פרולוג:
הבוקר שאחרי

הוא התעורר מצריבת השמש על פניו. וליתר דיוק, על לחיו הימנית, המנומשת כל כך. מעולם לא סבל את התחושה הזאת — האור שנוגע בעורו החיוור והופך לחום אדמומי, שורף כמעט. הוא ניסה לסוכך על עצמו, ורק אז הבחין שידיו אזוקות מאחורי גבו, כלואות בחישוקי ברזל מחוספס שלחץ על המפרקים, הכאיב, שרט ואיים לחתוך אותם אם יבצע תנועה חדה. הוא לא ניסה. אשמה שיפדה את קרביו, והוא פלט יפחה. חבלים עבים היו כרוכים סביבו במהודק, פטמותיו בערו, והוא לא היה יכול להניע איבר. כל גופו כאב כאילו עבר תאונה. מקץ שניות או דקות — הוא לא ידע לומר — הרגיש טפיחה על כתפו. "מר חלפי? ליאור חלפי? זה אתה?" הוא הביט לשמאלו, הטה את צווארו מעלה בקושי, וראה שני שוטרים חמושים. היה קשה להתעלם מהנקישות המתכתיות של האקדחים באבזמי הנרתיקים. "כן," השיב להם בקול סדוק וחלוש, "זה אני. זה הגיע לי, הכול בגללי." אחד מהם כיסה את פניו בכובעו וסינן לעצמו, "אלוהים ישמור, איזה סירחון." השני לבש על ידו כפפת פלסטיק עבה, הושיט אותה מהמרחק המרבי שהיה יכול לשמור ממנו ועדיין לגעת בו, וניסה לעזור לו להתרומם, מה שהיה קשה בהתחשב בכך שגם קרסוליו, כך הבין ליאור חלפי ממש באותו הרגע, היו אזוקים. הוא לא הצליח לקום. "אדוני, אתה בסדר?" שאל הגבוה מביניהם, זה שנשאר לעמוד לידו, בזמן שחברו שלף את נשקו והחל לסרוק את החצרות העזובות מעבר לכביש, היכן שבתי מלאכה, מוסכים ובתים נטושים, שבהם התקהלו פליטים, מהגרי עבודה, מסתננים — תלוי את מי שאלו — התאכסנו אחרי רדת החשכה. ריח הצחנה הסטנדרטי שאפיין את הסמטאות ליד התחנה המרכזית הישנה — שילוב של שתן, קיא, זרע, טבק, תבלינים עזים ואלכוהול זול — היה זניח לעומת הבאשה שעלתה ממנו. למרות חושיו המעורפלים, הריח עקץ את נחיריו. "זה אתה עשית, או שזרקו אותך לתוך זה, אדוני?" שאל הגבוה. תחילה לא הבין מה הוא רוצה ממנו — מה עשה בדיוק — וכשהבין, עלו מיצי קיבה לגרונו. הוא בלע את הנוזל המריר שמילא את חלל פיו ונשם עמוק. "כן, כן, אני בסדר גמור, הכול טוב." הוא רצה לומר שהביא את זה על עצמו, שהוא האחראי היחיד למצבו, אבל התאפק ושתק.

"זה לא נראה ככה, אדוני, מר חלפי, ליאור," גימגם הגבוה. היה ברור לליאור חלפי שהוא מנסה לרצות אותו. "אתה…"

"גבר, אמרתי שאני בסדר אז אני בסדר," הוא ענה בתקיפות. "תעזור לי להשתחרר בבקשה מהחרא הזה, ואני אלך הביתה." בעוד הגבוה מנסה להתיר את החבלים שקשרו אותו ולפתוח את האזיקים בעזרת אולר רב־שימושי שהוציא מפק"ל הכיס שלו, ונועד בדיוק למקרים כאלה, חזר הנמוך עם שני מהגרי עבודה סודנים, ידו האחת מכוונת אליהם אקדח, וידו השנייה מנופפת בארנק עור. "תראה את המפגרים האלה שמצאתי. אפילו לא הספיקו להתרחק עם הארנק שלך," הוא זרק את הארנק לכיוון ליאור חלפי, שעדיין היה אזוק ולא הצליח לתפוס אותו. "יאללה, זהה אותם כאן על המקום, נוריד אותם בתחנה ונלך כולנו הביתה. אה, ותבדוק שהכול בפנים. אם לא, אל תדאג, נחזיר לך את מה שהם לקחו, בדוק."

"מה לעשות?"

"תן לי פה חתימה שזה הם, נעביר אותם לתחנה, ומשם הם מגורשים. אפילו לא על מטוס, בקושי חמור ייקח אותם בחזרה לסודן, וגם זה אם יהיה להם מזל."

"לא ראיתי אותם בחיים שלי. הם לא עשו לי כלום." הוא רצה לצרוח שהוא אשם, אך התאפק. הזעקה הידהדה פנימה והוא רעד.

"חלפי," קרא הנמוך בקול רם והרצין את טון הדיבור שלו. ליאור חלפי ידע לזהות את הנקודה הזאת אצל שוטרים, כשבן־רגע, רק כי זה מה שנוח להם, הם מסמנים אותך כאויב. "כולם יודעים שאתה מת על מסתננים," המשיך הנמוך, "ובחיים לא תוציא עליהם מילה רעה גם אם יראו לך צילום שלהם עוקרים לאמא שלך את הציפורניים, אבל בחיאת רבאק — יום שישי עכשיו, כולנו עייפים, בוא נסגור את הסיפור ונלך הביתה. אתה לא מכיר אותם, הם לא מכירים אותך, כולם פה פלונים אלמונים, רק שהם הסתובבו עם הארנק שלך בחצר מאחורה."

ליאור חלפי נשם עמוק. "בחיים אל תזכיר את אמא שלי," אמר, "וזה לא הם. שחררו אותי ורדו ממני."

"אם זה לא הם, אז מי כן?"

"אין לי מושג, ולפני שאני מתחיל להרים פה טלפונים שיכניסו אותך למח"ש לכל הסופ"ש, שחרר אותם. ושחרר גם אותי. אני חייב להגיע הביתה, דחוף."

דיזנגוף סנטר

דורון ישב מול המו"ל והביט בעיניו הכחולות. דבר לא הצליח להעכיר את צלילותן, גם לא עשן הסיגר שהסתלסל מעלה מן המאפרה והציף את מרפסת העץ הפונה אל הים בסירחון של יוקרה מלאכותית. שערו הסמיך והכסוף של המו"ל — סימן יחיד להיותו בסוף העשור השישי לחייו — היה מסורק הצידה, נח על ראשו כמו כתר ושיווה לפניו ארשת אצילית, שהודגשה על ידי מטפחת משי מקופלת במיומנות בכיס המקטורן שנתפר בהזמנה אישית על ידי חייט איטלקי בא בימים. מתחתיו ביצבצה כותונת לבנה, חפה מקמטים כאילו גוהצה תוך כדי השיחה ביניהם, שלצווארונה נקשרה בקשר וינדזור אריסטוקרטי עניבה שחורה־תכולה מפוספסת — לא דקה מדי, לא עבה מדי — שתאמה את המטפחת והדגישה את בוהק עיניו. קו המותן, שנתחם בשולי החולצה שנתחבה במהודק למכנסיים, הציג בטן שטוחה ומוצקה, תולדה של משטר אימונים יומי מפרך, חוות בריאות שוויצריות, דיטוקס בתאילנד ותזונה עילאית. "אומרים שהשקיעה ביום הראשון של שעון החורף היא הקטליזטור העוצמתי ביותר לנוסטלגיה," אמר לו המו"ל כשהשמש נעלמה לתוך הים והתחלפה בחשכה, שהופרה רק על ידי התאורה החלבית במרפסת העץ. הוא רכן לעברו והתקרב אליו כל כך, עד שניחוח הבושם בריח יער האורנים שנרקח בהזמנה אישית בפרפומריה באנטוורפן צרב את נחיריו. "אותי היא שולחת לתקופת בית הספר היסודי. למשחקי הכדורגל שהיו נגמרים מוקדם מדי, עם רדת הערב ביום הראשון ללימודים. היינו קובעים לשחק מיד אחרי בית ספר, ובמקום לחזור הביתה היינו נשארים לדבר על הבנות. ככל שהתבגרנו, הציפייה לחושך הפכה ממאיימת למסקרנת. זה לימד אותי לאהוב אותו. לאן זה לוקח אותך?" דורון הסתכל סביבו וראה שולחנות עמוסים בבקבוקי יין עם תוויות שנכתבו בכתב יד מסולסל, ובדגה אקזוטית — סרטנים מאלסקה, תמנונים מדרום אפריקה, צדפות מהאוקיינוס האטלנטי; אנשי עסקים, פוליטיקאים, יזמים, לוביסטים, יורשים צעירים וידוענים, כולם לבושים בהידור; מלצרים שחגים באלגנטיות כמו במופע מחול מודרני, זמינים לכל פנייה, בכל עניין, בכל עת. "אני לא טיפוס נוסטלגי," הוא השיב לבסוף, בדיוק כשגל התנפץ על שובר הגלים המסולע, כאילו הוזמן כדי לשוות לאמירתו נופך מרשים יותר משהתכוון. "שיט," הוא ציחקק, "זה יצא קצת דרמטי." ברמקולים נשמע ביצוע בוסה־נובה מתקתק לשיר אייטיז שהוא לא זכר את שמו. דורון בחן את החולצה המכופתרת המפוספסת שלבש במיוחד לפגישה והיתה קטנה עליו. הוא כבר לא היה בטוח שהבחירה לבוא עם ג׳ינס ונעלי אולסטאר היתה נכונה.

המו"ל חייך אליו ברוך מרגיע ואמר, "דורון, אתה לא צריך לחשוש מהמעורבות הגוברת שלי ב׳צו השעה׳. אין לי שום כוונה להתערב בתכנים. אני לא מתיימר להבין בעיתונות. אני בסך הכול איש עסקים שרוצה להרוויח כמה גרושים ומזהה הזדמנות. השוק צמא לתקשורת שלא רק מבכה את המצב כאן. כל כך רע לנו באמת? הנוכחות שלי היא רק כדי להחליק את כל עניין ההדלפות וחוק האיזונים שיושב עלינו." השולחן הסמוך עמד ריק, ומפת הבד הצחורה שכיסתה אותו היתה ספוגה מים, כתמים דהויים בשוליה, זכר לזוג הידוענים שישבו שם קודם ולבקבוק היין שנשפך להם. המו"ל סימן לאחד המלצרים, וזה הגיע מיד, פינה, ייבש וניקה את השולחן. רק אז המו״ל הציב במרכזו תיק מסמכים עשוי עור סוס חום כהה עם כפתורים, אבזמים וידיות מוזהבים, וראשי התיבות של שמו באנגלית שזורים בחוטי טורקיז בפינה הימנית העליונה, ופתח אותו. בתנועה שנדמתה לדורון כחלק מזרימת האוויר במרפסת, הוא שלח לתוכו יד, הוציא ממנו מסמך והניח אותו מול דורון כמו מלצר המגיש תפריט. המילה הראשונה שבה הבחין היתה "חסוי" שהתנוססה בראש העמוד. מיד אחריה, באותיות מודגשות שתחתן נמתח קו דקיק, הכתה בו הכותרת, "נהלים חדשים ב'צו השעה'". "זה משהו קטן שניסחתי עם היועץ המשפטי," אמר המו"ל בחיוך. "מסמך פשוט שיסייע לנו בשקיפות מול משרד התקשורת בעקבות חוק האיזונים."

