חיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חיים
מכר
אלפי
עותקים
חיים
מכר
אלפי
עותקים
4.2 כוכבים (71 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 384 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 24 דק'
  • קריינות: רחלי כהן
  • זמן האזנה: 12 שעות ו 36 דק'

גיל הראבן

גַּיִל הַרְאֶבֶן נולדה ב־1959 בתל אביב, גדלה בירושלים ומתגוררת בה גם היום.

ספרה הראשון יצא לאור ב־1986. היה זה ספר הילדים ״אגדה חדשה״, שקדם לו מחזמר שהועלה בהצלחה על הבמה, ואף זכה בפרס הָרי הרְשוֹן. ב־1992 התפרסם ״תקווה אם נתעקש״, ספר תיעודי פרי עטה על העלייה החדשה מרוסיה, ושנה לאחר מכן יצא לאור ספר הפרוזה הראשון של הראבן למבוגרים — קובץ הסיפורים ״ארוחת צהריים עם אמא״. כעבור כשנה ראה אור הרומן הראשון שלה, ״הסיפור האמיתי״.
בשנת 2002 זכה רומן פרי עטה, ״שאהבה נפשי״, בפרס ספיר, ובשנת 2009 הוא יצא לאור באנגלית בארצות הברית וזכה בשנה שלאחר מכן בפרס הספר המתורגם הטוב ביותר מטעם ארגון ״שלושה אחוזים״. כמו כן, יצא הרומן לאור באיטליה. 
בשנת 2009 התפרסם סיפור קצר של הראבן ב״ניו־יורקר״. סיפורים קצרים נוספים פרי עטה התפרסמו באנתולוגיות ובכתבי עת באנגלית, ברוסית, בספרדית, בצ'כית ובאיטלקית. ״אנשים טועים״ הוא ספרה השישה־עשר.
בין היתר, היא כתבה טורים ב״חדשות״, ב״מעריב״, ב״ג'רוזלם ריפורט״ וב״ליידי גלובס״, לצד מסות בכתבי עת, מחזות וספרי לילדים. רבים מהרומנים שלה היו לרבי־מכר, ועל יצירתה זכתה בפרס ראש הממשלה לשנת תשע״ג.
בנוסף לכתיבה, הראבן לימדה במכללת ״עלמא״, בתוכנית ״אסכולות״ של האוניברסיטה הפתוחה, בבית הספר לקולנוע ״מעלה״, במשכנות שאננים, בבית שמואל ובבית הסופר בירושלים. בשנת 2006 היתה מרצה־אורחת באוניברסיטת אילינוי, ובשנת 2012 היתה סופרת־אורחת באוניברסיטת אמהרסט. כיום היא משמשת כחברה באקדמיה ללשון העברית.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/hzsz3ssv
ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"חיים", רומן פרי עטה של גַיל הראבן, מגולל את סיפורה של קבוצת חברים ירושלמית לאורך עשרות שנים – מבית הספר היסודי, אי-אז בסוף שנות השבעים, ועד ימינו אלה. אירועים היסטוריים באים והולכים, אהבות נוצרות ומסתיימות, ובתווך – פרידות, חתונות, גירושים, שמחות ואסונות שחווים בני החבורה. יואל המתחכם, ליאור הקמצן, יואש האדיש, אביטל טובת הלב, קסניה הדרמטית, עינת האחראית – כולם, ולצדם בני משפחותיהם, מתוארים בין דפי הרומן, עד שבסיומו נדמה לקוראים כי גם הם חלק מהחבורה.


בלב הסיפור עומד הקשר החברי ארוך השנים של קסניה ויואש: קשר של ניגודים, לכאורה, שמתחיל בכיסא שזרק יואש ופגע בפניה של קסניה, ונמשך בתהפוכות חיים מפתיעות. אבל מיהו המספר הלא מהימן שמגולל את הסיפור כולו, בשם החברים? רק בסוף הרומן תתבהר התעלומה הזאת, וכמו תדרוש מהקורא לשוב ולקרוא מחדש את הסיפור בעיניים אחרות.


"חיים" הוא רומן מקורי ושאפתני: רב גיבורים ורב עלילות משנה. שום אדם אינו אי, ואינספור המגעים והחיבורים בין הדמויות יוצר גשטלט שדומה מאוד לחיים עצמם. כתיבתה של גיל הראבן שוצפת ונעה כמו מי נהר: לרגעים גולשת במורד ערוץ, ולרגעים מתפצלת לערוצי משנה ששבים ומתאחדים בסופם עם הזרם המרכזי. לעתים נעה במהירות על פני שנים, ולעתים מתעכבת על רגע מסוים בעל משמעות. 


