד לאירוע החגיגי. במקום שרוולים הייתה השמלה מעוטרת בוולנים חינניים שהקיפו את המפגש בין הזרועות לכתפיים והיו זהים לוולנים בשיפולי החצאית הרחבה. החצאית הייתה חצאית עומדת, מעומלנת בעמילן שמרתה הכינה במו ידיה על פי נוסחה משפחתית סודית, וכך עמדה החצאית פרושה לצדדים וגרמה לטובה להיראות כמו בובת פורצלן ענוגה, הממתינה בדממה בתיבת נגינה ישנה עד להרמת מכסה התיבה.

מתחת לשמלה הייתה טובה לבושה בחולצת משבצות קטנטנות בצבעי אדום ולבן, בעלת צווארון בייבי מעוגל ושרוולים קטנים ותפוחים. שבועות ארוכים השקיעה מרתה בעיצוב השמלה ובתפירתה, ועתה עמדה וסקרה את בתה בקפידה ובאהבה. איזו ילדה, חשבה מרתה בלבה. השיער המתולתל — לא חלילה וחס ישר ודליל — מפוסק בצדו על ידי שביל ישר כסרגל; גופה הצנום — צנום מדי לדעת מרתה — עטוי בבגד מלכותי צחור ונוקשה מעמילן, והפנים הרציניות והנחושות האלה, שהזכירו לה את פני אחיה הקטן שלא חזר משם, מהגיהינום, נראו כחלום שלא העזה לחלום מעולם. והנה פה, כרגע, לה יש ילדה משלה, בארץ ישראל, והיא זוכה להוביל אותה לגן ילדים יהודי בארץ שלה. האם יכלה מרתה לבקש יותר? האושר שהציף אותה לא אִפשר לה לראות את טובה במצוקתה, בשמלה העומדת הזאת שאסור היה לגעת בה פן תתלכלך; בוולנים שהתחככו בזרועותיה והציקו לה; בחשש שמילא את לבה מפני היציאה לעולם הגדול, הרחק מצעצועיה. מרתה הייתה שקועה כולה בתפילת הודיה לקדוש ברוך הוא על שהעניק לה את הילדה הזאת לאחר שאמרה נואש מהחיים, לאחר שהייתה משוכנעת שלעולם לא תוכל להקים משפחה משלה. והנה היא כאן. יש לה מקום לגור — צריף שוודי ירוק, יש לה בעל אוהב ודואג, ובעיקר יש לה ילדה משלה. בעצם שתי ילדות, אבל כרגע על התינוקת ברכה עדיין לא נדרש להגשים את כל משאלות הלב של מרתה.

וכך שמה טובה את ידה הקטנה בכף אמה שהובילה אותה לגן ככלה לחופתה.

גן פסיה מוקם בחצר אחורית של צריף קטן ואפור, ממש מאחורי הצרכנייה שעל הכביש הראשי. כדי להגיע אליו היה צריך לעבור בשביל עפר מפותל שמשני צדדיו שיחים ודרדרים. טובה הלכה בזהירות רבה לצד אמה, מקפידה לא להישרט ולא להתלכלך. משהגיעו לגן, קיבלה פסיה הגננת — אישה גבוהה וגרומה לבושה שמלה בצבע דבש, שהייתה גם חברה של מרתה — את פני הבאות בפנים צוהלות. טובה הכירה את פסיה היטב, ולכן לא קשתה עליה הפרֵדה מאימא מרתה שמיהרה לשוב לביתה, שם השאירה את התינוקת, אחותה של טובה.

בעומדה בפתח הגן לא ידעה טובה מה בדיוק לעשות כעת. היא סקרה את האפשרויות והבינה שארגז החול הוא מחוץ לתחום. בשמלה הזאת לא העזה להיכנס אליו, אף כי חברתה רחליקה כבר התפלשה בחול והזמינה אותה להצטרף בקולי קולות.

בעודה שוקלת אם להצטרף למשחק הרופא, האחות והחולה, של שרה, יענק'לה ורבקה, קראה פסיה הגננת לכל הילדים להגיע ל"ריכוז". משהתיישבו כל הילדים והילדות על הכיסאות הקטנים, החלה פסיה להכות בתוף המרים שבידה ופצחה בשיר "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד". וכך, בעוד הילדים שרים ומזייפים, פסיה מכה בתוף וטובה נצמדת בכוח לכיסאה, נכנסה לפתע לחדר אישה גוצה בעלת שיער בהיר וקצר, לבושה בשמלת אחות כחולה, אוחזת בידה מזוודה קטנה. זו הייתה האחות שושנה שהגיעה הבוקר להזריק חיסונים ראשונים לילדי הגן.

שקט השתרר מיד, בעוד הילדים בחנו בסקרנות את המזוודה הכסופה ותהו אילו אוצרות היא מכילה. כולם הביטו בה פעורי פה, משל הייתה תיבת אוצרות מסתורית.

ואז, כקוסמת מלהטטת, שלפה שושנה את המזרק המפחיד, את הבקבוקון, את פיסת הצמר־גפן הטבולה באלכוהול, ושאלה במתק שפתיים שנשמע לטובה כחביבות מעושה של מכשפות, "מי רוצה להיות ראשון? מי פה הכי אמיץ?"

כולם! הילדים נדחפו ביניהם לקבלת אות האומץ והגבורה, ורק טובה הביטה באימה בזרועות הילדים המושטות אל שושנה ובמזרק הזה שנזלו ממנו טיפות לבנות.

