דיאנה - סיפורה האמיתי

הקדמה

גם ממרחק עשרים וחמש השנים שחלפו, זה סיפור כמעט בלתי ייאמן. מפיקים בהוליווד היו פוסלים את התסריט בגלל מופרכותו: נסיכה יפהפייה אך נואשת, סופר עלום־שם, מתווך חובבן וספר שישנה את חייה של הנסיכה לעד.

ב-1991 התקרבה הנסיכה דיאנה לגיל שלושים. היא חיה באור הזרקורים לאורך כל שנותיה הבוגרות. נישואיה לנסיך צ'רלס ב-1981 תוארו על ידי ארכיבישוף קנטרברי כ"אגדה". בדמיונו של המון העם, הנסיך והנסיכה, שבורכו בשני בנים קטנים, הנסיכים ויליאם והארי, היו פניו הזוהרות ומעוררות האהדה של בית וינדזור. עצם המחשבה שנישואיהם בני העשור נקלעו לצרות קשות הייתה בלתי נתפסת — גם בעיני הצהובונים בעלי הדמיון הפרוע הידועים לשמצה. הסאנדיי מירור תיאר את סיורם המשותף של הזוג בברזיל באותה שנה כמפגן של "חזית מאוחדת מול העולם", טען שקרבתם מעבירה "רטט של התרגשות" בשורות אנשי התקשורת.

זמן קצר לאחר מכן גיליתי את האמת במלוא כיעורה. המקום הבלתי צפוי לאותן תגליות יוצאות דופן היה מסעדת פועלים בפרוור לונדוני אנונימי ששמו רויסליפ. בשעה שפועלים התכבדו בצלחות גדושות ביצים, בייקון ושעועית אפויה, אני הרכבתי זוג אוזניות, הפעלתי מכשיר הקלטה חבוט והאזנתי בהשתאות הולכת וגוברת לקולה הברור של הנסיכה בעודה מגוללת בזרם תודעה מהיר מסכת ייסורים. הרגשתי כאילו הועברתי אל יקום מקביל כאשר הנסיכה דיברה על אומללותה, על תחושת הבגידה שחוותה, על ניסיונות ההתאבדות ועל שני דברים שמעולם לא שמעתי עליהם קודם לכן: בולימיה נרווזה — הפרעת אכילה, ואישה ששמה קמילה.

יצאתי מהמסעדה נסער וכמעט לא מאמין למשמע אוזניי. הרגשתי כאילו הוכנסתי בשעריו של מועדון מחתרתי השומר על סוד כמוס. סוד מסוכן. בדרכי הביתה באותו ערב התרחקתי משולי רציף הרכבת התחתית כי מחשבותיי התרוצצו באותה פרנויה שפשתה בסרט כל אנשי הנשיא, על הנשיא ניקסון, על הפריצה לווטרגייט ועל התחקיר שערכו בעקבותיה וודוורד וברנסטין.

במשך כמעט עשור כתבתי על משפחת המלוכה והייתי חלק מהקרקס התקשורתי שתיעד את פועלם של בניה בעת שסיירו ברחבי העולם. האנשים המכונים "חבורת המלוכה" תיארו את עבודתם כדבר הכי מהנה שאפשר לעשות בלי להתפשט. פגשתי את הנסיך צ'רלס ואת הנסיכה דיאנה באינספור הזדמנויות במסיבות עיתונאים שנערכו בראשיתו של כל סיור. השיחות עם הנסיכה היו קלילות, עליזות ונדושות ונסבו בעיקר על עניבותיי הצעקניות.

אבל החיים ככתב מלכותי לא היו רצופים שמחה וצהלה. מאחורי הקלעים של התיאטרון המלכותי חיכתה הרבה עבודה קשה — טיפוח אנשי קשר בתוך ארמון בקינגהאם וארמון קנזינגטון, שם התגוררו נסיך ונסיכת ויילס בדירות שמונה ותשע בהתאמה, כדי לברר על החיים המלכותיים לאחר הסרת אמצעי ההסוואה. אחרי שכתבתי ספרים על החיים בתוך הארמונות השונים, על עושרה של משפחת המלוכה וביוגרפיה על דוכסית יורק וכן ספרים אחרים, זכיתי להכיר היטב כמה חברים ואנשי סגל מלכותי וחשבתי שיש לי מושג לא רע בנוגע למתרחש מאחורי שערי הברזל המחושל של ארמונות המלוכה. שום דבר לא הכין אותי לזה.

חשיפתי לאמת קרתה באדיבותו של בעל מכשיר ההקלטה. פגשתי לראשונה את ד"ר ג'יימס קולטהרסט באוקטובר 1986, בביקור מלכותי שגרתי, כאשר ליווה את דיאנה לאחר שחנכה מכונת סי־טי חדשה במכון הרנטגן שלו בבית החולים סנט תומס שבמרכז לונדון. לאחר מכן, עם תה ועוגיות, ראיינתי אותו על ביקורה של דיאנה. עד מהרה התברר שקולטהרסט, בוגר איטון ובנו של בָּרונֶט שמשפחתו החזיקה בבעלותה את טירת בלארני שבאירלנד במשך יותר ממאה שנים, הכיר את הנסיכה שנים רבות.

חשבתי שהוא עשוי להפוך לאיש קשר מועיל. התפתחו בינינו קשרי ידידות, נהנינו לשחק סקווש יחד במגרשי סנט תומס לפני שישבנו לאכול ארוחות צהריים גדולות במסעדה איטלקית סמוכה. ג'יימס היה פטפטן אך פזור דעת, ושמח לדבר על כל נושא מלבד הנסיכה. היה ברור שהוא מכיר אותה היטב וביקר אותה כשהייתה רווקה וגרה עם חברותיה בקולהרן קורט שבקנזינגטון. הוא נהג להאזין לה משתפכת על הנסיך צ'רלס. הם אפילו נסעו לחופשת סקי בצרפת עם קבוצת חברים. כשהועלתה לתפקיד נסיכת ויילס ואיבדה את יחסי הקרבה הנינוחה שאפיינו את חייה, המשיכה דיאנה לדבר בחיבה על "חבורת קולהרן" שלה, אבל בזמן עבר.

רק לאחר שביקרה בסנט תומס, חידשו קולטהרסט והנסיכה את ידידותם ונפגשו לצהריים מדי פעם. בהדרגה גם הוא הוכנס לחוג הסודי וזכה להצצה לחיים האמיתיים של הנסיכה, ולא לפנטזיה. היה ברור שנישואיה כשלו ושבעלה מנהל רומן עם קמילה פרקר־בולס, רעייתו של חברו מהצבא אנדרו, שנשא בתואר המסקרן "מקל הכסף בשירות המלכה", הניתן לשומרי הראש של השליט בטקסים רשמיים. גברת פרקר־בולס, שגרה סמוך להייגרוב, ביתם של נסיך ונסיכת ויילס בכפר, הייתה קרובה לנסיך עד כדי כך שאירחה בקביעות סעודות והתכנסויות אחרות של חבריו בביתו שבגלוסטרשייר.

