משה דיין: דרכו כאיש פוליטי

מבוא

משה דיין היה מן המנהיגים הצעירים, בני הדור השני של מייסדי המדינה, אשר הגיעו או שבו אל הפוליטיקה אחרי שמילאו תפקיד מרכזי במלחמות ישראל. הוא היה הראשון מבין אנשי הצבא הבכירים שהצטרף למפא"י. אלה שהצטרפו לפוליטיקה לפניו השתייכו כמעט כולם למפלגות השמאל (אחדות העבודה ומפ"ם). ההפרדה המלאה בין שירות צבאי ובין שייכות למפלגה לא רכשה עדיין משמעות מחייבת בראשית תקופת המדינה והיתה נתונה לפרשנות מרוככת. אנשי צבא, בהם משה דיין, אף הופיעו ברשימות המועמדים לאסיפה המכוננת שהפכה לכנסת הראשונה אך לא כיהנו בה. המעבר של דיין עם שחרורו מן הצבא אל הפוליטיקה היה צפוי מראש, משום שחידש קשר מוקדם בינו ובין מפלגתו, שלא נותק לחלוטין גם בזמן ששירת בצבא. השתייכותו של דיין לתנועת המושבים, שהיתה בעלת זיקה ברורה אם כי בלתי־מחייבת למפא"י, ופעילותו המוקדמת במסגרתה של מפלגה זו (פעיל ב"משמרת הצעירה" שלה) סייעו לשמר את זהותו המפלגתית של דיין גם בזמן שירותו הצבאי. עיסוקו של דיין כרמטכ"ל בנושאים בעלי משמעות תנועתית־מפלגתית, כמו בעניינה של חטיבת הנח"ל, שהיתה בעלת חשיבות מכרעת לשמירת עתודותיו של הקיבוץ, ופעילותו למען תנועת בני המושבים, שהתגייסה לעזרת המתיישבים החדשים במושבי העולים, סייעה אף היא לשמירת קשריו עם מפלגתו ולחיזוק הציפיות לשילובו בהנהגתה. משום כך, יכול היה דיין להיות סמוך ובטוח משך כל תקופת שירותו הצבאי כי יוכל לחדש את פעילותו בה ואף לחבור מיד למבקריה מבפנים, אנשי "חוג הצעירים", בלי שתיחסם דרכו אליה. תופעה מעין זו לא חזרה על עצמה אצל אלופים אחרים שלא היו קשורים כמוהו אל המפלגה (מפא"י) בעברם אך הצטרפו לפעילות בה. אלופים אלה (בר־לב, יריב, רבין) נטו לאמץ יחס קונפורמיסטי כלפי המפלגה בשל תלותם בתמיכתם של מנהיגיה.

אילו הצטרף דיין אל הפוליטיקה ללא מוניטין צבאי ובלי מעמד של מנהיג לאומי אותו רכש כרמטכ"ל מלחמת סיני, היתה גם פעילותו המפלגתית נושאת אופי אחר וסביר להניח שהיתה מתפתחת באורח שמרני יותר כפי שהיתה בזמן היותו איש צעיר במושב נהלל. השתייכותו התנועתית המוקדמת של דיין קיבעה את זהותו כאיש פוליטי וביטלה את זרותה של המפלגה בחייו הציבוריים, אם כי עיצבה גם את יחסו הביקורתי כלפיה. חרף כל אכזבותיו מן המפלגה ואכזבותיה של המפלגה ממנו, התאמץ דיין שלא להתנתק ממנה משעה שחידש את פעילותו בה.

כאיש פוליטי, דיין הפגין התנהגות חצויה של השתלבות ושל דחיית השתלבות, של השלמה עם הקיים ושל ערעור עליו. התנהלות זו רכשה עבורו תומכים רבים אך נתפסה כאיום על ידי אחרים בסביבתו הקרובה והרחוקה. לא אחת הוא אף תבע לעצמו, בעיקר במעשיו, את הזכות להתנהג אחרת מן השאר ולסטות מן הערכים המקובלים ומשגרת הפעולה שהיו נהוגים במפלגתו ובמערכת הפוליטית כולה.

מנהיגותו של דיין התפתחה והתגבשה בצבא ובממשלה, אולם אל כל עיסוקיו הציבוריים הוליך שורש צמיחה משותף, התיישבותי (מושב נהלל) ומפלגתי (מפא"י), ובכולם אפשר היה למצוא דפוסי מנהיגות דומים. הבחנה זו איננה מקלה על אבחון מנהיגותו האישית של משה דיין, משום שדפוסים אלה היו רבי־פנים ואף מנוגדים. גם ההתייחסות אליו היתה חצויה ומשתנה, ונעה בין הערצה ובין עוינות גדולה. ניתן לטעון כי דיין נקלע בחייו הציבוריים אל סבך הכריזמה אף שמושג זה איננו תופס בנקל לתיאור אופייה של מנהיגותו הן בשל הבעייתיות של הגדרת הכריזמה בחברה החילונית והדמוקרטית, והן בשל המורכבות של אישיותו הפוליטית שאי־אפשר להבינה בלי להתייחס גם להשלכות הממתנות של השתייכות לתנועה (מושב, מפלגה), ולפעילות במסגרות המגבילות של צבא וממשלה. לעתים נדמה היה כי הוא מתמודד עם דחפים כריזמטיים, מניח להם להשתקף בהתנהגותו ובהתבטאויותיו, ולבסוף עוצר בעדם ומבטל את משמעותם. דפוס חלקי ומקוטע זה של מנהיגות הספיק כדי לעורר תגובת התגוננות אצל מבקריו ומתנגדיו, ואילו אצל תומכיו של דיין הוא עורר בפרקי זמן שונים ציפיות להשלמתו באמצעות הכרעות פוליטיות ומפלגתיות שנראה היה כי הוא מוליך אליהן; משנכזבו ציפיות אלה הן הולידו תחושה של ריחוק ואכזבה גם בקרב תומכיו, ואילו אצל מתנגדיו הן חיזקו את התחושה כי למרות כל חששותיהם ממנו, ניתן להתגונן מפניו בלי להיפגע ציבורית ומפלגתית.

מוניטין הֵרואי
קודם שהצטרף שוב לפעילות מפלגתית השיג דיין מוניטין הֵרואי שראשיתו ובסיסו היו מעוגנים בדרך התנהגותו כמפקד העשוי ללא חת המוכן להסתכן כמו חייליו כאשר הוא שולח אותם לקרב. דיין סירב להתנתק לגמרי מהווייתו כמפקד שדה ודאג להפגין זאת ברבים כאשר התקדם בסולם הפיקוד בצה"ל. גם עם השתנות תפקידיו הוא העביר ממשרד למשרד את שולחן עבודתו המכוסה בשמיכה צבאית ואת הכיסאות המתקפלים ששירתו אותו בתפקידיו הקודמים עד לחדר הקטן שבו הוא התמקם בלשכת הרמטכ"ל. דיין הנחיל לצה"ל ערכי לחימה חדשים - בהם החובה להשלים כל פעולה צבאית אלא אם כן הגיע מספר האבידות למחצית הכוח הלוחם. ערכים אלה, יחד עם האוריינטציה ההתקפית של פעולות התגמול, חיזקו את תדמיתו של דיין כמפקד צבאי מקורי ומצליח. פיקוד על צה"ל במלחמת סיני כבר העניק לו גם תדמית של מצביא ומעמד של מנהיג צעיר ומבטיח המפלס את דרכו אל הפוליטיקה. אולם האתגר שהציב דיין בפני מפלגתו מיד לאחר ששב להיות פעיל בה קומם עליו רבים בתוכה ועודד את הופעתם של נוגדנים אנטי־כריזמטיים, שאת מקורם ניתן היה למצוא במורשתה החלוצית של תנועת העבודה גם כאשר ממשיכיה המפלגתיים של תנועה זו התרחקו משאר ערכיה. מורשת זו יצרה חשדנות רבה כלפי הצהרת מנהיגות אישית בוטה ומופגנת המסויגת מתנועתה. דיין נתפס כמי שנגוע בסטייה מנהיגותית זו משום שלא תמיד כיבד את החישוקים המחייבים של מפלגתו, ויצר את הרושם של מנהיגות "אנטי־תנועתית" המאתגרת מקובלות. החיבור בין טיפוס מנוכר של מנהיגות מפלגתית ובין מוניטין צבאי הרואי החורג מן השגרה עוד הגביר את החשדנות "התנועתית" כלפי משה דיין. אולם החיבור בין המוניטין הצבאי ההרואי שרכש במלחמה ובין המעמד הפוליטי החריג והמיוחד שרכש בפעילותו המפלגתית לא היה חסר תועלת בחייו הפוליטיים של משה דיין, כי הוא הביא למינויו כשר הביטחון ערב מלחמת ששת הימים ולהמשך כהונתו בתפקיד זה עד לאחר מלחמת יום הכיפורים.

