האיש שנולד בתשע ארצות

לפעמים אני מהרהר בשאלה, איך היו נראים חיי אם הייתי חי בארץ אחרת? לא כמהגר מהמדינה שבה אני חי במציאות או כרילוקיישן, אלא אם הייתי נולד, גדל וחי שם כבן המקום כמו שאני חי את חיי בארצי?
הרעיון התחיל להעסיק אותי בזמן שהייתי עיתונאי ופרסמתי מדור קבוע של השוואות בין מדינות שונות בתחומים כלכליים וחברתיים שונים, כמו תקציבי החינוך, מדיניות ההגירה, שוק הדיור וחוקי העבודה. התעקשתי לאסוף את המידע בעצמי ולא בעזרת דוברים ואנשי יח”צ, לקחתי מידע מאתרי הממשלות, מחקרים של מכוני מחקר שונים, כתבות שהתפרסמו במדינות שונות, בלוגים, וגם דיווחים ועדויות אישיות של קולגות ומרואיינים שפגשתי בטיולים ונסיעות עבודה בעולם ובביקורים שלהם בארצי. טבעתי בכל-כך הרבה נתונים על החיים בחו”ל והתעמקתי בהם כל-כך, שהתחילה להצטייר בראשי תמונה דמיונית חיה ומפורטת של חיי בכמה מדינות וארצות שונות.
אני חושב שאפשר כיום לומר על בן או בת אדם דברים שהיו נכונים באותה מידה אם היה חי בעשרות ארצות שונות. אני יכול לתאר את עצמי ואת חיי כיום באופן שיכל להתקיים בצורה כזאת או אחרת אם הייתי חי באחת מעשרות ארצות בעולם ב”רשימת המכולת” הבאה:
קוראים לי טאג’ו. זה שם שאינו מקובל בארצי. אני בן 47, זאת אומרת, בדצמבר 2018 אהיה בן 48. אני רזה וגבוה יחסית לרוב האנשים בארצי. השיער שלי התחיל קצת להלבין. יש לי אסטמה קלה, ומלבד זאת אני פחות-או-יותר בריא. אני אדם אינטליגנטי מאוד, אולי יותר מדי. אמא שלי נהגה לומר שיש לי "מוח של פילוסוף, שחושב כל הזמן". החוש הטכני שלי, לעומת זאת, איום ונורא, בלשון המעטה.
סבי מצד אבי, שנפטר לפני ארבע שנים, נלחם במלחמת העולם השנייה. הוא הכיר את סבתי זמן קצר אחרי סוף המלחמה ומאז הם חיו יחד יותר מ-50 שנה בבית שצפה אל הים. אבי, או האיש שפעם היה אבי, שכיום אין לי שום קשר איתו, הוא פרופסור לפיזיקה. אמי הייתה אמנית. הוריי התגרשו גירושין מכוערים בילדותי. אבי התחתן מחדש ואמי לא.
אני עוסק כיום בדוברות ויחסי ציבור. במשך חיי המקצועיים החלפתי כמה תחומי עיסוק וכיוונים שונים. בצעירותי עסקתי בעבודות כפיים, במכירות ובתפקידים שונים בחינוך ילדים ונוער, כתבתי ספרים דמיוניים והייתי מתופף בלהקת רוק. במשך מרבית חיי הבוגרים עבדתי כעיתונאי, כפרנסה וכמקצוע במשרה מלאה בתפקידים ובכלי תקשורת שונים, בעיקר ככתב בכיר בעיתונות הכתובה, שעברה במשך הקריירה שלי מהדפוס אל האינטרנט, ואחר כך נקלעה למשבר. לא הפכתי לאחד מהפרימדונות שמגישים ומפרשנים על מסך הטלוויזיה, לא באמת רציתי להפוך לכזה: רציתי לעשות עבודה עיתונאית במובן הקלאסי של המילה, ובתקופות מסוימות זה בדיוק מה שעשיתי, גם בתקופות שבהן היו מעט אנשים שעשו עבודה כזאת. לפני כמה שנים עזבתי את העיתון ואתר החדשות שבהם עבדתי ואת המקצוע בגלל פרשה ידועה, עגומה ומכוערת.
לי ולאהבת חיי נולדו שתי בנות. סמוך ללידתה של בתי השנייה אירע במשפחתי אירוע טראומתי, האירוע הקשה בחיי, שקשה לי להיזכר בו ולדבר עליו, ואולי אגיע לכך בהמשך.
