לפני שהקפה יתקרר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לפני שהקפה יתקרר
מכר
מאות
עותקים
לפני שהקפה יתקרר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לפני שהקפה יתקרר

4.4 כוכבים (32 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

בסמטה צדדית קטנה בטוקיו עומד בית קפה, שמגישים בו קפה משובח זה יותר ממאה שנה. האגדה המקומית מספרת, שהמוסד הקטן מציע משהו מעבר לקפה — אפשרות לחזור אחורה בזמן.
במהלך קיץ אחד מבקרים בבית הקפה ארבעה לקוחות בתקווה לצאת למסע הזה. אבל הנסיעה בזמן אינה פשוטה כל כך, שכן יש כללים שצריך למלא. החשוב שבהם — המסע יכול להימשך רק כל עוד כוס הקפה אינה מתקררת.
לפני שהקפה יתקרר — רב־מכר בינלאומי — הוא ספר מרנין לב, מסתורי ומענג בשונותו, הבוחן את השאלה העתיקה: מה הייתם משנים אילו יכולתם לחזור אחורה בזמן?

טושיקאזו קאוואגוצ'י, יליד אוסקה, יפן (1971), הוא מחזאי וסופר. הפיק, ביים וכתב לקבוצת התיאטרון SonicSnail. ספר המחזה שלו, לפני שהקפה יתקרר, זכה בפרס הגדול בפסטיבל הדרמה של סוגינאמי ועובד לקולנוע ביפן.
"סיפור מתוק בניחוח אגדה על כיסא קסום בבית קפה, שיש ביכולתו להחזיר אותך בזמן, אם תרצה... ספר מקסים, אחר, מיוחד ביותר." 
סידני מורנינג הראלד
"סיפור על מערכות יחסים, הזדמנויות מוחמצות וכוחה הנצחי של האהבה."                                                         גריפון
"טקסט מעורר מחשבה וסוחט דמעות לפרקים בשאלה מה היינו עושים, אילו יכולנו לחזור אחורה בזמן."                                         Palatinate
"סיפור מלא נשמה המכונֵן בתחכום עולם שלם וחושף בהדרגה את הדמויות המאכלסות אותו ומערכות היחסים ביניהן."    Books and Bao

פרק ראשון

1.
האוהבים

"אלוהים, כל כך מאוחר? מצטער, אני מוכרח ללכת," מילמל האיש בהתחמקות כשקם והושיט יד אל תיקו.

"מה?" אמרה האישה.

היא הביטה בו בחוסר ודאות. היא לא שמעה אותו אומר שזה נגמר. אבל הוא התקשר אליה — חברתו זה שנתיים — והזמין אותה לשיחה רצינית... ועכשיו הכריז פתאום שהוא נוסע לעבוד באמריקה. הוא עומד לצאת מיד — בעוד כמה שעות. גם בלי לשמוע את המילים, היא ידעה עכשיו שנושא השיחה הרצינית היה פרידה. היא ידעה עכשיו שהיתה טעות מצדה לחשוב — לקוות — ש השיחה הרצינית אולי תכלול למשל, " התינשאי לי?"

"מה?" ענה האיש ביובש. הוא לא יצר איתה קשר עין.

"לא מגיע לי הסבר?" היא שאלה.

האישה דיברה בנימה חקרנית שהאיש תיעב במיוחד. הם ישבו בבית קפה במרתף נטול חלונות.

התאורה בקעה משש מנורות־תקרה בלבד מחופות באהילים ומנורת קיר יחידה בכניסה. חלל הפְּנים של בית הקפה היה מוכתם בגון סֶפּיה תמידי. בלי שעון, לא היתה שום דרך להבחין בין יום ללילה.

היו בבית הקפה שלושה שעוני־קיר עתיקים גדולים. אבל מחוגיו של כל אחד הורו שעה אחרת. האם זה היה מכוון? או שמא פשוט התקלקלו? לקוחות שביקרו במקום לראשונה לא הבינו את מצב השעונים. האפשרות היחידה שלהם היתה להביט בשעוני היד. הגבר עשה זאת. הוא בדק בשעון היד שלו מה השעה והחל לשפשף באצבעות את מצחו מעל הגבה הימנית. שפתו התחתונה החלה להשתרבב מעט.

ההבעה הרגיזה במיוחד את האישה. "ולמה אתה נראה ככה? כאילו אני זאת שמעצבנת?" היא פלטה.

"זה לא מה שאני חושב," הוא ענה מבויש.

"אתה כן!" היא התעקשה.

בשפה תחתונה משורבבת הוא חמק ממבטה ולא ענה.

התנהגותו הפסיבית הרתיחה את האישה יותר ויותר. היא הזדעפה. "אתה רוצה שאני אהיה זאת שאגיד את זה?"

היא הושיטה יד לקפה, שכל חומו כבר התפוגג. משאבד החלק המתוק יותר בחוויה, מצב רוחה שקע עוד יותר.

האיש העיף עוד מבט בשעונו וספר לאחור משעת העלייה למטוס. עליו לצאת מבית הקפה בקרוב מאוד. הוא לא הצליח להתעשת, ואצבעותיו מצאו את דרכן בחזרה לגבה.

מראהו הלחוץ כל כך בגלל הזמן עיצבן אותה. היא הטיחה את הספל ברישול בשולחן. הוא נחת בחבטה על הצלוחית. קלאנג!

הקול הרם הקפיץ אותו. אצבעותיו, שהתעסקו בליטוף הגבה הימנית, החלו למרוט את השיער. אבל אז, לאחר שנשם נשימה קצרה עמוקה, הוא שב והתיישב והישיר מבט אל עיניה. פניו נמלאו רוגע פתאום.

למעשה, פני האיש השתנו בעליל כל כך, שהאישה כמעט נבהלה. היא השפילה מבט אל ידיה האחוזות זו בזו בחיקה.

האיש הלחוץ בגלל הזמן לא המתין שהאישה תרים את עיניה. "תקשיבי לי..." הוא פתח. הוא לא מילמל עוד, ונשמע אסוף ומיושב.

אך כאילו ביקשה לעצור עכשיו מפורשות את דבריו הבאים, אמרה האישה, "אולי תלך כבר?" היא לא הרימה את עיניה. האישה שקודם רצתה הסבר סירבה עכשיו לשמוע אותו. "אתה צריך ללכת, לא?" היא אמרה, קצרת רוח כילדה.

האיש ישב בלא ניע כאילו הזמן עצמו עמד מלכת. הוא הביט בה נבוך, כאילו אינו מבין את כוונתה.

האישה, כאילו ידעה כמה ילדותית ובלתי נעימה היא נשמעת, הסיטה את עיניה מהאיש באי־נוחות ונשכה את שפתה. הוא קם מכיסאו ודיבר אל המלצרית שעמדה מאחורי הדלפק.

"סליחה, אני רוצה לשלם," אמר בקול קטן. הוא ניסה לקחת את החשבון מהשולחן, אבל ידה של האישה היתה מונחת עליו.

"אני אשאר עוד קצת... אז אני אשלם," זה מה שהתכוונה לומר, אבל הוא משך את החשבון בקלילות תחת ידה וכבר היה בדרכו לקופה. "יחד, תודה."

"אמרתי שתשאיר אותו."

מבלי לזוז מכיסאה היא הושיטה ידה אל האיש.

אבל האיש סירב להביט בה. הוא שלף מארנקו שטר של אלף ין.