חרף כל החששות שעורר אצל שותפיו ויריביו בפוליטיקה, דיין לא היה בגדר של מהפכן או מורד במפלגתו או במערכת הפוליטית בכללותה. בשום מקרה אין הוא קורא להפלת המשטר או לתיקונו. הוא נמנע, אפילו נרתע, מלבנות כוח פוליטי עצמאי ואיננו מזעיק המונים לתמוך במנהיגותו. הוא נכנס לפוליטיקה ללא הגדרת יעדים ברורה ובלי אסטרטגיה מגובשת, אולם כבר עם כניסתו אליה הוא מבקש לאתגר את מפלגתו (מפא"י) ולבחון בהתבטאויותיו הביקורתיות עד להיכן יוכל להגיע ומה יוכל להשיג בלי שיניף את נס המרד נגדה ונגד מנהיגה, דוד בן־גוריון, עמו היה קשור במיוחד, ובלי שיסכן את המשך שלטונה במדינה. אופייני לגישה זו היה נאומו של דיין באסיפה פומבית בירושלים עוד לפני שנבחר לכנסת (ב-1958) בו תקף בחריפות רבה את מנהיגי ההסתדרות, ששימשה בסיס כוחה של מפא"י, וקומם נגדו את מנהיגיה ועסקניה; אפשר שהם הבינו טוב ממנו את משמעותם "המרדנית" של מסריו המפלגתיים, למרות שהוא עצמו לא התמיד בהשמעתם. דיין הזדהה מלכתחילה עם ביקורתם של "הצעירים" על מפלגתם, מפא"י, ואף הרחיק לכת מהם בהצהרתה, אך נמנע מלגייסם למאבק גלוי וישיר על הנהגתה. הוא המשיך במסלול הפעולה האישי שקבע לעצמו ושמר על הפרדה מסוימת לא רק בינו ובין המפלגה, אלא גם בינו ובין תומכיו בתוכה. דיין קיווה להתמנות מהר ככל האפשר כשר הביטחון או לפחות להיות מסומן כיורשו של בן־גוריון בתפקיד זה, אולם בן־גוריון לא נטה לכך בשל רצונו להישאר בתפקידו ובשל יחסיו המורכבים עמו. הוא צירף את דיין לממשלתו כשר החקלאות ולא גילה כל נכונות לשדרג את מעמדו עד לפרישתו הסופית מן הממשלה. דיין, על פי עדותו, נאלץ לפרוש מ"ממשלת ההמשך" של אשכול "כל עוד שהוא עומד על רגליו" משום שחש שמתנכלים לו ומבקשים להוציאו ממנה. "פרשת לבון" והעימות שנוצר בעטיה בין בן־גוריון ובין אשכול העלו את דיין על מסלול של פעילות מפלגתית כללית ולגיטימית כאחד מדובריו של מחנה בן־גוריון בוועידת המפלגה. אולם סירובו לתמוך בהחלטת בן־גוריון לפלג את מפא"י והימנעותו מלהצטרף לרשימתו העצמאית (רפ"י) עד סמוך לבחירות הציבו אותו בעמדת המתנה והסתייגות בפוליטיקה הישראלית.

ערב מלחמת ששת הימים דיין מתמנה כשר הביטחון לא במסלול הקידום המפלגתי הרגיל, אלא כתוצאה מלחץ ציבורי ותביעה בין־מפלגתית למנותו לתפקיד. הוא מתבצר בתפקיד זה ואיננו מתפתה להמר על המשך כהונתו בו באמצעות יצירת משבר בממשלה ובמפלגה (מפלגת העבודה) והליכה ברשימה עצמאית לבחירות. במסגרת תפקידו כשר הביטחון דיין מתח את גבולות המותר ולא נרתע מלפעול מחוץ לציפיות המקובלות, אך הכיר בסופו של דבר בסמכותו של ראש הממשלה. גם לאחר טלטלת מלחמת יום הכיפורים דיין עדיין מנסה לקבוע את תנאי השתתפותו בחיים הפוליטיים ולא רואה בהם כללים מחייבים לגבי כולם. כאשר פרש מסיעת מפלגת העבודה כדי להצטרף לממשלת בגין, אחרי שנבחר מטעמה של מפלגה זו לכנסת, הוא אומר במפורש כי אין הוא מציע לראות בצעד זה דגם הראוי לחיקוי מבחינת היחס המחייב בין חבר כנסת ובין סיעתו. הוא מגיב בדרך זו גם במקרים קודמים בהם הוא סוטה באורח מובהק מן ההתנהגות המקובלת.

גד יעקבי, מי שעבד במחיצתו של דיין ונהיה לשותפו הפוליטי, מביא בספרו האוטוביוגרפי סיפור אנקדוטי המדגים למרות שוליותו את נטייתו של דיין שלא להתנהג על פי ציפיותיהם של האחרים ואף להצהיר על כך ברבים. בשיחה עם יעקבי בבית קפה בתל אביב טרם שיצא לווייטנאם לסקר את המלחמה המתנהלת שם עבור ה"וושינגטון פוסט" הוא אומר לו כי בהיעדר ציר מרכזי אחר בחייו, הוא רוצה ללמוד את המלחמה היחידה המתקיימת עכשיו. שמואל תמיר, שהיה נוכח במקום במקרה, התקרב אליהם ואמר לדיין בנימה של הסתייגות: "משה, אני במקומך לא הייתי נוסע", ודיין השיב לו: "גם אני במקומך לא הייתי נוסע, אבל אני נוסע במקומי".² בעצתו התכוון, כנראה, תמיר למנוע בעד הסתבכותו של דיין בוויכוח הפוליטי הסוער והמפַלג שהתקיים בארצות הברית ובעולם בשאלת מלחמת וייטנאם. חשש שהוליך גם להתנגדותם של שרי ממשלה ואנשי משרד החוץ לנסיעה;³ ואילו תשובתו הרטורית של דיין חשפה את נחישותו לעסוק בכל זמן במה שמעניין אותו באמת ואת ביטחונו שיֵצא מעיסוק זה בשלום;⁴ לתשובתו של דיין לתמיר ניתן אף לייחֵס משמעות כללית יותר: מה שמותר לי איננו מותר לך, או מה שאני יכול לעשות אתה אינך יכול לעשות בלי להיענש.

