הלוחם שכבש את הרוח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הלוחם שכבש את הרוח

הלוחם שכבש את הרוח

עוד על הספר

תקציר

״מילים שזורות כחוטים הנארגים לשטיח הבנוי מתמונות, ולבסוף יש ציור המתאר סיפור.״

״שיחות על רגש הן כמו הליכה של לוליין על חוט. כשהייתה מילה לא במקומה, התרסקתי על הרצפה.״

״אהבתי לכתוב בעיפרון. ברצונו ידע לכתוב בעצמו ובלבד שאניח אותו באצבעותיי כראוי. הוא רץ לבדו על הנייר. לפרקים היה נרגש בשעת הכתיבה, חצה את הדף בקול חריקה ולחש את האותיות. כתב בקווים עבים, וכשהחוד התעבה הייתי חייב לחדד. המחדד היה מנסר את העץ כילד המכרסם סוכריות. העיפרון דחק בי לכתוב. הכתיבה הייתה לסיפור אהבה ביני ובין המילים.״

״כתבתי בשמות בדויים. העיפרון רץ והמילים עפו, תמיד הוספתי שקר קטן, שיהיה לי נחמד.״

״אתה חושב שהדברים שאתה כותב נאמרו מפי מלאכים. תרגיע, חמוד, אתה בסך הכול עוד אחד שמערבב אותיות וחושב את עצמו לסופר. בדומה לפועל שתפקידו מסתכם בערבוב חול, מים ומלט, ומחשיב את עצמו לבנאי.״

״הדמיון הוא עולם בלי גבולות. רק בשבילו יש לי סיבה לחיות, בלעדיו המציאות הייתה שממה.״

הספר ׳הלוחם שכבש את הרוח׳ מטלטל ושומר את הקורא בעין הסערה לאורך הסיפור. 
בשארי צוריאל מעביר את תחושותיו ואת מחשבותיו של לוחם קומנדו, בעקבות רגע  דרמטי – רגע לפני קבלת הפיקוד על היחידה, הוא הורג בשגגה ילדה במהלך פעולה מבצעית בשטחים. עד לאותו הרגע עתידו היה ברור בשרשרת הפיקוד הצבאית.
עתה, בגיל שלושים הוא נאלץ לעשות שינוי בחייו כנגד כול הסיכויים, ללא משפחה, ללא אהבה, בעולם האזרחי שלא מוכר לו. הספר מתאר לוחם מצטיין שנפשו נפגעה ומחליט לצאת למסע מרתק לגלות את עצמו ללא המדים, חופשי ממסגרת.

ספרו השני של צוריאל בשארי, הספר הראשון: ׳אהבה בצל עץ החרוב׳.

פרק ראשון

פרק 1


״הרגתי ילדה!״ צעקתי, ״יריתי בילדה בת עשר!״

נדב, המפקד שלי, שתק והסתכל עליי בעיניים פעורות. צעדנו בשדה, בשביל שבין השיבולים.

״אתמול אמרת לי ‚תתקדם׳. בלילה שאלתי את עצמי: לאן אני צריך להתקדם, ואיך אפשר להוריד את אות הקין הזה ממני?״

הייתי עייף ועצביי מעורערים. מבטו התעלם ממני – בניגוד לשיחתנו הקודמת, הפעם הוא שתק. עצר מדי פעם, התכופף ותלש שיבולים מהשדה; נעמד בגבו אליי, הרים יד למעלה, פורר את גרעיני החיטה על האדמה וכאילו זרה מלח על גופי המדמם.

״עשית מה שעשית, היא נהרגה מכורח הנסיבות. לא התכוונת לפגוע בה. וזהו״.

שנים רבות היינו יחד בצבא. הרגשתי אותו חי ותוסס בליבי. ממנו למדתי להיות לוחם ומצטיין. נדב ידע תמיד שהוא יכול לסמוך עליי.

בין הפרדס לשדה השיבולים צמחו אבנים ישנות אחת על השנייה, והיו לחומה מבדילה. ביום ההוא קמה גדר וחצצה בינינו, והאמון פרח כמו פרפר ששתה צוף מהפרח.

״נדב, אנחנו בדרך שאין לה קצה, וכל הזמן אתה לא מסתכל עליי, רק מהנהן בראש״.

פניו הרחבות היו רציניות. עצרתי וקירבתי את פניי לפניו.

״אני חושב שגם לך לא קל עם זה, נכון נדב?״

הוא נעצר והסתכל עליי מקרוב.

״לא רק לך קשה. גם אני מרגיש לא נעים״, אמר בלי היסוס.

מילה אחר מילה הכאיבו לי בחזה. לוּ לא היו מקדמים אותו בגלל דבר כזה, האם גם אז היה לו ‚לא נעים׳? בגלל הילדה או בגלל הדחייה? ברור שהמניע לתגובותיו היה אחר – זה לא נדב שהכרתי. חשתי צורך עז לנענע אותו בכתפיו ולנער את מוחו הקפוא.

״תסתכל לי בעיניים״, אמרתי.

הוא הרים את מבטו המתכתי כאילו הייתי אויב. עיניו היו מול השמש, ובלט בהן הצבע ירוק־צהוב, צבע לא אמין.

״אתה יכול לחשוב פעם אחת שחוץ ממך יש עוד עולם״.

נדב שתק כמי שבלע את לשונו. הוא לא היה מורגל בדיבור ישיר.

מוקדם יותר גררתי אותו מהמשרד החוצה בתירוצים שונים, עד שהסכים. רציתי שנדבר פנים אל פנים בטבע, שם הסמכות רלוונטית פחות. גל של כאב נפלט ממני ועימו חבר. אין טעם להמשיך לדבר, הלב התבייש ונעלם מהשיחה. התרחקתי לכיוון הרכב ומלמלתי לעצמי את השיר של זוהר ארגוב:

״בדד אלך...״ המשכתי לנגן את העצב במילותיי, ״לאן אלך ואין לי מקום״.

נסעתי חזרה הביתה. ניסיתי להתרכז בכביש, אבל בסיבוב, בלי לשים לב, כמעט חציתי לנתיב הנגדי. הרכב שנסע מולי צפר חזק, ובאינסטינקט הצלחתי לחזור למסלול.

אהבתי את הצבא וראיתי לפניי מסלול קידום ברור, הצטיינות ועלייה בסולם הדרגות. לא שיערתי שרגשותיי ישפיעו על חיי וידרשו ממני, גם במחיר דמים, לפוצץ את חומת המגן. כל פעם שעברתי ליד הלוחמים שלי הרגשתי בעיניהם הדוקרות. כיום אני מקנא בכל איש ואישה שלא עסוקים בשאלת טוהר המידות.

כשחיפשתי תמיכה מנדב עבור החיילים שלי, התגובה שלו הייתה:

״זה יעבור. מחר יהיה להם סיפור חדש להתעסק איתו״.

*

נכנסתי הביתה בטריקת דלת, והמשקוף עמד לצאת מדעתו. בלעג אמר לי: כמה אומץ אתה צריך בשביל לטרוק דלת חסרת לשון. התקרה האקוסטית רעדה, ונפלה ממנה חתיכת קלקר מרובעת. הרגשתי שנסחפתי, ודרשתי מעצמי לתקן את הכעס. עמדתי על כיסא כדי להשיב את החתיכה החסרה למקומה.

במרווח שבין הגג לתקרה האקוסטית גר עכביש קטנטן וערמומי, שארב לפרפר שחיפש לעצמו בת זוג. חוטי העכביש לכדו את הפרפר ונכרכו סביבו. קשרתי את מצבו האומלל של הפרפר הכרוך לגופה של הילדה העטופה בבד שעשוי מחוטים דומים. ליבי יצא אל בני משפחתה – פתאום באמצע היום אין להם ילדה. אולי הייתה המצחיקה של הבית או החכמה והשובבה? מה זה משנה? הכאב נשאר זהה.

שכרתי יחידת דיור במושב קרוב לבסיס, מתחת לבית ישן שבו גרו בעל הבית, אשתו ובתם אילנה, גם היא כמוני, בת שלושים ואולי קצת פחות. החצרות בשכונה היו ללא גדרות, ומול דירתי צמחו עצי צאלון עם פריחות אדומות וברושים שגדלו פרא.

השקפתי מהחלון על הדשא המוזנח, שבאמצעו עץ תות גדול. לא ידעתי איפה להניח את מחשבותיי, עד שהכלב של השכן קפץ לביקור, נבח מול חלוני ומדי פעם הסתובב סביב עצמו בכעס כשניסה להשיג את הזנב שלו. יצאתי אליו ונתתי לו חטיף וליטוף שהרגיעו אותו.

עוד לא מצאתי חטיף ראוי להרגיע את הרגש שלי. חבל שאילנה לא הייתה בבית. השתרעתי על המיטה וחשבתי שהשינה תמציא לי תשובה.

התקשיתי להירדם. חריקת משאית נשמעה מרחוק, כמנהגן הן חורקות הרבה זמן לפני העצירה המוחלטת. הסתכלתי מהחלון, וחייכתי למראה אילנה – היא ירדה מהמשאית באיטיות, בהחלט דרך מיוחדת של עובדת בכירה בבנק להגיע מהעבודה. היא הלכה על השביל שהוביל לביתה, בצליעה קלה. נופפתי לה לשלום, והיא השיבה בחיוך.

״את יכולה לרדת אליי לחמש דקות?״ צעקתי אליה כדי להתגבר על רעש המשאית.

״בשמחה״, אמרה, ״אני מתארגנת ובאה״.

אילנה נולדה עם עקמת גב וא־סימטריה קלה בין שני צידי גופה. יכולתי לדבר איתה כמעט על הכול, מלבד על אהבה. פעם ישבנו קרובים על הספה.

״אתה נמשך אליי?״

את התשובה היא קראה במבטי וחייכה. ליטפתי את ידה.

״מאוד״.

״תנשק אותי כמו גבר אוהב״.

רגע קצר התנשקנו, ראשי הסתחרר עד שאילנה קמה ואמרה:

״מספיק להיום, הגענו רחוק״.

רציתי אותה, אבל משהו עצר בה, הסברתי לעצמי בשביל להרגיש בנוח.

מדי פעם סיפרה לי אילנה על אימא שלה. היא הייתה מחכה לה במטבח כשחזרה מבית הספר, כדי להסביר לה על החיים במקום לשאול אותה לשלומה או איך היה בכיתה. הדבר בלט בימים הרגישים של אילנה, בתקופה שהשדיים שלה רק החלו לצמוח. אימא שלה הטיפה לה יום ולילה:

״תיזהרי מגברים, לכולם יש רק דבר אחד בראש״.

״מה זה עשה לך?״ שאלתי.

״היא דיברה ודיברה, אני חשבתי על דברים אחרים כדי לא לשמוע את מה שהיא אומרת. כשהייתי בוכה, היא הייתה צועקת עליי ואומרת: ‚תפסיקי לבכות, תלמדי לחשוב איך לא בוכים׳״.

״לפי התוצאות הצלחת לעמוד יפה מול שטיפות המוח שלה״.

״תודה, איש מתוק״, היא אמרה והרכינה את ראשה בחיוך מבויש. ״אתה תמיד תספר לי מה עובר עליך, נכון?״

לעיתים פתחתי צוהר קטן, כמו בתא וידוי, נגעתי בקצות הרגש שלי, נצרבתי וברחתי. באחת הפעמים היססתי אם לשתף אותה. היא אמרה:

״דבר, ממה אתה מתבייש? אתה יודע שאני משוגעת יותר ממך, אז ספר״.

היא רצתה לגרום לי להשתחרר, אך לי היה רצון סמוי שנדע אחד את השני כמו שאדם ידע את חוה. החלטתי לספר לה על חמדי, סיפור מוזר אבל אמיתי.

ביחידה, כחלק מההכנות לפעילות מבצעית, התחפשתי לעבריין ערבי ונשלחתי להתאמן בכפרים ערביים בארץ. הכינוי שלי היה חמדי. עם הזמן גם שלחו אותי לבית ספר למשחק, שם למדתי להזדהות עם הדמות. ישנתי ואכלתי איתו, ועם הזמן למדתי לכבד את דעותיו ולהתייעץ ביחד.

״מי אתה עכשיו? מתי אתה חמדי?״ שאלתי את עצמי כשלא נעמו לי הערותיו.

״חמדי הוא חלק ממני, חסר צבע, מין או גזע. הוא נוהג לומר את האמת, ומשמש מעין קול שני למחשבות שלי. כשיש לי ספק בין שחור ללבן, ואני חושב על מצב ומנסה למצוא כיוון לפתרון, הוא מזכיר לי שהחיים זה לא מטבע, יש יותר משני צדדים. לך אין יותר מדעה אחת?״

״רעיון חכם, אהבתי״, עניתי בשאלה: ״יש לזה גם חסרונות?״

מאחר שלא מצאתי תשובה הגיונית, השתיקה הייתה מעשה נבון.

