שיעורים בכימיה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שיעורים בכימיה
מכר
אלפי
עותקים
שיעורים בכימיה
מכר
אלפי
עותקים

שיעורים בכימיה

4.7 כוכבים (869 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Lessons In Chemistry
  • תרגום: הדסה הנדלר
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 412 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 52 דק'
  • קריינות: עדן לוי
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 47 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בפעם הראשונה שאליזבת זוט פגשה את קלווין אוונס, הוא כינה אותה בטעות "מזכירה" וגירש אותה מהמעבדה שלו. בפעם השנייה שנפגשו, הוא הקיא עליה. כך לא צומח סיפור אהבה שגרתי, אבל מצד שני – דבר בחייה של אליזבת זוט לא היה שגרתי: כימאית פורצת דרך בארצות הברית של שנות השישים, יפהפיה, סרבנית חתונות ועכשיו - גם בהיריון. 

אבל אז, כמעט ברגע אחד, אליזבת מאבדת את כל עולמה. את האהוב שלה, את הקריירה שלה, את עתידה. היא לא אשמה בדבר, זו התקופה. אבל לאליזבת זוט אין שום כוונה להניח לעולם שלה להתמוטט. היא יוצאת לקרב. 

זה מתחיל בקטן. זוט מקבלת הצעה להנחות תוכנית בישול בערוץ טלוויזיה נידח. זו השפלה, אין ספק. היא אמנם מבשלת נהדר אבל היא כימאית, לא עקרת בית, אלא שעד מהרה מתברר לצופים שמדובר בהרבה יותר מעוד תוכנית בישול. זו תוכנית על החיים, על יחסי כוח, על תחושת ערך עצמי. התוכנית הופכת ללהיט, וזוט? היא הופכת לכוכבת כמעט נגד רצונה. ודווקא אז, היא מוכנה לוותר שוב על הכל, לטובת הדבר האחד שהיא מאמינה בו.

שיעורים בכימיה הוא ספר שנון וחכם, מענג ומלא חיים. זהו ספרה הראשון של הפרסומאית בוני גרמוס, שעורר עניין עצום בעולם, נמכר לתרגום לארבעים מדינות שונות, זכה לביקורות משבחות וזינק מייד עם צאתו לאור לראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

פרק ראשון

1
נובמבר 1961

ב-1961, כשנשים לבשו שמלות כפתורים, היו חברות במועדוני גננוּת והסיעו לגיונות של ילדים במכוניות חסרות חגורות בטיחות בלי לחשוב פעמיים; אז, לפני שמישהו ידע שתהיה תנועה של שנות השישים, ועל אחת כמה וכמה שהחברות בתנועה יקדישו את שישים השנים הבאות לתיעודה; אז, כשהמלחמות הגדולות נגמרו והמלחמות החשאיות רק התחילו ואנשים רעננו את מחשבותיהם והשתכנעו להאמין שהכול אפשרי, אמה בת השלושים של מדלן זוֹט התעוררה בכל בוקר לפני עלות השחר והיתה בטוחה בדבר אחד בלבד: החיים שלה נגמרו.

למרות הביטחון הזה, היא עשתה את דרכה למעבדה כדי לארוז לבתה ארוחת צהריים.

"דלק ללמידה", כתבה אליזבת זוט על פיסת נייר קטנה ותחבה אותה לתיק האוכל של בתה. אחר כך קפאה לרגע, העיפרון באוויר, כאילו שקלה מחדש. "תשחקי במשחק קבוצתי בהפסקה, אבל אל תיתני לבנים לנצח באופן אוטומטי", היא כתבה בפתק נוסף. אחר כך נעצרה שוב ותופפה בעיפרון על השולחן. "את לא מדמיינת", היא כתבה בפתק השלישי. "רוב האנשים איומים". היא הניחה את השניים האחרונים למעלה.

רוב הילדים הקטנים לא יודעים לקרוא, ואם הם יודעים, הרי זה בדרך כלל מילים כמו "כלב" ו"לך". אבל מדלן קראה מגיל שלוש ועכשיו, בגיל חמש, כבר גמעה את רוב הספרים של דיקנס.

מדלן היתה מין ילדה כזאת — מישהי שמסוגלת להמהם קונצ'רטו של באך, אבל לא לקשור את שרוכי הנעליים; שמסוגלת להסביר את סיבוב כדור הארץ, אבל נכשלת באיקס־מיקס־דריקס. וזו היתה הבעיה. כי תמיד משבחים עילויים מוזיקליים, אבל לא משבחים קריאה מוקדמת. וזה מפני שמי שלומדים לקרוא מוקדם פשוט טובים במשהו שגם אחרים יהיו טובים בו בבוא הזמן. אז להיות ראשונה זה לא מיוחד — זה סתם מעצבן.