אמנם קולטהרסט הרגיש שנחשף בפניו סוד, אך הוא לא היה היחיד. החל בשומר הראש שליווה את הנסיך לביקוריו הליליים במידלוויק האוס, ביתה של קמילה, דרך המשרת והטבח שקיבלו הוראה להכין ולהגיש ארוחת ערב שידעו שהנסיך לא יאכל כיוון שיצא לבקר את המאהבת שלו, וכלה במשרת האישי שסימן את התוכניות במדריך הטלוויזיה כדי ליצור את הרושם שהנסיך בילה ערב שקט בבית — כל מי שעבד אצל הנסיך והנסיכה נגרר, לרוב בניגוד לרצונו, אל ההונאה. קן סטורנץ', משרתו האישי של הנסיך, חלה בעקבות הרמייה היומיומית, ואילו קצין התקשורת דיקי ארביטר נקלע ל"מצב בלתי אפשרי" כדי לשמר מול העולם את אשליית המשפחה המאושרת תוך העלמת עין מהמרחק האישי שנפער בין בני הזוג.

כשהנסיך צ'רלס שבר את היד בתאונת פולו ביוני 1990 ונלקח לבית החולים סירנססטר, האזינו אנשי הסגל שלו בדריכות לדיווחי המשטרה על התקדמותה של נסיכת ויילס בנסיעתה מלונדון לבית החולים. הם היו מודעים בחריפות לכך שעליהם להוציא את המבקרת הראשונה — קמילה פרקר־בולס — בטרם תגיע דיאנה.

מי שהיה בסוד העניינים הבין שהקלחת המבעבעת שכולה הולכת שולל, תחבולה וצביעות עתידה לעלות על גדותיה במוקדם או במאוחר. הם שאלו את עצמם מדי יום כמה זמן תימשך הקנוניה להונות את המלכה לעתיד. אולי לעד. או עד שהאנשים שעליהם סמכה ושאותם העריצה, שאמרו לה פעם אחר פעם ביגיעה שקמילה היא ידידה ותו לא, יוציאו אותה מדעתה. הם הסבירו שחשדותיה בטעות יסודם, שהיא שוגה בדמיונות של "ילדה שוטה", כפי שהסבירה המלכה־האם לחוג מכריה.

כפי שהסבירה דיאנה לימים באותו ריאיון טלוויזיה מפורסם בתוכנית פנורמה של הבי־בי־סי: "חברים מצידו של בעלי אמרו שאני שוב לא יציבה, חולה וזקוקה לאשפוז במוסד כלשהו כדי להחלים. הייתי כמעט סיבה למבוכה."

חשדותיה של דיאנה היו רחוקים מלהיות פרי הזיותיה של מטורפת והתבררו כנכונים, והמודעות הכאובה לצורה שבה הולכה שולל דרך קבע, לא רק על ידי בעלה אלא גם על ידי אנשים בתוך המערכת המלכותית, טבעה בה חוסר אמון ותיעוב מוחלטים ומובָנים כלפי הממסד. גישות אלה עיצבו את התנהגותה למשך שארית חייה.

ולכן בעוד קולטהרסט סועד את ליבו בעוף נוסח קייב, הוא צפה בדיאנה משחקת בסלט הנבול שלה ומדברת בכעס מהול בעצב על מצבה ההולך ונהיה בלתי נסבל. היא הבינה שאם לא תנקוט פעולה קיצונית, מחכה לה מאסר עולם של אומללות וצביעות. הרעיון הראשון שעלה במוחה היה לארוז את חפציה ולברוח עם ילדיה הקטנים לאוסטרליה. הדהדה כאן התנהגותה של אמה, פרנסס שנד קיד, שלאחר גירושים מרים מהרוזן ספנסר, אביה של דיאנה, חיה כמעט כמתבודדת באי הקודר סייל שבצפון־מערב סקוטלנד.

אבל גישה זו הייתה יוהרה גרידא ולא פתרה דבר. הבעיה המרכזית נותרה בעינה: כיצד להעניק לציבור הבנה מעמיקה בנוגע לצד שלה בסיפור תוך התרת הסבכים המשפטיים, הרגשיים והחוקתיים שקשרו אותה לבית המלוכה. היא ניצבה בפני בעיה אמיתית. לו הייתה פשוט אורזת את חפציה ומסתלקת, הציבור והתקשורת, שהאמינו בכל ליבם באגדה, היו רואים בהתנהגותה מעשה חסר היגיון, היסטרי ולא הולם. מבחינתה היא עשתה כל שביכולתה להתמודד עם הסוגיה. היא שוחחה עם צ'רלס ונענתה בזלזול. לאחר מכן היא דיברה עם המלכה, אך גילתה שלפניה חומה אטומה.

לא זו בלבד שהרגישה אסירה הלכודה בנישואים מרים ולא ממומשים, היא גם חשה אזוקה לתדמית ציבורית מנותקת מהמציאות לחלוטין על אודות חייה המלכותיים ולמערכת מלכותית לא אוהדת שנשלטה, כדבריה, על ידי "הגברים בחליפות האפורות". היא חשה חסרת אונים הן כאישה והן כאדם. בתוך הארמון התייחסו אליה בהתנשאות רחומה, כאל מעין קישוט נאה לבעלה, איש העולם הגדול. "ובינתיים הוד מעלתה תמשיך לעשות מעט מאוד, אך לעשות אותו היטב," כך אמר אחד המזכירים הפרטיים בפגישה שנועדה לדון במחויבויות עתידיות.

זִכרו שמדובר באותה אישה שב-1987 עשתה יותר מכל נפש חיה כדי להסיר את הסטיגמה שאפפה את מגפת האיידס הקטלנית כאשר לחצה את ידו של חולה סופני בבית החולים מידלאסקס בלונדון. אף שלא הצליחה לנסח אותו במלואו, היה לדיאנה חזון הומניטרי שהתעלה מעל הסבב המשמים של אירועי החובה המלכותיים והמסורתיים.

כשהשקיפה החוצה מכלאה הבודד, כמעט שלא עבר יום ללא קול של עוד דלת נטרקת, עוד מנעול מוברח, בעוד בִּדיון האגדה הלך ונטמע עמוקות בתודעת הציבור. "היא הרגישה שסותמים עליה את הגולל," נזכר קולטהרסט לימים. "בניגוד לכל אישה אחרת, לא היה לה החופש לעזוב עם ילדיה."

כמו אסירה שנידונה למאסר על פשע שלא ביצעה, חשה דיאנה צורך זועק לספר לעולם את האמת על חייה, לדבר על המצוקה שחשה ועל השאיפות שטיפחה. תחושת העוול הייתה עמוקה. אפשר לומר בפשטות שהיא ביקשה את החירות להביע את דעתה, את ההזדמנות לספר לאנשים את מלוא סיפור חייה ולאפשר להם לדון אותה בהתאם.