הבעתי את רגשותיי במחברת כתיבה. לא כמו יומן, שבו כותבים מה אכלתי, לאן הלכתי ומתי קמתי, אלא על גיבורים דמיוניים, כמו ״חמדי״, ״קפטן אמריקה״ ועוד.

עדיין הרהרתי כשאילנה נכנסה אליי בחיוך.

״היום היה לי יום מוצלח. תבקש משאלה והיא תתמלא״. היא בחנה אותי. ״אתה לא נראה טוב, מה הבעיה?״

״אני לא ישן טוב״, אמרתי. ״אני צריך לראות רופא פרטי, כי אני לא רוצה שידעו על זה ביחידה״.

״תן לי כמה דקות להשיג את הרופא שלי, הוא תותח. מטפל בכל הבנקאים״.

אילנה יצאה לרגע לדבר. הופתעתי לשמוע שהגביהה את הטון בנחישות.

״הרופא שלי יקבל אותך בעשר בערב. אמרתי לו שיש לך בעיות שינה ומחשבות מטרידות. בדיוק מה שאמרת לי להגיד״.

״תודה, אילנה״.

״בשבילך אעשה עד חצי המלכות״, אמרה ופנתה לצאת. ״אני חייבת לרוץ. שיהיה בהצלחה״. אחרי דקה היא חזרה. ״אני חייבת להגיד לך משהו, חצי בצחוק והשאר ברצינות, אתה תחליט מה ביניהם נכון. חשבתי עליך אתמול בלילה, והחלטתי לספר לך. אתה גבר רגיש ומתחשב. אם אני לא אראה כאן אישה, אני אבין שאתה מחכה לי, הבנת נסיך?״

לא הגיוני שלא הבינה אותי, השיחות המבטים והנשיקות – בכולם היה מסר אחד. אני לא אלוהים שמעדיף להיות לבדו. נהניתי להיות במחיצתה של אילנה, היא נהגה להגיד כל מה שעלה בראשה. הבעיה הייתה שמצב רוחה לא תאם את עונות השנה, ולא הייתה אפשרות לדעת מה ילד יום.

פתחתי את המחברת הסודית שלי והתחלתי לכתוב במרץ. כתבתי בשמות בדויים. העיפרון רץ והמילים עפו. סיפרתי על עצמי, ותמיד הוספתי שקר קטן, שיהיה לי נחמד. כשהיו לי לבטים, חמדי היה עזר כנגדי. הוא היה איתי במבצעים שבהם הייתי לבד, ללא גיבוי או קשר לשאר הלוחמים.

אהבתי את החופש שחמדי האמין בו. הוא לא עשה חשבון לסביבה ולדעות של חבריו. היה לו משפט קבוע:

״כל עוד אני חי יגידו שאני לא בסדר, וכשאמות ידברו עליי טובות. כשאני בקבר כבר לא מעניין אותי מה חושבים, ומבחינה זו אני בקבר כבר שנים״.

עוד הוסיף חמדי ואמר:

״אתה נמצא במצב לא נורמלי, מלחמת גרילה, וילדים שמסתובבים לך בין הרגליים. תפסיק להאשים את עצמך. אם אתה רוצה להתאבל על אימא שלך, סבבה. אל תשליך את האבל על האימא המתה שלך לילדה״.

*

קראתי במחברת פעם נוספת. הניסיון לכתוב עלה יפה, מי יחשוב שחמדי הוא אני? הגעתי למיצוי שעת הכתיבה, צריך לדעת לסיים בזמן, אחרת עוד אכתוב שטויות. אומרים שהנייר סובל הכול, אז זהו שלא – האותיות שיצאו מראשי השמיעו קולות חריקה. הפסקתי להציק למחברת.

נסעתי לתל־אביב, לביתו של הרופא. הוא היה נמוך ממני בראש ומבוגר ממני בעשר שנים בערך. בטנו הייתה מעוגנת בכרס נאה, שהעידה כי האיש אהב את החיים הטובים. ערכנו היכרות והתיישבתי, הקירות היו עירומים מתמונות, רק בפינת החדר היו תלויות תעודות. הוא גלגל את כיסאו אליי, טפח על ירכי כדרכם של חברים, ואמר:

״מה הבעיה, יוסי?״

דיברתי בשטף במשך רבע שעה, בקושי נשמתי. רק דיברתי ואמרתי הברות, מישהו הקשיב לי והתלהבתי. כשסיימתי לספר לא זכרתי מאיפה התחלתי, זרקתי את שתי ידיי על הברכיים עד ששמעתי קול חבטה. לא הרגשתי כאב ברגליים, רק הקלה בחזה.

״זה הסיפור שלי״.

שמעתי קול רחוק מעבר לים:

״אין ספק שעברת חוויה קשה, שהוציאה אותך מהחממה שבה הסתתרת עד היום״. הוא דיבר בשקט. ״אני אתן לך כדורי שינה לכמה ימים, והפניה לטיפול״.

״תודה רבה, דוקטור״.

זרקתי את המרשמים ואת הכדורים. חשתי הקלה מכך ששפכתי את הלב שלי לאדם זר.

למה הוא התכוון כשאמר: ״הסתתרת עד היום?״ חזרתי כמה פעמים על דבריו.

סוף סוף הגיעה מונית ולקחה ממני את המחשבות. לא בא לי על אף אחד, פחות אנשים ופחות דיבורים. הראש שלי עדיין היה מעונן חלקית. חמדי אמר:

״תיזהר משימוש בכדורים, הם ישרפו לך את המוח, וגם אותי. כבר עדיף שתשתה וודקה כמה ימים ותירגע״.

לא היה לי מושג מה צריך לעשות. נהג המונית התפרץ לשיחה עם חמדי, ושאל:

״לאן?״

״לפאב טוב שאתה מכיר, מקום שאפשר לשכוח״.

לנהג היו שפתיים עבות, שהעידו בו כי הוא איש חם ומלא רגש; לשפם הדק המטופח להפליא משמעות אחת: אני שייך לעדה העיראקית.

״מה אתה רוצה לשכוח?״ שאל.

״אם אספר לך, אהיה חייב להיזכר״.

״שמע, עיוני, יש לי בעיה״, דיבר ברכות לא אופיינית לנהגי מונית, ״הייתי רוצה לדעת אם יש עוד גברים שחושבים כמוני על נשים״.

הוא דיבר לאט כדי שאבין, ולאחר כל מילה הרים את ראשו והביט למושב האחורי דרך המראה.

״אני כרגע חצי ענן, אין לי דעה״.

״מה זה חצי ענן? לא שמעתי אף פעם דבר כזה״.

״מוח שלא מתפקד, ושומע באוזן אחת״.

״הבנתי, אז אנחנו הנהגים מסתובבים ככה כבר שנים... בלי מוח בכלל... כוס אומאומק״, הוא הרביץ קללה לנהג שחתך אותו, והמשיך לשוחח איתי בנועם: ״תשמע, אני יגיד לך מה שאני חושב, ואתה תגיד אם זה נשמע לך, טוב?״

״תתקדם, אני שומע״.

מאחור ראיתי את העורף העבה שלו. הבנתי למה נאמר על היהודים ״עם קשה עורף״, ושלחתי את ידי לחוש את העורף שלי. ראשו של הנהג היה עמוס בג׳ל מבריק, ושערותיו הדלילות היו מסודרות כמו קווים ששורטטו בסרגל.

״לדעתי, הנשים מנצלות את הגברים. הם מסתכלות עלינו כמו על קופים, בבונים ממש, שאין לנו שליטה״.

הנהג הביט במראה, חצה נתיב והמשיך בדבריו:

״נשים שחושפות מעט מהירך או חצי עליון של שד, והעיניים שלנו הגברים מאבדות היגיון. זה בגלל שנולדנו חרמנים. אתה שומע? אתמול בלילה הייתה לי נסיעה לאילת, ולמונית עלתה בחורה יפה, בשמלה קצרה ורגליים ארוכים. בדרך היא שיגעה לי את העיניים״.

הוא העביר יד על שיערו, ובד בבד בחן במראה את ההקשבה שלי.

״אמרתי לה: גברת, מפריע לי בנהיגה מה שאת עושה ברגליים, סוגרת־פותחת. היא אמרה: ‚אל תתרגש, אני הייתי פעם גבר׳. יעני טרנס... משהו, לא זוכר בדיוק מה המילה. המוח שלי התהפך, ורק חיכיתי שהנסיעה תיגמר, יותר לא הסתכלתי עליה. יצאה לי הנשמה עד שהגעתי לדלת הכניסה של המלון. היא אמרה: ‚אתה קוף מגודל. כשחשבת שאני אישה, כמעט עשית תאונה, וכשאמרתי לך שהייתי גבר, לא הסתכלת פעם אחת על הרגליים שלי. לידיעתך, אני אישה ונולדתי אישה. אני עושה מחקר, זה הכול. ועכשיו מגיע לך טיפ, להתראות׳. הרגשתי שאני נהג מונית בלי מוח, מה שאמרתי לך קודם. האישה צדקה במאה אחוז, איזה בבון אני, אתה מבין? תגיד, סליחה שאני שואל, גם אתה היית משתגע?״

״אתה ידעת שאלוהים גירש רק את הגבר מגן עדן, ולא את האישה?״ עניתי. ״לגבר הוא אמר, ‚בזיעת אפך תאכל לחם עד שובך׳. הבנת?״

״בחיאת רבק, חמישים שנה אני נהג מונית, ועד היום לא שמעתי הסבר כזה. כל שבת אני הולך לבית הכנסת, הרב אף פעם לא דיבר ככה. תגיד, מה אלוהים התכוון שנעשה?״

הוא שאל בכל הרצינות, כשאני סתם השתובבתי עם המילים. ניחא, בסוף הוא יבין.

״אנחנו הגברים צריכים לעבוד קשה ולהזיע בשביל לזכות באהבה, לכן אנחנו צריכים לעזוב את ההורים וללכת אחרי האישה״.

״רגע אחד, אחרי כל אישה?״

״לא, רק האישה שלך״.

עיניו נפקחו לרווחה, והוא הסתובב אליי בדאגה ואמר:

״אז אין סיכוי שנצליח, עכשיו הבנתי למה אנחנו כאלה״.

צחקתי וירדתי מהמונית, הלכתי משם ועדיין שמעתי את קולו של הנהג:

״וי וי וי, יארבי״, אמר שוב ושוב.

שיחה סתמית יכולה לגרום להרגשה טובה. הרבה יותר מאשר לקחת כדור.

הגעתי לפאב פינתי, החלונות היו אדומים ומעוגלים במקביל לכביש המתעקל, ובפנים האורות בתקרה הסתובבו במעגלים. הצבעים התחלפו ביניהם וגרמו לסחרור. איזה כיף! נהג המונית הביא אותי למקום הנכון. כבר נאמר במקום כלשהו, שעם היגיון קשה להוכיח את קיומו של גן עדן, עם אלכוהול קל יותר.

התיישבתי על כיסא גבוה צמוד לדלפק, בקצה המרוחק. לקחתי מפיות נייר, ביקשתי עט מהמוזג וכתבתי. מדי פעם הסתכלתי עליו כשהכין משקאות. על גבי הייתה תלויה גלימת שופט, גלימה זו הייתה נחוצה לי, נוח יותר לשפוט אחרים.

לקראת סוף הערב ראשי לא היה יציב, החזקתי אותו בפוזה של ״האיש החושב״. ראיתי את המלצריות דוקרות הזמנות למכביר על לוח ההודעות בעזרת מסמר, האינטרנט לא עבד. המוזג הפך את הפתקים למגשים עמוסי משקאות בצבעים שונים, בזריזות ידיים מעוררת קנאה.

ליד אחד השולחנות ישב לקוח עצבני. הוא צעק על המלצרית, ונשמע קול שריסק את האווירה כמו זכוכית. האיש האדים מכעס.

״את לא מבינה כלום, כמה פעמים אני צריך להסביר לך?״

המוזג קלט את המצב, לקח את ההזמנה מהאיש, הכין במהירות את המשקאות ושלח את המלצרית בחיוך מחייב חזרה ללקוחות. חוכמה רבה הייתה בתגובתו. הוא ראה את הבעיה ופעל בצורה נפלאה, כך גם אני פעלתי בשעת מלחמה. בעת שלום כמו בימים האלה, לא ידעתי היכן להניח את רגליי.

בוקר וערב שיננתי: באצבע אחת קטנה, סיימתי שלושים שנה מחיי.

זיכרונות מימי ילדותי השתחררו עם האלכוהול. בגיל עשר בערך, שמעתי את אבא מדבר בטלפון עם אישה, כך היה נדמה לי. הוא אמר לה:

״אל תדאגי, אני אביא לך את הכסף״.

לאחר מכן היו צעקות וקללות שלא הבנתי. אחרי אותה שיחה ירדתי למטבח וראיתי את אבא זרוק על הספה, על הרצפה הייתה קופסה פתוחה שממנה נפלו והתפזרו כדורים אדומים, כמו מסטיקים קטנים, ולאבא יצא נוזל של שינה מהפה.

