גבעול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גבעול
מכר
מאות
עותקים
גבעול
מכר
מאות
עותקים

גבעול

4.3 כוכבים (11 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

נגה אלבלך

נגה אלבלך (1971) נולדה וגדלה בפתח תקווה, ומתגוררת כיום עם משפחתה בתל אביב. היא בעלת תואר שני בכלכלה, ועסקה במשך כעשר שנים בתחומי האשראי ושוק ההון. בשנת 2005 החלה ללמוד ספרות, ומשנת 2007 היא עובדת בהוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרית פועלים. החל משנת 2019 היא משמשת כמנכ"לית ההוצאה.

אסתר ועדינה הוא ספרה החמישי של אלבלך למבוגרים. בין ספריה: הדחיפה (הקיבוץ המאוחד, 2013), סילנד (עם עובד, 2015) וכן שני ספרי ילדים. בשנת 2018 זכתה אלבלך בפרס ברנר על ספרה האיש הזקן: פרידה (הקיבוץ המאוחד). היא גם כלת פרס שרת התרבות לספרי ביכורים וכלת פרס היצירה לסופרים עברים ע"ש לוי אשכול.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

אני יושבת פה בשקט
אבל רק למראית עין.
בתוכי אצורה אנרגיה אדירה
לא־כלום המאיים להתפרץ.

אישה בת חמישים קמה יום אחד ועולה על אוטובוס לכפר. בבית הקטן ששכרה היא יושבת ובוהה, מבשלת ארוחת לא־צהריים, גם לא־ערב, מחטטת במגירות, קוראת מכתבים לא לה, מנמנמת, מאכילה ציפורים ושוב בוהה. היא נזכרת בפרשת אהבה, שהייתה או לא הייתה, מנסה להתיידד עם השקט, נסחפת במחשבות בחקר הכלום. בבית השכנה מתרחשים דברים, בראשה מסתחררים הסיפורים.

נגה אלבלך, ילידת 1971, היא סופרת ועורכת. ספרה 'האיש הזקן: פרידה' זיכה אותה בפרס ברנר לשנת 2018.

פרק ראשון

שלום,
כל הנוסעים
מתבקשים לעלות
לקומה שלוש.
הרכבת יוצאת
בעוד דקה.
תודה.
 
הקול בקע אל הרחוב מתוך אינטרקום. זה היה קול של ילדה, אולי בת שמונה. היא דימתה את עצמה לכרוֹזָה סמכותית המאיצה בעוברים ושבים לא לאחר את הרכבת. אבל לא היו עוברים, גם לא שבים.
 
אתה זוכר את היום ההוא שצחקתי?
שאלתָּ: למה את צוחקת?
ואמרתי: קשה לשים את זה במילים.
אמרתָּ: גבר מסוקס נכנס למיטה עם בחורה
ותוך כדי היא צוחקת —
מה הוא אמור לעשות עם זה?
להיעלב?
בטח לא להיעלב, אמרתי.
 
בכל יום שעבר מאז
ניסיתי להגיד לך למה צחקתי.
בתוכי ידעתי כל הזמן מה הסיבה.
ידיעה ברורה ופשוטה הייתה לי.
שיקרתי כשאמרתי שקשה לשים את זה במילים,
רק אומץ לא היה לי
להוציא את זה
כמטפחת מתוך פי.
אם כן, באיחור ניכר
אני עומדת להגיד לך
למה צחקתי.
אם לא אגיד, לעולם לא תדע,
לבדך לא תוכל לנחש.
 
זה היה בגלל הצוואר שלך,
ובגלל הצלקת.
הם מצאו חן בעיניי.
פקחתי את העיניים בלי כל תכנון
וצוואר נגלה לי, וצלקת.
נסה למסגר את זה בתמונה:
חלקת צוואר ובצדה צלקת.
זה מראה יפה,
נדמה שתוּכנן במיוחד למעני
כדי שאשמח בו.
זה היה רגע של אושר,
כך נדמה לי.
כן, לא יהיה מופרז לומר
שזה היה רגע של אושר.
אושר בקע
מחלקת עור קטנה.
אולי משום כך צחקתי.
ואולי כי הופתעתי
שהאושר קיים.
ואולי
במקום לבכות —
צחקתי.
כל הנוסעים
מתבקשים לעלות
לקומה שלוש.
הרכבת יוצאת
בעוד דקה.
תודה.
 