גַיל הראבן היא כלת פרס ספיר לשנת 2002 ("שאהבה נפשי"), ומחברת הספרים "השקרים האחרונים של הגוף",  "לב מתעורר", "אני ליאונה" ו"אנשים טועים", שראו אור בהוצאת אחוזת בית. "חיים" הוא ספרה השמונה-עשר.

פרק ראשון

א
 

עדים לפרשיות החיים האלה יסכימו אולי שראשיתן בכיסא — כיסא ילדים שהושלך בכיתה.

נפתח, אם כן, בכיסא.

בית ספר יסודי, כיתה גימ"ל, שעת הלימודים השנייה. התלמידים רוכנים על תרגילים בחשבון. בקצה השורה שליד החלון משעין אחד מהם את גבו למסעד, ומטיל את משקל גופו לאחור. רגליו הקדמיות של הכיסא נישאות באוויר, בהונותיו של הילד שעוּנות על הרצפה. הילד מתנדנד.

לא אחת הוזהרו התלמידים של אותה הכיתה שלא להתנדנד. "נדנדה היא נדנדה. הכיסאות הם רכוש בית ספרי." הילד, יואש, איננו מהמרדנים, ובמעשהו ודאי איננו מבקש להתריס נגד סמכות כלשהי. אלא שבעודו מרוכז בתרגילים שלפניו, הוא מנדנד את עצמו בהיסח דעת. מוצץ את עפרונו ומתנדנד. ומתוך שהוא מרוכז בתרגילים, אין הוא מבחין במחנכת הכיתה שמתקדמת לעברו בין השורות.

המחנכת נהגה להתהלך בחדר, ושום מבטים לא עקבו אחריה. אבל כעת, לשמע צעקת בהלה חטופה, מופנים לעברה שלושים ושבעה פרצופים. כשהיא אוחזת במסעד כיסאו של יואש, מטה אותו המורה עוד, כך שראשו של הילד נשמט לאחור ורגליו מזדקרות באוויר.

"מי שמתנדנד ייפול וישבור את עמוד השדרה," היא אומרת. "ומי שאוכל עפרונות, שלא יתפלא אם עיפרון יעקור לו עין."

כשהיא מחזירה את הכיסא להתייצב על ארבעותיו — בזהירות היא מציבה אותו, אפשר לומר "בעדינות" — יואש מזנק ממנו. רגע הוא עומד על מקומו, ואז מרים את הרהיט ומשליך אותו.

מאוחר יותר צִייְנו שלא השליך את הכיסא לא על המורה, בכוונה לחבול בה, ולא על החלון, בכוונה לנפצו. הוא השליך אותו לפנים. יד הגורל, או שמא ידו של המזל הרע, היא שכיוונה את הכיסא אל פניה של קסניה.

קסניה צרחה וכיסתה את פניה. דם שתת מעבר לאמות ידיה וזלג אל חולצת התכלת שלה. אפה של הילדה נשבר, וניב אחד עליון, שן חלב, נעקר.

פרטים על הפציעה נודעו לנו רק יומיים אחר כך, כשקסניה חזרה אלינו. את השבר לא תיקנו. אמרו שיניחו לעצם להתאחות כפי שהיא. באגדים מידבקים הצמידו תחבושת לבנה אל האף, ושפכי דם כהים הלכו והתפשטו סביב התחבושת.

ביום האירוע עצמו ידענו רק שהמנהלת ואחות בית הספר, לקחו אותה לתחנת מגן דויד אדום — עד הצהריים לא הצליחו ליצור קשר עם אמה — ושיואש הורחק לשארית היום לחדרה של סגנית המנהלת, לאחר שגם את הוריו לא השיגו בטלפון.

על השולחן בכיתה נשאר כתם דם. על הרצפה היו טיפות דם. ילדים סירבו לשוב למקומותיהם ולשבת, עד שבא השרת וניקה הכול.

רק הילדה שחלקה את השולחן עם קסניה המשיכה לעמוד עוד ולייבב. "מגעיל, מגעיל, מגעיל," היא התעקשה, עד שהמחנכת, בפרץ של רוך, שלחה אותה לשבת בכיסא הפנוי של יואש.

 

 

ב
 

"לא בכיתי. רק ירדו לי דמעות. תרביצו לעצמכם באף ותראו שגם לכם ירדו."