דורון המשיך לקרוא את המסמך:

"מה בדיוק אתה רוצה לעשות עם זה?" שאל דורון, מוחה ממצחו אגלי זיעה שלא ידע אם הם אמיתיים או מדומיינים. הוא לא חש בשום לחות, רק ברקות שהלמו בו משני צדדיו, אולם העביר את ידו שוב ושוב על המצח, כמחפש דבר־מה. המו"ל הוציא מכיסו את המטפחת, רכן לכיוונו של דורון, טפח בה בעדינות על מצחו והושיט לו אותה. "שלך," הוא הכריז.

"אני רואה בנייר העמדה הזה מסמך מחייב. חשוב שבימים כאלה הממשלה תדע שיש בעל בית. שיש גורם ידידותי והגיוני מבפנים שאפשר לשאת ולתת איתו. שלא ישלחו לנו פתאום איזה קומיסר מטעמם שלא מבין עם מי יש לו עסק. זה גם טוב ל׳צו השעה׳. הקשר הישיר שיש לי לראש הממשלה, לשר האוצר ולרב הראשי הוא כזה שמאפשר לנו לשלוט במספר המפוטרים מתוכנו.

"מה שלא פחות חשוב הוא שהמסמך הזה מחייב את כל העובדים שלנו לנהוג בהגינות כלפי ראש ממשלה מכהן, ובהגינות כלפי מי שמעסיק אותם ומשלם להם בסוף כל חודש. אני רוצה ללכת לישון בלילה עם מצפון שקט, כשאני יודע שלא חתרתי תחת הריבון."

דורון הינהן בהסכמה, ואז אמר, "בסוף זה הכסף שלך, כן? אבל תהיה מוכן לזה שלא יהיה קל להחתים את כל העובדים. תהיה התנגדות של הוועד, זה כבר ברור, אבל גם אם נעקוף אותו, אני לא רואה את כל העיתונאים שלנו חותמים כאן."

"בדיוק פה אתה נכנס לתמונה," חייך המו"ל. "אני סומך עליך שתגרום לזה לקרות, ואני יודע שיש לי על מי לסמוך."

דורון שנא כל רגע במשבר. לא בגלל השיתוק המערכתי המוחלט, הפגיעה בכלכלה, החרדה מרבבות מתים שאחזה בציבור, גזרות המס, קריסת העצמאים, המגזר הרפואי המדמם, הפגיעה בחינוך, והתרבות המקומית שנכחדה; לא בגלל החוק לאיזון בתקשורת שעבר בעקבות הסמכויות הנכבדות שהממשלה לקחה לעצמה, או הפגיעה בפרטיות; אפילו לא בגלל הפיטורים ההמוניים שנאלץ להוביל, חלקם הגדול של עובדים שהוא עצמו הביא לארגון — אנשים טובים שהציל מהסגירה של העיתון "ישראל אחת" שבו הועסק עד שקיבל את חוזה העתק ב"צו השעה" — וכעת נתווספו על אויביו; הוא שנא את המשבר משום שנאלץ לבלות את כולו בבית, הרחק ממנה. הטקסטים, ההודעות הקוליות, תמונות הסלפי האינטימיות שצילמה, וידאה שראה ואז מחקה — והסרטונים החטופים ששלחה לא היו קרובים לספק אותו. חודשי הסגר היו עבורו עינוי מתמשך, שסופם השרירותי — המדינה נפתחה בבת אחת מבלי להביט לאחור — גרם לו להצטער שלא ניצל את קשריו והפר את ההוראות. לפעמים גם הוא התפלא על מידת הכוח שצבר.

המלצר הגיע, נושא מגש עמוס כלי כסף בוהקים, שסינוורו את דורון הלכה למעשה. קרני השמש, שמרביתה כבר נעלמה להאיר מקומות אחרים, השתקפו בהם וחדרו לעיניו. המלצר, שהבחין במחווה של דורון, המסיט את מבטו לפינה החשוכה היחידה במרפסת, הניח אותם בזה אחר זה במרכז השולחן והכריז, "שני לובסטרים מנובה סקוטיה, בסו־ויד עם ציר סרטנים על קרם טרטופו, פטריות יער וקציפת דבש־טימין." המלצר הסיר את המכסים, מילא את הגביעים ביין, ולאחר מכן הציב ליד הצלחות קערית עם כלים לפירוק הלובסטרים, מפיות בד עבות ומטליות לחות דחוסות במיוחד, ארוזות בפלסטיק שחור עם לוגו כסוף זוהר. כל כך זוהר, שדורון הכניס בחטף חמש מהן לכיסו מבלי שאיש הבחין בכך. הוא ניסה להבין אם טעה בזיהוי שיר מקודם, או שכעת התנגנה גרסת בוסה־נובה לשיר אייטיז אחר, ולא הצליח להחליט. הוא חיכה שהמלצר יקוד וישוב לחוג במעגל, ואז אמר בטון מתנצל, כזה שמפגין בפני המו"ל הבנה מוחלטת של יחסי הכוחות ביניהם, "אבל הסגרנו רבע מערכת רק לפני חודשיים," כאילו לא התהפכה בטנו מבפנים למשמע הבשורה — עשרות קולגות שבטחו בו ועכשיו בוודאי עוינים אותו. קולגות שיודעים מי הוא באמת. "זה נכון, וזו היתה הקרבה מצדך שאף אחד לא שוכח, במיוחד לא אני," אמר המו"ל, "אבל הממשלה החליטה להדק עוד קצת את החגורה. מאז המשבר יש להם עילות וקטגוריות חדשות לבקשות איזון הסגרה, ואני אישרתי ניהול מבצע שיניב פירות." כשהדגיש את המילים "אני אישרתי", הישיר אליו את עיניו. "התרעה מתי זה הולך להתחיל אתה יכול לתת לי לפחות? בסוף אנחנו מדברים על אנשים," אמר דורון ולקח לגימה ארוכה מהיין. "לא, אנחנו מדברים על עסקים. וזה כבר התחיל, למקרה שלא שמת לב. אתם העיתונאים, תאמין לי. הכול אתם יודעים חוץ ממתי הסוף שלכם מגיע. עכשיו בוא אני אלמד אותך איך מפרקים את הצבתות כמו שצריך."

גם מאחורי מסנן המסכה המונית הצחינה כאילו נשפך בה בקבוק בושם זול על השטיחים האחוריים. מהמותגים הקיקיוניים שמציעים בדיוטי־פרי על הדלפק במחירים מגוחכים רק כדי להיפטר מעודפי המלאי. דורון, שהתאכזב למראה הסקודה שהגיעה לאסוף אותו, עיווה את פניו תוך שהוא חושש שהנהג ינסה לפתח איתו שיחה על המצב — הוא כבר טעה, ובמקום לנקוב בלקוניות בכתובת ביקש שיסיע אותו למערכת "צו השעה" — והעמיד פנים שהוא עובד: פתח את התיק שלו לראווה במחווה מוגזמת והחל למיין מסמכים חסרי חשיבות בהפגנתיות. הוא אפילו לא היה בטוח מה כתוב בהם או למה הם שם. לרוע מזלו, הם נתקעו במשך רבע שעה בפקק ביציאה מהנמל, שהיה כעת שוקק צעירים שמאסו במשבר והגיעו למתחם כדי להרגיש נורמליות; חלקם בילו במסעדות ובמועדוני התיירים על שפת הים, וחלקם נשארו במגרש החניה, עירבבו וודקה, ויסקי, ג׳ין, טקילה, ערק ואוזו עם משקאות אנרגיה על גג מכוניותיהם, השאירו את הדלתות פתוחות ושמעו טכנו צעקני בווליום מוגזם. לא היה לו מושג אם זו המוזיקה שהעמיד פנים מולה שאהב. כל המוזיקה האלקטרונית נשמעה לו אותו הדבר: חד־גונית ומטומטמת; ללא העומק, הכישרון, התעוזה, הכנות והכריזמה של מוזיקאים אמיתיים כמו שלום חנוך, ג׳ימי הנדריקס ופרדי מרקורי; לא היו טקסטים, לא בתים, לא פזמונים, לא תצוגות קוליות ולא סולואים וירטואוזיים. "זו רק טכנולוגיה," הוא חשב לעצמו, אך התבייש לומר לידה. לא משנה מה התת־ז׳אנר האלקטרוני הספציפי שהתנגן ברקע — האוס, טכנו, טראנס, דראם אנ׳ בייס, דאבסטפ, אי־די־אם או אלקטרו — הוא חווה אותו כצפצופים חסרי פשר שהופקו על ידי מכשירים שהופעלו על ידי חסרי יכולת. הוא שמע פעם את אדם בלום טוען בלהט שטראנס הוא מוזיקה ישראלית עממית הרבה יותר אותנטית מאריק איינשטיין, והשתוקק לסתור אותו. הוא רצה לחשוף את הבלוף הפסבדו־אינטלקטואלי שלו ולהעמיד אותו במקום, להפריך את כל התיאוריה המאומצת והמאולצת שבדה — ניסיון חלול למצוא משמעות בנחות — שמבטלת את הפסגות של המוזיקה העברית לטובת הפרובוקציה. הרי לא יכול להיות שהוא באמת חושב שהזבל הזה, שללא סיוע פרמקולוגי בלתי אפשרי להפיק ממנו הנאה כלשהי — הוא מוזיקה. אילו היה הדבר תלוי בו, להלמות תוף הבס הטורדנית שחזרה על עצמה עד אין קץ לא היה מקום בחייו. אלא שכדי לפגוש בה, לראות אותה ולבלות עמה, הוא נאלץ להגיע שוב ושוב למקומות עם פסקולים אלקטרוניים מחרישים. מבחינתו כל אותם שרלטנים מדטרויט, שיקגו, ניו יורק, בריסטול, לונדון, פריז וברלין שגררה אותו לשמוע יכלו להימחק מדפי ההיסטוריה. הוא היה מאושר כשמועדוני ריקודים הוצאו מחוץ לחוק מיד בתום המשבר. כורח המציאות הוא התירוץ הטוב ביותר.

