השריטה

1
כניסה

אם הייתם שואלים את רון כיצד החל כל הסיפור הוא ודאי היה ממצמץ בעיניו במבוכה, מחכך קלות את ראשו בכף ידו ואומר: "טוב, אפשר לומר שהכול החל כשהשתעממתי יום אחד וחיטטתי בדיסקים של המורה סול, ברשותו כמובן, או שהכול החל בגלל השיעור המשעמם בהיסטוריה שהתקיים באותו יום חמישי." רון חמק מהכיתה החוצה בתואנה של הליכה לשירותים, ואז פגש את המורה סול, המורה למוזיקה. התפתחה ביניהם שיחה, ולאחר מכן הם נכנסו יחד לכיתת המוזיקה. למעשה, כל הדבר אינו ברור לחלוטין. מה שכן ברור הוא שכל האירועים שנגעו במישרין לסיפור החלו להתרחש באותו יום חמישי בשעות הבוקר המאוחרות.

גם רון עצמו לא הבחין בתופעות המוזרות המתרחשות סביבו. למשל, הוא לא שם לב שכשנכנס לחדרו של המורה סול כוסתה כיפת השמיים מעל אזור בית הספר ברצף עשיר של צורות במגוון צבעים. הצורות החלו לנוע בתנועה סיבובית ובמהירות הולכת וגדלה בהתמדה עד שכל כיפת השמיים קיבלה גוון חלבי ואטום. מעניין במיוחד היה שכל מי שהיה באותה עת מחוץ לבניין לא שם לב למתרחש למעלה בשמיים, ולכן לא היו עדים לתופעה זו מלבד הַבטָחָתנו שהאירוע אכן התרחש. גם מפל המים הקטן בחורשה שליד בית הספר שינה לפתע את מהירות זרימתו. היא הלכה והואטה עד שדמתה לסרט המוקרן בהילוך איטי. תופעה זו הדגישה, למי שניחן בראייה חדה, את הצורה הכדורית של טיפות המים — תופעה טבעית דווקא שלא רבים שמים לב אליה. לרוע המזל איש לא הסתובב באותו יום בחורשה, כך שלא היה ולוּ תלמיד אחד שצפה בתופעה המעניינת, מה שמחזק את הדעה הרווחת שבדרך כלל אנחנו מפספסים את התופעות המעניינות באמת.

רון היה ילד שקט, שקט מדיי. מהילדים שלא שמים לב אליהם, ילדים שקופים. נמוך קומה, ביישן, רגיש ולא הצטיין בפעילויות פופולריות, כגון אירועי ספורט ותחרויות למיניהן, בקיצור — חנון אמיתי. שערו בהיר ועיניו גדולות וחומות. אפו היה סולד ושפתיו היו רחבות מעט. למעשה, הוא היה שייך לסוג הילדים שקשה לזכור אותם לאחר שפוגשים בהם, אתם ודאי יודעים למה הכוונה.

הוריו נהגו לומר שהחבר היחיד שיש לו הוא למעשה חברה יחידה — כלבתו סופה, כלבת זאב גדולה מסוג רועה בלגי. לסופה לא הפריע שרון נחשב לחנון, היא אהבה אותו ללא תנאים. הוריו ניסו זמן רב לעודד אותו לקשור קשרים עם ילדים אחרים, אולם ללא הועיל. הוא התעניין יותר בספרים ובסיפורים על מקומות רחוקים, על מגלי ארצות ועל גיבורים בעלי שם. הוא לא השתתף בתחרויות הספורט הרבות שהתקיימו בבית הספר ולא צפה בהן. הוא היה מסתובב לבדו, רוב הזמן היה על פניו מבט חולמני.

חבריו לכיתה היו עוברים לידו ובקושי מבחינים בו חוץ מזריקת הערות מעליבות מדי פעם, כגון "היי, הדבר היחיד המתאים לך הוא שתדאג לכך שלא ירגישו בך, המיותר בע"מ, מה בכלל עושה כאן דבר כמוך? אלוהים כנראה השתעמם בשעה שנולדת," ועוד שלל הערות מכוערות ופוגעות. פעמים רבות היו נטפלים אליו ומכים אותו, איש כמובן לא התערב לטובתו.

היה קשה לְצפות מרון שיעשה דברים גדולים — יֵצא למסעות במקומות רחוקים, יהיה גיבור כמו במעשיות, ינציח את שמו בסיפורים ובאגדות, ועוד. הוא היה ילד רגיל ולא מיוחד, חסר ביטחון עצמי.

