תיקון

פרולוג

מכבים־רעות, 28 ביולי 2014

הקמטים מתחת לעיניו של אריה לייב נראו עמוקים מאי־פעם. עיני התכלת שדהו ברבות השנים הביטו אל הנוכחים בחדר, רואות ואינן רואות. מדי פעם היה מותח את גבו השחוח, להיטיב את היציבה על גבי הכיסא הנמוך הלא נוח בעליל. קולות השיחה הנמוכים שמסביב כאילו לא הגיעו לאוזניו. היו אלה מלמולים חסרי פשר.

עזרא ודינה ישבו ליד אריה לייב. ניכר בהם כי הם מתקשים לעכל את המציאות. מדי פעם עזרא עצם את עיניו והסיט את ראשו לאחור. זיפי זקן האבל בן כמה הימים, המאפירים מעט, נצצו באור השמש של אחר הצהריים שחדרה מהחלון. דינה, שערה הבהיר אסוף מאחורי ראשה, ישבה במבט קפוא ושפתיה קפוצות. על השולחן הסלוני הקטן, לצד צלחת הוופלים, עוגיות הדבש ובקבוקי המים ומיץ התפוזים, הונחה תמונה גדולה של בנם מאור מנחם. עלם חמודות, זקנקן קטן מעטר את פניו, וחיוכו שובה הלב מציץ מתחת לכומתה אדומה. מאחוריה, עיתון שכותרתו הראשית מספרת על עוד ניסיון להגיע להפסקת אש בין ישראל וחמאס.

המנחמים ישבו בכיסאות הפלסטיק שהונחו בחצי עיגול לפני האבלים. החברים בשורה הראשונה קירבו את כיסאותיהם וניהלו שיחה שקטה, מי עם עזרא, מי עם דינה. מפעם לפעם ניגש מישהו אל אריה לייב ואמר כמה מילים, ואריה לייב הניד בראשו, ספק שומע ספק אינו שומע. בשורה השנייה ישבו כמה קצינים שכומתתם החומה תחובה בכותפות חולצתם. האחד מזוקן, השני ג'ינג'י, השלישית שחורת שיער שהיתה מרוכזת בסמארטפון שבידיה, אצבעותיה מרפרפות עליו במהירות.

המזוקן פנה לעזרא. "הבן שלכם היה 'שפיץ' אמיתי..."

עזרא הרים את גבותיו בתמיהה. שנים רבות עברו מאז סיים את שירותו והסלנג העכשווי לא היה מוכר לו.

המזוקן זיהה את המבוכה. "סליחה, התכוונתי לומר שהוא תמיד הגדיל ראש..."

את הביטוי הזה כבר הכיר.

הקצין גירד את זקנו והמשיך. "מאור היה מפקד שידע 'להרעיל' את החיילים שלו. ידע לחשוב, איך אומרים, מחוץ לקופסה. שמעתי בקשר איך ניהל את הקרב, שם בבית ההוא בסג'עייה..." הקצין השתתק.

"מאור הוביל את הכוח שגילה את המנהרה בבית," המשיך הג'ינג'י. "הוא הבין שזו מלכודת ורצה לקרוא לחיל הנדסה להביא את ה-D9 אבל לא הספיק. המחבל ירה בו פעם אחת, מאור השיב אש אבל נפגע. הוא הספיק לירות צרור נוסף שהרג את המחבל אבל הפציעה היתה קשה מדי..."

הנוכחים רצו לשמוע עוד אלא שבאותו הרגע נכנס לחדר יהודי בעל חזות הדורה וזקן מטופח, מלווה בשני בחורים בחולצות לבנות ובמכנסיים שחורים. היה זה רב העיר, הרב שמואל קורן. הכול ראו בו מועמד ראוי למשרת הרב הראשי לישראל. אהוב היה הרב קורן על כולם, אורח מבוקש בכל חתונה או בר־מצווה, ומעולם לא סירב לבוא. ההספד שנשא בהלוויה של מאור מנחם עלה במלואו בערוץ 7 ובאתרי האינטרנט הדתיים והוכן לדפוס, לגיליון סוף השבוע של ביטאון הקהילה הדתית "קהילתנו" שיחולק בכל בתי הכנסת בעיר. הדרשות שנשא היו מלאכת מחשבת של דרמה משובחת ודברי תורה, ולכול היה ברור כי אלמלא בחר בקריירה רבנית, יכול היה בהחלט לגלם את המלט על כל במת תיאטרון. שומעיו היו מרותקים גם לו תיאר את הליכתו לסופרמרקט תוך שהוא קורא את רשימת הקניות שהטילה עליו הרבנית ענבל.