במהלך חייו הציבוריים הצטייר דיין כמנהיג בעל פוטנציאל כריזמטי אשר נעצר באורח מחזורי על סף שחרור הנצרה הפוליטית ונמנע מלהצהיר על מלוא מנהיגותו האישית גם כאשר נוצרה ההזדמנות והופיעה הציפייה לכך. בשני מקרים חשובים הוא אף השלים עם צמצום סמכותו וקיבועו כמנהיג בעל אופי פונקציונלי: שר ביטחון הפועל כ"יועץ מיניסטריאלי" למפקדי צה"ל במהלך הקרבות של מלחמת יום הכיפורים, ושר חוץ כמנהל משא ומתן מדיני מטעמה של ממשלת בגין בלי לייצג סיעה קואליציונית החברה בה. משך כל תקופת מנהיגותו הפוליטית דיין נמנע מלממש את האיום שביציאה לדרך עצמאית משלו, אך נמנע גם מלהשתלב באורח שלם בהנהגה הקיימת של מפלגתו. הוא היה בגדר של איש חיצוני להנהגה זו גם כאשר נשאר חלק ממנה. מצב זה נטה להימשך הן משום שדיין עצמו התקשה להתנער ממנו והן משום שיריביו הפוליטיים לא סטו ממנהגם להתגונן מפניו. בזמן ששירת בממשלותיהם של אשכול וגולדה גילה דיין דפוס התנהגות מפוצל של נקיטת יוזמות חד־צדדיות מצד אחד, ושל השלמה עם המגבלות שהוטלו עליו מצד שני. היעדר ההכרעה בין שני אלה, גם במפלגה וגם בממשלה, מסייעת להסביר את המתיחות המתמדת שנוצרה סביב מנהיגותו ואת חוסר הבהירות לגבי עתידה, אך היא מסייעת גם להסביר את הישרדותו של דיין בחיים הפוליטיים משך תקופה ארוכה (בין 1959 ובין 1981), כי היא הרחיקה אותו מנטילת הימור פוליטי של ממש ואפשרה לו להסתגל למציאות שלא היה בכוחו לשנות; ככל שהיה נחוש שלא להיכנע לכל תכתיביה ולמגבלותיה של מציאות זאת, הוא גם התאמץ שלא להתנתק ממנה.

לא "חיה פוליטית"
פעמים אחדות, במיוחד לאחר פטירת ראש הממשלה לוי אשכול, סירב דיין להיענות למאוויי ולחצֵי בעלי בריתו הפוליטיים לצאת ברשימה עצמאית לבחירות. הוא לא האמין בתכליתו של מהלך זה, ומשעה שהתמנה כשר הביטחון הוא לא מוכן היה להמר על תפקידו ופעל להבטיח את המשך כהונתו בו באמצעות שרשרת של הבנות דוֹחוֹת־משבר עם לוי אשכול, ולאחריו באמצעות הסכם עם גולדה מאיר. ההתקפות של יריביו ומחאת מבקריו אינן מצליחות להביא להדחתו או להתפטרותו של דיין מן הממשלה, אך הן מתישות אותו. בשיחה עם מקורבו גד יעקבי, הנערכת בביתו עוד לפני מלחמת יום הכיפורים, הוא מסביר לו בגילוי לב את מצבו: "אני עייף. שנים רבות אני יעד להתקפות ולקנטרנות. אם תקום רשימה עצמאית נפרדת יקשה עלי עוד יותר למלא את תפקידי כשר הביטחון ולעמוד מול גל נוסף של התקפות וביקורת". לדברים אלה הוסיף דיין דברי הסבר כלליים יותר לגבי זהותו כאיש פוליטי: "אינני איש מפלגה במובן הרגיל של המושג, אם כי אני איש פוליטי בעל תחושת מעורבות".⁵ בשיחות אחרות הוא מחדד הגדרה זו ואומר שאיננו "חיה פוליטית".

שמעון פרס, בעל בריתו הפוליטי של משה דיין, מיהר להתאכזב מן המצב שנוצר במפלגת העבודה מיד לאחר הקמתה, והחל לחפש אסטרטגיה מפלגתית אחרת עבור מפלגתם לשעבר (רפ"י). הוא אף איננו מהסס לפנות למנחם בגין ומציע לו, על פי מה שמדווח יעקבי בספרו, להקים רשימה משותפת לגח"ל, רפ"י ואישים נוספים שבראשה יעמוד משה דיין. פרס סיפר עוד ליעקבי כי בגין אמר לו "שההצעה נראית לו מאוד". הוא אף הציע לבגין שם לרשימה החדשה: "זו הארץ".⁶ דיין לא היה נלהב מן ההצעה האחרונה של פרס או כל הצעה אחרת לפרישה ממפלגת העבודה, למרות התפטרותו מחברותו בלשכתה אחרי שוועידת המפלגה החליטה לדחות עריכת בחירות פנימיות בתוכה. הוא חתר, כדרכו, להשיג הסכם שיבטיח את המשך כהונתו בממשלה ואת ייצוגה של רפ"י בתוכה. פרס התקשה להבין מדוע דיין איננו מוכן להשתמש בעוצמה הפוליטית שצבר ומדוע הוא מסרב להצטרף בכל מצב ובכל זמן ליוזמה מפלגתית חדשה. בשיחה אישית בבית קפה תל אביבי ("אקסודוס") בה נוכחים דיין, פרס ויעקבי, מעמת האחרון את דיין עם מה שנוהג לומר עליו פרס: "אתה יכולת להיות ראש ממשלה לפני שש שנים אילו תמכת בבן־גוריון", וכוונתו בכך היתה לתמיכה בו ללא סייג במשברי "פרשת לבון" במפא"י ובהקמת רפ"י; ופרס הוסיף מיד בעצמו: "אבל היית פסימי מדי". דיין לא התייחס כלל להשערתו של פרס והגיב עליה בדרך החוברת בתוכנה לדברים שהוא אמר בהזדמנויות שונות על זהותו האישית והפוליטית: "מה לעשות, אני כזה, ולולא הייתי כזה לא הייתי אני". הוא גם לא מוותר על ההזדמנות להעיר הערה סרקסטית ביחס לנושא המחלוקת המפרידה בינו ובין פרס במהלך השותפות הפוליטית ביניהם: "אתה חלמת על רשימה נפרדת, ותראה איך מ'הניו־סטייטסמן' (כתב עת בריטי פוליטי־אינטלקטואלי שפרס הִרבה להזכיר ושאף לחקות) יצא 'מבט חדש' (ביטאונה של רפ"י)";⁷ בדבריו של משה דיין על זהותו האישית והפוליטית מופיעה הטענה בדבר הייחוד והשוני שבזהות זאת; הוא גם איננו מהסס מלהצביע עליה כעל הסבר או אף צידוק להתנהגותו האחרת. ניתן להתרשם כי דיין מרוצה מדרך התנהגותו ובכל מקרה משלים עם תוצאותיה, וכי אין בכוונתו לשנותה או להתנצל עליה (ראו גם פרק אחרון: "בסבך הכריזמה").