עוד קודם לאירוע הדמים היה לקסניה כוח דרמטי. גוף כמו ממוזער, פה סמוק, כתמי סומק בלחיים, מסכים שחורים של ריסים. אנשים היו מלטפים את פניה כדי לבדוק בסתר אם הילדה מאופרת. היתה לה יציבה מודעת, כזו של רקדנית מבוגרת. כל תנועותיה נראו מוּדעות, ואף שבהיגוי שלה לא ניתן היה לזהות מבטא זר, היתה בו זרוּת. לא הכרנו איש, ודאי לא ילד, שהגה הברות בבהירות כמוה.

"תרביצו לעצמכם ותראו," היא אמרה לנו.

עמדנו ליד הברזייה שבחצר, וקסניה מולנו, ידיה מונחות בחן על מותניה, ופניה חבושות כפני גיבור ששב מהקרב. בנות הינהנו בראשיהן לסמן אהדה או הבנה עקרונית, אבל אחדים מהבנים אכן חבטו לעצמם באף — חבטו בו באופן סמלי. רק יואש לבדו חזר והכה את עצמו בעוצמה גוברת, עד שעלו דמעות בעיניו.

"כל הכבוד, יואש! יואש מלך!" עליצות אפלה תפסה אותנו: חברים טפחו על שכמו של הדומע, וחיש מהר עברו לטפוח גם לאחרים על הגב. טפיחה אחת עזה מדי נדמית למכה. מישהו מקלל אז. מישהו נופל. מישהו מפגין בעיטות גבוהות באוויר ומלווה כל אחת מהן בצעקה. כמו גורים אנחנו מזנקים זה על זה, לופתים יד או רגל, מתגלגלים על הקרקע. משהו תוסס בדמנו ומבקש פורקן.

יואש הוחזר לבית הספר יומיים לאחר האירוע, ביום שבו גם קסניה חזרה, ומלבד אותה הרחקה לא נגזר עליו עונש. הוא היה מהסוג שמוֹרים מכנים "ילד אהוד", ושמחנו: לא רצינו שיישלח למוסד לפושעים צעירים.

עד שהוחזר אלינו חזרנו ואמרנו "מוסד לפושעים צעירים", והצירוף הזה העיר בנו אימה מענגת. היינו ילדים טובים, תלמידים בגימנסיה העברית. ידיעותינו על העולם היו מעטות, אבל בדמיוננו היה מוסד כזה — מוסד לילדים פושעים.

"הוא כמעט הרג אותה," אמרנו, וגם באמירה הזאת היה עונג.

איך נפטר מעונש? אפשר רק לשער. זה היה בסופן של שנות השבעים, ואירועים שונים חלפו אז בלי ליפול לידיהם של עיתונאים ועורכי דין. והיו גם נסיבות מקילות. היו. המחנכת לא נהגה כשורה, היא הבהילה מאוד את הילד. וגם הרקע של העבריין הובא כנראה בחשבון: אמו חולה, נכנסת שוב ושוב לאשפוז. אביו — בכיר במערכת הביטחון, מהמעטים שיצאו צודקים ממלחמת יום הכיפורים, ומאלה שנקראו לנקות את האורוות אחריה. אחיו הבכור, בוגר מוערך של בית ספרנו, בקורס חובלים. אם יגזרו על הילד הרחקה ממושכת — מי יטפל בו?

בערב שלאחר האירוע לקח גד לביטוב את בנו והלך איתו לבקש את סליחתה של קסניה. מיד כששב הביתה לקח אותו, לא התעכב אפילו לפשוט את מדיו. הם הלכו ברגל. בין שכונת רחביה לעזרת ישראל, מרחק של כרבע שעה הליכה. כשהגיעו לדירה — דקות התבזבזו בחיפוש אחריה, הרחוב היה חשוך והבתים והדירות לא שולטו כראוי — יואש התנצל כנדרש, וגד ניהל שיחה רגועה עם האם. לא היו שום תביעות, שום היסטריה.

ורה, למרות העברית הרצוצה שלה, התגלתה כאדם הגיוני. כשפתחה להם את הדלת הבחינו שהיא לובשת חליפת מכנסיים, בגד שלא היית מצפה לראות על אישה בביתה. האם זה עתה נכנסה? האם היא עומדת לצאת והם מפריעים לה? לא זה ולא זה.

"ילדה בחדר שלה," היא אמרה. "ילד יכול להיכנס אליה. הרופא אמר שהיא צריכה לשכב, כי יש אולי זעזוע במוח שלה."

ורה כיוונה את גד אל המטבח, ששימש גם לאירוח. בארשת פנים דוממת, אפשר לומר "קפואה", היא חלטה לו תה בקומקום, ובארשת קפואה גם האזינה לדבריו.