הלקוחות והמלצרים נראו לי מטושטשים, והאורות ערבבו את המשקאות בראשי. בקושי זכרתי לאן אני צריך לחזור, ולמה כתבתי על מפיות מעין שירים וזיכרונות. למי שוררתי? לאימא, לאבא, לצבא שברח ממני או לאישה שאין לי? אני לא חושב שאני אומלל, רק עשיתי לעצמי רשימה של מה שיש לי, ואין לי.

יצאתי מהפאב בעודי נשען על הכיסאות כדי לשמור על יציבות. חמדי כעס ואמר:

״בושות אתה עושה. נכנס לפאב ואתה לא יודע לשתות, בושה. אפשר גם בירה או שתיים, לא חייבים לאבד את הראש״.

המבט של היושבים בפאב היה מלא הבנה, אולי כי זגזגתי כמו כל המדינה, בתקופה שרק התחילה מגפה עולמית שנקראה בשם הפיוטי ״פצפוצי קורונה״. קבוצת צליינים שביקרה בארץ הדביקה ישראלים. איש לא ידע בוודאות מה משמעות הדבר, שמועות ופיסות של מידע טלטלו את הממשלה.

בתחנת האוטובוס הקרובה חיכיתי למונית. הנהג ניסה לספר לי משהו, כדרכם של נהגים, ואף שפתח חלון לאוורר, לא נעים, נרדמתי. כשהגענו לביתי הוא העיר אותי בעדינות. נתתי לו טיפ יפה וזחלתי אל המיטה.

*

בבוקר קמתי עם ראש מפוצץ. שתיתי קפה ועוד קפה עם אקמול. בערב הקודם הייתי המשורר של הפאב, כאילו, ובאותו בוקר זמזם הלחן בראשי. רציתי לקחת בגדים מהארון ולהתלבש. לבגד יש יכולת הסוואה, משום שהוא בוגד בצורה המקורית של האדם. בגד שלבשתי הסתיר את צורתי האמיתית, היו ימים שהתחפשתי לאישה בשעת הצורך, הבגד העיד על מצב הרוח שלי. ידית הדלת בארון השלדים שלי הייתה מחוברת בעזרת בורג רופף, ובזמן שנפתחה השמיעה צליל צורם. היות שלא היה לי ארגז כלים מתאים להתמודד עם השדים שבתוכי, נמנעתי מלפתוח את הארון, ולבשתי את הבגדים מאתמול.

ניסיתי להירגע ולעצום עיניים, מין תרגיל להקשבה פנימית, כמו שמלמדים שליחי הבודהיזם המעודדים לקבל רגשות כואבים ומלמדים על חשיבותה של הקבלה בהורדת עוצמת הכאב.

חשבתי ליצור קשר עם הורי הילדה מחברון ולומר סליחה, טעיתי. לפי דת האסלאם ולמיטב ידיעתי, לא לסלוח נחשב לבלתי נסלח.

הלכתי ליחידה בבסיס כדי להתייעץ עם שניים מחבריי הטובים. הייתי זקוק לדיבורים, אפילו סתם לקשקש. איפה הימים שהייתי נכנס לסלון של השק״ם, כשחיפשתי לשחרר כעסים עם החבר׳ה? היינו שותים קולה ואוכלים ופלים, מתפרקים וצוחקים זה על זה.

בימים היותר טובים שלי, הייתי מתבודד עם ערכת הציור בפרדסים, ומנסה לצייר מחשבות עם תפוזים בירוק.

הגעתי למשרדי בבסיס וחיכיתי. הסתכלתי על הקירות שקושטו בתמונות שלי עם חברים ועם אח״מים. ידעתי שנשארו חודשיים עד שאני אמור להחליף את המפקד, נדב, באחת היחידות המובחרות של צה״ל.

שניים מחבריי הטובים ביותר נכנסו למשרד. הדלת נפתחה באיטיות שלא כבדרך כלל, סמל ב׳ נכנס, התיישב ונאנח. סמל א׳ נשאר לעמוד, ופתח את דבריו בהתרגשות:

״יוסי, אתה השתגעת? מה עובר עליך? כולנו מכירים את הסיפור, ואף אחד לא חושב כמוך. ראית מה קרה לדודו ולא באשמתו, אתה זוכר שהלכנו לחזק אותו, אתה יודע שאנחנו צבא מוסרי, אני לא צריך להגיד לך. לפעמים יש טעויות, מי כמוך יודע״.

הוא ניגב את המצח בזמן שדיבר.

סמל ב׳ הרגיש שאני במקום אחר, נעמד, החזיק בכתפיי והסתכל לי לתוך העיניים כמו שחיזקנו אחד את השני בפעולה שלפני האחרונה.

״אם צדק אתה מחפש, כדאי לבקש רחמים לשני העמים. במלחמה כזו יש רק מפסידים״.

הרעד ברגלו עבר לאצבעותיי והמחיש לי עד כמה אנחנו נרגשים. הרכנתי את ראשי והסתכלתי על הרצפה, הראש היה כבד עליי. חיפשתי פתח להיעלם מכולם, לא נעים להיות מול החברים בייאוש.

״אני לא יודע איך להגיד את זה״, אמרתי, ״מאז שהילדה מתה ירד עליי מסך שחור. עד כדי כך שלפעמים אני מתעורר באמצע הלילה עם גרון חנוק. נגמר לי הכוח להתמודד עם המוות. אני מודה, נגמרתי״.

סמל א׳ התיישב והרכין ראש, שתי ידיו היו שעונות על ברכיו, והוא החזיק בראשו שלא ייפול.

״אתם יודעים, כל חיי הייתי צריך ללכת על גשר צר, לבד בלי אימא. בצד אחד של הגשר, אבא עמד עם הגב אליי, ועליו היה כתוב: אם תהיה טייס אני אסתובב אליך. מהעבר השני של הגשר הייתה תהום אכזרית פעורה, הבית של הגיהינום״.

השניים הקשיבו ולא אמרו דבר.

״בתיכון, במקום לצייר ולכתוב כמו שאהבתי, הייתי ספורטאי כדי שיהיו לי חברים, ומאותה סיבה גם בצבא הייתי המצטיין. חוץ מכם, החברים ביחידה, אין לי כלום״.

סמל א׳ קם, הושיט לשנינו יד לחיבוק משולש בעמידה שפופה, ואמר:

״יוסי, אנחנו מבקשים שתחשוב״.

הוא יצא מהחדר. סמל ב׳ חיכה שנהיה לבדנו.

״אתה המפקד שלי, היית לי דוגמה ללוחם אמיץ והלכתי אחריך בלי שאלות. שם אתה המפקד, היית נחוש ומנצח, בעיניך המלחמה על המדינה הייתה הכי מוצדקת. כך טענת בלהט״.

ניסיתי לומר משהו, אך הוא המשיך:

״עוד לא סיימתי״.

שתקתי ונתתי לו להשמיע את דבריו.

״בשביל מה סיפרת לנו את סיפור הילדות שלך? זה היה כדי שנצדיק אותך או שנרחם עליך? מצטער שאני אומר לך, צריך אומץ לשים את הלב איפה שכואב, אותי לא שכנעת״.

גם הוא עזב את החדר בכעס.

לאחר כדקה חזר ואמר:

״יש לי עוד משהו חשוב להגיד לך. לצערי, אתה עוד לא יכול לאהוב אותנו כמו שאנחנו אוהבים אותך. אולי בגלל הילדות שלך. למען האמת, זה כבר לא חשוב, ולכן אתה לבד בהתמודדות״.

הרגשתי שהנותר ממוחי עמד להתפוצץ. הזעתי והרחתי את ריח גופי החזק, ריח של גווייה.

כאשר נרגעתי מעט ויצאתי, עמדתי עוד דקה להביט מהמדרגות. שלחתי מבט קצר לכיוון בניין המגורים, המקום שבו העברתי לילות רבים. מרחוק ראיתי קבוצת לוחמים סקרנים שבהו בשאלה: מה עלה בפגישה וכיצד הסתיימה?

קולו של חמדי הדהד:

״תשמע, חברי, העבר תמיד יבוא וידפוק על הדלת. אל תיתן לו להיכנס. בשביל מה שמו את העיניים מקדימה? תסתכל לכיוון העתיד. אין לך כרגע יכולת להתמודד, שחרר את העבר ותתקדם, תשאיר את היללות לשועלים״.

״בנזונה, אתה יכול לדבר אבל אני צריך לבצע״, מלמלתי.

*

נסעתי מהבסיס חזרה לדירה, אותה דרך שעשיתי מדי יום, אך באותו יום היא הייתה גבול מפחיד בין האתמול למחר. שמעתי את עצמי ממלמל את הפסוק שהיה כתוב ביציאה מהבסיס, ונכתב עבור הלוחמים לפני יציאה למבצע: ״גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עימדי״. בשעת מצוקה חיפשתי אלוהים פנוי בשביל לצעוק אליו, לא בטוח ששמע.

עצרתי בצד ליד שדה תלתן, שאותו הכרתי מתחילת העונה כשהתחיל לנבוט. נשכבתי על הגב בתוך הירוק. אחר כך הרמתי את גופי מהחול והתחלתי ללכת בשדה. הסתנוורתי מהשמש שכיוונה אותי. פקחתי את עיניי באמצע שדה גדול, מעליי שקיעה זהובה ומתחתיי צל ענקי, היטל של גופי. השמש הביאה אותי להרגשה. הרמתי את שתי ידיי לשמיים, וכמו בתפילות יום כיפור, צעקתי בחוזקה תפילה של איש עני בנפשו.

״אל נורא עלילה, המצא לי מחילה״.

עשיתי בדיוק כמו החזן בבית הכנסת של ילדותי. זעקתי מהלב ומהכאב את מילות התפילה שנאמרו מהזיכרון. הסתכלתי ימינה ושמאלה ולא ראיתי איש. עברתי יום מטורף לבדי, אולי אלוהים היה איתי.

הגעתי הביתה וצנחתי לשינה עמוקה.

מהיחידה חיפשו אותי, וכשלא עניתי התקשרו למשפחה של אילנה. הם הסכימו לקבל את השיחות במסגרת תמיכה בצה״ל. שמעתי דפיקות, עוד לא הספקתי לענות והדלת נפתחה. אילנה הופיעה. ראיתי את הלב שלה דרך עיניה. בנפשה פנימה היא סערה, ושפתיה היו רכות כשל נערה שטרם התבגרה. בשעת מצוקה וכעס נעדר הרוך מפניה, ושפתיה ידעו להכות במילים נוקבות. היא לא הכירה את הצבע האפור שבאמצע, ידעה להרגיש או שחור או לבן.

״יוסי! התקשרו מהבסיס כמה פעמים״.

מהצבא מתקשרים, לא נורא. כשאלוהים שלח מחשבות, אז דאגתי. לא הגבתי.

״שאלו אם הגעת״.

התקרבה אליי ובחנה את פניי בדאגה.

״תגיד, מה קרה? שוב אתה לא נראה טוב״.

חייכתי וסימנתי באגודלי, הכול בסדר. היא לא שאלה על הרופא ואני לא סיפרתי. בטח שכחה, ואולי שמרה על פרטיותה. אילנה נטמעה בתוך הכורסה.

״לפני כמה שנים, כשהתחלנו להתיידד״, היא אמרה, ״אתה יודע, הצטערתי כשאבא שלי הוציא מהבית את הכורסה הזאת״, ליטפה את העור. ״הוא רצה להרשים אותך שתשכור את הדירה. שב בתוכה, תרגיש כמה היא אנושית ומכילה״.

״מה הכוונה במילה ‚להכיל׳? ממתי כורסה יודעת להכיל?״

״בכורסה הזו הייתי יושבת שעות ולבד, והרגשתי כמו כולם, שאני לא נכה. אתה בטח שואל איך אני יודעת. המבטים של האנשים שהיו בבית אמרו הכול״.

היו פעמים שקינאתי ביכולת שלה להפשיט את הפחד מבגדיו, ולתאר את מה שקרה באמת.

״אתה יודע, לפעמים הייתי מדמיינת שאני נכנסת לחנות שמוכרת סוגים של נכות, רק תבחר. וחלמתי להחליף את הנכות שלי בנכות אחרת. רק בשביל לנסות לדעת עם איזו נכות קל יותר להתמודד״.

״מה הייתה המסקנה שלך?״

״מה זה משנה מה המסקנה? המצער היה שלא למדתי שהטוב נמצא מסביבי, רק את הרע אני צריכה לחפש״.

היא ישבה על ברכיי והניחה את ידיי על ברכיה.

״מותר לך רק ללטף ולענג אותי, כמו שאני עושה לך״.

היא נשקה לשפתיי בלהט. לפתע הפסיקה בבת אחת, ואמרה:

״הנה דוגמה למה שאמרתי, הטוב פה לידי״, הצביעה עליי, ״אתה חושב שאני משוגעת, כי אני עדיין מחפשת בחוץ את הרע, אתה רואה״.

היא החזירה את ידי למקומה, וקטעה את שארית האומץ שהיה לי.

״מספיק לשלוח ידיים. היה נחמד, ודיינו״.