אני אוהב את בנותיי אהבה עזה ומשתדל להיות אבא למופת, אולי בגלל שאבי לא היה כזה, אולי בגלל הזמן הארוך והטלטלות שעברו עד שהבאנו אותן לעולם, ואולי פשוט בגלל שאני אוהב אותן. הייתי מעורב בפרטי-הפרטים של הגידול, הלימודים והחינוך שלהן, לקחתי אותן לאינספור טיולים ובילויים, פינקתי אותן, שיחקתי והשתוללתי איתן וגם הצבתי להן גבולות. זמן הצפייה והגלישה שלהן במסכים – טלוויזיה, מחשב וסמארטפון – מוגבל מאז שהיו פעוטות לשעה באמצע-השבוע ולשעתיים בסופשבוע, וכך הן "נאלצות" להעסיק את עצמן גם בדברים טובים יותר: חברים, קריאה ותחביבים. ואכן, שתי בנותיי הן תלמידות טובות, יצירתיות, ידעניות, ספורטיביות, חברותיות ועסוקות וחייהן מלאים עניין ושמחה. דווקא בשל כך, כמעט לא אספר עליהן יותר: ראשית, לשמחתי, סיפור חייהן משעמם למדי, כי אין להן צרות גדולות מספיק כדי שיהיה מעניין לספר עליהן, ושנית, למרות שאני לא מאמין באמונות תפלות, אני מפחד מלתאר במלים את חייהן היפים והצלחותיהן. אם הייתי מאמין שיש טעם בתפילות לאל כלשהו הייתי מתפלל אליו כמה פעמים ביום שישמור עליהן; ולמרות שאני לא מוצא טעם בכך, אני מוצא את עצמי מתחנן בפני מישהו או משהו למען שיישמרו. אנשים לא תמיד מתפללים מתוך אמונה אלא מתוך חרדה, ואני חרד להן.
אנחנו גרים בעיר גדולה. יש לנו מכונית ויש לי רישיון נהיגה, אבל אני נוהג מעט ומתנייד בעיקר ברגל ובתחבורה ציבורית. אני אוהב ללכת ברגל והולך לפחות שעה ביום. פרט להליכה, אני לא אדם ספורטיבי במיוחד. אף פעם לא שיחקתי בצורה רצינית כדורגל וכדורסל ואני גרוע להפליא בשניהם. אני צופה ברבע, חצי וגמר המונדיאל יחד עם בתי הקטנה, ובכך מתחילה ומסתיימת ההתעניינות שלי בספורט תחרותי. אני שונא לרוץ ולא רוכב על שום רכב דו-גלגלי. בעבר רכבתי מעט על סוסים והתאמנתי באומנויות לחימה ובשנים האחרונות התחלתי להתאמן מעט ביוגה. מעט מאוד, האמת. אני אוהב לטבול במי הים, באגמים ובנחלים, אבל שוחה מעט ולאט. אני שותה מעט אלכוהול ולא מעשן בכלל.
אני גרפומן, ומאז שהפסקתי לכתוב כתבות ואני משמש כדוברם של אחרים אני מרבה לכתוב ברשתות החברתיות. אני נמצא באינטרנט די הרבה, גם בעבודה וגם בשיחות ודיונים ברשתות, אבל מקפיד גם להתנתק לעתים קרובות מהעולם הווירטואלי ולא לתת לו להשתלט עליי. אין בי את הפחד להחמיץ את הדברים החדשים שקורים ברשת, "F.O.M.O", שמאמלל יותר מדי אנשים בימים אלה וגורם להם להיתקע מול המסכים ימים ולילות: אם אחמיץ משהו, אחמיץ, תמיד מחמיצים חלק מהדברים שקורים בעולם, ומה שאני חייב לדעת בשביל העבודה שלי ולצרכים נוספים אני "אגגל", אלמד ואדע.
אני שומע מעט מוזיקה קלאסית מערבית ומזרחית ומוזיקה אתנית, והרבה מוזיקת רוק, ואוהב מאוד-מאוד ללכת להופעות כשיש לי זמן וכסף לכך. אני אוהב גם את אמני הרוק של ארצי וגם את האמנים העולמיים הגדולים, ובמיוחד את אמני הפרוג-רוק, ובמיוחד-במיוחד את “ג’נסיס” ו-Jethro Tull. אני מתעב תוכניות ריאליטי ולא אוהב תוכניות אירוח, ואוהב סרטי מתח וסדרות מתח. אני אוהב תוכניות סאטירה והופעות סטנד-אפ ולא כל כך אוהב סיטקום.