מדלן הבינה את זה. בגלל זה הקפידה בכל בוקר — אחרי שאמה יצאה ובזמן שהשכנה והשמרטפית שלה, הארייט, היתה עסוקה — להוציא את כל הפתקים מתיק האוכל, לקרוא אותם ואז לאחסן אותם עם שאר הפתקים בקופסת נעליים במעמקי ארון הבגדים שלה. כשהגיעה לבית הספר, העמידה פנים שהיא כמו שאר הילדים: לא יודעת קרוא וכתוב. ההשתלבות היתה חשובה למדלן יותר מכל דבר אחר. ואת ההוכחה שלה לא היה אפשר להפריך: אמה מעולם לא השתלבה ותראו מה קרה לה.

זה היה שם, בעיר קוֹמוֹנְס שבדרום קליפורניה, שבה מזג האוויר היה חם רוב הזמן, אבל לא חם מדי, והשמים היו כחולים רוב הזמן, אבל לא כחולים מדי, והאוויר היה נקי, כי כזה היה האוויר אז, שהיא שכבה במיטתה בעיניים עצומות וחיכתה. היא ידעה שעוד מעט תרגיש נשיקה עדינה על המצח וקיפול זהיר של השמיכה סביב כתפיה, ותשמע מלמול של "חיי את היום" באוזנה. כעבור דקה נוספת היא תשמע את התנעת המכונית, את חריקת הצמיגים, כשהפלימות' תיסע לאחור בשביל הגישה, ואת הצליל המתכתי של המעבר בין ההילוך האחורי להילוך הראשון. ואז תצא אמה המדוכאת תמיד אל אולפן הטלוויזיה, ושם תלבש סינר ותצא אל הסט.

לתוכנית קראו "ארוחת ערב בשש", ואליזבת זוט היתה מלכתה ללא עוררין.

2
פַּיין

אליזבת זוט, כימאית בעברה, היתה אישה בעלת עור מושלם והתנהגות מובהקת של אדם שלא היה ממוצע ולעולם לא יהיה.

היא התגלתה, כמו כל הכוכבים הטובים. אם כי במקרה של אליזבת, לא היו אלה גלידרייה, פגישה מקרית על ספסל או היכרות אקראית. במקרה שלה היתה זו גניבה — ליתר דיוק, גניבה של אוכל — שהובילה לגילויה.

הסיפור היה פשוט: ילדה ושמה אמנדה פַּיין, שאהבה לאכול במידה שיהיו פסיכולוגים שיחשבו שהיא בעלת משמעות, אכלה את ארוחות הצהריים של מדלן. מפני שארוחות הצהריים של מדלן לא היו ממוצעות. בעוד שאר הילדים לעסו כריכים של חמאת בוטנים וריבה, מדלן פתחה את קופסת האוכל שלה ומצאה בה פרוסה עבה של שארית לזניה, תוספת של זוקיני בחמאה, קיווי אקזוטי חתוך לרבעים, חמש עגבניות שרי עגלגלות, מלחייה זעירה, שתי עוגיות שוקולד צ'יפס עדיין חמימות ותרמוס עטוף באריג צמר אדום, מלא בחלב קר כקרח.

התכולה הזאת היתה הסיבה שכולם חשקו בארוחות הצהריים של מדלן, לרבות מדלן. אבל מדלן הציעה אותן לאמנדה כי חברוּת דורשת הקרבה, אבל גם מפני שאמנדה היתה היחידה בכל בית הספר שלא צחקה על הילדה המוזרה שמדלן כבר ידעה שהיא.

רק כשאליזבת שמה לב שהבגדים מתחילים להיתלות על גופה הגרמי של מדלן כמו וילונות שתפירתם גרועה, היא התחילה לשאול את עצמה מה קורה. על פי החישובים שלה, צריכת המזון של מדלן היתה בדיוק מה שנדרש להתפתחות המרבית של בתה, ולכן ההרזיה שלה היתה לא סבירה מבחינה מדעית. פרץ גדילה? לא. היא הכניסה את משתנה הגדילה לחישובים שלה. הפרעת אכילה מוקדמת? לא הגיוני. מדלן אכלה כמו סוס בארוחות ערב. לוקמיה? בהחלט לא. אליזבת לא היתה מהנבהלות — היא לא היתה הטיפוס ששוכב ער בלילה ומדמיין את בתו חולה במחלות חשוכות מרפא. כמדענית, היא תמיד חיפשה הסבר הגיוני, וברגע שהיא פגשה את אמנדה פיין, ששפתיה הקטנות היו מוכתמות ברוטב פּוֹמוֹדוֹרוֹ אדום, היא ידעה שמצאה אותו.