עד שקם ללכת סוכם שילדים הם ילדים, וכי מה שהיה — היה. ממשיכים קדימה.

 

 

ג
 

"אמא שלי אומרת שאני עכשיו כמו בן שעשו לו ברית מילה. מי שרואה את האף שלי יגיד מיד שאני יהודייה."

כתמי צבע מעניינים נותרו מתחת לעיניה של קסניה זמן רב לאחר שהוסרה התחבושת. ובנוגע לַשינוי בצורתו של האף, חזקה עליה שדיברה אמת ושאכן השתנה. היה לה אף קטן. קודם לכן לא שמנו לב לצורתו. ועכשיו, כשהתבקשנו להתבונן בו מקרוב, הבחנו הן בבלט בעצם והן בקימור מתחתיו.

"מה שהוא עשה לי זה לכל החיים." קסניה ישבה על שולחן המורה, ומעגל של ילדים התקבץ סביבה פעם נוספת. בעודה מדברת הלך המעגל וגדל. "לכל החיים זה לתמיד, לתמיד ולעולם!" היא הדגישה.

זכור לנו רגע של שקט. לוּ העז מישהו להפר אותו, מיד היו חובטים בעורפו — ברור היה שהאצבעונית לא גמרה לומר את דברה. יואש ודאי לא העלה בדעתו לומר מילה. ארשת פניו היתה רצינית, חגיגית כמעט.

ואז, בקול צלול, הוסיפה קסניה ואמרה שעכשיו, אחרי שהורידו לה את התחבושת וכולם רואים את האף היהודי שהוא עשה לה, יואש חייב להיענש. על מעשה כזה לא סולחים, אבל היא תסכים לסלוח לו בתנאי אחד.

"מעכשיו אתה עבד שלי," היא פסקה והישירה אליו מבט.

העונש הכמו־מקראי התקבל על דעת כולנו. יואש, כבר אמרנו, היה מהאהודים, אבל התחכום המוסרי של המבוגרים, שפטרו אותו מעונש, נשגב מבינתנו. האמנו שעל נזק "לתמיד ולעולם" חייבים לשלם.

נבהיר שלא היה דבר חריג או מוזר בפיצוי שקסניה בחרה לה: עבדוּת רָווחה אצלנו באותם הימים: שניים היו מתקוטטים, אחד מהם היה מרתק את חברו אל האספלט או מסובב לו את הזרוע מאחורי הגב.

"תשחרר אותי!"

"לא משחרר! קודם תגיד שאתה עבד שלי!"

ולפעמים לא קטטה וכניעה אלא הפסד בהתערבות הוא שהביא לשעבוד. כך היה בעיקר בין הבנות, שאצלן המפסידה היתה נעשית לשפחה. לא היתה בזה כל השפלה. עבדים כִּשְפחות מילאו את תפקידם בצחוק, מגזימים בכוונה בגינוני ציות וכניעה. שפחות כרעו ברך וסירקו את גבירותיהן, ועבדים נשלחו להקיף בריצה את מגרש הספורט. קרה שעבד נדרש לרחרח נעל ספורט מסריחה ולהלל את "ריח הבושם". קרה גם שהלך על ארבע, נושא את אדונו רכוב על גבו.

הסכמי עבדות מעטים נחתמו לזמן מוגבל — "אני עבד שלךָ עד יום שישי" — אך רוב ההסכמים לא כללו סעיף כזה, כי גם בלי הגבלה חוזית של משך השעבוד, עבדים אצלנו לא נצרכו לחכות לשנת שמיטה על מנת לצאת לחופשי. ההסדרים נטו להתפורר מהר, לעתים עוד לפני שהסתיים יום הלימודים. דמיוננו היה מוגבל, והאמת שלא ידענו מה לעשות בעבדים.

אם היה משהו חריג בשעבוד של יואש זאת העובדה שעד אותו היום וגם לאחריו, לא היה מקרה שבו השתעבד בן לבת או ההפך. זה היה חריג. אך באותו היום, אולי בשל הצדק הגלוי שבעונש, לא נתַנו על כך את הדעת.

יואש, בלי מחאה, הפך לעבד של קסניה. וזה נראה צודק, ועם זאת גם מגוחך. בהקשר זה יש לומר דבר על מראהו: כשם שקסניה היתה נמוכה, הוא היה גבוה, אחד משלושת הגבוהים במחזור, ובשנים הבאות המשיך לצמוח עד לגובה מטר שמונים ושמונה.