ויותר מכול אני אוהב לקרוא, ויותר מכל ספרי פנטזיה. קראתי את כל ספרי “הארץ התיכונה” של ג’.ר.ר. טולקין וספרי “ווסטרוז” של ג’.ר.ר מרטין, אני מרצה בכנסים שעוסקים בפנטזיה ומתכתב בפורומים על הז’אנר. כמה שמחתי לגלות שגם בנותיי נדבקו באותו חיידק וקראו בשקיקה את הארי פוטר, ספרי פרסי ג'קסון ו"אראגון". אני אוהב גם ריאליזם פואטי – קפקא, ג.ג. מארקס, מוראקאמי, וגם סיפורי-חיים על בסיס אוטוביוגרפי כמו, למשל, “החיים הסחופים” של שן פו, “תרדמת בייג’ינג” של מא ג’יאן, “אלף שמשות זוהרות” של חאלד חוסייני או “אויב בארץ מובטחת” של סאנה חאסן.
ובכלל, למרות שאני, לכאורה, מחובר למציאות היטב כאיש תקשורת ואיש המגזר העסקי ובעל משפחה וכו’, יש לי נטייה לשקוע בדמיונות ולחיות אותם כאילו שהיו מציאות. ובימים אלה אני שקוע בדמיונות על איך שחיי היו נראים ם הייתי נולד, גדל וחי בארצות אחרות וכך היו גם כל האנשים שאני מכיר בחיי האמיתיים. כל כך שקוע בדמיונות הללו, שישבתי שנתיים בערבים ובסופי שבוע וכתבתי תשע גרסאות שונות של סיפור חיי, שהתרחשו במקביל ב-13 מדינות, ארצות וטריטוריות שונות. כל ההתרחשויות, התהפוכות, העימותים, האסונות והשמחות בסיפורי החיים הדמיוניים הללו התרחשו בחיי האמיתיים בארצי, או היו קרובים להתרחש בהם באופן שהיה קל לדמיין אותם. וכל האנשים שמוזכרים בהם הם אנשים שקיימים במציאות כפי שאני מדמיין אותם ואת חייהם, אם היו חיים בארצות אחרות.

I: משפחה

גרסה יוונית
הייתי בן שלוש וחצי כשפרצה מלחמה והעולם נחרב. תושבי האי שבו נולדתי, קפריסין, יצאו מדעתם, הקימו מיליציות חמושות והחלו לטבוח אלה באלה, הטורקים הרגו יוונים והיוונים הרגו טורקים. צבא טורקיה וצבא יוון פלשו לקפריסין ונלחמו ביניהם.
אנחנו גרנו בשכונה יוונית בחלקה הצפוני של בירת קפריסין, ניקוסיה, החלק שהטורקים כבשו, ואמי ידעה שהם מתקרבים ושכל התושבים היוונים בורחים. כמה ימים קודם-לכן אבי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. אמי לא ידעה אם התגייס למיליציה היוונית ולמלחמה או נהרג, או נפל בשבי, או סתם ברח. אמי, הלנה, ואני נשארנו לבד. לגמרי לבד.
האמת ההיסטורית היא שהסכסוך האלים בין היוונים והטורקים החל שנים קודם-לכן ושגם היחסים בין הוריי התערערו הרבה לפני כן. ואילו בזיכרון שלי נטועה תמונה מושלמת של החיים לפני המלחמה, חיים שלווים ונעימים בבית האבן הקטן והיפה שאבי ירש מאבי-סבי, עם עצי פרי ושיחים פורחים בחצרו ומעיין זעיר בקיר הטראסה שמאחוריו, הבית שלא ראיתי מאז ושזכור לי כעת כארמון קסום.
הבוקר שבו ברחנו התחיל כמו בוקר רגיל. שיחקתי באוסף מכוניות-הצעצוע והרכבת שאבא קנה לי, ואמי התרוצצה בבית, העבירה תיקים ובגדים לכאן ולשם והכינה כריכים. לפי התנהגותה התחלתי בהדרגה לחשוש שמשהו אינו כשורה. היא הייתה רצינית ולחוצה וכמעט לא דיברה איתי, ורק אמרה לי שוב ושוב בקול חמור לא לצאת החוצה. שאלתי אותה:
"איפה אבא"?