טובה הייתה מהופנטת לנוזל הלבן. מה זה? לפתע הבריקה במוחה המחשבה שזה דם, כן דם. לא אדום, אלא לבן. דם לבן? כעת הפכה האימה לחרדת מוות. טובה הוצפה בבעתה נוכח המראה הנורא שנגלה לעיניה. דם לבן!

לפתע קלטה שגם מהזרוע הענוגה שלה יזוב דם לבן אם תישאר בתוך הגן, נתונה לחסדי פסיה הטיפשה ושושנה המרשעת. באחת הסתובבה טובה לאחור מבלי שיבחינו בה ויצאה דרך שער הגן אל השביל הארוך המוביל לביתה. אולי יש אנשים עם דם לבן ואחרים עם דם אדום? חשבה, אולי מסוכן לקבל זריקה שמכילה דם לבן? אולי זה דם אדום שהתקלקל?

אילו רק שאלה את פסיה, הייתה יודעת כי היה זה בסך הכול נוזל החיסון הלבן שנזל מתוך הבקבוקון שבו נשמר. אך טובה, שדמיונה היה מפותח במיוחד, המשיכה ליצור במוחה רעיונות לגבי הדם הלבן הזה ולא ידעה את נפשה. כה מבולבלת הייתה, עד כי לא הבחינה בענפי השיחים הדוקרניים לצד השביל ורק המשיכה לרוץ במהירות, ואז משהתעייפה מריצת רגליה ומחשבתה האטה, ישבה לנוח בצד השביל בלי לשים לב לשמלתה היפה שהתלכלכה באבק הדרך ונקרעה מהשיחים הדוקרניים.

כך קרה שבשעה אחת בצהריים בדיוק, כשמרתה נכנסה נרגשת לגן לאסוף את בתה, נדהמה לגלות עם פסיה, הגננת והחברה שלה שהייתה עסוקה בזריקות ולא שמה לב לילדים האחרים, שטובה איננה. זועקות ובוכיות רצו השתיים, כשבעקבותיהן עדת אימהות צורחות אף הן, לחפש את טובה הקטנה, ומצאו אותה בשולי השביל, עדיין יושבת, שקועה במחשבות על דם לבן. שמלת הסינר היפהפייה שלה מלוכלכת וקרועה, שערה המתולתל סתור וזרועותיה מכוסות בשריטות אדומות, אך היא אינה מודעת לבהלה שזרעה בלב אמה, הגננת ושאר הנשים. מרתה אחוזת הבהלה נרגעה רק לאחר שבדקה כל שריטה בגופה של טובה והבינה כי הילדה בריאה ושלמה. היא חיבקה אותה ברוך וכיסתה אותה בנשיקות. וכך טובה, בטוחה בעולמה ובמחשבותיה, הניחה לאמה להוביל אותה הביתה, להסיר את השמלה המעיקה ולהגיש לה ארוחת צהריים חמה.

למחרת בבוקר, כשטובה הגיעה לגן הילדים של פסיה, קידמו אותה הילדים בקריאות גנאי.

"פחדנית. טובה הפחדנית. טו - בה ה - פח - ד - נית."

וטובה הקטנה הגיבה כפי שנהגה להגיב על כל עוולה שנגרמה לה, בבכי תמרורים, מה שגרם להם להמשיך בעוז, תוך פלבול עיניים והעוויות בוז, "טובה הבכיינית. טו - בה ה - בכ - יי - נית. תינוקת בת שנה, בוכה במיטה."

ולא הפסיקה הילדה לייבב עד שחיבקה אותה פסיה בזרועותיה הנוקשות, מחתה את דמעותיה והיסתה בקול רם את הלועגים.

מאז אותו היום דבק בטובה אותו דימוי של פחדנית ובכיינית, רגישה ועדינה.

ולמעשה, חשבה טובה כעת, זה היה נכון. היא הייתה באמת ילדה טובה ופחדנית ובכיינית. רגישה ועדינת נפש. עד אשר חייה לימדו אותה פרק בסבל ובמכאוב, בצער וביגון. ואז התחלף הבכי העמוק במשהו אחר. ניצנים של הבנה שיש בה — מאחורי העדינות והרוך — גם כוח ועוצמה. ידיעה ברורה שרק בהתגברות על פחדיה ומצוקותיה תוכל לשנות את מהלך חייה.

מהלכת הייתה ברחוב כאילו דבר לא יוכל לה. כאילו אין ולו דאגה אחת בחייה. עוטה הייתה מעין שריון דקיק או חומר דוחה פגמים שהגן על תדמיתה המושלמת.

ובת הצחוק לא משה מפיה, ואותו חיוך מפורסם שלה שאמר "הכול בסדר" נותר קבוע.

ובוקר אחד, היה זה בוקרו של יום רגיל וסתמי, אולי בעקבות חלום שבו נגלתה לה אמה שכל כך אהבה, עלו ממעמקי הכרתה דבריה של אמה, שאמרה לה בימי נעוריה כי היא בטוחה שטובה שלה תכתוב פעם ספר.

והרגע הגיע.

הצורך לשתף אחרי שנים ארוכות של הסתגרות, של הסתרה, הציף את כולה. מוכרחה הייתה לכתוב את שעברה. וכל זה כבר היה אחרי הטרגדיה שפקדה אותה.

אחרי השנים הרעות.