המחצית הטובה יותר

מבוא

הנה כמה עובדות בסיסיות: נשים מאריכות חיים יותר מגברים.² לנשים יש מערכות חיסון חזקות יותר.³ לנשים יש סיכויים נמוכים יותר לסבול ממוגבלויות התפתחותיות,⁴ יש להן סיכויים גבוהים יותר לראות את העולם במגוון רחב יותר של צבעים,⁵ וככלל הן מצליחות יותר במאבק במחלת הסרטן. בקצרה, נשים חזקות יותר מגברים בכל שלבי החיים. אבל מדוע?

השאלה הזאת החלה לנקר במוחי בליל קיץ אחד, כאשר שכבתי באמבולנס שדהר לבית חולים לאחר תאונת דרכים קשה. בעודי שוכב על האלונקה, מחובר למוניטורים, חשבתי על שני מאורעות מסוימים מעברי, שהיו לזיכרונות מלאי חיים. אחד מהם התרחש כאשר עבדתי כרופא המטפל בתינוקות בני יומם ביחידה לטיפול נמרץ ביילודים, והאחר אירע עשר שנים קודם לכן, כאשר התמקדתי בנוירוגנטיקה ועבדתי עם אנשים בשנות חייהם האחרונות. שני המאורעות נראו לי קשורים זה לזה בדרך כלשהי, אבל לא היה ברור לי מהו הקשר ביניהם.

ואז, בעיצומה של הפעילות הכאוטית בירכתי האמבולנס, הכתה בי ההבנה. כולנו מתנסים במאורעות כאלה בחיים, שגורמים לנו להטיל ספק בכמה הנחות בסיסיות; שני הדברים שחשבתי עליהם באותו ליל קיץ ורגע ההתבהרות שבא בעקבותיהם — קשורים לטיעון שאני מציג בספר הזה. והתזה שלי היא זו: נשים נעלות על גברים מבחינה גנטית.

כאשר התחלתי לעסוק במחקר כנוירוגנטיקאי (מי שמתמחה במנגנונים התורשתיים של מחלות עצבים ניווניות), אחד האתגרים הבלתי־צפויים שנתקלתי בהם היה הקושי לגייס מספיק משתתפים מבוגרים בריאים לצורכי המחקר. גם לאחר שניסחתי שאלות מחקר מושלמות והשגתי את התמיכה הכספית החיונית לבחון אותן, לעיתים קרובות נתקעתי ונאלצתי לדחות את ביצוע המחקר מפני שלא הצלחתי למצוא מתנדבים מבוגרים בריאים משני המינים במספרים שווים. תהליך הגיוס עשוי היה להימשך שנים.

אלא ששרה, כמובן, נמצאה שם לעזרתי. שרה היא בשנות השמונים המאוחרות לחייה ויש לה שני מפרקי ירך מטיטניום, אבל עם ההליכון שלה כמעט אי אפשר לעצור אותה. לוח הזמנים השבועי שלה כולל קורס לציור בצבעי מים, שחייה, חוג לבריאות הלב, בתוספת ערב ריקוד שבועי קבוע. ואם לא די בכך, שרה משתתפת כמעט בכל הפעילות היומית במרכזי יום לקשישים ברחבי העיר. היא חברה בארגון מתנדבים שאנשיו מגיעים לבתי חולים לבקר חולים זקנים שאין להם משפחות או חברים שיכולים להקדיש להם זמן. והיא גם לגמרי במקרה סבתא שלי.

לעיתים קרובות בני המשפחה מבקשים ממני לנסות לדבר עם שרה ולשכנע אותה להאט את הקצב. כולם מודאגים מכך שהיא יותר מדי עסוקה. אני עונה להם תמיד אותה תשובה: מצבה טוב כל כך בדיוק מפני שהיא פעילה בלי הרף ומוצאת משמעות רבה בעיסוקים היומיומיים שלה. ומה שחשוב יותר, אם היא תחדל מהפעילות החברתית שלה, מיד יאזלו כל המתנדבים המבוגרים יותר שאני זקוק להם במחקרים שלי.

