התיאוריה הבלונדינית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
התיאוריה הבלונדינית
מכר
מאות
עותקים
התיאוריה הבלונדינית
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

התיאוריה הבלונדינית

3.7 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

קריסטין הרמל

קריסטין הַרמֶל חיה באורלנדו, פלורידה, וכותבת למגזינים שונים. היא מוּכרת לקוראים בארץ בזכות רב-המכר הבינלאומי שלה, "המתיקות שבשכחה", שזכה לביקורות נלהבות. גם ספריה הקודמים תורגמו לשפות רבות וזכו להצלחה גדולה. ספרה "החיים שנועדו לי" מוגדר כסיפור אהבה שכמו משלב בין "דלתות מסתובבות" ו"נ.ב. אני אוהב אותך".

בקרו את הסופרת ב- KristinHarmel.com או עקבו אחריה בטוויטר ב- twitter.com/kristinharmel

תקציר

האם גברים באמת מעדיפים בלונדיניות? לא לפי הרפר רוברטס. 
הרפר חכמה, בלונדינית, מושכת ומצחיקה, אז למה היא לא מצליחה למצוא אהבה? גברים נוהרים אליה, אבל ברגע שהם מבינים שהיא עורכת דין שלמדה בהרווארד, הם בורחים. מג, החברה הכי טובה של הרפר ועורכת במגזין אופנה, מציעה לה לצאת למשימה: להעמיד פנים שהיא טיפשה ולראות אם זה יעלה את ערכה בעיני בני זוג פוטנציאליים. 
הרפר מחליטה להיענות לאתגר ויוצאת לתחקיר. היא מחליפה את המלתחה, את צורת הדיבור ואת שפת הגוף שלה ומתחילה לצאת לדייטים בדמותה החדשה. התוצאה היא סדרה של מפגשים מוזרים, מצחיקים ובלתי נשכחים. אבל לא עובר זמן רב עד שהרפר נאלצת להביט טוב-טוב במראָה ולהבין שלא רק לגברים שפגשה יש דעות קדומות.


התיאוריה הבלונדינית הוא ספר מצחיק וכובש, שעוסק בדימוי חיצוני ובאמת המסתתרת מאחוריו. זהו אחד מספריה המוקדמים של קריסטין הרמל, מחברת רבי המכר איטלקית למתחילים ונשיקה צרפתית.

"הגיבורה החכמה של הספר מוכנה לקבוע דייטים בתור סתומה ותמימה ומזמנת רגעים רבים של צחוק מתגלגל... והנאה אמיתית כשהיא נוטשת את משחק הבלונדינית המטופשת ונותנת על הראש לגברים הרדודים שהיא פוגשת." Romantic Times –

" מבדר!" – Romantic Times

"מהרו לקרוא, תשמחו שקראתם. בידור אמיתי. לא אתפלא אם הסיפור הזה יגיע למסך הגדול." – Romantic Times

 "מצחיק!... בידור מענג." – שרה מלינווזי, מחברת Monkey Business

"קריסטין הרמל רוקחת בכנות שובת לב סיפור מבריק ומהנה." – לורה קולדוול, מחברת The Year of Living Famously

פרק ראשון

"קריירה זה נהדר, אבל אי־אפשר 
להתכרבל איתה בלילה קר."
— מרילין מונרו, הבלונדינית הכי מפורסמת בעולם
 

