כמו שהיורה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כמו שהיורה

כמו שהיורה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

עדי וולפסון

עדי וולפסון (נולד ב-19 באוגוסט 1971) הוא משורר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. בשנת 2017 זכה בתואר יקיר באר שבע ובפרס היצירה מקרן ראש-הממשלה ע"ש לוי אשכול. וולפסון מייעץ לעיריית באר שבע בנושאי סביבה וקיימות, ושותף לפרויקטים סביבתיים רבים בעיר באר שבע.

הוא כותב טור דעה קבוע בנושא קיימות במדור כלכלה וסביבה באתר ynet, ואף מתראיין ומפרסם מאמרים ודעות בתחום באמצעי התקשורת השונים. על פעילותו בתחום הקיימות הוא זכה במקום שני בפרס פראט לתקשורת סביבתית ארצית בשנת 2009 ובאות הגלובוס הירוק למתנדב בשנת 2014.

וולפסון פרסם עד כה שישה ספרי שירה ושירים במגוון כתבי עת ספרותיים כגון עיתון 77, הליקון, שבו ועוד. שיריו תורגמו לשפות רבות, וספרו אֲנִי אַבָּא שלך תורגם במלואו לאנגלית ופורסם בהוצאה אמריקאית. 

פרסים והוקרה
1999- זכה בפרס הקרן על שם רון אדלר מטעם אוניברסיטת חיפה.
1999- זכה בפרס לפרסום ספר שירה בסדרת "מפתנים" מטעם המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
2017- זכה בפרס היצירה מקרן ראש-הממשלה ע"ש לוי אשכול.
2017- זכה גם בתואר יקיר באר שבע.
2021- זכה בפרס גרדנר סימון לשירה עברית לזכרה של רעיית הנשיא הגב' נחמה ריבלין.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/59nrw9pk

תקציר

"עכשיו אני רוצה לכתוב, כדי לתעד בשביל הפעם הבאה," מצהיר אלון אריאל, אדריכל אשדודי ואב לשלושה ילדים, שהבכור בהם, שחר, צעיר בשנות העשרים לחייו, הוא מתמודד נפש. אחת לכמה חודשים מסתגר שחר במשך עשרים וארבע שעות בחדר – וישן. ביום כזה הוא איננו אוכל או עושה את צרכיו. במשך עשרים וארבע שעות הוא שרוי בשינה עמוקה – כך מאז שנות נעוריו. "כמו שהיורה מגיע בכל שנה מחדש, גם אם הוא מפתיע ותופס אותך לא מוכן אף על פי שידעת וחיכית שיבוא, כך אני יודע שזו לא תהיה הפעם האחרונה," כותב אביו.
שעה אחר שעה מתעד אלון את קורות אחד מן הימים הללו. כל מראה, פעולה, שיחה או מחשבה מתועדים בדייקנות חסרת פשרות, ובתוך כך חושפים את סיפור ההתמודדות של הבן עם סערות החיים ותלאות הנפש, לצד אלה של האב, המלווה אותו צעד אחר צעד, מקרוב ומרחוק, ומתמודד אף הוא עם פחדים, כאבים וקשיים משל עצמו. 

כמו שהיורֶה הוא סיפור גלוי וחשוף של שני מסעות חיים, שפעם משתלבים זה בזה ופעם נפרדים זה מזה, ושל הורות בצל מחלת נפש. ברגישות ובאומץ, ובשפה הנעה במיומנות בין תכליתיות לבין פיוטיות, מוליך עדי וולפסון את הקורא בתווך של שני המסעות הללו, הפורטים על נימי הנפש ומעוררים שאלות רבות על אודות מסירות, מחויבות ונאמנות – ועל כל שאר פרטי הפרטים המגדירים אהבה.

פרק ראשון

5:37

התעוררתי בדריכות, לא בבהלה. אחרי ככלות הכול, הרי ידעתי ששחר לא יקום היום. לא ילך לשירותים, לא יצחצח שיניים, לא ישתה, לא יאכל, לא ייסע לעבודה, לא ידבר אליי.

היו לכך סימנים מקדימים אמש: צליל טריקת הדלת, הבכי המתמשך מלמעלה, השתיקה האין־סופית אחר כך.

שוב ושוב שיננתי בראש את מה שעומד לקרות בעשרים וארבע השעות הבאות: איך אעלה במדרגות אל חדרו הלוך ושוב, איך אעמוד מול הדלת ואפרוץ דרכה פנימה, איך אסע למשרד ואבוא חזרה לבדוק שהוא לא התעורר במקרה או שהוא לא צריך משהו, איך אתבונן בפניו ובגופו ואחפש סימנים שהוא חי.

זכרתי בבהירות את חוסר האונים. כמו תמיד, פחדתי. מהדלת הנעולה, מההתבוססות בעבר, מההתפלשות בכאב, מהשאלות מה יקרה בעתיד, שאלות שאין להן תשובה.

הזמן לא מחסן מהפחד. שוב לא ידעתי אם יש לי כוח לקום היום אל החיים. לא ידעתי אם יש לי אומץ לגעת בבכי שוב.

קמתי בקושי. הגוף קפא כמו לפני קרב. ברגע אחד זיעה קרה התגנבה לכל עבר — מהראש, דרך השקעים והקפלים שבין האיברים, אל הידיים והרגליים. הלב רץ בקצב מתגבר והנשימה הפכה דחוסה. גם הזיכרונות ניתכו בראשי, בלי שיכולתי לעשות שום דבר. הם התפוצצו לכל הכיוונים. והחיים חלפו לנגד עיניי, בזמן ששחזרתי רגע אחר רגע את שתים־עשרה השנים האחרונות — ההסתגרות בחדר, במיטה, בגוף, ההתרוצצות בין הרופאים, הימים הארוכים מנשוא של האשפוז, השנים שעזב את הבית ועבר לפנימייה, והדרך לשם וחזרה, כשהרכב כמעט נוסע בעצמו.

הרי זו לא הפעם הראשונה שהוא לא קם במשך עשרים וארבע שעות. הרי אני כבר מוכן. אני יודע שגם זה יעבור, שאני אעבור את זה. אני גם יודע מה יקרה בתום עשרים וארבע השעות — החיים ימשיכו כאילו לא עצרו, השגרה המבורכת תדחיק ותשכיח גם את זה. ובאותה ודאות — כמו שהיורה מגיע בכל שנה מחדש, גם אם הוא מפתיע ותופס אותך לא מוכן, אף על פי שידעת וחיכית שיבוא — כך אני יודע שזו לא תהיה הפעם האחרונה.

לכן החלטתי לכתוב. כדי לתת מקום למחשבות, לדאגות, לפחדים, לכאבים, כדי להציב מולם גם את האושר והתקווה, כדי למסגר הכול לימים הבאים, כדי לזכור שגם עשרים וארבע שעות שכאלה נגמרות, כדי להזכיר לעצמי בפעם הבאה.

נועה שכבה לצדי, שלווה וענוגה, בזמן שחיכיתי שהכול ייגמר. לא נלחמתי בעצמי, לא היה טעם לבזבז כוחות, הרי עוד יום ארוך היה לפניי. כשהגוף רפה והשתחרר הסתובבתי עוד רגע אחד במיטה. הרגליים היו מכופפות קדימה, אל מרכז הבטן, הידיים החזיקו אותן חזק, והראש היה מקופל פנימה.