סבתא שלי החלה לעזור לי לגייס משתתפים למחקרים כמעט לפני עשרים שנה. היא לא היססה לתת לי עצות. ״לעולם לא תמצא אפילו מתנדב אחד שירצה לעזור לך במחקר כשאתה לובש את חלוק המעבדה המפחיד הזה עם תווית השם שלך עליו,״ אמרה לי. ״אם אני הייתי במקומך, הייתי נפטרת ממנו. וגם האחות שלך — בלי חלוקי מעבדה, בכלל. הם מאיימים עלינו. החלוק מזכיר לי את הניתוחים שעברתי, ולמה שארצה להיזכר בהם? בלי החלוק אתה תיראה כמו בן אדם רגיל. הרי אתה מבקש מאנשים לתת לך משהו מעצמם, וזה לא דבר קטן. אתה תראה — יש הרבה אנשים שרוצים לעזור.״

שמעתי בקולה ונפטרתי מחלוק המעבדה. וזה עבד. אחרי שהצגתי את המחקר שלי לפני מתנדבים פוטנציאליים כשאני לבוש בבגדים רגילים, היה לנו מספר משתתפים גבוה מזה שנזקקנו לו. הבעיה הייתה שגם אם כל מי שנמצא בחדר הסכים להשתתף בניסוי, תמיד היה מחסור באנשים מקבוצה דמוגרפית אחת. פשוט לא היו ביניהם די גברים.

נשים זקנות מאריכות חיים בממוצע ב-4 עד 7 שנים יותר מגברים,⁶ ואף יותר מזה. הפער באריכות החיים נעשה בולט יותר ככל שאנחנו מתקרבים לקצה תוחלת החיים של האדם. מעל לגיל 85, מספרן של הנשים עשוי להיות כפול מזה של הגברים. באשר לבני 100, היתרון ההישרדותי של הנשים מובהק עוד יותר: מתוך כל 100 בני 100 החיים היום, 80 הן נשים ורק 20 הם גברים.ⁱ

אני קופץ עשר שנים קדימה לערב בראשית הסתיו, בעת שהעלים רק החלו לשנות את צבעם. הוזעקתי ליחידה לטיפול נמרץ ביילודים. רֶבֶּקָה, האחות הכוננית, פגשה אותי על יד הכיור ומסרה לי את הפרטים על שני פגים שהתקבלו ביחידה ימים מעטים קודם לכן. התאומים האחאים, ג'ורדן ואמילי, נולדו בשבוע העשרים וחמישה להיריון — יותר משלושה חודשים לפני התאריך המשוער. לבשתי חלוק נקי, כפפות כחולות ומסכה, שכן הדבר האחרון שהתינוקות האלה היו זקוקים לו הוא להיחשף לכל מה שהבאתי איתי מחדר המנוחה של הסגל שישבתי בו בעת שהזימונית שלי צפצפה.

רבקה הייתה אז חברה בצוות בית החולים כבר יותר משלושה עשורים, ולמרות השעות הארוכות והעבודה הקשה עד מאוד ביחידה לטיפול נמרץ ביילודים, נראתה צעירה בהרבה משישים־ומשהו שנותיה. לרבקה היו קול ונוכחות מהסוג שהותיר אותך עם תחושה רגועה של ביטחון, בלא קשר לחומרתו של המצב. רוב אנשי הצוות, כולל רבים מהרופאים, נהגו להתייעץ איתה לעיתים קרובות כאשר שקלו לשנות את תוכנית הטיפול של מישהו מהמטופלים הקטנים ביותר בבית החולים. בהיותה האחות הראשית של רמה 4 ביחידה לטיפול נמרץ ביילודים (או בקיצור — NICU), רבקה הייתה ממש ״הלוחשת לפגים״. ומה שאמרה לי באותו לילה עתיד היה לשנות לא רק את מסלול המחקר שלי, אלא גם את חיי.

למזלנו הטוב, רבים מאיתנו בדרך כלל לא מודעים למאבקים שפגים נאלצים להיאבק רק כדי לשרוד עוד יום. זעירים ושבריריים, הם חייבים להילחם על הישרדותם, לבדם בבתים הזעירים השקופים שלהם. האינקובטורים האלה, מעין רחם מלאכותי מתוכנן ומעוצב כקירוב גס של המקור, ממלאים עבורם את התפקיד של סביבה מבוקרת עד אשר התינוקות בוגרים וחזקים די הצורך ואינם זקוקים לו עוד.