בנים שצמיחתם פתאומית ומהירה נוטים להסתרבל: הולכים כפופי שכם, גוררים גפיים ארוכות שיצאו משליטה. אך יואש, מיום שעמד על רגליו היה גבוה, והוא נשא את גובהו כמו זכות מוּלדת. ראשה של קסניה הגיע בקושי עד לחזהו, וכשהלך אחריה, נושא את תיק האוכל האדום שלה — המראה היה מצחיק.

"שב!" היא היתה פוקדת. וכשהתיישב מולה אמרה: "העבד שלי צריך להיות יפה. הוא צריך שיקשטו אותו." ופיזרה על שערו פרחים קטנים של לנטנה.

או שאמרה: "העבד שלי עצוב. אני צריכה לדגדג אותו שיצחק." וליטפה את אחורי סנטרו כאילו הוא חתול.

ואמרה גם: "העבד שלי חייב לאכול עכשיו. אחרת לא יהיה לו כוח לשרת אותי." ובצעה את כריך הגבינה שאמה הכינה לה, ושמה נתח־נתח בפיו.

גיל הראבן

גַּיִל הַרְאֶבֶן נולדה ב־1959 בתל אביב, גדלה בירושלים ומתגוררת בה גם היום.

ספרה הראשון יצא לאור ב־1986. היה זה ספר הילדים ״אגדה חדשה״, שקדם לו מחזמר שהועלה בהצלחה על הבמה, ואף זכה בפרס הָרי הרְשוֹן. ב־1992 התפרסם ״תקווה אם נתעקש״, ספר תיעודי פרי עטה על העלייה החדשה מרוסיה, ושנה לאחר מכן יצא לאור ספר הפרוזה הראשון של הראבן למבוגרים — קובץ הסיפורים ״ארוחת צהריים עם אמא״. כעבור כשנה ראה אור הרומן הראשון שלה, ״הסיפור האמיתי״.
בשנת 2002 זכה רומן פרי עטה, ״שאהבה נפשי״, בפרס ספיר, ובשנת 2009 הוא יצא לאור באנגלית בארצות הברית וזכה בשנה שלאחר מכן בפרס הספר המתורגם הטוב ביותר מטעם ארגון ״שלושה אחוזים״. כמו כן, יצא הרומן לאור באיטליה. 
בשנת 2009 התפרסם סיפור קצר של הראבן ב״ניו־יורקר״. סיפורים קצרים נוספים פרי עטה התפרסמו באנתולוגיות ובכתבי עת באנגלית, ברוסית, בספרדית, בצ'כית ובאיטלקית. ״אנשים טועים״ הוא ספרה השישה־עשר.
בין היתר, היא כתבה טורים ב״חדשות״, ב״מעריב״, ב״ג'רוזלם ריפורט״ וב״ליידי גלובס״, לצד מסות בכתבי עת, מחזות וספרי לילדים. רבים מהרומנים שלה היו לרבי־מכר, ועל יצירתה זכתה בפרס ראש הממשלה לשנת תשע״ג.
בנוסף לכתיבה, הראבן לימדה במכללת ״עלמא״, בתוכנית ״אסכולות״ של האוניברסיטה הפתוחה, בבית הספר לקולנוע ״מעלה״, במשכנות שאננים, בבית שמואל ובבית הסופר בירושלים. בשנת 2006 היתה מרצה־אורחת באוניברסיטת אילינוי, ובשנת 2012 היתה סופרת־אורחת באוניברסיטת אמהרסט. כיום היא משמשת כחברה באקדמיה ללשון העברית.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/hzsz3ssv
ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

חיים שראוי לספרם שירה מזוז מעלה 01/03/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
גיל הראבן בוחנת שאלות גדולות דרך אירועים קטנים ועושה זאת במתינות ובהומור עמרי הרצוג הארץ 21/09/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 384 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 24 דק'
  • קריינות: רחלי כהן
  • זמן האזנה: 12 שעות ו 36 דק'

סקירות וביקורות

חיים שראוי לספרם שירה מזוז מעלה 01/03/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
גיל הראבן בוחנת שאלות גדולות דרך אירועים קטנים ועושה זאת במתינות ובהומור עמרי הרצוג הארץ 21/09/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
חיים גיל הראבן

א
 

עדים לפרשיות החיים האלה יסכימו אולי שראשיתן בכיסא — כיסא ילדים שהושלך בכיתה.

נפתח, אם כן, בכיסא.

בית ספר יסודי, כיתה גימ"ל, שעת הלימודים השנייה. התלמידים רוכנים על תרגילים בחשבון. בקצה השורה שליד החלון משעין אחד מהם את גבו למסעד, ומטיל את משקל גופו לאחור. רגליו הקדמיות של הכיסא נישאות באוויר, בהונותיו של הילד שעוּנות על הרצפה. הילד מתנדנד.