הסתכלתי על פניה של נועה — על מצחה החלק, על הקמטים הדקים שעיטרו את קעריות עיניה, על שפתי התות הדקות כמו משיחת מכחול, על צווארה המתוח. סקרתי את החדר — את הארון הישן שכבר מזמן החלטנו להחליף, את האהיל העגול והחלבי במרכז התקרה, את קרש הגיהוץ הפתוח בפינה, את הבגדים המפוזרים עליו; לרגע התעכבתי גם על הקולב הכסוף. נשמתי עמוק בניסיון לעצור את הכול לרגע, למשוך עוד דקה מאתמול, לא להתחיל עדיין את היום הזה. אבל הספירה כבר החלה.

5:41

קמתי מהמיטה, לבשתי את מכנסי הטרנינג השחורים והישנים שלי, שהיו פעם שלו, וחולצת טריקו דהויה עם תמונה של הביטלס והכיתוב Let It Bee, שקנינו מזמן בטיול משפחתי בלונדון, עוד לפני שהכול התחיל. גרבתי גרביים, נעלתי כפכפים, הלכתי לשירותים, צחצחתי שיניים, והטעם המר־מתכתי של השינה התחלף בהבל פה של מנטה. שטפתי את הפנים פעמיים, הישרתי מבט אל הראי, סידרתי את קווצות השיער הסוררות עם קצת מים ועליתי למעלה, לקומה השנייה של הבית.

זו הפעם הראשונה היום, הראשונה ולא האחרונה, ידעתי, לא האחרונה. ידעתי גם שעדיין לא הגיעה השעה לנסות להעיר אותו, גם אם ממילא כלום לא יעזור היום. אבל עליתי למעלה כי רציתי לראות אותו, להיות בטוח שהוא נושם.

לרגע עמדתי מול הדלת המוכרת כל כך, והשתהיתי. סרקתי שוב את הסימנים שנתתי בה במהלך השנים שחלפו, בכל הפעמים שעמדתי כאן. מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, רגע לפני שאפרוץ דרכה. משמאל, למעלה, כמה כתמים קטנים, אולי סימנים של אצבעות, שדימיתי לפרפר. כמו לבנין הכרוב, שהיה מרחף בין הפרחים בגינה של ילדותי, לבן ונקי, עם נקודות שחורות וכתם כמו של לכלוך בקצה הכנפיים. פעם אפילו התחפשתי לפרפר. הייתי בן תשע. אמא, שהייתה תופרת ומרכיבה לנו בכל חג פורים תחפושות מיוחדות ומשונות, אהבה פרפרים. למטה משם עיטרו את הדלת הלבנה שלוש שריטות במרווחים שווים. לא הצלחתי להיזכר מה חרץ אותן שם. האם היה זה אני, באחת הפעמים שעמדתי פה חסר אונים, או שזה היה הוא? לרגע אחד, בתוך ראשי, הן התרחבו והעמיקו ונפערו לחתכים, ולרגע התחלפו בסדקים צרים באדמה יבשה, ושני עלים קטנים וירוקים בצבצו מהם.

עמדתי שם, מהסס. הרי לא אוכל אף פעם לשכוח את הפחד מהדלת כשהיא נעולה, ממה שקרה או קורה מאחוריה, מהדברים שאני לא רוצה לראות, שאני לא רוצה לגלות, את החשש שלא תהיה תשובה, ואת הפחד שלא יהיה מי שיענה מהצד השני. וכמה שההבנה הזו שאין תשובה אחת מוחלטת הייתה קשה, בטח למישהו כמוני שמחפש תשובות לכול, היא תמיד הציעה לי התחלה.

הרגע הזה, שהבנתי שאני לא צריך לחפש כל הזמן תשובות, היה רגע של שינוי אמיתי. בדיוק כמו הרגע ששחר נולד, ואני עמדתי בחדר הלידה מול כרסה הנפוחה של נועה, שברגע אחד צנחה, כמו בצק של חלה שנגעו בטבורו, מוקף בזעקות כאב ובבכי של אושר מכל צד. עמדתי משתאה מול ראשו שהתגלה אל אוויר העולם — הכתפיים שפרצו דרך, חבל הטבור שעוד מעט ייחתך כמו זנב קטום של לטאה. אבל לא היה מדובר בלידה מחדש שלו, אלא בהתחלה חדשה שלי. אני זוכר את הרגע שבו השלמתי עם מי שהוא ועם מי שאני.

זה היה בליל חורף של שבת, כששחר היה כמעט בן תשע־עשרה. הרוחות צרחו בחוץ והגשם השתולל, אבל הוא התעקש לנסוע ברכבת לפגישה שתוכננה מראש ולא רצה להרחיב לגביה. הוא לא שעה לתחנוניי או להצעתי לקחת אותו בעצמי, רק הסכים שאקפיץ אותו לתחנת הרכבת באשדוד, כדי שיספיק להגיע לדירה השכורה שלו בתל אביב. רגע לפני שנפלט מהרכב המגן אל העולם הרחב הוא חיבק אותי, ואחר כך צעד בגשם הכבד עם תיק עמוס על גבו, כאילו לא יחזור הביתה שוב בעוד כמה ימים. ופתאום ראיתי כמה הוא גבוה, כמה הוא חזק, כמה הוא נחוש. וחשבתי כמה טוב שיש לו חיים מלאים משלו, כמה טוב שהוא יודע לשים לי גבולות ולשחרר. הרגשתי איך המשא הכבד של השנים שעברו, תמצית הכאב והפחד, כמו נשר מכל גופי, גם אם ידעתי שכל אלה ימשיכו ללוות אותו ואותי כל החיים.

והנה הבוקר החורף שוב מכה בחוץ, מבעד לחלונות, להזכיר לי. אני אוהב את החורף, את הבהירות באוויר, את החיבוק בין השמים לארץ, את ההתרגשות. ואולי זה עוד סימן שיהיה בסדר, שהכול כבר בסדר.

5:45

צליל הרוורס הצווחני של משאית הזבל שנכנסה לרחוב, מכריזה כמו בכל פעם על תחילתו של שבוע חדש, נשמע בחוץ ברור ומדויק, כאילו מבקש להעיר אותי מהמחשבות ולהוביל אותי אל הבוקר. הצצתי בשעון היד הכסוף שנועה והילדים קנו לי לפני שבע שנים, ליום הולדת חמישים, וידעתי שיש לי עוד כמה דקות לעצמי, שעוד אפשר.

ביום שהוא נולד החיים התהפכו. ברגע אחד הרגשתי את כובד האחריות, הרגשתי שאני אבא. אי־אפשר להתכונן לרגע הזה. מהר מאוד — עם כל תזוזה, עם כל מבע, כשהוא ישן או משתולל בעריסה, בלול או על השטיח בסלון, כשהוא יונק משדהּ של נועה, שוכב עליה כמו היו גוף אחד, ואני עומד מהצד ומקנא, כשהוא נוגע בכף ידי או מתכרבל בגופי, כשהוא אומר מילה ראשונה, מביט אליי וקורא: "בבא" — למדתי להגדיר את הקשר בינינו. וידעתי שהדריכות, החלומות, האושר והכאב שמלווים כל יום, יכולים להתקיים רק כשאתה אוהב מישהו יותר מאשר את עצמך. ואני, שחשבתי לתומי שלא ארגיש כך עוד חוץ מהאהבה שלי לנועה, גיליתי שהלב לא רק פועם, מתכווץ ומרפה, אלא גם מתרחב.