ביום רביעי אחר הצהריים נכנסה אליזבת בסערה לאולפן הטלוויזיה המקומי, חלפה על פני המזכירה ואמרה, "מר פיין, אני מתקשרת כבר שלושה ימים, ואפילו פעם אחת לא הואלת בטובך להחזיר לי שיחה. שמי אליזבת זוט. אני אמה של מדלן זוט — הבנות שלנו הולכות לאותו גן בבית הספר ווּדי — ובאתי לומר לך שהבת שלך מציעה לבת שלי ידידות תמורת שוחד." ומפני שהוא נראה מבולבל, היא הוסיפה, "הבת שלך אוכלת את ארוחות הצהריים של הבת שלי."

"א־ארוחות צהריים?" הצליח וולטר פיין לומר, ובהה באישה שעמדה לפניו בחלוק מעבדה צחור שהטיל מעין אור קדוש, להוציא פרט אחד: ראשי התיבות א"ז שקישטו אותו באדום מעל הכיס.

"הבת שלך, אמנדה," הסתערה שוב אליזבת, "אוכלת את ארוחות הצהריים של הבת שלי. מתברר שזה נמשך כבר חודשים."

וולטר היה יכול רק לבהות. היא עמדה, גבוהה וזוויתית, עם שיער בצבע של טוסט שרוף בחמאה שנמשך לאחור והוחזק בעיפרון, ידיה על המותניים, שפתיה משוחות באדום במלוא הביטחון העצמי, עורה זוהר ואפה ישר. היא השפילה אליו את מבטה כאילו היתה חובשת בשדה הקרב שניסתה להעריך אם כדאי להציל אותו.

"והעובדה שהיא מעמידה פנים שהיא חברה של מדלן כדי לקבל את הארוחות שלה," היא המשיכה, "ראויה לכל גינוי."

"מ־מי את שוב?" גמגם וולטר.

"אליזבת זוט!" היא נבחה בתגובה. "אמה של מדלן זוט!"

וולטר הנהן וניסה להבין. כמפיק ותיק של תוכניות אחר הצהריים, הוא ידע דרמה מהי. אבל זה? הוא המשיך לבהות. היא היתה מהממת. הוא היה המום ממנה, פשוטו כמשמעו. היא מנסה להתקבל למשהו?

"אני מצטער," הוא אמר לבסוף. "אבל כל תפקידי האחיות כבר לוהקו."

"סליחה?" היא שאלה בזעם.

השתררה שתיקה ארוכה.

"אמנדה פיין," היא חזרה ואמרה.

הוא מצמץ. "הבת שלי? אה," הוא אמר, לחוץ פתאום. "מה איתה? את רופאה? את מבית הספר?" הוא קפץ לעמידה.

"אלוהים אדירים, לא," השיבה אליזבת. "אני כימאית. עשיתי את כל הדרך מהייסטינגס בהפסקת הצהריים שלי כי לא הואלת לחזור אלי." וכשהוא המשיך להיראות מבולבל, היא הבהירה. "מכון המחקר הייסטינגס? שבו 'מחקרים פורצי דרך פורצים דרך'?" היא נשפה אחרי שחזרה על הסיסמה הנבובה. "העניין הוא שאני משקיעה הרבה מאמץ בהכנת ארוחות צהריים מזינות למדלן — משהו שאני בטוחה שגם אתם טורחים לעשות בשביל הבת שלכם." וכשהוא המשיך לבהות בה בהבעה אטומה, היא הוסיפה, "כי ההתפתחות הקוגניטיבית והגופנית של אמנדה חשובה לכם. כי אתם יודעים שהתפתחות כזאת תלויה באיזון הנכון של ויטמינים ומינרלים."

"העניין הוא שגברת פיין..."

"כן, אני יודעת. נעדרת. ניסיתי ליצור איתה קשר, אבל אמרו לי שהיא גרה בניו יורק."

"אנחנו גרושים."

"צר לי לשמוע, אבל הקשר בין גירושים לארוחות צהריים אפסי."

"זה עשוי להיראות כך, אבל..."

"גבר יכול להכין ארוחות צהריים, מר פיין. זה לא בלתי אפשרי ביולוגית."