הכיסא אל מול האבלים התפנה מיד והרב קורן התיישב תוך שהוא מרים את שוליו של מעיל הרבנים השחור שלו. הוא ליטף את זקנו שהלבין לחלוטין בשנות כהונתו ברבנות הראשית, ופנה אל ההורים.

"מאור מנחם, השם ייקום דמו, ראוי שכולנו נשב עליו שבעה. ראש חודש מנחם אב היום. הגמרא במסכת מועד קטן דף כ"א עמוד ב' מספרת לנו..." הרב עצר לרגע והביט סביבו. מעולם לא ציטט מבלי להביא את המקור המלא והמדויק. אחרי שווידא שכולם מקשיבים, המשיך, "מה אמר רבי עקיבא כשמתו בניו? מנוחם אני מרוב כבוד שעשיתם. הרי כמה עקיבא בשוק שלא הלכתם לנחמן. אלא כך אמרתם תורת אלוהיו בלבו, וכל שכן ששכרכם כפול, ואומר רש"י, שלכבוד התורה באתם."

מלבו של עזרא בקעה אנחה כבדה. דינה, שישבה לצדו, הניחה את ידה על ראשו.

הרב המשיך, "במותם ציוו לנו את החיים. זה המשפט שנהוג לומר על חיילי ישראל שנפלו, על הקדושים שחירפו נפשם למוות. השורה הזו לקוחה משירו של ביאליק 'אם יש את נפשך לדעת'. אבל איזה צו יש כאן?" שאל הרב. "האם לא נכון היה לומר שבמותם אפשרו לנו את החיים, העניקו לנו את החיים? אינני יודע אם זו היתה כוונתו אבל יכול אני לומר כי אכן מדובר בצו. אנחנו מצווים להכיר מי אנחנו, מהי זהותנו, מה השורשים שלנו. תפקידנו לצוות חיים אחרינו, חיים רגעיים שיביאו לחיים נצחיים."

הרב עצר לרגע, פנה לאריה לייב והמשיך, "מאור היה תלמיד חכם גדול. אתה, אריה לייב, אוּד מוצל מאש, ממש כמו אבא שלי. תלמיד חכם עוקר הרים..."

אריה לייב הרים את מבטו והשתעל קלות. הרב נדם והביט בו בציפייה.

"הרב הזכיר שהיום ראש חודש מנחם אב," אמר אריה לייב בקול צרוד, חורק. "בראש חודש אומרים חצי הלל, מדלגים על שני פרקים. אבל אני לעולם איני מדלג. תמיד אני אומר הלל שלם. לעולם לא אדלג על המילים שהן סיפור חיי: 'כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי, אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְהוָה בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים'. ולמה אני עושה כך?"

בשעה הבאה איש לא דיבר, ציפור לא צייצה, העולם עמד מלכת. רק קולו של אריה לייב נשמע.

חלק א

רמת השרון, 11 באוקטובר 1989

בשש בבוקר המתינה מכונית המרצדס השחורה בפתח ביתו של הרמטכ"ל ברמת השרון. רב־אלוף זאב תל־דור נהג לצאת מוקדם כדי להספיק לאימון הבוקר לפני שיגיע אל משרדו בקריה.

הוא ירד מקומת המגורים אל המטבח. גליה אשתו הכניסה את העיתונים והושיטה לו את כוס הקפה, חזק עם מעט חלב דל שומן, כמו שאהב. הכרס הקטנה שגדלה באחרונה הטרידה את מנוחתו והוא החליט להקפיד על דיאטה. הוא שתה את הקפה בעמידה ודחה את העוגייה הקטנה שהושטה לעברו.