דורון הביט החוצה מחלון המונית והתמקד בשתי נערות שישבו על מכסה מנוע של טנדר מסחרי והניעו את הישבן במעגלים. הוא רצה להמשיך להסתכל, אבל המוזיקה צרמה לו. הוא ביקש מהנהג שיסגור את החלון, ודמויותיהן השחירו מולו. "מה אתה עושה שם, מציל את המדינה?" שאל הנהג, ספק בהומור ספק בסקרנות. "משהו כזה," הוא ענה בקול רפה, חותר למזער את השיחה. המונית יצאה לבסוף מהפקק בנמל והמשיכה לרחוב הירקון שנמתח לאורך שפת הים, רצועה כעורה של בתי מלון מיושנים; מאובנים אדריכליים, חיקוי פרובינציאלי פתטי לערים היפות בעולם. עוד סיבה טובה עבורו לשנוא את תל אביב. הוא התגאה בכך שאף פעם לא גר בה.

חלק מפנסי הרחוב היו כבויים — הזנחה עירונית שנותרה כגלעד למגפה — והירח כאילו התאמץ קצת יותר להאיר את הדרך. המונית נשאבה למנהרה המזוהמת שמתחת לכיכר אתרים — משמאלה תחנת דלק שוממת, מימינה מתחם רפאים של חללים נטושים שהיו פעם מקומות בילוי מפוקפקים — וזינקה ממנה היישר לנקודת התצפית העירונית האהובה על דורון, זו שבה מסתיימת שרשרת המלונות ומתחילה טיילת הרברט סמואל, הים נפתח במלואו, והאורות של יפו העתיקה מנצנצים באופק. הוא תהה אם עכשיו, בעקבות פרויקט שיפור האוכלוסייה בשכונת עג׳מי, שנחשב להצלחה דמוגרפית־קהילתית, כדאי לו לרכוש בה נכס. הוא שמע את המו"ל מזכיר את הפרויקטים החדשים ביפו באחת הפגישות שלהם, ותהה אם הנאמנות שלו תזכה אותו בבונוס שיוכל להשקיע בנדל"ן. תמיד חלם להיות בעליו של נכס. התרגשותו דעכה כשמבעד לחלון המונית הכהה נראו האורות הרחוקים דהויים, כמעט כבויים. לרגע היה נדמה לו שהם התכסו בערפיח שמעמעם אותם. הוא הירהר בדבריו של המו"ל, במסמך הנאמנות. האם הוא מנסה לרמוז לו משהו? לא ייתכן שהוא יודע על הודעות הסחיטה. ומה אם כן? לא מן הנמנע שמן המחשב שלו הוא יכול להשקיף על כל מה שנעשה בבניין. הוא נזכר בסרט "סליבר" עם שרון סטון, שמציצה עם חבר שלה בילי בולדווין לכל השכנים. הוא חשב על סצנת הזיון במכון הכושר והתחרמן. הוא הרגיש כיצד היין, משקה שאליו טרם התרגל חרף פרק זמן מכובד בדרגים הגבוהים, מתפתל בערמומיות לתוך ראשו ומסחרר אותו. חרדה הזדחלה במעלה גבו.

מרגע שהגיע לבניין המערכת, שאורות הפלורסנט שעיטרו את הלוגו המוכר, האייקוני, של "צו השעה" דלקו בו כמו חיילים מנוסים ומיומנים המוכנים לחשכה, נמנע מיצירת קשר עין עם עובדי הייצור שנקרו בדרכו, והעמיד פנים כמי שמתכתב בסבר פנים חמור בטלפון. הוא חמק בזריזות למשרדו מהכניסה האחורית, נכנס לחדרו ופתח את המחשב המאובטח בנגיעה קלה במקום השמור לטביעת האצבע. המסך הואר בהדרגתיות. הודעת הסחיטה עדיין היתה שם. הוא מחק אותה מהנייד בשנייה שהגיעה, ולאחר מכן גם את האימייל שהגיע לחשבון הפרטי — לא זה של העיתון — אך השאיר לעצמו עותק במחשב המשרדי. "בוגד עלוב, בקרוב כל מה שעוללת לחבריך יקרה גם לך. אם לא תפקיד 200 אלף יורו במטבעות קריפטו בחשבון מספר 361196 בבנק UBS, סניף Rue du Rhone, ז'נבה, עברך ייחשף (הוראות מצורפות במסמך נפרד)". הוא קיווה שאיכשהו תיעלם כשיחזור מן הארוחה.

הוא פתח שוב את הקובץ הראשון מתוך שניים שצורפו להודעה והביט בתרשים הזרימה של כתובות IP שבסופן היתה כתובתו הפרטית. לאחר מכן פתח את הקובץ השני וראה מאמר שלו בשם בדוי, מלפני יותר מעשור, שכותרתו "אין עוד מלבדו: רק בג"ץ". הוא קרא את הטקסט ונזכר בכותב שהיה פעם: זוויתי, מתריס, גס, וירטואוז לשוני, רטוריקן בחסד, ולא ידע אם להתענג על הטקסט או לחשוש מהתגלותו. הוא הציץ מהחלון, מעבר לרחבה הריקה של מגרש החניה, וצפה בלילה העירוני הולך ומתעורר ברחוב תחתיו: שאון המוסכים, המפעלים ובתי המלאכה התחלף ברחשי תנועות בליינים ספורים, מובטלים עלובים בדרכם לברים ולמועדונים המחתרתיים שפעלו בחללים מסחריים נטושים בשכונה. אלה ששייכים למי שכבר לא היה לו מה להפסיד. מצהלות הצחוק הוא הבין שהם כבר לא מפחדים להידבק. יש דברים שמפחידים אותם הרבה יותר. הוא תהה אם יין לבן הולך טוב עם ויסקי. המסך הקרין אור מלאכותי וחיוור על תמונה ממוסגרת בשחור־לבן של אריק קלפטון לבוש בסרבל ג׳ינס, גיטרה תלויה על צווארו, והוא לוקח שאיפה מסיגריה.

דורון לא הבין איך המאמר הישן שלו התגלה. הוא היה אמור להימחק, להיגרס לבייטים חסרי פשר של 0 ו־1 במזבלה הווירטואלית — שאליה שלח אותו הסוכן שלו ב"גרדיאן אנג׳ל", חברת הסייבר היוקרתית והאמינה ביותר בשוק — עם כל גוף העבודה המוקדם שלו מהתקופה הגרפומנית שבה כתב בחמישה שמות בדויים בו־זמנית; זמנים שבהם בער מההכרה בפוטנציאל החברתי של הכתיבה שלו. כלומר, הוא הבין שהכתיבה יכולה להביא לו זיונים ולגאול אותו מהתרדמת הפרוורית. אלא שהוא כבר לא היה אותו אדם. הוא לא היה מוכן לאבד כעת את כל מה שהשיג רק בגלל טקסט מטופש שכתב באתר אינטרנט לפני חמש־עשרה שנה, רק כדי שיוכל לפלרטט עם עורכת זוטרה בדסק החדשות שלמדה משפטים. אלו עקבות שהיה בטוח שנמחקו, וכעת חזרו לרדוף אותו. ודווקא כשהיה כל כך זהיר.

הוא תהה אם לפנות שוב לליאור חלפי, הבעלים של החברה. הוא עדיין חייב לו מהפעם שבה ניקה אותו לחלוטין מסיקור פשיטה על מועדון שבבעלותו. זה היה אחד הסקופים הראשונים שעליהם היה חתום דורון כעורך "צו השעה", והוא דאג לכל אורך הדרך ששמו של חלפי לא יוזכר בשום ידיעה בנושא. לאיש הקש שנשא באחריות על כמויות הסמים שנמצאו במחסן אפילו לא היה כסף לייצוג משפטי נורמלי. אולי זה חלפי? דורון פסל את האפשרות, אך לא התעלם מערפילי הפרנויה שהאפילו על מחשבתו.

אם לא די בכך, עכשיו הוא צריך לפקח על חוק האיזונים בארגון. להחתים מערכת שלמה על מסמך משפטי פנימי מיותר. עוד מסמך. זה מה שהמו"ל מצפה ממנו. את הבחירה שלו הוא כבר עשה מזמן. "יקירי, מה אתה כל כך מודאג? מי שחכם יחתום, ומי שלא חכם — אנחנו הרי לא רוצים אנשים כאלה בארגון שלנו," אמר לו המו"ל. "אל תסתכל על המסמך הזה כמבחן נאמנות. זה בוחן מציאות. מי שלא קורא אותה נכונה, לא ראוי לעבוד ב׳צו השעה׳. אנחנו לא עוסקים פה בהגות ופנטזיה."

"ברור, ברור," השיב דורון והינהן, אולם בלבו עדיין נותרו ספקות. המו"ל לא מכיר את המפונקים האלה, שהתדמית חשובה להם מהמהות. שמעדיפים את הלייקים על המשכורת. הוא חייב להכין לעצמו תוכנית גיבוי למקרה שלא כולם יהיו מוכנים לחתום. הוא פתח מסמך אקסל שהכין עם מצבת העובדים, והחל למלא את הרובריקות הריקות במידע שאסף במשך השנתיים האחרונות; מהרגע שבו הופיעה הידיעה הראשונה במוסף הכלכלי של "ישראל אחת" על רכישת "צו השעה": פרטי החשבונות ברשתות החברתיות של העיתונאים שעבדו תחתיו, גופי התקשורת שבהם עבדו בעבר והמִילייה החברתי של כל אחד ואחת מהם; הוא קיטלג מי השתתף באיזו הפגנה, מי כתב איזה טקסט, מי שיתף איזה פוסט או סטטוס, מי סיפר איזו בדיחה, מי עיצב איזה מם או גיף, מי חבר בקבוצה סגורה. בסיום התהליך בחן את הפרמטרים הנקובים על החשבונות שלו ויצא נקי. אז איך לכל הרוחות צף הטקסט הזה כדי לרדוף אותו?

נקישה פתאומית בדלת הקפיצה אותו, והוא מיד עבר לעמוד הבית באתר האינטרנט של "צו השעה". "כן," הוא קרא, וראה אותה פותחת את הדלת באיטיות, שולחת בזהירות ממזרית רגל אחרי רגל ונעמדת כשגבה אל הדלת הסגורה, כאילו היא במארב. "מישהו ראה אותי?" שאלה בקול מתגרה, שהתפתח לצחוק מתגלגל, צחוק שדירבן את דורון שוב ושוב להגיע לכל ישיבות המערכת — ישיבות שאותן נהג לכנות "ספחת על גב העיתונות" — ולהיות בהן חד, מבריק, אוטוריטרי, כריזמטי. צחוק שבעקבותיו הפכו הישיבות לקרבות תרנגולים אינטלקטואליים, שבסופם הוא תמיד היה הגבר שעמד אחרון.