"בהחלט," הוא הסכים ומשך כיסא. "בבקשה, גברת זוט, בבקשה שבי."

"יש לי משהו בציקלוֹטרוֹן," היא אמרה בקוצר רוח והציצה בשעונה. "אנחנו מבינים זה את זה או לא?"

"ציקלו..."

"מאיץ חלקיקים תת־אטומיים."

אליזבת הסתכלה על הקירות. הם היו מכוסים בכרזות ממוסגרות שפרסמו אופרות סבון מלודרמטיות ושעשועונים חסרי ערך ממשי.

"העבודה שלי," אמר וולטר, נבוך פתאום מגסותם. "אולי צפית במשהו מאלה?"

היא חזרה להביט בו. "מר פיין," היא אמרה בנימה מפייסת יותר, "צר לי שאין לי זמן ומשאבים להכין לבת שלך ארוחות צהריים. שנינו יודעים שמזון הוא זרז שפותח לנו את המוח, מאחד את בני המשפחה שלנו וקובע את עתידנו. ועם זאת..." קולה גווע ועיניה הצטמצמו כשקלטה כרזה לאופרת סבון שבה נראתה אחות מעניקה לחולה תשומת לב יוצאת דופן. "למישהו יש זמן ללמד את האומה כולה איך להכין אוכל שיש לו ערך? הלוואי שהיה לי, אבל אין לי. לך יש?"

כשהיא פנתה ללכת, פיין, שלא רצה שתלך, או שלא הבין עד הסוף מה הוא עומד לרקוח, אמר במהירות, "חכי, בבקשה תעצרי... בבקשה. מה... מה אמרת הרגע? ללמד את האומה כולה איך להכין אוכל ש... שיש לו ערך?"

התוכנית הראשונה של "ארוחת ערב בשש" עלתה לאוויר כעבור ארבעה שבועות. ואף על פי שאליזבת לא ממש התלהבה מהרעיון — היא היתה כימאית חוקרת — היא הסכימה לקבל את התפקיד מהסיבות הרגילות: השכר היה גבוה יותר והיא היתה צריכה לכלכל ילדה.

מהיום הראשון שבו לבשה אליזבת סינר ונכנסה לאולפן, היה ברור: יש לה את "זה", ו"זה" היה התכונה החמקמקה שהקשתה על אנשים להסיר ממנה את העיניים. אבל היא גם היתה אישיות — מישהי ישירה ומיושבת כל כך, עד שאנשים לא ידעו איך לפרש אותה. בתוכניות בישול אחרות כיכבו שפים טובי מזג שלגמו בעליצות מהשרי, אבל אליזבת זוט היתה רצינית. היא אף פעם לא חייכה. היא אף פעם לא סיפרה בדיחות. והמנות שלה היו אמינות ומעשיות כמוה.

בתוך חצי שנה היתה תוכניתה של אליזבת כוכב עולה. בתוך שנה היתה למוסד. ובתוך שנתיים היא הוכיחה את כוחה העל־טבעי לא רק לאחד הורים עם ילדיהם, אלא גם אזרחים עם מולדתם. לא יהיה זה מוגזם לומר שברגע שאליזבת זוט גמרה לבשל, אומה שלמה התיישבה לאכול.

אפילו סגן הנשיא לינדון ג'ונסון צפה בתוכנית שלה. "את רוצה לדעת מה אני חושב?" הוא אמר לכתבת עיקשת שרצה לנופף מעליו. "אני חושב שאת צריכה לכתוב פחות ולצפות בטלוויזיה יותר. תתחילי עם 'ארוחת ערב בשש' — הזוט הזאת, היא יודעת מה היא עושה."

והיא אכן ידעה. אליזבת זוט לעולם לא היתה נתפסת מסבירה כיצד להכין כריכי מלפפונים זעירים או סופלה עדין. המתכונים שלה היו בריאים: נזידים, תבשילי קדירה, מאכלים שהוכנו בסירי מתכת גדולים. היא הדגישה את ארבע קבוצות המזון. היא האמינה במנות נכבדות. והיא עמדה על כך שכל מנה ששווה להכין, שווה להכין בתוך פחות משעה. היא חתמה כל תוכנית במשפט קבוע: "ילדים, תערכו את השולחן. אמא זקוקה לרגע לעצמה."