פרק 1

כשזה קרה, לא ידעתי שזאת תהיה ההזדמנות האחרונה שלי למצוא אהבה. זאת אומרת, מי בכלל חושבת ככה? נכון שאנחנו מתייסרות בגלל פרידות, בוכות עם החברות שלנו, מטביעות את צערנו בדליים של גלידת מנטה שוקולד צ'יפס או ביותר מדי כוסות מרטיני. אבל אי־שם בתוך תוכנו, גם כשהלב עוד שבור, אנחנו יודעות שיגיע מישהו אחר. אולי לא מיד, אבל בסופו של דבר. תמיד יש עוד מישהו ממש מעֵבר לפינה.
זה לפחות מה שחשבתי אז. נכון שהייתי הרוסה כשפיטר עזב. נשבר לי הלב לפני שלוש שנים, כשחזרתי ערב אחד הביתה אחרי תצהיר ממושך ומצאתי אותו בשלבים האחרונים של אריזת המזוודות הישנות שלו. אילו הגעתי חצי שעה מאוחר יותר, כבר לא הייתי רואה אותו בכלל. הוא היה כנראה עוזב בלי להגיד שלום.
"אני לא עומד בזה יותר, הַרְפֶּר," הוא אמר כשתליתי בו עיניים בוהות בניסיון נואש לשלוף איזה טיעון נגדי. אבל לא ידעתי מה לומר. המוח שלי היה טרוד מדי בעיכול העובדה שהוא עוזב.
עד אותו הרגע לא היה לי שמץ של מושג שמשהו בכלל לא בסדר. הרי רק שבועיים קודם חגגנו שנתיים של זוגיות עם שמפניה, תותים ולילה של התכרבלות ומלמולים שתויים על חיים ביחד לנצח. פחות מחצי שנה קודם הוא גם הציג אותי לפני הוריו. כבר דיברנו על מַעבר לדירה גדולה יותר באביב, כשחוזה השכירות שלנו יסתיים.
"מה... מה... למה?" גמגמתי לבסוף, בתקווה שזו תגובה הולמת. בהיתי בגבו הרחב שהיה מופנה אלי כשהוא רכן מעל מזוודת העור החבוטה המונחת על המיטה שחָלקנו במשך שנתיים. ניסיתי לא לחשוב על הפעם האחרונה שעשינו שם אהבה, אבל התקשיתי מאוד, כי זה קרה רק ארבעה ימים קודם, יום לפני שמשרד עורכי הדין שלי הודיע שאני מקודמת למעמד שותפה - השותפה הצעירה ביותר שהיתה אי־פעם במשרד השמרני של בּוּת, פיצפטריק ומֶקמהוֹן. נשים בנות שלושים ושתיים לא אמורות להיות שותפות. לא באחד המשרדים היוקרתיים ביותר בחוף המזרחי. אבל בשנתיים האחרונות הגדלתי פי ארבעה את מחלקת הפטנטים שלהם והכנסתי למשרד בכוחות עצמי יותר משני מיליון דולר. ולבסוף אזרתי אומץ לאיים על השותפים שאעזוב את המשרד אם לא אקודם עד סוף השנה לשותפה זוטרה. הם דנו בזה והסכימו - מהלך שהִכה גלים בכל הקהילה המשפטית של ניו יורק. הייתי אמורה להיות הכי מאושרת שהייתי אי־פעם. ופיטר היה אמור לשמוח בשבילי.
ובמקום זה הוא ארז מזוודות. כדי לעזוב. לעזוב אותי.
"למה?" חזרתי ושאלתי, הפעם בלחישה בלבד. הוא הסתובב אלי לבסוף ונאנח בכעס כאילו הייתי פשוט אמורה לדעת בדיוק למה הוא עוזב. כאילו השאלה שלי היא סתם סימן לרשמיות מעיקה שהוא נאלץ לסבול בדרכו החוצה. נעצתי בו את עיני ושמתי לב ששערו החום עדיין רטוב כאילו יצא זה עתה מהמקלחת ושקצותיו החלו להסתלסל כמו תמיד כשהתייבשו. הוא היה זקוק בדחיפות לביקור אצל הספר. הוא היה מגולח למשעי, בלי הזיפים הקצרים על הלסת שתמיד נראו לי סקסיים כל כך. עיניו החומות נראו צלולות מכדי להביע חרטה כלשהי על עזיבתו. הוא כנראה לא התחרט. הוא נראה רגוע ונינוח כמו תמיד, ולא ככה אמור להיראות מי שנוטש את האישה שפחות משבוע לפני כן הצהיר על אהבתו הנצחית אליה.
"אני פשוט לא עומד בזה יותר," הוא חזר ואמר ומשך בכתפיו כאילו המצב יצא משליטתו, כאילו כוחות גדולים ממנו אילצו אותו לעזוב, לארוז את המזוודה שלו, להפנות לי את הגב בקרירות. "אני פשוט לא מסוגל."