גליה הביטה בו וראתה את העייפות בעיניו.

"גם הלילה?" שאלה בדאגה.

זאב הנהן בראשו.

"שמעתי אותך מתהפך שוב ושוב, זאביק. אתה חסר מנוחה. בלילות אתה לא ישן וביום אתה עייף. אולי בכל זאת תלך לטיפול?"

"לא הספיקו לי הטיפולים האחרונים?" השיב בקוצר רוח.

"זה לא אותו דבר."

"נכון, אבל אין לי כוח לטיפולים נוספים. אני מסתפק בהשתלת מח העצם, וזה לא היה קל, את יודעת. תני לי לסיים את הקדנציה בשקט. נראה אחר כך."

"אתה בטוח שאתה מסיים?" שאלה אותו בפעם המי יודע כמה, מעיפה מבט דואג בבעלה השקט, הגבוה, ששחור שערו לא הסגיר את שישים שנותיו.

"חד־משמעית," ענה. "ארבעים שנות שירות - זהו, מספיק."

בעוד חודשיים הוא אמור לסיים את כהונתו, שהוארכה כבר פעמיים אחרי שהממשלה לא הצליחה למצוא מועמד טוב מספיק להחליפו בתפקיד. בקרוב יצטרך להיפגש שוב עם אילנה גפן, ראש הממשלה. 'ראשי הממשלה הקודמים אהבו והעריכו אותי, וגם הנוכחית לא מסתירה את הערכתה אלי,' הרהר.

"את יודעת על מה אני גאה?" שאל את גליה. "על זה שהגעתי לפסגה בזכות עצמי ולא בחסד, ומעולם לא התרפסתי בפני איזשהו פוליטיקאי או הפעלתי לובי כלשהו. אבל כעת היא תצטרך להשלים עם זה שאני סיימתי," אמר, ואז החליט לשנות כיוון בשיחה. "את נוסעת היום לדריה?"

"כן, בערב. תוכל להצטרף אלי?"

דריה לוזון היתה חברתם הטובה. ג'ק, בנם של התל־דורים, ורותי, בתם של הלוזונים, היו זוג עוד מהתיכון ונראה ששום דבר לא יפריד ביניהם. לפני שלושה חודשים התאלמנה דריה מבעלה סולי, ומאז חרב עליה עולמה. זאב וגליה לא הניחו לה להיות לבד יותר מיומיים.

"נראה בערב, תלוי מתי יסתיים היום."

הוא נפרד מגליה בנשיקה ויצא אל החצר. הוא פתח את השער ומבלי להביט אמר "בוקר טוב, אורי..." אך מיד עצר. אורי מועלם, הנהג הקבוע שלו, היה גוץ ובעל שיער שופע, אך את דלת המכונית פתח לפניו חייל גבוה וקירח.

"אורי, השתנית! נהיית גבוה וכלל לא ידעתי שגידלת קרחת..." התבדח. "מי אתה?"

"אני אבנר כהן. מועלם בבית, חולה. שלחו אותי במקומו."

תל־דור נכנס למכונית. במושב האחורי כבר המתין לו עוזרו, תת־אלוף משה הרצברג.

"תגיד לי, אבנר, מישהו עישן ברכב?" תל־דור נודע ברגישותו הרבה לעשן סיגריות, במיוחד מאז ניתוח ההשתלה. "כבר היה לי פעם סרטן, אני לא צריך עוד אחד," קרץ לנהג.

"סליחה, המפקד," אמר כהן. הוא שלח ידו לתא הכפפות והוציא מכל קטן לטיהור אוויר. הוא ריסס את חלל המכונית וריח נעים של אורנים התפשט.

המכונית יצאה לדרך והרצברג הושיט לרמטכ"ל תיק אפור ובו מסמכים המסווגים "סודי ביותר". "אקרא כבר במשרד," אמר תל־דור ועצם את עיניו רק לכמה דקות. 'מראות לילה ארורים,' חשב לעצמו. למה דווקא עכשיו חוזרות התמונות מהעבר שביקש לשכוח. מראה כתם הדם המתפשט על חולצת הנער, אביו הכורע לידו וזועק, והוא עצמו עומד לידם, נשקו נשמט ממנו. תמונות ארורות...