אבל אז התפרסמה כתבה של עיתונאי חשוב שכינה אותה כבדרך אגב "לאשס ליזי", "ליזי השופעת", והכינוי, שהיה קליט הן מבחינת תוכנו והן מבחינת המצלול שלו, נדבק אליה כמו אל הנייר שהודפס עליו. מאותו יום ואילך אנשים זרים קראו לה לאשס, אבל בתה, מדלן, קראה לה "אמא", ואף שהיתה רק ילדה כבר הבינה עד כמה המעיט הכינוי מערך הכישרונות של אמה. היא היתה כימאית, לא טבחית בטלוויזיה. ואליזבת, מודעת לעצמה ליד בתה היחידה, התביישה.

לפעמים שכבה אליזבת במיטה בלילה ותהתה איך החיים שלה הגיעו לידי כך. אבל הפליאה מעולם לא ארכה זמן רב, כי היא כבר ידעה.

שמו היה קלווין אֶוֶונס.

סקירות וביקורות

המלצת שבוע הספר – שרון שקרג׳י שרון שקרג'י מעלה 01/06/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
"שיעורים בכימיה" מזכיר כמה ארוכה הדרך להגשמת המשאלות של כל מי שמאמין בשוויון מאשה צור-גלוזמן הארץ 21/12/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Lessons In Chemistry
  • תרגום: הדסה הנדלר
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 412 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 52 דק'
  • קריינות: עדן לוי
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 47 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

סקירות וביקורות

המלצת שבוע הספר – שרון שקרג׳י שרון שקרג'י מעלה 01/06/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
"שיעורים בכימיה" מזכיר כמה ארוכה הדרך להגשמת המשאלות של כל מי שמאמין בשוויון מאשה צור-גלוזמן הארץ 21/12/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
שיעורים בכימיה בוני גרמוס

1
נובמבר 1961

ב-1961, כשנשים לבשו שמלות כפתורים, היו חברות במועדוני גננוּת והסיעו לגיונות של ילדים במכוניות חסרות חגורות בטיחות בלי לחשוב פעמיים; אז, לפני שמישהו ידע שתהיה תנועה של שנות השישים, ועל אחת כמה וכמה שהחברות בתנועה יקדישו את שישים השנים הבאות לתיעודה; אז, כשהמלחמות הגדולות נגמרו והמלחמות החשאיות רק התחילו ואנשים רעננו את מחשבותיהם והשתכנעו להאמין שהכול אפשרי, אמה בת השלושים של מדלן זוֹט התעוררה בכל בוקר לפני עלות השחר והיתה בטוחה בדבר אחד בלבד: החיים שלה נגמרו.

למרות הביטחון הזה, היא עשתה את דרכה למעבדה כדי לארוז לבתה ארוחת צהריים.

"דלק ללמידה", כתבה אליזבת זוט על פיסת נייר קטנה ותחבה אותה לתיק האוכל של בתה. אחר כך קפאה לרגע, העיפרון באוויר, כאילו שקלה מחדש. "תשחקי במשחק קבוצתי בהפסקה, אבל אל תיתני לבנים לנצח באופן אוטומטי", היא כתבה בפתק נוסף. אחר כך נעצרה שוב ותופפה בעיפרון על השולחן. "את לא מדמיינת", היא כתבה בפתק השלישי. "רוב האנשים איומים". היא הניחה את השניים האחרונים למעלה.

רוב הילדים הקטנים לא יודעים לקרוא, ואם הם יודעים, הרי זה בדרך כלל מילים כמו "כלב" ו"לך". אבל מדלן קראה מגיל שלוש ועכשיו, בגיל חמש, כבר גמעה את רוב הספרים של דיקנס.

מדלן היתה מין ילדה כזאת — מישהי שמסוגלת להמהם קונצ'רטו של באך, אבל לא לקשור את שרוכי הנעליים; שמסוגלת להסביר את סיבוב כדור הארץ, אבל נכשלת באיקס־מיקס־דריקס. וזו היתה הבעיה. כי תמיד משבחים עילויים מוזיקליים, אבל לא משבחים קריאה מוקדמת. וזה מפני שמי שלומדים לקרוא מוקדם פשוט טובים במשהו שגם אחרים יהיו טובים בו בבוא הזמן. אז להיות ראשונה זה לא מיוחד — זה סתם מעצבן.

מדלן הבינה את זה. בגלל זה הקפידה בכל בוקר — אחרי שאמה יצאה ובזמן שהשכנה והשמרטפית שלה, הארייט, היתה עסוקה — להוציא את כל הפתקים מתיק האוכל, לקרוא אותם ואז לאחסן אותם עם שאר הפתקים בקופסת נעליים במעמקי ארון הבגדים שלה. כשהגיעה לבית הספר, העמידה פנים שהיא כמו שאר הילדים: לא יודעת קרוא וכתוב. ההשתלבות היתה חשובה למדלן יותר מכל דבר אחר. ואת ההוכחה שלה לא היה אפשר להפריך: אמה מעולם לא השתלבה ותראו מה קרה לה.