"אני לא מבינה," אמרתי לבסוף, כשהצלחתי שוב לשלוט בקולי. הוא שב והפנה אלי את גבו וחזר לארוז כאילו אני לא שם. חציתי את החדר ונעמדתי לצדו, מתאמצת בכל כוחי לא להשליך את עצמי לרגליו ולאחוז בקרסוליו כך שיצטרך לגרור אותי איתו לאן שילך. כי זה הרי פתטי, נכון? אז במקום זה רק נעמדתי לצדו, מתנשמת, וחיכיתי שיסתכל עלי. "למה?" חזרתי שוב כשהוא הסתכל לבסוף.
הוא לא הסתכל לי בעיניים. בעקשנות. אבל הפסיק לארוז כדי לפלוט את התשובה שמאז מצלצלת באוזנַי.
"אני פשוט לא מסוגל להיות עם אישה שמעדיפה את הקריירה שלה על היחסים בינינו," הוא אמר והשפיל עיניים אל כפות רגליו. כל האוויר יצא ממני בשריקה, ופתאום הרגשתי שאני לא יכולה לנשום. לא הבנתי. מתי העדפתי את הקריירה שלי על היחסים בינינו? הוא עבד לא פחות קשה ממני. ואם הוא באמת הרגיש ככה, למה לא אמר כלום עד עכשיו? האמת היא שדווקא השתדלתי לתת לו את ההרגשה שהוא מרכז היקום שלי. קרוב לוודאי שהייתי הופכת שותפה עוד קודם אם לא הייתי מתאמצת כל כך לגרום לפיטר להרגיש רצוי. אבל רציתי להיות בת זוג טובה לא פחות משרציתי להיות עורכת דין מצליחה. עד לרגע ההוא חשבתי שהצלחתי לתמרן יפה בין שני התפקידים האלה.
מתברר שטעיתי.
"לְמה אתה מתכוון?" שאלתי בקול חלוש. הרגשתי מבולבלת מאי־פעם. פיטר השתהה לרגע לפני שחזר לארוז. "אני לא כזאת," לחשתי. אני באמת לא כזאת.
"את כן כזאת," פיטר אמר לאט וקיפל את החולצה המכופתרת האחרונה שלו, מהסוג שלבש לעבודה בסאליבן את פוֹלי - משרד עורכי דין שפעם היה יוקרתי כמעט כמו שלי, אבל בשנה שעברה הכריז על פשיטת רגל ופיטר חצי מהעובדים שלו. פיטר נשאר לעבוד, אבל נאלץ להסכים לקיצוץ בשכרו.
"חוץ מזה," הוא הוסיף במבט חפוז לעברי וסגר את המזוודה בחבטה מהדהדת שנשמעה מאיימת וסופית, "כשהתחלנו לצאת, סיכמנו שלעולם לא נתחרה אחד בשני. ועכשיו את נראית נחושה להביס אותי בכל מה שאת עושה. פשוט נמאס לי מזה."
לא נותרו לי מילים. ידעתי שמעולם לא ניסיתי בכוונה להתחרות בו או להביס אותו. זאת לא אשמתי שהתקדמתי יותר בקלות במשרד שלי. זאת לא אשמתי שהמשרד שלו פישל בכמה תיקים חשובים ונחקר על ידי הרשות לניירות ערך, שגם נקטה נגדו צעדים חמורים. הקריירה של פיטר נראתה בעבר מבטיחה יותר משלי, אבל המצב השתנה. אז רק בהיתי בו מבולבלת, ודמעות זלגו על לחיי. זהו זה. הקידום שלי לשותפה בא עם עלייה ניכרת בשכר, אבל מתברר שגם עם פרידה מפתיעה. ואף אחד בבות, פיצפטריק ומקמהון לא הזהיר אותי מפני זה.
פיטר הסתובב אלי לבסוף והביט בי. לא מתוך כבוד אלי, רק מפני שעמדתי בינו לבין הדלת. והוא רצה לצאת.
"תקשיבי, הרפר," אמר, והמזוודה התפוחה מדי שהחזיק בידו הימנית הִטתה את גופו ימינה בצורה כמעט קומית. "יש לי רגשות אלייך. אבל אני גבר. וגברים אוהבים להיות המפרנסים. אני הייתי אמור להיות שותף לפנייך. וחוץ מזה," הוא הוסיף בזחיחות, "חשבתי שסיכמנו שבשלב מסוים תתפטרי ותישארי בבית כדי לגדל את הילדים."
"אני... מעולם לא הסכמתי לזה," אמרתי בקול רועד ונעצתי בו עיניים המומות. הייתי בסך הכול בת שלושים ושתיים. מה, אני אמורה בגיל שלושים ושתיים להתפטר כדי ללדת לו ילדים? כשלפנַי עוד עשור בערך של פריון? השותפים שלי לא בדיוק יתרשמו מהיכולת המשפטית שלי כשתינוק יהיה צמוד לי לחזה... ולא שאני לא ארצה ילדים מתישהו. רק שעדיין לא הייתי מוכנה לזה. וגם פיטר בלי ספק לא הראה שום מוכנות מצדו.
"פשוט חשבתי שאנחנו באותו ראש, הרפר," פיטר אמר בעצב ונד לי בראשו כאילו אני ילדה והוא מאוכזב מההתנהגות שלי. "אבל את פשוט חייבת להיות יותר טובה ממני בכל דבר."
הייתי המומה. לא הצלחתי לחשוב על משהו נוסף להגיד לו, והוא עקף אותי ופסע לעבר הדלת. יצאתי בעקבותיו בשתיקה מהדירה והסתכלתי כשירד במדרגות אל קומת הקרקע.