אחרי שיחה כזו הייתה אילנה נעלמת לכמה ימים, ומותירה בי שובל של טעם טוב. היא הלכה כל הזמן בין טיפות הכאב כלוליינית, בין הילדות שסחבה את הנכות אל מול השאיפות המקצועיות שלה. מעולם לא האמינה שהיא יכולה להיות נאהבת. היא ציטטה את אבא שלה, שנהג לומר:

״אילנה, שארית המזל שלך והגורל שלי נפגשו בשביל לעשות אותך נכה ואותי אומלל״.

אצלי בבית המצב היה שונה, אבא שלי לא אמר דבר. הוא פשוט לא אמר דבר.

״היום אספר לך. את יודעת שאני לוחם ביחידה מיוחדת״.

אילנה הביטה לתוך עיניי והמתינה, עיניה היו גדולות ומלאות בחמלה. אף פעם לא ייחסתי חשיבות למבט שלה. היא אמרה:

״עכשיו, כשאני רוצה להקשיב בריכוז, אני מעדיפה להרגיש נינוחה. קום מהכורסה, אני רוצה לשבת בה״.

״בקרוב אני אמור לקבל פיקוד על היחידה. לפני כמה ימים יצאנו לפעילות מבצעית, ודפקתי הכול. בטעות הרגתי ילדה״.

כלביאה שמגינה על הגורים שלה, בערה בכעסה.

״מה אתה דואג? יהיה בסדר, העיקר שאתה בריא. בעבר הסברת לי במילים האלה: ‚במקום שיורים יש גם הרוגים, הכדורים לא בוחרים במי לפגוע׳. מה עכשיו השתנה?״

״נכון, זה היה בתחילת השירות, כשהייתי שטוף מוח לחלוטין. יש הבדל עצום כשאני מספר על חוויה שעברתי ובין התרשמות מסיפור של מישהו אחר. כעת אני מדבר על הצמרמורת שלי, שאותה אני וליבי עברנו ביחד, מבינה?״

היא לא ביקשה לדעת פרטים, אפילו העדיפה שאדלג עליהם. היו לה מספיק רגשות לא נעימים, השתדלה להרחיק את אלה שלא חייבים. היא הביטה בעיניים משתאות, לא ברורות, הן הביעו אש ומים. לבסוף קמה, חיבקה וליטפה את ראשי, נשקה ללחיי פעמים רבות ומעיניה זלגו דמעות. נכנסה בה קדרות והיא מלמלה לעצמה:

״הוא לא צריך לפחד״.

ידעתי שאצלי אי־ודאות זורעת בי סוג של דאגה יתרה. היא התרחקה ושוב חיבקה חזק ואמרה:

״אל תדאג, יהיה בסדר. אני איתך״.

הרגשת הקרבה העצימה בי את התחושה שאני אדם בודד. אילנה הרגישה אותי ולא אמרה דבר. העיסוק בנושא הדליק בי רגשות חבויים לא נעימים, רציתי לשנות כיוון. אמרתי:

״הרופא שלך דיבר איתי והציע לי תרופות. אני מפחד מאוד שברגע שאתחיל עם תרופות יהיה לי תירוץ טוב לכל בעיה. בכל התמודדות עם עצמי, תמיד יהיה לי כדור להרגעה, עד שאהפוך למסומם באישור״.

״אם כך מה יהיה? מה תעשה?״

״אין לי ברירה, אני אצעק, אכאב, אבכה ואתפלל, אבל אני אצא מהמצב הזה. הדרך היחידה שאני מכיר. את יודעת, כתוב בספר איוב שבתנ״ך שהשטן נשלח להכאיב. אם אלוהים ברא אותנו, איך יכאיב? כנראה הכאב בא לסמן לי את אותם פצעים שהתחמקתי ולא הבטתי בהם כל השנים, וכעת אני לא יכול לברוח יותר״.

״התעסקת הרבה עם העניין הזה״, התעלמה מהמילה ״הריגה״ והוסיפה: ״יש לי רעיון״, חייכה אליי, ״לך להתקלח ולהתרענן, אני אכין ארוחה לשנינו, בתוספת יין משובח, מהמיוחדים של אבא שלי״.

מצב רוחה השתנה פלאים.

״ההצעה הטובה ביותר שקיבלתי השנה, לכי על זה״.

היא יצאה לבשל. בינתיים רבצתי על המיטה בציפייה לכאב האמיתי. הכלב נבח בחוץ. מוזר, בפעם הקודמת, כשהייתי מוטרד, הוא הפריע לי לישון. עכשיו שמעתי את הקולות במעומעם, נרדמתי.

צלצולי פעמונים העירו אותי. אילנה הקישה בכוסות, ויצאתי מתוך חלום. הלכתי במקום לא מוכר, ברחובות נטושים, שוטטתי רעב, חיטטתי בפחי אשפה. קמתי מהמיטה כמו כלב מורעב בשדה, והחלום נעלם.

״סוף סוף התעוררת״, היא אמרה. ״לא הצלחתי להעיר אותך, ניסיתי כמה פעמים. דיברת מתוך חלום. אתה רעב?״

לא ידעתי להבדיל בין רעב שמעביר את הכאב ומסיח את הדעת ובין זה של הדוב האוגר אנרגיה.

״אני רעב כמו דוב שהתעורר מהחורף״.

בצחוק שופע כמו נהר גולש, אמרה:

״אולי תתקלח סוף סוף, ובוא לשולחן. אני רעבה״.

יצאתי מהמקלחת רענן.

״אילנה, לפני האוכל בא הריח, ויש בו רמז עבה לטעם, והריח נפלא״.

שוב עמדה קרוב אליי, עם המבט ההוא.

״כשאני מסתכלת לך בעיניים, אני רואה תמיד שמוסתר בהן מין מבט מסתורי״, היא קבעה.

חוכמה גדולה לומר, היש מישהו בעולם שאין בו דברים נסתרים, ולרוב לא נעימים? באותו רגע התערב חמדי:

״במה אתה מתעסק? אתה עיוור ולא שם לב. יש כאן אישה שרוצה אותך, ואתה מחפש אמת במחשבות. תעבור למעשים״.

שלא כהרגלי השבתי לחמדי:

״אולי זה נכון, אולי יש בה תשוקה לגבר. מי אמר שאני צריך לקפוץ עליה? אם היא רוצה היא תדע להגיד, ואם לא אז לא״.

פעם אפילו זכיתי בהסבר לעוד דרך שבה מועברת תשוקה מאישה לגבר. באחת הפעמים שבילינו יחד בחוף הים, נדב ואני, שחינו ושתינו בירה, וצפינו בנשים חטובות בביקיני. כשהיא עברה, הציפה אותי תשוקה מוזרה ואיברי הזדקר לו, נדמה היה שאפילו הרחתי את השמפו שלה. נדב אמר:

״יש בנו חושים חייתיים שרק לפעמים הם מופעלים באמצעות ריח. למשל, אישה נזכרה באהוב שלה ויצאה ממנה הפרשה ריחנית, בלי שהתכוונה אליך אישית, ואותו ריח הצית בך זיק. כשאתה הרבה זמן בלי מין זה יכול לקרות״.

בינתיים סיימתי לנגב את השיער ואמרתי לאילנה:

״את טועה, אני מתחיל לגלות דברים בעצמי״.

הלכתי להחזיר את המגבת למקלחת, לתת עוד מבט במראה, ושאלתי:

״מה את אומרת, יכול להיות שאת רואה מה שאת רוצה?״

״מה רע בזה? אני תמיד משתדלת לשקר לעצמי״.

התיישבתי ליד השולחן ואמרתי:

״בסדר גמור. רק תדעי שארוחה טובה יחד גורמת להרגשה טובה, והשקר נעשה מיותר״.

״תשמע, חכמולוג, אני מבינה את ההתחכמויות וגם את התחמנות שלך. מה שראיתי מסתורי בך ראיתי, ומה שהרגשתי מסתורי הרגשתי״.

הרעב גרם לי לחשוב שיהיה בזבוז להמשיך ולפטפט. התחלתי לאכול מהעוף החריף־מתוק, שחום ותאווה לעיניים. לבסוף קינחנו ביין משובח. שכחנו שיש מחר ושהשמש תזרח שוב. עמדתי לידה והחזקתי בשתי ידיה.

״אני מבקש להודות לך, תודה על הארוחה, אילנה, את מלאך! אין בעולם ארוחה טובה מזו״.

לא התאפקתי, קירבתי את שפתיה ונשקתי לה בעדינות מרפרפת, שפתיי נוגעות ומתרחקות. מימיי לא שתיתי יין בכמות כזו נדיבה. המחמאות היו ככתר מפרחי השדה על ראשה, פניה היו מוארות, עיניה סביונים ושערה מוקף בחרציות. בתשוקה חסרת מעצורים קשרה את ידיה על צווארי ונישקה אותי בעוצמה מהודקת, ושוב התנתקה מייד והחליפה נושא.

״יש סיבה שאף פעם לא סיפרת לי על המשפחה שלך?״

כל ידיעה נוספת עליי הידקה את הקשר בינינו. היא הייתה היחידה שהתעניינה בי. שיחת נפש עם אישה אינה דומה כלל לשיחה עם גבר. כשהשתפכתי לפני חבר ותיארתי את צרותיי, אחרי כמה דקות כבר מצאתי את עצמי מקשיב להסברים שלו.

״התביישתי במשפחה שלי, אין לי במה להתגאות. ילד בלי אימא ועם מטפלת, לא משהו שמשאיר זיכרונות נעימים. על אבא שלי הייתי אומר שהוא לא נכח בחיי, כמעט לא ידעתי שהוא בחיים, לעיתים רחוקות היה מופיע, כמו ליקוי ירח״.

עצרתי בדיבורי כדי להיתקל שוב בזיכרונות.

״יוסי תמשיך״, אמרה מהכורסה שלה.

״את המטפלת שגידלה אותי בערך חמש שנים אני בקושי זוכר. אבא שלי גילה משהו עליה וזרק אותה. מגיל חמש עד גיל שבע או שמונה התחלפו מטפלות, כילד העדפתי להיות עצמאי״.

״איפה היה האבא שלך? סליחה שאני שואלת״.

״אני חושב שבדרכו הוא אהב אותי, אבל את העבודה הוא אהב יותר. הוא בקושי שרד את המוות של אימא שלי, במיוחד בשנים הראשונות אחרי שנולדתי. המעמד והכבוד שקיבל כרופא מנתח שמרו אותו בחיים״.

״אל תפסיק בבקשה״.

היין התיר את לשוני.

״תשמעי סיפור, כשהייתי ילד מפתח. באחד מימי הגשם הקשים בחג פורים, הייתי בכיתה ג׳, לא הצלחתי להיכנס הביתה״.

נזכרתי בתיק בית הספר שהיה על גבי ונרטב. קמתי ממקומי לשטוף פנים, והמשכתי בסיפור.

״אחת השכנות ריחמה עליי, הכניסה אותי אליה הביתה ונתנה לי מרק חם. ישבתי לאכול במטבח, היא הייתה עם בעלה בסלון. שמעתי אותה אומרת לבעלה: ‚אני לא מבינה את ההתנהגות של הרופא הזה, למה הוא דוחה את הילד שלו? אני לפעמים חושבת שהוא לוקח כדורים. אתה יודע, לרופאים יש יד חופשית למרשמים׳. את השיחה בין השכנים סחבתי הרבה שנים״.

״עכשיו אני מבינה טוב יותר את העצב שלך. אני רוצה שתדע, לא משנה מה יהיה, אתה תמיד אצלי בלב. לאבא שלך לעולם לא הייתי סולחת, גם אם היה גוסס לידי״.

היא הרגישה מלכה, עיניה נדלקו והאירו כל פינה. היא קמה באיטיות חושנית, וסימנה לי לשבת במקומה על הכורסה; הדליקה מוזיקה, כיבתה את האורות ונעה לאור פנסי הרחוב שחדרו מהמרפסת. בשמלתה הכחולה נופפה בחדוות נעורים השייכת לאוהבים, חשפה לזמן קצר את ירכיה החטובות, ואני ראיתי וחשקתי לגעת בתחתוני התכלת. אהבתי את החיוך שלה, לשפתיה נצמדו שתי גומות של חן, ובתווך פסעו שני טורים בשיניים צחורות. היא רקדה למעני.

״את נפלאה מנשים, כלילת החן״, חייכתי בתשוקה שגרמה לריקוד למשוך ולנוע עד לאפיסת כוחות, כשנפלה עליי בהנאה ובחיוך של נחת.

״עשה לך טוב הריקוד שלי?״

״אמרתי לך את מה שראו עיניי״.

לא התאפקתי ונשקתי לה, נוטף, ולחשתי:

״עכשיו גם סיפרתי לך מה הרגשתי״.

אילנה קפצה בבהלה כאילו פגע בה ברק, ואצה לשירותים.