כשהוא הגיח לעולם, עם אור ראשון, הכול היה בסדר. שנייה אחרי שחבל הטבור נחתך הוא נח על הבטן של נועה, גרגר בקול תינוקי, שילב את שתי כפות ידיו, אצבע בתוך אצבע, כמי שהשלים את מלאכתו הראשונה בהצלחה. פתאום הייתה לדברים משמעות אחרת. עמדתי שם, מול פלא הבריאה הזה, כלא מאמין, ומיד ידעתי שנקרא לו שחר.

הוא היה תינוק חייכן, סקרן, תזזיתי ומהיר תפיסה. כל הזמן חקר את העולם מסביב, כל הזמן ניסה. כבר אז היה בודק את הקצוות. לא היה בו פחד. מאוחר יותר פיתח עולם עשיר משלו. היו לו ספרים, מכוניות, כלים שונים, בובות ומשחקי קופסה, היו לו יצורים דמיוניים, היו לו חלומות, כמו לכל הילדים. לא הבחנו בשום דבר מיוחד. אחר כך הכול התקדם כמו שהבטיחו בספרי ההיריון והלידה, כמו בשיחות עם ההורים האחרים בגן המשחקים בקצה הרחוב שבו גרנו. מי יכול היה לדמיין מה יש לו שם בעולמו פנימה? גם ימי הגן ובית הספר היסודי עברו ביעף, ללא דאגה מיוחדת או איזשהו סימן. תמיד היה מוקף בחברים, ניסה את כל החוגים שאפשר, הצטיין בלימודים, ילד טוב, ילד רגיל, ילד נורמלי, כאילו יש כזה דבר ילד רגיל או אבא רגיל. מי היה יכול לדעת אז?

שלוש־עשרה השנים מהרגע שנולד ועד שעלה לחטיבת הביניים עברו כמעט בלי להרגיש. גם נועה וגם אני היינו במירוץ החיים, ולהטטנו בין בית ומשפחה לעבודה וקריירה. נועה התחילה לעבוד כרואת חשבון במחלקת חינוך בעיריית אשקלון, ומשם המשיכה לגזברות, עד שהגיעה למשרת סגנית גזבר, ואני פתחתי משרד אדריכלות פרטי, שגדל ותפח עם השנים. לא תמיד הצלחנו לעצור, ופה ושם ניסינו למצוא גם זמן לאהבה. מטפלת, גן פרטי, גן רשות, גן חובה, בית ספר, כיתה אחר כיתה — ואף אחד לא יכול היה לנחש.

מיכל נולדה ארבע שנים אחריו, הכניסה לבית קצב חדש, וכבר הפכה אותנו למשפחה של ממש, אמא ואבא ושני ילדים. בן, שנולד ארבע שנים אחריה, השלים את החגיגה. היינו משפחה צעירה ומאושרת, חיינו את החלומות שלנו ולמדנו לאסוף רגעים וליהנות מהשמחות הקטנות. התמכרנו להרגלים, ולא פחות מהם לַפּעמים שבהן הצלחנו לסטות מהם, לרגעים שהשאירו סימן בזמן.

אני יכול עדיין לעצום את העיניים ולראות אותו מתנדנד בנדנדה הכתומה והחבולה בכל בוקר שבת, כשרק שנינו בגינה, צוחק עד השמים, תלתליו הבהירים מתנפנפים עם הרוח. אני זוכר את הדאגה שלו למיכל, איך היה מכניס לה את המוצץ בכל פעם שהייתה מעיפה אותו, כאילו מצאו לעצמם משחק חדש רק שלהם. את הפיקניקים שלנו בימי שישי בצהריים, כשנועה מכינה סל עמוס מאפים, סלטים ומטבלים, ואנחנו נוסעים מיד אחרי בית הספר למצוא פיסת טבע, לאכול ולטייל. אני זוכר את ארוחות הערב של שישי, של חמשתנו, או בביקור אצל המשפחה המורחבת, את הטיולים של שבת, וכמוהם את הכאבים, את הפעמים שאף ילד לא רצה לשחק אתו בפארק, כיוון שהיה מרביץ, את הקושי שלו להתרכז בכיתה ובלימודים, שצץ פתאום בכיתה ו'. אבל הזיכרונות ההם, משלוש־עשרה השנים הראשונות, התאפסנו, לעתים אפילו נרמסו, בידי שתים־עשרה השנים שבאו אחר כך.

מה היה קורה אם נועה ואני לא היינו מכירים? מה היה קורה אם נועה ואני לא היינו מתאהבים? מה היה קורה אם נועה ואני לא היינו מתחתנים? מה היה קורה אם שחר לא היה נולד, אם שחר לא היה נכנס לדיכאון? אלה שאלות בנאליות, אבל הכי בסיסות, הכי מיידיות, והן עוברות לי בראש בלי שאצליח לעצור אותן. פעם אחר פעם הן שבות אליי, כשאני פורט שוב ושוב את כל הרגעים שעברו מאז שנולד, מהרגע שהכול התחיל ועד עתה, כשאני מנסה לנתח לאחור מה קרה ומה היה קורה אם. אלה שאלות רוויות אשמה, שלא מוצאות שום אחיזה אחרת; מחשבות מפתות, כמעט פתרון מושלם למה שאין לו מענה, אפילו שהוא פתרון בלתי אפשרי. אלה מחשבות שבאות ברגעים של חרדה, של שפל, של תבוסה.

אבל עכשיו התבוסה רחוקה ממני; עכשיו אני רוצה לכתוב, כדי לתעד בשביל הפעם הבאה.

הרוח שרקה בחלון הפתוח של חדר השירותים וטלטלה את דלת הכניסה לשירותים, שנענתה לה בחריקה. גשם ניתך על גג הבית, וריח טרי ומשכר של רעננות הסתנן אל המסדרון. החזרתי את הדלת בעדינות אל הבלם שמחובר לרצפה מתחת, שלא תיטרק ולא תעיר אף אחד, וחזרתי לעמוד מול דלת חדרו הסגורה.

שלוש שנים עליתי בוקר אחר בוקר אל החדר שלו, עצרתי על סף הדלת והשתהיתי, כמו היום. כך זה התחיל. ואף שחלפו מאז שתים־עשרה שנים, והרבה רגעים של חרדה ואימה, אני לא מצליח לשכוח את הימים ההם ואת השגרה המתישה והחרדות שעברו עלינו. אני זוכר את המפגש היום־יומי עם הדלת הסגורה, את העצירה, את החשש. שלוש שנים ביקשתי לבדוק, ניסיתי לגשש אם משהו ישתנה היום, קיוויתי שאולי אפילו אצליח להעיר אותו, שילך לבית הספר, שאוכל להקים אותו מהמיטה לשתות אתי קפה ולאכול משהו קטן בבוקר, או לארוחת צהריים משפחתית, שיספר לי מה הוא מרגיש.

לא היו לי הצלחות גדולות במהלך השנים הללו, כלל וכלל לא, שלא לומר מפחי נפש, מפלות. ובכל זאת, יום אחר יום עליתי אל החדר השמאלי בקומה השנייה, ספרתי שתים־עשרה מדרגות, לפעמים דילגתי עליהן כמו בריחוף של אופטימיות, ופעמים אחרות רגליי היו כבדות, מסורבלות, כמעט סירבו להמשיך. הייתי עובר את חדרי השינה של מיכל ובן, פוסח על דלת המקלחת, נעצר. שלוש שנים עליתי רק כדי להזכיר לו שאני כאן, רק כדי לקוות.