לא אחת הוזהרו התלמידים של אותה הכיתה שלא להתנדנד. "נדנדה היא נדנדה. הכיסאות הם רכוש בית ספרי." הילד, יואש, איננו מהמרדנים, ובמעשהו ודאי איננו מבקש להתריס נגד סמכות כלשהי. אלא שבעודו מרוכז בתרגילים שלפניו, הוא מנדנד את עצמו בהיסח דעת. מוצץ את עפרונו ומתנדנד. ומתוך שהוא מרוכז בתרגילים, אין הוא מבחין במחנכת הכיתה שמתקדמת לעברו בין השורות.

המחנכת נהגה להתהלך בחדר, ושום מבטים לא עקבו אחריה. אבל כעת, לשמע צעקת בהלה חטופה, מופנים לעברה שלושים ושבעה פרצופים. כשהיא אוחזת במסעד כיסאו של יואש, מטה אותו המורה עוד, כך שראשו של הילד נשמט לאחור ורגליו מזדקרות באוויר.

"מי שמתנדנד ייפול וישבור את עמוד השדרה," היא אומרת. "ומי שאוכל עפרונות, שלא יתפלא אם עיפרון יעקור לו עין."

כשהיא מחזירה את הכיסא להתייצב על ארבעותיו — בזהירות היא מציבה אותו, אפשר לומר "בעדינות" — יואש מזנק ממנו. רגע הוא עומד על מקומו, ואז מרים את הרהיט ומשליך אותו.

מאוחר יותר צִייְנו שלא השליך את הכיסא לא על המורה, בכוונה לחבול בה, ולא על החלון, בכוונה לנפצו. הוא השליך אותו לפנים. יד הגורל, או שמא ידו של המזל הרע, היא שכיוונה את הכיסא אל פניה של קסניה.

קסניה צרחה וכיסתה את פניה. דם שתת מעבר לאמות ידיה וזלג אל חולצת התכלת שלה. אפה של הילדה נשבר, וניב אחד עליון, שן חלב, נעקר.

פרטים על הפציעה נודעו לנו רק יומיים אחר כך, כשקסניה חזרה אלינו. את השבר לא תיקנו. אמרו שיניחו לעצם להתאחות כפי שהיא. באגדים מידבקים הצמידו תחבושת לבנה אל האף, ושפכי דם כהים הלכו והתפשטו סביב התחבושת.

ביום האירוע עצמו ידענו רק שהמנהלת ואחות בית הספר, לקחו אותה לתחנת מגן דויד אדום — עד הצהריים לא הצליחו ליצור קשר עם אמה — ושיואש הורחק לשארית היום לחדרה של סגנית המנהלת, לאחר שגם את הוריו לא השיגו בטלפון.

על השולחן בכיתה נשאר כתם דם. על הרצפה היו טיפות דם. ילדים סירבו לשוב למקומותיהם ולשבת, עד שבא השרת וניקה הכול.

רק הילדה שחלקה את השולחן עם קסניה המשיכה לעמוד עוד ולייבב. "מגעיל, מגעיל, מגעיל," היא התעקשה, עד שהמחנכת, בפרץ של רוך, שלחה אותה לשבת בכיסא הפנוי של יואש.

 

 

ב
 

"לא בכיתי. רק ירדו לי דמעות. תרביצו לעצמכם באף ותראו שגם לכם ירדו."

עוד קודם לאירוע הדמים היה לקסניה כוח דרמטי. גוף כמו ממוזער, פה סמוק, כתמי סומק בלחיים, מסכים שחורים של ריסים. אנשים היו מלטפים את פניה כדי לבדוק בסתר אם הילדה מאופרת. היתה לה יציבה מודעת, כזו של רקדנית מבוגרת. כל תנועותיה נראו מוּדעות, ואף שבהיגוי שלה לא ניתן היה לזהות מבטא זר, היתה בו זרוּת. לא הכרנו איש, ודאי לא ילד, שהגה הברות בבהירות כמוה.

"תרביצו לעצמכם ותראו," היא אמרה לנו.

עמדנו ליד הברזייה שבחצר, וקסניה מולנו, ידיה מונחות בחן על מותניה, ופניה חבושות כפני גיבור ששב מהקרב. בנות הינהנו בראשיהן לסמן אהדה או הבנה עקרונית, אבל אחדים מהבנים אכן חבטו לעצמם באף — חבטו בו באופן סמלי. רק יואש לבדו חזר והכה את עצמו בעוצמה גוברת, עד שעלו דמעות בעיניו.