המורה סול היה אדם מיוחד במינו ויוצא דופן. הוא לימד בבית הספר שנים רבות והיה מקובל ואהוד על מרבית התלמידים. למרות קומתו הנמוכה הוא היה מרשים מאוד, שערו הלבן גלש אל מעבר לכתפיו, ולבושו היה מוזר. בדרך כלל היה המורה סול מסתובב בין כותלי בית הספר עטוף בגלימה אפורה ומבריקה, ולראשו כובע שנראה כמו הכובעים הישנים — גבוה וצר שנראה כמו צינור עם שוליים רחבים מעט יותר מהכובע עצמו. בספרים רבים הופיעו ציורים של הכובע הזה. רון זכר שהכינוי של הכובע היה 'צילינדר', אולם את פשר השם המוזר לא ידע.

המכונית הישנה שלו מדגם רנו 4 נראתה כבדיחה מתגלגלת. צבעה המקורי היה לבן, אף שזה לא היה ברור, מכיוון שהמכונית הייתה מכוסה בשריטות רבות ובכל מיני כתמי צבע. מדי בוקר הגיע המורה סול במכוניתו המקרטעת לה באיטיות נינוחה ושלווה על דרך העפר הכבושה שלפני בית הספר והיה מחנה אותה ליד הכניסה. מובן שלא היה צורך לנעול אותה, כי הרי כל גנב בר דעת לא היה מעלה כלל בדעתו לזרוק מבט שני לעבר המכונית. היא נראתה בלתי שמישה וחסרת כל אביזר שהיה יכול להיות בעל ערך, מלבד כמובן ערך סנטימנטלי לבעליה. מן הסתם בשל כך הייתה המכונית בטוחה לחלוטין.

באותו יום חמישי התקיים השיעור המשעמם בהיסטוריה, כפי שכבר נאמר, ורון חש צורך עז לצאת מהכיתה החוצה. תחושה זו לצאת מהכיתה הייתה חזקה מאוד, והיא הלכה וגברה ככל שהזמן חלף. רון לא חש משהו מיוחד. הדחף לצאת הלך והתעצם מרגע לרגע ולא נראה כמשהו יוצא דופן, אף שבדרך כלל הוא לא היה מעז לצאת מהכיתה בתואנת שווא.

זה פשוט לא היה האופי שלו, ואפשר לומר שהוא לא היה מסוגל למצוא את האומץ לעשות דבר כזה, לצאת החוצה מהכיתה סתם כך ולהמציא סיפור שאינו נכון. לשקר למורה? מעשה כזה היה מעבר ליכולותיו של רון.

המורה להיסטוריה היה ידוע בכינויו 'המורה, תן לי'. הוא הרוויח כינוי זה ביושר משום שנהג לפנות לכל תלמיד:

"תן לי תשובה לשאלה מה קרה..."

"תן לי סיבה מדוע..."

"תן לי הסבר..."

כל פנייה שלו לתלמידים נפתחה במילים: 'תן לי'. תארו לעצמכם מישהו שאומר כל הזמן 'תן לי', 'תן לי', 'תן לי', הרי אפשר להשתגע מזה! כאשר דיבר היו פניו מאדימים וגופו השמן היה מתנדנד כמטוטלת. היה קל כל כך שלא לסבול אותו, ופחות מזה — את השיעורים המשעממים שלו, מה גם שרוב הדברים שהוזכרו שם היו תאריכים ותו לא.

כפי שבוודאי ידעו כולם, הרי שפרט לעובדה ש'תן לי' היה מורה משעמם עד מוות, הוא היה בעל אופי ממש רע, במיוחד כלפי רון, שמשום־מה לא תאם את דמות התלמיד האידיאלי, לטעמו. הוא היה פונה לרון ומטריד אותו, כמעט מתעלל בו. אפשר לומר שהוא ממש התעמר ברון. דמותו הגוצה והשמנה הייתה מתנפחת כמעט כפליים מהיקפה כאשר פנה אליו, פניו האדומים הביעו כעס בלתי נשלט כמעט, והיה בלתי אפשרי לומר שהוא תרם משהו לביטחונו העצמי המעורער בלאו הכי של רון. הוא היה ממש דמות מרושעת מהאגדות, רק חבל שהוא היה אמיתי לגמרי.

רון הרים את אצבעו גבוה והמתין עד שקיבל את רשות הדיבור: "אני צריך ללכת לשירותים," אמר והסמיק לנוכח השקר שפלט זה עתה.

"תן לי דקה לסיים את המשפט, ואז תוכל לצאת," ענה לו המורה כלאחר יד, "אתה חייב תמיד לעשות שטות כלשהי, נכון, רון?" המשיך המורה בטון חד כשזיהה את הפונה אליו והוסיף: "מתי כבר תתעורר מהתרדמת שבה אתה שרוי במשך רוב ימי חייך? מתי תיתן לי כבר את ההקשבה והריכוז המגיעים לי?" סיים בטון מרושע למדיי.

