תחשבו שוב

פרולוג

אחרי טיסה לא שקטה, 15 גברים נפלו משמי מונטנה. הם לא יצאו לצניחה חופשית. הם היו צנחני שרפות: יחידה עילית של לוחמי אש שפועלים בשטחים פתוחים שצנחו למקום כדי לכבות שרפת יער שניצתה יום לפני כן ממכת ברק. כעבור כמה דקות הם כבר נסו על נפשם.

צנחני השרפות נחתו מעל ערוץ מָאן לפנות ערב ביום אוגוסט יוקד, בשנת 1949. האש נגלתה לעיניהם מעבר לערוץ, והם התקדמו במורד הגדה לעבר נהר מיזורי. תוכניתם היתה לחפור תעלה סביב הלהבות כדי לרסן את האש ולהפנות אותה לאזור שאין בו דברים רבים שיכולים לעלות באש.

לאחר שצעדו ברגל כ-400 מטרים ראה מנהל העבודה, ואגנֶר דוֹדג', שהאש ניתרה מעבר לערוץ ופנתה היישר אליהם. הלהבות התנשאו לגובה של כעשרה מטרים באוויר. האש היתה צפויה לחצות את מרחק שני מגרשי הפוטבול שהפריד בינם לבינה בתוך פחות מדקה.

בשעה 17:45 היה ברור שלא יתאפשר אפילו לעצור את האש. דודג' הבין שהגיע הזמן לשנות הילוך ממצב "הילחם" למצב "ברח" והורה לאנשיו להסתובב מיד על עקבותיהם ולרוץ שוב מעלה. צנחני השרפות נאלצו להתקדם בשיא המהירות בעלייה תלולה ביותר, על אדמה סלעית ובתוך עשב שהגיע עד גובה ברכיהם. במהלך שמונה הדקות הבאות הם חצו כ-500 מטרים, כך שנותרו להם עוד כ-200 מטרים עד שיגיעו אל פסגת הרכס.

הם כבר ראו את מקום המבטחים לנגד עיניהם אבל האש דלקה בעקבותיהם מהר, ודודג' עשה משהו שהתמיה את אנשיו. במקום לנסות לרוץ מהר יותר מהשרפה, הוא נעצר והתכופף. הוא הוציא חפיסת גפרורים, החל להדליק אותם זה אחר זה וזרק אותם לעבר העשב. "חשבנו שהוא בטח השתגע," נזכר אחד מהם לימים. "האש כבר היתה ממש מאחורינו, אז מה פתאום הבוס שלנו מדליק עוד אש מולנו?" הוא חשב לעצמו: דודג' החלאה הזה מנסה לשרוף אותי למוות. אין פלא שחברי הצוות לא הלכו בעקבות דודג' כשהוא נופף בזרועותיו לעבר האש שהדליק וצעק, "לכאן! בואו לכאן!"

צנחני השרפות לא ידעו שדודג' רקח למעשה אסטרטגיית הישרדות: הוא הבעיר שרפת מילוט. בכך ששרף את העשב שלפניו, הוא פינה את האזור מחומר בערה שהיה יכול להזין את השרפה המשתוללת. אחר כך הוא הרטיב את הממחטה שלו במים מהמימייה, כיסה בה את פיו ונשכב בפניו מטה על האזור החרוך למשך 15 דקות. בעוד האש משתוללת היישר מעליו, הוא שרד בשכבת החמצן שנותרה סמוך לקרקע.

למרבה הטרגדיה, 12 מתוך הצנחנים נספו. שעון כיס של אחד הקורבנות נמצא לאחר מכן, והמחוגים שבתוכו נמסו בשעה 17:56.

למה רק שלושה מהצנחנים שרדו? אולי כישורים פיזיים היו חלק מהעניין; שני השורדים האחרים הצליחו לרוץ מהר יותר מהאש והגיעו אל פסגת הרכס. אבל דודג' שרד בשל כשירותו המנטלית.