הוא לא הביט לאחור.
אחרי כל פרידה יש תקופת אֵבל. לפעמים היא מתבטאת בסטוץ או שניים. לפעמים היא מתבטאת בלא מעט זמן של דיכאון למחצה. ולפעמים היא מתבטאת באריזה שלמה של צ'אנקי מאנקי של בן אנד ג'ריס. או שתיים. או שלושים ושבע.
התאבלתי על פיטר. הייתי אמורה לכעוס עליו בגלל שעזב אותי ככה בלי שום אזהרה ובלי שום הסבר אמיתי, אבל במקום זה התמלאתי כולי עצב וכאב. שלושה ימים לא יצאתי מהמיטה. שלוש החברות הכי טובות שלי, מֶג, אֶמי וג'יל, ישבו איתי במשמרות. המזכירה שלי הקפיצה אלי את כל מסמכי הפטנטים שהייתי צריכה לעבוד עליהם באותו שבוע וביטלה את כל הפגישות שלי וההופעות בבית המשפט. אמרתי לה שאני חולה, אבל אני חושבת שהסגירו אותי העטיפות של חטיפי חמאת בוטנים ושוקולד, מכלי הפרינגלס, בקבוקי בקרדי לימון, בדלי הסיגריות ואריזות הגלידה הריקות שהיו פזורים בכל החדר שלי. וגם העובדה שהשמעתי בלוּפּ את שיר הבּנות של קוֹרטני גֵ'יי "אין לךָ תַקנה", ושרתי איתה שוב ושוב בכעס כשאני משבצת את השם פיטר במקומות לא מחמיאים.
ביום הרביעי השלמתי עם המצב וחזרתי לעבודה. אמרתי לעצמי שעדיף לי בלעדיו. מה שהיה נכון כמובן. מי צריכה בחור שעוזב ברגע שהוא מרגיש שמאפילים עליו? אני בטח לא. מי רוצה בחור שמרגיש מסורס אם החברה שלו מרוויחה קצת יותר כסף ממנו? אני בטח לא.
אבל הידיעה של כל הדברים האלה לא ממש עזרה. היגיון לא מועיל ללב שבור.
עבר זמן עד שרציתי לצאת שוב לדייטים. אני לא טיפוס של ריבאונד. גם הייתי בטוחה שפיטר עוד ישנה את דעתו ויחזור. אבל גם אחרי ארבעה חודשים לא שמעתי ממנו מילה. הוא שלח את החברים שלו קרלוס ודיוויד לאסוף את שאר החפצים שלו - כולל ספת העור היפה מאיטליה שקנינו חודשיים לפני שהוא עזב והוא התעקש לשלם עליה בכרטיס האשראי שלו - ואז נעלם כאילו בלעה אותו האדמה בזמן שאני נשארתי עם דיכאון בסלון לא מרוהט.
אבל כשהייתי סוף־סוף מוכנה שוב לצאת, לצלול בחזרה לשלולית הדייטים, גיליתי שאני שוחה לבד.
אמנם היו לי פה ושם דייטים - זה לא שלא הייתי אטרקטיבית: גובה מטר שישים ושמונה, שיער בלונדיני עד הכתפיים, עיניים ירוקות, אף זעיר, נמשים ילדותיים על לחיים ורודות וגוף שנחשב ממוצע לאישה בסביבות גיל שלושים. עדיין סובבתי ברחוב לא מעט ראשים.
אבל הבעיה לא היתה למשוך בחורים. הבעיה היתה שברגע שהם גילו שאני עורכת דין - וגרוע יותר, שותפה במשרד הכי יוקרתי במנהטן - הם ברחו. רחוק ובמהירות. הכי מהר שהם יכלו. האמיצים שבהם החזיקו מעמד שלושה או ארבעה דייטים, אבל בסוף נטשו את הספינה.
הייתי כל כך בטוחה שאמצא מישהו. ולא מפני שהייתי זקוקה לגבר לצִדי - אני לא בחורה כזאת, הסתדרתי טוב מאוד לבד. פשוט הייתי משוכנעת שאחרי פיטר אני אמצא בסופו של דבר מישהו אחר, מישהו שיאהב אותי ושאני אוהב אותו, גבר חזק יותר מפיטר שיעריך את מה שאני עושה לפרנסתי בלי להרגיש מאוים, שיבין שהעבודה שלי לא מגדירה אותי.
הייתי בת שלושים ושתיים כשפיטר עזב. מספיק צעירה כדי להיות אופטימית. ומספיק טיפשה כדי להאמין באהבה.
עכשיו הייתי בת שלושים וחמש. מאז שנות העשרים שלי לא היו לי יותר מארבעה דייטים עם אותו גבר - חוץ מפיטר. ושנות העשרים שלי כבר עברו מזמן.
למחרת עמדתי לציין שלוש שנים לפרידה מפיטר, שלוש שנים ללבד שלי, שלוש שנים ליום שבו הבנתי שלהיות מצליחה ולהיות נחשקת לא הולכים יחד, מן הסתם. ויותר ויותר התברר לי שככל שאמשיך לטפס בסולם הקריירה, כך תיגזר עלי בדידות.