ברמה 4 של NICU נמצאים בדרך כלל הצעירים ביותר והפגועים ביותר מבין הפגים. ברבים מהאינקובטורים המוצבים כאן מותקנת מערכת סינון אוויר שמבודדת את התינוקות מהעולם ובכך מפחיתה את הסיכוי לזיהומים. האינקובטורים מספקים גם את כמות הלחות הדרושה לאוויר שבתוכם. לעיתים עורם של תינוקות שנולדו זמן רב לפני המועד טרם השלים את התפתחותו במלואה והוא אינו מסוגל לספק את המחסום החיוני למניעת התייבשות.

כמות אדירה של טכנולוגיה ושל משאבים אנושיים מושקעת במעטים היקרים האלה, השוכנים בתיבות הזכוכית האקרילית שלהם. אחיות, רופאות ורופאים ובני משפחה נאבקים יחד במאבק מתמיד להחזיק את התינוקות האלה בחיים, לעודד אותם לגדול ולהתחזק.

לעולם לא מתרגלים באמת לקולות הציוד ב-NICU. המאווררים מהמהמים, המוניטורים מזמזמים, ומדי פעם נשמע קולה של אזעקה מצפצפת בעוצמה שדי בה כדי לערער אפילו את הצוות הרפואי המנוסה ביותר. אין פלא שבמחקרים נמצא כי למופעי האורות והקולות של הרפואה המודרנית עשויה להיות השפעה שלילית על בריאותם של פגים⁷ (נושא שהרופאים מחפשים לו פתרון ממש בימים אלה).

מפגש ההיכרות שלי עם טיפול נמרץ ביילודים היה קשה ומהיר, בתחילה כסטודנט לרפואה ולאחר מכן כרופא. בתקופה ששהיתי שם הרגשות שלי נעו במהירות בין יראה טהורה לפחד אימים, לעיתים קרובות התנסיתי במעברים מהירים מתחושה אחת לאחרת, ולפעמים הרגשתי את שתיהן בעת ובעונה אחת.

עם זאת, רוב הזמן עובר בהמתנות ארוכות. עם כל ההתקדמות הרפואית שנעשתה במשך שנים, הזמן הוא עדיין הדבר החשוב ביותר עבור הגופים הצעירים האלה. התינוקות האלה שרויים בהיפוך מוחלט של מרוץ נגד הזמן — הביולוגיה שלהם זקוקה לזמן רב ככל האפשר כדי להבשיל. הם מגיעים לטיפול נמרץ ביילודים מסיבות שונות, כמובן, אבל במקרים רבים הם נמצאים שם רק מפני שלידה מוקדמת מסכנת את המוח ואת הריאות, שזקוקים לזמן רב יותר להשלמת התפתחותם בהשוואה לשאר איברי הגוף.

לפעמים, אחד האתגרים הגדולים ביותר של הפגים, כזה שקובע את סיכויי ההישרדות שלהם, הוא דרגת הבשלות של הריאות.⁸ ריאותיהם של פגים צריכות להשיג חמצן ולשחרר פחמן דו־חמצני בקצב שמותאם לחיים מחוץ לרחם, זמן רב לפני שהן אמורות לעשות זאת. איננו יודעים עדיין למה יש תינוקות שנולדים טרם זמנם, אבל במרוצת הזמן עלה בידינו לפתח אמצעי התערבות משופרים שמגדילים את סיכויי ההישרדות שלהם.⁹

ויסות של טמפרטורת הגוף וכן התגוננות מפני טריליוני מיקרואורגניזמים שאינם חדלים לחפש מטרות קלות — עלולים להיות מטלות כבדות מדי לכמה מהפגים. יכולת ההישרדות של התינוקות האלה, שהופרדו מהמעטפת המגוננת של הרחם חודשים לפני שהם מוכנים להתמודד עם האתגרים של החיים בחוץ, היא ממש נס. אבל הם שורדים. בסופו של דבר, גורמים רבים משפיעים על יכולתו של הפג לשרוד — החל מגיל ההיריון בעת הלידה ועד למכשולים בלתי צפויים בהמשך הדרך. במפתיע, אחד הסמנים החשובים ביותר שמנבאים הצלחה בהתמודדות עם טלטלות החיים מתמצה במשהו פשוט לגמרי, כפי שעמדתי לגלות.