***

כשאנשים חושבים על כשירות מנטלית, הדבר הראשון שעולה בדעתם הוא חוכמה. ככל שאדם חכם יותר, כך הוא יכול לפתור בעיות מורכבות יותר¹ ומהר יותר.² חוכמה נחשבת בדרך כלל ליכולת לחשוב וללמוד.³ אבל בעולם תזזיתי, ישנן עוד תכונות קוגניטיביות, ואולי הן חשובות אפילו יותר: היכולת לחשוב מחדש ולבטל את מה שלמדנו.

דַמיינו שזה עתה סיימתם לפתור מבחן רב ברירתי, ואתם מתחילים לפקפק באחת התשובות שלכם. עדיין נשאר לכם קצת זמן — האם כדאי שתסמכו על האינסטינקט הראשוני שלכם או שתשנו את תשובתכם?

בערך שלושה רבעים מהסטודנטים בטוחים שאם ישנו את תשובתם הם יפגעו בציון שיקבלו. "קפלן", החברה הגדולה ביותר להכנה לבחינות, הזהירה פעם תלמידים "לנקוט זהירות רבה כשאתם מחליטים לשנות תשובה. הניסיון מורה שסטודנטים רבים שמשנים את תשובותיהם משנים אותן לתשובות שגויות."⁴

עם כל הכבוד ללקח שמלמד הניסיון, אני מעדיף את הכוח שבראיות מוצקות. כששלושה פסיכולוגים ערכו בדיקה מקיפה של 33 מחקרים שנערכו בנושא, הם גילו שבכל אחד ואחד מהם, רוב תיקוני התשובות החליפו תשובות שגויות בתשובות נכונות. התופעה הזאת ידועה בשם "כשל האינסטינקט הראשוני".

באחת ההדגמות, פסיכולוגים ספרו סימני מחיקה על בחינות של יותר מ-1,500 סטודנטים באילינוי.⁵ רק רבע מהשינויים היו מתשובה נכונה לשגויה, ואילו חצי מהשינויים היו מתשובה שגויה לנכונה. ראיתי את זה קורה שנה אחר שנה בכיתות שאני עצמי לימדתי: בבחינות הגמר של הסטודנטים שלי יש מספר קטן להפתיע של מחיקות, אבל סטודנטים שחושבים מחדש על תשובותיהם הראשונות במקום לדבוק בהן בכל מחיר משפרים בסופו של דבר את ציוניהם.⁶

כמובן, ישנה אפשרות שהתשובות השניות אינן טובות יותר כשלעצמן; הן רק טובות יותר מפני שסטודנטים בדרך כלל נרתעים כל כך מהאפשרות לשנות את תשובתם, שהם משנים את דעתם רק כשהם בטוחים למדי. אבל מחקרים עדכניים מצביעים על הסבר אחר: לא עצם שינוי התשובה הוא שמשפר את הציונים, אלא המחשבה אם עלינו לשנות אותה או לא.⁷

אנחנו לא רק מהססים אם לחשוב מחדש על תשובותינו. אנחנו מהססים לגבי עצם הרעיון של חשיבה־מחדש. חשבו על ניסוי שבו מאות סטודנטים לתואר ראשון התבקשו אקראית ללמוד על כשל האינסטינקט הראשוני. הדובר לימד אותם על היתרונות שבשינוי דעתם ויעץ להם מתי הגיוני לעשות זאת.⁸ בשני המבחנים הבאים שניגשו אליהם עדיין לא גברה הסבירוּת שהם ישנו את תשובותיהם.

חלק מהבעיה הוא עצלות קוגניטיבית. כמה פסיכולוגים ציינו שכולנו קמצנים מנטליים:⁹ אנחנו מעדיפים לעתים קרובות את הקלות שכרוכה בדבקות בהשקפותינו הנושנות על פני הקושי להתמודד עם השקפות חדשות. אבל ישנם גם כוחות עמוקים יותר שעומדים בבסיס התנגדותנו לחשוב על דברים מחדש. כשאנו מטילים ספק בעצמנו, העולם שסביבנו נעשה גחמני יותר ולא צפוי. זה מאלץ אותנו להודות שהעובדות עשויות להשתנות, שמה שהיה פעם נכון עלול להיות עכשיו טעות. כשאנו נדרשים לחשוב מחדש על דבר שאנחנו מאמינים בו בכל לבנו, זה עלול לאיים על זהותנו ולגרום לנו תחושה שאנחנו מאבדים חלק כלשהו מעצמנו.