נער היה תל־דור כאשר הגיע לישראל, אוד מוצל מאש מהתופת של מחנה אושוויץ שאליו נלקח יחד עם הוריו. אביו נרצח במחנה, אבל הוא שרד. הוא נשלח לארץ ישראל באונייה "שבתאי לוז'ינסקי" יחד עם ילדי עליית הנוער. את גליה, כמו באלפי סיפורים דומים, הכיר בצבא. השניים נישאו ותכננו להביא ילדים לעולם ללא דיחוי אך בנם הבכור, ג'ק, נולד רק לאחר שנים ארוכות של ניסיונות אינסופיים, שכולם, חוץ מהאחרון כמובן, הסתיימו במפח נפש. שנתיים לאחר מכן נולדה גם רונה.

"אתה ניצול שואה טיפוסי," נהגה גליה לסנוט בו בכל פעם שהילדים יצאו ואיחרו שוב. "לך כבר לישון. הם יחזרו." זאב ציית, אבל משום מה הפעולות לקראת שינה, כמו צחצוח השיניים וסידור הבגדים ליום המחרת, ארכו זמן רב מהדרוש. "אולי בינתיים הם יחזרו," לחש לעצמו. גליה רשמה לעצמה לא אחת שהרכות שאפיינה אותו כאשר דיבר עליהם עמדה בסתירה מוחלטת לדמות הגיבור הקשוח שהציבור ראה בו.

עיניו של זאב עדיין היו עצומות כאשר מכשיר הזימונית שלו רטט. הוא הביט בהודעה הרשומה בו:

"כל הכבוד על ההרצאה שלך אתמול. היא היתה מעוררת השראה. ריגשת את כולנו. במיוחד כאשר אמרת שאתה לא נר זיכרון למשפחתך שאבדה בשואה אלא זרקור מאיר דרך. שרלי."

תל־דור חייך לעצמו. 'כן, זה היה נאום טוב. החבר'ה הצעירים ישבו בעיניים פעורות. חשוב להזכיר לכולם מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. חוץ מזה אני אוהב את שרלי,' חשב. שרלי תורג'מן היה מנהל מרכז הנוער בקריית היובל בירושלים. השניים היו חברים עוד מהימים שבהם שרלי היה מג"ד בחטיבה 96 שנכנסה לבֵּירות במבצע שלום הגליל, והוא היה זה שקיבל ממנו את פקודת הנסיגה משם אחרי הטבח בסברה ושתילה.

הדרך לקריה התמשכה מעט, עם כל הפקקים של הבוקר, והוא הרהר מה יאמר לראש הממשלה בפגישתם הקרובה. נגד עיניו עברו שנותיו בצבא, מימי הפלמ"ח, על פעולות התגמול שביצע נגד הצבא הבריטי מיד עם עלותו ארצה בהיותו נער, דרך מלחמת העצמאות, שם שירת בחטיבת הראל והיה בין הפורצים לעיר העתיקה.

"שוב יש מהומות בעיר העתיקה," עוזרו קטע את מחשבותיו. "אבנים ובקבוקי תבערה בשער שכם."

"תכנס הערכת מצב," הורה לו תל־דור. האינתיפאדה שהשתוללה בשנתיים האחרונות, במשמרת שלו, בהחלט גרמה לו לתהות אם לא שגה, כאלוף פיקוד הצפון, כאשר היה ממובילי עסקת ג'יבריל שהביאה לשחרור יותר מאלף ומאה מחבלים תמורת שלושת שבויי צה"ל.

כשכבר כמעט הגיעו אל הקריה צלצל הפלאפון. הרצברג נטל את המכשיר הכבד והמסורבל והקשיב לדובר מעברו השני של הקו.

"מוטב שתדבר איתו ישירות," אמר והעביר את המכשיר לרמטכ"ל. במקביל הורה לכהן, "סובב את הרכב, אנחנו נוסעים מהר צפונה."

