עץ הקץ

פלאשבק

שיירת הזחל"דים והטנקים שלנו עומדת בכניסה לביירות, חשופה לאש אויב כברווזים במטווח. שריקות ופיצוצים מכל עבר. אני סטודנט לאדריכלות שאך זה גויס בצו 8, כמפקד בדרגת קצין של 17 חיילי נ"מ במילואים. אני עולה לטנק של יחידה אחרת ונבלע במעמקי בטנו כדי לדבר בקשר עם מפקדי ולבקש חילוץ. הסמג"ד עונה לי בקשר מקדמת השיירה: "פה יותר גרוע, תישארו שם." מצבו אם כך, לא טוב משלנו. טרם נכנסתי לתפקיד המפקד. רק אתמול בשבת בבוקר, השתתפתי כאמן צעיר בפתיחת תערוכת פיסול במוזיאון לאמנות חיפה. איך לעזאזל התגלגלתי לפה עכשיו? ההתקשרות מסתיימת אך גופי מסרב לצאת מהטנק, נפשי כמהה למקום מבטחים. ברגע זה אני לא קצין או מפקד, אני אדם אחוז אימת מוות.
אני נטוע מאחורי 300 מ"מ פלדה, מצטנף בתוך קונכייה פנימית, מתכרבל בקור הפלדה שמגנה עליי. שבלול חם של אנרגיה מחבק ועוטף אותי. אני שרוי במצב של התנתקות. דווקא כשהנפש דואבת, ההדחקה הקיצונית היא כמו מורפיום פנימי שמשתחרר בעתות מצוקה קשה, עוטף כמו שלייה את העובר, מרדים את קצות העצבים הנשרפים באש.
עשרות שנים לאחר אותה מלחמה אני שב לרגעים הקשים הללו. מוכן לפתוח את ארגז התחמושת החיה היושבת בין צלעותיי ולהניח לעצמי להשלים עם תפקודי כקצין וכאדם. את העבר איני יכול לשנות, פישלתי שם, נכשלתי בתפקיד, עשיתי דבר שלא ייעשה בעיצומה של מלחמה, ולקחתי פסק זמן מהמציאות. אוקיי, אבל זה עבר, אז למה אני מתייסר כבר עשרות שנים על רגע של חולשה אנושית, וממשיך לחיות עם הכאב? הבושה לא תסייע במאומה. לו הייתי יודע שאייסר את עצמי עשרות שנים ברגשות אשמה, קרוב לוודאי שלא הייתי מתחבא. הייתי מעדיף את המוות על הייסורים שעברתי מאז.
חונכתי על גבורת טרומפלדור, "אחריי", הצל"שים של גבעת התחמושת משחרור ירושלים, ו"שנה טובה, לדוד גיבור א–אשר על המשמ–ארת..." ואני לא הייתי דוד גיבור, הייתי דוד פחדן, והייתי ממרר בבכי ושר לעצמי את השיר בכל שנה בחג. רגשות האשם הם רק חלק זעיר מנזקיה המצטברים של החשיפה למוות. הנזקים העיקריים מתחוללים במערכת העצבים כתוצאה מחשיפה לסכנה מתמשכת ללא אפשרות לפעול. "הילחם או ברח" היא אופציה שהטבע פיתח, אבל האדם המודרני פיתח עוד אחת: שב במקום, קפא ואל תזוז, חכה שהפצצה תיפול לך על הראש. 
במהלך השנים צפו עוד פלאשבקים מימי התופת של תחילת מלחמת לבנון, סדרת הבזקים ממצבי האימה, שהחזירו אותי לרגעי חוסר האונים, לתנודות אינסופיות מהפח אל הפחת, ללא יכולת להשיב לעצמי את הנשימה, להתעשת. באחד, אנו שועטים צפונה בואך ביירות על דרך עפר באזור חקלאי הנקרא דאמור. אני מנווט בלילה את כוח האש שתחת פיקודי עם שלושת הזחל"דים ו-17 החיילים, רואה במפה עיקול מכוון, ובשטח ערמות סלעים היוצרים "מעבר הכרחי". האינסטינקט שלי אומר לי סכנה — מעבר מטווח. אם נעבור בו יומטרו עלינו פצצות. מחליט לא לעבור כרגע. אנו עומדים בצד, אני מעמיד את שלושת הרכבים בשורה, ומודיע על הפסקת שתייה והתארגנות קצרה. 