היא לבשה את שמלת הגולף השחורה שקנו ביחד. היא לא היתה בדיוק לטעמו — הוא העדיף מחשופים נדיבים וגזרות קצרות על פני תחכום אלגנטי — אבל לפחות היא היתה צמודה והדגישה את החזה שלה. היא נחלצה מנעלי העקב, התנשמה, ניצבה כנגד הדלת הלבנה הענקית ששימשה לה כרקע, והוא הבחין לפתע כמה היא קטנה. "שיהיה נוח, אתה יודע," היא ציחקקה וניגשה אל שולחנו. היא שלחה יד למקלדת המחשב שלו. המסך עלה על ממשק העמוד הראשי של אתר העיתון, שעה שידו ליוותה את ידה, מורה לה בעדינות על מקום הנחיתה המדויק של אצבעותיה. מבעד לתספורת הקארה הרטרואית החדשה שלה, שהקנתה לשערה הברונטי זוהר הוליוודי נושן, פניה נראו מזמינות מתמיד. היא שלפה סיגריה, והוא חשש שתדליק אותה בחדר, אבל לא העז לומר מילה. "שביעות רצון מתפקוד הממשלה במשבר בגדה," צעקה הכותרת הראשית, והוא הקריא אותה בקול רם פעמיים, פעם מהר ופעם לאט. "צריך להוסיף פה מספרים," הוא קבע, "זה יותר סקסי. ומה זו הלקוניות הזאת? יש לנו בשורות טובות. בואו נחגוג אותן. תהפכו את זה ל־׳82% מהישראלים מרוצים מתפקוד הממשלה במשבר הרצחני בגדה'. העם צריך עכשיו שירימו לו את המורל. מה זה פה, ׳ישראל אחת׳, שהתאבלו על כל טרוריסט שהרגנו? אם זה היה עיתון כל כך טוב, הוא עדיין היה איתנו."

"גאוני," היא אמרה וחייכה אליו, כותבת בעט סגול את הערותיו על כף ידה. כששמע את האגביות שבה הגתה את המילה "גאוני", תהה אם היא לא משטה בו לאורך כל הדרך. מנצלת את המשיכה שלו כדי להציל את עצמה, לשרוד סבב אחרי סבב של איזונים, פיטורים, הסגרות. "אתה יודע שאם אני כותבת את הדברים על היד, אז זה באמת חשוב, נכון?" לחשה לעברו, מזכירה לו מדוע המשיך להגן עליה למרות הנוכחות שלה בהפגנות, בדיונים ברשתות החברתיות, במסיבות ובתרומות אנונימיות לארגוני זכויות אדם שדלפו במהלך המשבר. הוא התחרט על כך שביקש למחוק את ההיסטוריה שלה כשהורה שימחקו את שלו, ושילם על כך תוספת מכובדת מהצד. במקום להתעמת ולשאול לכוונותיה, הוא הזדרז לשנות את הנושא: "איך האווירה? מישהו מההנהלה דיבר איתכם בימים האחרונים?"

"על מה?" היא תמהה.

"זה כל כך מוזר שמעניין אותי מה קורה איתכם? את זו שיודעת מה קורה בכל פינה בקומה הזאת, ספרי לי משהו שאני לא יודע."

"אם אתה מתכוון לרומן של אבי מהכלכלה ודורית מהמכירות," היא הקניטה, כאילו לא היה לו מושג שהם מזדיינים במכונית שלה בקומה התחתונה של החניון פעמיים בשבוע, "אז זה משהו שהצלחתי לאשר רק בשעה האחרונה. אגב, איך היה בפגישה עם המו"ל? יש גזרות חדשות?" דורון גירד בחוסר סיפוק באפו, שהציק לו מרגע שנכנסה לחדר, ושלח יד למגירה התחתונה, היכן שנח בקבוק הוויסקי המשרדי שנשמר לאירועים מיוחדים, בקבוק שקיבל במתנה מאדם בלום כשזה חזר מטיול מזקקות בסקוטלנד. הוא שלף אותו עם שתי כוסות קטנות שמתאימות לקפה שחור, שאל אם היא רוצה, לא חיכה לתשובה ומזג לשניהם. הבקבוק עמד להיגמר. "כל עוד אנחנו פתוחים אחד עם השני, אין שום דבר שצריך להדאיג אותך. את יודעת שאני דואג לך, הכול בשליטה." היא רכנה לכיוון השולחן, ספק אליו ספק לכוס הוויסקי, שרטה בקצה הציפורן את הזין שתפח במכנסיו ולחשה, "תזכור שזה אתה ואני," עם דגש על ה"אתה", לפני שנכנסה בחזרה לנעלי העקב השחורות ויצאה מהחדר.

ההתגרויות שלה העלו בקרבו את מפלס החרדה וחוסר הוודאות. היו לדורון ספקות לגביה בעבר — בעיקר כשראה אותה לצד גברים אחרים — אולם בזה אחר זה היא הפריכה אותם והוכיחה לו את נאמנותה. היא ראתה את התמונה הגדולה, כמוהו. אין סיכוי שזו היא. כעת הוא היה מוכן לשבת בכלא בשבילה. הם יכולים להסגיר את מי שהם רוצים, הוא לא ייתן להם לגעת בה.

זה לא היה הרומן הראשון שניהל עם קולגה. לפניה היו עורכות, עיתונאיות, פרילנסריות שביקשו עצת כתיבה, עמיתות ממחלקות אחרות, מעצבות וכמה מהכפופות לו. אף אחד מהם לא התגבש למערכת יחסים שמעבר לזיונים אגביים. איתה זה הרגיש אחרת. היא היתה אחרת. בכל פעם שחלפה בסמוך לחדרו, במסדרון או בדסק, הקיפה אותה הילה שייתרה את יחסי הכוחות הרשמיים ביניהם.

פתאום כעס על עצמו שחשד בה בכלל. הוא הציץ שוב במסך, גמע את הכוסית בבת אחת, הופתע ממרירות המשקה, השתעל, בחן שוב את הודעת הסחיטה ודמיין את השימוע הצפוי לו. איך הוא מזדקף מול המו"ל, חברי הוועדה והשופט, ומטיח בהם את האמת, מספר על הלחצים שהופעלו עליו מלמעלה, חושף את שחיתות המנגנון, מתוודה על החברים שנאלץ להקריב ומלשין על משתפי פעולה. הוא יהיה גיבור. גם לחמורים שבמבקריו — אלה שקראו לו מתקרנף, מתייוון ובוגד — לא תיוותר ברירה, והם יעריצו אותו. התל אביביות שאליהן השתוקק כל חייו — אלה שבגיחות לשירותים היה מסתכל בחטף בחשבונות האינסטגרם שלהן, מחפש תמונות חושפניות עם גופיות רחבות ללא חזייה — ירצו לזיין אותו. הן יתחרו זו בזו מי תעשה אותו ראשונה אחרי שיֵצא מה"לשכה", הכינוי שהוא עצמו נתן למתקן המעצר המפורסם במדינה — אותו האנגר נטוש בסמוך למכון לרפואה משפטית בגבול עם יפו וחולון, שהוסב למוסד ניטור ומעקב שאליו הובאו מפוטרי חוק האיזונים. העובדה שבתקשורת, במערכת הפוליטית ובערכאות המשפטיות השתמשו כולם בכינוי שהוא עצמו טבע הסבה לו גאווה. עדות נוספת ליכולת שלו למדוד את הדופק הציבורי ולספק לו מטבעות לשון שימושיים. הלובסטר צבט אותו מבפנים כשחשב על התא שבו ישהה, על התנאים הסניטריים, על צינור המים הקפואים שישפריץ עליו בליל המעצר ומערכת המוסר הפנימית של החצר המשותפת, המקלחות או חדר האוכל, שבה ייחשב לבוגד. הוא הירהר מה יקרה לכשיפגוש במתקן הכליאה את הקולגות לשעבר, שבוודאי כבר השכילו להבין מי אחראי להסגרתם.

הוא שתה גם את כוס הוויסקי שמזג לה, נהנה מהסחרור המתגבר, והשתרע עמוק בתוך הכיסא ההידראולי עם המושב המתכוונן מצופה העור שקיבל עם הקידום לתפקיד החדש, מניח לכתפיו להישמט. השילוב של ויסקי ויין הלם בו. טעויות של שתיין מתחיל, חשב לעצמו. הוא לא היה מוכן להודות בזה, אבל גופו לא התמודד היטב עם אלכוהול. האפשרות להקיא חלפה במוחו. ומאיפה בכלל ישיג את הכסף? יש לו כסף, אבל לא סכומים כאלה ולא בזמינות כזו. ואם זו לא היא, מי זה כן? רק שני אנשים — מלבדה — ידעו על הפסבדונים הקודם שלו: אשתו ואדם בלום. המשכורת שהביא הביתה שללה את האפשרות שזו אשתו. היא היתה מוכנה למחול לו על בגידות, עלבונות ושקרים חמורים יותר מאשר "התרסה כנגד הריבון"; כל עוד הוא ממשיך לשלם את דמי המינוי לקאנטרי קלאב, לממן את חוגי ההעשרה של הילדים וללוות אותה מדי שישי בבוקר לפרלמנט שלה בבית הקפה, הכול תקין. "את המשפחה הזאת לא מפרקים," היא פסקה.

שוב נשמעה נקישה בדלת. הוא רצה לשאול מי שם, אבל היא נכנסה שוב לפני שהספיק לענות, פניה רציניות הפעם, הדמעות מורחות את האיפור מתחת לעיניה, גון עורה סמוק כפי שהיה בדרך כלל אחרי ששכבו. דורון סגר את ההודעה וחזר לעמוד הבית. "הגיעו לדסק שמועות ממערכות אחרות שהולכים להיות פה שימועים שייגמרו עם כתבי אישום," היא אמרה בקול סדוק, "אתה רוצה להגיד לי שלא ידעת מזה?" הטון המאשים והלא בוטח שלה לא מצא חן בעיניו. "אמרתי לך שאין לך מה לדאוג והתכוונתי לזה," הוא השיב בקוצר רוח. "זה בטח גם מה שאמרת לרבע מערכת שהעברת ללשכה," היא ירתה, יצאה מהמשרד וטרקה אחריה את הדלת. הוא שמע יבבה חרישית וידע שהיא מנסה לכבוש את הבכי.