נוסעים לא היו שם, רכבת לא הייתה שם. הרחוב היה ריק, ההצגה התקיימה. השחקנית הראשית הייתה, כך אבחנתי, כישרונית מאוד, גם אם בלתי נראית. נדמה שההצגה תוכננה בקפידה: היא נועדה לרחוב הריק. אלא שאני עברתי שם ושמעתי, קהל של אישה אחת. בת חמישים.
 
אני אישה בת חמישים
ורק אני יודעת שאני עדיין ילדה.
אין לי גינוני גיל, אין לי חוכמת הגיל,
חוכמה היא דבר קבוע, לא משתנה.
תבונת הילדה כבר מכילה את חוכמת האישה שתהיה,
ולהיפך,
מכאן שחופפות השתיים.
אני לא מרצה לתורת הקבוצות
אני לא מרצה כלל.
הרצאה היא יכולת שניחנו בה רק המחוננים.
אני, סגולותיי אחרות, ארציות.
שטיפת רצפות ותיקון קירות
[בשפכטל]
למשל.
כשהייתי ילדה הצטיינתי בטיפוס בחבל.
הגעתי עד לקצה בקלילות
ואף בחדווה.
המורה לא הדריכה אותי
כיצד להניח את רגליי סביב החבל
כיצד למשוך את עצמי מעלה.
לבד ידעתי, הייתה בי התבונה הזאת.
אני לא תחרותית, אלא מול עצמי.
יש דברים שבוער לי להוכיח שאני מסוגלת לעשות.
טיפוס בחבל הוא אחד מהם,
מתן הרצאה — לא.
אני אישה בת חמישים ויש לי ילדים
גילם שווה לגילי.
הם ואני מגלים את העולם.
 
יום אחד התקשרה אליי בתי.
יש ציפור פצועה בארון, אמרה.
באיזה ארון? שאלתי.
באמבטיה. מה לעשות? שאלה.
חכי שאבוא, אמרתי,
אף שלא ידעתי מה אעשה בציפור פצועה בארון.
כשבאתי, כבר הייתה הציפור מונחת
בדלי השחור שלנו,
גוזל עירום, בלי נוצות לגופו
כאילו נמרטו כולן,
אלא שטרם צמחו.
גוזל ירקרק
שאינו מסוגל לעמוד,
גוזל פצוע של דרָרָה.
העירום היה חולני למראה, לא נעים למבט.
רק כשאחזתי בגוזל
[בכפפה]
כדי להעבירו מהדלי לְקופסה שריפדנו בסמרטוטים
וחום גופו מונח בכפי
רק אז התחלתי לחבב אותו —
כתינוק,
כנפש רכה
הזקוקה לי.
פתח האוורור של מכונת הייבוש —
ממנו הגיע אלינו הגוזל
דרכו גלש אלינו בצינור.
ירד הערב,
וכשעלה הבוקר
הסעתי את הקופסה לבית החולים לחיות בר.
למחרת —
קריאות בוקעות מהארון
קריאות חורקות שאינן ערבות לאוזן
קריאות דרָרָה.
גוזל שני נמצא איתנו,
קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות.
עמדתי ליד ארון האמבטיה ונפשי דווּיה.
טבע יקר,
הנח לי בבקשה,
חדל להתפרץ לחיי
דרך צינור אוורור אחד מיותר
שהותקן לפני שנים,
צינור אוורור למייבש כביסה
שאין בו עוד שום צורך.
הקִדמה, באופן אבסורדי,
במקום לנתק אותי מן הטבע
מנכיחה אותו בחיי
בדמות גוזלֵי דרָרָה
ובדמות אימא דרָרָה
שוודאי אינה מבינה לאן נעלמים צאצאיה
גם אם טבעם לעוף.
לציפורים יש רק שתי רגליים,
לפיכך הקשר שלהן לקרקע
קלוש מזה של הפוסעים על ארבע,
משום כך קל להן להינתק ולהמריא,
בניגוד לכלב, לאתון, לפילה ולתן,
בניגוד לנחש, שגחונו כולו צמוד לקרקע,
בניגוד אליי
שגם לי שתי רגליים
אך הן עומדות על הקרקע
ולכן תמיד איני מרוצה.
רגליי על הקרקע
בזמן שגוזל דרָרָה ירוק,
חסון ובריא למראה מקודמו,
עומד בדלי שחור.