היא הרגישה איכשהו שאם תוכל להסביר את סיפורה לאנשים, לבני עמה, הם יבינו לליבה באמת ובתמים לפני שיהיה מאוחר מדי. "שהם ישפטו אותי," אמרה מתוך ביטחון שהציבור לא יבקר אותה באותה חומרה שנהגו בה משפחת המלוכה ותקשורת ההמונים. אבל רצונה להסביר את האמת מנקודת מבטה נתקל בפחד טורדני מכך שבכל רגע נתון אויביה בארמון יתייגו אותה כחולת נפש וידאגו לאשפוזה. הפחד לא היה חסר ביסוס — ב-1995, כששודר הריאיון בתוכנית פנורמה, ניקולס סומס, השר לענייני הכוחות המזוינים, חבר קרוב וקצין ששירת בעבר בפיקודו של הנסיך צ'רלס, תיאר אותה כמי שמפגינה "שלבים מתקדמים של פרנויה".

היא וחוג מכריה הקרוב הבינו בהדרגה שאלמלא יסופר סיפור חייה במלואו, הציבור לעולם לא יעריך או יבין את הסיבות מאחורי המעשים שתחליט לנקוט. היא שקלה כמה אפשרויות, החל בכתיבת סדרת מאמרים לעיתון, דרך הפקת סרט תיעודי לטלוויזיה וכלה בפרסום ביוגרפיה על חייה. דיאנה ידעה מה המסר שלה. היא התקשתה למצוא אמצעי להעביר אותו.

איך תוכל להבריח את המסר שלה אל העולם שבחוץ? כשסקרה את הנוף החברתי בבריטניה, היא הבינה שרק במות מעטות יוכלו לספר את הסיפור שלה. בית וינדזור היה המשפחה המשפיעה ביותר בארץ וזרועותיו התמנוּניוֹת לפתו בחוזקה את מקבלי ההחלטות בטלוויזיה וברוב כלי התקשורת. כלי תקשורת אמינים כמו הבי־בי־סי, אַיי־טי־וי והעיתונים הנחשבים לכאורה איכותיים, יספגו מתקפה רבתי אם יאותתו שביקשה מהם לפרסם את האמת על מצבה. ועם זאת, אם הסיפור יופיע בצהובון, הממסד יזלזל בו ויפטור אותו כקשקוש מוגזם.

מה עליה לעשות? בתוך החוג המצומצם של חבריה הקרובים נרשמה בהלה לא מעטה נוכח הלך רוחה הנוכחי של דיאנה והחשש לשלומה. הם ידעו שהיא עברה כמה ניסיונות התאבדות בעברה (אף שנראה שהיו בעצם רק קריאות לעזרה) וככל שגבר ייאושה, התעוררה דאגה כנה מכך שהיא עלולה לשים קץ לחייה. החששות אוזנו על ידי הסברה שבסופו של דבר אהבתה כלפי ילדיה לעולם לא תוביל אותה לכיוון הזה.

היא ידעה שבאותה תקופה ערכתי תחקיר לביוגרפיה עליה והביעה שביעות רצון לא מעטה מספרי הקודם, יומנה של דיאנה, בעיקר כי הוא הרגיז את נסיך ויילס בעקבות התיאור המפורט של פנים הייגרוב, בית הכפר של הנסיך צ'רלס. בזמן התחקיר על הספר, שמעתי רמזים ושמועות שלא הכול כשורה בעולמם של נסיך ונסיכת ויילס. הרכילות הזאת הייתה בסך הכול המתאבן לפני המנה העיקרית של המידע העתיד לבוא.

ללא ידיעתי המלאה, התחילה דיאנה לבחון אותי. היא הבהירה לקולטהרסט שלא תתנגד לכך שימסור לי פרטי מידע. במרס 1991 הוא התקשר אליי מתא טלפון בדרום אירלנד ומסר לי שמזכירו הפרטי של הנסיך צ'רלס, סר כריסטופר איירי, פוטר. הכתבה שפורסמה בעקבות זאת בסאנדיי טיימס עוררה בדיאנה התלהבות שקטה, בשל הידיעה שהצליחה לירות בחשאי צרור משלה לכיוונו של בעלה. נערכו מבחנים אחרים, ואף שלא השתוו לרמת החידות של הנסיכה טורנדוט של פוצ'יני, נדרש ממני לעבור אותם בהצלחה.

היא רצתה להחליף את הספָּר הוותיק שלה ריצ'רד דלטון ולתת הזדמנות למעצב שיער אחר. היא התלבטה איך להפסיק את שירותיו בטקט בלי שיפנה למכור את סיפורו לתקשורת. קולטהרסט ואני ייעצנו לה לכתוב לו מכתב כן, לקנות לו מתנה יקרה ולשלוח אותו לדרכו. האסטרטגיה הפשוטה פעלה.

באותה תקופה לא הצלחתי להבין בשום פנים ואופן שעבור אישה שחיה במערכת שבה כל החלטה זניחה התקבלה על ידי מישהו אחר, אותם החלטות ומעשי התרסה קטנים העניקו לה תחושת שליטה. עבורה הייתה זו חוויה משחררת מאין כמוה.

בשלב מסוים היא שאלה את קולטהרסט: "האם אנדרו ירצה ריאיון?" זו הייתה הצעה מסעירה בכל מובן שהוא. נסיכות לא מתראיינות בדרך כלל, בעיקר כשמדובר בנסיכה המדוברת והמצולמת ביותר באותה תקופה. אלה היו הימים שקדמו לווידוי שלה בפנורמה ולפני שהנסיך צ'רלס התראיין בטלוויזיה והודה בבגידתו עם גברת פרקר־בולס. הרעיון לא עלה על הדעת.

תוך ימים ספורים מהצעתה של דיאנה, קולטהרסט הזמין אותי לאותה מסעדת פועלים ברויסליפ כדי לשמוע דוגמית מהסיפור שרצתה לספר. ציפיתי לכמה משפטים קצרים על פעילות הצדקה ועל מחשבותיה בנושא שאיפותיה ההומניטריות. שוב טעיתי.

לאחר שכתבתי כמה הערות על ניסיונות ההתאבדות, הפרעות האכילה, הבגידה של בעלה עם אישה ששמה קמילה, רצתי להיפגש עם המו"ל שלי מייקל או'מארה. תוך עישון סיגר לפני ארוחת הצהריים, הוא האזין לסיכום פגישתי. ואז, כיוון שחשד שקולטהרסט הוא נוכל מיומן, הכריז: "אם היא אומללה כל כך, למה היא תמיד מחייכת בתמונות?"