פרק ראשון
התחלות

משה דיין היה בן הדור השני של מייסדי ההתיישבות העובדת והיה שותף לניסיונם ובמידה זו או אחרת גם למורשתם. הוא היה הילד השני שנולד בדגניה, אם הקבוצות, והבן הבכור בין מייסדי המושב הראשון, נהלל. המורשת המשפחתית והציבורית ממנה ינק דיין הניבה דפוס של ביקורת והסתייגות מצד אחד, ודפוס של השתייכות והזדהות מצד שני. אביו, שמואל, היה בין אלה שהסתייגו מן המבנה השיתופי של הקיבוץ ותמכו בתפיסת ההתיישבות הקואופרטיבית אשר נשענה על אחריותו של המתיישב היחיד בתוך מערכת הערבות ההדדית של מושב העובדים. "ההסתייגות" של שמואל דיין וחבריו הוליכה לפרישה מדגניה ולהקמת נהלל. מפלגת "הפועל הצעיר", אליה השתייכו שמואל ודבורה, הוריו של משה דיין, היתה מפלגת מיעוט בתנועת הפועלים הארצישראלית שהגנה בקנאות על עמדותיה העצמאיות ועל קיומה הנפרד, וסירבה להצטרף ליוזמת האיחוד הכולל (הקמת "אחדות העבודה" ב-1919), שנועדה לשים קץ לפיצול ולתחרות שהתקיימה באותה תקופה בין הסתדרויות, מפלגות וארגונים אחרים בתנועת הפועלים. המשך חתירתה של אחדות העבודה לאיחוד הניעה לבסוף את מנהיגיה להיכנע לתביעותיה של הפועל הצעיר ולהקים את הסתדרות העובדים כארגון פלורליסטי ורופף יותר במבנהו הפנימי, ולהשלים עם קיומן של מפלגות בתוכו. מפלגת הפועל הצעיר הסתייגה מתפיסת מלחמת המעמדות שעמדה במרכז האידיאולוגיה הסוציאליסטית של מייסדי אחדות העבודה, וסירבה להיות חלק מתנועה עולמית ("פועלי ציון") שהחזיקה באידיאולוגיה זו. היא טענה למרכזיות של תנועת הפועלים בארץ ישראל ואימצה את השימוש בשפה העברית. מפלגת הפועל הצעיר היתה גם בעלת עמדה מתונה ומורכבת יותר מאחדות העבודה בגישתה לסכסוך עם הערבים ובבחירת דרכי ההתמודדות עמם; בוועידת היסוד של ההסתדרות, בדצמבר 1920, אף התנגדו נציגיה להקמת ארגון ההגנה כחלק מן ההסתדרות. אולם גם מפלגה זו היתה נתונה לוויכוח פנימי חריף בין אלה שדגלו בקו אקטיביסטי ובין אלה שהתנגדו לו. ויכוח זה התנהל הן במישור האידיאולוגי והן במישור המעשי, והוא התמקד ביחסה של מפלגת הפועל הצעיר לשאלת השימוש בכוח, בעמדתה לגבי מוסד הצבא וערכי הצבאיות, ובהכרעות המעשיות שנגזרו מנושאים אלה. בניגוד לעמדת בן־גוריון, שעסק בבניינה ועיצב את דמותה של הסתדרות העובדים, מפלגת הפועל הצעיר היתה בעלת עמדה פחות ריכוזית ביחס למבנה ההסתדרות ולמשטר החברות בתוכה. בן־גוריון הציע להפוך את ההסתדרות כבר בראשיתה לגוף בעל מבנה היררכי־רציונלי עם מוסדות מרכזיים בעלי סמכות, ולהנהיג בה את "חובת המשמעת" של חבריה. מבקריו של בן־גוריון, בהם אנשי הפועל הצעיר, שהיתה הסיעה השנייה בגודלה בין מייסדי ההסתדרות, הסתייגו מיוזמתו ותמכו בהמשך תפקודה של ההסתדרות כמערכת מפוצלת של גופים ומוסדות בהנהגת פעילים נבחרים בעלי סמכות בתחומם. "כאן יושבים חברים, ושם יושבים חברים" - טענו אחדים ממבקרי תוכניתו של בן־גוריון, ולא היה לכן כל צורך להכפיפם, על פי השקפתם, לסמכות אחרת.

מסורת ההשתייכות התנועתית של משפחת משה דיין התחזקה עוד יותר כתוצאה מהפיכת מושב העובדים לתנועה התיישבותית, ואיחודה של הפועל הצעיר עם אחדות העבודה שהולידה את מפא"י (ב-1930) כמפלגת הרוב המכריע בהסתדרות. המפלגה המאוחדת נתמכה על ידי למעלה מ-80 אחוזים מצירי ועידת ההסתדרות לאחר עשור של שיתוף פעולה מעין־קואליציוני בין שתי מפלגות אלה בהנהגתה. משה דיין, בן המושב, יכול היה להתרשם ישירות כבר בשנות ילדותו ובמהלך התבגרותו מן הוויכוח הפוליטי המתמיד בין הפועל הצעיר ובין מפלגות אחרות בתנועת הפועלים וביישוב; במיוחד מן הוויכוח שהתנהל בתוך מפלגת הפועל הצעיר עצמה לגבי השימוש בכוח ודרכי ההתגוננות של היישוב העברי מפני התנכלותם של ערבים.⁸ הוויכוח בין הגישות השונות והמנוגדות בנושאים אלה ואחרים התנהל במלוא עוצמתו גם במושב נהלל, ואף במשפחתו הרחבה של משה דיין. במושב היו כאלה שסירבו להניף את הדגל האדום הסוציאליסטי; ובן דודו של משה, יגאל הורביץ (לימים, ממנהיגי הליכוד ושר האוצר בממשלתו), היה ממקימיה של מחתרת קצרת ימים ("עם לוחם") וממייסדי התנועה האקטיביסטית - "תנועת העם למדינה העברית".

שבת אחת, ב-1927, נערך במושב ויכוח פומבי, שנחרט בזיכרון האישי של רבים ממשתתפיו, בין אבא אחימאיר ששימש מורה בנהלל ובין נתן חופשי, "איכר" במושב על פי תיאורו. הראשון, איש הפועל הצעיר במקורו, נעשה לאחד מדובריה הבולטים ביותר של התנועה הרוויזיוניסטית והיה ממייסדי "ברית הבריונים" הקיצונית שקמה במסגרת תנועה זו. את המשתתף השני באותו ויכוח בנהלל, נתן חופשי, ניתן היה להגדיר כהומניסט קיצוני שהטיף לטבעונות, ואף לשימוש בשפה בינלאומית - אספרנטו. חופשי תמך ב"פולחן המעדר והעגבנייה" כמשקל־נגד לפולחן הכוח. אחימאיר, לעומתו, שלל גישה זו והאמין כי רק מניעים לאומיים ומאבקי כוח יביאו להצלחת אחיזתו של העם היהודי בארץ ישראל. אחרי למעלה מ-30 שנה עוד הזכיר אבא אחימאיר בסיפוק רב את הוויכוח שהתקיים אותה שבת בנהלל. הוא נהנה במיוחד להזכיר כי אחד מילדי המושב, שהיה בן 12 בלבד, נאחז באדן החלון של המועדון והקשיב לוויכוח שנערך בתוכו. שמו היה משה דיין.⁹

כבר בראשית דרכו במפא"י הגדיר דיין עצמו כבן־גוריוניסט מושבע וכ"חסיד האקטיביזם". מושג זה חל, על פי תפיסתו, לא רק על ענייני ביטחון, אלא על כל שטחי הפעילות הציונית - התיישבות, עלייה וכו'. דיין סיפר בסיפוק רב כי בדיון פנימי של סיעת העבודה בקונגרס הציוני שנערך בבאזל (ב-1946), הוא הביע את דעתו בנושא זה, ושמח מאוד כאשר שמע את בן־גוריון "סומך את ידו" על ההגדרה שהציע למושג האקטיביזם.¹⁰

משה דיין גדל במשפחה גאה ודעתנית שהיתה שקועה עד צוואר בענייני ציבור ביישובם - בדגניה, ולאחר מכן בנהלל, ובתנועתם - במפלגת הפועל הצעיר, בתנועת המושבים, בהסתדרות, ולאחר מכן במפא"י. אביו שמואל ואמו דבורה חתרו להנהיג במקומם ובתנועתם, והיו אף כאלה שהאשימו את בני משפחת דיין כולה בהתנשאות וביוהרה. המחלוקות שהיו מעורבים בהן השפיעו על עיצוב היחסים האישיים שבינם ובין סביבתם, ואף בינם ובין בני משפחתם.