אלה היו כמעט שלוש שנים שהחיים התנהלו בשני מסלולים מקבילים. לקום בבוקר לצד נועה, להעיר את הילדים, להתארגן לעבודה, ללכת לעבודה, לחזור, לקחת את מיכל ובן אל חברה או חבר, אל החוג וממנו, לעזור להם להכין שיעורים או סתם לשבת קצת לדבר, לאכול ארוחת ערב, לקרוא, לראות טלוויזיה, לצאת לבית קפה או למסעדה, לפגוש חברים — והוא בחדר. שלוש שנים כמעט, ורק פה ושם הוא פתאום מתרצה והולך לבית הספר, כדי לחגוג את יום ההולדת של דן, החבר הכי טוב שלו מפעם, או להשתתף ביום שבו מסבירים על המגמות לבגרות. לפעמים גם ירד לארוחה משפחתית, בדרך כלל בשבת בצהריים או בערב חג. ואני נזכר גם ביום ההוא שחזרתי הביתה מאוחר בערב, ושחר, מיכל ובן זללו במטבח קערת עוגיות חמאה עם חתיכות שוקולד חלב ולבן, שהוא הכין בהחלטה של רגע.

אבל מאחורי הדלת הסגורה שלו התנהלו חיים אחרים. הוא שוכב במיטה וקורא ספרי מדע בדיוני שהזמין ברשת, או משחק במחשב, Counter-Strike ו-Minecraft, הוא צופה בסדרות בנייד, ישן, מעביר יום אחר יום בסדר יום משלו, עם עצמו, מדי פעם עם קומץ חברים בנייד, חברים שהתחבר אליהם באתרי גיימינג, שיכולים להבין אותו. יש גם בזה אושר. מדי פעם הוא פותח את הדלת בזהירות, בודק שאין יותר מדי פעילות בקומה העליונה ויוצא לשירותים או חומק למקלחת, וכשכולנו מחוץ לבית הוא יורד למטבח ולוקח אל החדר אוכל — קורנפלקס, הרבה פירות וסלט, ושוקולד מריר עם אגוזים, או שהוא יורד למטה לרגע, כשאנחנו בסלון מול הטלוויזיה, כדי להוריד צלחות ולמלא מצבורים, ובקושי אומר משהו, או מוריד שקית של זבל שהצטבר למעלה. שגרה שבה המרחב של החדר והמיטה שבו הם כמעט עולם ומלואו.

לפעמים היה מסתובב בלילות בחדר שלו, מעל לחדר השינה שלנו. אני יכול עדיין לשמוע את צעדיו הכבדים שנמרחים על הרצפה, כאילו הוא זוחל עליה, את הכיסא שחורץ סימנים כשהוא יושב לשולחן עם אוזניות ומוזיקה חזקה, מחרישת אוזניים, של פעם, כמו פינק פלויד ואירוסמית, ומשחק במשחקי המחשב שלו. לפעמים היה יוצא מהחדר, יורד למטה, נוקש על המדרגות ברגליו העייפות, פותח את הארונות, משקשק כוסות, מרעיד את הסכו"ם, ונעלם חזרה למעלה.

שלוש שנים, מגיל שלוש־עשרה עד גיל שש־עשרה, שבהן הסתגר בחדר, במיטה, בגוף. כמעט שלא הלך לבית הספר, כמעט שלא ראה חברים, כמעט שלא דיבר עם אף אחד, בקושי אתנו. וישן הרבה, לפעמים אפילו ישן במשך עשרים וארבע שעות. לא יוצא, לא אוכל, לא משתין, רק ישן. עשרים וארבע שעות.

תחילה לקחתי על עצמי את המשימה לעלות ולנסות להעיר אותו, כיוון שאני בכל מקרה מתעורר יותר במהירות ובקלילות בבוקר, ונועה צריכה קפה, ועוד אחד, וזמן לבחור בגד מתאים, להוסיף לו תכשיט, להתאפר. אני גם יכול להגיע למשרד מאוחר יותר, והיא חייבת לצאת עד שבע וחצי לכל המאוחר, עם כל הפקקים של הבוקר. אבל אחרי כמה שבועות של חרדה, כשנועה מתקשרת אליי בכל רגע לבדוק מה קורה אתו ומה קורה אתי, כשהבנו שזה לא ייגמר ברגע, גם אם לא היה לנו ברור מה זה ועד מתי זה יימתח, החלטנו, בשתיקה, שאני אהיה האחראי לבקרים של שחר. אחרי עוד כמה שבועות של שגרה חדשה, נועה הודתה שהיא לא יכולה לעמוד מול הדלת הסגורה שלו, שהיא מפחדת, שהיא רוצה למשוך אותו, להעמיד אותו על שתי הרגליים, להחזיר את הגלגל לאחור, וכך התפקיד נשאר אצלי.

שלוש שנים שבהן כולנו, כל בני הבית, התנהלנו בטירוף. נועה הייתה אחראית לדבר כמעט בכל יום עם המחנכת שלו ועם היועצת, לעדכן אותן ששוב לא יגיע, ואחר כך גם על ההתקדמות בטיפול הפסיכולוגי ובביקורים אצל הרופאה הפסיכיאטרית, עד שגם הריטואל הזה פסק. מדי פעם הגיעה לבית הספר לישיבות מתישות שעסקו בו, כשהצוות מנסה להציע הצעות מהצעות שונות, כמו שיגיע רק לכמה שיעורים שהוא אוהב, שילמד בהתכתבות, או שילך לבית ספר אקסטרני או מקצועי, הצעות שלא היה להן מראש סיכוי, כיוון שהוא לא היה מוכן אפילו לשמוע על אפשרות אחרת, שתכריח אותו לצאת מחוץ למבצר שבנה לעצמו בחדרו.

מיכל הייתה זו שהצליחה מדי פעם להבקיע את חומת הדלת הנעולה, לשבת אצלו בחדר ולנהל אתו שיחת חולין על סדרה מטופשת בטלוויזיה או על רכילות תקשורתית, כי יותר מזה הוא לא אפשר. לפעמים הם אפילו צחקו יחד. בן בעיקר שתק וניסה להדחיק את הדממה שהעיבה על הבית כולו, ובכל פעם שהייתי מנסה לדבר אתו על שחר היה אומר שלא אכפת לו, שיעשה מה שהוא רוצה, שאלה החיים שלו, ואני לא התעקשתי.

ואני חיפשתי כל הזמן סימני חיים, בדקתי את הבגדים שהוא זורק לסל הכביסה במקלחת למעלה, ספרתי את התחתונים, לראות שהוא לפחות דואג לעצמו, מיששתי את מברשת השיניים שלו כדי להרגיש אם היא רטובה, עקבתי אחר האור שבהק בחריץ מתחת לדלת שלו בלילה, לפני ששכבתי לישון, האזנתי מדי פעם לקולות שבקעו מהחדר. שלוש שנים היינו יושבים ארבעתנו לארוחה, מדברים על הדברים שקרו בעבודה או בלימודים, על משהו מעניין שקראנו בכותרות החדשות, בזמן ששחר היה מוטל בחדר, לא רוצה לקחת חלק בחיים שלנו או לתת לנו מקום בחיים שלו.