הנשיקה החצופה הזכירה לי מעשה דומה שהציל אותי מהחיילים הסורים. כשאילנה התעכבה בשירותים, נזכרתי איך למדתי מנשים להשתמש בחיוך בעורמה. לכל אחת מהנשים שמהן למדתי הייתה שיטה משלה, ולכולן היגיון בסיסי אחד – גבר יכול להתגבר על הכול, מלבד על הפיתוי. שמרתי במוחי את הנוסחה לשעת כושר.

במהלך פעולה חשאית בסוריה ערכו חיילים סורים חיפוש ברחוב שעליו השקפתי. לידי הייתה חנות בגדי נשים. ראיתי אותם ונכנסתי לחנות. למזלי, הייתה שם תיירת אירופאית שחיפשה צעיף לראשה. לקחתי אחד מהצעיפים ושמתי על שערה, ובחיוך קירבתי את פניה לשפתיי. החיילים נכנסו וראו זוג אירופאי מתנשק.

אילנה חזרה מהשירותים. את החדווה החליפה בסערה.

״אני לא אוהבת נשיקות בהפתעה, טוב?״

למען האמת, בנושא הזה מעולם לא חשבתי לעשות כדבריה.

״את זוכרת את משחקי הדומינו מהטלוויזיה? היום קוראים לזה ‚אפקט הדומינו׳ שמסביר איך ייתכן ששגיאה אחת יכולה להפיל חללים״.

״בטח, הייתי משחקת עם חברות, בעיקר בחורף״.

״היינו מעמידים קוביות של דומינו צמודות אחת לשנייה, ובמכה אחת של אצבע הפלנו טור ארוך של הקוביות״.

״ואיך הסיפור שלך קשור לקוביות?״

״באצבע אחת הפעלתי על עצמי את ‚אפקט הדומינו׳, מעכשיו החיים שלי ישתנו באופן מהותי, אני לא יודע לאן״.

״אני רואה שאתה מאוד עייף״, דיברה בטון שראוי לילד קטן. ״הכי טוב שתלך לישון עד הבוקר, תתפלא לדעת שמחר יגיע יום חדש״.

״יש סיכוי שגם בבוקר ארגיש ערב. אולי תשני איתי והמצב שלי בבוקר ישתפר?״

היא הסתכלה עליי בפליאה.

״הדבר האחרון שאני אעשה, בלילה כזה, יהיה לשכב עם שיכור שמחר ישכח הכול״.

״את טועה, גברתי, לא אני השיכור הלילה, הוא השיכור״.

שנינו פרצנו בצחוק משחרר וארוך. לא הפסקנו גם כשהיינו מחובקים במיטה. אילנה נרדמה תכף, היא לא הסכימה אפילו לנשיקה קטנה.

*

התארגנתי למפגש עם נדב בידיעה שהגיעה שעת האפס. באותו יום קבענו פגישה רשמית בבגדי א׳. הסתיימו המאמצים שלי לשכנע אותו לקבל את עמדתי. השיחות שעשיתי הבהירו לי את שתי האפשרויות שעמדו לפניי: ללכת עם הזרם ולא לדבר יותר בנושא, או לצאת ולהעז לפתוח בדרך חדשה בחיים. זהו, אין יותר מה לברבר, הצומת עמד לפניי, אני רק הייתי צריך לעשות את הפנייה הנכונה. השאלה היחידה הייתה: מהי משאלת הלב האמיתית שלי? הנחתי שרק ברגע האמת אדע.

צעדתי למשרד הקבלה של המפקד בציפייה שנדב ייקח על עצמו את ההחלטה, וישחרר אותי מהכאוס שבראשי. כל חיי הבוגרים היו בצבא. מיטב שנותיי הוקדשו ליחידה. אני לא מכיר משהו אחר וגם לא רציתי להכיר. התחושה שהייתה לי משיחותיי עם נדב חידדה בי את ההרגשה שכולנו בני זונות, מרגע שאנחנו מקבלים תפקיד. משהו באונה היותרת שבמוח מחליף קוד. כמו עבד כי ימלוך. או אז יוצאים לנו משפטים כמו ״חובה עלינו...״ ועוד קשקושים כמו ״אנחנו מוכרחים, זה תפקידנו...״ הנחתי כי ביחידה רוב הלוחמים הרגישו כמוני, ההבדל היה שאני אמרתי את מה שאני חושב. ההתנהגות שלי התחננה וביקשה עזרה, את זאת לא אמרתי.

הפקידה חייכה לקראתי ואמרה:

״יוסי, הם מחכים לך בפנים״.

הייתי לבוש במלוא תפארתי, מעוטר בדרגות ובאותות שבח. חשבתי לרגע שקרתה פה טעות, מי זה ״הם״ המחכים? הפגישה נועדה להיות רק עם נדב. שינויים שנעשים ברגע האחרון, אלה בדיוק הדברים שמטריפים לי את המוח ומעוררים בי חשד, הרי קבענו משהו, למה צריך לשנות?

הפקידה פתחה עבורי את הדלת וסגרה אחריי בשקט. מנהג היה לפקידות – הן ידעו הכול, והיחס לסגירת הדלת היה בהתאם למידת הרצינות של הנושא.

נדב והאלוף עמדו מאחורי השולחן. הבן זונה עשה לי תרגיל מסריח. הצדעתי ונשארתי לעמוד. לא באתי על תקן של נאשם, והם ציפו ממני לשבת. מניסיוני הפיקודי דמיינתי איך התנהלה השיחה ביניהם בנוגע אליי. האלוף אמר: נדב, אנחנו צריכים לעמוד על שלנו, בלי פשרות. אנחנו רוצים שיוסי יפקד על היחידה. ונדב, שמאוד רצה להתקדם לתפקיד הבא, הסכים עם האלוף, ובכך הסתיים הדיון. ליבי דפק בקצב כעוס, לא הייתי מורגל בהפתעות מסוג זה. אגלי זיעה זחלו על גבי, הרטיבו את התחתונים.

האלוף פתח ביובש, ואמר:

״נדב עדכן אותי בכל האירוע. יוסי, יש לך משהו חדש להגיד? אם לא, נתקדם כמתוכנן, אתן לך את המינוי ואת הדרגה. את הטקס נעשה בהזדמנות אחרת״.

עמדתי על דעתי ברעד, אולי מעודף שתייה.

זה מה שיש להם לומר? כללים של הטקס וזהו? לא הבנתי מדוע הפשיטו את האירוע מכל סממן רגשי. הרגשתי בחילה, היה נדמה לי שאמר: אוקי, הרגנו את החיה, בואו נלך לאכול, אני רעב. ציפיתי לשיחה אחרת. חום גופי עלה ואיתו קצב הלב. כבר לא עשיתי חשבון, נפשי בערה. הרגשתי שקול ההיגיון שלי התאחד עם רצון הלב. כל כוחות הגוף, הלב והשכל התחברו לדבר אחד. ליבי אמר לי: יהיה מה שיהיה.

״המפקד! אני חושש שאני צריך לבקש ממך לשפוט אותי על הריגה״.

הוא הביט בתדהמה בנדב, ואז חזר להביט בי.

״הצבא שלח אותך למשימה באזור רווי מחבלים ורוצחים שהסתתרו בלב האוכלוסייה״, דיבר במקצב צבאי שקול ובטון רשמי. ״קרתה טעות, ובזה תם ונשלם האירוע מבחינתי. כידוע, נעשה תחקיר ראשוני, ואין ממצאים שמשפיעים על ההחלטה שלי. אי לכך אני נאלץ לדחות את בקשתך״.

ביד רועדת קלות, נדב הגיש לי נייר לנגב את הזיעה שנערמה מעל הגבות.

״המפקד!״ אמרתי, אגרופיי קמוצים בחוזקה. ״אני רוצה לסיים את דרכי בצבא״, בשתי המילים האחרונות הרמתי את קולי: ״מעכשיו״.

היה ברור לי כי מדיבור כזה אין דרך חזרה. הרמתי דגל לבן, נכנעתי לרצון הלב, ועם המחיר עוד יתחשבן השכל.

הצדעתי, ושניהם נשארו בפנים חתומות. משלא קיבלתי הצדעה בחזרה, יצאתי מהמשרד ומהצבא. הפקידה הסתכלה עליי בדרכי החוצה בתדהמה. היא הכינה כיבוד לאירוע הענקת הדרגה.

נוכחתי לדעת שאלף מחשבות לא ישנו את החלטת הלב. כשהלב מחליט, השכל לא יכול להתנגד. הנה חמדי הגיע, מעניין מה הפעם. כמו נקישות על דלת ראשי, בא חמדי ובשורה בפיו:

״אני גאה בך, תמיד אמרתי לך שאתה חייל של אלוהים ולא של מלחמות״.

את תחושת הכישלון והאכזבה הכרתי משנים קודמות. כבר אז ידעתי ש״רגש כואב״ הוא לא התנחלות בלב שלי, ובדידות היא תוצאה של סיפור שמכרתי לעצמי. בשביל להציל את עצמי מהרגשה רעה, עוד כשהייתי ילד השתמשתי בתחמנות. הייתי מכריח את עצמי, רשמתי מטרות שאליהן אצטרך להגיע. אמרתי וחזרתי: אני מסוגל לכך, אני אדם בוגר ועצמאי. אם בגיל שבע דאגתי לעצמי בכול, היום יהיה קל יותר. את הצהרת העצמאות שלי גיבשתי בגיל שש עשרה, והיא זו שהפכה עבורי לאבן יסוד בחשיבה.

בבוקר של שבת הייתי לבד ומשועמם. הרגשתי את השקט בבית, עד כדי כך ששמעתי זבוב כועס מרחוק. לקחתי ספר קריאה להעביר את הזמן, ואחרי דף אחד הבנתי שאני לא באמת קורא. פניתי למחשב כדי לשחק, והמסכים נראו בעיניי ערימה של שטויות.

חשבתי שאני סתם ילד אומלל, והרגשתי עצוב. אכלתי, שכבתי, נרדמתי, ככה עד הערב, מתבוסס ברחמים, הזנתי את העצב שבי. אבא היה בעבודה. שמעתי דפיקות על הדלת, ובפתח עמדה השכנה מיקה, שהייתה גדולה ממני בשנתיים ויפה מכל השכונה שבעתיים. היא הייתה לבושה במכנסיים קצרים ובחולצה קיצית חצי שקופה, בלי חזייה. קיבלתי סחרחורת קלה ונשענתי על המשקוף. שכחתי להזמין אותה להיכנס.

״היי יוסי, המחשב שלי הלך ואני צריכה לסכם עבודה למחר, אפשר?״

המראה שלה, החיוך, השיער והדיבור היו כמו אלף רקדנים שבאו להופיע לכבודי.

״בטח, אין בעיה, המחשב כרגע פנוי״.

מיקה שקעה במלוא המרץ בהכנת העבודה במחשב שלי, ואני הגשתי תה ועוגיות. היא אמרה שהיא רוצה עם שניים סוכר, והייתי הכי מאושר. בזמן הזה קראתי בספר שהיה מעניין ומותח, לפעמים העיניים שלי קפצו להציץ מאחור על רגליה, וכמו אוויר עברו שלוש שעות, היא סיימה והלכה.

הייתי הנער הכי מאושר בעולם, איך ולמה? באותו יום הבנתי שההרגשה שלי תלויה במידה רבה בסיפור שסיפרתי לעצמי. מיקה באה והייתה איתי, אך למעשה היא עבדה עד לרגע שהלכה, אין לי מושג למה הייתי עליז כל כך, הרי היא לא החליפה איתי מילה.

לוּ רק הייתי יודע ללכת על הקו המחבר בין המציאות לדמיון, הייתה זו יופי של התחלה. חמדי אמר:

״אל תתבלבל, חמוד, הדמיון הוא עולם בלי גבולות. רק בשבילו יש לנו סיבה רצינית לחיות, בלעדיו המציאות היא שממה. אם אתה לא מאמין, תנסה ולוּ רק פעם אחת, יום אחד, לחיות רק במציאות, ללא דמיון״.

עוד על הספר

הלוחם שכבש את הרוח צוריאל בשארי

פרק 1


״הרגתי ילדה!״ צעקתי, ״יריתי בילדה בת עשר!״

נדב, המפקד שלי, שתק והסתכל עליי בעיניים פעורות. צעדנו בשדה, בשביל שבין השיבולים.

״אתמול אמרת לי ‚תתקדם׳. בלילה שאלתי את עצמי: לאן אני צריך להתקדם, ואיך אפשר להוריד את אות הקין הזה ממני?״

הייתי עייף ועצביי מעורערים. מבטו התעלם ממני – בניגוד לשיחתנו הקודמת, הפעם הוא שתק. עצר מדי פעם, התכופף ותלש שיבולים מהשדה; נעמד בגבו אליי, הרים יד למעלה, פורר את גרעיני החיטה על האדמה וכאילו זרה מלח על גופי המדמם.

״עשית מה שעשית, היא נהרגה מכורח הנסיבות. לא התכוונת לפגוע בה. וזהו״.

שנים רבות היינו יחד בצבא. הרגשתי אותו חי ותוסס בליבי. ממנו למדתי להיות לוחם ומצטיין. נדב ידע תמיד שהוא יכול לסמוך עליי.