סיפור הוויכוח "הפרינציפיוני" והמריבה האישית שהתפתחה בעקבותיו בין שמואל ובין אחיו אליהו, שכנו במושב נהלל, הדגימה תופעה זו בקיצוניותה. שני האחים נחלקו בדעתם לגבי השאלה: מי מן הבנים יהיה היורש של המשק המשפחתי במושב. שמואל טען כי "האגודה" היא שתקבע, ואילו אליהו התנגד לכך. המחלוקת התגלגלה למריבה אשר כתוצאה ממנה לא דיברו ביניהם שני האחים עד סוף חייהם. אליהו לא הגיע לחתונתו של זוריק, בנו של שמואל, ואילו האחרון לא הגיע להלווייתו של אליהו. רק ילדיהם שמרו ביניהם על קשר. עוזי דיין, בנו של זוריק, שאל פעם את סבו שמואל: "למה לא הגעת להלוויה של אחיך אליהו?" והוא השיב לו באמירה סרקסטית: "הלכתי בַּשביל רק עד 'העיגול' (שבמרכז המושב) לעשות לו כבוד ולוודא שלא יחזור".¹¹

בהיפוך ממקרה זה, משה דיין למד בילדותו גם על הפשרות האישיות והערכיות הנעשות במשפחתו. הוא פיתח כנער טינה אל אביו שיצא במסגרת עבודתו בסוכנות היהודית לשליחויות תכופות וארוכות בחו"ל, לא חי על פי ערכי העבודה של תנועתו, והשאיר את הטיפול במשק המשפחתי בנהלל על כתפיהם השבריריות של אשתו וילדיו.¹² ביקורתו של דיין על אביו באה לידי ביטוי במכתביו אליו בעת שעשה בשליחות ארוכה בחו"ל;¹³ אולם כאשר שהה משה עם רעייתו רות לצורכי לימודים בלונדון, כללו באורח אירוני מכתביו של אביו אליו "הטפת מוסר על החיים הקלים" שהוא מחפש לעצמו בעוד המשק במושב זקוק לו.¹⁴ למרות חולשתה הפיזית, היתה אמו של משה, דבורה, אישה דומיננטית בביתה ופעילה בולטת במושב (חברת מזכירות נהלל) וב"מועצת הפועלות" של ההסתדרות. סיפרו עליה בהומור כי תמכה בעזיבת הקיבוץ (דגניה) ובהקמת המושב (נהלל) משום שלא רצתה "שחיותה בוסל תגדל את ילדיה". בוסל, שהיתה ממייסדיה של דגניה וממנהיגותיה של מועצת הפועלות, סימלה בעיני דבורה את רצונו ונוהגו של הקיבוץ להשתלט על משפחות חבריו. דבורה אף היתה סופרת מוערכת. ספרה האוטוביוגרפי, "אספר" (תשי"ב), מכיל רשימות שהופיעו ברובן ב"דבר הפועלת". עורכת העיתון, רחל כצנלסון־שז"ר, תיארה את המחברת "כמספרת מובהקת שעין לה לפרטי החיים ויחס לנפשו של הזולת". ספר אחר הכולל את זיכרונותיה ומכתביה של דבורה דיין, "באושר וביגון", הופיע בעריכת ברכה חבס בתשי"ז.

משפחת דיין ידעה לא מעט אסונות בחייה. הבן הצעיר, זוריק, נהרג בהיותו בן 22 בלבד בקרב על רמת יוחנן והשאיר אחריו אלמנה צעירה, מימי, ותינוק בן חודשיים, עוזי, שהיה בבגרותו מן המעטים במשפחת דיין שפיתחו קריירה צבאית; בסוף שירותו בצה"ל כיהן כסגן הרמטכ"ל. דבורה דיין נפטרה בגיל 66 ממחלה קשה. בתה, אביבה, התאבדה בשנה ה-46 לחייה לאחר תקופה ארוכה של דיכאון, והשאירה אחריה בן, יהונתן, שבבגרותו התפתח לאמן במה ומשורר. בנו של יהונתן, אביב, המשיך את דרכו והיה לזמר ומוזיקאי. הנסיבות שבהן גדל משה דיין עודדו אותו לפתח עצמאות אישית מוקדם מן הרגיל, אך לימדו אותו גם להשלים עם מציאות שלילית שלא ניתן לבטל או להכחיש בחייו המשפחתיים ובסביבתו הציבורית. כבר בילדותו רכש דיין תודעה מעצבת של שייכות תנועתית למרות היותה ביקורתית ומסויגת. תודעה מפוצלת זו של השתייכות והסתייגות חיזקה בו בעתיד את תחושת החירות כלפי מפלגתו ונטעה בו את הביטחון כי למרות כל מה שיאמר ולאן שילך, אפילו יקומם עליו רבים ממנהיגיה ומעסקניה, הוא ימשיך לשאת בזהותו קטע מהווייתה וממורשתה של תנועתו, כפי שעוצבה בזמן ילדותו ובשנות התבגרותו על כל ביטוייה ושלל מאבקיה הפנימיים והחיצוניים.

החיפוש אחר שפה הפגיש את משה ורות בנהלל. משה התקשה בלימוד האנגלית וביקש מרות, שהגיעה ללמוד בבית הספר החקלאי לבנות, שתעזור לו להתגבר על כך. השיעורים הפרטיים באנגלית הוליכו ליצירת קשר רומנטי ביניהם שהביא מאוחר יותר לנישואיהם. רות, בתם של רחל וצבי שוורץ מירושלים, חיה בילדותה בלונדון (מגיל שנתיים עד עשר), משום שהוריה למדו בעיר זו כפי שנהגו באותו זמן אחדים מבני המשפחות הוותיקות והמבוססות בירושלים. כשחזרו לארץ למדה רות בגימנסיה "הרצליה", וכדי להשלים את לימודי השפות בגימנסיה, שכר אביה של רות משכיל ערבי שלימד אותה גם ערבית. משה, לעומתה, התקשה כמו שאר בני נהלל בלימוד שפות. על מנת להתגבר על קושי זה וכדי שמשה יוכל לרכוש השכלה חקלאית, נשלחו בני הזוג הצעיר ללונדון. אביה של רות, שעבד ב"קרן היסוד" לפני שהחל לעבוד כעורך דין עצמאי, מימן את הנסיעה ואת הוצאות קיומם במקום (שלח להם כל חודש 15 לי"ש). הוא אף הצליח לרשום את משה גם ללא תעודת בגרות במכינה ללימודי חקלאות בקיימברידג' בעזרת פרופ' חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, לימים נשיאהּ הראשון של מדינת ישראל. אולם משה לא חש נוח בלונדון. אי־ידיעת השפה הגבירה את תלותו ברות וגרמה לכך שיהיה ספון חלק ניכר מזמנו בביתם. הוא גם לא סבל את מזג האוויר הקר. שאיפתו היתה ונותרה להיות חקלאי בעל משק בנהלל, והוא לא היה משוכנע כי עליו ללמוד באוניברסיטה בלונדון לשם כך. לאחר זמן קצר הסכימה רות, בלחצו של משה, לחזור ארצה. לנסיעתם ללונדון היתה בכל זאת השפעה ישירה על התפתחות חייהם המשותפים. היא זירזה את בוא נישואיהם משום שבני זוג לא יכלו לשכור דירה בלונדון בלי להתחתן. בסופו של דבר, התגבר משה על אי־ידיעת השפה האנגלית גם מכורח הנסיבות שהפכו שפה זו לכלי הכרחי במגעיו עם הבריטים בזמן שמילא תפקידים ביטחוניים בתקופת היישוב. הזדקקותו לשפה זו עוד גברה במהלך שירותו בצה"ל, החל מתפקידו כמפקד ירושלים; כרמטכ"ל הוא כבר התראיין בחופשיות בערוצי התקשורת בעולם, ולא ניתן היה לזהות את הקשיים והמהפכים שגרמה אי־פעם אי־ידיעת האנגלית בחייו.

ניסיון כושל בשמרון
משה דיין גדל במושב עובדים שבתהליך התפתחותו מרעיון ליישוב ומיישוב לתנועה התיישבותית צריך היה להיאבק כדי להשיג את מלוא ההכרה במעמדו הערכי והתנועתי גם לאחר שהקונגרס הציוני הכיר בלגיטימיות של המושב ושיתף אותו ביישובו של עמק יזרעאל (1921). הקיבוץ נתפס כצורת התיישבות מוכחת וישימה וכמסגרת המגשימה את שיאה של האוטופיה החברתית של תנועת הפועלים, ואילו המושב נתפס כנסיגה חלקית ממנה. לא היה מה שהמחיש תופעה זו בחיי דיין עצמו יותר מן העובדה שכאשר 17 מבני מושב נהלל ביקשו להקים יישוב חדש לעצמם, הם התלבטו בין בחירה ב"קיבוץ" או ב"קבוצה" ולא במושב, והתחברו לעולם המושגים של התנועה הקיבוצית. הם אף עמדו בקשר עם ברל כצנלסון, מורה ההלכה התנועתי שחינך על מרכזיות הקיבוץ, והמסר המרכזי שלו באותו זמן היה איחוד התנועה הקיבוצית כמפתח הכרחי להשגת ושמירת אחדותה של תנועת העבודה כולה.