שתי מילים הטרידו אותו במיוחד במה שאמרה, ובעיקר היחסים ביניהן: "רבע מערכת" ו"העברת". משהו באופן שבו אמרה "רבע מערכת" עירער אותו. לא יכול להיות, הירהר, שהיא התכוונה גם לאדם בלום. לא במקרה שמו של מי שכיהן בשנה החולפת כסגנו כמעט לא נאמר בקומת המערכת מאז שהוסגר על ידי דורון עצמו, לפני חודשיים, בסבב הקודם. הוא אפילו לא ידע שאכפת לה ממנו. אחרי הכול, היא זו שתפסה את מקומו ונותרה יד ימינו הבלעדית. האג׳נדה המרקסיסטית, שהיתה מקור גאוותה כשרק הכירו, נזנחה על ידיה ללא לבטים כשעל הכף הונחו תפקיד חדש, תוספות שכר ושכבת הגנה. זו לא יכולה להיות היא. היא ניסתה לחלוב ממנו פעם תשובה באשר לזהות המסגיר, אך הוא ייחס זאת לצמא שלה למידע סחיר חברתית — המטבע שבו העדיפה לקבל את התשלום שלה — ולא לחשדות כלפיו. הוא חשב על אדם בלום, שאותו הביא ל"צו השעה" אחרי הסגירה של "ישראל אחת". אדם בלום, עם תיק התקליטים שהתעקש לסחוב לישיבות עורכים כדי להראות לכולם שהוא גם די־ג׳יי; עם הכתיבה שהזכירה לדורון את מי שפעם היה בעצמו; והרזון המוגזם — הוא היה הדמות הקרובה ביותר לדורון שהוסגרה על ידיו ישירות, עובדה שככל הידוע לו לא היתה שום דרך שתגיע אליה. אין סיכוי שהיא מתכוונת אליו. הרי יום אחרי השימוע של אדם בלום, כשהמערכת כולה עדיין היתה בהלם, אסף את כולם ללשכתו וסיפר שהמהלך היה בלתי נמנע ושהאי־נאמנות של אדם לאג׳נדה של הארגון היתה כה בוטה — הוא לא טרח להסתיר אותה לרגע בשום פלטפורמה — שהזימון שלו לשימוע היה רק עניין של זמן. "כולכם יודעים כמה אהבתי אותו," הכריז, "אני זה שהביא אותו לכאן וטיפח אותו כמו בן משפחה, אבל כולכם יודעים גם שהמו"ל ואני נתנו לו דרכי מילוט והוא החליט שלא לבחור בהן." דורון ידע שלא היו שום דרכי מילוט וחשד שכולם סביבו יודעים זאת היטב. הרי רק יום קודם הוא עוד הבטיח לאדם בלום שיגן עליו במקרה של פתיחת הליכים נגדו. הוא שב וחזר והדגיש בפניו ובפני כל מי שהיה מוכן לשמוע, שהוא בן טיפוחיו, יורש, ושלא תיפול שערה משערות ראשו, אולם ברגע האמת שמו היה הראשון שמסר, ולא בלב כבד.

שוב חשב על הדרך שבה אמרה, "העברת רבע מערכת ללשכה," כאילו היה מדובר בקדושים מעונים, כאילו הוא עצמו הגה, ניהל וביצע את העברתם ללשכה. אולי הוא שוב צריך להזכיר לה מי הרוויחה הכי הרבה מהיעדרו של אותו "רבע מערכת", ובמיוחד מההסגרה של אדם בלום. הם מעולם לא נראו לו קרובים, והנה בכל זאת היא רומזת לשותפות גורל ביניהם. משהו בחיבור ביניהם הציק לו. לאורך השנים נשבעה לדורון שהוא מושך אותה הרבה יותר, שהמוניטין, הייחוס העירוני והחוש האסתטי של אדם לא עושים לה את זה. כעת לא זו בלבד שהוא פיקפק בנקודת המוצא הזאת, משהו בו אף ייחל לכך שתהיה שגויה. הוא השתוקק להוכיח אותה. הודעת הסחיטה היפנטה אותו, והוא הציץ בה שוב. "בוגד עלוב, בקרוב כל מה שעוללת לחבריך יקרה גם לך... עברך ייחשף..."

כפיות הטובה שבהטחת ההאשמות העלתה בו את חמתו. הוא נמלא תסכול על שלא שמר לעצמו העתקים מהרישומים שמחק עבורה. הלוא בלעדיו כבר מזמן היתה מזומנת לשימוע שאחריו — אם לא תיכלא — לא תמצא עוד עבודה לעולם. הוא היה בטוח שאם חזרה להיות אקטיביסטית, זה לא מטעמים אידיאולוגיים, אלא מכיוון שנדלקה על איזה מתנגד שלטון, ממש כשם שכשהתחיל הרומן ביניהם נטשה את כל פעולותיה המתריסות והתחננה בפניו שיעזור לה להכחיד כל זכר להן. כשקודמה וקיבלה את משרתו של אדם בלום, דורון היה זה שעמד לצדה והרגיע אותה, כשהמערכת כולה התנכרה לה. אילו היתה יודעת מה נאמר בחדרי חדרים בינו ובין סגנו, לא היתה אומרת לו, "זה בטח גם מה שאמרת לחצי מערכת," היא לא היתה מוסיפה את ה"בטח", כך שלא מן הנמנע שזו היתה רק עוד התגרות מצדה, כמו הפעם ההיא שבה שלחה לו הודעות טקסט כשהיה באירוע יום ההולדת השבעים של חמותו, וסיפרה לו איך היא נוגעת בעצמה. "אני כל כך קרובה," היא חזרה וכתבה — שולחת תמונה של איבר חשוף אחר בכל פעם — מביאה אותו לסף גמירה ללא מגע, והוא לא הצליח להתיק את מבטו מהנייד. שוב כעס על עצמו ועל החשדות שהתעוררו בו. דורון הביט במסך הטלוויזיה הענקי שהיה תלוי בחדרו לטובת שיחות וידיאו עם המו"ל, אולם מעולם לא נעשה בו שימוש. לרגע הוא חשד שמדובר בכלל במצלמת מעקב, ונמלך בדעתו.

הוא נזכר במבחני הקבלה שהמו"ל עשה לו בטרם שכר את שירותיו כשרכש את "צו השעה". דורון שימש אז סגן עורך וראש מחלקת המוספים של "ישראל אחת", והוזמן על ידיו לסדרה של שיעורי תורה, התייעצויות עם רבנים וביקורים בקברי צדיקים. אלה היו הפרלמנטים שלו, המטבחונים המצומצמים ביותר, שבהם נקבע עתיד הקונצרן. לפני כל מפגש התכונן היטב: קרא את פרשת השבוע, שינן ציטוטים ולמד את הסוגיות הבוערות שהובאו בפני המו"ל, כדי שיוכל להפגין נוכחות חיונית. לא היה דבר שערב לאוזניו של המו"ל יותר מהדהוד דבריו בניסוח אחר, רצוי בליווי התפלפלות תנ"כית, פעולה שדורון, כעורך ותיק ומיומן, ביצע בנקל.

כששהו בסוף שבוע בצפת, נסיעה שאותה הסתיר מכל הקרובים לו בטענה שהוא יוצא עם חברי ילדות לצימר במדבר, סיפר לו המו"ל עד כמה התרשם מהפתיחות, מהיסודיות ומהראייה ארוכת הטווח שלו, והציע לו את המשרה הבכירה של עריכת העיתון. דורון התכוון להשתמש בהצעה כדי ללחוץ על המו"ל של "ישראל אחת" להעניק לו את תפקיד העורך הראשי, שאותו חמד זה שנתיים. אבל במקום להציע הצעה נגדית, המו"ל בירך אותו ואיחל לו הצלחה בדרכו החדשה. מושפל, כשדמעות אכזבה ועלבון נקוות בעיניו, הוא עזב את לשכתו מבלי לומר מילה, אסף את דבריו וחתם ב"צו השעה". הוא לא חזר עוד למערכת "ישראל אחת".

דורון יצא מהמשרד כדי למצוא אותה ונבלע בתוך ההמולה. הוא חלף ליד חבורת עורכי ספורט זוטרים שצפו במשחק כדורסל בטלוויזיה והתערבו בקול רם — חצי בצחוק, חצי ברצינות — מי יהיה הראשון מהם שיוסגר; הוא הקיף את מחלקת חדשות החוץ וראה רכזת מערכת צועקת על צלם שאיחר ומגיהות שמשכתבות את העברית של כתבים עילגים, עבר בחדרם של הפרשנים הכלכליים שניתחו את הירידות הנוספות בשוק המניות, טיפס חצי קומה למדור הדעות, שעבר עימוד אחרון, ולבסוף הגיע למערכת מוספי סוף השבוע, שבה התדיינו שני מעצבים בנוגע לתמונת השער של כוכבת ילדים שנמצאת בשלבים מתקדמים של חזרה בתשובה. הוא חש אבוד בתוך העיתון שלו. החלל רחב הידיים של הדסק הלך וסגר עליו. לבסוף ניגש אל מילי, חברתה הטובה ביותר ואשת סודה בתוך המערכת, שתמיד הזעיפה לו פנים, והיה נדמה לו שהיא נוטרת טינה על כך שהתקרבה אליו והתרחקה ממנה. הצדקנית הזאת, שאביה, חברו הטוב של המו"ל, סידר לה את העבודה. דווקא תחת תאורת הפלורסנט הלא מחמיאה, פרצופה העכברי — שערה הצהוב הדק, אפה הזעיר ושיניה הקטנות העקומות, שביצבצו בפעמים הנדירות שבהן חייכה — נראה לו נאה לרגע. "היא אמרה שהיא לא מרגישה טוב וביקשה שאחפה עליה, אבל אל תגיד שסיפרתי לך," גילתה לו בטון יבש, כאילו הוא כופה עליה וידוי. הוא טפח על שכמה וחזר בדממה למשרדו, מתעלם מהבלגן, שחלקו נבע משמועות על הסגרות צפויות וחלקו מהדוחק של סגירת הגיליון. טוב שהם עדיין לא יודעים על המסמך החדש. הוא ירד לקומת המרתף ועבר ליד חדר הכושר, שבו הקפיד להתאמן לפחות פעמיים בשבוע מאז שהחלו להיפגש. הגוף שלו הגיב טוב מהצפוי למשטר האימונים שבנה עבורו המדריך הפרטי של המו"ל, ועל זרועותיו השתרגו שרירים שבכל פעם שהביט בהם, נראו לו שייכים למישהו אחר. הוא הירהר אם להחליף לבגדי ספורט ולפוגג את השכרות על ידי ריצה, אך משדמיין את עצמו מזיע על ההליכון, נתקף סחרחורת. הוא נשען על הקיר, ייצב את עצמו והמשיך ללכת בפרוזדור, שרק נורה אחת בקצהו דלקה.

כששב למשרד, השעה כבר היתה 20:30. הוא נגע קלות במקלדת, ועל המסך היבהבה הכותרת הראשית של האתר, צרובה באדום סנסציוני על רקע לבן. "82% מהישראלים מרוצים מתפקוד הממשלה במשבר התופת בגדה". הוא היה גאה בכך שהחליפה את המילה "רצחני" ב"תופת". הוא עבר חלון במחשב וקרא פעם נוספת את הודעת הסחיטה: "בוגד עלוב, בקרוב כל מה שעוללת לחבריך יקרה גם לך".