לא בכל תחום בחיינו קשה לנו לחשוב מחדש. בכל הנוגע לנכסים שברשותנו, אנחנו מעדכנים אותם בהנאה ובלהט. אנחנו מחדשים את בגדינו כשהם יוצאים מהאופנה ומשפצים את המטבחים בבתינו כשהם כבר לא מצייתים לטעם המקובל. אבל כשהדבר נוגע ליֶדע ולדעות שלנו, אנחנו נוטים לדבוק בעמדותינו. פסיכולוגים מכנים זאת אחיזה וקפיאה במקום.¹⁰ אנחנו מעדיפים את הנוחות שבשכנוע על פני חוסר הנוחות שבספק, ואנחנו נותנים לאמונות שלנו להישחק הרבה לפני העצמות שלנו. אנחנו צוחקים על אנשים שעדיין משתמשים בתוכנת "חלונות 95", אבל אנחנו עדיין דבקים בדעות שגיבשנו ב-1995. אנחנו מאזינים להשקפות שנעים לנו לשמוע, במקום לרעיונות שמאלצים אותנו לאמץ את מוחנו.

בשלב מסוים בחייכם בטח שמעתם שאם זורקים צפרדע לתוך סיר מים רותחים היא תזנק מיד החוצה. אבל אם זורקים את הצפרדע למים פושרים ומעלים בהדרגה את הטמפרטורה, הצפרדע תמות. אין לה יכולת לשקול מחדש את המצב, והיא מבינה את האיום שהיא נתונה לו רק כשכבר מאוחר מדי.

ביצעתי מחקר קטן על הסיפור הנפוץ הזה וגיליתי בעיה: הוא לא נכון.

כשהצפרדע מושלכת אל תוך סיר רותח, היא תיכווה קשות ואולי תברח ואולי לא. מצבה של הצפרדע למעשה טוב יותר בסיר שרותח בהדרגה: היא תזנק החוצה ברגע שהמים יגיעו לחוֹם שיפריע לה.¹¹

אלה לא הצפרדעים שכושלות בהערכה מחדש של המצב. הכשל הוא שלנו. מרגע שאנחנו שומעים את הסיפור ומחליטים שהוא נכון, אנחנו טורחים רק לעתים נדירות להטיל בו ספק.

בזמן שהשרפה בערוץ מאן הסתערה לעבר צנחני השרפות, הם היו צריכים להגיע להחלטה. בעולם אידיאלי היה להם די זמן לעצור, לנתח את המצב ולבחון את האפשרויות העומדות לרשותם. בזמן שהאש השתוללה במרחק של פחות מ-100 מטרים מאחוריהם, לא היה להם סיכוי לעצור ולחשוב. "כששרפה גדולה משתוללת, אין זמן ואין שום עץ שהצוות יכול לשבת בנחת בצלו ולנהל עם הבוס דיאלוג אפלטוני על ההתפרצות," כתב איש האקדמיה ולוחם האש לשעבר נורמן מקליין בספרו עטור הפרסים Young Men and Fire (גברים צעירים ושרפה), הספר שתיעד את האסון. "אילו סוקרטס היה לוחם בשרפה בערוץ מאן, הוא ואנשי הצוות שלו היו נשרפים באש בעודם יושבים שם ודנים בכך."¹²

דודג' שרד לא מפני שחשב לאט יותר. הוא יצא משם בחיים הודות ליכולתו לשקול מחדש את המצב ולעשות זאת מהר יותר. 12 צנחני שרפות שילמו במחיר חייהם מפני שההתנהגות של דודג' נראתה להם לא הגיונית. הם לא יכלו לחשוב מחדש על הנחות היסוד שלהם ולעשות זאת בַּזמן.