לאחר שבדקתי את ג'ורדן ואמילי, רבקה הובילה אותי במסדרון ארוך אל חדר שקט, שם יכולתי להקדיש זמן להוריהם. לא בכל בתי החולים יש מרחב מתאים שמשפחות מודאגות יכולות לשהות בו בנוחות. לנו היה מזל שהיה לנו חדר לשיחות כאלה.

ישבתי עם סנדרה ותומס כדי לדון איתם בתוכנית הטיפול שלנו בתאומים שלהם, אבל לפני שהספקתי לדבר, הם החלו לספר לי על המסע שלהם להורות. לאחר ניסיונות כושלים רבים, סבבים רבים־מספור של הזרקות הורמונים ואפילו הפריה חוץ־גופית, הם כבר נואשו למעשה מהסיכוי שיהיו להם ילדים משלהם.

ואז זה קרה. הם היו מאושרים כשהתברר להם שהם בהיריון, אבל ניסו בתחילה לא להיתפס להתרגשות מוגזמת. הם ידעו מניסיונם האישי כמה מהר חדשות טובות הופכות לרעות. אבל ככל שחלפו הימים והשבועות, הם החלו בהדרגה להרשות לעצמם להאמין כי ההיריון הזה עשוי באמת לעשותם מאושרים. כאשר תצלום האולטרסאונד הראה כי סנדרה אכן בהיריון, ולא עם תינוק יחיד אלא עם שניים, נראה היה שהחלום שלהם על משפחה הולך ומתגשם.

ובדיוק ברגע שהרשו לעצמם לנשום לרווחה, ניחתה עליהם מכה נוספת. בבת אחת הם נאלצו להפסיק לדמיין איך ייראו החיים בדירתם השקטה בברוקלין כשתתמלא בקולותיהם מלאי החיים של שני פעוטות, ולהתחיל לקוות ולהתפלל שהתאומים שלהם ישרדו.

באחד הלילות רבקה זימנה אותי בשעה מאוחרת מפני שלא הייתה מרוצה ממראהו של ג'ורדן. מניסיונה רב־השנים למדה שהאינסטינקטים שלה כמעט תמיד נכונים. מאחר שטיפלתי בתאומים מאז התקבלו למחלקה, הייתי מלא ציפייה לראות אותם — הם השתנו במהירות רבה כל כך מאז היום הראשון לשהותם כאן. לכן הייתי מודאג מהידיעה שקיבלתי מרבקה. אמנם לאחר שבועיים במחלקה הם כבר נשמו היטב בכוחות עצמם, אבל ידעתי שעדיין לא יצאו מכלל סכנה.

בדרכי לאינקובטור של ג'ורדן השתדלתי לא להסתבך בכל הכבלים המחוברים למכונות שעזרו לתינוק במאמציו לשרוד. אחרי שעברתי את המסלול הקבוע — רחצת ידיים בסבון חיטוי, לבישת חלוק, כפפות ומסכה — נפגשתי עם רבקה לצד מיטתו. שנינו ידענו שמצב העניינים עלול להיות לא צפוי אצל מטופלים צעירים כל כך. רבקה הזהירה אותי שעליי להתכונן לרע מכול במקרהו של ג'ורדן, והיא צדקה. 12 שעות לאחר מכן ג'ורדן נפטר.

כמה שנים לאחר מכן פגשתי במקרה את רבקה, הפעם בקפטריה של בית החולים. כבר עברתי למוסד אחר, והגעתי לשם כדי להרצות. לאחר שנים רבות של שירות מסור, רבקה החלה להתכונן לפרישה בסוף אותו חודש וכבר ציפתה לכך שתוכל להקדיש זמן רב יותר לשבעת הנכדים ולשני הנינים שלה. אמרתי לה שהזיכרון מאותו לילה במחלקה לטיפול נמרץ ביילודים עדיין טרי מאוד במוחי.