בין הפרדס לשדה השיבולים צמחו אבנים ישנות אחת על השנייה, והיו לחומה מבדילה. ביום ההוא קמה גדר וחצצה בינינו, והאמון פרח כמו פרפר ששתה צוף מהפרח.

״נדב, אנחנו בדרך שאין לה קצה, וכל הזמן אתה לא מסתכל עליי, רק מהנהן בראש״.

פניו הרחבות היו רציניות. עצרתי וקירבתי את פניי לפניו.

״אני חושב שגם לך לא קל עם זה, נכון נדב?״

הוא נעצר והסתכל עליי מקרוב.

״לא רק לך קשה. גם אני מרגיש לא נעים״, אמר בלי היסוס.

מילה אחר מילה הכאיבו לי בחזה. לוּ לא היו מקדמים אותו בגלל דבר כזה, האם גם אז היה לו ‚לא נעים׳? בגלל הילדה או בגלל הדחייה? ברור שהמניע לתגובותיו היה אחר – זה לא נדב שהכרתי. חשתי צורך עז לנענע אותו בכתפיו ולנער את מוחו הקפוא.

״תסתכל לי בעיניים״, אמרתי.

הוא הרים את מבטו המתכתי כאילו הייתי אויב. עיניו היו מול השמש, ובלט בהן הצבע ירוק־צהוב, צבע לא אמין.

״אתה יכול לחשוב פעם אחת שחוץ ממך יש עוד עולם״.

נדב שתק כמי שבלע את לשונו. הוא לא היה מורגל בדיבור ישיר.

מוקדם יותר גררתי אותו מהמשרד החוצה בתירוצים שונים, עד שהסכים. רציתי שנדבר פנים אל פנים בטבע, שם הסמכות רלוונטית פחות. גל של כאב נפלט ממני ועימו חבר. אין טעם להמשיך לדבר, הלב התבייש ונעלם מהשיחה. התרחקתי לכיוון הרכב ומלמלתי לעצמי את השיר של זוהר ארגוב:

״בדד אלך...״ המשכתי לנגן את העצב במילותיי, ״לאן אלך ואין לי מקום״.

נסעתי חזרה הביתה. ניסיתי להתרכז בכביש, אבל בסיבוב, בלי לשים לב, כמעט חציתי לנתיב הנגדי. הרכב שנסע מולי צפר חזק, ובאינסטינקט הצלחתי לחזור למסלול.

אהבתי את הצבא וראיתי לפניי מסלול קידום ברור, הצטיינות ועלייה בסולם הדרגות. לא שיערתי שרגשותיי ישפיעו על חיי וידרשו ממני, גם במחיר דמים, לפוצץ את חומת המגן. כל פעם שעברתי ליד הלוחמים שלי הרגשתי בעיניהם הדוקרות. כיום אני מקנא בכל איש ואישה שלא עסוקים בשאלת טוהר המידות.

כשחיפשתי תמיכה מנדב עבור החיילים שלי, התגובה שלו הייתה:

״זה יעבור. מחר יהיה להם סיפור חדש להתעסק איתו״.

*

נכנסתי הביתה בטריקת דלת, והמשקוף עמד לצאת מדעתו. בלעג אמר לי: כמה אומץ אתה צריך בשביל לטרוק דלת חסרת לשון. התקרה האקוסטית רעדה, ונפלה ממנה חתיכת קלקר מרובעת. הרגשתי שנסחפתי, ודרשתי מעצמי לתקן את הכעס. עמדתי על כיסא כדי להשיב את החתיכה החסרה למקומה.

במרווח שבין הגג לתקרה האקוסטית גר עכביש קטנטן וערמומי, שארב לפרפר שחיפש לעצמו בת זוג. חוטי העכביש לכדו את הפרפר ונכרכו סביבו. קשרתי את מצבו האומלל של הפרפר הכרוך לגופה של הילדה העטופה בבד שעשוי מחוטים דומים. ליבי יצא אל בני משפחתה – פתאום באמצע היום אין להם ילדה. אולי הייתה המצחיקה של הבית או החכמה והשובבה? מה זה משנה? הכאב נשאר זהה.

שכרתי יחידת דיור במושב קרוב לבסיס, מתחת לבית ישן שבו גרו בעל הבית, אשתו ובתם אילנה, גם היא כמוני, בת שלושים ואולי קצת פחות. החצרות בשכונה היו ללא גדרות, ומול דירתי צמחו עצי צאלון עם פריחות אדומות וברושים שגדלו פרא.

השקפתי מהחלון על הדשא המוזנח, שבאמצעו עץ תות גדול. לא ידעתי איפה להניח את מחשבותיי, עד שהכלב של השכן קפץ לביקור, נבח מול חלוני ומדי פעם הסתובב סביב עצמו בכעס כשניסה להשיג את הזנב שלו. יצאתי אליו ונתתי לו חטיף וליטוף שהרגיעו אותו.

עוד לא מצאתי חטיף ראוי להרגיע את הרגש שלי. חבל שאילנה לא הייתה בבית. השתרעתי על המיטה וחשבתי שהשינה תמציא לי תשובה.

התקשיתי להירדם. חריקת משאית נשמעה מרחוק, כמנהגן הן חורקות הרבה זמן לפני העצירה המוחלטת. הסתכלתי מהחלון, וחייכתי למראה אילנה – היא ירדה מהמשאית באיטיות, בהחלט דרך מיוחדת של עובדת בכירה בבנק להגיע מהעבודה. היא הלכה על השביל שהוביל לביתה, בצליעה קלה. נופפתי לה לשלום, והיא השיבה בחיוך.

״את יכולה לרדת אליי לחמש דקות?״ צעקתי אליה כדי להתגבר על רעש המשאית.

״בשמחה״, אמרה, ״אני מתארגנת ובאה״.

אילנה נולדה עם עקמת גב וא־סימטריה קלה בין שני צידי גופה. יכולתי לדבר איתה כמעט על הכול, מלבד על אהבה. פעם ישבנו קרובים על הספה.

״אתה נמשך אליי?״

את התשובה היא קראה במבטי וחייכה. ליטפתי את ידה.

״מאוד״.

״תנשק אותי כמו גבר אוהב״.

רגע קצר התנשקנו, ראשי הסתחרר עד שאילנה קמה ואמרה:

״מספיק להיום, הגענו רחוק״.

רציתי אותה, אבל משהו עצר בה, הסברתי לעצמי בשביל להרגיש בנוח.

מדי פעם סיפרה לי אילנה על אימא שלה. היא הייתה מחכה לה במטבח כשחזרה מבית הספר, כדי להסביר לה על החיים במקום לשאול אותה לשלומה או איך היה בכיתה. הדבר בלט בימים הרגישים של אילנה, בתקופה שהשדיים שלה רק החלו לצמוח. אימא שלה הטיפה לה יום ולילה:

״תיזהרי מגברים, לכולם יש רק דבר אחד בראש״.

״מה זה עשה לך?״ שאלתי.

״היא דיברה ודיברה, אני חשבתי על דברים אחרים כדי לא לשמוע את מה שהיא אומרת. כשהייתי בוכה, היא הייתה צועקת עליי ואומרת: ‚תפסיקי לבכות, תלמדי לחשוב איך לא בוכים׳״.

״לפי התוצאות הצלחת לעמוד יפה מול שטיפות המוח שלה״.

״תודה, איש מתוק״, היא אמרה והרכינה את ראשה בחיוך מבויש. ״אתה תמיד תספר לי מה עובר עליך, נכון?״

לעיתים פתחתי צוהר קטן, כמו בתא וידוי, נגעתי בקצות הרגש שלי, נצרבתי וברחתי. באחת הפעמים היססתי אם לשתף אותה. היא אמרה:

״דבר, ממה אתה מתבייש? אתה יודע שאני משוגעת יותר ממך, אז ספר״.

היא רצתה לגרום לי להשתחרר, אך לי היה רצון סמוי שנדע אחד את השני כמו שאדם ידע את חוה. החלטתי לספר לה על חמדי, סיפור מוזר אבל אמיתי.

ביחידה, כחלק מההכנות לפעילות מבצעית, התחפשתי לעבריין ערבי ונשלחתי להתאמן בכפרים ערביים בארץ. הכינוי שלי היה חמדי. עם הזמן גם שלחו אותי לבית ספר למשחק, שם למדתי להזדהות עם הדמות. ישנתי ואכלתי איתו, ועם הזמן למדתי לכבד את דעותיו ולהתייעץ ביחד.

״מי אתה עכשיו? מתי אתה חמדי?״ שאלתי את עצמי כשלא נעמו לי הערותיו.

״חמדי הוא חלק ממני, חסר צבע, מין או גזע. הוא נוהג לומר את האמת, ומשמש מעין קול שני למחשבות שלי. כשיש לי ספק בין שחור ללבן, ואני חושב על מצב ומנסה למצוא כיוון לפתרון, הוא מזכיר לי שהחיים זה לא מטבע, יש יותר משני צדדים. לך אין יותר מדעה אחת?״

״רעיון חכם, אהבתי״, עניתי בשאלה: ״יש לזה גם חסרונות?״

מאחר שלא מצאתי תשובה הגיונית, השתיקה הייתה מעשה נבון.

הבעתי את רגשותיי במחברת כתיבה. לא כמו יומן, שבו כותבים מה אכלתי, לאן הלכתי ומתי קמתי, אלא על גיבורים דמיוניים, כמו ״חמדי״, ״קפטן אמריקה״ ועוד.

עדיין הרהרתי כשאילנה נכנסה אליי בחיוך.

״היום היה לי יום מוצלח. תבקש משאלה והיא תתמלא״. היא בחנה אותי. ״אתה לא נראה טוב, מה הבעיה?״

״אני לא ישן טוב״, אמרתי. ״אני צריך לראות רופא פרטי, כי אני לא רוצה שידעו על זה ביחידה״.

״תן לי כמה דקות להשיג את הרופא שלי, הוא תותח. מטפל בכל הבנקאים״.

אילנה יצאה לרגע לדבר. הופתעתי לשמוע שהגביהה את הטון בנחישות.

״הרופא שלי יקבל אותך בעשר בערב. אמרתי לו שיש לך בעיות שינה ומחשבות מטרידות. בדיוק מה שאמרת לי להגיד״.

״תודה, אילנה״.

״בשבילך אעשה עד חצי המלכות״, אמרה ופנתה לצאת. ״אני חייבת לרוץ. שיהיה בהצלחה״. אחרי דקה היא חזרה. ״אני חייבת להגיד לך משהו, חצי בצחוק והשאר ברצינות, אתה תחליט מה ביניהם נכון. חשבתי עליך אתמול בלילה, והחלטתי לספר לך. אתה גבר רגיש ומתחשב. אם אני לא אראה כאן אישה, אני אבין שאתה מחכה לי, הבנת נסיך?״

לא הגיוני שלא הבינה אותי, השיחות המבטים והנשיקות – בכולם היה מסר אחד. אני לא אלוהים שמעדיף להיות לבדו. נהניתי להיות במחיצתה של אילנה, היא נהגה להגיד כל מה שעלה בראשה. הבעיה הייתה שמצב רוחה לא תאם את עונות השנה, ולא הייתה אפשרות לדעת מה ילד יום.

פתחתי את המחברת הסודית שלי והתחלתי לכתוב במרץ. כתבתי בשמות בדויים. העיפרון רץ והמילים עפו. סיפרתי על עצמי, ותמיד הוספתי שקר קטן, שיהיה לי נחמד. כשהיו לי לבטים, חמדי היה עזר כנגדי. הוא היה איתי במבצעים שבהם הייתי לבד, ללא גיבוי או קשר לשאר הלוחמים.

אהבתי את החופש שחמדי האמין בו. הוא לא עשה חשבון לסביבה ולדעות של חבריו. היה לו משפט קבוע:

״כל עוד אני חי יגידו שאני לא בסדר, וכשאמות ידברו עליי טובות. כשאני בקבר כבר לא מעניין אותי מה חושבים, ומבחינה זו אני בקבר כבר שנים״.

עוד הוסיף חמדי ואמר:

״אתה נמצא במצב לא נורמלי, מלחמת גרילה, וילדים שמסתובבים לך בין הרגליים. תפסיק להאשים את עצמך. אם אתה רוצה להתאבל על אימא שלך, סבבה. אל תשליך את האבל על האימא המתה שלך לילדה״.

*

קראתי במחברת פעם נוספת. הניסיון לכתוב עלה יפה, מי יחשוב שחמדי הוא אני? הגעתי למיצוי שעת הכתיבה, צריך לדעת לסיים בזמן, אחרת עוד אכתוב שטויות. אומרים שהנייר סובל הכול, אז זהו שלא – האותיות שיצאו מראשי השמיעו קולות חריקה. הפסקתי להציק למחברת.