במצב של מצוקה חריפה, אנשים בדרך כלל חוזרים לתגובותיהם האוטומטיות, אלו שהם מורגלים בהן היטב.¹³ יש בכך יתרון, שכן זה מצביע על הסתגלות אבולוציונית, אבל רק כל עוד אנחנו מוצאים את עצמנו באותה הסביבה שבה התגובות האלה היו הכרחיות בעבר. אם אנחנו צנחני שרפות, תגובתנו הרגילה היא לכבות שרפה, לא להבעיר אחת חדשה. אם אנחנו נמלטים על נפשנו, תגובתנו הרגילה היא להימלט מהאש, לא לרוץ לעברה. בנסיבות רגילות, האינסטינקטים האלה עשויים להציל את חיינו. דודג' שרד בערוץ מאן מפני שביטל כהרף עין את שתי התגובות הרגילות.

איש לא לימד את דודג' להבעיר שרפת מילוט. הוא אפילו לא שמע על הרעיון; מעשיו היו אלתור מוחלט. מאוחר יותר, שני השורדים האחרים העידו בשבועה ששום דבר שדומה לשרפת מילוט לא הוזכר בהכשרה שעברו. מומחים רבים בילו קריירות שלמות בחקר שרפות גדולות בלי שהבינו שאפשר להישאר בחיים בעזרת יצירת חלל בתוך הלהבות.

כשאני מספר לאנשים על ההימלטות של דודג', הם בדרך כלל מתפעלים מהתושייה שלו בשעת לחץ. זה היה גאוני! התדהמה שלהם הופכת עד מהרה לדכדוך כשהם מסיקים שרגע כזה של אאוריקה הוא מחוץ להישג ידם של בני תמותה רגילים. בקושי הצלחתי לפתור את התרגיל בחשבון שקיבל הילד שלי שבכיתה ד'. אבל רוב רגעי החשיבה־מחדש אינם מצריכים מיומנות או כישרון מיוחדים.

כמה רגעים לפני האסון בערוץ מאן, צנחני השרפות החמיצו עוד הזדמנות לשקול את מצבם מחדש — ואפשרות זו היתה ממש בהישג ידם. ממש לפני שדודג' החל לזרוק גפרורים לתוך העשב, הוא הורה לאנשיו להפיל לארץ את הציוד הכבד שעליהם. במשך שמונה הדקות שעברו עד אז הם רצו במעלה הגבעה בעודם נושאים גרזנים, מסורים, אתים ותיקים במשקל כעשרה קילוגרמים.

כשמישהו נס על נפשו, נראה הגיוני למדי שהצעד הראשון שינקוט יהיה להפיל את כל מה שעשוי להאט אותו. אבל בשביל לוחמי אש, הכלים הם חלק בלתי נפרד מעבודתם. הצורך לשאת ציוד ולשמור עליו מוטבע בהם היטב במהלך ההכשרה והניסיון שהם צוברים. רוב הצנחנים השליכו את כליהם רק כשדודג' הורה להם לעשות זאת — ואפילו אז, אחד מהם המשיך לאחוז באֵת שבידו עד שחברו הוציא אותה מידיו. אילו זנחו אנשי הצוות את כליהם קודם, אולי היו ניצלים?

לעולם לא נדע בוודאות, אבל האירוע בערוץ מאן לא היה אירוע יחיד. בין השנים 1995-1990 בלבד, נספו 23 לוחמי אש שהתמודדו עם שרפות משתוללות בזמן שניסו להימלט מפני אש במעלה גבעה, אף שזניחת הציוד הכבד היתה מבחינתם שאלה של חיים ומוות.¹⁴ רוחות עזות שהשתוללו בהר סטוֹרם קינג שבקולורדו, בשנת 1994, הביאו לפריצת שרפה על פני אחד הערוצים. 14 צנחני שרפות — ארבע נשים, עשרה גברים — נספו תוך כדי ריצה במעלה גבעה על אדמה סלעית בניסיון להגיע למקום המבטחים שראו לפניהם במרחק כ-60 מטרים בלבד.¹⁵