ותמיד היו גם הימים הללו, כמו היום, שהוא שובר את השגרה, נעלם, מתחפר בשמיכה, ישן, לא קם, לא מדבר, לא אוכל, לא שותה, לא משתין, בקושי נושם. יום שלם: בוקר, צהריים, ערב ולילה, שכמו נמחק מלוח השנה, נמחק מהחיים. ואפילו שהוא כבר בן עשרים וחמש, ומגיע הביתה רק בסופי השבוע, יום כזה מסמן לי שגרה אחרת, שבמהלכה הכול מכוון כמו מצפן אל החדר ההוא, אל המיטה ההיא, אל הילד ששרוע שם ולא מצליח לקום.

בלילה אתחיל לכתוב, ולא אפסיק עד שאסיים. אני חייב לכתוב — כדי לתעד, כדי לזכור, כדי לקרוא את זה בפעם הבאה.

עדי וולפסון

עדי וולפסון (נולד ב-19 באוגוסט 1971) הוא משורר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. בשנת 2017 זכה בתואר יקיר באר שבע ובפרס היצירה מקרן ראש-הממשלה ע"ש לוי אשכול. וולפסון מייעץ לעיריית באר שבע בנושאי סביבה וקיימות, ושותף לפרויקטים סביבתיים רבים בעיר באר שבע.

הוא כותב טור דעה קבוע בנושא קיימות במדור כלכלה וסביבה באתר ynet, ואף מתראיין ומפרסם מאמרים ודעות בתחום באמצעי התקשורת השונים. על פעילותו בתחום הקיימות הוא זכה במקום שני בפרס פראט לתקשורת סביבתית ארצית בשנת 2009 ובאות הגלובוס הירוק למתנדב בשנת 2014.

וולפסון פרסם עד כה שישה ספרי שירה ושירים במגוון כתבי עת ספרותיים כגון עיתון 77, הליקון, שבו ועוד. שיריו תורגמו לשפות רבות, וספרו אֲנִי אַבָּא שלך תורגם במלואו לאנגלית ופורסם בהוצאה אמריקאית. 

פרסים והוקרה
1999- זכה בפרס הקרן על שם רון אדלר מטעם אוניברסיטת חיפה.
1999- זכה בפרס לפרסום ספר שירה בסדרת "מפתנים" מטעם המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
2017- זכה בפרס היצירה מקרן ראש-הממשלה ע"ש לוי אשכול.
2017- זכה גם בתואר יקיר באר שבע.
2021- זכה בפרס גרדנר סימון לשירה עברית לזכרה של רעיית הנשיא הגב' נחמה ריבלין.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/59nrw9pk

עוד על הספר

כמו שהיורה עדי וולפסון

5:37

התעוררתי בדריכות, לא בבהלה. אחרי ככלות הכול, הרי ידעתי ששחר לא יקום היום. לא ילך לשירותים, לא יצחצח שיניים, לא ישתה, לא יאכל, לא ייסע לעבודה, לא ידבר אליי.

היו לכך סימנים מקדימים אמש: צליל טריקת הדלת, הבכי המתמשך מלמעלה, השתיקה האין־סופית אחר כך.

שוב ושוב שיננתי בראש את מה שעומד לקרות בעשרים וארבע השעות הבאות: איך אעלה במדרגות אל חדרו הלוך ושוב, איך אעמוד מול הדלת ואפרוץ דרכה פנימה, איך אסע למשרד ואבוא חזרה לבדוק שהוא לא התעורר במקרה או שהוא לא צריך משהו, איך אתבונן בפניו ובגופו ואחפש סימנים שהוא חי.

זכרתי בבהירות את חוסר האונים. כמו תמיד, פחדתי. מהדלת הנעולה, מההתבוססות בעבר, מההתפלשות בכאב, מהשאלות מה יקרה בעתיד, שאלות שאין להן תשובה.

הזמן לא מחסן מהפחד. שוב לא ידעתי אם יש לי כוח לקום היום אל החיים. לא ידעתי אם יש לי אומץ לגעת בבכי שוב.

קמתי בקושי. הגוף קפא כמו לפני קרב. ברגע אחד זיעה קרה התגנבה לכל עבר — מהראש, דרך השקעים והקפלים שבין האיברים, אל הידיים והרגליים. הלב רץ בקצב מתגבר והנשימה הפכה דחוסה. גם הזיכרונות ניתכו בראשי, בלי שיכולתי לעשות שום דבר. הם התפוצצו לכל הכיוונים. והחיים חלפו לנגד עיניי, בזמן ששחזרתי רגע אחר רגע את שתים־עשרה השנים האחרונות — ההסתגרות בחדר, במיטה, בגוף, ההתרוצצות בין הרופאים, הימים הארוכים מנשוא של האשפוז, השנים שעזב את הבית ועבר לפנימייה, והדרך לשם וחזרה, כשהרכב כמעט נוסע בעצמו.

הרי זו לא הפעם הראשונה שהוא לא קם במשך עשרים וארבע שעות. הרי אני כבר מוכן. אני יודע שגם זה יעבור, שאני אעבור את זה. אני גם יודע מה יקרה בתום עשרים וארבע השעות — החיים ימשיכו כאילו לא עצרו, השגרה המבורכת תדחיק ותשכיח גם את זה. ובאותה ודאות — כמו שהיורה מגיע בכל שנה מחדש, גם אם הוא מפתיע ותופס אותך לא מוכן, אף על פי שידעת וחיכית שיבוא — כך אני יודע שזו לא תהיה הפעם האחרונה.

לכן החלטתי לכתוב. כדי לתת מקום למחשבות, לדאגות, לפחדים, לכאבים, כדי להציב מולם גם את האושר והתקווה, כדי למסגר הכול לימים הבאים, כדי לזכור שגם עשרים וארבע שעות שכאלה נגמרות, כדי להזכיר לעצמי בפעם הבאה.

נועה שכבה לצדי, שלווה וענוגה, בזמן שחיכיתי שהכול ייגמר. לא נלחמתי בעצמי, לא היה טעם לבזבז כוחות, הרי עוד יום ארוך היה לפניי. כשהגוף רפה והשתחרר הסתובבתי עוד רגע אחד במיטה. הרגליים היו מכופפות קדימה, אל מרכז הבטן, הידיים החזיקו אותן חזק, והראש היה מקופל פנימה.

הסתכלתי על פניה של נועה — על מצחה החלק, על הקמטים הדקים שעיטרו את קעריות עיניה, על שפתי התות הדקות כמו משיחת מכחול, על צווארה המתוח. סקרתי את החדר — את הארון הישן שכבר מזמן החלטנו להחליף, את האהיל העגול והחלבי במרכז התקרה, את קרש הגיהוץ הפתוח בפינה, את הבגדים המפוזרים עליו; לרגע התעכבתי גם על הקולב הכסוף. נשמתי עמוק בניסיון לעצור את הכול לרגע, למשוך עוד דקה מאתמול, לא להתחיל עדיין את היום הזה. אבל הספירה כבר החלה.