זה היה שם, בעיר קוֹמוֹנְס שבדרום קליפורניה, שבה מזג האוויר היה חם רוב הזמן, אבל לא חם מדי, והשמים היו כחולים רוב הזמן, אבל לא כחולים מדי, והאוויר היה נקי, כי כזה היה האוויר אז, שהיא שכבה במיטתה בעיניים עצומות וחיכתה. היא ידעה שעוד מעט תרגיש נשיקה עדינה על המצח וקיפול זהיר של השמיכה סביב כתפיה, ותשמע מלמול של "חיי את היום" באוזנה. כעבור דקה נוספת היא תשמע את התנעת המכונית, את חריקת הצמיגים, כשהפלימות' תיסע לאחור בשביל הגישה, ואת הצליל המתכתי של המעבר בין ההילוך האחורי להילוך הראשון. ואז תצא אמה המדוכאת תמיד אל אולפן הטלוויזיה, ושם תלבש סינר ותצא אל הסט.

לתוכנית קראו "ארוחת ערב בשש", ואליזבת זוט היתה מלכתה ללא עוררין.

2
פַּיין

אליזבת זוט, כימאית בעברה, היתה אישה בעלת עור מושלם והתנהגות מובהקת של אדם שלא היה ממוצע ולעולם לא יהיה.

היא התגלתה, כמו כל הכוכבים הטובים. אם כי במקרה של אליזבת, לא היו אלה גלידרייה, פגישה מקרית על ספסל או היכרות אקראית. במקרה שלה היתה זו גניבה — ליתר דיוק, גניבה של אוכל — שהובילה לגילויה.

הסיפור היה פשוט: ילדה ושמה אמנדה פַּיין, שאהבה לאכול במידה שיהיו פסיכולוגים שיחשבו שהיא בעלת משמעות, אכלה את ארוחות הצהריים של מדלן. מפני שארוחות הצהריים של מדלן לא היו ממוצעות. בעוד שאר הילדים לעסו כריכים של חמאת בוטנים וריבה, מדלן פתחה את קופסת האוכל שלה ומצאה בה פרוסה עבה של שארית לזניה, תוספת של זוקיני בחמאה, קיווי אקזוטי חתוך לרבעים, חמש עגבניות שרי עגלגלות, מלחייה זעירה, שתי עוגיות שוקולד צ'יפס עדיין חמימות ותרמוס עטוף באריג צמר אדום, מלא בחלב קר כקרח.

התכולה הזאת היתה הסיבה שכולם חשקו בארוחות הצהריים של מדלן, לרבות מדלן. אבל מדלן הציעה אותן לאמנדה כי חברוּת דורשת הקרבה, אבל גם מפני שאמנדה היתה היחידה בכל בית הספר שלא צחקה על הילדה המוזרה שמדלן כבר ידעה שהיא.

רק כשאליזבת שמה לב שהבגדים מתחילים להיתלות על גופה הגרמי של מדלן כמו וילונות שתפירתם גרועה, היא התחילה לשאול את עצמה מה קורה. על פי החישובים שלה, צריכת המזון של מדלן היתה בדיוק מה שנדרש להתפתחות המרבית של בתה, ולכן ההרזיה שלה היתה לא סבירה מבחינה מדעית. פרץ גדילה? לא. היא הכניסה את משתנה הגדילה לחישובים שלה. הפרעת אכילה מוקדמת? לא הגיוני. מדלן אכלה כמו סוס בארוחות ערב. לוקמיה? בהחלט לא. אליזבת לא היתה מהנבהלות — היא לא היתה הטיפוס ששוכב ער בלילה ומדמיין את בתו חולה במחלות חשוכות מרפא. כמדענית, היא תמיד חיפשה הסבר הגיוני, וברגע שהיא פגשה את אמנדה פיין, ששפתיה הקטנות היו מוכתמות ברוטב פּוֹמוֹדוֹרוֹ אדום, היא ידעה שמצאה אותו.