דקה לאחר מכן שעטה המרצדס לאורך כביש החוף בסירנה מייבבת ואורות כחולים־אדומים מהבהבים על גגה, כשהיא עוקפת במהירות על השוליים את המכוניות שעל הכביש. הרמטכ"ל, רב־אלוף זאב תל־דור, היה צמוד למכשיר. על הקו היה מפקד חיל האוויר, אלוף רביב שדה, שדיווח לו כי השכם בבוקר נחת במנחת מגידו מטוס מיג-23 סורי.

"המיג היה בטיסת אימונים שגרתית בשטח סוריה כשלפתע סטה מהמסלול וטס לעבר גבול ישראל כשכל מכשירי הזיהוי שלו כבויים," דיווח לו האלוף שדה.

"איך יכול להיות שהצליח לחדור דרך המערכות שלנו? איך קרה שטס בשטח ישראל מבלי שאיש מצליח ליירט אותו?"

"הוא טס בגובה נמוך מאוד - חמישים מטר. עם רדאר וקשר כבויים. נצטרך לבדוק מדוע לא גילינו אותו מוקדם יותר. מה שברור הוא שלא הצלחנו לאתר אותו אלא כשהיה ממש קרוב לבסיס. בתוך ארבע דקות בסך הכול הנחית את המטוס."

"הוא חמוש?"

"כמה פגזים וזיקוקים נגד טילים בזנב."

"אתם יודעים במי מדובר ומה מטרתו?"

"ממה שהספקנו לברר, שמו בסאם עאדל, הוא רב־סרן בחיל האוויר הסורי, ולפי דבריו הוא מבקש לקבל מקלט מדיני בישראל. הוא נמצא בחקירה במשרד הסמוך לשלי."

"מה אנחנו יודעים עליו?"

"הוא טייס מיג מנוסה. מופיע ברשימות שלנו. בן שלושים ושש. מתגורר בעיירה ליד דמשק. יש לו אישה ושני ילדים. הספיק להילחם נגדנו במלחמת יום הכיפורים."

"הוא אמר מדוע עשה זאת?"

"אנחנו רק בתחילת החקירה אבל כבר במילים הראשונות שלו אמר שמאס במשטר הסורי המושחת וכי הוא רוצה לחיות במדינה דמוקרטית."

תל־דור הביט בעוזרו שישב לידו. "לזה לא ציפינו," אמר.

העוזר, תת־אלוף משה הרצברג, הכיר את מפקדו. החיוך הזעיר שנרשם בזוויות שפתיו של הרמטכ"ל היה בלתי־מוכר לו לחלוטין.

"מעניין אם הטייס הסורי הביא עמו גם את הספרות הטכנית של המטוס. אולי נוכל סוף־סוף ללמוד למה אומרים שהוא חזק יותר ומהיר יותר מהאף-16 והאף-18. נצטרך לבצע עליו כמה טיסות וללמוד אותו היטב. תתקשר לעופר ותזעיק אותו למגידו."

הרצברג נטל את המכשיר הכבד והקיש את מספרו של סגן־אלוף עופר גברא, טייס הניסוי הראשי של חיל האוויר, שבשעת בוקר זו עדיין לא שיער איזו מתנה קיבל.

"ללא ספק קיבלנו מתנה יקרת ערך שתיתן לנו יתרון עצום בשדה הקרב," אמר תל־דור, מהורהר. "תשיג לי את ראש הממשלה," ביקש מעוזרו.

'נחיתת המטוס הזו היא פסק זמן מבורך מאירועי האינתיפאדה,' הרהר בעודו ממתין לשיחה עם ראש הממשלה. 'זה קצת יסיט את החדשות לכיוון אחר, הציבור הישראלי זקוק לחדשות טובות מאיתנו בימים אלה. זה גם יהיה סיום מוצלח מאוד לקריירה שלי. מעניין מה מחכה לנו במגידו.'

אלא שהרמטכ"ל רב־אלוף זאב תל־דור מעולם לא הגיע לבסיס מגידו.