לפתע אנו שומעים רעש חזק ונמוך, מזהים צלליות טנקים מגיחים בחשיכה מהדרך שאך באנו ממנה. הם מתקרבים למעבר ההכרחי, ואני אומר לעצמי "אחכה שהם יעברו בשלום ואעבור אחריהם", באותו רגע פצצת אש ניחתת ברעש אדיר על גוש הטנקים. לפני שאני מצליח להבחין מבעד לענן העשן והאבק אם הטנקים נפגעו אני רואה שבילי אורות צבעוניים של כדורים "נותבים" מהטנק הראשון נורים לכיווני וחולפים מעליי, ושומע את שריקות הכדורים והקווים שהולכים ומתקצרים, קרבים אליי. 
לפתע אני מעכל מה קורה פה. הטנקים חטפו פגז לפני שנכנסו למלכודת. הם חשבו ששלושת הזחל"דים שעומדים צמוד בחושך הם האויב שיורה עליהם, והם מגיבים לאלתר בירי עלינו. אני רואה את נתזי האש, ואת קנה התותח שמכוון לעברי. אני יושב על "ארגז מחסניות" בגג הזחל"ד הפתוח ויש לי שבריר שנייה בלבד לעשות את הדבר הנכון. אין לי זמן לקפוץ משם או לרדת לבטן הזחל"ד, אני חשוף לגמרי באמבטיה של הרכב המיושן הזה. בקור רוח, שאתגאה בו כל חיי, אני מורה לנהג להדליק אורות כדי לסמן לטנקים שאנחנו מ"כוחותינו", שיפסיקו את אש המקלעים שיורים עלינו, אבל הנהג לא מגיב. פסי האש מתקרבים ואני צועק עליו בקול תקיף "יהודה, תדליק ת'אורות! תדליק ת'אורות!". אחרי מה שנדמה כמו נצח נדלקים האורות שלנו לכמה שניות ונכבים, ובהבזק האור הקצר אני קולט לוע תותח 155 מ"מ מכוון ישר אל בין עיניי ואחריו שלושה טנקים. משתרר שוב חושך, מנגינת האש פוסקת, צריח הטנק והתותח מוסטים מאיתנו במבוכה והגיהינום הולך ושוכך. השיירה שועטת קדימה ללא שהיות, ואנו בעקבותיה. יהודה מתנצל ומסביר שהוא יצא מהרכב כשהתחילו היריות עלינו, ואז כששמע אותי התעשת וחזר לרכב. ואני... נאנח, נושם עמוקות, ומגייס את כוחותיי להמשך ההסתערות על ביירות. "מה אני עושה פה? למה אנחנו כובשים את לבנון ומה יקרה כשנגיע לביירות? למה כל הבתים הרוסים, וכל המכוניות בצידי הדרכים דרוסות בשרשראות טנקים? מה לי, סטודנט לאדריכלות עם תשוקה לתכנון אתרים, ולעולם הנוראי הזה?" המציאות הזאת על כביש חיפה–ביירות היא השתקפות סימטרית לכביש החוף בישראל, העולם מעברה השני של מראה שמהפכת בין טוב לרע, ובהשתקפות שלה כל מבנה הופך לחורבה. חוף הים התיכון, המשרה שלווה וביטחון, הפך לשדה קרב מעלה עשן עם פצצות שמוטלות מהשמיים. 