נגה אלבלך

נגה אלבלך (1971) נולדה וגדלה בפתח תקווה, ומתגוררת כיום עם משפחתה בתל אביב. היא בעלת תואר שני בכלכלה, ועסקה במשך כעשר שנים בתחומי האשראי ושוק ההון. בשנת 2005 החלה ללמוד ספרות, ומשנת 2007 היא עובדת בהוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרית פועלים. החל משנת 2019 היא משמשת כמנכ"לית ההוצאה.

אסתר ועדינה הוא ספרה החמישי של אלבלך למבוגרים. בין ספריה: הדחיפה (הקיבוץ המאוחד, 2013), סילנד (עם עובד, 2015) וכן שני ספרי ילדים. בשנת 2018 זכתה אלבלך בפרס ברנר על ספרה האיש הזקן: פרידה (הקיבוץ המאוחד). היא גם כלת פרס שרת התרבות לספרי ביכורים וכלת פרס היצירה לסופרים עברים ע"ש לוי אשכול.

סקירות וביקורות

כותבים עברית עם נגה אלבלך רפי טופז פודקאסט מדברים עברית 25/01/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
נופלת מחוץ לזמן רן בן-נון ביקורת העורך 25/10/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
מדוע "גבעול" של נגה אלבלך הצליח להפתיע אותי עמרי הרצוג הארץ 07/09/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

כותבים עברית עם נגה אלבלך רפי טופז פודקאסט מדברים עברית 25/01/2023 להאזנה להסכת >
נופלת מחוץ לזמן רן בן-נון ביקורת העורך 25/10/2022 לקריאת הביקורת המלאה >
מדוע "גבעול" של נגה אלבלך הצליח להפתיע אותי עמרי הרצוג הארץ 07/09/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
גבעול נגה אלבלך
שלום,
כל הנוסעים
מתבקשים לעלות
לקומה שלוש.
הרכבת יוצאת
בעוד דקה.
תודה.
 
הקול בקע אל הרחוב מתוך אינטרקום. זה היה קול של ילדה, אולי בת שמונה. היא דימתה את עצמה לכרוֹזָה סמכותית המאיצה בעוברים ושבים לא לאחר את הרכבת. אבל לא היו עוברים, גם לא שבים.
 
אתה זוכר את היום ההוא שצחקתי?
שאלתָּ: למה את צוחקת?
ואמרתי: קשה לשים את זה במילים.
אמרתָּ: גבר מסוקס נכנס למיטה עם בחורה
ותוך כדי היא צוחקת —
מה הוא אמור לעשות עם זה?
להיעלב?
בטח לא להיעלב, אמרתי.
 
בכל יום שעבר מאז
ניסיתי להגיד לך למה צחקתי.
בתוכי ידעתי כל הזמן מה הסיבה.
ידיעה ברורה ופשוטה הייתה לי.
שיקרתי כשאמרתי שקשה לשים את זה במילים,
רק אומץ לא היה לי
להוציא את זה
כמטפחת מתוך פי.
אם כן, באיחור ניכר
אני עומדת להגיד לך
למה צחקתי.
אם לא אגיד, לעולם לא תדע,
לבדך לא תוכל לנחש.
 
זה היה בגלל הצוואר שלך,
ובגלל הצלקת.
הם מצאו חן בעיניי.
פקחתי את העיניים בלי כל תכנון
וצוואר נגלה לי, וצלקת.
נסה למסגר את זה בתמונה:
חלקת צוואר ובצדה צלקת.
זה מראה יפה,
נדמה שתוּכנן במיוחד למעני
כדי שאשמח בו.
זה היה רגע של אושר,
כך נדמה לי.
כן, לא יהיה מופרז לומר
שזה היה רגע של אושר.
אושר בקע
מחלקת עור קטנה.
אולי משום כך צחקתי.
ואולי כי הופתעתי
שהאושר קיים.
ואולי
במקום לבכות —
צחקתי.
כל הנוסעים
מתבקשים לעלות
לקומה שלוש.
הרכבת יוצאת
בעוד דקה.
תודה.
 