"אין צורך בעודף," אמר האיש כשנתן למלצרית את השטר עם החשבון. להרף עין הסתובב אל האישה בפנים מלאות עצב, ואחר הרים את תיקו ויצא.

קלאנג־דונג

"...וזה קרה לפני שבוע," אמרה פוּמיקוֹ קִיוֹקאוָוה. פלג גופה העליון נשמט לערימה על השולחן כמו בלון מתרוקן. בדרך כלשהי היא הצליחה שלא לשפוך את הקפה המונח לפניה בעת שקרסה.

המלצרית והלקוחה הישובות ליד הבר שהקשיבו לסיפורה של פומיקו, הסתכלו זו על זו.

עוד לפני שפומיקו סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון, היא כבר שלטה בשש שפות. אחר כך סיימה בצמרת המחזור שלה באוניברסיטת ואסֶדָה והצטרפה לחברת טכנולוגיה רפואית מובילה בטוקיו. בשנתה השנייה בחברה כבר ניהלה פרויקטים רבים מספור. היא היתה אשת־קריירה־פיקחית בהתגלמותה.

היום היתה פומיקו לבושה בגדי עסקים רגילים: חולצה לבנה, חצאית שחורה וז'קט שחור. על פי הופעתה, היא היתה בדרכה מהעבודה הביתה.

פומיקו נראתה טוב מהממוצע. היא בורכה בתווי פנים משורטטים ובשפתיים עדינות, פנים של אלילת פופ. שערה השחור, בינוני באורכו, הבריק ושיווה לה הילה זוהרת. גזרתה המרשימה ניכרה למרות בגדיה השמרניים. כמו דוגמנית ממגזין אופנה, היא היתה אישה יפה שמשכה את עיני כולם. כן, אישה שמשלבת תבונה ויופי. אבל האם היתה מודעת לכך? זאת כבר שאלה אחרת.

בעברה היא לא נהגה להרהר בדברים שכאלה — היא חיה רק למען עבודתה. זה כמובן אינו אומר, שמימיה לא ניהלה מערכות יחסים. אלא שאֵלֶה מעולם לא משכו אותה כמו עבודתה. "העבודה היא המאהב שלי," היתה אומרת. היא דחתה פניות מגברים רבים, כמי שמנגבת מעליה אבק.

האיש שדיברה עליו היה גוֹרוֹ קַטאדָה. גורו היה מהנדס מערכות, ובדומה לפומיקו עבד בחברה רפואית, אך לא גדולה. הוא היה החבר שלה — הוא היה החבר שלה — וצעיר ממנה בשלוש שנים. הם נפגשו לפני שנתיים דרך לקוח ששניהם עבדו איתו.

לפני שבוע ביקש גורו מפומיקו להיפגש ל"שיחה רצינית". היא הגיעה למקום הפגישה בשמלה ורדרדה אלגנטית, מעיל אביבי בצבע בז' ונעלי עקב לבנות, מושכת את תשומת לבם של כל הגברים שעברה על פניהם בדרכה. זה היה לוּק חדש לפומיקו. היא היתה מכורה כל כך לעבודתה, שלפני מערכת היחסים עם גורו לא היו לה בגדים מלבד חליפות. חליפות גם היו מה שלבשה לפגישותיה עם גורו — אחרי הכול, לרוב הם נפגשו לאחר העבודה.

גורו אמר אז שיחה רצינית, ופומיקו פירשה את דבריו כאילו השיחה עתידה להיות מיוחדת. לכן, מלאת ציפיות, היא קנתה בגדים במיוחד לכבודה.

פומיקו וגורו הגיעו לבית הקפה הנבחר ומצאו על חלונו שלט שבישר כי הוא סגור בנסיבות לא צפויות. הם היו מאוכזבים. בית הקפה ההוא היה אידיאלי לשיחה רצינית, שכן כל שולחן בו ניצב בתא פרטי.

משלא נותרה בידם ברירה אלא למצוא מקום הולם אחר, הם הבחינו בשלט קטן ברחוב צדדי שקט. מאחר שהיה מדובר בבית קפה במרתף, לא היתה להם שום דרך לדעת כיצד הוא נראה בפנים, אבל פומיקו נמשכה אל שמו, שמקורו בשיר שנהגה לשיר בילדותה, והם הסכימו להיכנס.

ברגע שהציצה פנימה היא התחרטה על החלטתה. המקום היה קטן משדמיינה. היו בו בר ושולחנות, אבל רק שלושה כיסאות בר ורק שלושה שולחנות זוגיים. לא נדרשו יותר מתשעה לקוחות כדי למלאו.

אלא אם השיחה הרצינית שהכבידה עתה על רוחה של פומיקו היתה עתידה להתקיים בלחישות, הכול היו צפויים לשמוע אותה. עוד חיסרון היה האופן שבו הכול נראה צבוע בסֶפּיה בשל המנורות המעטות המחופות באהיל... המקום לא היה לטעמה כלל.

מקום לעסקאות אפלות...

זה היה הרושם הראשוני של פומיקו מבית הקפה הזה. היא עשתה את דרכה בעצבנות אל השולחן הריק היחיד והתיישבה. היו במקום שלושה לקוחות נוספים ומלצרית אחת. לשולחן הרחוק ביותר ישבה אישה בשמלה לבנה קצרת־שרוולים וקראה ספר בשקט. לשולחן הקרוב ביותר לכניסה ישב גבר משעמם למראה. מולו היה פרוש מגזין נסיעות, והוא כתב הערות במחברת זעירה. האישה הישובה על הבר לבשה תחתונית אדומה בוהקת וטייטס ירוקים. על משענת כיסאה היה תלוי מקטורן קימונו נטול־שרוולים, ועל ראשה עוד נראו גלגלי שיער. היא העיפה מבט חטוף בפומיקו וחייכה חיוך רחב. בנקודות מסוימות במהלך השיחה בין פומיקו לגורו, האישה העירה משהו באוזני המלצרית ופלטה צחוק צרוד.

*

לשמע ההסבר של פומיקו כעבור שבוע, אמרה האישה עם גלגלי השיער, "אני מבינה..."

לאמיתו של דבר, היא לא הבינה כלל — היא פשוט הגיבה בצורה המתבקשת. קראו לה יָאֶקוֹ הירָאיי. היא היתה אחת הלקוחות הקבועים בבית הקפה, וניהלה בר אינטימי סמוך. היא תמיד באה לשתות כוס קפה לפני העבודה. הגלגלים שוב היו בשיער, אבל היום היא לבשה חזייה צהובה חושפנית, חצאית מיני אדומה בוהקת וטייטס סגולים צעקניים. היראיי ישבה ברגליים משוכלות על כיסא הבר והאזינה לפומיקו.

"זה היה לפני שבוע בדיוק. את זוכרת, נכון?" פומיקו קמה והפנתה את דבריה למלצרית שמעבר לבר.

"הממ... כן," ענתה המלצרית באי־נוחות, בלי להביט בפניה של פומיקו.

למלצרית קראו קאזוּ טוֹקיטָה. קאזו היתה בת דודו של הבעלים. היא מילצרה במהלך לימודיה באוניברסיטת טוקיו לאמנויות. היו לה פנים יפות למדי, גון עור חיוור ועיני שקד דקות, אך תווי פניה לא היו מאלה שנחרתות בך. פנים מהסוג שאילו הבטת בהן ועצמת עיניים וניסית להיזכר במה שראית, לא היה עולה על דעתך שום דבר. בקיצור, היא היתה בלתי מורגשת. לא היתה לה נוכחות. גם לא היו לה הרבה חברים. לא שהדבר הטריד אותה — קאזו היתה מסוג האנשים שמערכות יחסים בינאישיות מעיקות עליהם.