השאלה הייתה כמובן רטורית לחלוטין, הרי איש לא ציפה שרון באמת ימצא תשובה נאותה לדברים שנשמעו בחלל הכיתה, וודאי שלא ציפו שהוא ימצא את העוז לענות, ועוד למורה! דבר זה היה מעל ומעבר ליכולותיו של רון.

רון המתין עד שהמורה סיים את המשפט שהֵדיו התגלגלו בחלל הכיתה. התלמידים השמיעו קולות צחוק חנוקים. גם עליהם נח מוראו של 'תן לי', אך מכיוון שרון היה תמיד מטרה ללעג לא ויתרו התלמידים על ההזדמנות לצחוק עליו.

הוא קם ממקומו והחל לצעוד באיטיות לעבר הדלת. הוא פתח אותה בעדינות כדי שלא לעורר רעש שימשוך את תשומת הלב של שאר התלמידים ויצא החוצה טורק אותה בשקט. 'תודה לאל שאיש לא הרגיש ששיקרתי', חלפה בראשו המחשבה. רון נשם לרווחה, 'עכשיו אני חופשי', הרהר לעצמו. הוא צעד במסדרון הארוך שהוביל אל הדלת החומה והגדולה שדרכה היה אפשר לצאת החוצה.

"היי, רון," שמע לפתע קול מאחוריו, "מה אתה עושה כאן באמצע השיעור?"

הוא קפא במקומו. 'עכשיו תפסו אותי בשקר', חלפה בראשו מחשבה מבוהלת, 'ועכשיו יזמין מנהל בית הספר את ההורים לשיחה ואני איענש בצורה חמורה', הוא היה מפוחד כולו כשהסתובב לאחור.

במרחק של כמה צעדים ממנו עמד המורה סול מחייך: "אתה משתעמם בשיעור ולכן החלטת לצאת להתאוורר מעט?" שאל בעדינות ובקולו נמזגה נימה של קביעה.

רון נשם נשימה עמוקה ופלט את האוויר מריאותיו בקול שריקה. הוא נרגע כשזיהה את המורה סול. בבית הספר היה ידוע שסול קשוב תמיד לשיגיונות התלמידים ואינו נוהג להלשין עליהם למנהל בית הספר, אלא משוחח איתם בעצמו בעדינות ובהתחשבות.

השיחות הביאו בדרך כלל לתוצאות הרצויות הרבה יותר מכל שיטות האזהרה והעונשים שהיו מקובלים בבית הספר.

"הצטרף אליי," אמר המורה והחל לצעוד לעבר חדרו, חדר המוזיקה.

רון התלווה אליו נושם בהקלה. תמיד היה מעניין לשוחח עם המורה סול. הם נכנסו לחדר המוזיקה. החדר לא היה גדול יחסית לשאר הכיתות. בצד אחד היו מונחים תופים, גיטרות, חלילים למיניהם וכלי נשיפה גדולים יותר כמו חצוצרה וסקסופון. בצידו השני של החדר היו כמה שולחנות וכיסאות, ולידם עמדה כוננית גדולה עם מערכת סטריאו ומספר רב של דיסקים.

"אתה יכול להתקרב ולהסתכל על הדיסקים," אמר המורה שניחש את מבטו הלהוט של רון שהביט בשקיקה לעבר המערכת, "אני אסיים כאן בינתיים משהו דחוף ומייד אצטרף אליך."

הוא ניגש לשולחן המיועד למורה. על השולחן היו מונחים כל מיני ניירות. הוא החל לחטט ולכתוב בהם. רון ניגש אל מערכת הסטריאו והתיישב תוך שהוא מציץ במגוון הדיסקים שהיו מסודרים שם.

חלק גדול מהדיסקים היו מוכרים לרון. היו שם להקות פופ ולהקות רוק שאת חלקן הכיר ואהב. גם זמרים וזמרות רבים היו שם, מקצתם מוכרים יותר ואחרים מוכרים פחות. דיסקים של מוזיקת ג'אז ומוזיקה קלסית היו מוכרים פחות לרון, והוא הביט בהם בעניין מנסה לבטא את השמות הלא מוכרים שהופיעו שם.

לפתע נשמט אחד הדיסקים מידיו ונפל על הרצפה. קופסת הפלסטיק המשמשת לאריזה נפתחה, והדיסק התגלגל עד שלבסוף נח על הרצפה.