אחרי שחזרו מנסיעת הלימודים שלא צלחה ללונדון הצטרפו רות ומשה דיין ליישוב של בני נהלל, "שמרון". את רות קיבלו מיד כחברה בקיבוץ החדש ואף בחרו בה למזכירות היישוב, ואילו את משה קיבלו כמועמד בלבד, ורק אחרי שישה חודשים התקבל גם הוא כחבר בקיבוץ. בשני פרקים קצרים אלה בחיי הזוג הצעיר, הנסיעה ללונדון והחיים בשמרון, בלט יתרונה של רות על פניו של משה. הוא היה מודע לכך ואף פירש את הדרך שנהגו בו חבריו לקיבוץ כהבעה של "אי־אמון מסוים".¹⁵ רות תיארה את המצב שנוצר ביחס למשה בחומרה רבה עוד יותר: "חיינו בשמרון התחילו בסימן של מרירות. משה, אף שהיה בן נהלל שגדל והתחנך יחד עם חברי שמרון, לא התקבל אוטומטית כחבר בשמרון אלא נדרש לעבור תקופת מועמדות. הדבר פגע בו קשות, ובהכרח גם בי".¹⁶

יתרונה של רות ביחס לבעלה ניכר היטב כבר בתחילת דרכם המשותפת בשל לימודיה בבית ספר התיכון בירושלים, בשל מעמדה הכלכלי העדיף של משפחתה, ובשל קשריו של אביה עם אישים רמי מעלה בהנהגת היישוב והתנועה הציונית. אחדים מהם אף הגיעו לחתונת רות ומשה בנהלל; בלט ביניהם ד"ר ארתור רופין, ראש "המשרד הארצישראלי" ומחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית, שהיה נערץ עליהם. דיין היה מודע היטב ליתרונות שבמצב זה, התרשם ממנו ושמח בו. אולם למצב זה היו גם השלכות לגבי ראשית היחסים בינו ובין רות. משנוצר משבר בחיי הנישואים של הזוג הצעיר בגלל יחסי הקִרבה הרומנטיים בין רות ובין חבר בשמרון (נחמן בצר), שאל אותה משה אם ברצונה שיעזוב את הקיבוץ. "אם איני מפריע לך", כתב לה בנוסח של השלמה, "אהיה פה כל זמן שאמצא כאן עניין ולא יהיה לי עניין אחר".¹⁷ אולם גם רות רצתה בהמשך היחסים ביניהם, והתסבוכת הרומנטית לא הביאה לפירוקם. עבור רות, ההצטרפות לקיבוץ היתה טבעית לגמרי והחיים בו היו מספקים ומלאי משמעות. היא היתה חברה פעילה בתנועת נוער בירושלים ("לגיון הצופים") לפני שהגיעה בגיל 17 וחצי לנהלל, וסיפרה בגאווה שביקשו ממנה שתקרא את פקודת היום במפקד חברי התנועה טרם שנפרדה מהם. בחירתה ללמוד בבית הספר חקלאי היתה קשורה גם היא בשאיפתה לחיות חיי קיבוץ על פי הערכים החלוציים שרכשה בתנועתה. בזמן שלמדה בנהלל, ולפני שהכירה את משה, היא אף תכננה להצטרף עם גמר לימודיה לחברי התנועה שהיו ממקימי קיבוץ מעוז חיים, סמוך לעמק בית שאן.¹⁸

בהיפוך מרוּת, ניסיון חייו של משה בשמרון היה, על פי תיאורו, "אפיזודה של בוסר" בלבד. הוא לא התחבר למקום ופנה לתחום הביטחון. "שנותי בשמרון", הוא כותב, "יותר משהיו תקופת התלבטות בין צורות התיישבות ומחשבה על אורח חיי בעתיד כאיש קבוצה, היו צעדי הראשונים בפעילות צבאית".¹⁹ דברים אלה של דיין מאשרים כי ניסיון חייו בשמרון לא מחק את השפעתה המצטברת של הביקורת החריפה על חיי הקיבוץ שנשמעה תכופות בביתו ובסביבתו, וגרמה לאביו ולאמו לעזוב את דגניה ולהצטרף למייסדי נהלל. דבריו של דיין על תקופת שמרון גם מגלים כי הוא איננו מחפש בשלב מוקדם זה של חייו פעילות ציבורית כלשהי. בהמשך דרכו הוא אף רוכש משק בנהלל בעזרת הוריה של רות המלווים את הזוג הצעיר בכל אחד מצעדיו הראשונים, ומתכנן להישאר חקלאי. העיסוק בחקלאות נותר בסיס החיבור הערכי בין רות ומשה למרות שהיא רצתה לחיות בקיבוץ והוא רצה לחיות במושב. משה הכיר היטב את העבודה בחקלאות, אהב אותה ושאף לחזור אליה ולהתמיד בה. עסקנות ציבורית לא התיישבה עם שאיפה זו, אך הפעילות הביטחונית חָברה אליה ובסופו של דבר גם גברה עליה. במהלך שירותו הצבאי בתקופת היישוב מילא דיין קשת רחבה של תפקידים: נוטר, סרג'נט כפוף למשטרה הבריטית, מפקד טנדר, מדריך בקורס מ"כים, בקורס למדריכים ראשיים ועוד. שירות זה הוליך לשני אירועים משבריים ומעצבים בחייו.

כלא עכו
ב-5 באוקטובר 1939 נעצר משה דיין יחד עם 43 (המ"ג) מדריכי וחניכי הקורס הארצי של ה"הגנה" לקצינים ומפקדי מחלקות על ידי מחלקת פרשים של חיל הספר הירדני שהופעל על ידי השלטון המנדטורי הבריטי. הם נעצרו בזמן שניסו להתפנות במהירות מבסיסם ביבנאל לאחר שדבר קיומו נחשף ונִשקם של חניכיו התגלה במהלך חיפוש שערכו שני קצינים בריטים במקום. בית המשפט הבריטי מצא את העצורים אשמים בנשיאת נשק ובהפרת התקנות לשעת חירום. על אחד מאנשי הקורס, אבשלום טאו, נגזר מאסר עולם; על כל השאר, בכלל זה משה דיין, נגזרו עשר שנות מאסר. במועד מוקדם יותר, בחודש מאי של אותה שנה, פורסם "הספר הלבן" של ממשלת בריטניה שהגביל את העלייה ואת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. אולם המתח שנוצר בין מוסדות היישוב וההסתדרות הציונית ובין בריטניה ושלטונה המנדטורי בארץ ישראל לא ביטל את האפשרות להיאבק על שחרורם המוקדם של המ"ג מן הכלא. לאחר מסע שתדלנות ארוך בירושלים ובלונדון שוחררו אסירי ה"הגנה" מכלא עכו (ב-17 בפברואר 1941) כשנה וחצי מתחילת תקופת מאסרם.