חישובים שערכו חוקרים מאוחר יותר מצאו שבלי הכלים ותיקי הגב שעליהם, לוחמי האש היו רצים במהירות הגדולה ב-20-15 אחוזים.¹⁶ "רובם היו נשארים בחיים אם רק היו זורקים את הציוד ורצים למקום המבטחים," כתב מומחה אחד.¹⁷ אילו "הפילו את התיקים ואת הכלים," הסכים עמו שירות היערות של ארצות הברית, "לוחמי האש היו מגיעים לפסגת הרכס לפני האש."¹⁸

הגיוני להניח שבהתחלה הלוחמים רצו על טייס אוטומטי, ואפילו לא היו מודעים לכך שהם נושאים את התיקים ואת הציוד. "בערך שלוש מאות מטרים במעלה הגבעה," העיד אחד הניצולים באסון קולורדו, "הבנתי שאני עדיין מחזיק את המסור על הכתף!" אפילו אחרי שהשליך בתבונה את המסור ששקל יותר מעשרה קילוגרמים, הוא בזבז זמן יקר: "בלי שום היגיון, התחלתי לחפש מקום שאוכל להניח אותו בלי שיישרף... אני זוכר שחשבתי, 'אני לא מאמין שאני עוזב את המסור שלי.'" אחד הקורבנות נמצא עם תיק הגב על גופו, וידיו עדיין אחזו בידית המסור. למה לוחמי אש רבים כל כך ממשיכים לאחוז בכליהם אף על פי שיכלו להציל את חייהם אילו הרפו מהם?

אם אתה לוחם אש, כדי להניח מידך את הכלים אתה צריך לא רק לבטל הרגלים קיימים ולהתעלם מהאינסטינקטים שלך. השלכת הציוד משמעותה גם הודאה בכישלון והשלת חלק מהזהות שלך. אתה צריך לשקול מחדש את מטרתך בעבודתך — ואת תפקידך בחיים. "מלחמה בשרפות אינה נעשית בידיים, אלא בעזרת כלים שהם לעתים קרובות הסמל המסחרי הייחודי של לוחמי אש," מסביר הפסיכולוג הארגוני קרל וֵייק: "הכלים האלה הם הסיבה שהלוחמים האלה נשלחים למקום מלכתחילה... אם הם ישמטו אותם, זה יחולל אצלם משבר קיומי. בלי הכלים שלי, מי אני?"¹⁹

שרפות משתוללות הן נדירות יחסית. רוב חיינו אינם תלויים בהחלטות של שבריר שנייה שמאלצות אותנו לדמיין מחדש את הכלים שלנו כמקור של סכנה ולדמיין שרפה כנתיב הנכון לעבר הישרדות. אבל האתגר הכרוך בחשיבה־מחדש על הנחות יסוד הוא נפוץ להפתיע, ואולי אפילו משותף לכל בני האדם.

כולנו עושים את אותן טעויות שצנחני השרפות ולוחמי האש עושים, אבל התוצאות קשות פחות, ולכן אנחנו מקדישים להן פחות תשומת לב. דרכי החשיבה שלנו הופכות להרגלים שעלולים להכביד עלינו, ואנחנו לא טורחים להטיל בהם ספק אלא כשכבר מאוחר מדי. אנחנו מצפים שהבלמים החורקים שלנו ימשיכו לעבוד, עד שלבסוף הם יכזיבו בכביש המהיר. אנחנו מאמינים שהבורסה תמשיך לעלות גם אחרי שאנליסטים מתריעים על התפוצצות קרובה של בועת הנדל"ן. אנחנו מניחים שהנישואים שלנו בסדר למרות ההתרחקות הרגשית של בני זוגנו. אנחנו חשים שמקום העבודה שלנו מובטח, אפילו שכמה מעמיתינו פוטרו.

הספר הזה מדבר על ערכה של חשיבה־מחדש. הוא מדבר על הצורך לאמץ את הגמישות המנטלית שהצילה את חייו של ואגנר דודג'. הוא מדבר גם על ההצלחה במקום שבו הוא כשל: לעודד את אותה זריזות מחשבה גם אצל אחרים.