"אוי ואבוי, מה עשיתי?" נבהל רון וגחן במהירות כדי להרים את הדיסק תוך שהוא משפשף אותו על הארץ. "אאננני מצצצצצטער," פלט בבהלה והכניס את הדיסק במהירות לאריזתו.

המורה הביט בו במבט משונה וחייך מעט: "רון, זה קורה לפעמים, ואני לא כועס כשזה קורה בטעות ולא במכוון."

"כן, כן, כן," אמר רון במהירות וקולו הביע חשש, "אני מממממש לללאא התתתכוונננתי," גמגם ופניו האדימו מאוד.

"בוא נראה איזה דיסק זה," אמר המורה והושיט את ידו. רון נתן לו את הדיסק, והמורה הציץ בו.

"מממממ, השלישית של בטהובן, מעניין מאוד," אמר בשקט.

"מה? מה אמרת?" נחרד רון, "זה משהו מיוחד? גרמתי נזק רציני הרבה יותר?" שאל בחשש.

"הֵרָגע, רון," השיב לו המורה, "אני פשוט שואל את עצמי אם יש כאן איזושהי מקריות מוזרה."

"למה?" נחרד רון שוב, "מה כל כך מיוחד כאן?" רון ישב במקומו חושש לזוז. 'הייתי צריך להישאר בכיתה', חשב לעצמו בייאוש, 'זה העונש על ששיקרתי, עכשיו ודאי יזמינו את ההורים, ואני איענש עונש כפול ומכופל'. הוא ישב קפוא במקומו כממתין לגזר דינו.

מחוץ לבניין בית הספר החל שוב הגוון החלבי והאטום של השמיים להשתנות. נראה שבמרכז כיפת השמיים החל להיווצר משפך של צבעים שנעו במהירות גבוהה, ממש כמו משפך של טורנדו, אולם הקצה הצר שלו, שבדרך כלל נמצא על הקרקע, היה מופנה למעלה גבוה גבוה אל תוך השמיים. במרכז המשפך החל להיווצר מעין סדק שחור שנראה כאילו אין לו תחתית.

"זה בסדר, רון," חייך המורה אל רון, "הדיסק הזה פשוט מעניין. מי שחיבר את המוזיקה היה בטהובן, והיצירה הזאת היא הסימפוניה השלישית שלו."

רון שמע בפעם הראשונה בחייו את השם 'בטהובן' ולא הבין מה מיוחד בו. גם נימת קולו של המורה הרגיעה אותו, והוא חש כיצד המתח בתוכו מתפוגג לאיטו. "מה כל כך מיוחד בו?" שאל רון.

"המלחין הזה בטהובן," השיב לו המורה, "הפך בהדרגה לחירש, אך עובדה זו לא הפריעה לו לחבר מוזיקה נהדרת. היצירה המוקלטת כאן נקראת 'סימפוניית הגבורה' — יצירה מיוחדת במינה."

הוא הביט בדיסק בחיוך ואמר: "לא חשוב, בוא נקשיב לו." הוא נע פתאום במרץ והניח את הדיסק בנגן הדיסקים. בד בבד פתח את המערכת וכיוון אותה.

"כיצד אדם חירש יכול לחבר מוזיקה?" שאל רון בתדהמה המום ונרגש ממה ששמע זה עתה.

"נקודה מעניינת מאוד, נכון?" שאל המורה בחיוך והפעיל את נגן הדיסקים, "האם ייתכן שהיה כאן עוד גורם?" המשיך לשאול, ובנשימה אחת אמר: "שב לך בנוחות ותתרווח לך, רון," והוא עצמו התיישב על אחד הכיסאות והרפה את כל גופו.

רון עשה כמוהו והתיישב אף הוא על כורסה מרופדת שעמדה לה בין שני הרמקולים הגדולים. גופו שקע בכורסה הרכה והוא הרפה את כל גופו המתוח. הוא הִטה את ראשו לאחור כשהצלילים הראשונים בקעו בעוצמה מהמערכת.