קריסטין הרמל

קריסטין הַרמֶל חיה באורלנדו, פלורידה, וכותבת למגזינים שונים. היא מוּכרת לקוראים בארץ בזכות רב-המכר הבינלאומי שלה, "המתיקות שבשכחה", שזכה לביקורות נלהבות. גם ספריה הקודמים תורגמו לשפות רבות וזכו להצלחה גדולה. ספרה "החיים שנועדו לי" מוגדר כסיפור אהבה שכמו משלב בין "דלתות מסתובבות" ו"נ.ב. אני אוהב אותך".

בקרו את הסופרת ב- KristinHarmel.com או עקבו אחריה בטוויטר ב- twitter.com/kristinharmel

עוד על הספר

התיאוריה הבלונדינית קריסטין הרמל

"קריירה זה נהדר, אבל אי־אפשר 
להתכרבל איתה בלילה קר."
— מרילין מונרו, הבלונדינית הכי מפורסמת בעולם
 

פרק 1

כשזה קרה, לא ידעתי שזאת תהיה ההזדמנות האחרונה שלי למצוא אהבה. זאת אומרת, מי בכלל חושבת ככה? נכון שאנחנו מתייסרות בגלל פרידות, בוכות עם החברות שלנו, מטביעות את צערנו בדליים של גלידת מנטה שוקולד צ'יפס או ביותר מדי כוסות מרטיני. אבל אי־שם בתוך תוכנו, גם כשהלב עוד שבור, אנחנו יודעות שיגיע מישהו אחר. אולי לא מיד, אבל בסופו של דבר. תמיד יש עוד מישהו ממש מעֵבר לפינה.
זה לפחות מה שחשבתי אז. נכון שהייתי הרוסה כשפיטר עזב. נשבר לי הלב לפני שלוש שנים, כשחזרתי ערב אחד הביתה אחרי תצהיר ממושך ומצאתי אותו בשלבים האחרונים של אריזת המזוודות הישנות שלו. אילו הגעתי חצי שעה מאוחר יותר, כבר לא הייתי רואה אותו בכלל. הוא היה כנראה עוזב בלי להגיד שלום.
"אני לא עומד בזה יותר, הַרְפֶּר," הוא אמר כשתליתי בו עיניים בוהות בניסיון נואש לשלוף איזה טיעון נגדי. אבל לא ידעתי מה לומר. המוח שלי היה טרוד מדי בעיכול העובדה שהוא עוזב.
עד אותו הרגע לא היה לי שמץ של מושג שמשהו בכלל לא בסדר. הרי רק שבועיים קודם חגגנו שנתיים של זוגיות עם שמפניה, תותים ולילה של התכרבלות ומלמולים שתויים על חיים ביחד לנצח. פחות מחצי שנה קודם הוא גם הציג אותי לפני הוריו. כבר דיברנו על מַעבר לדירה גדולה יותר באביב, כשחוזה השכירות שלנו יסתיים.
"מה... מה... למה?" גמגמתי לבסוף, בתקווה שזו תגובה הולמת. בהיתי בגבו הרחב שהיה מופנה אלי כשהוא רכן מעל מזוודת העור החבוטה המונחת על המיטה שחָלקנו במשך שנתיים. ניסיתי לא לחשוב על הפעם האחרונה שעשינו שם אהבה, אבל התקשיתי מאוד, כי זה קרה רק ארבעה ימים קודם, יום לפני שמשרד עורכי הדין שלי הודיע שאני מקודמת למעמד שותפה - השותפה הצעירה ביותר שהיתה אי־פעם במשרד השמרני של בּוּת, פיצפטריק ומֶקמהוֹן. נשים בנות שלושים ושתיים לא אמורות להיות שותפות. לא באחד המשרדים היוקרתיים ביותר בחוף המזרחי. אבל בשנתיים האחרונות הגדלתי פי ארבעה את מחלקת הפטנטים שלהם והכנסתי למשרד בכוחות עצמי יותר משני מיליון דולר. ולבסוף אזרתי אומץ לאיים על השותפים שאעזוב את המשרד אם לא אקודם עד סוף השנה לשותפה זוטרה. הם דנו בזה והסכימו - מהלך שהִכה גלים בכל הקהילה המשפטית של ניו יורק. הייתי אמורה להיות הכי מאושרת שהייתי אי־פעם. ופיטר היה אמור לשמוח בשבילי.