השאלה נגעה בלב העניין. אם אני מתכוון לשחות נגד זרם הרגש הציבורי בנוגע לנסיכת ויילס ובעלה, אזדקק לעזרה. כמה רשימות מעורפלות בעקבות הקלטה ממכשיר חבוט לא יספיקו. צריך שהנסיכה תשתף פעולה כמיטב יכולתה לטובת ביוגרפיה שתספר את הסיפור של כל חייה, לא רק של התקופה המלכותית, וכך תמקם את החרדות, התקוות והחלומות שלה בהקשר. הספר שנולד מתוך שיתוף הפעולה הזה, דיאנה: סיפורה האמיתי, היה האוטוביוגרפיה שלה לכל דבר ועניין, עדות אישית של אישה שבאותם ימים נתפסה בעיני עצמה כחסרת קול וחסרת אונים.

המחויבות הראשונית של דיאנה לפרויקט הייתה מיידית ונלהבת בתמימותה — היא תהתה כמה ימים יידרשו להוצאת הספר לאור. היה מחסום מרכזי אחד: איך לערוך את הראיונות עם דיאנה. אף שרציתי מאוד לשוחח עם הנסיכה ישירות, האפשרות לא באה בחשבון. בגובה מטר תשעים וכעיתונאי המוכר לסגל הארמון, היה בלתי אפשרי שלא ירגישו בנוכחותי. ברגע שהיה נודע שעיתונאי נכנס בשערי ארמון קנזינגטון — ובאותה תקופה הנסיך צ'רלס גר במקום להלכה בלבד — הסיפור היה מתפוצץ והיו מונעים מדיאנה לנהוג על פי שיקול דעתה.

כמו שמרטין בשיר, העיתונאי שראיין לימים את הנסיכה בטלוויזיה, עמד לגלות, תחבולה הייתה הדרך היחידה לעקוף את עיניו הבולשות של בית המלוכה. בנובמבר 1995, כשבשיר ערך את הריאיון שלו, הוא הבריח את צוות הצילום שלו לארמון קנזינגטון ביום ראשון שקט כשכל אנשי הסגל שלה נעדרו מהמקום.

במקרה שלי, דיאנה רואיינה בידי שליח — ג'יימס קולטהרסט שימש סוכן מושלם לביצוע המשימה העדינה וכפי שהתברר לימים, ההיסטורית. חמוש ברשימת שאלות שהכנתי לו ובמכשיר ההקלטה, קולטהרסט יצא על אופניו ודיווש לו בנינוחות במעלה שביל הגישה של ארמון קנזינגטון. במאי 1991 הוא ערך את הראשון מבין שישה ראיונות מוקלטים שנמשכו לאורך הקיץ והסתיו, ובסופו של דבר שינו לנצח את תפיסת העולם לגבי הנסיכה ומשפחת המלוכה.

קולטהרסט זוכר היטב את מפגש ההקלטה הראשון: "ישבנו בחדר ההסבה שלה. דיאנה הייתה לבושה בבגדים יומיומיים — ג'ינס וחולצה כחולה. לפני שהתחלנו היא ניתקה את הטלפון מהשקע וסגרה את הדלת. בכל פעם שמישהו הפריע לנו ונקש על הדלת, היא הסירה את מיקרופון הגוף והחביאה אותו בכריות הספה.

"בעשרים הדקות הראשונות של אותו ריאיון ראשון היא הייתה מאושרת מאוד וצחקה, בעיקר כשדיברה על תקריות בתקופת לימודיה בבית הספר. כשהגיעה לנושאים הכבדים, ניסיונות ההתאבדות, קמילה והבולימיה, הרגשתי תחושה ברורה של פורקן, של אבן שנגולה מעל ליבה."

בשלב מוקדם בשיחה הראשונה ביניהם, קולטהרסט אמר לה: "תגידי לי אם יש נושא שאת לא רוצה שנדבר עליו." תשובתה העידה יותר מכול: "לא, לא, זה בסדר." היה ברור שהיא רצתה שהעולם ידע את כל האמת מנקודת מבטה.

לפעמים התעוררו בה כעס ורוגז נוכח היחס שזכתה לו מבעלה ומבית המלוכה, ובכל זאת, למרות מצבה הרגשי השברירי, דבריה של הנסיכה היו אמינים מאוד כאשר חלקים רבים מהפאזל של חייה החלו להתחבר זה לזה. רגשות עמוקים ועזים של נטישה ושל דחייה שרדפו אותה רוב חייה עלו אל פני השטח. אף שילדותה עברה עליה במשפחה מיוחסת, היא ידעה גם אומללות. דיאנה תיארה נוף רגשי קודר כשנזכרה ברגשות האשמה על שלא נולדה בן כדי להמשיך את השושלת המשפחתית, בדמעותיה של אמה בעקבות הגירושים, בשתיקות הבודדות של אביה ובאחיה צ'רלס מתייפח בלילות עד שנרדם.

אף שטכניקת הריאיון מרחוק הייתה שיטה פגומה שלא אפשרה שאלות המשך מיידיות, שאלות רבות התייתרו כיוון שברגע שדיאנה התחילה לדבר, היא בקושי עצרה לנשום והסיפור נבע ממנה. זה היה פורקן אדיר ומעין וידוי. "הייתי על סף התהום. הייתי נואשת," טענה לימים דיאנה בריאיון הטלוויזיה. "אני חושבת שנמאס לי שמתייחסים אליי כאל משוגעת, כי אני אדם חזק מאוד ואני יודעת כמה זה מסבך את המערכת שאני חיה בה."

עצם פעולת הדיבור על חייה עוררה זיכרונות רבים אצל דיאנה, חלקם עליזים, אחרים כמעט קשים לניסוח. כמו משב רוח על פני שדה תירס, מצבי רוחה השתנו ללא הרף. אף שדיברה בכנות, ואפילו בכאב, על הפרעת האכילה שלה, בולימיה נרווזה, ועל ניסיונות ההתאבדות, היא הייתה במצב רוח ירוד במיוחד כשדיברה על ראשית ימיה במשפחת המלוכה. היא כינתה אותם "ימי האפֵלה".

שוב ושוב היא הדגישה את תחושת הייעוד העמוקה שפיעמה בה: האמונה שלעולם לא תזכה להיות מלכה אך שנבחרה לתפקיד מיוחד. היא ידעה בליבה שגורלה גזר עליה לצעוד בדרך ארוכה שבה בית המלוכה יהיה משני לייעודה האמיתי. בדיעבד יש בדבריה ראיית הנולד יוצאת דופן.

לפעמים היא הייתה נלהבת במידה משעשעת, בעיקר כשדיברה על חייה הקצרים כרווקה. היא דיברה בדכדוך על הקשר הרומנטי עם הנסיך צ'רלס, בעצב על ילדותה האומללה ובלהט על השפעתה של קמילה פרקר־בולס על חייה. משום שרצתה בכל מאודה שלא יתייחסו אליה כאל פרנואידית או אווילה, כפי שהתייחסו אליה ידידיו של בעלה לעיתים קרובות, וכדי להוכיח שמערכת היחסים ביניהם אינה פרי דמיונה — היא הציגה בפנינו כמה מכתבים וגלויות מגברת פרקר־בולס אל הנסיך צ'רלס.