המוזיקה בקעה לחלל האוויר והקיפה את רון מכל עבר. הייתה לה עוצמה אדירה, והיא החלה להציף את כולו. עיניו נעצמו... הוא ראה לנגד עיניו תצורות צבע שונות ומגוונות, והן החלו להקיף אותו מכל עבר. התצורות הזכירו לו תווים — הסימנים המיועדים לכתיבת מוזיקה. הצבעים החלו להסתחרר מול עיניו תוך כדי שהצלילים מתגברים והולמים בו מכל עבר. התצורות השונות הקיפו אותו והשתנו לנגד עיניו במהירות גדולה. הינה, הוא הבחין במעין פס צבעוני שזחל לו באיטיות מוזרה לתוך כדור שנראה ככדור שלג המתגלגל במדרון תלול וצבעוני. לנגד עיניו חלפו צורות צבעוניות שהזכירו לו עצים משונים או כל דבר אחר היכול להידמות להם. הוא הבחין בנופים צבעוניים ונשימתו נעתקה, ראה הרים ומדרונות בכל צבעי הקשת ונדהם מיופיים של אגמים בגונֵי כחול עמוק וארגמן בהיר. כוכבים הגיחו משום מקום והסתערו עליו פתאום. הם חלפו במהירות מדהימה והסיטו את עצמם בזריזות ממנו לכיוונים אחרים. לרגע חש כלוח מטרה שנזרקים עליו כדורים נוצצים, והכול תוך כדי פרצי מוזיקה אדירה שנשמעה מכל עבר.

"מממממההההה זזזזזהההההה?" הוא שמע את קולו באיטיות נוראה וצורמת בתוך כל הצלילים המרהיבים מסביב, "אאאאאאיייפפפפההה אאאנננננננייייי?" שמע שוב את קולו האיטי שנשמע ממש מצחיק ומגוחך. עיניו נפקחו. הוא ראה את המורה יושב מולו ועל פניו ארשת של דאגה, שפתיו נעות כאילו מנסה לומר משהו. עיניו נעצמו... הצלילים הסתערו עליו, והוא כבר לא היה מסוגל לזהות דבר. הצבעים ריצדו ורקדו לפניו במהירויות בלתי נתפסות. לפתע שטף אותו מפל אדיר של נוזל שקוף ונוצץ. "זה מים? מים מים מים מים מים מים מים מים מים מים????????" שמע שוב את קולו האיטי והחלש, "מההההה זההההה? אההההההההההההה..." קולו החלש נבלע בתוך הצלילים הצלולים שהיו בכל מקום. לא הרחק ממנו הבחין במעין פתח כהה מאורך וצר מאוד. הוא נסחף לעברו בלי יכולת להתנגד לכך והחל להיכנס לתוך הפתח. הוא שם לב שהצלילים המרהיבים נשברים במקום המיוחד הזה. "לללממממההה הם נננתתתתקעיייייים?" שמע שוב את קולו האיטי עד כדי גיחוך. עיניו נפקחו.

"זו רק שריטה," שמע את קולו של המורה, "זה יחלוף מייד. מעניין, לפני כן לא היה הדיסק שרוט כלל, ועתה השריטה הזאת מופיעה פתאום."

הוא הביט במורה במבט זגוגי. "מה? מה? מה? מה? מה? מה?" שמע את קולו, הוא נשמע בהיר מאוד, אבל זר ומוזר.

"אמרתי שזו רק שריטה, רון, מה קורה איתך? אתה לא שומע אותייייייי?" קולו של המורה הפך לבליל לא ברור של צלילים. עיניו נעצמו.

הוא ראה את גופו נסחף פנימה לתוך הפתח בלי שהצליח לעצור את התנועה. שולי הפתח היו משוננים וחדים מאוד. בגופו חלפה תחושה של לחץ, והוא כמעט הפסיק לנשום. הוא החל לבלוע אוויר מתוך מאמץ לייצב את נשימתו. הלחץ התמקד בחלק הקדמי של גופו. גלים של כאב הופיעו, והייתה לו תחושה שהוא עובר בתוך שרוול לחץ, מעין צינור לחוץ מאוד.

הצבעים המשיכו לזרום ללא הפוגה, והוא שם לב שכשגופו חלף על פני הפתח חלפו גם הצבעים והצלילים יחד איתו. הוא החל לנוע במהירות אדירה בתוך מנהרה קמורה שנראה שהיא הורכבה מאור חזק שהיה בכל מקום. הצלילים הקיפו אותו מאבדים את כל המשמעות שלהם, כאילו הפכו להיות חלק מסלט צלילים גולמי ולא ברור. גם הצבעים הפכו להיות לא ברורים, אם כי לא איבדו את חדותם. עיניו נפקחו, אולם הוא לא ראה דבר לנגד עיניו. מסך שחור הופיע מולו, והוא איבד את הכרתו.

בחוץ הגביר משפך הצבעים שבמרכז כיפת השמיים את מהירותו. לזרם הצבעים הזורמים במהירות אדירה התלוו צלילים, והם הלכו והתאחדו זה עם זה עד שהפכו ליללה אחת קבועה. המהירות הלכה וגברה עד שהכול הפך שוב לגוון לבן ואטום, וברגע אחד נעלם הכול, השמיים חזרו למצבם הרגיל.