ובמקום זה הוא ארז מזוודות. כדי לעזוב. לעזוב אותי.
"למה?" חזרתי ושאלתי, הפעם בלחישה בלבד. הוא הסתובב אלי לבסוף ונאנח בכעס כאילו הייתי פשוט אמורה לדעת בדיוק למה הוא עוזב. כאילו השאלה שלי היא סתם סימן לרשמיות מעיקה שהוא נאלץ לסבול בדרכו החוצה. נעצתי בו את עיני ושמתי לב ששערו החום עדיין רטוב כאילו יצא זה עתה מהמקלחת ושקצותיו החלו להסתלסל כמו תמיד כשהתייבשו. הוא היה זקוק בדחיפות לביקור אצל הספר. הוא היה מגולח למשעי, בלי הזיפים הקצרים על הלסת שתמיד נראו לי סקסיים כל כך. עיניו החומות נראו צלולות מכדי להביע חרטה כלשהי על עזיבתו. הוא כנראה לא התחרט. הוא נראה רגוע ונינוח כמו תמיד, ולא ככה אמור להיראות מי שנוטש את האישה שפחות משבוע לפני כן הצהיר על אהבתו הנצחית אליה.
"אני פשוט לא עומד בזה יותר," הוא חזר ואמר ומשך בכתפיו כאילו המצב יצא משליטתו, כאילו כוחות גדולים ממנו אילצו אותו לעזוב, לארוז את המזוודה שלו, להפנות לי את הגב בקרירות. "אני פשוט לא מסוגל."
"אני לא מבינה," אמרתי לבסוף, כשהצלחתי שוב לשלוט בקולי. הוא שב והפנה אלי את גבו וחזר לארוז כאילו אני לא שם. חציתי את החדר ונעמדתי לצדו, מתאמצת בכל כוחי לא להשליך את עצמי לרגליו ולאחוז בקרסוליו כך שיצטרך לגרור אותי איתו לאן שילך. כי זה הרי פתטי, נכון? אז במקום זה רק נעמדתי לצדו, מתנשמת, וחיכיתי שיסתכל עלי. "למה?" חזרתי שוב כשהוא הסתכל לבסוף.
הוא לא הסתכל לי בעיניים. בעקשנות. אבל הפסיק לארוז כדי לפלוט את התשובה שמאז מצלצלת באוזנַי.
"אני פשוט לא מסוגל להיות עם אישה שמעדיפה את הקריירה שלה על היחסים בינינו," הוא אמר והשפיל עיניים אל כפות רגליו. כל האוויר יצא ממני בשריקה, ופתאום הרגשתי שאני לא יכולה לנשום. לא הבנתי. מתי העדפתי את הקריירה שלי על היחסים בינינו? הוא עבד לא פחות קשה ממני. ואם הוא באמת הרגיש ככה, למה לא אמר כלום עד עכשיו? האמת היא שדווקא השתדלתי לתת לו את ההרגשה שהוא מרכז היקום שלי. קרוב לוודאי שהייתי הופכת שותפה עוד קודם אם לא הייתי מתאמצת כל כך לגרום לפיטר להרגיש רצוי. אבל רציתי להיות בת זוג טובה לא פחות משרציתי להיות עורכת דין מצליחה. עד לרגע ההוא חשבתי שהצלחתי לתמרן יפה בין שני התפקידים האלה.
מתברר שטעיתי.
"לְמה אתה מתכוון?" שאלתי בקול חלוש. הרגשתי מבולבלת מאי־פעם. פיטר השתהה לרגע לפני שחזר לארוז. "אני לא כזאת," לחשתי. אני באמת לא כזאת.
"את כן כזאת," פיטר אמר לאט וקיפל את החולצה המכופתרת האחרונה שלו, מהסוג שלבש לעבודה בסאליבן את פוֹלי - משרד עורכי דין שפעם היה יוקרתי כמעט כמו שלי, אבל בשנה שעברה הכריז על פשיטת רגל ופיטר חצי מהעובדים שלו. פיטר נשאר לעבוד, אבל נאלץ להסכים לקיצוץ בשכרו.