והיא לא ידעה מה לענות לי, גם לא תשובה מרגיעה כמו "אבא הלך, הוא יחזור אחר כך", והבנתי שהיא מודאגת מאוד, ופרצתי בבכי מבוהל.
מחלונות הבית נראו מטוסים חגים באוויר ונשמעו רעמים. בחצרות ובבתים של השכנים הייתה תכונה, אנשים התרוצצו לכאן ולכאן, כמו אמי, נושאים איתם תיקים וצרורות. מכוניות, עגלות וסוסים יצאו עמוסות מחצרות הבתים ונעלמו. אמי התקשרה לסבי וסבתי מצד אבי שגרו בלימסול.
"אנחנו לא יודעים איפה הוא", מיררה סבתי בבכי, "הוא כבר ארבעה ימים לא התקשר, לא, הוא לא היה כאן, לא, הוא לא לקח את המכונית. שישו ישמור עליו ועלייך, את רוצה לבוא אלינו לכאן"?
אמי התקשרה לדודתי כריסטינה שחיה באנגליה וביקשה שנבוא אליה. מרחוק נשמעו קולות ירי ושעטות טנקים. אמי פעלה מהר ובקור רוח, תפשה אותי בידה האחת ואת התיק הענק שארזה בידה השנייה, דחפה ליד אחת שלי את בקבוק השתייה שלי וליד השנייה את הדובי, ורצה לתפוש טרמפ בכביש הראשי הסמוך. תוך כמה דקות היינו על משאית של המשמר הלאומי היווני, שאספה את הפליטים האחרונים ולקחה אותם לחלקה הדרומי של העיר, החלק שנשאר בידי היוונים.
אני מדמיין את הבוקר ההוא לפי סיפוריה המפורטים של אמי, שהתערבבו עם הזכרונות העמומים שלי והתחברו יחד לתמונה חיה אחת, סרט מפחיד שמתנגן בראשי שוב ושוב במשך כל חיי.
אחד הזכרונות שלי התגלגל לחלום מביך שחלמתי פעמים רבות במשך שנים. בחלום, אני עולה לאוטובוס בלי מכנסיים ואנשים מביטים עליי במבטים מופתעים ומתאמצים שלא לצחוק, ואני מתבייש להסתכל בעיניהם. הרבה שנים אחר כך אמי סיפרה לי שהיא כל כך מיהרה לברוח ששכחה לקחת לי מכנסיים לדרך, ושעליתי למשאית בתחתונים וחולצה. היא ארזה לי זוג מכנסיים אחד, אבל הוא נמצא במעמקי התיק והיא חששה לפתוח אותו בתוך המשאית הצבאית המקרטעת, שבה הצטופפנו עם עוד המוני משפחות במערבולת דחוסה של ריחות זיעה, צרחות, בכי וצעקות, וגם אחר כך, כשהתרוצצנו בתחנה המרכזית הגדושה של לימסול, והלבישה אותי רק כשעלינו על האוטובוס ללרנקה. התחנה המרכזית, סיפרה לי אמי אחר כך, הייתה הרגע המפחיד ביותר, כי כבר לא היה לה כוח להחזיק אותי על ידיה והיא אחזה בידי כשהלכנו לכאן ולשם בין המוני האנשים המבוהלים, ולא הפסיקה לצעוק:
"אל תעזוב לי את היד, אל תעזוב לי את היד, אל תעזוב לי את היד!"
הטורקים הפציצו את שדה התעופה בניקוסיה כמה ימים קודם-לכן, בבוקר שבו פרצה המלחמה, והוא נסגר לתנועת מטוסים אזרחיים, ואמי, שהייתה נחושה לברוח מקפריסין, לקחה אותנו אל הנמל הימי. את הנסיעה באוטובוס הצפוף והדחוס ללרנקה אני זוכר בבירור בזיכרון חי משלי. ישבתי על ברכיה של אמא, שנדחסה עם עוד שלוש נשים נוספות בספסל שמאחורי הדלת האחורית, ולאחת מהן היה פעוט משלה על ברכיה, שמנמן עם חולצת פסים, שנמנם רוב הדרך. לפעמים הנשים שתקו ולפעמים שרו בקול שקט, ואני בהיתי בחלון. בשמים חגו מטוסים בסיבובים מרהיבים וירו אש והיתמר עשן והשדות הצהובים בערו, ולעולם היה ריח של תנור בוער ושיפודי סופלקי צלויים.