5:41

קמתי מהמיטה, לבשתי את מכנסי הטרנינג השחורים והישנים שלי, שהיו פעם שלו, וחולצת טריקו דהויה עם תמונה של הביטלס והכיתוב Let It Bee, שקנינו מזמן בטיול משפחתי בלונדון, עוד לפני שהכול התחיל. גרבתי גרביים, נעלתי כפכפים, הלכתי לשירותים, צחצחתי שיניים, והטעם המר־מתכתי של השינה התחלף בהבל פה של מנטה. שטפתי את הפנים פעמיים, הישרתי מבט אל הראי, סידרתי את קווצות השיער הסוררות עם קצת מים ועליתי למעלה, לקומה השנייה של הבית.

זו הפעם הראשונה היום, הראשונה ולא האחרונה, ידעתי, לא האחרונה. ידעתי גם שעדיין לא הגיעה השעה לנסות להעיר אותו, גם אם ממילא כלום לא יעזור היום. אבל עליתי למעלה כי רציתי לראות אותו, להיות בטוח שהוא נושם.

לרגע עמדתי מול הדלת המוכרת כל כך, והשתהיתי. סרקתי שוב את הסימנים שנתתי בה במהלך השנים שחלפו, בכל הפעמים שעמדתי כאן. מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, רגע לפני שאפרוץ דרכה. משמאל, למעלה, כמה כתמים קטנים, אולי סימנים של אצבעות, שדימיתי לפרפר. כמו לבנין הכרוב, שהיה מרחף בין הפרחים בגינה של ילדותי, לבן ונקי, עם נקודות שחורות וכתם כמו של לכלוך בקצה הכנפיים. פעם אפילו התחפשתי לפרפר. הייתי בן תשע. אמא, שהייתה תופרת ומרכיבה לנו בכל חג פורים תחפושות מיוחדות ומשונות, אהבה פרפרים. למטה משם עיטרו את הדלת הלבנה שלוש שריטות במרווחים שווים. לא הצלחתי להיזכר מה חרץ אותן שם. האם היה זה אני, באחת הפעמים שעמדתי פה חסר אונים, או שזה היה הוא? לרגע אחד, בתוך ראשי, הן התרחבו והעמיקו ונפערו לחתכים, ולרגע התחלפו בסדקים צרים באדמה יבשה, ושני עלים קטנים וירוקים בצבצו מהם.

עמדתי שם, מהסס. הרי לא אוכל אף פעם לשכוח את הפחד מהדלת כשהיא נעולה, ממה שקרה או קורה מאחוריה, מהדברים שאני לא רוצה לראות, שאני לא רוצה לגלות, את החשש שלא תהיה תשובה, ואת הפחד שלא יהיה מי שיענה מהצד השני. וכמה שההבנה הזו שאין תשובה אחת מוחלטת הייתה קשה, בטח למישהו כמוני שמחפש תשובות לכול, היא תמיד הציעה לי התחלה.

הרגע הזה, שהבנתי שאני לא צריך לחפש כל הזמן תשובות, היה רגע של שינוי אמיתי. בדיוק כמו הרגע ששחר נולד, ואני עמדתי בחדר הלידה מול כרסה הנפוחה של נועה, שברגע אחד צנחה, כמו בצק של חלה שנגעו בטבורו, מוקף בזעקות כאב ובבכי של אושר מכל צד. עמדתי משתאה מול ראשו שהתגלה אל אוויר העולם — הכתפיים שפרצו דרך, חבל הטבור שעוד מעט ייחתך כמו זנב קטום של לטאה. אבל לא היה מדובר בלידה מחדש שלו, אלא בהתחלה חדשה שלי. אני זוכר את הרגע שבו השלמתי עם מי שהוא ועם מי שאני.

זה היה בליל חורף של שבת, כששחר היה כמעט בן תשע־עשרה. הרוחות צרחו בחוץ והגשם השתולל, אבל הוא התעקש לנסוע ברכבת לפגישה שתוכננה מראש ולא רצה להרחיב לגביה. הוא לא שעה לתחנוניי או להצעתי לקחת אותו בעצמי, רק הסכים שאקפיץ אותו לתחנת הרכבת באשדוד, כדי שיספיק להגיע לדירה השכורה שלו בתל אביב. רגע לפני שנפלט מהרכב המגן אל העולם הרחב הוא חיבק אותי, ואחר כך צעד בגשם הכבד עם תיק עמוס על גבו, כאילו לא יחזור הביתה שוב בעוד כמה ימים. ופתאום ראיתי כמה הוא גבוה, כמה הוא חזק, כמה הוא נחוש. וחשבתי כמה טוב שיש לו חיים מלאים משלו, כמה טוב שהוא יודע לשים לי גבולות ולשחרר. הרגשתי איך המשא הכבד של השנים שעברו, תמצית הכאב והפחד, כמו נשר מכל גופי, גם אם ידעתי שכל אלה ימשיכו ללוות אותו ואותי כל החיים.

והנה הבוקר החורף שוב מכה בחוץ, מבעד לחלונות, להזכיר לי. אני אוהב את החורף, את הבהירות באוויר, את החיבוק בין השמים לארץ, את ההתרגשות. ואולי זה עוד סימן שיהיה בסדר, שהכול כבר בסדר.

5:45

צליל הרוורס הצווחני של משאית הזבל שנכנסה לרחוב, מכריזה כמו בכל פעם על תחילתו של שבוע חדש, נשמע בחוץ ברור ומדויק, כאילו מבקש להעיר אותי מהמחשבות ולהוביל אותי אל הבוקר. הצצתי בשעון היד הכסוף שנועה והילדים קנו לי לפני שבע שנים, ליום הולדת חמישים, וידעתי שיש לי עוד כמה דקות לעצמי, שעוד אפשר.

ביום שהוא נולד החיים התהפכו. ברגע אחד הרגשתי את כובד האחריות, הרגשתי שאני אבא. אי־אפשר להתכונן לרגע הזה. מהר מאוד — עם כל תזוזה, עם כל מבע, כשהוא ישן או משתולל בעריסה, בלול או על השטיח בסלון, כשהוא יונק משדהּ של נועה, שוכב עליה כמו היו גוף אחד, ואני עומד מהצד ומקנא, כשהוא נוגע בכף ידי או מתכרבל בגופי, כשהוא אומר מילה ראשונה, מביט אליי וקורא: "בבא" — למדתי להגדיר את הקשר בינינו. וידעתי שהדריכות, החלומות, האושר והכאב שמלווים כל יום, יכולים להתקיים רק כשאתה אוהב מישהו יותר מאשר את עצמך. ואני, שחשבתי לתומי שלא ארגיש כך עוד חוץ מהאהבה שלי לנועה, גיליתי שהלב לא רק פועם, מתכווץ ומרפה, אלא גם מתרחב.

כשהוא הגיח לעולם, עם אור ראשון, הכול היה בסדר. שנייה אחרי שחבל הטבור נחתך הוא נח על הבטן של נועה, גרגר בקול תינוקי, שילב את שתי כפות ידיו, אצבע בתוך אצבע, כמי שהשלים את מלאכתו הראשונה בהצלחה. פתאום הייתה לדברים משמעות אחרת. עמדתי שם, מול פלא הבריאה הזה, כלא מאמין, ומיד ידעתי שנקרא לו שחר.