אותם מכתבי אהבה לוהטים וגדושים בחיבה ובגעגועים כבושים לא הותירו שום ספק אצל המו"ל שלי ואצלי שחשדותיה של דיאנה נכונים. ניכר שקמילה, שכינתה את צ'רלס "יקירי האהוב מכול", היא אישה שאהבתה לא פחתה עם חלוף הזמן ועם הקשיים בהשגת מושא רגשותיה. "קשה לי שאיני מסוגלת להגיד לך כמה אני אוהבת אותך," כתבה, וציינה כמה היא משתוקקת להיות איתו ושהיא שלו לנצח. אני זוכר במיוחד פסקה נסערת שבה כתבה: "ליבי וגופי משתוקקים אליך."

ובכל זאת, עורך דין מוביל בתחום תביעות הדיבה הסביר לנו שלפי החוק הבריטי היבש, הידיעה בדבר נכונותו של דבר מסוים אינה מאפשרת לומר אותו. למרבה רוגזה של דיאנה ולמרות הראיות החותכות, לא יכולתי באותה תקופה לכתוב שהנסיך צ'רלס וקמילה פרקר־בולס ניהלו רומן. במקום זאת נאלצתי לכתוב על "חברוּת סודית" שהטילה צל גדול על הנישואים המלכותיים. מה שחשוב יותר הוא שדיאנה הבינה, לאחר שקראה את מצבור ההתכתבות ביניהם, שהתקוות שטיפחה להציל את נישואיה בני העשור נידונו לכישלון חרוץ.

עד כמה שהייתה מעורבת בפרויקט ונלהבת ממנו, הבעיות הקשות והלא פתורות שנידונו, בעיקר הקשר של בעלה עם גברת פרקר־בולס, רוקנו אותה רגשית.

כיוון שעבדתי באמצעות מתווך, היה עליי לנחש את מצבי רוחה ולפעול בהתאם. ככלל, בבקרים היא הייתה רהוטה ונמרצת יותר מכול, בעיקר בהיעדרו של הנסיך צ'רלס. מפגשי הראיונות האלה היו הפוריים ביותר, דיאנה דיברה בחיפזון ובלי אוויר כשפרשה את סיפורה. היא הפגינה עליזות מערערת גם כאשר דיברה על התקופות הבודדות והקשות בחייה.

מטבע הדברים, אחרי שדיברה לראשונה על ניסיונות ההתאבדות שלה הייתי צריך לדעת הרבה יותר פרטים בנוגע לעיתוי ולמקום שבו קרו. לכן הגשתי סדרת שאלות ממוקדות בנושא. כשהן הוצגו בפניה, היא התייחסה אליהן כאל מעין בדיחה. "אפשר לחשוב שהוא כותב את ההספד שלי," אמרה לקולטהרסט.

עם זאת, אם ריאיון נקבע לשעות אחר הצהריים, כשמִּרצה היה דל, השיחה הייתה פחות מועילה. הדבר היה נכון במיוחד אם באותו יום סוקרה בצורה שלילית בתקשורת או אם התגלעו חילוקי דעות עם בעלה. באותם ראיונות היה עדיף להתמקד בתקופות היפות, בזיכרונות מימי הרווקות או בשיחה על שני ילדיה, הנסיכים ויליאם והארי. חרף כל המגבלות, היה ברור שככל שחולפים השבועות התלהבותה מהפרויקט ומעורבותה בו הולכות וגוברות, בעיקר כשהוחלט על שם הספר. למשל, אם ידעה שאני מראיין חברה נאמנה, היא הייתה עושה כל שביכולתה לעזור ומעבירה עוד פרט מידע, עוד אנקדוטה או תיקון ביחס לשאלות שהגשתי קודם לכן.

אף שהשתוקקה, כמעט עד כדי פזיזות, שדבריה ייחשפו לקהל רחב, העיב על מצב רוחה הפחד שמא ארמון בקינגהאם יגלה את זהותה כמקור הסודי, "הגרון העמוק" כביכול, של הספר שלי. הבַנו שעלינו לתת לדיאנה את האפשרות להכחיש, כדי שאם ישאלו את הנסיכה: "האם פגשת את אנדרו מורטון?" היא תענה "לא" מהדהד. למעשה, הנסיכה הייתה האחרונה להבין את חשיבותה של אפשרות ההכחשה, אבל לאחר שידעה שהיא תישאר בעיקר ברקע, התלהבותה גברה משמעותית.

האפשרות הראשונה להכחשה סופקה על ידי חבריה, שבהם השתמשנו כדי להסוות את השתתפותה. כתבתי שאלות לנסיכה, ובד בבד שלחתי מכתבים לחוג חבריה וביקשתי להיפגש עימם. הם בתורם יצרו קשר עם דיאנה ושאלו אם עליהם לשתף איתי פעולה או להימנע מכך. התהליך היה מורכב. חלקם זכו לעידוד מצידה, ואילו כלפי אחרים היא הפגינה אמביוולנטיות, תלוי במידת ההיכרות שלה איתם.

רבים מאלה שהכירו את דיאנה האמיתית סברו באמת ובתמים שחייה הגיעו לשפל תחתית וטענו שכל פתרון עדיף על המצב הנוכחי. שררה גם תחושה שהסכר עלול להיפרץ בכל רגע, שהסיפור עלול להתגלות מוקדם ושאם יסופר מצד מקורביו של נסיך ויילס, דיאנה עלולה להיפגע. באותו אקלים קדחתני, חבריה דיברו בכנות ובגילוי לב, מודעים באומץ לכך שמעשיהם ימיטו עליהם תשומת לב תקשורתית לא רצויה. בהמשך התהליך, הם גילו נכונות גם לחתום על הצהרות שמאשרות את מעורבותם בספר כדי להשביע את ספקותיו של עורך הסאנדיי טיימס אנדרו ניל, שעמד לפרסם קטעים ממנו. דיאנה הסבירה בהמשך למה חבריה דיברו: "הרבה אנשים ראו את המצוקה שאפיינה את חיי והרגישו שכך הם תומכים בי ועוזרים לי."

ידידתה והאסטרולוגית שלה דבי פרנק אישרה את מצב הרוח שלה כשדיברה על חייה של דיאנה בחודשים שקדמו לצאת הספר. "לפעמים הייתי יוצאת מפגישה עם דיאנה בחרדה ודאגה, כי ידעתי שהדרך חסומה בפניה. כשהספר של אנדרו מורטון יצא לאור הוקל לי כי העולם שותף בסודה."