בדמיונו ראה מכוניות ספורט עם גג נפתח, חופשות מושחתות במטרופולינים רוויות גירויים, מערכת קולנוע ביתי משוכללת; אלו יהיו ויתורים כואבים שייאלץ לעשות אם ייענה לדרישות. השפעת הוויסקי החלה לחלוף, והוא לפת את הבקבוק ושתה בפזיזות את המעט שעוד נותר בו. הוא לא אמד נכון את כמות הנוזל וכמעט שנחנק. הוא הרגיש תערובת אינטרקונטיננטלית של אויסטרים ממיין, לובסטר מנובה סקוטיה וקרם קקאו מדגסקרי עולה על גדותיה ומציפה את גרונו, בלע אותה ונגעל מעצמו. הטלפון צילצל ודורון נדרך, ראה את המספר על הצג, חיכה שלושה צלצולים וענה. "אתה מוכן להתנצל?" היא שאלה בקול פתייני. "את רוצה שאני אבוא אלייך?" השיב בשאלה, מעמיד פנים שלא נפגע ממנה. "בוא נקבע בגן מאיר," הציעה. "הוא תמיד עושה לי את זה. תן לי חצי שעה."

----

ברקע נשמע שיר של אלביס פרסלי, ונהג המונית הגביר את הווליום. "אתה יודע מי זה?" שאל הנהג, שהמסכה, שכיסתה את סנטרו בלבד, גרמה לדורון לפתוח חלון לרווחה. לא היה לו שום עניין להתעמת עכשיו עם נהג מונית. הפזמון שהתנגן העלה ספק בנוגע להתכנותן של מערכות יחסים בקרב בעלי מוחות חשדניים. הוא שנא שהמציאות הופכת לסיטקום. הנהג לא חיכה לתשובה, וענה, "זה אני שר שירים של אלביס. אם אתה אוהב את הביצועים, אני מוכר פה אלבום אוסף שלי. יש כאן את כל הלהיטים. תשמע איזה יופי," הוא התגאה, החליק יד על הבלורית ופאות הלחיים והעביר לזיוף מחריד של Heartbreak Hotel. אם לא היה די בכך שהנהג לא ידע לשיר, הוא גם לא ידע אנגלית. דורון התחלחל. הנהג הנמיך את הווליום והרים את קולו: "Oh sin mine baby left mean, I founder a berustel, down the age of loving strem, Heartbreak Hotel". דורון התפלל שהרמזור יתחלף לירוק. הם חלפו על פני הרחבה הפתוחה והלבנה מדי של התיאטרון הלאומי, שהיתה מכוסה עלי שלכת, וירדו בשדרות בן ציון שהיו ריקות מאדם לכיוון דיזנגוף סנטר, שרוב החללים שבו עמדו כעת ריקים ופנויים להשכרה. שלטי הניאון של הקניון המגושם זהרו מסיפורים עצובים על מכירות חיסול לרגל סגירה. "אז מה אתה אומר, בא לך?" דורון שיקר ואמר לו שאין עליו מזומן, והנהג הציע לעשות לו הנחה ובתנאי שייקח איתו דיסק. "אתה יכול לשלם עם הטלפון מצדי," אמר בטון מתחנן. הם חצו את רחוב בוגרשוב ופנו לרחוב בוקי בן יוגלי, שחרף קרבתו למרכז העצבים של העיר, היה שלֵו באופן לא סביר בכל שעה ביום. הוא ירד בפינה, שילם ונכנס לגן מאיר מהכניסה הצפונית־מערבית.

נראה ששעון החורף תפס את הגן לא מוכן, ומרבית פנסיו היו כבויים. דורון גישש את דרכו באפלה עד שמצא ספסל שלא אוכלס על ידי חסר בית מנמנם. עטלפי הפירות שחגו מעליו הנמיכו עוף כך שהיו רק סנטימטרים ספורים ממנו. הסגר החלקי, הפחד מהתקהלות והאבטלה שהניסה את הצעירים מחוץ לעיר הותירו את הרחובות שוממים כמעט לחלוטין בלילה, ואלה קסמו לעטלפי הפירות התל אביביים, שהשתלטו על העצים המוזנחים והרשו לעצמם לתפוס חלקות נדל"ן לא שגרתיות על הענפים התחתונים שבהם פחדו לשהות בימים כתיקונם. דורון התחבט בשאלה אם אפשר בכלל להחליט מה שגוי ומה תקין במציאות הנוכחית. מבחינתו לא היתה אפשרות אחרת מלבד לשרוד. נביחה רחוקה בישרה על בואו של כלב טוב מזג, שלוּוה על ידי בחורה צעירה, שלא היה לו ברור מנין יש לה את האומץ לטייל פה בשעה כזו, בחושך כזה, כשהגן ריק כל כך. הוא נזכר בפעם הראשונה שלקחה אותו לשם באמצע הלילה, כשעוד היתה בו חיוּת. לצבעוניות ההיא לא היה זכר בפארק הרפאים שבו התהלך כעת. מבעד לפכפוכי המים העכורים במזרקה הישנה, שהיתה מוצפת בירוקת ובעובש עזי ריח, נשמעו זמזומי חרקים ליליים וטפיפות רגלי מכרסמים על עלים יבשים ושיירי צואה. הזוהמה אפפה אותו. הטלפון שלו רטט בכיס חמש פעמים בזו אחר זו. הוא שלף אותו והסתנוור מחמשת הפוּשים שהאירו מהמסך, שכל אחד בדרכו בישר על גיוס נרחב של כוחות מילואים.

היא הגיעה בגופייה של קבוצת הכדורסל הפועל גבת־יגור משנות השבעים, חזייה שחורה מבצבצת מתחתיה, מכנסונים ילדותיים וקבקבי עץ, ללא איפור, בשיער אסוף ברישול בסיכות, ונראתה כמו תיכוניסטית שהפריעו לה באמצע החופשה בדרכה לבריכה. "הבאתי לך דיסק מתנה," הוא אמר והחווה על אוסף הקאברים של נהג המונית. "עוד עושים כאלה? מדהים," היא אמרה וציחקקה. דורון קימט את מצחו והניח את הדיסק על הספסל. "אני בכלל טיפוס של קלפטון. מכירה נהג מונית שמעריץ אותו?" היא התיישבה על הספסל בפניה אליו, והוא התענג על התערובת המתוקה של קרם גוף בניחוח וניל, בגדים ספוגים עשן מריחואנה וטיפות זיעה ספורות מלחות בלתי נסבלת, לא ממאמץ. גופו התחמם, והוא פשט את הז׳קט שלו והניח אותו על הספסל ממול. "בא לך בירה? עוד איזה עשרים דקות כבר לא ימכרו לנו," היא אמרה תוך כדי ששינתה תנוחה והתיישבה לצדו, פעולה שתפסה אותו בהפתעה. הוא רצה לומר, "אני לא יודע אם עוד אלכוהול זה מה שאני זקוק לו כרגע," אבל שמע את עצמו אומר, "בטח, תמיד." הוא קם במהירות והלך אחריה לכיוון רחוב המלך ג׳ורג׳, שבו נמצא המרכול הכי קרוב לגן. הרשת שאליה השתייך היתה בבעלות מיליארדר יהודי דרום אפריקאי שנחשב לאוהד גדול של ישראל, והיתה היחידה שקיבלה היתר לפעול עשרים וארבע שעות ביממה. "חכי שנייה, אני לא רואה כלום בחושך הזה," הוא צעק, מנחש בעלטה כמה היא רחוקה ממנו. הטלפון שלו רטט שוב, והוא גמר אומר בלבו לא להוציא אותו. "אם יהיה משהו חשוב באמת, הם כבר יתקשרו," אמר לעצמו בקול רם. בדיוק הבחין בה עוברת מתחת לפנס מרצד, והחיש את צעדיו. "אף אחד לא האמין שהגל הזה יימשך כל כך הרבה זמן, הא?" הוא אמר לה, כמו מנסה לתת נרטיב סיפורי, הגיוני, לריק, לחשכה ולדכדוך שקרנו מכל מרצפת אספלט, אבן שפה, ספסל, פח, גדר, עמוד חשמל ופתח ניקוז בעיר.

הם נכנסו למרכול וסוככו על עיניהם לנוכח בוהק הפלורסנט הוולגרי שהאיר את תוכו. חלפו על פני דוכני הפירות והירקות, שנראו כאילו שהו בארגזים ימים רבים מבלי שאיש נגע בהם, עברו את מחלקת המשקאות הקלים, החטיפים המלוחים והמתוקים, מדפי המאפים שעליהם היו תלויים שלטים "טרי! חם! מהתנור!" שהמוצרים שנערמו בהם הזכירו יצירות פלסטלינה מופשטות יותר מאשר עוגות, עוגיות ובורקסים, עד שלבסוף הגיעו למקרר הבירות שנמצא בקצה החלל. הם עמדו מולו דוממים, מביטים בניידים שלהם במבטים חתומים, עונים בתמציתיות להודעות שיש מי שהיה רואה בהן בהולות. לבסוף דורון הושיט את ידו ולקח שישייה במבצע. "מה זה? נראה לך שאני שותה את האצטון הזה?" אמרה לו, "אין סיכוי, גבר." הוא שנא שקראה לו "גבר", ולא היה יכול שלא להתבייש במותג שבחר — כמו הסגיר את חוסר בקיאותו — שעה שחטפה מידיו את השישייה, החזירה אותה למקומה ולקחה במקומה שני חצאי ליטר של בירה מקומית. "בוא נתרום קצת לתוצרת כחול־לבן," היא אמרה ביובש שדרך אותו מיד, "אין כזה קמפיין בעיתון או משהו?" דורון הרגיש שהוא לא מצליח לקרוא אותה הערב. מה שהיה כל כך פשוט, טבעי ממש, עד אתמול, היה נדמה לו בן־רגע בלתי אפשרי. הם עשו את דרכם חזרה לקופה, והוא היה משוכנע שריח מלפפון רקוב עולה באפו, מרגיש שוב את הארוחה עם המו"ל מתנועעת בבטנו כמו ספינת דיג זעירה בים סוער. הוא עצר את עצמו מלהקיא ונשם עמוק. מבלי ששם לב, היא כבר שילמה עבור הבירות. מבלי להתכוון, ואולי מתוך כוונה שלמה, היא מטשטשת את העקבות שלו. שום חיוב שלו ממרכול בקינג ג׳ורג׳ באמצע השבוע בשעה 21:54 לא יגיע עם פירוט כרטיס האשראי. הוא ראה אותה יוצאת, כשאת עיניו לכדו שלוש מצלמות שהעיניות שלהן הסתובבו בסנכרון מושלם, מקיפות בטווח שלהן את המרכול כולו בכל רגע נתון. הוא תהה בכל כמה זמן מוחקים את הצילומים היומיים, אם בכלל, או אם הם פשוט עולים לענן ונשארים בארכיון דיגיטלי כלשהו.