במלחמה כמו במלחמה מהפח אל התופת: חטיבת השריון ושלושת הזחל"דים שלי, עומדת ממש על אוטוסטרדת כביש החוף בכניסה לביירות, וממתינה להוראות כניסה לכיבוש שדה התעופה. פצצות נופלות בין כלי הרכב. אני יושב בזחל"ם פתוח, תחת שמיים שמקיאים סביבנו פצצות. כמה מהן נופלות לידנו לים, מחוללות נדי מים מדהימים, אחרות פוגעות בשיירה העומדת. שאלתי בקשר אם אפשר לפזר את הרכבים, נענית בפקודה לעמוד במקום, לא לזוז, ממילא אין לאן, מימין לכביש הר, ומשמאל הים. יושבים בחום השמש והשמיים מאיימים לזרוע עלינו מוות. לפתע נשמעת נהמת מנוע. בכיוון הנגדי מגיח כלי רכב ענק. זוהי משאית ריאו צבאית פתוחה שדוהרת דרומה על כביש החוף הלבנוני לעבר כוחותינו בצידון בין הרכבים של השיירה הקפואה. על המשאית נגלה לנו מחזה נוראי: חיילים פצועים שוכבים על אלונקות וחיילים אחרים מתרוצצים בקדחתנות, גוהרים מעליהם, מטפלים בהם תוך כדי נסיעה במהירות מטורפת. סצנה מהגיהינום שצצה, חולפת, נעלמת, אך נצרבת בזיכרון לעד. 
אנו יושבים שם שעות איש איש במקומו ברכבים, נצלים בשמש הקופחת ומזיעים מפחד, עד רדת הערב. הלילה עבר. עם בוא השחר כבר הייתי מיובש, מוחי התערפל והעלה הזיות: שלוש דמויות של מלאכי שאול באים לאספני, ואני מייבב בתוך הקסדה לאמא ואבא שיבואו להציל אותי. הנשמה רוצה לברוח משם, שיישאר שם הגוף ויתפוצץ, אבל אני לא רוצה להיות שם.
כך זה נמשך עד שחיל האוויר נחלץ לעזרתנו מהשמיים, זרע סביבנו שדות של נפל"ם והכל כבה. לוחמי גולני בקומנדקר הביאו לנו ארגזים של משקה 7UP שהביאו ממפעל סמוך, במקום המים שנגמרו לכל החטיבה.

 
עם סיום המילואים חזרתי ללימודי האדריכלות, לשגרת החיים לכאורה.
האמרה הידועה "הזמן מרפא הכול" לא תקפה עבור הלומי קרב. הנזקים במערכת העצבים עלולים לצוץ גם אחרי שנים, ובאים לידי ביטוי בקריסה נפשית וחוסר תפקוד, ולכן על אחריות המדינה לטיפול בחיילים נפגעי נפש לא חלה התיישנות.
מלחמת לבנון הבהירה לי שהמוות יבוא יום אחד ולא רציתי לחיות כל חיי עם הכחשת בואו. אי אפשר להתכונן לחיים, אתה נולד ומתחיל במסע, מתמודד בעצמך בדרך, אבל אולי לסיום אפשר להתכונן? לכן החלטתי לייצר תהליך מעבר אל סוף החיים באופן מודע ומסודר, וכשיבוא אהיה מוכן ובשל לקראתו, שכן האמנתי שרגע המוות הוא רגע הארה, ואם אראה אותו קרב אליי ולא אהיה מוכן, אקפא כמו בלבנון, אפספס את ההזדמנות לחוות את המוות מתוך מקום של קבלה ולא מתוך מקום של בהלה. רציתי להתמודד עם המוות כדי לחוות את החיים במלוא עוצמתם.
חברים משוגעים מעולם לא חסרו לי, הם באו והלכו. אריק ה"משיח" היה אחד מהם, ואולי המשוגע מכולם. הכרנו בפקולטה לפיזיקה באוניברסיטת תל אביב. אריק היה בעל "בייבי פייס" חייכניים, 197 סנטימטרים גמלוניים של חקרנות מדעית מהולה בהומור ציני. לאחר שנת לימודים אחת נפרדנו שנינו מלימודי הפיזיקה המודרנית שהיו יבשושיים ולא מדויקים מספיק לשיטתנו. אני פניתי ללימודי אדריכלות, ואריק פגש אדם מכת "הארי קרישנה", והתלוצץ איתו ששמו "רישנה אריק". חבר הכת חזר על השם: "רישנה אריק רישנה, הארי קרישנה! — בוא, הצטרף אלינו, אתה חלק מאיתנו השם שלך ממש כמו השם שלנו." 