נסעתי לתל־אביב, לביתו של הרופא. הוא היה נמוך ממני בראש ומבוגר ממני בעשר שנים בערך. בטנו הייתה מעוגנת בכרס נאה, שהעידה כי האיש אהב את החיים הטובים. ערכנו היכרות והתיישבתי, הקירות היו עירומים מתמונות, רק בפינת החדר היו תלויות תעודות. הוא גלגל את כיסאו אליי, טפח על ירכי כדרכם של חברים, ואמר:

״מה הבעיה, יוסי?״

דיברתי בשטף במשך רבע שעה, בקושי נשמתי. רק דיברתי ואמרתי הברות, מישהו הקשיב לי והתלהבתי. כשסיימתי לספר לא זכרתי מאיפה התחלתי, זרקתי את שתי ידיי על הברכיים עד ששמעתי קול חבטה. לא הרגשתי כאב ברגליים, רק הקלה בחזה.

״זה הסיפור שלי״.

שמעתי קול רחוק מעבר לים:

״אין ספק שעברת חוויה קשה, שהוציאה אותך מהחממה שבה הסתתרת עד היום״. הוא דיבר בשקט. ״אני אתן לך כדורי שינה לכמה ימים, והפניה לטיפול״.

״תודה רבה, דוקטור״.

זרקתי את המרשמים ואת הכדורים. חשתי הקלה מכך ששפכתי את הלב שלי לאדם זר.

למה הוא התכוון כשאמר: ״הסתתרת עד היום?״ חזרתי כמה פעמים על דבריו.

סוף סוף הגיעה מונית ולקחה ממני את המחשבות. לא בא לי על אף אחד, פחות אנשים ופחות דיבורים. הראש שלי עדיין היה מעונן חלקית. חמדי אמר:

״תיזהר משימוש בכדורים, הם ישרפו לך את המוח, וגם אותי. כבר עדיף שתשתה וודקה כמה ימים ותירגע״.

לא היה לי מושג מה צריך לעשות. נהג המונית התפרץ לשיחה עם חמדי, ושאל:

״לאן?״

״לפאב טוב שאתה מכיר, מקום שאפשר לשכוח״.

לנהג היו שפתיים עבות, שהעידו בו כי הוא איש חם ומלא רגש; לשפם הדק המטופח להפליא משמעות אחת: אני שייך לעדה העיראקית.

״מה אתה רוצה לשכוח?״ שאל.

״אם אספר לך, אהיה חייב להיזכר״.

״שמע, עיוני, יש לי בעיה״, דיבר ברכות לא אופיינית לנהגי מונית, ״הייתי רוצה לדעת אם יש עוד גברים שחושבים כמוני על נשים״.

הוא דיבר לאט כדי שאבין, ולאחר כל מילה הרים את ראשו והביט למושב האחורי דרך המראה.

״אני כרגע חצי ענן, אין לי דעה״.

״מה זה חצי ענן? לא שמעתי אף פעם דבר כזה״.

״מוח שלא מתפקד, ושומע באוזן אחת״.

״הבנתי, אז אנחנו הנהגים מסתובבים ככה כבר שנים... בלי מוח בכלל... כוס אומאומק״, הוא הרביץ קללה לנהג שחתך אותו, והמשיך לשוחח איתי בנועם: ״תשמע, אני יגיד לך מה שאני חושב, ואתה תגיד אם זה נשמע לך, טוב?״

״תתקדם, אני שומע״.

מאחור ראיתי את העורף העבה שלו. הבנתי למה נאמר על היהודים ״עם קשה עורף״, ושלחתי את ידי לחוש את העורף שלי. ראשו של הנהג היה עמוס בג׳ל מבריק, ושערותיו הדלילות היו מסודרות כמו קווים ששורטטו בסרגל.

״לדעתי, הנשים מנצלות את הגברים. הם מסתכלות עלינו כמו על קופים, בבונים ממש, שאין לנו שליטה״.

הנהג הביט במראה, חצה נתיב והמשיך בדבריו:

״נשים שחושפות מעט מהירך או חצי עליון של שד, והעיניים שלנו הגברים מאבדות היגיון. זה בגלל שנולדנו חרמנים. אתה שומע? אתמול בלילה הייתה לי נסיעה לאילת, ולמונית עלתה בחורה יפה, בשמלה קצרה ורגליים ארוכים. בדרך היא שיגעה לי את העיניים״.

הוא העביר יד על שיערו, ובד בבד בחן במראה את ההקשבה שלי.

״אמרתי לה: גברת, מפריע לי בנהיגה מה שאת עושה ברגליים, סוגרת־פותחת. היא אמרה: ‚אל תתרגש, אני הייתי פעם גבר׳. יעני טרנס... משהו, לא זוכר בדיוק מה המילה. המוח שלי התהפך, ורק חיכיתי שהנסיעה תיגמר, יותר לא הסתכלתי עליה. יצאה לי הנשמה עד שהגעתי לדלת הכניסה של המלון. היא אמרה: ‚אתה קוף מגודל. כשחשבת שאני אישה, כמעט עשית תאונה, וכשאמרתי לך שהייתי גבר, לא הסתכלת פעם אחת על הרגליים שלי. לידיעתך, אני אישה ונולדתי אישה. אני עושה מחקר, זה הכול. ועכשיו מגיע לך טיפ, להתראות׳. הרגשתי שאני נהג מונית בלי מוח, מה שאמרתי לך קודם. האישה צדקה במאה אחוז, איזה בבון אני, אתה מבין? תגיד, סליחה שאני שואל, גם אתה היית משתגע?״

״אתה ידעת שאלוהים גירש רק את הגבר מגן עדן, ולא את האישה?״ עניתי. ״לגבר הוא אמר, ‚בזיעת אפך תאכל לחם עד שובך׳. הבנת?״

״בחיאת רבק, חמישים שנה אני נהג מונית, ועד היום לא שמעתי הסבר כזה. כל שבת אני הולך לבית הכנסת, הרב אף פעם לא דיבר ככה. תגיד, מה אלוהים התכוון שנעשה?״

הוא שאל בכל הרצינות, כשאני סתם השתובבתי עם המילים. ניחא, בסוף הוא יבין.

״אנחנו הגברים צריכים לעבוד קשה ולהזיע בשביל לזכות באהבה, לכן אנחנו צריכים לעזוב את ההורים וללכת אחרי האישה״.

״רגע אחד, אחרי כל אישה?״

״לא, רק האישה שלך״.

עיניו נפקחו לרווחה, והוא הסתובב אליי בדאגה ואמר:

״אז אין סיכוי שנצליח, עכשיו הבנתי למה אנחנו כאלה״.

צחקתי וירדתי מהמונית, הלכתי משם ועדיין שמעתי את קולו של הנהג:

״וי וי וי, יארבי״, אמר שוב ושוב.

שיחה סתמית יכולה לגרום להרגשה טובה. הרבה יותר מאשר לקחת כדור.

הגעתי לפאב פינתי, החלונות היו אדומים ומעוגלים במקביל לכביש המתעקל, ובפנים האורות בתקרה הסתובבו במעגלים. הצבעים התחלפו ביניהם וגרמו לסחרור. איזה כיף! נהג המונית הביא אותי למקום הנכון. כבר נאמר במקום כלשהו, שעם היגיון קשה להוכיח את קיומו של גן עדן, עם אלכוהול קל יותר.

התיישבתי על כיסא גבוה צמוד לדלפק, בקצה המרוחק. לקחתי מפיות נייר, ביקשתי עט מהמוזג וכתבתי. מדי פעם הסתכלתי עליו כשהכין משקאות. על גבי הייתה תלויה גלימת שופט, גלימה זו הייתה נחוצה לי, נוח יותר לשפוט אחרים.

לקראת סוף הערב ראשי לא היה יציב, החזקתי אותו בפוזה של ״האיש החושב״. ראיתי את המלצריות דוקרות הזמנות למכביר על לוח ההודעות בעזרת מסמר, האינטרנט לא עבד. המוזג הפך את הפתקים למגשים עמוסי משקאות בצבעים שונים, בזריזות ידיים מעוררת קנאה.

ליד אחד השולחנות ישב לקוח עצבני. הוא צעק על המלצרית, ונשמע קול שריסק את האווירה כמו זכוכית. האיש האדים מכעס.

״את לא מבינה כלום, כמה פעמים אני צריך להסביר לך?״

המוזג קלט את המצב, לקח את ההזמנה מהאיש, הכין במהירות את המשקאות ושלח את המלצרית בחיוך מחייב חזרה ללקוחות. חוכמה רבה הייתה בתגובתו. הוא ראה את הבעיה ופעל בצורה נפלאה, כך גם אני פעלתי בשעת מלחמה. בעת שלום כמו בימים האלה, לא ידעתי היכן להניח את רגליי.

בוקר וערב שיננתי: באצבע אחת קטנה, סיימתי שלושים שנה מחיי.

זיכרונות מימי ילדותי השתחררו עם האלכוהול. בגיל עשר בערך, שמעתי את אבא מדבר בטלפון עם אישה, כך היה נדמה לי. הוא אמר לה:

״אל תדאגי, אני אביא לך את הכסף״.

לאחר מכן היו צעקות וקללות שלא הבנתי. אחרי אותה שיחה ירדתי למטבח וראיתי את אבא זרוק על הספה, על הרצפה הייתה קופסה פתוחה שממנה נפלו והתפזרו כדורים אדומים, כמו מסטיקים קטנים, ולאבא יצא נוזל של שינה מהפה.

הלקוחות והמלצרים נראו לי מטושטשים, והאורות ערבבו את המשקאות בראשי. בקושי זכרתי לאן אני צריך לחזור, ולמה כתבתי על מפיות מעין שירים וזיכרונות. למי שוררתי? לאימא, לאבא, לצבא שברח ממני או לאישה שאין לי? אני לא חושב שאני אומלל, רק עשיתי לעצמי רשימה של מה שיש לי, ואין לי.

יצאתי מהפאב בעודי נשען על הכיסאות כדי לשמור על יציבות. חמדי כעס ואמר:

״בושות אתה עושה. נכנס לפאב ואתה לא יודע לשתות, בושה. אפשר גם בירה או שתיים, לא חייבים לאבד את הראש״.

המבט של היושבים בפאב היה מלא הבנה, אולי כי זגזגתי כמו כל המדינה, בתקופה שרק התחילה מגפה עולמית שנקראה בשם הפיוטי ״פצפוצי קורונה״. קבוצת צליינים שביקרה בארץ הדביקה ישראלים. איש לא ידע בוודאות מה משמעות הדבר, שמועות ופיסות של מידע טלטלו את הממשלה.

בתחנת האוטובוס הקרובה חיכיתי למונית. הנהג ניסה לספר לי משהו, כדרכם של נהגים, ואף שפתח חלון לאוורר, לא נעים, נרדמתי. כשהגענו לביתי הוא העיר אותי בעדינות. נתתי לו טיפ יפה וזחלתי אל המיטה.

*

בבוקר קמתי עם ראש מפוצץ. שתיתי קפה ועוד קפה עם אקמול. בערב הקודם הייתי המשורר של הפאב, כאילו, ובאותו בוקר זמזם הלחן בראשי. רציתי לקחת בגדים מהארון ולהתלבש. לבגד יש יכולת הסוואה, משום שהוא בוגד בצורה המקורית של האדם. בגד שלבשתי הסתיר את צורתי האמיתית, היו ימים שהתחפשתי לאישה בשעת הצורך, הבגד העיד על מצב הרוח שלי. ידית הדלת בארון השלדים שלי הייתה מחוברת בעזרת בורג רופף, ובזמן שנפתחה השמיעה צליל צורם. היות שלא היה לי ארגז כלים מתאים להתמודד עם השדים שבתוכי, נמנעתי מלפתוח את הארון, ולבשתי את הבגדים מאתמול.

ניסיתי להירגע ולעצום עיניים, מין תרגיל להקשבה פנימית, כמו שמלמדים שליחי הבודהיזם המעודדים לקבל רגשות כואבים ומלמדים על חשיבותה של הקבלה בהורדת עוצמת הכאב.

חשבתי ליצור קשר עם הורי הילדה מחברון ולומר סליחה, טעיתי. לפי דת האסלאם ולמיטב ידיעתי, לא לסלוח נחשב לבלתי נסלח.

הלכתי ליחידה בבסיס כדי להתייעץ עם שניים מחבריי הטובים. הייתי זקוק לדיבורים, אפילו סתם לקשקש. איפה הימים שהייתי נכנס לסלון של השק״ם, כשחיפשתי לשחרר כעסים עם החבר׳ה? היינו שותים קולה ואוכלים ופלים, מתפרקים וצוחקים זה על זה.

בימים היותר טובים שלי, הייתי מתבודד עם ערכת הציור בפרדסים, ומנסה לצייר מחשבות עם תפוזים בירוק.

הגעתי למשרדי בבסיס וחיכיתי. הסתכלתי על הקירות שקושטו בתמונות שלי עם חברים ועם אח״מים. ידעתי שנשארו חודשיים עד שאני אמור להחליף את המפקד, נדב, באחת היחידות המובחרות של צה״ל.