הוא היה תינוק חייכן, סקרן, תזזיתי ומהיר תפיסה. כל הזמן חקר את העולם מסביב, כל הזמן ניסה. כבר אז היה בודק את הקצוות. לא היה בו פחד. מאוחר יותר פיתח עולם עשיר משלו. היו לו ספרים, מכוניות, כלים שונים, בובות ומשחקי קופסה, היו לו יצורים דמיוניים, היו לו חלומות, כמו לכל הילדים. לא הבחנו בשום דבר מיוחד. אחר כך הכול התקדם כמו שהבטיחו בספרי ההיריון והלידה, כמו בשיחות עם ההורים האחרים בגן המשחקים בקצה הרחוב שבו גרנו. מי יכול היה לדמיין מה יש לו שם בעולמו פנימה? גם ימי הגן ובית הספר היסודי עברו ביעף, ללא דאגה מיוחדת או איזשהו סימן. תמיד היה מוקף בחברים, ניסה את כל החוגים שאפשר, הצטיין בלימודים, ילד טוב, ילד רגיל, ילד נורמלי, כאילו יש כזה דבר ילד רגיל או אבא רגיל. מי היה יכול לדעת אז?

שלוש־עשרה השנים מהרגע שנולד ועד שעלה לחטיבת הביניים עברו כמעט בלי להרגיש. גם נועה וגם אני היינו במירוץ החיים, ולהטטנו בין בית ומשפחה לעבודה וקריירה. נועה התחילה לעבוד כרואת חשבון במחלקת חינוך בעיריית אשקלון, ומשם המשיכה לגזברות, עד שהגיעה למשרת סגנית גזבר, ואני פתחתי משרד אדריכלות פרטי, שגדל ותפח עם השנים. לא תמיד הצלחנו לעצור, ופה ושם ניסינו למצוא גם זמן לאהבה. מטפלת, גן פרטי, גן רשות, גן חובה, בית ספר, כיתה אחר כיתה — ואף אחד לא יכול היה לנחש.

מיכל נולדה ארבע שנים אחריו, הכניסה לבית קצב חדש, וכבר הפכה אותנו למשפחה של ממש, אמא ואבא ושני ילדים. בן, שנולד ארבע שנים אחריה, השלים את החגיגה. היינו משפחה צעירה ומאושרת, חיינו את החלומות שלנו ולמדנו לאסוף רגעים וליהנות מהשמחות הקטנות. התמכרנו להרגלים, ולא פחות מהם לַפּעמים שבהן הצלחנו לסטות מהם, לרגעים שהשאירו סימן בזמן.

אני יכול עדיין לעצום את העיניים ולראות אותו מתנדנד בנדנדה הכתומה והחבולה בכל בוקר שבת, כשרק שנינו בגינה, צוחק עד השמים, תלתליו הבהירים מתנפנפים עם הרוח. אני זוכר את הדאגה שלו למיכל, איך היה מכניס לה את המוצץ בכל פעם שהייתה מעיפה אותו, כאילו מצאו לעצמם משחק חדש רק שלהם. את הפיקניקים שלנו בימי שישי בצהריים, כשנועה מכינה סל עמוס מאפים, סלטים ומטבלים, ואנחנו נוסעים מיד אחרי בית הספר למצוא פיסת טבע, לאכול ולטייל. אני זוכר את ארוחות הערב של שישי, של חמשתנו, או בביקור אצל המשפחה המורחבת, את הטיולים של שבת, וכמוהם את הכאבים, את הפעמים שאף ילד לא רצה לשחק אתו בפארק, כיוון שהיה מרביץ, את הקושי שלו להתרכז בכיתה ובלימודים, שצץ פתאום בכיתה ו'. אבל הזיכרונות ההם, משלוש־עשרה השנים הראשונות, התאפסנו, לעתים אפילו נרמסו, בידי שתים־עשרה השנים שבאו אחר כך.

מה היה קורה אם נועה ואני לא היינו מכירים? מה היה קורה אם נועה ואני לא היינו מתאהבים? מה היה קורה אם נועה ואני לא היינו מתחתנים? מה היה קורה אם שחר לא היה נולד, אם שחר לא היה נכנס לדיכאון? אלה שאלות בנאליות, אבל הכי בסיסות, הכי מיידיות, והן עוברות לי בראש בלי שאצליח לעצור אותן. פעם אחר פעם הן שבות אליי, כשאני פורט שוב ושוב את כל הרגעים שעברו מאז שנולד, מהרגע שהכול התחיל ועד עתה, כשאני מנסה לנתח לאחור מה קרה ומה היה קורה אם. אלה שאלות רוויות אשמה, שלא מוצאות שום אחיזה אחרת; מחשבות מפתות, כמעט פתרון מושלם למה שאין לו מענה, אפילו שהוא פתרון בלתי אפשרי. אלה מחשבות שבאות ברגעים של חרדה, של שפל, של תבוסה.

אבל עכשיו התבוסה רחוקה ממני; עכשיו אני רוצה לכתוב, כדי לתעד בשביל הפעם הבאה.

הרוח שרקה בחלון הפתוח של חדר השירותים וטלטלה את דלת הכניסה לשירותים, שנענתה לה בחריקה. גשם ניתך על גג הבית, וריח טרי ומשכר של רעננות הסתנן אל המסדרון. החזרתי את הדלת בעדינות אל הבלם שמחובר לרצפה מתחת, שלא תיטרק ולא תעיר אף אחד, וחזרתי לעמוד מול דלת חדרו הסגורה.

שלוש שנים עליתי בוקר אחר בוקר אל החדר שלו, עצרתי על סף הדלת והשתהיתי, כמו היום. כך זה התחיל. ואף שחלפו מאז שתים־עשרה שנים, והרבה רגעים של חרדה ואימה, אני לא מצליח לשכוח את הימים ההם ואת השגרה המתישה והחרדות שעברו עלינו. אני זוכר את המפגש היום־יומי עם הדלת הסגורה, את העצירה, את החשש. שלוש שנים ביקשתי לבדוק, ניסיתי לגשש אם משהו ישתנה היום, קיוויתי שאולי אפילו אצליח להעיר אותו, שילך לבית הספר, שאוכל להקים אותו מהמיטה לשתות אתי קפה ולאכול משהו קטן בבוקר, או לארוחת צהריים משפחתית, שיספר לי מה הוא מרגיש.

לא היו לי הצלחות גדולות במהלך השנים הללו, כלל וכלל לא, שלא לומר מפחי נפש, מפלות. ובכל זאת, יום אחר יום עליתי אל החדר השמאלי בקומה השנייה, ספרתי שתים־עשרה מדרגות, לפעמים דילגתי עליהן כמו בריחוף של אופטימיות, ופעמים אחרות רגליי היו כבדות, מסורבלות, כמעט סירבו להמשיך. הייתי עובר את חדרי השינה של מיכל ובן, פוסח על דלת המקלחת, נעצר. שלוש שנים עליתי רק כדי להזכיר לו שאני כאן, רק כדי לקוות.

אלה היו כמעט שלוש שנים שהחיים התנהלו בשני מסלולים מקבילים. לקום בבוקר לצד נועה, להעיר את הילדים, להתארגן לעבודה, ללכת לעבודה, לחזור, לקחת את מיכל ובן אל חברה או חבר, אל החוג וממנו, לעזור להם להכין שיעורים או סתם לשבת קצת לדבר, לאכול ארוחת ערב, לקרוא, לראות טלוויזיה, לצאת לבית קפה או למסעדה, לפגוש חברים — והוא בחדר. שלוש שנים כמעט, ורק פה ושם הוא פתאום מתרצה והולך לבית הספר, כדי לחגוג את יום ההולדת של דן, החבר הכי טוב שלו מפעם, או להשתתף ביום שבו מסבירים על המגמות לבגרות. לפעמים גם ירד לארוחה משפחתית, בדרך כלל בשבת בצהריים או בערב חג. ואני נזכר גם ביום ההוא שחזרתי הביתה מאוחר בערב, ושחר, מיכל ובן זללו במטבח קערת עוגיות חמאה עם חתיכות שוקולד חלב ולבן, שהוא הכין בהחלטה של רגע.