"חוץ מזה," הוא הוסיף במבט חפוז לעברי וסגר את המזוודה בחבטה מהדהדת שנשמעה מאיימת וסופית, "כשהתחלנו לצאת, סיכמנו שלעולם לא נתחרה אחד בשני. ועכשיו את נראית נחושה להביס אותי בכל מה שאת עושה. פשוט נמאס לי מזה."
לא נותרו לי מילים. ידעתי שמעולם לא ניסיתי בכוונה להתחרות בו או להביס אותו. זאת לא אשמתי שהתקדמתי יותר בקלות במשרד שלי. זאת לא אשמתי שהמשרד שלו פישל בכמה תיקים חשובים ונחקר על ידי הרשות לניירות ערך, שגם נקטה נגדו צעדים חמורים. הקריירה של פיטר נראתה בעבר מבטיחה יותר משלי, אבל המצב השתנה. אז רק בהיתי בו מבולבלת, ודמעות זלגו על לחיי. זהו זה. הקידום שלי לשותפה בא עם עלייה ניכרת בשכר, אבל מתברר שגם עם פרידה מפתיעה. ואף אחד בבות, פיצפטריק ומקמהון לא הזהיר אותי מפני זה.
פיטר הסתובב אלי לבסוף והביט בי. לא מתוך כבוד אלי, רק מפני שעמדתי בינו לבין הדלת. והוא רצה לצאת.
"תקשיבי, הרפר," אמר, והמזוודה התפוחה מדי שהחזיק בידו הימנית הִטתה את גופו ימינה בצורה כמעט קומית. "יש לי רגשות אלייך. אבל אני גבר. וגברים אוהבים להיות המפרנסים. אני הייתי אמור להיות שותף לפנייך. וחוץ מזה," הוא הוסיף בזחיחות, "חשבתי שסיכמנו שבשלב מסוים תתפטרי ותישארי בבית כדי לגדל את הילדים."
"אני... מעולם לא הסכמתי לזה," אמרתי בקול רועד ונעצתי בו עיניים המומות. הייתי בסך הכול בת שלושים ושתיים. מה, אני אמורה בגיל שלושים ושתיים להתפטר כדי ללדת לו ילדים? כשלפנַי עוד עשור בערך של פריון? השותפים שלי לא בדיוק יתרשמו מהיכולת המשפטית שלי כשתינוק יהיה צמוד לי לחזה... ולא שאני לא ארצה ילדים מתישהו. רק שעדיין לא הייתי מוכנה לזה. וגם פיטר בלי ספק לא הראה שום מוכנות מצדו.
"פשוט חשבתי שאנחנו באותו ראש, הרפר," פיטר אמר בעצב ונד לי בראשו כאילו אני ילדה והוא מאוכזב מההתנהגות שלי. "אבל את פשוט חייבת להיות יותר טובה ממני בכל דבר."
הייתי המומה. לא הצלחתי לחשוב על משהו נוסף להגיד לו, והוא עקף אותי ופסע לעבר הדלת. יצאתי בעקבותיו בשתיקה מהדירה והסתכלתי כשירד במדרגות אל קומת הקרקע.
הוא לא הביט לאחור.
אחרי כל פרידה יש תקופת אֵבל. לפעמים היא מתבטאת בסטוץ או שניים. לפעמים היא מתבטאת בלא מעט זמן של דיכאון למחצה. ולפעמים היא מתבטאת באריזה שלמה של צ'אנקי מאנקי של בן אנד ג'ריס. או שתיים. או שלושים ושבע.