אני זוכר פרטים, אבל האם אני זוכר מה עבר עליי? האם פחדתי? נדמה לי שכן, מאוד, אם כי לא מהדברים שמהם הייתי אמור לפחד. לא הבנתי מה היא מלחמה, לא הבנתי שאנחנו וכל האנשים מסביבנו בורחים מאנשים רעים שרוצים להרוג אותנו, למרות שהמבוגרים דיברו באותם ימים ביניהם על הזוועות שהתרחשו מסביב מבלי לנסות לגונן על הילדים. אפילו לא ידעתי מה הוא מוות, אז כיצד יכולתי לדעת מה זה "להרוג"? ובכל זאת הרגשתי שאמי מפחדת, והבנתי שאבי נעלם ושאנחנו לא יודעים היכן הוא, ושזה מפחיד את אמי, ולכן זה הפחיד גם אותי.
אמי סיפרה לי אחר כך, ששאלתי אותה אם אנחנו נוסעים לחפש את אבא, והיא אמרה לי שלא, ושהיא לא ידעה כיצד להסביר לי למה אנחנו נוסעים. היא לא סיפרה לי שאנחנו בורחים על נפשנו, ובמקום זה פשוט אמרה שאנחנו נוסעים לדודה כריסטינה באנגליה, שאותה מעולם לא פגשתי עד אז, ולא הסבירה מדוע.
אני זוכר בבירור גם את העלייה לאונייה, את המראה המרהיב והמאיים של הים בחלון התא הקטן והצפוף, זוכר שתפשתי לי את המיטה הכי קרובה לחלון ואמרתי:
"אמא, כיף באנגליה".
ואמי חייכה פתאום ואמרה לי, "טאג'ו, ילד אהוב שלי, אנחנו רק בדרך לאנגליה, רק עכשיו יצאנו לדרך", ופרצה בבכי וחיבקה אותי.
שנים רבות אחר כך אמרה לי שהרגע הזה, שבו הבינה שאני לא קלטתי כמעט כלום מהאימה והזוועה שהתרחשה מסביבנו, היה עבורה רגע של הקלה עצומה. את המשך המסע, באונייה למרסיי ומשם ברכבות עד ללונדון, אני בקושי זוכר ומכיר רק מסיפוריה של אמא.
כמה חודשים אחר כך, באנגליה, כבר ידעתי היטב את כל מה שקרה. אמי סיפרה לי פעמים רבות בגאווה שבגיל ארבע למדתי לקרוא מפות, חקרתי את מפת אירופה והים התיכון שבאטלס וסימנתי עליה את אנגליה, טורקיה, יוון וקפריסין, כדי לעשות סדר בטירוף הזה שהשתלט על חיי ועקר אותי בפראות מהתום של ילדותי. האם באמת קלטתי שאלפי אנשים לקחו נשק לידיהם והתחילו להרוג את שכניהם? האמת היא שאני עד עכשיו לא באמת מסוגל לקלוט את הדבר הנורא הזה. האם באמת הבנתי שאבי נטש אותנו ולא יחזור, ושאמי פשוט אינה יודעת היכן הוא נמצא? אני חושב שהבנתי את זה רק כשחזרנו למולדת ונוכחתי בעצמי שהוא לא נמצא שם איתנו.
המלחמה נגמרה מהר וקפריסין חולקה בין הטורקים, שכבשו את חלקה הצפוני והפכו אותו למדינת-בובה של טורקיה, לבין היוונים, שכבשו את חלקה הדרומי, שלא סופח ליוון כפי שהיוונים רצו, אלא נשאר מדינה עצמאית. בין הצדדים נמתחו גדרות תיל חשמליות והושגה הפסקת אש יציבה.
אנחנו נשארנו באנגליה שנתיים. אמי לא גילתה היכן נמצא אבי, סבי, סבתי, דודתי מצד אבי וחבריו המשיכו להגיד לה שהם אינם יודעים, אף כי אחר כך נודע לנו שהם דווקא ידעו היטב את האמת והסתירו אותה מאמי.