״כן, הם לעולם לא מרפים ממך,״ אמרה. ״אני עדיין זוכרת את פניו של כל אחד מהם.״ היא הושיטה את ידה לספל הקפה ולגמה ממנו.

״יש משהו שרציתי לשאול אותך,״ אמרתי לה. ״באותו לילה במחלקה — איך ידעת שמשהו קורה לג'ורדן? מה גרם לך לחשוב שלא היה לו סיכוי לחיות?״

״אני לא בטוחה... אבל כשעושים את העבודה הזאת כל כך הרבה זמן, מפתחים חוש לדברים האלה. וכל כך הרבה דברים שאנחנו עושים הם בעצם החלטה של הרגע. לפעמים זה אפילו משהו שתוצאות המעבדה או הבדיקות לא תמיד מראות אותו מראש. אולי זאת אינטואיציה. אבל דבר אחד בטוח: במחלקה לטיפול נמרץ ביילודים כמעט תמיד לבנים הרבה יותר קשה מאשר לבנות. ונדמה לי שזה לא רק ב-NICU... איבדתי את בעלי לפני 12 שנים, ורוב החברות שלי גם הן אלמנות.״

שתקתי וחשבתי על מה שרבקה אמרה לי זה עתה. לא יכולתי שלא לחשוב על סבתא שלי ועל מיעוט הגברים בקצה המרוחק של מסלול ההזדקנות האנושי. הרגשתי כאילו כל הדברים שחקרתי אי־פעם וכל הניסיונות שהתנסיתי בהם בעבודה הקלינית התלכדו יחד באותו רגע לשאלה חדה וברורה, שעלתה מתוך הערפל של שנות לימוד ומחקר.

״תמיד לימדו אותי שגברים הם המין החזק. אבל זה ההפך ממה שראיתי עד עכשיו, גם בהיבט הרפואי וגם במחקר הגנטי שלי; למה על פיהם הגברים נראים כאילו הם דווקא המין החלש?״ שאלתי.

״אולי אתה פשוט לא שואל את השאלה הנכונה,״ היא הרהרה בקול ובחשה את הקפה שנותר בספלה. ״במקום לחשוב על חולשה גברית, אולי השאלה שאתה צריך לשאול היא, מה עושה את הנשים חזקות יותר?״

התשובה לשאלה של רבקה צפה בזיכרוני שש שנים לאחר מכן: זה היה יום קיץ יפהפה — יום מושלם לנסיעה לחוף הים. השמש זרחה סוף־סוף אחרי חורף ארוך מאוד ואביב רטוב מאוד. הבטחתי לאֶמה, אשתי, שנבלה קצת זמן שקט יחד, רק שנינו, ומאחר שלא הייתי כונן באותו יום, כיביתי את הטלפון. הדבר האחרון שאני זוכר הוא, שהושטתי יד לאשתי והחזקתי בה כשנסענו מערבה ברחוב ריק למדי ושרנו את השיר ששמענו בפעם הראשונה שרקדנו יחד, שירו של לנארד כהן ״Dance Me to the End of Love״.

כעבור זמן עדי ראייה סיפרו לנו שהמכונית שלנו נחבטה מהצד על ידי מישהו שנסע באור אדום ודהר לעברנו במהירות של יותר משבעים קילומטרים לשעה. המכונית שלנו התהפכה פעמיים. המכה הייתה רבת־עוצמה, גג המכונית שלנו שקע פנימה וכריות האוויר בכלל לא נפתחו. בגלל הנזק הקשה למכונית שלנו, אנשי ההצלה שהגיעו התכוננו לטפל בפציעות איומות. היה לנו מזל שנשארנו בחיים.

שנינו סבלנו מחבלות ומדימומים מזכוכית המגן, שהתנפצה והמטירה עלינו רסיסים כשהמכונית התהפכה. בהתחשב בעוצמת הפגיעה, הפציעות שלנו התבררו כקלות למדי ודומות למדי — אבל הפציעות של אמה היו קצת יותר חמורות משלי. אתם יודעים על מה חשבתי כששכבתי מרותק ללוח גב באמבולנס שדהר אל בית החולים? חשבתי עד כמה אני אסיר תודה על כך שאֶמה היא נקבה גנטית ויש לה שני כרומוזומי X.

