סרטים ביתיים

אף פעם לא תדעי

 אני זוכר נסיעות של שבת בבוקר לדרום, לקריית גת או לעומר, לחברים של ההורים. אז, בתקופה המעורפלת והלבנה של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, הרבה לפני מלחמת שלום הגליל והאינתיפאדות המדממות, העולם היה חופשי ושמח, והיה לי אבא.

נסענו לחברים בדרום בְּבְּקָרִים של שבתות וברדיו ניגנו תוכניות של סוף שבוע. שירים ופזמונים, שיחות מרתקות עם אנשי תרבות ושידורים של משחקי ספורט, התנגנו באוזני הקטנות כנעימה ישראלית שממתיקה את הנסיעה ומפזרת אבקת סוכר על הנוף המדברי שהתגלגל מחוץ לאוטו עד לאופק. אהבתי מאד את המערכונים של שבת, שהוקלטו בהופעה חיה והוסיפו צחוקים אמיתיים לחוויה הטובה.

***

על במה חשוכה דמות לא ברורה בתאורת ספוט מדברת למיקרופון.

״אני הייתי רוצה לשאול שאלה.״

״שאל בני ונען," עונה לו קול בעלטה.

״אני לא מנען, אני מאשדוד!" הדמות זועקת במצוקה ואנשים רבים צוחקים.

אני שוכב במושב האחורי וחושב, מה זה נען? איפה זה אשדוד? היכן אנחנו בכלל, על פני כדור הארץ?

״הלו, זה רדיו?" הדמות שואלת שוב.

״ודאי ודאי," עונה הקול המסתורי.

״איך קוראים, לצ'ופצ'יק של הקומקום?!"

״הצ'ופצ'יק של המה?"

״הצ'ופצ'יק של הקומקום!!!" הדמות מתעצבנת והקהל שואג מצחוקים.

״צ'ופצ'יקו של הקומקום נקרא בעברית צחה 'זרבובית'״

״זורבה מה?"

״זרבובית!" הקול ממשיך לאיית את המילה המצחיקה ואני מדמיין את זרבובית הנחושת של המנורה של אלאדין, במערה חשוכה.

האוטו ממשיך לדהור בחום של המדבר.

***

החיים אז היו שלמים ומלאים, עטופים בתקווה ואור חזק, שהצפין עבורי הבטחה אחת ברורה: משהו גדול וטוב עומד לקרות בכל רגע. הרגשתי מוגן, גם מבלי לדעת שזה מה שאני חש. שכבתי במושב האחורי, מקשיב בהתרגשות למערכונים, מציץ לפעמים לראות את אבא שלי נוהג, את אמי לצדו ואת אחי הגדולים, וחוזר להתכרבל בין השמיכות, מתענג על המוסיקה. אני זוכר את 'אף פעם לא תדעי' של שלמה ארצי מנגן הלוך ושוב תוך כדי נסיעה. זוכר את ההתרגשות שחשתי מהשיר היפה, ואת הפזמון שהשתלב לי היטב עם נסיעה בנפתולי דרכים חופשיות של הרפתקה.

***

אני מרים את ראשי ומציץ מהחלון, רואה קו אופק של עיר לא ברורה עם מגדל קסום מעולם אחר. זה היה מינרט וזאת הייתה רהט, אבל אז עוד לא היה לי שמץ של מושג. המראה המוכר והזר היה כל כך אקזוטי, שמאז, בכל פעם שהגענו לאזור הדרום ושולי המדבר הפכו לנוף היחידי שראינו, התיישבתי מול החלון וחיכיתי לקו האופק של העיר המסתורית עם המגדל הציורי. זה הרגיש כמו בספר מכושף על עיר פלאים שלא הכרתי, אך ידעתי שיש כמוה בעולם. לא הבנתי איך פלא כל כך קסום ממעמקי היקום, מהבהב פתאום בלב המדבר. דמיינתי מקדשי ענק עם בלטות סומסום ועמודים גדולים משיש, גנים אקזוטיים עם חיות לא מזוהות ואנשים שחומים ויפים, יחפים ועטופים בבדים מבושמים. הרגשתי כמו אלאדין של דיסני באגדות אלף לילה ולילה. זה עורר בי התרגשות תמימה של ילד. ברגעים הכי טובים, ראיתי את עולמות הכשף הצבעוניים בדיוק ברגע שבו ניגן גם השיר של שלמה ארצי. עם אבא שלי בכיסא הנהג, הנוף המדברי והשיר המרגש, הייתי בגן עדן. שכבתי נינוח בסטיישן של הסובארו, התבוננתי באור הדרך שמרצד על תקרת הרכב בקצב הנסיעה, והתמסרתי כולי לאושר המתקתק. קהל צוחק ברדיו.

ואז אבא שלי מת.

זה פתח לסיפור שלם, אחר ושונה לגמרי מזיכרון החוויות בדרכים, אך עדיין, המינרט הקסום ושלמה ארצי מחוברים אצלי לאותו מקום. שנים אחרי שאבא נפטר, התבוננתי במגדל המואזין מזדקר בלב שממת המדבר ונעלם בממד אחר של הוויה, בכל פעם שנסענו לדרום. הבנתי שזה לא כשף גיאוגרפי ובטח שלא אלף לילה ולילה של דיסני. ידעתי גם, מה שהיה, לא ישוב. אך כשהנוף הצחיח מתגלגל מסביב עם רוח חמה בשיער ושמש שמציפה את העיניים, ליבי העצוב התמלא אט אט בשמחה, וביחד עם קולות הצחוק של הקהל ברדיו, הרגשתי, שאבא שלי עדיין איתי. בנסיעות אלה הרגשתי את האובדן חזק מאד, אך המקום המיוחד סימל, למרות הכול, חוויה טובה. כשהתחיל לנגן 'אף פעם לא תדעי', התחלתי לבכות. מיד עם תחילת הפזמון, ליבי השבור החל לנבוע, וכך כל חיי, בשומעי את הנעימה. בכי תמרורים, חסר מעצורים, ממעמקי היגון של נפש פצועה, שלא מוצאת נחמה. רק בגיל 30, קניתי את הדיסק 'דרכים' של שלמה ארצי ושמעתי אותו בסטודיו שלי כשציירתי. ניגנתי את שיר הנשמה הלוך ושוב בריפיט ללא הפסקה, שעות על גבי שעות, ימים כלילות, בוכה בזעקות שבר וסוחט את הטראומה חזק, כדי שתצא לי סוף סוף מהמערכת, ובאמת, לבסוף, הצלחתי לרסן את הדמעות. אחרי חיים שלמים עם ערוץ פתוח של צער וכאב, התרגלתי לרעיון המצער של היתמות והשלמתי עם האובדן. הפנמתי באותו ערב את מצבי הייחודי, מזגתי לעצמי כוס של תה צמחים לצד חלון השקיעה, נרגעתי, והמשכתי בדרכי.