אבל מאחורי הדלת הסגורה שלו התנהלו חיים אחרים. הוא שוכב במיטה וקורא ספרי מדע בדיוני שהזמין ברשת, או משחק במחשב, Counter-Strike ו-Minecraft, הוא צופה בסדרות בנייד, ישן, מעביר יום אחר יום בסדר יום משלו, עם עצמו, מדי פעם עם קומץ חברים בנייד, חברים שהתחבר אליהם באתרי גיימינג, שיכולים להבין אותו. יש גם בזה אושר. מדי פעם הוא פותח את הדלת בזהירות, בודק שאין יותר מדי פעילות בקומה העליונה ויוצא לשירותים או חומק למקלחת, וכשכולנו מחוץ לבית הוא יורד למטבח ולוקח אל החדר אוכל — קורנפלקס, הרבה פירות וסלט, ושוקולד מריר עם אגוזים, או שהוא יורד למטה לרגע, כשאנחנו בסלון מול הטלוויזיה, כדי להוריד צלחות ולמלא מצבורים, ובקושי אומר משהו, או מוריד שקית של זבל שהצטבר למעלה. שגרה שבה המרחב של החדר והמיטה שבו הם כמעט עולם ומלואו.

לפעמים היה מסתובב בלילות בחדר שלו, מעל לחדר השינה שלנו. אני יכול עדיין לשמוע את צעדיו הכבדים שנמרחים על הרצפה, כאילו הוא זוחל עליה, את הכיסא שחורץ סימנים כשהוא יושב לשולחן עם אוזניות ומוזיקה חזקה, מחרישת אוזניים, של פעם, כמו פינק פלויד ואירוסמית, ומשחק במשחקי המחשב שלו. לפעמים היה יוצא מהחדר, יורד למטה, נוקש על המדרגות ברגליו העייפות, פותח את הארונות, משקשק כוסות, מרעיד את הסכו"ם, ונעלם חזרה למעלה.

שלוש שנים, מגיל שלוש־עשרה עד גיל שש־עשרה, שבהן הסתגר בחדר, במיטה, בגוף. כמעט שלא הלך לבית הספר, כמעט שלא ראה חברים, כמעט שלא דיבר עם אף אחד, בקושי אתנו. וישן הרבה, לפעמים אפילו ישן במשך עשרים וארבע שעות. לא יוצא, לא אוכל, לא משתין, רק ישן. עשרים וארבע שעות.

תחילה לקחתי על עצמי את המשימה לעלות ולנסות להעיר אותו, כיוון שאני בכל מקרה מתעורר יותר במהירות ובקלילות בבוקר, ונועה צריכה קפה, ועוד אחד, וזמן לבחור בגד מתאים, להוסיף לו תכשיט, להתאפר. אני גם יכול להגיע למשרד מאוחר יותר, והיא חייבת לצאת עד שבע וחצי לכל המאוחר, עם כל הפקקים של הבוקר. אבל אחרי כמה שבועות של חרדה, כשנועה מתקשרת אליי בכל רגע לבדוק מה קורה אתו ומה קורה אתי, כשהבנו שזה לא ייגמר ברגע, גם אם לא היה לנו ברור מה זה ועד מתי זה יימתח, החלטנו, בשתיקה, שאני אהיה האחראי לבקרים של שחר. אחרי עוד כמה שבועות של שגרה חדשה, נועה הודתה שהיא לא יכולה לעמוד מול הדלת הסגורה שלו, שהיא מפחדת, שהיא רוצה למשוך אותו, להעמיד אותו על שתי הרגליים, להחזיר את הגלגל לאחור, וכך התפקיד נשאר אצלי.

שלוש שנים שבהן כולנו, כל בני הבית, התנהלנו בטירוף. נועה הייתה אחראית לדבר כמעט בכל יום עם המחנכת שלו ועם היועצת, לעדכן אותן ששוב לא יגיע, ואחר כך גם על ההתקדמות בטיפול הפסיכולוגי ובביקורים אצל הרופאה הפסיכיאטרית, עד שגם הריטואל הזה פסק. מדי פעם הגיעה לבית הספר לישיבות מתישות שעסקו בו, כשהצוות מנסה להציע הצעות מהצעות שונות, כמו שיגיע רק לכמה שיעורים שהוא אוהב, שילמד בהתכתבות, או שילך לבית ספר אקסטרני או מקצועי, הצעות שלא היה להן מראש סיכוי, כיוון שהוא לא היה מוכן אפילו לשמוע על אפשרות אחרת, שתכריח אותו לצאת מחוץ למבצר שבנה לעצמו בחדרו.

מיכל הייתה זו שהצליחה מדי פעם להבקיע את חומת הדלת הנעולה, לשבת אצלו בחדר ולנהל אתו שיחת חולין על סדרה מטופשת בטלוויזיה או על רכילות תקשורתית, כי יותר מזה הוא לא אפשר. לפעמים הם אפילו צחקו יחד. בן בעיקר שתק וניסה להדחיק את הדממה שהעיבה על הבית כולו, ובכל פעם שהייתי מנסה לדבר אתו על שחר היה אומר שלא אכפת לו, שיעשה מה שהוא רוצה, שאלה החיים שלו, ואני לא התעקשתי.

ואני חיפשתי כל הזמן סימני חיים, בדקתי את הבגדים שהוא זורק לסל הכביסה במקלחת למעלה, ספרתי את התחתונים, לראות שהוא לפחות דואג לעצמו, מיששתי את מברשת השיניים שלו כדי להרגיש אם היא רטובה, עקבתי אחר האור שבהק בחריץ מתחת לדלת שלו בלילה, לפני ששכבתי לישון, האזנתי מדי פעם לקולות שבקעו מהחדר. שלוש שנים היינו יושבים ארבעתנו לארוחה, מדברים על הדברים שקרו בעבודה או בלימודים, על משהו מעניין שקראנו בכותרות החדשות, בזמן ששחר היה מוטל בחדר, לא רוצה לקחת חלק בחיים שלנו או לתת לנו מקום בחיים שלו.

ותמיד היו גם הימים הללו, כמו היום, שהוא שובר את השגרה, נעלם, מתחפר בשמיכה, ישן, לא קם, לא מדבר, לא אוכל, לא שותה, לא משתין, בקושי נושם. יום שלם: בוקר, צהריים, ערב ולילה, שכמו נמחק מלוח השנה, נמחק מהחיים. ואפילו שהוא כבר בן עשרים וחמש, ומגיע הביתה רק בסופי השבוע, יום כזה מסמן לי שגרה אחרת, שבמהלכה הכול מכוון כמו מצפן אל החדר ההוא, אל המיטה ההיא, אל הילד ששרוע שם ולא מצליח לקום.

בלילה אתחיל לכתוב, ולא אפסיק עד שאסיים. אני חייב לכתוב — כדי לתעד, כדי לזכור, כדי לקרוא את זה בפעם הבאה.