חזרתי במחשבתי ליום שבו רבקה הציעה לי לשאול את עצמי מדוע נשים חזקות יותר מגברים, הן בתחילת החיים והן לקראת סופם. ידעתי מתוך עבודתי הקלינית ועל סמך המחקר שלי ¹⁰ שגם אם הפציעות של אשתי הן בדיוק כמו אלה שלי, יש לה סיכויים רבים יותר להחלים מהר יותר וטוב יותר ממני. הפצעים שלה יגלידו במהירות רבה יותר, וקרוב לוודאי שהיא תסבול פחות מזיהומים בעקבות הפציעות, הודות למערכת החיסון הטובה יותר שלה. בסיכומו של דבר, הפרוגנוזה שלה כמעט בוודאות תהיה טובה מזו שלי.

זאת משום שלרשות הגוף שלה עומדים שני כרומוזומי X,ו¹¹ ואילו לי יש אחד בלבד. אם לסכם בקצרה את ההבדלים הכרומוזומיים הבסיסיים בין המינים, התאים בגופן של כל הנקבות הגנטיות מכילים שני כרומוזומי X, ואילו אלה של זכרים גנטיים מכילים כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד.ⁱⁱ כאשר מדובר בהתמודדות עם הטראומות של החיים, לנשים גנטיות יש אפשרויות שאין לגברים גנטיים.

שני כרומוזומי המין מועברים אלינו מההורים הביולוגיים שלנו עוד לפני שאנחנו נולדים. העליונות הגנטית של אשתי נקבעה זמן רב לפני שנפגשנו. כשהייתה רק בת עשרים שבועות ברחם אמה, כבר היה לה יתרון הישרדותי בהשוואה אליי — כזה שיתמיד להתקיים בכל נקודת השוואה בין מעגלי החיים שלנו. הוא יתקיים גם אם נשקלל את אורח החיים השונה או גורמי סיכון אחרים כגון סיכונים מקצועיים או הסיכוי להתאבדות. מרגע ההתחלה, היא צפויה לחיות זמן רב יותר ממני בלי קשר למה שהחיים יזמנו לנו.

ואשתי מרוויחה לא רק כשמדובר באריכות חיים. גם הסיכון שלה לחלות בסרטן באיברי גוף שיש לשנינו נמוך משלי. ואם היא תחלה בסרטן, יש לה סיכויים טובים יותר להחלים, שכן מחקרים מראים שנשים מגיבות טוב יותר מגברים לטיפולים נגד סרטן. מובן שנשים רבות יותר חולות בסרטן השד, אבל ככלל, יותר גברים מתים מדי שנה מסרטן מאשר נשים.

המחיר שנשים משלמות על כך שמערכת החיסון שלהן אגרסיבית יותר ומתמודדת טוב יותר עם זיהומים ממקור מיקרואורגניזמי ועם תאים ממאירים, מתבטא בביקורת עצמית מחמירה — במונחים של מערכת החיסון. מערכות החיסון של נשים גנטיות צפויות יותר לתקוף אותן עצמן,¹² כפי שקורה במחלות כגון זאבת או טרשת נפוצה. הדבר היחיד אם כך שעובד לטובתי הוא העובדה שיש לי סיכוי נמוך יותר לפתח מחלה אוטואימונית.

באותו ערב, כשדהרנו לבית החולים, ידעתי שהתאים בגופה של אשתי כבר התחילו להתחלק, והיו נתונים בתהליך של ברירה תאית כדי להתמודד עם החיידקים שבוודאי כבר פלשו לגופה ברגע שנפגענו. התאים המתרבים נעזרו בתבונה הגנטית הקולקטיבית שלהם כדי לתקן את הרקמות הפגועות. ובכל מקום בגופה, בין שהיו אלה הלויקוציטים (תאי הדם הלבנים), שהם חלק ממערכת החיסון שלה, ובין שהיו אלה תאי האפיתל שבונים את העור שלה, הם כבר היו נתונים בתהליך גנטי מועצם של ברירה תוך כדי התרבות. הגוף שלי, שבנוי מתאים שכולם זהים, לא נהנה מהאפשרות הזאת.