המאסר בכלא עכו הכביד על דיין, אך נראה כי הוא למד במהירות לחיות איתו ולהתגונן מפני השלכותיו. מיד לאחר מעצרם הוכנסו האסירים "לאוויר הטחוב של חדר המעצר המעופש", על פי תיאורו של דיין. טרם שנרדמו הם סיכמו ביניהם כי ימסרו בחקירה רק את שמם ואת גילם וידרשו לפגוש עורך דין. הנחקר הראשון (צבי ברנר) עונה בידי חוקריו וכאשר נקרא דיין לחקירה אחריו הוא לא מצא, לדבריו, טעם בהתעקשות ובספיגת מכות רק כדי לשתוק. הוא מספר כי שקל "מה מן הראוי לומר. נראה לי שאין סיבה להצניע את עצם חברותנו ב'הגנה', מה גם שהיה ברור שעסקנו באימונים. החוקרים הסבירו לי שקִצי קרוב, אך כשרצו להרים עלי מקל התריתי לבל יעיזו כי ענייננו יזכה להתערבות מבחוץ והמענים ייענשו. חזרתי ואמרתי שאנו שותפים לבריטים למאבק והנחתי דעתם שאין אנו משתייכים לארגון טרור. דומני שחסכתי אותו לילה סבל לנחקרים אחרי".²⁰

בהתנהגותו של דיין בפרשייה זו כבר ניכרה היטב נטייתו לשפוט דברים בעצמו ולעצמו אל מול המבחנים שהוא וחבריו עמדו בפניהם בכלא. התנהגות זו עוררה בין חבריו הסתייגות מהתנהגותו מצד אחד והתרשמות ממנו וממעשיו מצד שני. החשדנות כלפי דיין עוד גברה כאשר בין חבריו האסירים נפוצה הידיעה כי בני משפחתו של דיין: אביו שמואל, רעייתו רות ואביה צבי, פועלים יחד עם הוועד של מושב נהלל לשחרורו מן הכלא. דיין הכחיש בפני חבריו כי ידע על מאמץ כלשהו לשחרורו הנפרד והסתייג ממנו. רות סיפרה כי הוא אף אסר עליה להשיג עבורו כל ויתור או הקלה שאינם מוצעים לכל חבריו האסירים; וכאשר מנהל חוות הניסויים ארגן פגישה בין רות למשה במטע שבו עבד, הוא נזף בה: "אל תעשי זאת שוב לעולם", אמר לה. "איך אוכל לעמוד בפני שאר החברים. אינני יכול לעשות זאת לארבעים ושניים האחרים".²¹ אולם חבריו של דיין, על פי אניטה שפירא, "לא התקשו להאמין שהוא אכן פעל מאחורי גבם לתועלתו הפרטית".²²

המאסר בכלא עכו הפך לאירוע מעצב בחייו האישיים ובראשית חייו הציבוריים של משה דיין. הוא חיזק את תלותו הרגשית ואף המעשית ברעייתו רות,²³ אם כי אפשר שליחסי הקִרבה של רות עם חבר אחר בזמן היותו של משה בכלא היו השלכות הפוכות שבאו לידי ביטוי מאוחר יותר בחייהם המשותפים. בכלא התגלתה מיד גם מנהיגותו האישית של דיין בקרב חבריו האסירים, למרות שאצל חלקם היא הולידה עוינות כלפיו בשל שרירות לבו או אנוכיותו, על פי טענת החריפים שבמבקריו.²⁴ אולם דיין פעל ללא ליאות לשיפור תנאי חבריו בכלא ואף נבחר על ידם לוועדה שנועדה לייצגם; בראש הוועדה עמד משה כרמל,²⁵ מי שהיה מפקד הקורס הארצי של ה"הגנה", שהמ"ג השתייכו אליו בעת מעצרם, והפך לבכיר האסירים בכלא. דיין הופקד בוועדה על קיום הקשרים עם הבריטים.

הימצאותם של אסירי ההגנה בכלא הבריטי, תחושת ההזדהות עמם, והמאמץ המרוכז והמתמיד להביא לשחרורם העניקו לדיין ולשאר חבריו האסירים מעמד מיוחד בקרב מנהיגי היישוב ופעילי ההגנה. גילויי המנהיגות האישית של דיין בין חבריו האסירים, בעייתיים ככל שהיו, יחד עם העניין שהלך וגבר במאסרם, העלו אותו לראשונה על מסלול של חשיפה לאומית ומעורבות ציבורית ופוליטית.

פציעה ורטייה שחורה
התקדמות גייסות מדינות הציר בצפון אפריקה והתקרבותה של המלחמה לגבולות ארץ ישראל הניעו את המפקדה הארצית של ה"הגנה" להחליט במאי 1941 על הקמת כוח ארצי שיחזק את כוח העמידה של היישוב היהודי ויהיה ערוך לשתף פעולה עם הצבא הבריטי במלחמתו באזור. יצחק שדה מונה למפקד הכוח. יגאל אלון ומשה דיין מונו למפקדי שתי הפלוגות שלו, והוטל עליהם לגייס אליהן מתנדבים נבחרים מעמק יזרעאל ומצפון הארץ. מינוי זה שינה שוב את מסלול חייו של דיין. "חופשת המשק והמשפחה באה לסיומה", הוא כותב, "עלי לחזור לפעילות צבאית ב'הגנה'".²⁶ המחלקה המדינית של הסוכנות חיפשה דרך לחזק את שיתוף הפעולה עם הצבא הבריטי על מנת ליטול חלק במלחמה בנאצים לא רק כיחידים המשרתים ביחידותיו אלא כיישוב מאורגן, והציעה למפקדיו את שירותן של שתי פלוגות הכוח הארצי עוד לפני שהושלם הגיוס אליהן. שיתוף פעולה זה החל לפני הפלישה לסוריה בהפלגתם של 23 ממגויסי ה"הגנה" לפוצץ את בתי הזיקוק בטריפולי, שהיתה בשליטת כוחות הנאמנים לשלטונות וישי בצרפת. דיין וחבריו עקבו מקרוב אחר מסעם, ובספרו הוא כותב כי "משבוששו לבוא השתררה הרגשה של אזלת יד ושל כאב. כ"ג אנשי הסירה לא חזרו. קיצם עוטה סוד עד היום. לטריפולי מכל מקום, לא הגיעו".²⁷

לאחר ימים אחדים נמסרה לדיין תוכנית הפעולה המיועדת לו ולאנשיו כחלק מכוח הפלישה לסוריה, לפיה היה עליהם לערוך סיורים מוקדמים לקביעת תנאים למעבר כלי רכב מן הכביש העובר בארץ ישראל אל הכביש בדרומה של סוריה. ערב הפלישה היה עליהם לתפוס את גשר איסקנדרון ולמנוע מן הצרפתים את פיצוצו כדי לא לעכב את התקדמות הכוח הפולש של בעלות הברית. דיין מספר כי העדיף למלא את חלקו בסיורים ביחידות, רק עם מורה הדרך הצ'רקסי. הכללים שהנחו אותם בסיורים מוקדמים אלה היו: פעילות בלילה, יציאה עם חשכה וחזרה עם שחר, הימנעות מהיתקלות באש משמרות האויב והתחזות לערבים בלבוש ובדיבור. עם תחילת הפלישה השתלטה היחידה האוסטרלית, שדיין ואנשיו צורפו אליה, על הגשר אותו מצאו ללא שמירה ובלי מתקני פיצוץ. אולם חיל החלוץ של כוח הפלישה של בעלות הברית שאמור היה להצטרף אליהם איחר להגיע, מה שעורר את חששו של דיין כי הם עלולים להתגלות עם שחר ויהיו חשופים בפני כוח שיימצא על הגבעות שמסביבם. על פי עצתו, שהתקבלה על דעת המפקד האוסטרלי, הם השאירו שמירה על הגשר והשתלטו על תחנת המשטרה שנמצאה במרחק של שני קילומטרים ממנו. חיילים צרפתים הקיפו את הבניין והחלו מתקרבים אליו. דיין הפעיל נגדם את מכונת הירייה שנתפסה על ידם ונענה באש חזקה. הוא הסתכל במשקפת כדי לזהות את מקור האש ונפגע. קליע רובה פגע במשקפת ורסיסים של זכוכית ומתכת ריסקו את עינו השמאלית. "לרגע", הוא כותב, "שקעתי בערפל אך מיד שבתי להכרתי. שכבתי על הגג השטוח וזלמן מרט חבש בתחבושות אישיות ובכָפיה שנשאתי אתי את פניי, את עיניי ואת אצבעות ידיי. באלונקה מאולתרת משמיכות הורידו אותי לקומה התחתונה".²⁸ זלמן מרט היה סרג'נט נוטרים שדיין סיפח ליחידתו.