ככל שהראיונות שלי התקדמו, חבריה ומכרים נוספים אישרו שמאחורי החיוכים הפומביים והתדמית הזוהרת הייתה אישה צעירה ואומללה שסבלה מנישואים נטולי אהבה, זכתה ליחס של זרה מהמלכה ומשאר בני משפחת המלוכה ולעיתים קרובות התנהלה בניגוד למטרות וליעדים של בית המלוכה. ובכל זאת, אחד ההיבטים המעודדים בסיפור היה המאמץ שהפגינה דיאנה, בהצלחה חלקית, להשלים עם חייה ולהפוך מקורבן לאישה השולטת בגורלה. הנסיכה המשיכה בתהליך זה עד יומה האחרון.

לאחר אותו מפגש ראשון עם ד"ר קולטהרסט, דיאנה ידעה שחצתה רוביקון אישי. היא השליכה לפח את המפה המסורתית של בית המלוכה ופילסה לעצמה דרך משלה, אף שהיה לה מושג מעורפל בלבד לגבי המסלול. המציאות הייתה שהיא דיברה בשלט רחוק עם גבר שבקושי הכירה, על נושאים שהיו עלולים להרוס את שמה הטוב אם ינוצלו לרעה. זה היה מעשה חסר אחריות לחלוטין בכל מובן שהוא, שהיה עלול להתברר כאווילי. אבל ההצלחה הייתה כבירה.

במהלך אותה שנה יוצאת דופן של סודיות ותחבולה, או'מארה, אני וקולטהרסט לא רק עסקנו בכתיבה, תחקיר והוצאה לאור של מה שעתיד להפוך לחיית טרף ספרותית, ביוגרפיה "מוסמכת שאינה מוסמכת", אלא גם הפכנו לחצר הצללים שלה והחלפנו את יועציה בתשלום. כל דבר, החל בטיפול בבעיות עם העובדים, דרך התמודדות עם משברים תקשורתיים וכלה בניסוח נאומיה, נכנס תחת המטרייה שלנו.

כפי שקולטהרסט נזכר: "הנאומים היו חשובים לה מאוד. היא הבינה שהיא יכולה להעביר בעזרתם את המסר האישי שלה. היא הרגישה תחושה אמיתית של העצמה והישג שקהל באמת מקשיב למה שיש לה לומר ולא רק שופט אותה לפי הבגדים או עיצוב השיער. היא נהגה לטלפן אליי בהתלהבות רבה אם סיקרו אותה בטלוויזיה וברדיו, שמחה על שקיבלה שבחים או אפילו הכרה על הגיגיה."

זו הייתה תקופה מתישה ומשעשעת עבור כולנו, בעודנו מסייעים לעצב את עתידה של האישה הצעירה המפורסמת ביותר בעולם תחת אפם של מערכות העיתונים ושל ארמון בקינגהאם.

אף שהיו גם רגעים קלילים, נקלענו למשחק שהסיכון בו גבוה והמנצח זוכה בכול. לאחר שפרסמתי בסאנדיי טיימס סדרת כתבות מדויקות על מלחמת הזוג ויילס, הוזהרתי בשני מקרים נפרדים על ידי עמיתים לשעבר מעולם העיתונות שארמון בקינגהאם מחפש בכל הכוח את החפרפרת שלי. זמן קצר לאחר אזהרה כזאת, פרצו למשרדי ונברו במסמכים, אבל שום דבר בעל חשיבות מלבד מצלמה לא נגנב. מכאן והלאה, טלפונים מערבלי תדרים וטלפונים ציבוריים מקומיים היו הדרך הבטוחה היחידה לוודא שדיאנה תרגיש בטוחה לדבר בפתיחות. ליתר ביטחון, דיאנה דאגה שיערכו בחדר ההסבה שלה בארמון קנזינגטון חיפוש אחרי מכשירי האזנה — דבר לא נמצא — והיא גרסה בקביעות כל פיסת נייר שעלתה על שולחנה. היא לא סמכה על איש בבית המלוכה ובעצם גם לא על גורמים מחוצה לו.

אפילו עם ג'יימס קולטהרסט היא לא נהגה תמיד בכנות. אף שזעמה על ניאופיו של בעלה, היא הסתירה את העובדה שנהנתה מרומן ארוך, גם אם לא רציף, עם קפטן ג'יימס יואיט, מפקד טנקים במלחמת המפרץ הראשונה, וכן מקשר קצר עם חברה הוותיק ג'יימס גילבי. הוא נחשף לימים בתור הקול הגברי בקלטות סקווידג'יגייט הידועות לשמצה, שיחות טלפון בין גילבי לנסיכה הוקלטו בסתר בערב השנה החדשה 1990. לא היה לנו גם שום מושג על התאהבותה בסוחר האמנות הנשוי אוליבר הואר, שהיה מושא אהבתה ומסירותה במהלך התחקיר והכתיבה של דיאנה: סיפורה האמיתי.

בדיעבד, היא גילתה תעוזה עוצרת נשימה, ונותר לנו לתהות אם דיאנה רצתה לפרסם ראשונה את הצד שלה בסיפור כדי שתימלט מאשמה על כישלון הנישואים. שאלה זו לעולם לא תזכה למענה הולם. למעשה, זו אחת התכונות הקבועות והמסקרנות כנראה באופייה של דיאנה — לא משנה כמה חבריה הרגישו קרובים אליה, היא תמיד הסתירה משהו והקפידה למדר את כולם.

ככל שהפרויקט צבר תאוצה, עם שיחות טלפון רבות בין קולטהרסט לנסיכה שעסקו בפרטים השגרתיים של חייה, נותר מעט זמן — או רצון — לשקול את מניעיה. העדיפות הראשונה הייתה להפיק ספר שישקף במדויק את אישיותה, באהדה ובאותנטית. בהתחשב באופיו המטלטל של סיפורה של דיאנה ובחשאיות מעורבותה בו, הספר היה מוכרח להיחשב אמין ומהימן.

המבחן המכריע הראשון הגיע כאשר הנסיכה קראה את כתב היד. הוא נמסר לה בחלקים בכל הזדמנות אפשרית. כמו כל דבר שקשור בספר, המבצע היה חובבני ולא מאורגן. מקרה כזה אירע בשעת בוקר מאוחרת ביום שבת כשנאלצתי לרכוב על אופניים לשגרירות ברזיל במייפר, שם הנסיכה סעדה צהריים עם אשת השגריר, לוסיה פלשה דה לימה, כדי שאוכל להעביר לה את החלק החדש.

כיוון שקיבלנו את ההזדמנות לכתוב את סיפורה של האישה האהובה ביותר בעולם, השתוקקתי לדעת שפירשתי במדויק את רגשותיה ואת מילותיה. למרבה ההקלה היא אישרה. בהזדמנות אחת דיאנה התרגשה מאוד מהכאב שבסיפורה שלה, עד שהודתה כי הזילה דמעות צער.