אף על פי שבכל תאי גופה של נקבה גנטית יש שני כרומוזומי X, כל תא בפני עצמו משתמש רק באחד מהם. התאים בגופה של אשתי משתמשים בכרומוזום ה-X שקיבלה מאביה או בזה שקיבלה מאמה [שאינם זהים במטענם הגנטי. המתרגמת]. לתאים שלי אין מותרות כאלה. כל אחד מתאי גופי נאלץ להשתמש בדיוק באותו כרומוזום X, זה שירשתי מאמי, ואילו כרומוזום Y, שירשתי מאבי, לא יכול להביא תועלת רבה לאחר התאונה שעברנו, הוא סתם ישב לו שם חסר אונים.

היכולת להשתמש בכרומוזומי X שונים היא אחת הסיבות העיקריות לעליונות הגנטית של אשתי. בעת שחדְרנו בבית החולים התמלא בבלונים עם ברכות ״החלמה מהירה״, התאים בגופה השתמשו בכרומוזומי X שונים והמשיכו להתחלק ולהתרבות במהירות. המצב שבו 50 אחוזים מתאי הגוף השתמשו ב-X שקיבלה מאמה ו-50 אחוזים ב-X שקיבלה מאביה¹³ השתנה במהירות רבה למצב לא מאוזן בעליל עם עודף גדול של תאים שמשתמשים רק ב-X אחד מבין השניים, זה שמגלה יעילות רבה יותר בביצוע המשימות הנדרשות.

עוד לפני שהגיעו אנשי ההצלה הראשונים, תאי דם לבנים רבים שמשתמשים באותו כרומוזום X יעיל כבר החלו להתחלק במהירות. וכדי להתמודד עם האתגר שבריפוי הרקמות, אותה תחרות בין־תאית שבה גוברים תאים המשתמשים בכרומוזום X המתאים יותר למשימה, כבר התנהלה מן הסתם גם במקומות אחרים בגופה. אילו הייתם מתבוננים במה שנעשה בדם שלי בציפייה לראות תחרות דומה, הייתם מתאכזבים.

הודות לאפשרות להשתמש בשני כרומוזומי X, הנשים ניחנות בגיוון גנטי נרחב יותר. והיכולת להסתמך על הידע הגנטי המגוון יותר היא זו שבזכותה הנשים תמיד מנצחות. בין שמדובר בהישרדות של תינוקת ביחידה לטיפול נמרץ ביילודים ובין שמדובר ביכולת של אישה להתמודד עם זיהומים או בסיכון המופחת שיש להן ללקות בהפרעת התפתחות שכלית שנמצאת בתאחיזה ל-Xⁱⁱⁱ — כל הסיפור מתמצה בכך שלנשים יש מידה של גמישות גנטית שאין לגברים.

אף על פי שאנחנו משתייכים לאותו מין ביולוגי [תרגום למונח species, שנועד להבחין בין מין ביולוגי למין=sex למגדר. המתרגמת] ואנחנו דומים בינינו יותר מכפי שאנו שונים, יש סיבה חשובה לכך שהנשים הן בעלות יתרון גנטי. עצם הקיום שלנו תלוי בכך זה מיליוני שנים. היות הנשים המין (sex) החזק יותר במובן הגנטי, הוא מה שאפשר להן לשרוד זמן ארוך די הצורך להבטיח את ההישרדות של הצאצאים שלנו — שמשמעותה ההישרדות של כולנו.

המחקר הגנטי המקורי שלי ותגליותיי הקליניות, ניסיון החיים שלי, העבודה פורצת הדרך של עמיתיי והממצאים של מדענים חלוצים שאתגרו את התפיסות של זמנם, התכנסו כולם בסופו של דבר למסקנה הזאת שאינה ניתנת להכחשה: הנשים הן המין החזק יותר.

בספר המחצית הטובה יותר אסקור את האתגרים המרכזיים הנקרים על דרכנו במרוצת חיינו ואראה איך נשים גנטיות גוברות על הגברים ומותירות אותם מאחור בכל הקשור לאריכות חיים, לסיבולת, לאינטלקט ולעמידות. אתקוף את הדרך שבה הרפואה וכמעט כל תחום אחר התייחסו בביטול לעובדה הזאת.