אולי אינכם נושאים גרזן או אֵת, אבל יש ברשותכם כמה כלים קוגניטיביים שאתם משתמשים בהם דרך קבע. אולי אלה דברים שאתם יודעים, הנחות שאתם מניחים, או השקפות שגיבשתם. כמה מהם אינם סתם חלק מהעבודה שלכם — הם חלק מתחושת העצמי שלכם.

כלים שאנו נצמדים אליהם

חשבו על קבוצת סטודנטים שבנו את מה שנקרא הרשת החברתית המקוונת הראשונה של הרווארד. בעזרת קבוצה אינטרנטית שהקימו לפני שהגיעו לאוניברסיטה, הם כבר יצרו קשר עם יותר משמינית מתלמידי שנה א' שהיו עתידים להתחיל את לימודיהם.²⁰ אבל מרגע שהגיעו לקיימברידג' שבבוסטון, הם זנחו את הרשת וסגרו אותה. חמש שנים לאחר מכן, מארק צוקרברג פתח את פייסבוק באותה אוניברסיטה עצמה.

הסטודנטים שהקימו את הקבוצה האינטרנטית המקורית הרגישו מדי פעם דקירות של חרטה. אני יודע, מפני שהייתי אחד המייסדים של הקבוצה הזאת.

הבה נדבר ברורות: אין סיכוי שהיה יכול להיות לי החזון להקים את מה שנהיה מחברת פייסבוק. אבל במחשבה לאחור, חברַי ואני ללא ספק החמצנו שורה של הזדמנויות לחשוב מחדש על הפוטנציאל של הפלטפורמה שהקמנו. האינסטינקט הראשוני שלנו היה להשתמש בקבוצת האינטרנט כדי שאנו עצמנו נוכל להכיר חברים חדשים; לא שאלנו את עצמנו אם זה עשוי לעניין סטודנטים באוניברסיטאות אחרות, או בחיים שמחוץ לעולם האקדמי. ההרגל המוטמע בנו היה להשתמש בכלים מקוונים כדי ליצור קשר עם אנשים רחוקים; מרגע שגרנו במרחק הליכה זה מזה באותו קמפוס, חשבנו שכבר איננו זקוקים לקבוצה האינטרנטית. אמנם אחד המייסדים למד מדעי המחשב, ואחד המצטרפים הראשונים כבר הקים סטארט־אפ מצליח בתחום ההייטק, אבל הנחנו את ההנחה השגויה שרשת חברתית מקוונת היא תחביב חולף, לא חלק עצום מעתיד האינטרנט כולו. היות שלא ידעתי לכתוב קוד, לא היו לי הכלים לבנות משהו מתוחכם יותר. וממילא, הקמת חברה לא היתה חלק מהזהות שלי: ראיתי בעצמי סטודנט שנה א' באוניברסיטה, לא יזם בתחילת דרכו.

מאז הימים ההם, חשיבה־מחדש הפכה לחלק מרכזי מתחושת העצמי שלי. אני פסיכולוג אבל לא חסיד של פרויד, אין לי ספה במשרד ואני לא עוסק בתרפיה. כפסיכולוג ארגוני בווֹרטוֹן, העברתי את 15 השנים האחרונות במחקר ובהוראה של ניהול מבוסס ראיות. כיזם של דאטה ושל רעיונות, התבקשתי לייעץ לחברות כמו גוגל, פיקסאר, ליגת ה-NBA וקרן גייטס, ולעזור להן לבחון מחדש כיצד הן בונות ומעצבות תפקידים בעלי משמעות, צוותי עבודה יצירתיים ותרבות ארגונית של שיתוף פעולה. תפקידי הוא לחשוב מחדש על האופן שבו אנחנו עובדים, מובילים וחיים — ולעזור לאחרים לעשות אותו הדבר.