נוסעים לא היו שם, רכבת לא הייתה שם. הרחוב היה ריק, ההצגה התקיימה. השחקנית הראשית הייתה, כך אבחנתי, כישרונית מאוד, גם אם בלתי נראית. נדמה שההצגה תוכננה בקפידה: היא נועדה לרחוב הריק. אלא שאני עברתי שם ושמעתי, קהל של אישה אחת. בת חמישים.
 
אני אישה בת חמישים
ורק אני יודעת שאני עדיין ילדה.
אין לי גינוני גיל, אין לי חוכמת הגיל,
חוכמה היא דבר קבוע, לא משתנה.
תבונת הילדה כבר מכילה את חוכמת האישה שתהיה,
ולהיפך,
מכאן שחופפות השתיים.
אני לא מרצה לתורת הקבוצות
אני לא מרצה כלל.
הרצאה היא יכולת שניחנו בה רק המחוננים.
אני, סגולותיי אחרות, ארציות.
שטיפת רצפות ותיקון קירות
[בשפכטל]
למשל.
כשהייתי ילדה הצטיינתי בטיפוס בחבל.
הגעתי עד לקצה בקלילות
ואף בחדווה.
המורה לא הדריכה אותי
כיצד להניח את רגליי סביב החבל
כיצד למשוך את עצמי מעלה.
לבד ידעתי, הייתה בי התבונה הזאת.
אני לא תחרותית, אלא מול עצמי.
יש דברים שבוער לי להוכיח שאני מסוגלת לעשות.
טיפוס בחבל הוא אחד מהם,
מתן הרצאה — לא.
אני אישה בת חמישים ויש לי ילדים
גילם שווה לגילי.
הם ואני מגלים את העולם.
 
יום אחד התקשרה אליי בתי.
יש ציפור פצועה בארון, אמרה.
באיזה ארון? שאלתי.
באמבטיה. מה לעשות? שאלה.
חכי שאבוא, אמרתי,
אף שלא ידעתי מה אעשה בציפור פצועה בארון.
כשבאתי, כבר הייתה הציפור מונחת
בדלי השחור שלנו,
גוזל עירום, בלי נוצות לגופו
כאילו נמרטו כולן,
אלא שטרם צמחו.
גוזל ירקרק
שאינו מסוגל לעמוד,
גוזל פצוע של דרָרָה.
העירום היה חולני למראה, לא נעים למבט.
רק כשאחזתי בגוזל
[בכפפה]
כדי להעבירו מהדלי לְקופסה שריפדנו בסמרטוטים
וחום גופו מונח בכפי
רק אז התחלתי לחבב אותו —
כתינוק,
כנפש רכה
הזקוקה לי.
פתח האוורור של מכונת הייבוש —
ממנו הגיע אלינו הגוזל
דרכו גלש אלינו בצינור.
ירד הערב,
וכשעלה הבוקר
הסעתי את הקופסה לבית החולים לחיות בר.
למחרת —
קריאות בוקעות מהארון
קריאות חורקות שאינן ערבות לאוזן
קריאות דרָרָה.
גוזל שני נמצא איתנו,
קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות.
עמדתי ליד ארון האמבטיה ונפשי דווּיה.
טבע יקר,
הנח לי בבקשה,
חדל להתפרץ לחיי
דרך צינור אוורור אחד מיותר
שהותקן לפני שנים,
צינור אוורור למייבש כביסה
שאין בו עוד שום צורך.
הקִדמה, באופן אבסורדי,
במקום לנתק אותי מן הטבע
מנכיחה אותו בחיי
בדמות גוזלֵי דרָרָה
ובדמות אימא דרָרָה
שוודאי אינה מבינה לאן נעלמים צאצאיה
גם אם טבעם לעוף.
לציפורים יש רק שתי רגליים,
לפיכך הקשר שלהן לקרקע
קלוש מזה של הפוסעים על ארבע,
משום כך קל להן להינתק ולהמריא,
בניגוד לכלב, לאתון, לפילה ולתן,
בניגוד לנחש, שגחונו כולו צמוד לקרקע,
בניגוד אליי
שגם לי שתי רגליים
אך הן עומדות על הקרקע
ולכן תמיד איני מרוצה.
רגליי על הקרקע
בזמן שגוזל דרָרָה ירוק,
חסון ובריא למראה מקודמו,
עומד בדלי שחור.