כאשר למדתי בבית הספר לרפואה לימדו אותי לצפות שרבות יותר מהמטופלות שלי (לעומת הגברים) ידווחו על אינספור תופעות לוואי בשימוש בתרופות שארשום להן. לימדו אותי גם שהסיבה הסבירה לכך היא התנהגותית — נשים פשוט מדברות יותר על כל בעיה ועל פי רוב מגיעות לרופא שלהן לעיתים קרובות יותר מגברים.

אבל אם מדובר רק בהטיה של דיווח־יתר, מדוע נשים רבות כל כך סובלות מתופעות לוואי חמורות שמחייבות התערבות רפואית משמעותית? בסקירה שנערכה על ידי המשרד לביקורת המדינה בארצות הברית (US General Accounting Office)ו¹⁴ נבדקו עשר תרופות שהוצאו מהשוק, ונמצא כי שמונה מהן היו מסוכנות לנשים. נוסף על כך, רופאים נוטים מבלי משים לרשום למטופלות שלהם מינונים גבוהים מדי של תרופות, ללא צורך.

אף על פי שאנו יודעים כבר שנים רבות שמנקודת מבט רפואית נשים רגישות יותר לתרכובות שונות כגון אלכוהול, מרביתנו עדיין רושמים תרופות לשני המינים הגנטיים כאילו היו זהים. זה חייב להשתנות. כמעט לפני עשרים שנה המכון לרפואה של האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית (National Academy of Sciences) פרסם דוח שהצהיר: ״היות האדם זכר או נקבה הוא משתנה יסודי חשוב שמחייב שיקול דעת.״¹⁵ אז בואו נקדיש לו שיקול דעת.

מלבד מיילדות וגינקולוגיה, כל ההתקדמות המדהימה שנעשתה ברפואה המודרנית ושכולנו נהנים ממנה מקורה במחקרים שרובם המוחלט נעשו על משתתפים גברים בלבד, על חיות מעבדה ממין זכר ועל תרביות של רקמות שנלקחו מפרטים זכריים. הפערים העצומים שנוצרו עקב מחסור בחיות מעבדה נקבות וברקמות ותאים שמקורם בנקבות לניסויי תרופות קדם־קליניים — לא מותירים ברירה לרופאים אלא לאמוד, ובמקרה הרע לנחש, מהו המינון או הטיפול הטוב ביותר למטופלות שהן נשים גנטיות.

כאשר תכננתי מחקרים כדי לבחון את כושרה בהמתת חיידקים של תרופה אנטיביוטית שגיליתי לפני כעשרים שנה, אני זוכר עד כמה נאיבי הייתי לגבי הכללתן של נשים במחקר הבסיסי והקליני. כדי להמשיך ולבחון את ההשפעות של אחת התרופות שגיליתי, התקשרתי לחברה שהתמחתה בהרצת ניסויים באופן עצמאי, כדי שאוכל להשתמש בממצאיה בשביל לאשש או להפריך את הממצאים שלי. בעת שתכננתי את הניסויים שהחברה אמורה הייתה לערוך למעני, הנחתי כי היא תשתמש במספר שווה של עכברים זכרים ונקבות.

טעיתי. החברה השתמשה רק בעכברים זכרים. כפי שהתברר לי בהמשך, החברה הזאת לא הייתה היחידה שנהגה כך. כל האחרים עשו בדיוק אותו דבר. כאשר שאלתי מדוע הם נוהגים כך, נאמר לי באותה עת שקל יותר (וזול יותר) להשתמש בזכרים. מעניין היה לגלות, כפי שגיליתי כעבור זמן, שנקבות עכברים מצוידות במערכת חיסון חזקה הרבה יותר, מה שעלול לסבך את התוצאות של ניסוי שנועד לרפא זיהומים באותה מידה בשני המינים.

האמת היא שבמשך זמן רב מדי שגינו בהבנה של היכולות הגופניות של נשים ולא הערכנו כהלכה את החוזק הגנטי שלהן. בספרי המחצית הטובה יותר, אני מתכוון להראות איך התפיסות שלנו, הדאגה לבריאותנו ותרבות המחקר שלנו צריכות להשתנות. העתיד של הרפואה ושל ההישרדות שלנו כמין ביולוגי תלויים בכך.