היא ערכה כמה שינויים בעובדות ובדגשים, אבל רק שינוי משמעותי אחד, שינוי שמעיד על הכבוד שרחשה למלכה. במהלך הראיונות היא אמרה שכשהשליכה את עצמה במורד המדרגות בסנדרינגהאם בעודה בהיריון עם הנסיך ויליאם, המלכה הייתה הראשונה להגיע למקום. בכתב היד, דיאנה שינתה את הטקסט והכניסה את שמה של המלכה־האם, כנראה מתוך כבוד לשַּׁליטה.

נותרו מכשולים נוספים. אף שכמה מחבריה הקרובים של דיאנה דיברו לציטוט כדי לאשש את האותנטיות של הטקסט, הנסיכה הבינה שהספר זקוק לקישור ישיר לבני משפחתה כדי להעניק לו לגיטימיות נוספת. לאחר דיונים היא הסכימה לספק אלבומי תמונות של משפחת ספנסר, שכללו דיוקנאות רבים ונפלאים של דיאנה בילדותה ובבגרותה, ורבים מהם צולמו על ידי אביה המנוח, הרוזן ספנסר.

זמן קצר לפני מותו, הנסיכה שלחה לאביה מכתב קצר ובו הסבירה למה שיתפה פעולה בכתיבת ספר על חייה.

ברצוני לבקש ממך טובה מיוחדת.

בעיקר ברצוני לבקש ממך לשמור על כך בסוד בינינו. אנא עשה זאת.

סופר שעשה למעני טובה חשובה כותב בימים אלה ספר עליי בתור דיאנה, ולא בתור נסיכת ויילס. אני סומכת עליו לחלוטין — ויש לי סיבה מוצדקת לכך. הוא מרגיש זה תקופה ארוכה שהמערכת הטילה צל גדול מדי על חיי ומעוניין לכתוב ספר שלם יותר עליי כאדם.

זו הזדמנות להעלות את אישיותי מעט אל פני השטח במקום לשקוע בתוך המערכת. מבחינתי מדובר בחגורת הצלה נגד טביעה וחשוב לי עד מאוד — הבנתי את זה כשהראיתי לבנים את האלבומים — לזכור את הדברים שמרכיבים אותי.

לאחר מכן היא ביקשה מאביה לספק את אלבומי התמונות המשפחתיים לספר, ואמנם, כעבור כמה ימים, אלבומים משפחתיים גדולים אדומים ומוטבעים בזהב הגיעו למשרדים של המו"ל שלי בדרום לונדון. כמה תצלומים נבחרו ושוכפלו, והאלבומים הוחזרו. הנסיכה עצמה עזרה לזהות רבים מהאנשים שהופיעו איתה בתמונות, תהליך שנהנתה ממנו מאוד כי הוא העלה זיכרונות רבים ומאושרים, בעיקר משנותיה כנערה מתבגרת.

היא גם העריכה שכדי להפוך את הספר לייחודי באמת, עלינו להשתמש בתמונת כריכה שטרם פורסמה. כיוון שלא בא בחשבון שהנסיכה תצטלם במיוחד לצורך עטיפת הספר, היא בחרה אישית וסיפקה את תמונת הכריכה המנצחת שצילם פטריק דמרשלייה, תמונה שהחזיקה בשולחן העבודה במשרדה שבארמון קנזינגטון. התצלום וכן תצלומיה ותצלומי הילדים שנעשה בהם שימוש בתוך הספר היו אהובים עליה במיוחד. למהדורה החגיגית של הספר שלפניכם, דיאנה — סיפורה האמיתי, בחרנו תצלום של דמרשלייה שטרם נראה עד כה.

אלה היו הפוגות שקטות בזמן התקבצות ענני הסערה. הספר עמד לצאת לאור ב-16 ביוני 1992, וככל שהתקרב המועד, המתח בארמון קנזינגטון נעשה מורגש. מזכירה האישי החדש, פטריק ג'פסון, תיאר את האווירה כ"צפייה בשלולית דם מתפשטת שזולגת מתחת לדלת נעולה". בינואר 1992 היא הוזהרה שארמון בקינגהאם מודע לעובדה ששיתפה פעולה עם הספר, אף שבשלב זה הם לא ידעו את תוכנו. אף על פי כן, היא המשיכה במעורבותה המתמדת במיזם. היא ידעה שיש שיטפון באופק, אבל לא היו לה ספקות שתצלח אותו.

דיאנה ערכה במו ידיה כמה שינויים בכתב היד המקורי.

במכתב לג'יימס קולטהרסט כחצי שנה לפני צאת הספר, היא כתבה: "ברור שאנחנו מתכוננים להתפרצות הר געש, ואני מרגישה שאני מוכנה טוב יותר להתמודדות עם כל מה שייקרה בדרכנו! תודה על שהאמנת בי ועל שטרחת להבין את הלך הרוח הזה — איזו הקלה זו לא להיות עוד לבדי ולדעת שזה בסדר להיות אני."

הר הגעש התפרץ ב-7 ביוני 1992, כשהמובאה הראשונה הופיעה בסאנדיי טיימס תחת הכותרת המתנוססת: "דיאנה נדחקה לחמישה ניסיונות התאבדות בגלל 'אדישותו' של צ'רלס". מתחת הופיעה כותרת המשנה: "משבר בנישואים הוביל לחולי; הנסיכה אומרת שלא תהיה מלכה."

קשה כיום, כשסיפור חייה האומללים ידוע לכול, כפי שממחישה העובדה שהנסיך צ'רלס וקמילה פרקר־בולס נשואים באושר זה שתים־עשרה שנה, לבטא את ההלם, הסלידה והתדהמה שבהם קודמה הכתבה הראשונה. הביקורת הייתה חריפה ואכזרית. ארכיבישוף קנטרברי הזהיר מפני הנזק לילדים, חבר פרלמנט הציע לכלוא אותי במצודת לונדון ואילו יו"ר ועדת התלונות נגד התקשורת, הלורד מקגרגור, האשים את התקשורת ב"טבילת אצבעותיה בדמן של נשמות הזולת".

בעקבות חמת הזעם שהתעוררה, הספר הוקע והוחרם על ידי חנויות ספרים וסופרמרקטים מובילים, בדרכו להפוך לספר המוחרם ביותר בבריטניה בשנות התשעים. זו אחת האירוניות בכל הסיפור — שביוגרפיה שנכתבה והופקה בשיתוף פעולה גמור ונלהב מצד הנושא שלה תהיה מוחרמת באדיקות מתוך חשד שהיא ביטוי כוזב לחייה של דיאנה.

באשר לנושא הביוגרפיה עצמה, הוקל לה שסוף־סוף פורסמה נקודת המבט שלה, אבל היא הייתה חרדה מאוד שסיפור הכיסוי שלה לא יחזיק מעמד. היינו צריכים לאפשר לה להכחיש מעורבות כשתיחקר על ידי הארמון.