בזמן שהיינו באנגליה אמי שמעה שהממשלה של חלקה היווני של קפריסין מכרה בשקט ובזיל-הזול בתים נטושים של טורקים שברחו צפונה למשפחות יווניות עניות, בעיקר לפליטים שברחו מבתיהם בצד שכבשו הטורקים, ושגם אנחנו היינו זכאים לבית בניקוסיה. היא טסה לקפריסין והתרוצצה שם בין הפקידים, ולתדהמתה גילתה שאבי הקדים אותה, הגיע מהיכן-שלא-היה לאותם משרדים ממשלתיים, חתם על המסמכים וקיבל לידיו את הבית שיועד לנו.
אמי ביררה וגילתה, בעבודה בלשית ממש, שאבי התגייס לתקופה קצרה לצבא קפריסין, נלחם, נפצע מעט והשתחרר, ואחר כך נסע לחופשה לאיטליה ושם פגש אישה בשם טמרה, הכניס אותה להריון והחליט להתחתן איתה, מבלי לספר לה על האישה והילד שהשאיר מאחוריו. אחר כך חזר לקפריסין, ובעזרת הניירת הקפריסאית שבה היה רשום כאיש נשוי ואב לילד, קיבל לידיו בית טורקי הרוס-למחצה והשכיר אותו לזוג סטודנטים. אמי דיווחה לרשויות שאבי הסתלק לאיטליה וחי שם עם אישה אחרת, הגישה בקשה לגירושין ודרשה את הבית לעצמה, ובית המשפט קבע שאמי זכאית לקבל את הבית – בתנאי שנחזור לקפריסין. זאת הייתה אחת הסיבות שאמי החליטה לחזור למולדת, והטובה ביותר מביניהן.
פגשתי את אבי מאז רק פעמים מעטות, בכמה מביקוריו במולדת שבהם טרח להזמין אותי להיפגש עמו, ופעם אחת כשהייתי בן 11 ונסעתי לבקר אותו באיטליה לשבועיים. הייתה לו את החוצפה להזמין אותי לבקר אותו, ולי הייתה את הטיפשות לבוא.
משפחתה של אמי הייתה בעבר, לפני המלחמה, משפחה מבוססת מהמעמד הגבוה שהחזיקה עסק למסחר בבדים. המלחמה הרסה את העסק, הטורקים לקחו את הבית הגדול של סבי וסבתי, והמשפחה המורחבת, דודים ודודות ובני-דודים ובני-דודות, הצטופפה יחד בבית גדול ונטוש אחד. בשנים הראשונות גרנו שם גם אנחנו, עד שאמי הצליחה להעביר את הבית שאבי ניסה לקחת ממנה לבעלותה ולשפץ אותו. סבי האדוק ועדין הנפש, גיאורגיוס, מת בגיל 58 מהתקף לב, ואולי משברון לב.
חיינו בעוני. אמי המשכילה עבדה שעות רבות כמורה לאמנות, כמוכרת בחנות ספרים וכמנקה, בשכר זעום, ואני נאלצתי לעבוד בחופשות ואחר-הצהריים מאז שהייתי בן 12 כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הייתי נער-שליח בארכיון משרד האוצר של קפריסין, פועל במחסן של חברה לייבוא תרופות, מוכר בחנות חיות, שליח-פרחים, דוור ואפילו שמרטף.
ניקוסיה של שנות ה-70 וה-80 הייתה מחנה פליטים אחד גדול ומערבולת ענקית של מריבות ושנאות. משפחות התקוטטו אלה עם אלה על חלקן בבתיהם הנטושים של הטורקים; אמי רבה עם אבי, שזרק אותה לאנחות ורימה אותה, עם סבתי המרירה והנרגנת בלה ועם אחיה הלאומן, קלאוס, שהתגייס למיליציה היוונית EOKA במלחמה הארורה שבגללה התרחש כל הבלגן, ואחר כך קנה ושיפץ בית באחד מכפרי-הרפאים הטורקיים הנטושים בהרי הטרודוס, ובזבז על ההרפתקה הזאת חלק נכבד מכספה המידלדל של המשפחה; הילדים בכיתה ובשכונה ובחצר הפנימית של הבית פרקו את העצבים אלה על אלה במריבות אלימות ובמכות.