"אז... מה איתו? איפה הוא עכשיו?" שאלה היראיי בעודה משחקת בספל שבידה ובלי להפגין עניין רב במיוחד.

"אמריקה," אמרה פומיקו וניפחה את לחייה.

"אז החבר שלך בחר בעבודה?" להיראיי היה כישרון לרדת מיד לשורש העניין.

"לא, זה לא נכון!" מחתה פומיקו.

"הא? אבל זה כן נכון, לא? הוא נסע לאמריקה, לא?" אמרה היראיי. היא התקשתה להבין את פומיקו.

"לא הבנת כשהסברתי?" אמרה פומיקו בתקיפות.

"איזה חלק לא הבנתי?"

"רציתי לצעוק אל תלך אבל הייתי גאה מדי."

"לא הרבה נשים היו מודות בזה!" היראיי נשענה לאחור בגיחוך, איבדה את שיווי המשקל וכמעט נפלה מהכיסא.

פומיקו התעלמה מתגובתה של היראיי. "את הבנת, נכון?" היא אמרה, מחפשת את תמיכתה של קאזו.

קאזו העמידה רגע פני מהרהרת. "בעצם, את אומרת שלא רצית שהוא ייסע לאמריקה, נכון?"

גם קאזו היתה טיפוס שניגש ישר לעניין. "בעצם, נראה לי ש... לא, לא רציתי. אבל..."

"את טיפוס שקשה להבין," אמר היראיי בעליצות משראתה את פומיקו נאבקת לענות.

אילו היתה היראיי במקומה של פומיקו, היא פשוט היתה פורצת בדמעות. "אל תלך!" היא היתה צועקת. הן היו, כמובן, דמעות תנין. דמעות הן הנשק של אישה. זאת היתה הפילוסופיה של היראיי.

פומיקו נפנתה אל קאזו ליד הבר. עיניה הבריקו. "בכל אופן, אני רוצה שתחזירי אותי ליום ההוא... אל אותו היום לפני שבוע!" היא הפצירה בפני פוקר.

היראיי היתה הראשונה שהגיבה לשיגעון הטמון בבקשה לחזור שבוע אחד לאחור. "לחזור בזמן, היא אומרת..." היא הביטה בקאזו בגבות מורמות.

קאזו נראתה כמי שחשה לא בנוח ופשוט מילמלה, "אה..." ולא יספה.

עברו כמה שנים מאז זכה בית הקפה לרגע התהילה שלו בזכות אגדה אורבנית, שלפיה יש ביכולתו להחזיר אנשים בזמן אל העבר. פומיקו, שלא היה לה עניין בדברים מהסוג הזה, הניחה לפרט הזה להתפוגג מזיכרונה. הביקור שלה בשבוע שעבר היה מקרי לגמרי. אבל אתמול בלילה היא צפתה בתוכנית טלוויזיה. בפתח התוכנית דיבר המארח על "אגדות אורבניות", ופתאום, כאילו הכה ברק בתוך ראשה, היא נזכרה בבית הקפה. בית הקפה שמחזיר אנשים בזמן. הזיכרון היה חלקי, אך את משפט המפתח הזה היא זכרה בבהירות.

אם אחזור לאחור בזמן, אולי אוכל לתקן את המצב. אולי אוכל לדבר שוב עם גורו. היא חזרה שוב ושוב בראשה על המשאלה הגחמנית. היא פיתחה אובססיה כלפיה ואיבדה כל יכולת שיפוט מאוזנת.

למחרת בבוקר הלכה לעבודה אחרי ששכחה לאכול ארוחת בוקר. רוחה לא היתה נתונה לעבודה. היא ישבה שם והתעסקה באובססיביות בזמן החולף. אני רק רוצה לוודא. היא רצתה לברר זאת כך או אחרת מהר ככל האפשר. יום עבודתה היה שורה ארוכה של טעויות מרושלות. כל כך מפוזרת היתה, עד שעמיתה שלה שאלה אם היא בסדר. בסוף היום היא הגיעה לשיא פיזור הדעת.

נדרשה לה חצי שעה להגיע ברכבת מהחֶברה שעבדה בה לבית הקפה. היא פחות או יותר רצה את כברת הדרך האחרונה מהתחנה. היא נכנסה קצרת נשימה ופנתה מיד אל קאזו.

"תחזירי אותי בזמן לעבר, בבקשה!" היא הפצירה עוד לפני שקאזו הספיקה לגמור להגיד לה, שלום, ברוכה הבאה.

ההתרגשות שלה נמשכה עד שסיימה להסביר. אבל עכשיו, משסקרה את תגובתן של שתי הנשים, הרגישה לא בנוח.

היראיי פשוט המשיכה לבהות בה באותו חיוך מעושה, ואילו פניה של קאזו היו ריקות מכל הבעה, והיא נמנעה מכל קשר עין.

אם עניין החזרה אחורה בזמן היה נכון, המקום הזה בטח היה עולה על גדותיו מרוב אנשים, חשבה פומיקו לעצמה. אבל האנשים היחידים בבית הקפה היו האישה בשמלה הלבנה, הגבר עם מגזין הנסיעות שלו והיראיי וקאזו — אותם הפרצופים שהיו בו בשבוע שעבר.

"אפשר לחזור בזמן, נכון?" היא שאלה במבוכה.

אולי מוטב היה אילו פתחה בשאלה הזאת. אבל לא היה שום טעם בהבנה הזאת עכשיו.

"אז אפשר או לא?" היא שאלה ונעצה את עיניה בקאזו שמעבר לבר.

"הממ. אה..." ענתה קאזו.

עיניה של פומיקו שבו ונדלקו. היא לא שמעה לא.

אווירת התרגשות אפפה אותה. "בבקשה תחזירי אותי אחורה!"

היא התחננה בנמרצוּת כזאת, עד שכמעט זינקה מעל הבר.

"את רוצה לחזור ולעשות מה?" שאלה היראיי בקרירות בין לגימות קפה פושר.

"לתקן." פניה היו רציניות.

"אני מבינה..." אמרה היראיי במשיכת כתף.

"בבקשה!" היא הגבירה את קולה; המילה הידהדה ברחבי בית הקפה.

רק לאחרונה עלה במוחה הרעיון להינשא לגורו. בקיץ היא תהיה בת עשרים ושמונה, ולא פעם נחקרה בידי הוריה העיקשים, שגרו בהאקוֹדאטֶה — עדיין לא חושבת להתחתן? לא פגשת שום גבר נחמד? וכן הלאה. הנדנוד של הוריה החריף מאז התחתנה אחותה בת העשרים וחמש בשנה שעברה. הדברים הגיעו לידי כך, שעכשיו קיבלה מהם אימייל שבועי. מלבד האחות הצעירה היה לפומיקו גם אח בן עשרים ושלוש. הוא נשא לאישה בחורה מעירם בעקבות היריון לא צפוי והשאיר את פומיקו רווקה יחידה.

לפומיקו לא בער שום דבר, אבל אחרי שאחותה הקטנה התחתנה, משהו בדפוס החשיבה שלה השתנה. היא החלה לחשוב שאולי זה בסדר להתחתן, אם זה יהיה עם גורו.