הם פסעו באיטיות בחזרה לגן מאיר. הוא ניסה לתת לה יד, והיא ביטלה אותו במחווה חד־משמעית. הוא לא ידע אם זה חלק ממשחק, או שהיא מאסה בו. כשחצו את המפתן ונבלעו שוב בתוך החשכה, היא פתחה את הבקבוקים בעזרת מצית והגישה לו אחד. "עכשיו מבחינתי אפשר לחזור לספסל שלנו," אמרה. "שלנו," חשב בסיפוק. אולי זו היתה רק חרדה. שוב נזכר בפעם הראשונה שלהם בגן, שהתרחשה כאילו במקרה אחרי ביקור לילי שלו במטה מפלגת השלטון. לימים גילתה לו שתיצפתה במשך שעתיים על המבואה מהבר הסמוך, וכשראתה אותו יוצא מהמעלית, התקרבה והעמידה פנים שהיא בדיוק הולכת הביתה. היא שאלה אותו אם הוא רוצה ללוות אותה דרך הגן, והוא ידע שאין לו שום סיכוי מולה. עכשיו חזרו לאותו ספסל בדיוק, רק בתנאים אחרים לגמרי. דורון פחד שגן הרפאים יקום עליו.

"אתה יודע, אני עדיין טיפה עצבנית עליך," היא אמרה בקול מתיילד והתקרבה אליו עוד קצת. הוא הבין שהיא ערה לחולשותיו, לחוסר האונים שאוחז בו כשהיא מתנהגת כמו נערה שרק מגלה את מיניותה, מגשימה עבורו את הפנטזיה שלא מימש כשהיה בעצמו בתיכון. מלבד אשתו היתה רק בחורה אחת שאיתה שכב לפני שהתחתן, וגם היא, ששירתה איתו בשלישות, הפסיקה לדבר איתו לאחר מכן.

היא העיפה מעליה את הכפכפים והחלה לשפשף עם כף רגלה את הזין שלו, שכבר היה זקוף למחצה. "הופה, אני רואה שבאת מוכן," היא הקניטה אותו, "ליתר דיוק — חצי מוכן," וצחקה. הוא השכיב אותה על הספסל. הם התנשקו, והיא הפשיטה אותו עד שנותר בתחתוניו בלבד, אולם הוא עצר אותה כשעמדה להסיר את בגדיה. "אני רוצה אותך ככה," אמר לה. הוא הוביל אותה אל מאחורי הספסל ומאחורי השיחים לפינה מבודדת, בסמוך לסמטת רבנו תם, שהיתה חשוכה מדי גם עבור העטלפים. הם השתרעו על הספסל, הוא הפשיל את מכנסיה ותחתוניה עד הברכיים, הכניס את ידו תחת הגופייה והחזייה כדי ללטף את שדיה, ואת ידו השנייה החליק מטה ושמח לגלות שהיא כבר רטובה. היא הביטה בו בהפתעה בעודו מחליק מרצונו את שכבת הלטקס הדקה על איבר מינו. "ממתי אתה יוזם ככה? אני גם ממש אחרי מחזור," היא ציינה. הוא לא ענה, והניח לה להפוך אותו. היא רכבה עליו. התנשמויותיה הכבדות וההנאה המופגנת שלה הביאו אותו לקצה גבול האיפוק, והוא גמר.

כשירדה ממנו והשתרעה לצדו, שלחה יד לזין שלו וקילפה ממנו את הקונדום. "למה את צריכה את זה?" שאל, "כבר אמרתי לך שהקטע הזה שלך מגעיל אותי."

"חשבתי שבשביל זה שמת." היא גילגלה עיניים והשליכה בהפגנתיות את הגומי הדביק מתחת לספסל. "מרוצה?" הריח שלה שוב עטף אותו. היא התהפכה לכיוונו וחיבקה אותו ברוך שגרם לשערות עורפו לסמור. מעולם לא היתה לו תגובה פיזית כל כך לחיבוק. אולי זה היה החושך שאיפשר לו להיפתח. הוא שלח יד לחבק אותה. באותו הרגע היה מוכן לסלוח לה על הכול. "לפחות אני בטוחה שיש דבר אחד שמבדיל בין היחס שלך לרבע מערכת ליחס שלך אליי," היא ציחקקה. הוא לא ידע אם היא מנסה לרכך את ההאשמות שהטיחה בו קודם או להתגרות בו עוד קצת, אבל לא חיבב אף אחת מהאפשרויות. גם אם היא רק מקניטה אותו, השימוש המפורש מדי בביטוי "רבע מערכת" דווקא היום גירה לו עצב חשוף. מדוע היא חוזרת ואומרת אותו בהתרסה? שוב קינן בו החשש שהיא משחקת בו. שמשחקים בו. לא היה לו ספק שבלשכה נמצאים ברגע זה הרבה מאוד חברים, עמיתים וכפופים — כל הנודניקים שלא הבינו איפה עובר הגבול בין עיתונות לאקטיביזם — שסמכו עליו ועכשיו משתוקקים לנקום בו. דורון גייס את הטון הסמכותי ביותר שלו ואמר, "רבע מערכת לא הבינה איפה היא נמצאת. אנשים לא קלטו." היא משכה עליה את המכנסונים והסתובבה, מרוחקת פתאום. "אַת זה סיפור שונה לגמרי," הוא המשיך. "עלייך לא הייתי מאמין שתפעלי בצורה כל כך מובהקת כנגד האינטרסים שלך. את בת טיפוחיי, את היורשת שלי, לך אני יכול להבטיח שלא תיפול שערה —" היא התפרצה לדבריו, "משערות ראשי."

"בדיוק," הוא הכריז בסיפוק. היא התרוממה על ברכיה, כמו מוכנה לקרב. "אני מאמינה לך שאתה מתכוון להצהרות האלה עכשיו, אני באמת מאמינה," אמרה, "אבל את אותו נאום נתת גם לאנשים הכי קרובים אליך וגם אז התכוונת אליו. או לפחות האמנת לעצמך שאתה מתכוון. הבטחת הגנה, ובסוף לא סיפקת את הסחורה. דורון, הייתי הכי רוצה בעולם להיות איתך, אבל כבר מזמן הבנתי שאני צריכה לדאוג לעצמי."

סנוקרת של ויסקי ותחושת בגידה חבטו בו. הוא לא ידע ממה הוא נעלב יותר: מכך שהיא לא סמכה עליו, או מהאפשרות שהיא זו שסוחטת אותו. רגשות האשם דחפו אותו להצטדק ולהיתמם. "תגידי, את בסדר? את מנסה לרמוז שאני לא עומד מאחורי ההבטחות שלי?" תהה בפניה, מנסה לשמור על קור רוח. "לא אני, אדם בלום, שהבין בדיוק לאן זה הולך."

"אתם בקשר?" הוא הרים את קולו בזעם בלתי נשלט.

"הוא ניסה להזהיר אותי," היא אמרה בשקט, בהשלמה. "את לא קולטת שהוא משחק בראש שלך? שהוא רוצה לפרק את מה שיש בינינו? שאני אגיד לך מה הוא אמר עלייך כשקלט שאת זו שתחליפי אותו? זו השפלה שהעדפתי לחסוך ממך." "זה בדיוק מה שחשבתי ובדיוק הסיבה שחסמתי אותו." "כי יש לך שכל." דורון חייך אליה בשביעות רצון.

"אבל אז הוא התחיל לשלוח לי הודעות דרך מילי, ובכל פעם הוא חזה בדיוק איך תתנהג בכל סיטואציה — כמו פותח בקלפים — עד שהאמנתי לו. זאת אומרת, אני מאמינה לו." אל הסנוקרת התווספה בעיטה לסרעפת. לפחות הוא לא דמיין את חמיצות הפנים של מילי. היא ואדם הרעילו אותה. "אז אני צריך להבין שהסחיטה הזאת היא יוזמה משותפת של שניכם? שלושתכם, כולל העכברה?" הוא שאל, דרוך. "על מה אתה מדבר?" היא ענתה ונסוגה לאחור, "אני רק מנסה להבין מה נהיה איתנו, מה נהיה ממך." תנועותיה הסגירו את סלידתה. טעם הים התנועע במעלה גרונו, שב לפיו והוא הקיא על עצמו, הרפלקס היה מהיר כל כך עד שהבהיל אותו. היא הופתעה מתגובתו וציחקקה במבוכה, והוא התנפל עליה ואחז בה בחוזקה, מונע ממנה להימלט. הצחוק שלה התחלף בדממה. הוא מחה בעצבנות שאריות קיא משפתיו. "אז החלטתם לזיין אותי? זה מה שהחלטתם, יא כפויי טובה?" היא ניסתה לומר משהו, אך הוא סתם את פיה ומשך אותה לכיוון הספסל. דורון חש שנשימתו נשאבת ממנו באחת. המזדיינת הזאת, חשב לעצמו, היא לא תהרוס את כל מה שבניתי. הוא דחף אותה בעוצמה לכיוון הספסל, וראשה פגע בפינה שבה היה העץ מצופה ברזל חלוד. רעש עמום נשמע, והיא ייבבה. הוא התקרב ורכן לעברה, המום מהכאב שהסב לה, משתוקק להתנצל ולהחזיר את הזמן לאחור. ואולי בעצם עדיין לא מאוחר מדי? אולי יוכל לשכנע אותה לבטל הכול? לשכוח מהכול ולהתחיל מחדש? הקשר ביניהם מספיק אמיץ, ולשניהם יש יצר הישרדות חזק דיו להתגבר על המהמורה הזאת, הוא ידע. אז הרגיש חבטה עזה בראשו. כאב חד ופתאומי, שפועם מבפנים ומבחוץ. הוא היה משוכנע בתחילה שירתה בו, עד שהביט לעברה והבין. היא בעטה בו עם קבקב העץ שלה מעט מעל הרקה. זו היתה מהלומה מלאת כוונה, חשב. תודעתו התערפלה. עוצמת הכאב גרמה לו להקיא על עצמו שוב, בעוד היא רצה לכיוון דיזנגוף סנטר. דורון התנדנד עד שקם על רגליו. הוא נשם נשימה עמוקה והחל במרדף.

הוא דלק אחריה, מגביר את הקצב, והספיק לראות את הצל שלה מטפס לחניון הגג, היכן שהיה משאיר את מכוניתו כשהלכו יחד להקרנות עיתונאים. היא היתה ה"פלוס אחת" הקבועה שלו. אמנם תמיד הגיעו בנפרד, עמדו בתור בנפרד וישבו בנפרד כדי לא לעורר חשד, אבל שניהם, בחסות חשכת אולם הקולנוע, ידעו שהם ביחד. ההסתרה, החשאיות והריחוק רק העצימו את הריגוש.