•••

האלוף רביב שדה הביט בשעונו. הרמטכ"ל היה אמור להגיע כבר לפני חמש־עשרה דקות. הוא ניסה את הקשר המוצפן אך ממכונית הרמטכ"ל לא הגיעה כל תשובה. "תתקשרו ללשכה ותראו אם הם יודעים למה הרמטכ"ל עדיין לא כאן," ציווה על עוזריו.

בלשכה לא ידעו דבר. "נתקשר למשטרה. נבדוק מה עם הליווי שלו."

שדה יצא מהחדר אל המרפסת הצופה אל המנחת. בקצה מסלול הנחיתה עמד לו במלוא הדרו מטוס המיג נוצץ בשמש כשסמלי חיל האוויר הסורי בוהקים מולו. 'איזו אירוניה,' הרהר לעצמו. 'מטוס הקרב הסורי האולטימטיבי אצלנו. ימות המשיח. עכשיו יבדקו איך הצליח לחדור מבלי שנבחין בו. נראה לי שמישהו יצטרך לומר שלום ולא להתראות לקריירה שלו.'

בכביש המרוחק התנועה התנהלה בשקט, כלל לא מודעת לדרמה המתחוללת בשעות אלה כל כך קרוב. רק ליד שער הכניסה לבסיס השתרך תור ארוך של כלי רכב צבאיים ובהם בעלי תפקידים שמיהרו לישיבת העדכון עם הרמטכ"ל. מכונית הרמטכ"ל לא היתה ביניהם.

סגנו של שדה, תת־אלוף שניאור בן יהודה, יצא אל המרפסת ועמד לצדו.

"סיגריה?" הציע.

"אתה יודע מה? כן, תן לי אחת."

"אנחנו לא מצליחים ליצור קשר עם הרמטכ"ל. הוא לא עונה בנייד. המשטרה בודקת. דיברנו איתו לפני שלושים דקות כשעלה על כביש ואדי ערה. הוא כבר היה אמור להיות כאן מזמן."

"תכניס את כולם לחדר הישיבות. הוא בטח התעכב איפשהו משום מה. הוא יגיע מיד, ואני רוצה שכולם יהיו מוכנים. מה עם הטייס?"

"הוא יושב במשרד של הרס"ר. נתַנו לו משהו לאכול. הוא נראה נרגש לגמרי אבל שקט. בחור רציני. אני כבר מת לדעת מה עובר לו בראש."

"נדע בקרוב, שניאור."

באותו רגע נפתחה הדלת למרפסת שבה עמדו. בפתח עמדה מזכירה, חיוורת כסיד. היו לה חדשות רעות מאוד.

•••

שעה קלה קודם לכן עשתה מכוניתו של הרמטכ"ל את דרכה צפונה. "אנחנו שלושה קילומטרים מצומת מגידו," דיווח אבנר כהן, הנהג המחליף, לנוסעים.

"אחרי הצומת יש לך פנייה שמאלה למנחת. אל תפספס אותה," אמר הרצברג, ופנה לרמטכ"ל, "זאב, אתה..."

תל־דור הפנה את פניו ופער את פיו כמי שמנסה לומר דבר מה אך לא הצליח. הוא חש כי האוויר אוזל מריאותיו.

"מה קורה?"

"אני... אני... לא יכול לנשום..." הוא ניסה לפתוח את החלון וחש כיצד זרזיף של דם מתחיל ליזול מאפו. הכרתו הלכה והתערפלה ולפתע כבר לא חש דבר.

הרצברג השכיב את הרמטכ"ל על המושב לצדו והחל לעסות את לבו.

"תשכח ממגידו," אמר לנהג. "סע מהר לבית החולים בעפולה."

הרצברג נטל בידו את הנייד שלו אך לא הספיק לחייג. מכונית המרצדס היטלטלה מצד לצד בפראות, סטתה שמאלה, חצתה את המסלול הנגדי והתהפכה אל התעלה שלצד הכביש.