אני לא יכול לחשוב על תקופה חיונית יותר שבה יש הכרח שכזה לחשוב על הדברים מחדש. כשמגפת הקורונה פרצה, מנהיגים רבים ברחבי העולם התמהמהו בחשיבה־מחדש על הנחות היסוד שלהם — ראשית, שהווירוס לא ישפיע על מדינותיהם, שנית, שהוא לא יהיה קטלני יותר משפעת, ושלישית, שרק אנשים שמציגים סימפטומים גלויים לעין יכולים להדביק בו אחרים. ההתמהמהות הזאת עדיין גובה מחיר כבד של חיי אדם.

במהלך התקופה האחרונה כולנו נאלצנו להעמיד למבחן את הגמישות המנטלית שלנו. התנאים הכריחו אותנו לפקפק בהנחות שהיו מבחינתנו מובנות מאליהן במשך תקופה ארוכה: שאין לנו סיבה לחשוש כשאנחנו מבקרים בבית חולים, אוכלים במסעדה, מחבקים את הורינו או את סבא וסבתא שלנו. שאירועי ספורט תמיד יוקרנו בטלוויזיה ורובנו לעולם לא נצטרך לעבוד מהבית או לחנך את ילדינו בבית. שנוכל להשיג נייר טואלט וחומר חיטוי לידיים בכל פעם שנזדקק להם.

בעיצומה של המגפה, גילויי אלימות חוזרים ונשנים של המשטרה שכנעו רבים לחשוב מחדש על דעותיהם לגבי אי־צדק וגזענות ועל תפקידם במלחמה בהם. מותם הנורא והמיותר של שלושה אזרחים שחורים — ג'ורג' פלויד, בריאונה טיילור ואחמוד ארברי — הבהיר למיליוני לבנים שבדיוק כשם ששוביניזם הוא לא רק בעיה של נשים, גזענות אינה רק בעיה של הלא־לבנים. בעוד גלי מחאה סחפו את האומה בכל קצות הקשת הפוליטית, התמיכה בתנועת Black Lives Matter עלתה במהלך שבועיים בשיעור זהה לעלייתה במשך השנתיים שקדמו לכך.²¹ רבים מאלה שבמשך תקופה ארוכה לא רצו או לא יכלו לתמוך בה הכירו מהר מאוד במציאות המרה: הגזענות המערכתית עדיין רווחת מאוד בארצות הברית. רבים מאלה שבמשך תקופה ארוכה שתקו החלו להכיר באחריותם לפעול נגד גזענות ונגד דעות קדומות.

למרות החוויות המשותפות האלה, אנו חיים בתקופה של פילוג הולך וגובר. ישנם אנשים שעצם האזכור של כריעת ברך במהלך שירת ההמנון הלאומי הוא מבחינתם סיבה מספקת לסיים חברוּת עם מישהו. אחרים מוכנים לסיים נישואים בגלל פתק בחירות אחד בקלפי. אידיאולוגיות נוקשות קורעות את התרבות האמריקאית לגזרים. אפילו המסמך השלטוני החשוב ביותר שלנו, החוקה של ארצות הברית, מאפשר תיקונים. מה היה קורה אילו היינו מזדרזים יותר לתקן את החוקה המנטלית של כל אחד מאיתנו?

מטרתי בספר הזה היא לבדוק איך מתרחשת חשיבה־מחדש. חיפשתי את הראיות המשכנעות ביותר וכמה מהאנשים המיומנים ביותר בעולם בחשיבה־מחדש. החלק הראשון מתמקד בניסיון לפקוח את עינינו שלנו. תגלו למה יזם שנוטה לחשוב קדימה נלכד בעבר, למה מועמדת למשרה ציבורית שהיו לה סיכויים קלושים לנצח למדה להכיר במעלותיה של תסמונת המתחזה, איך מדען זוכה פרס נובל מאמץ את החדווה שבטעות, איך חוזי העתיד הטובים בעולם מעדכנים את דעותיהם, ואיך יוצר סרטים זוכה פרס אוסקר מנהל ריבים פוריים.