ביום רביעי אחר הצהריים נכנסה אליזבת בסערה לאולפן הטלוויזיה המקומי, חלפה על פני המזכירה ואמרה, "מר פיין, אני מתקשרת כבר שלושה ימים, ואפילו פעם אחת לא הואלת בטובך להחזיר לי שיחה. שמי אליזבת זוט. אני אמה של מדלן זוט — הבנות שלנו הולכות לאותו גן בבית הספר ווּדי — ובאתי לומר לך שהבת שלך מציעה לבת שלי ידידות תמורת שוחד." ומפני שהוא נראה מבולבל, היא הוסיפה, "הבת שלך אוכלת את ארוחות הצהריים של הבת שלי."

"א־ארוחות צהריים?" הצליח וולטר פיין לומר, ובהה באישה שעמדה לפניו בחלוק מעבדה צחור שהטיל מעין אור קדוש, להוציא פרט אחד: ראשי התיבות א"ז שקישטו אותו באדום מעל הכיס.

"הבת שלך, אמנדה," הסתערה שוב אליזבת, "אוכלת את ארוחות הצהריים של הבת שלי. מתברר שזה נמשך כבר חודשים."

וולטר היה יכול רק לבהות. היא עמדה, גבוהה וזוויתית, עם שיער בצבע של טוסט שרוף בחמאה שנמשך לאחור והוחזק בעיפרון, ידיה על המותניים, שפתיה משוחות באדום במלוא הביטחון העצמי, עורה זוהר ואפה ישר. היא השפילה אליו את מבטה כאילו היתה חובשת בשדה הקרב שניסתה להעריך אם כדאי להציל אותו.

"והעובדה שהיא מעמידה פנים שהיא חברה של מדלן כדי לקבל את הארוחות שלה," היא המשיכה, "ראויה לכל גינוי."

"מ־מי את שוב?" גמגם וולטר.

"אליזבת זוט!" היא נבחה בתגובה. "אמה של מדלן זוט!"

וולטר הנהן וניסה להבין. כמפיק ותיק של תוכניות אחר הצהריים, הוא ידע דרמה מהי. אבל זה? הוא המשיך לבהות. היא היתה מהממת. הוא היה המום ממנה, פשוטו כמשמעו. היא מנסה להתקבל למשהו?

"אני מצטער," הוא אמר לבסוף. "אבל כל תפקידי האחיות כבר לוהקו."

"סליחה?" היא שאלה בזעם.

השתררה שתיקה ארוכה.

"אמנדה פיין," היא חזרה ואמרה.

הוא מצמץ. "הבת שלי? אה," הוא אמר, לחוץ פתאום. "מה איתה? את רופאה? את מבית הספר?" הוא קפץ לעמידה.

"אלוהים אדירים, לא," השיבה אליזבת. "אני כימאית. עשיתי את כל הדרך מהייסטינגס בהפסקת הצהריים שלי כי לא הואלת לחזור אלי." וכשהוא המשיך להיראות מבולבל, היא הבהירה. "מכון המחקר הייסטינגס? שבו 'מחקרים פורצי דרך פורצים דרך'?" היא נשפה אחרי שחזרה על הסיסמה הנבובה. "העניין הוא שאני משקיעה הרבה מאמץ בהכנת ארוחות צהריים מזינות למדלן — משהו שאני בטוחה שגם אתם טורחים לעשות בשביל הבת שלכם." וכשהוא המשיך לבהות בה בהבעה אטומה, היא הוסיפה, "כי ההתפתחות הקוגניטיבית והגופנית של אמנדה חשובה לכם. כי אתם יודעים שהתפתחות כזאת תלויה באיזון הנכון של ויטמינים ומינרלים."

"העניין הוא שגברת פיין..."

"כן, אני יודעת. נעדרת. ניסיתי ליצור איתה קשר, אבל אמרו לי שהיא גרה בניו יורק."

"אנחנו גרושים."

"צר לי לשמוע, אבל הקשר בין גירושים לארוחות צהריים אפסי."

"זה עשוי להיראות כך, אבל..."

"גבר יכול להכין ארוחות צהריים, מר פיין. זה לא בלתי אפשרי ביולוגית."

"בהחלט," הוא הסכים ומשך כיסא. "בבקשה, גברת זוט, בבקשה שבי."

"יש לי משהו בציקלוֹטרוֹן," היא אמרה בקוצר רוח והציצה בשעונה. "אנחנו מבינים זה את זה או לא?"

"ציקלו..."

"מאיץ חלקיקים תת־אטומיים."

אליזבת הסתכלה על הקירות. הם היו מכוסים בכרזות ממוסגרות שפרסמו אופרות סבון מלודרמטיות ושעשועונים חסרי ערך ממשי.

"העבודה שלי," אמר וולטר, נבוך פתאום מגסותם. "אולי צפית במשהו מאלה?"