היראיי שלפה סיגריה מפאוץ' בהדפס נמר. "אולי כדאי שתסבירי לה את זה כמו שצריך... לא?" היא אמרה בנימה עניינית לקאזו, כשהדליקה אותה.

"אולי אני באמת צריכה," ענתה קאזו בקולה המונוטוני שעה שהקיפה את הבר ונעמדה מול פומיקו.

היא נתנה בה מבט רך וחביב, כאילו ביקשה לנחם ילדה בוכייה.

"תראי. אני רוצה שתקשיבי, ותקשיבי לי טוב. בסדר?"

"מה?" גופה של פומיקו התקשח.

"אפשר לחזור אחורה. זה נכון... אפשר לחזור אחורה, אבל..."

"אבל...?"

"כשחוזרים אחורה, עד כמה שמתאמצים, ההווה לא משתנה."

ההווה לא משתנה. לזה פומיקו לא היתה מוכנה כלל וכלל — היא לא היתה מסוגלת להכיל זאת. "הא?" היא אמרה בקול בלי לחשוב.

קאזו המשיכה בנחת. "גם אם תחזרי לעבר ותסַפרי ל... אממ, לחבר שלך שנסע לאמריקה איך את מרגישה..."

"גם אם אני אספר לו איך אני מרגישה?"

"ההווה לא ישתנה."

"מה?" פומיקו כיסתה על אוזניה בייאוש.

אבל קאזו המשיכה לומר בשוויון נפש את המילים שפומיקו רצתה לשמוע פחות מכול. "זה לא ישנה את העובדה שהוא נסע לאמריקה."

גופה של פומיקו נתקף כולו רעד.

ועדיין, במין התעלמות אכזרית מרגשותיה, קאזו המשיכה בהסבר.

"גם אם תחזרי לעבר, תגלי את רגשותייך ותבקשי ממנו לא לנסוע, זה לא ישנה את ההווה."

פומיקו הגיבה באימפולסיביות על דבריה הקרים של קאזו. "זה די סותר את המטרה, לא?" אמרה בהתרסה.

"תירגעי... בואי לא נירה במבשֵֹר," אמרה היראיי. היא ינקה מהסיגריה ונראתה לא מופתעת מתגובתה של פומיקו.

"למה?" שאלה פומיקו את קאזו, ועיניה התחננו לתשובה.

"למה? אני אגיד לך למה," פתחה קאזו. "כי זה הכלל." נדמה שבכל סרט או ספר על מסע בזמן, יש איזה כלל שאומר, אל תתערב בשום דבר שעלול לשנות את ההווה. למשל, אם תחזור בזמן ותמנע מהוריך להתחתן או להיפגש, זה ימחק את נסיבות לידתך ויביא להיעלמות ישותך הנוכחית.

כזה היה מצב העניינים הרווח ברוב סיפורי הנסיעה־בזמן שפומיקו הכירה, ולכן היא האמינה בַּכלל: אם את משנה את העבר, את בהחלט משנה את ההווה. על בסיס זה היא רצתה לחזור אחורה לעבר ולקבל הזדמנות לעשות הכול מחדש. למרבה הצער, זה היה חלום שלא נועד להתגשם.

היא רצתה הסבר משכנע לקיומו של הכלל הלא־ייאמן הזה, שאין דבר שביכולתך לעשות בעודך בעבר, שישנה את ההווה. ההסבר היחיד שקיבלה מקאזו היה, כי זה הכלל. האם העובדה שלא גילתה לה את הסיבה היא רק הקנטה ידידותית? או שמא מדובר במושג מורכב שאין לה יכולת להסביר? ואולי גם לה לא ברורה הסיבה, כפי שאפשר להסיק מהבעת פניה האגבית.

נראה שהיראיי מתענגת על מראה פניה של פומיקו. "כואב הלב," היא אמרה ונשפה ענן עשן בהנאה גלויה.

היא כבר ניסחה לעצמה את המילים הללו כשפומיקו פתחה בהסבר שלה, ומאז ישבה והמתינה לומר אותן.

"אבל... למה?" פומיקו חשה שהאנרגיה אוזלת מגופה.

היא הניחה לעצמה להישמט על כיסאה, ובעיני רוחה עלה זיכרון בהיר. היא קראה במגזין כתבה על בית הקפה הזה. כותרת הכתבה היתה "האמת מאחורי 'קפה המסע בזמן' שהתפרסם כאגדה אורבנית". רוח הכתבה היתה כדלקמן.

שמו של בית הקפה היה "פוּניקוּלי פוּניקוּלָה". הוא התפרסם, כפי שהעידו תורים ארוכים מדי יום, בזכות הנסיעה בזמן. אבל לא היה אפשר לאתר אף אחד שבאמת חזר אחורה בזמן, בגלל הכללים המעצבנים־להפליא שהיה צריך לעמוד בהם. הכלל הראשון היה: האנשים היחידים שתוכל לפגוש בהיותך בעבר הם אלה שביקרו בבית הקפה. מה שבדרך כלל סתר את עצם מטרתה של החֲזרה בזמן. כלל נוסף היה: אין דבר שביכולתך לעשות בעודך בעבר, שישנה את ההווה. שאלו בבית הקפה מה מקורו של הכלל הזה, אבל התגובה היחידה היתה, שהם אינם יודעים.

מאחר שמחבֵּר הכתבה לא הצליח למצוא אף אחד שחזר לבקר בעבר בפועל, השאלה אם הדבר אכן אפשרי או לא נותרה בגדר תעלומה. גם בהנחה שהדבר אפשרי, הסוגיה הבעייתית שאי־אפשר לשנות את ההווה, בהחלט הוציאה את העוקץ מן הרעיון כולו.

הכתבה הסתיימה באמירה, שאין ספק כי מדובר באגדה אורבנית מעניינת, אבל קשה להבין מה מקורה בכלל. כמין תוספת הוזכר שם, כי יש כללים נוספים שצריך לציית להם, אך לא ברור מהם בדיוק.

תשומת לבה של פומיקו חזרה לבית הקפה. היראיי התיישבה לשולחן מולה והחלה להסביר בעליזות את שאר הכללים. פומיקו, ראשה וכתפיה עדיין שרועים על השולחן, קבעה את מבטה בכלי הסוכר, תהתה מדוע אין משתמשים כאן בקוביות סוכר, והאזינה בשקט.

"אלה לא הכללים היחידים. יש רק כיסא אחד שמאפשר לחזור בזמן, או־קיי? ובזמן שאת נמצאת בעבר, את לא יכולה לזוז מהכיסא הזה," אמרה היראיי. "מה עוד היה לנו שם?" היא שאלה את קאזו, כשהגיעה בספירתה לאצבע החמישית.

"יש מגבלת זמן," אמרה קאזו בלי להסיר את עיניה מן הכוס שמירקה. היא דיברה כמו במחשבה שנייה, כאילו היא רק מדברת לעצמה.

פומיקו הרימה את ראשה לעבר הבשורה. "מגבלת זמן?"

קאזו חשפה חיוך קל והינהנה.

היראיי הקישה בשולחן. "האמת היא, שמספיק ששומעים את הכללים האלה, כדי שכמעט אף אחד לא ירצה עוד לחזור לעבר," היא אמרה בקורת רוח רבה מעצמה. והיא אכן הפיקה עונג רב מן הצפייה בפומיקו. "עבר הרבה זמן מאז שראינו פה לקוח כמוך — מישהו שמתקבע כל כך באשליה לחזור אחורה לעבר."