החלק השני בוחן איך נוכל לעודד אחרים לחשוב מחדש. תגלו איך אלוף עולם בדיבייט מנצח בוויכוחים ואיך מוזיקאי שחור משכנע גזענים לבנים לזנוח את השנאה. תגלו איך הקשבה מסוג מסוים עזרה לרופא לפקוח את עיניהם של זוג הורים באשר לחיסונים, ואיך היא עזרה למחוקקת לשכנע מפקד ארגון גרילה אוגנדי להצטרף לשיחות שלום. ואם אתם אוהדים של הינקיז, אבדוק אם אוכל לשכנע אתכם לעודד את הרד סוקס.

החלק השלישי מדבר על האופן שבו נוכל ליצור קהילות של לומדים מתמידים. בתחום החברתי, מעבדה שמתמחה בשיחות קשות תשפוך אור על האופן שבו נוכל לתקשר טוב יותר בנושאים מְפלגים, כמו הפלה ושינוי האקלים. בבתי ספר, תגלו איך מחנכים מלמדים ילדים לחשוב מחדש בכך שהם מתייחסים אל כיתות כאל מוזיאונים, ניגשים לפרויקטים כאילו הם נגרים ומשכתבים ספרי לימוד ותיקים ומוערכים. בעבודה, תקראו על הדרך לבסס תרבויות למידה בעזרת ההיספנית הראשונה בחלל שלקחה לידיה את המושכות בנאס"א כדי למנוע תאונות אחרי התפרקותה של מעבורת החלל קולומביה. בסיום הספר אני מהרהר בחשיבותו של הצורך לשקול מחדש גם תוכניות שהשקענו בהן את מיטב מחשבותינו.

זהו לקח שלוחמי האש למדו בדרך הקשה. בלהט הרגע, הדחף של ואגנר דודג' להשליך את הציוד הכבד שעליו ולמצוא מקלט בשרפה שהוא עצמו יצית היה ההבדל בין חיים למוות. אבל חדשנותו לא היתה הכרחית אלמלא קיומו של כשל עמוק ומערכתי יותר ביכולת לחשוב מחדש. הטרגדיה הגדולה של ערוץ מאן היא שתריסר צנחני שרפות מתו במלחמה בשרפה שלא היה צריך מלכתחילה להילחם בה.

כבר בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה החלו מדענים להדגיש את התפקיד החשוב ששרפות גדולות ממלאות במחזורי החיים של יערות.²² שרפות מסלקות שיירים של יצורים מתים, מחדירת חומרים מזינים לאדמה ומפנות נתיב לאור השמש. כשמכבים את השרפות האלה, היערות נותרים צפופים מדי. הצטברות העלים היבשים והענפים הנפולים הופכת לדלק לעוד שרפות יער קשות.

אבל רק ב-1978 ביטל שירות היערות של ארצות הברית את המדיניות שלו שיש לכבות כל שרפה עד השעה עשר בבוקר למחרת. השרפה בערוץ מאן התרחשה באזור מרוחק ולא סיכנה חיי אדם. צנחני השרפות הוזעקו למרות זאת, מפני שאיש בקהילה שלהם, בארגון שעבדו בו ובקרב עמיתיהם למקצוע לא טרח להטיל ספק בהנחה שאסור להניח לשרפות למצות את כוחן.

ספר זה הוא הזמנה להרפות מהדעות ומהידע שכבר אינם משרתים אותנו היטב ולעגן את תחושת העצמי שלנו בגמישות ולא בעקביות. אם נלמד את אמנות החשיבה־מחדש, אני מאמין שזה יעזור לנו להצליח יותר בעבודה ולהיות מאושרים יותר בחיינו. חשיבה־מחדש תעזור לנו למצוא פתרונות חדשים לבעיות ישנות ולבחון פתרונות ישנים לבעיות חדשות. זו דרך ללמוד עוד מהאנשים שסביבנו ולחוות פחות חרטות. אחד מסימני החוכמה המובהקים הוא היכולת לדעת מתי עלינו לזנוח כמה מהכלים החשובים לנו ביותר, וכן כמה מהמרכיבים היקרים לנו ביותר בזהותנו.