"כל הכבוד, יואש! יואש מלך!" עליצות אפלה תפסה אותנו: חברים טפחו על שכמו של הדומע, וחיש מהר עברו לטפוח גם לאחרים על הגב. טפיחה אחת עזה מדי נדמית למכה. מישהו מקלל אז. מישהו נופל. מישהו מפגין בעיטות גבוהות באוויר ומלווה כל אחת מהן בצעקה. כמו גורים אנחנו מזנקים זה על זה, לופתים יד או רגל, מתגלגלים על הקרקע. משהו תוסס בדמנו ומבקש פורקן.

יואש הוחזר לבית הספר יומיים לאחר האירוע, ביום שבו גם קסניה חזרה, ומלבד אותה הרחקה לא נגזר עליו עונש. הוא היה מהסוג שמוֹרים מכנים "ילד אהוד", ושמחנו: לא רצינו שיישלח למוסד לפושעים צעירים.

עד שהוחזר אלינו חזרנו ואמרנו "מוסד לפושעים צעירים", והצירוף הזה העיר בנו אימה מענגת. היינו ילדים טובים, תלמידים בגימנסיה העברית. ידיעותינו על העולם היו מעטות, אבל בדמיוננו היה מוסד כזה — מוסד לילדים פושעים.

"הוא כמעט הרג אותה," אמרנו, וגם באמירה הזאת היה עונג.

איך נפטר מעונש? אפשר רק לשער. זה היה בסופן של שנות השבעים, ואירועים שונים חלפו אז בלי ליפול לידיהם של עיתונאים ועורכי דין. והיו גם נסיבות מקילות. היו. המחנכת לא נהגה כשורה, היא הבהילה מאוד את הילד. וגם הרקע של העבריין הובא כנראה בחשבון: אמו חולה, נכנסת שוב ושוב לאשפוז. אביו — בכיר במערכת הביטחון, מהמעטים שיצאו צודקים ממלחמת יום הכיפורים, ומאלה שנקראו לנקות את האורוות אחריה. אחיו הבכור, בוגר מוערך של בית ספרנו, בקורס חובלים. אם יגזרו על הילד הרחקה ממושכת — מי יטפל בו?

בערב שלאחר האירוע לקח גד לביטוב את בנו והלך איתו לבקש את סליחתה של קסניה. מיד כששב הביתה לקח אותו, לא התעכב אפילו לפשוט את מדיו. הם הלכו ברגל. בין שכונת רחביה לעזרת ישראל, מרחק של כרבע שעה הליכה. כשהגיעו לדירה — דקות התבזבזו בחיפוש אחריה, הרחוב היה חשוך והבתים והדירות לא שולטו כראוי — יואש התנצל כנדרש, וגד ניהל שיחה רגועה עם האם. לא היו שום תביעות, שום היסטריה.

ורה, למרות העברית הרצוצה שלה, התגלתה כאדם הגיוני. כשפתחה להם את הדלת הבחינו שהיא לובשת חליפת מכנסיים, בגד שלא היית מצפה לראות על אישה בביתה. האם זה עתה נכנסה? האם היא עומדת לצאת והם מפריעים לה? לא זה ולא זה.

"ילדה בחדר שלה," היא אמרה. "ילד יכול להיכנס אליה. הרופא אמר שהיא צריכה לשכב, כי יש אולי זעזוע במוח שלה."

ורה כיוונה את גד אל המטבח, ששימש גם לאירוח. בארשת פנים דוממת, אפשר לומר "קפואה", היא חלטה לו תה בקומקום, ובארשת קפואה גם האזינה לדבריו.

עד שקם ללכת סוכם שילדים הם ילדים, וכי מה שהיה — היה. ממשיכים קדימה.

 

 

ג
 

"אמא שלי אומרת שאני עכשיו כמו בן שעשו לו ברית מילה. מי שרואה את האף שלי יגיד מיד שאני יהודייה."

כתמי צבע מעניינים נותרו מתחת לעיניה של קסניה זמן רב לאחר שהוסרה התחבושת. ובנוגע לַשינוי בצורתו של האף, חזקה עליה שדיברה אמת ושאכן השתנה. היה לה אף קטן. קודם לכן לא שמנו לב לצורתו. ועכשיו, כשהתבקשנו להתבונן בו מקרוב, הבחנו הן בבלט בעצם והן בקימור מתחתיו.

"מה שהוא עשה לי זה לכל החיים." קסניה ישבה על שולחן המורה, ומעגל של ילדים התקבץ סביבה פעם נוספת. בעודה מדברת הלך המעגל וגדל. "לכל החיים זה לתמיד, לתמיד ולעולם!" היא הדגישה.