אני חטפתי יותר מאחרים, כי בעולם-של-ימי-הביניים שבו גדלתי לכל הילדים חוץ ממני היה אבא, שאחד מתפקידיו היה למצוא ילדים שהחטיפו לילד שלו יותר מדי מכות ולהחטיף להם, וילדים ידעו שזה מה שיקרה אם הם יעברו את הגבול, ולכן העדיפו להתעלל בילד שאין לו אבא. למרות שבסופו של דבר דודי קלאוס, שעדיין גר באותו זמן בניקוסיה, מילא את התפקיד הזה והתערב לטובתי.
באמצע הכיתה השישית הסתבכתי עם ילד בשם דאיקי שגר בשכונה שלי ולמד בכיתה שלי. רבנו על משהו של מה-בכך, אני כבר לא זוכר על מה, והוא היה חזק ממני ואלים מאוד, ובמשך כמה ימים החטיף לי מכות בכל הפסקה, והילדים התגודדו מסביבנו ועודדו אותו בצהלות צחוק ומחיאות כפיים ושירים קצובים. התחלתי לברוח ממנו, ברגע שנשמע הצלצול ברחתי החוצה וביליתי את ההפסקות במנוסה בחצר, ומדי יום, בסיום הלימודים, יצאתי מבית הספר בריצה ורצתי הביתה, והוא רדף אחריי את כל הדרך. בשיעורי הספורט, כשרצתי מתנשף אחרי כולם, הילדים אמרו, צריך להעמיד את דאיקי מאחורי טאג'ו, ואז הוא ירוץ כמו שצריך, וצחקו בקול גדול. הסיוט נמשך ונמשך עד שדודי קלאוס החליט לשים לעניין סוף.
יום אחד דודי קלאוס הגיע לבית הספר בזמן שסיימנו ללמוד. כשיצאתי למרוץ הבריחה היומי ודאיקי דלק אחריי, דודי ארב לברנש הקטן, רץ אחריו אל מחוץ לבית הספר, תפש אותו ואחז בו בזרועותיו הגדולות. הילד צרח ובעט ונשך, וקלאוס צחק צחוק גדול.
"מה קרה", שאל הדוד, "רצית לתפוש את האחיין שלי ולהרביץ לו ואני מפריע לך?"
הילד בכה ויילל, ואני תפשתי מרחק למקרה שיצליח לברוח, הבטתי עליהם וראיתי שהדוד קלאוס ניגש לפנס רחוב ותלה עליו את דאיקי מכפות ידיו כמו חליפה על קולב.
ברחתי, ושמעתי קול של רגליים רודפות אחריי, אבל אלה לא היו הרגליים הקטנות של דאיקי, אלא הרגליים הגדולות של קלאוס. הוא השיג אותי וטפח על שכמי ואמר:
"זהו זה, ילד, אתה לא צריך לברוח יותר".
כשהפרחח הגיע הביתה, רועד מקור ומפחד, הוא סיפר לאביו מה שקלאוס עולל לו. אבל לרוע מזלו, אבא שלו החליט לברר את העניין. הוא הגיע לביתי ותפש שיחה עם אמי. אמי פרצה בבכי וסיפרה לו הכול, את כל הסיפור שלא הכיר, איך הבן הבריון שלו הרביץ לי ואיך ברחתי ממנו בפחד יום אחרי יום. ואביו של דאיקי חזר הביתה וכיסח אותו במכות, והבריון הקטן הגיע למחרת לבית הספר עם שיניים שבורות. מאז הוא לא התקרב אליי יותר ולא החלפנו בינינו אפילו מילה אחת.
במשך הזמן השנאה שלי אל הדאיקי הזה התחלפה ברחמים. לא רק בגלל שאביו הבריון הרביץ לו, ולא רק בגלל שבניגוד אליי, היה תלמיד גרוע ונשר מוקדם מבית הספר התיכון, אלא גם בגלל שבכיתה השביעית הוא היה חולה מאוד וכנראה שעבר ניתוח. אני יודע את זה מכיוון שדאיקי נעדר מבית הספר זמן רב, וחבריו והמורה בכיתה לא הסכימו לומר מה קרה לו, ושכאשר חזר הופיע תפר מוזר על ביטנו. ילד אחד, חכם ומרושע במיוחד, אמר, "בטח היה לו ניתוח קיסרי", וילדים אחרים צחקו באכזריות, למרות שרובם בכלל לא ידעו מה זה הניתוח הזה, ומאז הודבק לו הכינוי "הקיסר דאיקי" והוא לא הצליח להיפטר ממנו חרף כל המכות שהחטיף לכולם. הרחמים שלי עליו התחלפו שוב בשנאה עזה שנים רבות אחר כך, בבגרותי, כשפגשתי אותו במקרה וגיליתי למה הוא הפך להיות כשגדל.