•••

הקלטת הגיעה לאולפני סי־אן־אן באטלנטה בשעת בוקר מוקדמת. היא היתה מונחת עם עוד קלטות ודברי דואר שנערמו על שולחנה של דיאן גונזלס, מגישה בכירה ברשת. גונזלס היתה עסוקה בידיעות שזרמו מישראל על מותו הפתאומי של הרמטכ"ל הישראלי.

"עוד חמש דקות את עולה לשידור," בישרה לה לואיז המפיקה.

גונזלס נטלה את הקלטת וטענה בה את מכשיר הווידיאו שעל שולחנה. במשך דקה לא ראתה דבר אלא פסים צבעוניים. לפתע עלתה על מסך הטלוויזיה הקטן דמותו של מוחמד זיידאן, אבו עבאס, מנהיג החזית לשחרור פלשתין.

"בשם אללה הרחום והחנון," פתח אבו עבאס בערבית ומיד עבר לאנגלית. "היום הוא יום גדול לתנועת ההתנגדות ולמלחמה שלנו באויב הציוני. אנחנו נשבענו להתמיד במלחמה נגד הכופרים, נגד השטן, נגד בני הכלבים שגזלו את אדמות העם הפלשתיני. והנה היום הצלחנו להביס את האויב בביתו שלו.

"היום הצליחו כוחות ההתנגדות הקדושים, הנלחמים למען ירושלים בשם אללה הגדול ומוחמד נביאו, להנחיל לאויב מפלה ניצחת ולהרוג את מפקד צבא הכלבים והחזירים שלו. אנחנו אחראים למותו של הרמטכ"ל, גנרל זאב תל־דור.

"הנה האזהרה שלנו לראשי הישות הציונית הכובשת. לא ננוח ולא נשקוט עד שנהרוג את כולכם. השיטות שלנו ילכו וישתכללו. אנחנו לא יורים עליכם טילים בינתיים. המלחמה שלנו עוברת היום לשלב חדש, שלב שאתם לא תוכלו להתכונן אליו ולא תוכלו להכין נשק נגדו. אתם לא תדעו מתי ואיך. אנחנו נחליט מי יחיה ומי ימות. אללה הוא אכבר!"

דמותו של אבו עבאס נעלמה מהמסך.

•••

ראש הממשלה אילנה גפן כיבתה את מכשיר הטלוויזיה. בלשכתה בתל אביב התכנסו שר החוץ אביעזר לוי, שר הביטחון בני שלם וראשי זרועות הביטחון, שצפו בשידור של סי־אן־אן יחד איתה.

"הרגע קיבלתי הודעה שמאשרת את מותו של תל־דור. מישהו הרג את הרמטכ"ל. אנחנו צריכים להתייחס אל ההתקפה הזו כאל איום קיומי."

הנוכחים הביטו בה בהלם מוחלט. לפניהם עמדה ראש הממשלה הצעירה ביותר בתולדות המדינה. בת שלושים וארבע בלבד היתה כשנבחרה לראשות הממשלה אחרי פחות מעשר שנים בפוליטיקה. תמיד הוכיחה את עצמה פעם אחר פעם בכל תחום שנגעה בו, עוד מאז שהתבלטה כמפקדת באגף המודיעין של צה"ל. האם האישה הנמוכה ושחורת השיער, שסיימה בהצטיינות גם לימודי משפטים, תבריק גם הפעם?

"זו שעה קשה," המשיכה ראש הממשלה. "המחבלים חצו כאן קו אדום וישראל לא תוכל לשתוק מול הפגיעה הקשה באחד מסמליה המובהקים. אני דורשת פעולה מודיעינית חריגה כדי לעמוד על מה שבעצם קרה פה. גם אם נצטרך לכופף כמה חוקים, אנחנו חייבים תשובות באופן מיידי."

שר החוץ לוי, לבוש בקפידה כתמיד, היטיב את עניבתו וביקש את רשות הדיבור. קולו היה עמוק וסגנון דיבורו רשמי גם כאשר ניהל שיחות חולין. "החקיקה האחרונה שהעברת, גבירתי ראש הממשלה, אפשרה לנו להתמודד באופן נחרץ מול הפלשתינים, כולל תגובות ירי נגד זורקי אבנים ובקבוקי תבערה. אני לא בטוח שצעדים נוספים יתקבלו בברכה בקהילה הבינלאומית. אני מציע שנבחן היטב כל צעד ונביא את ההצעות לאישור הממשלה."