זכור לנו רגע של שקט. לוּ העז מישהו להפר אותו, מיד היו חובטים בעורפו — ברור היה שהאצבעונית לא גמרה לומר את דברה. יואש ודאי לא העלה בדעתו לומר מילה. ארשת פניו היתה רצינית, חגיגית כמעט.

ואז, בקול צלול, הוסיפה קסניה ואמרה שעכשיו, אחרי שהורידו לה את התחבושת וכולם רואים את האף היהודי שהוא עשה לה, יואש חייב להיענש. על מעשה כזה לא סולחים, אבל היא תסכים לסלוח לו בתנאי אחד.

"מעכשיו אתה עבד שלי," היא פסקה והישירה אליו מבט.

העונש הכמו־מקראי התקבל על דעת כולנו. יואש, כבר אמרנו, היה מהאהודים, אבל התחכום המוסרי של המבוגרים, שפטרו אותו מעונש, נשגב מבינתנו. האמנו שעל נזק "לתמיד ולעולם" חייבים לשלם.

נבהיר שלא היה דבר חריג או מוזר בפיצוי שקסניה בחרה לה: עבדוּת רָווחה אצלנו באותם הימים: שניים היו מתקוטטים, אחד מהם היה מרתק את חברו אל האספלט או מסובב לו את הזרוע מאחורי הגב.

"תשחרר אותי!"

"לא משחרר! קודם תגיד שאתה עבד שלי!"

ולפעמים לא קטטה וכניעה אלא הפסד בהתערבות הוא שהביא לשעבוד. כך היה בעיקר בין הבנות, שאצלן המפסידה היתה נעשית לשפחה. לא היתה בזה כל השפלה. עבדים כִּשְפחות מילאו את תפקידם בצחוק, מגזימים בכוונה בגינוני ציות וכניעה. שפחות כרעו ברך וסירקו את גבירותיהן, ועבדים נשלחו להקיף בריצה את מגרש הספורט. קרה שעבד נדרש לרחרח נעל ספורט מסריחה ולהלל את "ריח הבושם". קרה גם שהלך על ארבע, נושא את אדונו רכוב על גבו.

הסכמי עבדות מעטים נחתמו לזמן מוגבל — "אני עבד שלךָ עד יום שישי" — אך רוב ההסכמים לא כללו סעיף כזה, כי גם בלי הגבלה חוזית של משך השעבוד, עבדים אצלנו לא נצרכו לחכות לשנת שמיטה על מנת לצאת לחופשי. ההסדרים נטו להתפורר מהר, לעתים עוד לפני שהסתיים יום הלימודים. דמיוננו היה מוגבל, והאמת שלא ידענו מה לעשות בעבדים.

אם היה משהו חריג בשעבוד של יואש זאת העובדה שעד אותו היום וגם לאחריו, לא היה מקרה שבו השתעבד בן לבת או ההפך. זה היה חריג. אך באותו היום, אולי בשל הצדק הגלוי שבעונש, לא נתַנו על כך את הדעת.

יואש, בלי מחאה, הפך לעבד של קסניה. וזה נראה צודק, ועם זאת גם מגוחך. בהקשר זה יש לומר דבר על מראהו: כשם שקסניה היתה נמוכה, הוא היה גבוה, אחד משלושת הגבוהים במחזור, ובשנים הבאות המשיך לצמוח עד לגובה מטר שמונים ושמונה.

בנים שצמיחתם פתאומית ומהירה נוטים להסתרבל: הולכים כפופי שכם, גוררים גפיים ארוכות שיצאו משליטה. אך יואש, מיום שעמד על רגליו היה גבוה, והוא נשא את גובהו כמו זכות מוּלדת. ראשה של קסניה הגיע בקושי עד לחזהו, וכשהלך אחריה, נושא את תיק האוכל האדום שלה — המראה היה מצחיק.

"שב!" היא היתה פוקדת. וכשהתיישב מולה אמרה: "העבד שלי צריך להיות יפה. הוא צריך שיקשטו אותו." ופיזרה על שערו פרחים קטנים של לנטנה.

או שאמרה: "העבד שלי עצוב. אני צריכה לדגדג אותו שיצחק." וליטפה את אחורי סנטרו כאילו הוא חתול.

ואמרה גם: "העבד שלי חייב לאכול עכשיו. אחרת לא יהיה לו כוח לשרת אותי." ובצעה את כריך הגבינה שאמה הכינה לה, ושמה נתח־נתח בפיו.