"היראיי..." אמרה קאזו בחומרה.

"החיים לא ניתנים לנו על מגש. אולי פשוט תוותרי," פלטה היראיי. היא נראתה נכונה להמשיך בנאום התוכחה שלה.

"היראיי..." חזרה קאזו, הפעם ביתר הדגשה.

"לא. לא, אני חושבת שהכי טוב להגיד את הדברים, מה?"

ואז היא צחקה צחוק קולני.

המילים כולן היו יותר מדי לפומיקו. כוחה התנקז ממנה לגמרי, ושוב היא קרסה על השולחן.

ואז, בקצה החדר... "אפשר למלא לי את הכוס, בבקשה?" אמר הגבר שישב לשולחן הקרוב ביותר ליציאה, ומגזין הנסיעות פתוח לפניו.

"בסדר," קראה קאזו בחזרה.

*המשך העלילה בספר המלא*

עוד על הספר

לפני שהקפה יתקרר טושיקאזו קאוואגוצ'י

1.
האוהבים

"אלוהים, כל כך מאוחר? מצטער, אני מוכרח ללכת," מילמל האיש בהתחמקות כשקם והושיט יד אל תיקו.

"מה?" אמרה האישה.

היא הביטה בו בחוסר ודאות. היא לא שמעה אותו אומר שזה נגמר. אבל הוא התקשר אליה — חברתו זה שנתיים — והזמין אותה לשיחה רצינית... ועכשיו הכריז פתאום שהוא נוסע לעבוד באמריקה. הוא עומד לצאת מיד — בעוד כמה שעות. גם בלי לשמוע את המילים, היא ידעה עכשיו שנושא השיחה הרצינית היה פרידה. היא ידעה עכשיו שהיתה טעות מצדה לחשוב — לקוות — ש השיחה הרצינית אולי תכלול למשל, " התינשאי לי?"

"מה?" ענה האיש ביובש. הוא לא יצר איתה קשר עין.

"לא מגיע לי הסבר?" היא שאלה.

האישה דיברה בנימה חקרנית שהאיש תיעב במיוחד. הם ישבו בבית קפה במרתף נטול חלונות.

התאורה בקעה משש מנורות־תקרה בלבד מחופות באהילים ומנורת קיר יחידה בכניסה. חלל הפְּנים של בית הקפה היה מוכתם בגון סֶפּיה תמידי. בלי שעון, לא היתה שום דרך להבחין בין יום ללילה.

היו בבית הקפה שלושה שעוני־קיר עתיקים גדולים. אבל מחוגיו של כל אחד הורו שעה אחרת. האם זה היה מכוון? או שמא פשוט התקלקלו? לקוחות שביקרו במקום לראשונה לא הבינו את מצב השעונים. האפשרות היחידה שלהם היתה להביט בשעוני היד. הגבר עשה זאת. הוא בדק בשעון היד שלו מה השעה והחל לשפשף באצבעות את מצחו מעל הגבה הימנית. שפתו התחתונה החלה להשתרבב מעט.

ההבעה הרגיזה במיוחד את האישה. "ולמה אתה נראה ככה? כאילו אני זאת שמעצבנת?" היא פלטה.

"זה לא מה שאני חושב," הוא ענה מבויש.

"אתה כן!" היא התעקשה.

בשפה תחתונה משורבבת הוא חמק ממבטה ולא ענה.

התנהגותו הפסיבית הרתיחה את האישה יותר ויותר. היא הזדעפה. "אתה רוצה שאני אהיה זאת שאגיד את זה?"

היא הושיטה יד לקפה, שכל חומו כבר התפוגג. משאבד החלק המתוק יותר בחוויה, מצב רוחה שקע עוד יותר.

האיש העיף עוד מבט בשעונו וספר לאחור משעת העלייה למטוס. עליו לצאת מבית הקפה בקרוב מאוד. הוא לא הצליח להתעשת, ואצבעותיו מצאו את דרכן בחזרה לגבה.

מראהו הלחוץ כל כך בגלל הזמן עיצבן אותה. היא הטיחה את הספל ברישול בשולחן. הוא נחת בחבטה על הצלוחית. קלאנג!

הקול הרם הקפיץ אותו. אצבעותיו, שהתעסקו בליטוף הגבה הימנית, החלו למרוט את השיער. אבל אז, לאחר שנשם נשימה קצרה עמוקה, הוא שב והתיישב והישיר מבט אל עיניה. פניו נמלאו רוגע פתאום.

למעשה, פני האיש השתנו בעליל כל כך, שהאישה כמעט נבהלה. היא השפילה מבט אל ידיה האחוזות זו בזו בחיקה.

האיש הלחוץ בגלל הזמן לא המתין שהאישה תרים את עיניה. "תקשיבי לי..." הוא פתח. הוא לא מילמל עוד, ונשמע אסוף ומיושב.

אך כאילו ביקשה לעצור עכשיו מפורשות את דבריו הבאים, אמרה האישה, "אולי תלך כבר?" היא לא הרימה את עיניה. האישה שקודם רצתה הסבר סירבה עכשיו לשמוע אותו. "אתה צריך ללכת, לא?" היא אמרה, קצרת רוח כילדה.

האיש ישב בלא ניע כאילו הזמן עצמו עמד מלכת. הוא הביט בה נבוך, כאילו אינו מבין את כוונתה.

האישה, כאילו ידעה כמה ילדותית ובלתי נעימה היא נשמעת, הסיטה את עיניה מהאיש באי־נוחות ונשכה את שפתה. הוא קם מכיסאו ודיבר אל המלצרית שעמדה מאחורי הדלפק.

"סליחה, אני רוצה לשלם," אמר בקול קטן. הוא ניסה לקחת את החשבון מהשולחן, אבל ידה של האישה היתה מונחת עליו.

"אני אשאר עוד קצת... אז אני אשלם," זה מה שהתכוונה לומר, אבל הוא משך את החשבון בקלילות תחת ידה וכבר היה בדרכו לקופה. "יחד, תודה."

"אמרתי שתשאיר אותו."

מבלי לזוז מכיסאה היא הושיטה ידה אל האיש.

אבל האיש סירב להביט בה. הוא שלף מארנקו שטר של אלף ין.

"אין צורך בעודף," אמר האיש כשנתן למלצרית את השטר עם החשבון. להרף עין הסתובב אל האישה בפנים מלאות עצב, ואחר הרים את תיקו ויצא.

קלאנג־דונג

"...וזה קרה לפני שבוע," אמרה פוּמיקוֹ קִיוֹקאוָוה. פלג גופה העליון נשמט לערימה על השולחן כמו בלון מתרוקן. בדרך כלשהי היא הצליחה שלא לשפוך את הקפה המונח לפניה בעת שקרסה.

המלצרית והלקוחה הישובות ליד הבר שהקשיבו לסיפורה של פומיקו, הסתכלו זו על זו.

עוד לפני שפומיקו סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון, היא כבר שלטה בשש שפות. אחר כך סיימה בצמרת המחזור שלה באוניברסיטת ואסֶדָה והצטרפה לחברת טכנולוגיה רפואית מובילה בטוקיו. בשנתה השנייה בחברה כבר ניהלה פרויקטים רבים מספור. היא היתה אשת־קריירה־פיקחית בהתגלמותה.