לוי לא הסתיר מעולם את הסתייגותו מבחירתה של גפן. 'היא צעירה מדי, חסרת ניסיון. איך היא תנהל משבר כה גדול?' הרהר בעודו מדבר. הוא התקשה לסלוח לה על הפסדו מולה בפריימריז ועוד יותר מכך על הפופולריות הרבה שלה זכתה גם בכנסת, כאשר יותר משמונים חברי כנסת ממפלגות שונות הביעו בה אמון. ואיש לא הצליח לשכנע אותו כי אין זה רק בזכות היותה אישה צעירה ונאה. אך גם הוא נאלץ להודות עם הזמן שמדיניות היד הקשה שלה הובילה לירידה משמעותית בהיקף האירועים הביטחוניים.

ראש המועצה לביטחון לאומי ישעיהו סמדר הניח את מקטרתו הכבויה על השולחן. "ראו," אמר, "כולנו מבינים שזו רק ההתחלה. אם יש בידי הפלשתינים נשק שאיננו יודעים את טיבו, לא ירחק היום ואנו נעמוד בסכנה גדולה בהרבה מכל טיל או רקטה שישוגרו לעברנו. אנחנו יודעים שאלה לא רק הפלשתינים. מאחוריהם עומד כוח חזק, מתוחכם ומרושע בהרבה. יש לנו כל האינדיקציות שברית המועצות מעורבת אף היא בעניין."

"מה אתם מציעים?" פנתה גפן לראש המוסד בן לולו.

בן לולו סגר את התיק שלפניו. "המודיעין שלנו מכוון לאירופה. אנחנו זקוקים לעוד כמה שעות כדי לבדוק את כל הכיוונים."

הישיבה נמשכה כל הלילה. רק בשעות הבוקר עזבו כולם את משרד ראש הממשלה כשבקשתה מלווה את כולם: "עוד הערב אני מבקשת תוכנית פעולה על שולחני."

ובינתיים, בכל העולם שודרה תגובת דובר צה"ל: "ממשלת ישראל אינה מתייחסת לשקרים ודברי כזב המופצים על ידי ארגוני טרור."

•••

ראש המכון למיקרוביולוגיה ולווירולוגיה בוורשה, פרופסור ליאופולד קוהלר, ראה את השידור בסי־אן־אן בזמן ששתה את קפה הבוקר שלו. אִינה אשתו טרם התעוררה ואילו דוניה בתו היתה בחדרה, מתאפרת לקראת יציאתה לאוניברסיטה. מהדורת החדשות נפתחה בדיווח על מותו של הרמטכ"ל הישראלי ובקלטת של ראש החזית לשחרור פלשתין.

"מעניין מאוד," מלמל קוהלר לעצמו.

הוא הרים את שפופרת הטלפון וחייג מספר.

"הם לא חיכו זמן רב," אמר.

הקול מהעבר השני ענה, "אני חייב לומר לך, זה היה יעיל מאוד."

"כן, גם אני מופתע לטובה, בעיקר מהדיוק. אני סומך עליך שהעניין לא ידלוף מעבר למה שכבר דלף. אם ידידינו הרוסים יגלו לפולנים מה עשינו כאן, הקיץ הקץ עלי ועל מעבדתי. בזה אין לי כל עניין."

"אני מסכים איתך. אבל המלאכה שלי לא הסתיימה. מטרה אחת הושגה אך איש לא יֵדע על כך לעולם. עכשיו אתה צריך להמשיך במלוא הקיטור כדי להשיג את מה שאנו מבקשים."

קוהלר הניח את השפופרת וסיים את כוס הקפה. הוא נטל את מעילו ואת תיקו המשופשף ויצא אל מכוניתו. האוויר היה כבד וערפילי. הוא שנא את ורשה בחורף. היא הזכירה לו ימים שרצה לשכוח. אירועי הימים האחרונים החזירו אותו לשם באחת.