לאחר חודש של חיים בכת "הארי קרישנה" חזר אריק בתשובה. חסידי הרבי מליובאוויטש מימנו את נסיעתו לניו יורק באמצעות מכירת מכונית הדה–שבו שלו. שבע שנים חי אריק במחיצת הרבי, וגם שם הוא היה טיפוס מוזר עם זקן "משה רבינו" מדובלל וחיוך ממזרי, שכתב שירים ושר אותם בליווי גיטרה. ואז יום אחד הפציע חזרה בחיי, לבוש כבחור ישיבה מברוקלין, והכריז שמיצה את הישיבה והוא הולך לעץ הקץ. כששאלתי אותו מה יעשה שם ענה לי הלץ "הולך לבדוק את הקץ", ושב ונעלם מחיי.
כל חיי הבוגרים ידעתי במעורפל כי קיים מקום כזה, אבל רק כשאתה מתחיל להתעניין בנושא כלשהו אתה מגלה כמה ידע קיים עליו, כמה אנשים עוסקים בו, כמה מעט אתה יודע. לאחר ששמעתי על "עץ הקץ" לראשונה מאריק "המשיח", החלו לצוץ בדרכי עוד סיפורים, אירועים או קטעי עיתונות שנקשרו בו, אך כמו הליכה מהירה עקלתונית שמסגלים כדי לעקוף נבלה של בעל חיים, התעלמתי מהם, דחיתי את סקרנותי, דחפתי את השם המיוחד הזה למגירה קטנה במעמקי שידת זכרוני.
יום אחד ישבתי ובהיתי לי בחדר העבודה שלי. בחזיוני צפה לה תמונה ברורה של עץ ענק ועתיק שנטוע על מבנה אבן. שורשיו החשופים חבקו את אבני הבית והסלעים שעליו צמח. התמונה הפכה חידה חזותית בלתי פתירה: "האם העץ ניטע ליד הבית, או שמא הבית נבנה ליד העץ?" וכך מצאתי עצמי מנסה לשחזר ברישום את העץ הענק, את הבית העתיק ואת מורכבות היחסים ביניהם. עם סיום הרישום כתבתי תאריך. כשהגיעה העת לתת כותרת לרישום יצא תחת ידי השרבוט: "עץ הקץ". 
"עץ הקץ"! השם נקלט בתודעה והידהד כרעם. שטף אסוציאציות החל להיפלט כרשימות הנפלטות ממנועי החיפוש של גוגל באינטרנט: עץ הקץ — ראה גם אריק המשיח, — ראה עץ החיים, — ראה עץ הדעת, סיפור הבריאה בתנ"ך, גן העדן, הגירוש, העונשים, הודו — עצים קדושים, עץ המוות — פיקוס הודי, הגליל — העץ הקדוש. כמו הגדרה אחרונה של תשבץ ענק שזה עתה סיימת לפתור כך שקע לו צירוף המילים המעיק בתוך מארג מחשבותיי. כמו חלק חילוף שרק עם הכנסתו לתוך קרביו של מנוע קטר, הוא מתחיל סוף סוף לפעום. כמו אותו קטר מצאתי עצמי נע על מסילת ברזל, צובר תאוצה ומהירות, ומתקדם לראשונה בחיי על קו ישר מנקודה לנקודה.
נזכרתי אז בתוכחתו של צ'קי — לימים ר' יצחק, על דרך חיי. "כל חייך אתה הולך בעקלתון" העיד עליי האיש, "אתה יודע מה אתה רוצה, יש לך הכישרון, אז מדוע אתה נע בקווים עקומים במקום לחתור ישר למטרה?" "למה אתה מתכוון?" שאלתי למרות שהבנתי, אבל רציתי שייחרתו בי מילותיו, שיצרבו, שהכאב יעיר אותי. צ'קי לקח עיפרון וחתיכת קרטון שהיה זרוק על הרצפה וצייר שני עיגולים קטנים רחוקים האחד מהשני, אחר כך שירטט קו שיוצא מעיגול אחד ומתהווה לגלים רחבים שנעים לכיוון העיגול השני, ואז חזר לעיגול הראשון ויצר בהינף יד קו ישר מקשר לעיגול השני. הוא נשא עיניו אליי והפנה אליי מבט מכיל ללא תוכחה וללא שמץ התנשאות, והקו ששירטט נצרב בי. אך עד עתה טרם השתמשתי בו.