התאבלתי על פיטר. הייתי אמורה לכעוס עליו בגלל שעזב אותי ככה בלי שום אזהרה ובלי שום הסבר אמיתי, אבל במקום זה התמלאתי כולי עצב וכאב. שלושה ימים לא יצאתי מהמיטה. שלוש החברות הכי טובות שלי, מֶג, אֶמי וג'יל, ישבו איתי במשמרות. המזכירה שלי הקפיצה אלי את כל מסמכי הפטנטים שהייתי צריכה לעבוד עליהם באותו שבוע וביטלה את כל הפגישות שלי וההופעות בבית המשפט. אמרתי לה שאני חולה, אבל אני חושבת שהסגירו אותי העטיפות של חטיפי חמאת בוטנים ושוקולד, מכלי הפרינגלס, בקבוקי בקרדי לימון, בדלי הסיגריות ואריזות הגלידה הריקות שהיו פזורים בכל החדר שלי. וגם העובדה שהשמעתי בלוּפּ את שיר הבּנות של קוֹרטני גֵ'יי "אין לךָ תַקנה", ושרתי איתה שוב ושוב בכעס כשאני משבצת את השם פיטר במקומות לא מחמיאים.
ביום הרביעי השלמתי עם המצב וחזרתי לעבודה. אמרתי לעצמי שעדיף לי בלעדיו. מה שהיה נכון כמובן. מי צריכה בחור שעוזב ברגע שהוא מרגיש שמאפילים עליו? אני בטח לא. מי רוצה בחור שמרגיש מסורס אם החברה שלו מרוויחה קצת יותר כסף ממנו? אני בטח לא.
אבל הידיעה של כל הדברים האלה לא ממש עזרה. היגיון לא מועיל ללב שבור.
עבר זמן עד שרציתי לצאת שוב לדייטים. אני לא טיפוס של ריבאונד. גם הייתי בטוחה שפיטר עוד ישנה את דעתו ויחזור. אבל גם אחרי ארבעה חודשים לא שמעתי ממנו מילה. הוא שלח את החברים שלו קרלוס ודיוויד לאסוף את שאר החפצים שלו - כולל ספת העור היפה מאיטליה שקנינו חודשיים לפני שהוא עזב והוא התעקש לשלם עליה בכרטיס האשראי שלו - ואז נעלם כאילו בלעה אותו האדמה בזמן שאני נשארתי עם דיכאון בסלון לא מרוהט.
אבל כשהייתי סוף־סוף מוכנה שוב לצאת, לצלול בחזרה לשלולית הדייטים, גיליתי שאני שוחה לבד.
אמנם היו לי פה ושם דייטים - זה לא שלא הייתי אטרקטיבית: גובה מטר שישים ושמונה, שיער בלונדיני עד הכתפיים, עיניים ירוקות, אף זעיר, נמשים ילדותיים על לחיים ורודות וגוף שנחשב ממוצע לאישה בסביבות גיל שלושים. עדיין סובבתי ברחוב לא מעט ראשים.
אבל הבעיה לא היתה למשוך בחורים. הבעיה היתה שברגע שהם גילו שאני עורכת דין - וגרוע יותר, שותפה במשרד הכי יוקרתי במנהטן - הם ברחו. רחוק ובמהירות. הכי מהר שהם יכלו. האמיצים שבהם החזיקו מעמד שלושה או ארבעה דייטים, אבל בסוף נטשו את הספינה.
הייתי כל כך בטוחה שאמצא מישהו. ולא מפני שהייתי זקוקה לגבר לצִדי - אני לא בחורה כזאת, הסתדרתי טוב מאוד לבד. פשוט הייתי משוכנעת שאחרי פיטר אני אמצא בסופו של דבר מישהו אחר, מישהו שיאהב אותי ושאני אוהב אותו, גבר חזק יותר מפיטר שיעריך את מה שאני עושה לפרנסתי בלי להרגיש מאוים, שיבין שהעבודה שלי לא מגדירה אותי.
הייתי בת שלושים ושתיים כשפיטר עזב. מספיק צעירה כדי להיות אופטימית. ומספיק טיפשה כדי להאמין באהבה.
עכשיו הייתי בת שלושים וחמש. מאז שנות העשרים שלי לא היו לי יותר מארבעה דייטים עם אותו גבר - חוץ מפיטר. ושנות העשרים שלי כבר עברו מזמן.
למחרת עמדתי לציין שלוש שנים לפרידה מפיטר, שלוש שנים ללבד שלי, שלוש שנים ליום שבו הבנתי שלהיות מצליחה ולהיות נחשקת לא הולכים יחד, מן הסתם. ויותר ויותר התברר לי שככל שאמשיך לטפס בסולם הקריירה, כך תיגזר עלי בדידות.