היום היתה פומיקו לבושה בגדי עסקים רגילים: חולצה לבנה, חצאית שחורה וז'קט שחור. על פי הופעתה, היא היתה בדרכה מהעבודה הביתה.

פומיקו נראתה טוב מהממוצע. היא בורכה בתווי פנים משורטטים ובשפתיים עדינות, פנים של אלילת פופ. שערה השחור, בינוני באורכו, הבריק ושיווה לה הילה זוהרת. גזרתה המרשימה ניכרה למרות בגדיה השמרניים. כמו דוגמנית ממגזין אופנה, היא היתה אישה יפה שמשכה את עיני כולם. כן, אישה שמשלבת תבונה ויופי. אבל האם היתה מודעת לכך? זאת כבר שאלה אחרת.

בעברה היא לא נהגה להרהר בדברים שכאלה — היא חיה רק למען עבודתה. זה כמובן אינו אומר, שמימיה לא ניהלה מערכות יחסים. אלא שאֵלֶה מעולם לא משכו אותה כמו עבודתה. "העבודה היא המאהב שלי," היתה אומרת. היא דחתה פניות מגברים רבים, כמי שמנגבת מעליה אבק.

האיש שדיברה עליו היה גוֹרוֹ קַטאדָה. גורו היה מהנדס מערכות, ובדומה לפומיקו עבד בחברה רפואית, אך לא גדולה. הוא היה החבר שלה — הוא היה החבר שלה — וצעיר ממנה בשלוש שנים. הם נפגשו לפני שנתיים דרך לקוח ששניהם עבדו איתו.

לפני שבוע ביקש גורו מפומיקו להיפגש ל"שיחה רצינית". היא הגיעה למקום הפגישה בשמלה ורדרדה אלגנטית, מעיל אביבי בצבע בז' ונעלי עקב לבנות, מושכת את תשומת לבם של כל הגברים שעברה על פניהם בדרכה. זה היה לוּק חדש לפומיקו. היא היתה מכורה כל כך לעבודתה, שלפני מערכת היחסים עם גורו לא היו לה בגדים מלבד חליפות. חליפות גם היו מה שלבשה לפגישותיה עם גורו — אחרי הכול, לרוב הם נפגשו לאחר העבודה.

גורו אמר אז שיחה רצינית, ופומיקו פירשה את דבריו כאילו השיחה עתידה להיות מיוחדת. לכן, מלאת ציפיות, היא קנתה בגדים במיוחד לכבודה.

פומיקו וגורו הגיעו לבית הקפה הנבחר ומצאו על חלונו שלט שבישר כי הוא סגור בנסיבות לא צפויות. הם היו מאוכזבים. בית הקפה ההוא היה אידיאלי לשיחה רצינית, שכן כל שולחן בו ניצב בתא פרטי.

משלא נותרה בידם ברירה אלא למצוא מקום הולם אחר, הם הבחינו בשלט קטן ברחוב צדדי שקט. מאחר שהיה מדובר בבית קפה במרתף, לא היתה להם שום דרך לדעת כיצד הוא נראה בפנים, אבל פומיקו נמשכה אל שמו, שמקורו בשיר שנהגה לשיר בילדותה, והם הסכימו להיכנס.

ברגע שהציצה פנימה היא התחרטה על החלטתה. המקום היה קטן משדמיינה. היו בו בר ושולחנות, אבל רק שלושה כיסאות בר ורק שלושה שולחנות זוגיים. לא נדרשו יותר מתשעה לקוחות כדי למלאו.

אלא אם השיחה הרצינית שהכבידה עתה על רוחה של פומיקו היתה עתידה להתקיים בלחישות, הכול היו צפויים לשמוע אותה. עוד חיסרון היה האופן שבו הכול נראה צבוע בסֶפּיה בשל המנורות המעטות המחופות באהיל... המקום לא היה לטעמה כלל.

מקום לעסקאות אפלות...

זה היה הרושם הראשוני של פומיקו מבית הקפה הזה. היא עשתה את דרכה בעצבנות אל השולחן הריק היחיד והתיישבה. היו במקום שלושה לקוחות נוספים ומלצרית אחת. לשולחן הרחוק ביותר ישבה אישה בשמלה לבנה קצרת־שרוולים וקראה ספר בשקט. לשולחן הקרוב ביותר לכניסה ישב גבר משעמם למראה. מולו היה פרוש מגזין נסיעות, והוא כתב הערות במחברת זעירה. האישה הישובה על הבר לבשה תחתונית אדומה בוהקת וטייטס ירוקים. על משענת כיסאה היה תלוי מקטורן קימונו נטול־שרוולים, ועל ראשה עוד נראו גלגלי שיער. היא העיפה מבט חטוף בפומיקו וחייכה חיוך רחב. בנקודות מסוימות במהלך השיחה בין פומיקו לגורו, האישה העירה משהו באוזני המלצרית ופלטה צחוק צרוד.

*

לשמע ההסבר של פומיקו כעבור שבוע, אמרה האישה עם גלגלי השיער, "אני מבינה..."

לאמיתו של דבר, היא לא הבינה כלל — היא פשוט הגיבה בצורה המתבקשת. קראו לה יָאֶקוֹ הירָאיי. היא היתה אחת הלקוחות הקבועים בבית הקפה, וניהלה בר אינטימי סמוך. היא תמיד באה לשתות כוס קפה לפני העבודה. הגלגלים שוב היו בשיער, אבל היום היא לבשה חזייה צהובה חושפנית, חצאית מיני אדומה בוהקת וטייטס סגולים צעקניים. היראיי ישבה ברגליים משוכלות על כיסא הבר והאזינה לפומיקו.

"זה היה לפני שבוע בדיוק. את זוכרת, נכון?" פומיקו קמה והפנתה את דבריה למלצרית שמעבר לבר.

"הממ... כן," ענתה המלצרית באי־נוחות, בלי להביט בפניה של פומיקו.

למלצרית קראו קאזוּ טוֹקיטָה. קאזו היתה בת דודו של הבעלים. היא מילצרה במהלך לימודיה באוניברסיטת טוקיו לאמנויות. היו לה פנים יפות למדי, גון עור חיוור ועיני שקד דקות, אך תווי פניה לא היו מאלה שנחרתות בך. פנים מהסוג שאילו הבטת בהן ועצמת עיניים וניסית להיזכר במה שראית, לא היה עולה על דעתך שום דבר. בקיצור, היא היתה בלתי מורגשת. לא היתה לה נוכחות. גם לא היו לה הרבה חברים. לא שהדבר הטריד אותה — קאזו היתה מסוג האנשים שמערכות יחסים בינאישיות מעיקות עליהם.

"אז... מה איתו? איפה הוא עכשיו?" שאלה היראיי בעודה משחקת בספל שבידה ובלי להפגין עניין רב במיוחד.

"אמריקה," אמרה פומיקו וניפחה את לחייה.

"אז החבר שלך בחר בעבודה?" להיראיי היה כישרון לרדת מיד לשורש העניין.

"לא, זה לא נכון!" מחתה פומיקו.

"הא? אבל זה כן נכון, לא? הוא נסע לאמריקה, לא?" אמרה היראיי. היא התקשתה להבין את פומיקו.

"לא הבנת כשהסברתי?" אמרה פומיקו בתקיפות.

"איזה חלק לא הבנתי?"

"רציתי לצעוק אל תלך אבל הייתי גאה מדי."