החניון היה כעת ריק כמעט לחלוטין. המחסום נעקר ממקומו, מכונת תשלום כרטיסי החניה הושחתה וכוסתה בגרפיטי מכוער שגרס ש"אין אלוהים", והזגוגית של הבוטקה שבה עמדו בעבר שומרים חמושים היתה מנופצת. הוא קילל אותה על שברחה דווקא לשם, לגוש הבטון המאיים, שבבנייניו, במפלסיו ובמסדרונותיו הלך לאיבוד יותר מדי פעמים. פעם אחת, כשניגש לעמדת המודיעין כדי לבקש הכוונה, הבחינו בו שתי מגיהות ממושקפות עם עגיל באף שעבדו תחתיו, ובדיוק יצאו מחנות בגדים סמוכה. לזכותן ייאמר שהן מעולם לא הזכירו את התקרית באוזניו או באוזני איש, אם כי קיימת האפשרות שאלה היו בכלל שתי ממושקפות אחרות עם עגיל באף.

עכשיו הגג היה חשוך לחלוטין, חסין לאלומות האור ששיגרו לכיוונו פנסי הרחוב המעטים שעוד האירו וחצי הסהר בשמים. הוא הפעיל את הפנס בנייד והקיף את החניון בהליכה מהירה, מנסה להסדיר את נשימתו. ההתנשפויות שלו, ידע, היו קולניות מאז ומעולם, ואיימו כעת לחשוף אותו. משלא מצא שום סימן למקומה, חצה את הגשר לגג הבניין השני וסרק גם אותו ביסודיות, מגלה גומחות, מפרצים וגרמי מדרגות שלא הכיר. הוא תהה אם יש בכל העיר אדם אחד שמסוגל להתמצא במפלצת הבטון הזאת. כששב על עקבותיו וחצה את הגשר בחזרה, נשבה רוח חזקה והוא שמע צליל טריקה שחוזר על עצמו.

דורון התקרב למקום הרעש והבחין בדלת הפרוצה שבעבר הובילה למכון הכושר. הוא נכנס והביט סביב בחלל הריק שמעבר לקיר הזכוכית השקוף, שבעדו נראו פעם מכשירים, משקולות, אופניים והליכונים; גופים מיוזעים של מתאמנים, מניפים, דוחקים, מותחים, מכווצים ורצים. דורון ירד במהירות בגרם המדרגות. הוא חלף על פני החנויות הריקות, המיותמות מסחורה ומקונים, שכל שנותר מהן הוא השלטים שעמדו כמצבות להתרחשות שהיתה ואיננה. הוא המשיך להאיר לתוך עלטת הפרוזדורים שהסתעפו זה לתוך זה כמו מטריצה כאוטית ואפלה. הוא זיהה את החנות שמכרה ציוד למטיילים ולחיילים, את חנות הכבלים והאלקטרוניקה שאליה גרר אותו פעם אדם בלום אחרי סרט כדי לקנות מחטים מיוחדות לפטיפון שלו, ואת חנות האופטיקה שבה רכש יחד איתה, בעצתה, משקפי שמש חדשים. או שהיתה זו חנות אופטיקה אחרת? הוא הביט סביבו וספר שישה שלטים שונים של חנויות אופטיקה, שבחלון הראווה שלהן היו תלויות פרסומות למותגי יוקרה. הוא עדיין לא הבין מדוע שילם תשע מאות שמונים שקלים על זוג משקפיים שהיה יכול לקנות בשוק בשלושים. הוא המשיך לרדת במדרגות הלולייניות, סורק כל קומה וממשיך הלאה. כשהגיע לקומת הקרקע, היכן שעמד דוכן הנקניקיות שבו אהב לאכול — "המקום הכי ידידותי בסנטר", נהג לכנות אותו — שמע רעש מכיוון המדרגות לחניון התחתון. הוא נדרך והחל לרוץ במלוא המהירות לכיוונן. כשהגיע לפתח הכניסה הצר, הבחין בריח שלה באוויר. הוא נכנס לחניון התת־קרקעי. איך הוא אמור למצוא אותה עכשיו, במרתפים החשוכים של חלל שגם ככה לא הצליח מעולם להתמצא בו? הוא נזכר בפעם ההיא שבה לא היה מקום חניה על הגג, והוא נאלץ להעמיק אל מתחת לאדמה, מה שהוביל בתום הסרט — דרמה בינונית על מלחמת העולם השנייה — לחיפושים ארוכים בחניון אחרי המכונית, כמו בפרק ההוא של "סיינפלד" רק בלי הצחוקים. הוא הרגיש כיצד גופו קופא, ומיד לאחר שעבר את המחסום הלא מאויש הוא שוב הקיא, הפעם ממאמץ — קיא נוזלי, דליל ורירי. דורון דמיין שככה הוא נראה מבפנים; שמתחת לעורו זורמות עיסות רקמתיות, דלקתיות ורעילות. הוא נשם עמוק, חייך, שלף את הנייד, הדליק את הפנס והאיר את כביש האספלט המטונף, שהיה מנוקד בשלוליות של עקבות צמיגים, מי מזגנים מזוהמים ושתן. הוא החל שוב לרוץ לאורך הכביש שמוביל לקומות התחתונות. הוא ידע שבשעה כה מאוחרת לא מגיע שום ספק לפרוק שום סחורה, ונצמד לנתיב שעליו ציור משאית. עם כל קומה שירד, התפלא עד כמה מפלצתי הוא המבנה המבלבל הזה; יקום תת־קרקעי מקביל, אפל ורחב ידיים. בקומה 3־ השלים עם הסיכויים האפסיים למצוא אותה. הוא הכריח את עצמו להתרפק על השימוע. שוב דמיין כיצד הוא נזקף מול המו"ל, חברי הוועדה והשופט, ומטיח בהם את האמת. מספר על הלחצים שהופעלו עליו מלמעלה, חושף את שחיתות המנגנון, מתוודה על החברים שנאלץ להקריב ומלשין על משתפי פעולה. אלא שאפילו הוא לא האמין לעצמו, ולראשונה בעשרים וארבע השעות האחרונות חשב על בנותיו ותהה מה ירגישו כשיגיע ללשכה. הוא כבר ידע מה תאמר אשתו, וראה בעיני רוחו את המבט המאוכזב על פניה. היה נדמה לו שכל פתחי הביוב בחניון הספקים של דיזנגוף סנטר זורמים בתוך אפו.

ואז הוא שמע זעקה חרישית מגיעה מהקומה תחתיו. הוא רץ במהירות וראה אותה שרועה בתוך שלולית שמנונית, רגלה השמאלית מעוקמת לחלוטין, כמעט יוצאת ממקומה. הוא האט את הקצב עד להליכה וניגש אליה. היא צרחה מכאב. "החלקתי. אני חושבת ששברתי את הרגל," היא סיננה, ומבט מקרוב הבהיר לו שהיא לא הולכת לשום מקום עכשיו.

"דורון," היא אמרה לו בקול מתוק מהול בכאבים שלא ניתן להסוות, "אני מתה כאן. אתה חייב לעזור לי." הוא עמד מעליה והביט בה כאילו לא ראה אותה מעולם, ואז רכן לעברה וליטף את שערה ברוך. "הכול טוב," הוא אמר לה, "אני דואג לך." היא צווחה, והוא לא ידע אם זה צחוק לעגני או כאב מיוסר. דורון חבט את ראשה בכוח לתוך השלולית. היא ניסתה לצרוח, אבל הוא קרע את שולי חולצתו, תחב את הבד לפיה והטיח את ראשה באספלט המלוכלך פעם נוספת, חזק יותר. הפעם עלה באוויר צליל פיצוח.

"חשבת שתוכלי לסחוט ממני כסף עם כתבות מצ'וקמקות מפעם? חשבת להכניס אותי לכלא בגלל שלא סמכת עליי? רציתי לשמור עלייך, מפגרת." הוא פחד שתצחק, אבל שום קול לא בקע מפיה, והיא התייפחה דומם. הוא נשכב לידה, חיבק אותה וסתם בכפו את אפה ואת פיה. לאחר שניות ספורות היא הפסיקה לנשום. הוא הרגיש בהצטברות נוזלים בגרונו וירק, אבל פגע בשולי מכנסיו. הוא שלח את ידו וניגב את הרוק עם הגרב. אחר כך קם ועלה בחזרה אל פני הקרקע, לא לפני שטעה כמה פעמים עד שהגיע לכניסה. הוא חזר לגן מאיר, הלך לסמטה שבה שכבו, ובעזרת הפנס של הנייד מצא שם את הז׳קט שלו, עדיין מונח על הספסל ממול, ואת הקונדום המלא. הוא דחק אותו לתוך אחת מעטיפות המטליות הלחות שלקח מהשולחן בארוחה שהתקיימה, כך נדמה, בחיים אחרים, והכניס אותה לתיק, לבש את הז׳קט ורכס אותו כך שיסתיר את כתמי הקיא והשמן על חולצתו, ואז יצא דרך השער המוביל לרחוב טשרניחובסקי וצעד דרומה.

קלילות עטפה אותו כשלקח מונית בחזרה למערכת מרחוב אלנבי. התרוממות הרוח השכיחה ממנו את המסכה. הפעם פיטפט עם הנהג על השפעת שעון החורף על תנועת המוניות. "איך שמגיע החושך הראשון, פתאום יש פרנסה. הוא תופס את האנשים בהפתעה ודוחף אותם אלינו, למוניות," טען הנהג, "אין לי הסבר לזה."

"אף אחד לא אוהב להיתפס לא מוכן," הציע דורון, מתעלם מהקלישאה באגביות. הנהג הביט בו דרך המראה, וחיוך התרחב על פניו. "עקצת עם התשובה הזאת," הוא החמיא. דורון ביקש שיעצור. "אני ארד פה, לפני הצומת, כדי שלא תצטרך לעשות פרסה." הוא השאיר טיפ נדיב באפליקציה. דורון אמר שלום מנומס לשומר בכניסה למגרש החניה של "צו השעה", אחר כך שלום חם יותר לקב"ט שישב בכניסה, ואפילו איחל "לילה טוב" לגרפיקאית שירדה במדרגות, למרות שלדעתו לא החליף עמה מילה אי־פעם. הוא נכנס לחדרו, עבר על חלקי העיתון כולו ואישר אותו ללא אף הערה. הוא היה מרוצה מהכותרת הראשית.

דורון הצטער שלא נשאר לו ויסקי. הוא כבר פינטז על הכוסית שיישתה כשיגיע הביתה. עוד ארבעים וחמש שניות — או כמה שייקח למחשב שלו לכבות — לתום העבודה. הוא נתן מבט אחרון במסך השטוח והרחב וראה בתיבת הדואר הודעה חדשה שהגיעה לפני דקה. הוא עצר את תהליך כיבוי המחשב ופתח מחדש את תיבת הדואר. על המסך הופיעו המילים, "בוגד עלוב, בקרוב כל מה שעוללת לחבריך יקרה גם לך. אם לא תפקיד 200 אלף יורו במטבעות קריפטו בחשבון מספר 361196 בבנק UBS, סניף Rue du Rhone, ז'נבה, עברך ייחשף (הוראות מצורפות במסמך נפרד)".