בשנת 2001, כשהתגוררתי באתונה, הגעתי לניקוסיה יחד עם אהבת חיי, איפיגניה (ג'ניה), שהייתה אז ארוסתי, לביקור הראשון שלה בקפריסין ואצל אמי. אמי עדיין גרה בשכונה שבה גדלתי ואני נסעתי לשם באוטובוס. ופתאום ראיתי שם את הברנש, את אותו דאיקי מבית הספר. דאיקי ואני זיהינו זה את זה מיד ובירכנו זה את זה לשלום בלבביות כאילו היינו חברים, אם כי לא הכרתי בינו לבין ג'ניה. רצה המקרה וכמה ימים אחר כך פגשתי את דאיקי שוב, שוב באוטובוס. הפעם הייתי בגפי, בדרך לסידורים במרכז העיר, כי ג'ניה נשארה בבית אמי. דאיקי סיפר לי בלא מעט גאווה שהפך לעצמאי ופתח חברה קבלנית קטנה לניקיון ו"עבודות נוספות". העמדתי פנים שאני מתפעל, ולא ידעתי אם לשמוח בשבילו שהתקדם מעט בחייו, או לרחם עליו שנשאר באותו ביב שופכין שבו גדלנו, שנים רבות אחרי שאני כבר פרשתי כנפיים ועפתי משם, כמו הברווזון המכוער שהפך לברבור.
המבוכה הרגעית שלי התחלפה במשטמה עזה כשדאיקי סיפר לי בהתלהבות, כמה וכמה פעמים, שהוא מחפש עובדות צעירות לניקיון "ועבודות נוספות, יותר טובות", והנמיך את קולו בהדגשה ובחיוך ממזרי כשדיבר על ה"עבודות הנוספות הללו",
"אולי תבדוק, אולי אתה מכיר בחורות, ידידות יפות שזה יכול להתאים להן"?
וכאילו כדי להבהיר למה התכוון, התיק שהחזיק על ברכיו נפתח מעט, ומתוכו הציצה שקית ענקית מלאה בקונדומים, ומי יודע, אולי הוא גרם לתיק להיפתח בכוונה כדי שאבין למה התכוון.
מה שגרם לי לשנוא אותו לא הייתה רק המחשבה שהיצור הזה עוסק במעשה הנתעב של מסחר בנשים, אלא גם שתהיתי אם הוא הציע לי לסרסר בייבגניה אהובתי בגלל שהבחין שהיא מהגרת ממזרח אירופה. ברור לי שאם היה יודע שהיא הייתה ארוסתי, ולא איזו "הרפתקה כזאת עם בחורה מחוץ לארץ", הוא לא היה מעלה על דעתו להציע לי הצעה כזאת. זה לא שיפר את מה שהרגשתי כלפיו. התחשק לי להחטיף לו מכה אדירה שתנפץ את ראשו על שמשת החלון, אבל כמובן שלא עשיתי דבר, ולא אמרתי דבר, וגם לא נפרדתי ממנו כשהגעתי לתחנה. אבל אני מקדים כעת את המאוחר, וכדאי שאחזור לספר את סיפור חיי לפי הסדר.
אחרי העימות עם דאיקי הילדים התחילו להיזהר ממני יותר והחטיפו לי פחות, גם אחרי שדודי קלאוס עזב את ניקוסיה. זה לא גרם לילדים להפוך לחברים שלי, והמשכתי להיות בודד גם זמן רב אחר כך. הייתי העתק יווני קטן של פינק מ-The Wall: בתוך ראשי ובספרים שזללתי בספרייה ובסיפורים שכתבתי במחברותיי התחבא יקום עשיר ומורכב של מחשבות ודמיונות, המצאות וחלומות; כלפי חוץ, בניתי לי חומה, הגדר-של-ניקוסיה ממש, והייתי שקט ומסוגר.

זאת השכונה שבה גדלתי, בניקוסיה היוונית, לא רחוק מהחומה שחילקה את העיר.