"לא הרבה נשים היו מודות בזה!" היראיי נשענה לאחור בגיחוך, איבדה את שיווי המשקל וכמעט נפלה מהכיסא.

פומיקו התעלמה מתגובתה של היראיי. "את הבנת, נכון?" היא אמרה, מחפשת את תמיכתה של קאזו.

קאזו העמידה רגע פני מהרהרת. "בעצם, את אומרת שלא רצית שהוא ייסע לאמריקה, נכון?"

גם קאזו היתה טיפוס שניגש ישר לעניין. "בעצם, נראה לי ש... לא, לא רציתי. אבל..."

"את טיפוס שקשה להבין," אמר היראיי בעליצות משראתה את פומיקו נאבקת לענות.

אילו היתה היראיי במקומה של פומיקו, היא פשוט היתה פורצת בדמעות. "אל תלך!" היא היתה צועקת. הן היו, כמובן, דמעות תנין. דמעות הן הנשק של אישה. זאת היתה הפילוסופיה של היראיי.

פומיקו נפנתה אל קאזו ליד הבר. עיניה הבריקו. "בכל אופן, אני רוצה שתחזירי אותי ליום ההוא... אל אותו היום לפני שבוע!" היא הפצירה בפני פוקר.

היראיי היתה הראשונה שהגיבה לשיגעון הטמון בבקשה לחזור שבוע אחד לאחור. "לחזור בזמן, היא אומרת..." היא הביטה בקאזו בגבות מורמות.

קאזו נראתה כמי שחשה לא בנוח ופשוט מילמלה, "אה..." ולא יספה.

עברו כמה שנים מאז זכה בית הקפה לרגע התהילה שלו בזכות אגדה אורבנית, שלפיה יש ביכולתו להחזיר אנשים בזמן אל העבר. פומיקו, שלא היה לה עניין בדברים מהסוג הזה, הניחה לפרט הזה להתפוגג מזיכרונה. הביקור שלה בשבוע שעבר היה מקרי לגמרי. אבל אתמול בלילה היא צפתה בתוכנית טלוויזיה. בפתח התוכנית דיבר המארח על "אגדות אורבניות", ופתאום, כאילו הכה ברק בתוך ראשה, היא נזכרה בבית הקפה. בית הקפה שמחזיר אנשים בזמן. הזיכרון היה חלקי, אך את משפט המפתח הזה היא זכרה בבהירות.

אם אחזור לאחור בזמן, אולי אוכל לתקן את המצב. אולי אוכל לדבר שוב עם גורו. היא חזרה שוב ושוב בראשה על המשאלה הגחמנית. היא פיתחה אובססיה כלפיה ואיבדה כל יכולת שיפוט מאוזנת.

למחרת בבוקר הלכה לעבודה אחרי ששכחה לאכול ארוחת בוקר. רוחה לא היתה נתונה לעבודה. היא ישבה שם והתעסקה באובססיביות בזמן החולף. אני רק רוצה לוודא. היא רצתה לברר זאת כך או אחרת מהר ככל האפשר. יום עבודתה היה שורה ארוכה של טעויות מרושלות. כל כך מפוזרת היתה, עד שעמיתה שלה שאלה אם היא בסדר. בסוף היום היא הגיעה לשיא פיזור הדעת.

נדרשה לה חצי שעה להגיע ברכבת מהחֶברה שעבדה בה לבית הקפה. היא פחות או יותר רצה את כברת הדרך האחרונה מהתחנה. היא נכנסה קצרת נשימה ופנתה מיד אל קאזו.

"תחזירי אותי בזמן לעבר, בבקשה!" היא הפצירה עוד לפני שקאזו הספיקה לגמור להגיד לה, שלום, ברוכה הבאה.

ההתרגשות שלה נמשכה עד שסיימה להסביר. אבל עכשיו, משסקרה את תגובתן של שתי הנשים, הרגישה לא בנוח.

היראיי פשוט המשיכה לבהות בה באותו חיוך מעושה, ואילו פניה של קאזו היו ריקות מכל הבעה, והיא נמנעה מכל קשר עין.

אם עניין החזרה אחורה בזמן היה נכון, המקום הזה בטח היה עולה על גדותיו מרוב אנשים, חשבה פומיקו לעצמה. אבל האנשים היחידים בבית הקפה היו האישה בשמלה הלבנה, הגבר עם מגזין הנסיעות שלו והיראיי וקאזו — אותם הפרצופים שהיו בו בשבוע שעבר.

"אפשר לחזור בזמן, נכון?" היא שאלה במבוכה.

אולי מוטב היה אילו פתחה בשאלה הזאת. אבל לא היה שום טעם בהבנה הזאת עכשיו.

"אז אפשר או לא?" היא שאלה ונעצה את עיניה בקאזו שמעבר לבר.

"הממ. אה..." ענתה קאזו.

עיניה של פומיקו שבו ונדלקו. היא לא שמעה לא.

אווירת התרגשות אפפה אותה. "בבקשה תחזירי אותי אחורה!"

היא התחננה בנמרצוּת כזאת, עד שכמעט זינקה מעל הבר.

"את רוצה לחזור ולעשות מה?" שאלה היראיי בקרירות בין לגימות קפה פושר.

"לתקן." פניה היו רציניות.

"אני מבינה..." אמרה היראיי במשיכת כתף.

"בבקשה!" היא הגבירה את קולה; המילה הידהדה ברחבי בית הקפה.

רק לאחרונה עלה במוחה הרעיון להינשא לגורו. בקיץ היא תהיה בת עשרים ושמונה, ולא פעם נחקרה בידי הוריה העיקשים, שגרו בהאקוֹדאטֶה — עדיין לא חושבת להתחתן? לא פגשת שום גבר נחמד? וכן הלאה. הנדנוד של הוריה החריף מאז התחתנה אחותה בת העשרים וחמש בשנה שעברה. הדברים הגיעו לידי כך, שעכשיו קיבלה מהם אימייל שבועי. מלבד האחות הצעירה היה לפומיקו גם אח בן עשרים ושלוש. הוא נשא לאישה בחורה מעירם בעקבות היריון לא צפוי והשאיר את פומיקו רווקה יחידה.

לפומיקו לא בער שום דבר, אבל אחרי שאחותה הקטנה התחתנה, משהו בדפוס החשיבה שלה השתנה. היא החלה לחשוב שאולי זה בסדר להתחתן, אם זה יהיה עם גורו.

היראיי שלפה סיגריה מפאוץ' בהדפס נמר. "אולי כדאי שתסבירי לה את זה כמו שצריך... לא?" היא אמרה בנימה עניינית לקאזו, כשהדליקה אותה.

"אולי אני באמת צריכה," ענתה קאזו בקולה המונוטוני שעה שהקיפה את הבר ונעמדה מול פומיקו.

היא נתנה בה מבט רך וחביב, כאילו ביקשה לנחם ילדה בוכייה.

"תראי. אני רוצה שתקשיבי, ותקשיבי לי טוב. בסדר?"

"מה?" גופה של פומיקו התקשח.

"אפשר לחזור אחורה. זה נכון... אפשר לחזור אחורה, אבל..."

"אבל...?"

"כשחוזרים אחורה, עד כמה שמתאמצים, ההווה לא משתנה."

ההווה לא משתנה. לזה פומיקו לא היתה מוכנה כלל וכלל — היא לא היתה מסוגלת להכיל זאת. "הא?" היא אמרה בקול בלי לחשוב.