היא שיחקה את התפקיד בהצטיינות. הסופר וכוכב הטלוויזיה קלייב ג'יימס זוכר בחיבה ששאל אותה בארוחת צהריים אם היא עומדת מאחורי הספר. הוא כתב: "אבל לפחות פעם אחת היא שיקרה לי במצח נחושה. 'באמת שלא היה לי שום קשר לספר הזה של אנדרו מורטון,' אמרה. 'אבל אחרי שהחברים שלי דיברו איתו, הייתי מוכרחה לתמוך בהם'. היא הישירה אליי מבט כשאמרה זאת, והבנתי כמה היא מצטיירת כאמינה בזמן שהיא מבלפת."

אין ספק שהימים הראשונים לאחר פרסום הכתבה הראשונה בסדרה בדקו את נחישותה של דיאנה עד לקצה. אבל עד מהרה היא החלה לקבל את התמיכה שהייתה תמיד משמעותית עבורה, התמיכה מהציבור. אף שהתדמית הציבורית של דיאנה עברה שינוי מדהים כשסיפורה סופר, אני לא חושב שאי־פעם היא באמת חשבה לעומק על השלכות מעשיה. כששאלו אותה לימים את השאלה הזאת, תשובתה הייתה מהוססת: "אני לא יודעת. אולי אנשים מבינים טוב יותר, אולי יש הרבה נשים בחוץ שסובלות באותה מידה אבל נמצאות בסביבה שונה ולא מסוגלות לעמוד על שלהן כי הדימוי העצמי שלהן מפורק." שוב האינסטינקט שלה לגבי התגובה לא טעה. אלפי נשים, רבות מהן מארצות הברית, סיפרו כיצד באמצעות הקריאה על חייה, הן גילו וחקרו משהו בחייהן שלהן. מכתבים הגיעו בהמוניהם. רבים מהם הגיעו מאנשים שסבלו מהפרעות אכילה וקיבלו את גורלם בשתיקה. עבורי, אחת התגובות המרגשות ביותר הגיעה מאישה בולימית צעירה בפרת' שבמערב אוסטרליה, שלא ידעה לקרוא או לכתוב היטב אבל נדרה לשפר את השכלתה ואת חייה לאחר שקיבלה השראה מהאומץ האישי של דיאנה. זו הייתה תגובה מדהימה — והיא הייתה חשובה לה מאוד.

לאורך השנים נשמעו טענות רבות שהיא התחרטה על חלקה בספר, שהוא הנציח רגע קשה ומר בחייה. האמת היא שדיאנה הניחה את התקופה שכונתה על ידה "ימי האפלה" מאחוריה והשתוקקה להתקדם אל עתיד מספק יותר. כפי שחברהּ, הקולנוען דייוויד פוטנאם, סיפר: "היא קיבלה אחריות על מעשיה. היא ידעה מה היא עושה ונטלה סיכון מחושב אף שפחדה עד מוות. אבל מעולם לא שמעתי ממנה מילת חרטה בעניין, אני מבטיח לך."

בחודשים שלאחר האירוע הרה הגורל, לא זו בלבד שהספר שינה את תפיסת הציבור לגבי בית המלוכה ואילץ את נסיך ונסיכת ויילס לטפל סוף כל סוף בחורבות נישואיהם, הוא גם הביא את הדבר היחיד שעליו חלמה דיאנה — תקווה. הסיכוי לסיפוק נפשי, לחירות ולעתיד שבו תהיה חופשייה סוף־סוף להיות אדם בזכות עצמה.

בחמש השנים האחרונות, ובעיקר בחודשים האחרונים של חייה, היה העולם עד לפריחת הרוח ההומניטרית של דיאנה, תכונות שאני בטוח שהיו נשארות טמונות בה אלמלא ניחנה באומץ ובנחישות לספר לציבור על מציאות חייה. דיאנה השיגה את המטרה הזאת, ואת פסק הדין של הציבור אפשר לאמוד לפי הררי הפרחים שמחוץ לארמון קנזינגטון ובמקומות אחרים, ולפי התפרצות האבל שטלטלה לא רק את ארצה שלה אלא גם את שאר העולם כשמתה בטרם עת בתאונת דרכים בפריז ב-31 באוגוסט 1997.

אולי היא כבר איננה, אבל מילותיה איתנו לעד. הסיפור המופיע בין עמודי דיאנה: סיפורה האמיתי בקע משפתיה. לא היו פנסי מצלמות, חזרות, טייק שני או סיסמאות שטחיות. המילים יצאו מליבה, והן משרטטות בפירוט גרפי ולעיתים כואב את הצער ואת הבדידות שחשה אישה שזכתה להערצה ולאהבה בכל רחבי העולם. כשכתבתי את דיאנה: סיפורה האמיתי השתמשתי בעדותה בקול רפה לאורך הטקסט — בציטוט ישיר וקצר או על ידי צד ג'. אחד הדברים העצובים שנותרו מחייה הקצרים הוא שלא באמת הייתה לה הזדמנות, כדברי אחיה, "לשיר בקול גדול". לאחר מותה הצלחתי סוף־סוף לכלול תמלול של המילים הלא מלוטשות במהדורה חדשה של הספר. אבל אפילו אז, מגבלות הטכנולוגיה מנעו מאיתנו לכלול את כל מה שהיינו רוצים. פעם אחת, למשל, קולטהרסט השתמש בסיפור הכיסוי שהוא מטפל בכאב בכתפה של הנסיכה כדי לערוך ריאיון. למרבה הצער, המכונה שבה השתמש התקרבה מדי למיקרופון והרעש הפריע להקלטה. היום, בזכות ההתקדמות בטכנולוגיה המודרנית, הצלחנו לחלץ את המילים, וכעת אני יכול לשתף את הקוראים בתיאור מקיף יותר של הראיונות ההיסטוריים ויוצאי הדופן.

כפי שתראו, ספר זה מחולק לשלושה חלקים: הראשון הוא תמלול ערוך של הראיונות שמסרה דיאנה והיוו בסיס לפרסום הראשוני של דיאנה: סיפורה האמיתי. השני הוא הביוגרפיה עצמה והחלק האחרון הוא תיאור של הקורות לאחר מותה, מצאתו של הספר לאור ב-1992 ועד היום.

אם דיאנה הייתה נהנית מחיים מלאים, היא הייתה כנראה כותבת את זיכרונותיה בעצמה בשלב מסוים. לצערנו, האפשרות הזאת נבצרה ממנה. העדות שלהלן היא סיפור חייה כפי שהיא רצתה לספר אותו. מילותיה הן כל מה שנשאר לנו ממנה, עדותה, הדבר הקרוב ביותר לאוטוביוגרפיה שנזכה לקבל. איש לא יוכל לשלול ממנה את זה.