היא חזרה להביט בו. "מר פיין," היא אמרה בנימה מפייסת יותר, "צר לי שאין לי זמן ומשאבים להכין לבת שלך ארוחות צהריים. שנינו יודעים שמזון הוא זרז שפותח לנו את המוח, מאחד את בני המשפחה שלנו וקובע את עתידנו. ועם זאת..." קולה גווע ועיניה הצטמצמו כשקלטה כרזה לאופרת סבון שבה נראתה אחות מעניקה לחולה תשומת לב יוצאת דופן. "למישהו יש זמן ללמד את האומה כולה איך להכין אוכל שיש לו ערך? הלוואי שהיה לי, אבל אין לי. לך יש?"

כשהיא פנתה ללכת, פיין, שלא רצה שתלך, או שלא הבין עד הסוף מה הוא עומד לרקוח, אמר במהירות, "חכי, בבקשה תעצרי... בבקשה. מה... מה אמרת הרגע? ללמד את האומה כולה איך להכין אוכל ש... שיש לו ערך?"

התוכנית הראשונה של "ארוחת ערב בשש" עלתה לאוויר כעבור ארבעה שבועות. ואף על פי שאליזבת לא ממש התלהבה מהרעיון — היא היתה כימאית חוקרת — היא הסכימה לקבל את התפקיד מהסיבות הרגילות: השכר היה גבוה יותר והיא היתה צריכה לכלכל ילדה.

מהיום הראשון שבו לבשה אליזבת סינר ונכנסה לאולפן, היה ברור: יש לה את "זה", ו"זה" היה התכונה החמקמקה שהקשתה על אנשים להסיר ממנה את העיניים. אבל היא גם היתה אישיות — מישהי ישירה ומיושבת כל כך, עד שאנשים לא ידעו איך לפרש אותה. בתוכניות בישול אחרות כיכבו שפים טובי מזג שלגמו בעליצות מהשרי, אבל אליזבת זוט היתה רצינית. היא אף פעם לא חייכה. היא אף פעם לא סיפרה בדיחות. והמנות שלה היו אמינות ומעשיות כמוה.

בתוך חצי שנה היתה תוכניתה של אליזבת כוכב עולה. בתוך שנה היתה למוסד. ובתוך שנתיים היא הוכיחה את כוחה העל־טבעי לא רק לאחד הורים עם ילדיהם, אלא גם אזרחים עם מולדתם. לא יהיה זה מוגזם לומר שברגע שאליזבת זוט גמרה לבשל, אומה שלמה התיישבה לאכול.

אפילו סגן הנשיא לינדון ג'ונסון צפה בתוכנית שלה. "את רוצה לדעת מה אני חושב?" הוא אמר לכתבת עיקשת שרצה לנופף מעליו. "אני חושב שאת צריכה לכתוב פחות ולצפות בטלוויזיה יותר. תתחילי עם 'ארוחת ערב בשש' — הזוט הזאת, היא יודעת מה היא עושה."

והיא אכן ידעה. אליזבת זוט לעולם לא היתה נתפסת מסבירה כיצד להכין כריכי מלפפונים זעירים או סופלה עדין. המתכונים שלה היו בריאים: נזידים, תבשילי קדירה, מאכלים שהוכנו בסירי מתכת גדולים. היא הדגישה את ארבע קבוצות המזון. היא האמינה במנות נכבדות. והיא עמדה על כך שכל מנה ששווה להכין, שווה להכין בתוך פחות משעה. היא חתמה כל תוכנית במשפט קבוע: "ילדים, תערכו את השולחן. אמא זקוקה לרגע לעצמה."

אבל אז התפרסמה כתבה של עיתונאי חשוב שכינה אותה כבדרך אגב "לאשס ליזי", "ליזי השופעת", והכינוי, שהיה קליט הן מבחינת תוכנו והן מבחינת המצלול שלו, נדבק אליה כמו אל הנייר שהודפס עליו. מאותו יום ואילך אנשים זרים קראו לה לאשס, אבל בתה, מדלן, קראה לה "אמא", ואף שהיתה רק ילדה כבר הבינה עד כמה המעיט הכינוי מערך הכישרונות של אמה. היא היתה כימאית, לא טבחית בטלוויזיה. ואליזבת, מודעת לעצמה ליד בתה היחידה, התביישה.

לפעמים שכבה אליזבת במיטה בלילה ותהתה איך החיים שלה הגיעו לידי כך. אבל הפליאה מעולם לא ארכה זמן רב, כי היא כבר ידעה.

שמו היה קלווין אֶוֶונס.