קאזו המשיכה בנחת. "גם אם תחזרי לעבר ותסַפרי ל... אממ, לחבר שלך שנסע לאמריקה איך את מרגישה..."

"גם אם אני אספר לו איך אני מרגישה?"

"ההווה לא ישתנה."

"מה?" פומיקו כיסתה על אוזניה בייאוש.

אבל קאזו המשיכה לומר בשוויון נפש את המילים שפומיקו רצתה לשמוע פחות מכול. "זה לא ישנה את העובדה שהוא נסע לאמריקה."

גופה של פומיקו נתקף כולו רעד.

ועדיין, במין התעלמות אכזרית מרגשותיה, קאזו המשיכה בהסבר.

"גם אם תחזרי לעבר, תגלי את רגשותייך ותבקשי ממנו לא לנסוע, זה לא ישנה את ההווה."

פומיקו הגיבה באימפולסיביות על דבריה הקרים של קאזו. "זה די סותר את המטרה, לא?" אמרה בהתרסה.

"תירגעי... בואי לא נירה במבשֵֹר," אמרה היראיי. היא ינקה מהסיגריה ונראתה לא מופתעת מתגובתה של פומיקו.

"למה?" שאלה פומיקו את קאזו, ועיניה התחננו לתשובה.

"למה? אני אגיד לך למה," פתחה קאזו. "כי זה הכלל." נדמה שבכל סרט או ספר על מסע בזמן, יש איזה כלל שאומר, אל תתערב בשום דבר שעלול לשנות את ההווה. למשל, אם תחזור בזמן ותמנע מהוריך להתחתן או להיפגש, זה ימחק את נסיבות לידתך ויביא להיעלמות ישותך הנוכחית.

כזה היה מצב העניינים הרווח ברוב סיפורי הנסיעה־בזמן שפומיקו הכירה, ולכן היא האמינה בַּכלל: אם את משנה את העבר, את בהחלט משנה את ההווה. על בסיס זה היא רצתה לחזור אחורה לעבר ולקבל הזדמנות לעשות הכול מחדש. למרבה הצער, זה היה חלום שלא נועד להתגשם.

היא רצתה הסבר משכנע לקיומו של הכלל הלא־ייאמן הזה, שאין דבר שביכולתך לעשות בעודך בעבר, שישנה את ההווה. ההסבר היחיד שקיבלה מקאזו היה, כי זה הכלל. האם העובדה שלא גילתה לה את הסיבה היא רק הקנטה ידידותית? או שמא מדובר במושג מורכב שאין לה יכולת להסביר? ואולי גם לה לא ברורה הסיבה, כפי שאפשר להסיק מהבעת פניה האגבית.

נראה שהיראיי מתענגת על מראה פניה של פומיקו. "כואב הלב," היא אמרה ונשפה ענן עשן בהנאה גלויה.

היא כבר ניסחה לעצמה את המילים הללו כשפומיקו פתחה בהסבר שלה, ומאז ישבה והמתינה לומר אותן.

"אבל... למה?" פומיקו חשה שהאנרגיה אוזלת מגופה.

היא הניחה לעצמה להישמט על כיסאה, ובעיני רוחה עלה זיכרון בהיר. היא קראה במגזין כתבה על בית הקפה הזה. כותרת הכתבה היתה "האמת מאחורי 'קפה המסע בזמן' שהתפרסם כאגדה אורבנית". רוח הכתבה היתה כדלקמן.

שמו של בית הקפה היה "פוּניקוּלי פוּניקוּלָה". הוא התפרסם, כפי שהעידו תורים ארוכים מדי יום, בזכות הנסיעה בזמן. אבל לא היה אפשר לאתר אף אחד שבאמת חזר אחורה בזמן, בגלל הכללים המעצבנים־להפליא שהיה צריך לעמוד בהם. הכלל הראשון היה: האנשים היחידים שתוכל לפגוש בהיותך בעבר הם אלה שביקרו בבית הקפה. מה שבדרך כלל סתר את עצם מטרתה של החֲזרה בזמן. כלל נוסף היה: אין דבר שביכולתך לעשות בעודך בעבר, שישנה את ההווה. שאלו בבית הקפה מה מקורו של הכלל הזה, אבל התגובה היחידה היתה, שהם אינם יודעים.

מאחר שמחבֵּר הכתבה לא הצליח למצוא אף אחד שחזר לבקר בעבר בפועל, השאלה אם הדבר אכן אפשרי או לא נותרה בגדר תעלומה. גם בהנחה שהדבר אפשרי, הסוגיה הבעייתית שאי־אפשר לשנות את ההווה, בהחלט הוציאה את העוקץ מן הרעיון כולו.

הכתבה הסתיימה באמירה, שאין ספק כי מדובר באגדה אורבנית מעניינת, אבל קשה להבין מה מקורה בכלל. כמין תוספת הוזכר שם, כי יש כללים נוספים שצריך לציית להם, אך לא ברור מהם בדיוק.

תשומת לבה של פומיקו חזרה לבית הקפה. היראיי התיישבה לשולחן מולה והחלה להסביר בעליזות את שאר הכללים. פומיקו, ראשה וכתפיה עדיין שרועים על השולחן, קבעה את מבטה בכלי הסוכר, תהתה מדוע אין משתמשים כאן בקוביות סוכר, והאזינה בשקט.

"אלה לא הכללים היחידים. יש רק כיסא אחד שמאפשר לחזור בזמן, או־קיי? ובזמן שאת נמצאת בעבר, את לא יכולה לזוז מהכיסא הזה," אמרה היראיי. "מה עוד היה לנו שם?" היא שאלה את קאזו, כשהגיעה בספירתה לאצבע החמישית.

"יש מגבלת זמן," אמרה קאזו בלי להסיר את עיניה מן הכוס שמירקה. היא דיברה כמו במחשבה שנייה, כאילו היא רק מדברת לעצמה.

פומיקו הרימה את ראשה לעבר הבשורה. "מגבלת זמן?"

קאזו חשפה חיוך קל והינהנה.

היראיי הקישה בשולחן. "האמת היא, שמספיק ששומעים את הכללים האלה, כדי שכמעט אף אחד לא ירצה עוד לחזור לעבר," היא אמרה בקורת רוח רבה מעצמה. והיא אכן הפיקה עונג רב מן הצפייה בפומיקו. "עבר הרבה זמן מאז שראינו פה לקוח כמוך — מישהו שמתקבע כל כך באשליה לחזור אחורה לעבר."

"היראיי..." אמרה קאזו בחומרה.

"החיים לא ניתנים לנו על מגש. אולי פשוט תוותרי," פלטה היראיי. היא נראתה נכונה להמשיך בנאום התוכחה שלה.

"היראיי..." חזרה קאזו, הפעם ביתר הדגשה.

"לא. לא, אני חושבת שהכי טוב להגיד את הדברים, מה?"

ואז היא צחקה צחוק קולני.

המילים כולן היו יותר מדי לפומיקו. כוחה התנקז ממנה לגמרי, ושוב היא קרסה על השולחן.

ואז, בקצה החדר... "אפשר למלא לי את הכוס, בבקשה?" אמר הגבר שישב לשולחן הקרוב ביותר ליציאה, ומגזין הנסיעות פתוח לפניו.

"בסדר," קראה קאזו בחזרה.

*המשך העלילה בספר המלא*