עברו שש שעות עד שאפשר היה לחלץ את דיין ואת שני הפצועים האוסטרלים מבניין המשטרה שנתון היה במצור ולהעבירם לבית החולים "הדסה" בחיפה. מרדכי בראון מביא בספרו את ההודעה שפרסם בית החולים על פציעתו של דיין, בה נאמר כי הוא "יישאר סומא בעינו השמאלית וזקוק לריפוי ממושך של שברי עצמות האף, כמו כן נפגעו שלוש אצבעות בידו השמאלית, שתיים מהן תהיינה זקוקות לריפוי ממושך וייתכן שישאר בהן מום".²⁹

פציעתו של דיין המשיכה להטריד אותו כל חייו והרחיקה אותו מן הפעילות הצבאית עד מלחמת תש"ח; היא גם פגעה, על פי עדותו, בדימוי העצמי שלו ועוררה אצלו את החשש שיתקשה לפרנס את משפחתו. "מדי יום ביומו", הוא מספר, "נסעתי לבית החולים (בירושלים). הפרשות מן העין, רסיסים אין ספור, כאבי ראש ושיתוק אצבעות ביד הפצועה לא שיפרו את מצב רוחי. עיני האחת לא עמדה במשימה הכפולה. הקריאה כבדה עלי. מזגתי מים מן הקומקום מאחורי הכוס, והתקשיתי לעבור מאור לחושך. לא האמנתי שאוכל לחזור לכושר צבאי ושקעתי בהירהורים נוגים על העתיד - חיי נכה חסר מקצוע ובסיס כלכלי".³⁰ כאשר סיפרה לו רות בתקופת שיקומו מפציעתו כי היא בהיריון הוא הגיב בכעס: "מי יעסיק אדם בעל עין אחת? אינני מסוגל לפרנס את משפחתי. זה בלתי־אפשרי! אנחנו לא יכולים להביא עוד ילד".³¹

משהחלים והסתגל למצבו גויס דיין לעבודה במחלקה המדינית של הסוכנות על ידי ראשהּ, ראובן שילוח (זסלני). במסגרת תפקידו החדש הוא הכין, על פי בקשת הבריטים, תוכנית להקמת רשת מחתרתית שתאסוף ידיעות בעלות ערך צבאי ותשדר אותם לצבא הבריטי במצב שבו יכבשו הגרמנים את הארץ. דיין גם הציע לצרף לרשת קבוצות "מסתערבים" ו"מתגרמנים" שכמה מהם הוכשרו לפעולה בארצות אירופה הכבושה. משהתרחקה סכנת כיבוש הארץ, התפרקה הרשת המחתרתית ("הרשת של משה דיין", כפי שכונתה), ודיין חזר לנהלל.

פציעתו של דיין חייבה את כיסויָה של ארובת העין ברטייה שחורה שהפכה עם הזמן לסימן היכר בולט של מראהו והגבירה את הסקרנות שהוא עורר בנוכחותו בכל מקום שהלך אליו. אולם מאותן סיבות דיין היה מוכן לעשות הכול כדי שלא יזדקק לה; ולאחר שהשתתף ב-1946 כמשקיף מטעם מפא"י בקונגרס הציוני בבאזל, הוא התאשפז בעצת משפחתו בבית חולים בפריז על מנת שהרופאים ינסו להשתיל עצם בארובת עינו כדי שיוכלו להתקין בה עין תותבת מזכוכית. "הייתי מוכן לכל מאמץ וסבל", הוא כותב, "על־מנת להיפטר מן הרטייה השחורה. משכתי תשומת לב בגללה, והדבר הכביד והעיק עלי מאד. הייתי מעדיף להסתגר בבית ובלבד שלא למשוך את תשומת לבו של כל אדם בכל מקום. קשה להבין כמה לא נוח ובלתי־נעים להיות מלווה בלי הרף לחישות ומבטים סקרניים. רציתי לטייל ברחוב, לשבת בבית קפה, בקולנוע, בישראל ובחוץ, ככל אדם". אולם, "הניתוח לא עלה יפה. הגוף דחה את ההשתלה. התפתחה דלקת וחום גבוה. כחודש שכבתי בחדר עלוב מוקף נזירות דוברות צרפתית. רות ואחותה ראומה טיפלו בי חליפות. גייסנו כסף לכרטיסי טיסה וחזרנו לארץ".³²

הפציעה המשיכה להטריד את דיין משך כל חייו. הוא סבל מכאבים עזים בשל הרסיסים שנותרו בראשו ובארובת עינו, וכשגבר הלחץ הפנימי בעין האחת שנותרה לו הוא ניצב בפני סכנה של עיוורון. הוא נאלץ לטפל פעמים אחדות בכל יום בארובת העין כדי למנוע היווצרות דלקת ויובש טורדני בתוכה. ככל שנחשף יותר לעין הציבורית, כך גבר חלקה של הרטייה השחורה ביצירת מודעות לאישיותו יוצאת הדופן של משה דיין, במיוחד בתפקידיו כאיש צבא. עם כניסתו לפוליטיקה הפכה הרטייה השחורה לסימן חיצוני של חריגוּת גם בתחומה.

הערות

2. גד יעקבי, חסד הזמן, פרקי אוטוביוגרפיה, 2002, עמ' 61.
3. מ. דיין, אבני דרך, עמ' 427.
4. את רשמיו ומסקנותיו מביקורו בווייטנאם פרסם דיין בעיתונים "וושינגטון פוסט" ו"מעריב", ולאחר מכן בספרו "יומן וייטנאם", 1977.
5. גד יעקבי, חסד הזמן, עמ' 79.
6. שם, עמ' 77.
7. שם.
8. מאיר חזן, מתינות - הגישה המתונה ב"הפועל הצעיר" ובמפא"י 1905-1945, 2009. "הפועל הצעיר לנוכח גילויי אקטיביזם ומתינות אצל ברנר וגורדון", במסביב לנקודה, מחקרים חדשים על מ. י. ברדיצ'בסקי, י. ח. ברנר, וא. ד. גורדון. 2008, עורכים: אבנר הולצמן, גדעון כץ ושלום רצבי, עמ' 239-262.
9. א. סיקרא (אבא אחימאיר), "שניים מהעליה השניה", חרות, 8.3.1960.
10. מ. דיין, אבני דרך, 1976, עמ' 55.
11. שיחה עם עוזי דיין.
12. מ. דיין, אבני דרך, עמ' 31.
13. "ידיעות אחרונות", 4.11.1981.
14. מ. דיין, אבני דרך, עמ' 35.
15. מ. דיין, אבני דרך, עמ' 35.
16. רות דיין והלגה דדמן, ואולי... סיפורה של רות דיין, 1973, עמ' 59.
17. משה דיין, מכתבי אהבה, 2016, עמ' 70; על פרשה רומנטית זו בחיי רות דיין היא כותבת בספרה האוטוביוגרפי, ואולי... עמ' 68-70.
18. שיחה עם רות דיין.
19. מ. דיין, אבני דרך, עמ' 35, 36.
20. מ. דיין, אבני דרך, עמ' 40.
21. רות דיין, ואולי... עמ' 86.
22. אניטה שפירא, יגאל אלון, אביב חלדו, עמ' 161.
23. מכתביו של משה דיין מן הכלא לרעייתו רות, "רות שלי", פורסמו ב-2001.
24. אניטה שפירא, שם.
25. מכתביו של משה כרמל מכלא עכו פורסמו בספר בין החומות ב-1942, תחת שם ספרותי: "אסיר עברי".
26. מ. דיין, אבני דרך, עמ' 48.
27. מ. דיין, שם.
28. מ. דיין, אבני דרך, עמ' 51.
29. מרדכי בראון, משה דיין - קורות חייו 1915-1981, 2016, עמ' 53.
30. מ. דיין, אבני דרך, עמ' 52.
31. רות דיין, ואולי... עמ' 109.
32. מ. דיין, אבני דרך, עמ' 55-57.