שניים מחבריי הטובים ביותר נכנסו למשרד. הדלת נפתחה באיטיות שלא כבדרך כלל, סמל ב׳ נכנס, התיישב ונאנח. סמל א׳ נשאר לעמוד, ופתח את דבריו בהתרגשות:

״יוסי, אתה השתגעת? מה עובר עליך? כולנו מכירים את הסיפור, ואף אחד לא חושב כמוך. ראית מה קרה לדודו ולא באשמתו, אתה זוכר שהלכנו לחזק אותו, אתה יודע שאנחנו צבא מוסרי, אני לא צריך להגיד לך. לפעמים יש טעויות, מי כמוך יודע״.

הוא ניגב את המצח בזמן שדיבר.

סמל ב׳ הרגיש שאני במקום אחר, נעמד, החזיק בכתפיי והסתכל לי לתוך העיניים כמו שחיזקנו אחד את השני בפעולה שלפני האחרונה.

״אם צדק אתה מחפש, כדאי לבקש רחמים לשני העמים. במלחמה כזו יש רק מפסידים״.

הרעד ברגלו עבר לאצבעותיי והמחיש לי עד כמה אנחנו נרגשים. הרכנתי את ראשי והסתכלתי על הרצפה, הראש היה כבד עליי. חיפשתי פתח להיעלם מכולם, לא נעים להיות מול החברים בייאוש.

״אני לא יודע איך להגיד את זה״, אמרתי, ״מאז שהילדה מתה ירד עליי מסך שחור. עד כדי כך שלפעמים אני מתעורר באמצע הלילה עם גרון חנוק. נגמר לי הכוח להתמודד עם המוות. אני מודה, נגמרתי״.

סמל א׳ התיישב והרכין ראש, שתי ידיו היו שעונות על ברכיו, והוא החזיק בראשו שלא ייפול.

״אתם יודעים, כל חיי הייתי צריך ללכת על גשר צר, לבד בלי אימא. בצד אחד של הגשר, אבא עמד עם הגב אליי, ועליו היה כתוב: אם תהיה טייס אני אסתובב אליך. מהעבר השני של הגשר הייתה תהום אכזרית פעורה, הבית של הגיהינום״.

השניים הקשיבו ולא אמרו דבר.

״בתיכון, במקום לצייר ולכתוב כמו שאהבתי, הייתי ספורטאי כדי שיהיו לי חברים, ומאותה סיבה גם בצבא הייתי המצטיין. חוץ מכם, החברים ביחידה, אין לי כלום״.

סמל א׳ קם, הושיט לשנינו יד לחיבוק משולש בעמידה שפופה, ואמר:

״יוסי, אנחנו מבקשים שתחשוב״.

הוא יצא מהחדר. סמל ב׳ חיכה שנהיה לבדנו.

״אתה המפקד שלי, היית לי דוגמה ללוחם אמיץ והלכתי אחריך בלי שאלות. שם אתה המפקד, היית נחוש ומנצח, בעיניך המלחמה על המדינה הייתה הכי מוצדקת. כך טענת בלהט״.

ניסיתי לומר משהו, אך הוא המשיך:

״עוד לא סיימתי״.

שתקתי ונתתי לו להשמיע את דבריו.

״בשביל מה סיפרת לנו את סיפור הילדות שלך? זה היה כדי שנצדיק אותך או שנרחם עליך? מצטער שאני אומר לך, צריך אומץ לשים את הלב איפה שכואב, אותי לא שכנעת״.

גם הוא עזב את החדר בכעס.

לאחר כדקה חזר ואמר:

״יש לי עוד משהו חשוב להגיד לך. לצערי, אתה עוד לא יכול לאהוב אותנו כמו שאנחנו אוהבים אותך. אולי בגלל הילדות שלך. למען האמת, זה כבר לא חשוב, ולכן אתה לבד בהתמודדות״.

הרגשתי שהנותר ממוחי עמד להתפוצץ. הזעתי והרחתי את ריח גופי החזק, ריח של גווייה.

כאשר נרגעתי מעט ויצאתי, עמדתי עוד דקה להביט מהמדרגות. שלחתי מבט קצר לכיוון בניין המגורים, המקום שבו העברתי לילות רבים. מרחוק ראיתי קבוצת לוחמים סקרנים שבהו בשאלה: מה עלה בפגישה וכיצד הסתיימה?

קולו של חמדי הדהד:

״תשמע, חברי, העבר תמיד יבוא וידפוק על הדלת. אל תיתן לו להיכנס. בשביל מה שמו את העיניים מקדימה? תסתכל לכיוון העתיד. אין לך כרגע יכולת להתמודד, שחרר את העבר ותתקדם, תשאיר את היללות לשועלים״.

״בנזונה, אתה יכול לדבר אבל אני צריך לבצע״, מלמלתי.

*

נסעתי מהבסיס חזרה לדירה, אותה דרך שעשיתי מדי יום, אך באותו יום היא הייתה גבול מפחיד בין האתמול למחר. שמעתי את עצמי ממלמל את הפסוק שהיה כתוב ביציאה מהבסיס, ונכתב עבור הלוחמים לפני יציאה למבצע: ״גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עימדי״. בשעת מצוקה חיפשתי אלוהים פנוי בשביל לצעוק אליו, לא בטוח ששמע.

עצרתי בצד ליד שדה תלתן, שאותו הכרתי מתחילת העונה כשהתחיל לנבוט. נשכבתי על הגב בתוך הירוק. אחר כך הרמתי את גופי מהחול והתחלתי ללכת בשדה. הסתנוורתי מהשמש שכיוונה אותי. פקחתי את עיניי באמצע שדה גדול, מעליי שקיעה זהובה ומתחתיי צל ענקי, היטל של גופי. השמש הביאה אותי להרגשה. הרמתי את שתי ידיי לשמיים, וכמו בתפילות יום כיפור, צעקתי בחוזקה תפילה של איש עני בנפשו.

״אל נורא עלילה, המצא לי מחילה״.

עשיתי בדיוק כמו החזן בבית הכנסת של ילדותי. זעקתי מהלב ומהכאב את מילות התפילה שנאמרו מהזיכרון. הסתכלתי ימינה ושמאלה ולא ראיתי איש. עברתי יום מטורף לבדי, אולי אלוהים היה איתי.

הגעתי הביתה וצנחתי לשינה עמוקה.

מהיחידה חיפשו אותי, וכשלא עניתי התקשרו למשפחה של אילנה. הם הסכימו לקבל את השיחות במסגרת תמיכה בצה״ל. שמעתי דפיקות, עוד לא הספקתי לענות והדלת נפתחה. אילנה הופיעה. ראיתי את הלב שלה דרך עיניה. בנפשה פנימה היא סערה, ושפתיה היו רכות כשל נערה שטרם התבגרה. בשעת מצוקה וכעס נעדר הרוך מפניה, ושפתיה ידעו להכות במילים נוקבות. היא לא הכירה את הצבע האפור שבאמצע, ידעה להרגיש או שחור או לבן.

״יוסי! התקשרו מהבסיס כמה פעמים״.

מהצבא מתקשרים, לא נורא. כשאלוהים שלח מחשבות, אז דאגתי. לא הגבתי.

״שאלו אם הגעת״.

התקרבה אליי ובחנה את פניי בדאגה.

״תגיד, מה קרה? שוב אתה לא נראה טוב״.

חייכתי וסימנתי באגודלי, הכול בסדר. היא לא שאלה על הרופא ואני לא סיפרתי. בטח שכחה, ואולי שמרה על פרטיותה. אילנה נטמעה בתוך הכורסה.

״לפני כמה שנים, כשהתחלנו להתיידד״, היא אמרה, ״אתה יודע, הצטערתי כשאבא שלי הוציא מהבית את הכורסה הזאת״, ליטפה את העור. ״הוא רצה להרשים אותך שתשכור את הדירה. שב בתוכה, תרגיש כמה היא אנושית ומכילה״.

״מה הכוונה במילה ‚להכיל׳? ממתי כורסה יודעת להכיל?״

״בכורסה הזו הייתי יושבת שעות ולבד, והרגשתי כמו כולם, שאני לא נכה. אתה בטח שואל איך אני יודעת. המבטים של האנשים שהיו בבית אמרו הכול״.

היו פעמים שקינאתי ביכולת שלה להפשיט את הפחד מבגדיו, ולתאר את מה שקרה באמת.

״אתה יודע, לפעמים הייתי מדמיינת שאני נכנסת לחנות שמוכרת סוגים של נכות, רק תבחר. וחלמתי להחליף את הנכות שלי בנכות אחרת. רק בשביל לנסות לדעת עם איזו נכות קל יותר להתמודד״.

״מה הייתה המסקנה שלך?״

״מה זה משנה מה המסקנה? המצער היה שלא למדתי שהטוב נמצא מסביבי, רק את הרע אני צריכה לחפש״.

היא ישבה על ברכיי והניחה את ידיי על ברכיה.

״מותר לך רק ללטף ולענג אותי, כמו שאני עושה לך״.

היא נשקה לשפתיי בלהט. לפתע הפסיקה בבת אחת, ואמרה:

״הנה דוגמה למה שאמרתי, הטוב פה לידי״, הצביעה עליי, ״אתה חושב שאני משוגעת, כי אני עדיין מחפשת בחוץ את הרע, אתה רואה״.

היא החזירה את ידי למקומה, וקטעה את שארית האומץ שהיה לי.

״מספיק לשלוח ידיים. היה נחמד, ודיינו״.

אחרי שיחה כזו הייתה אילנה נעלמת לכמה ימים, ומותירה בי שובל של טעם טוב. היא הלכה כל הזמן בין טיפות הכאב כלוליינית, בין הילדות שסחבה את הנכות אל מול השאיפות המקצועיות שלה. מעולם לא האמינה שהיא יכולה להיות נאהבת. היא ציטטה את אבא שלה, שנהג לומר:

״אילנה, שארית המזל שלך והגורל שלי נפגשו בשביל לעשות אותך נכה ואותי אומלל״.

אצלי בבית המצב היה שונה, אבא שלי לא אמר דבר. הוא פשוט לא אמר דבר.

״היום אספר לך. את יודעת שאני לוחם ביחידה מיוחדת״.

אילנה הביטה לתוך עיניי והמתינה, עיניה היו גדולות ומלאות בחמלה. אף פעם לא ייחסתי חשיבות למבט שלה. היא אמרה:

״עכשיו, כשאני רוצה להקשיב בריכוז, אני מעדיפה להרגיש נינוחה. קום מהכורסה, אני רוצה לשבת בה״.

״בקרוב אני אמור לקבל פיקוד על היחידה. לפני כמה ימים יצאנו לפעילות מבצעית, ודפקתי הכול. בטעות הרגתי ילדה״.

כלביאה שמגינה על הגורים שלה, בערה בכעסה.

״מה אתה דואג? יהיה בסדר, העיקר שאתה בריא. בעבר הסברת לי במילים האלה: ‚במקום שיורים יש גם הרוגים, הכדורים לא בוחרים במי לפגוע׳. מה עכשיו השתנה?״

״נכון, זה היה בתחילת השירות, כשהייתי שטוף מוח לחלוטין. יש הבדל עצום כשאני מספר על חוויה שעברתי ובין התרשמות מסיפור של מישהו אחר. כעת אני מדבר על הצמרמורת שלי, שאותה אני וליבי עברנו ביחד, מבינה?״

היא לא ביקשה לדעת פרטים, אפילו העדיפה שאדלג עליהם. היו לה מספיק רגשות לא נעימים, השתדלה להרחיק את אלה שלא חייבים. היא הביטה בעיניים משתאות, לא ברורות, הן הביעו אש ומים. לבסוף קמה, חיבקה וליטפה את ראשי, נשקה ללחיי פעמים רבות ומעיניה זלגו דמעות. נכנסה בה קדרות והיא מלמלה לעצמה:

״הוא לא צריך לפחד״.

ידעתי שאצלי אי־ודאות זורעת בי סוג של דאגה יתרה. היא התרחקה ושוב חיבקה חזק ואמרה:

״אל תדאג, יהיה בסדר. אני איתך״.

הרגשת הקרבה העצימה בי את התחושה שאני אדם בודד. אילנה הרגישה אותי ולא אמרה דבר. העיסוק בנושא הדליק בי רגשות חבויים לא נעימים, רציתי לשנות כיוון. אמרתי:

״הרופא שלך דיבר איתי והציע לי תרופות. אני מפחד מאוד שברגע שאתחיל עם תרופות יהיה לי תירוץ טוב לכל בעיה. בכל התמודדות עם עצמי, תמיד יהיה לי כדור להרגעה, עד שאהפוך למסומם באישור״.

״אם כך מה יהיה? מה תעשה?״

״אין לי ברירה, אני אצעק, אכאב, אבכה ואתפלל, אבל אני אצא מהמצב הזה. הדרך היחידה שאני מכיר. את יודעת, כתוב בספר איוב שבתנ״ך שהשטן נשלח להכאיב. אם אלוהים ברא אותנו, איך יכאיב? כנראה הכאב בא לסמן לי את אותם פצעים שהתחמקתי ולא הבטתי בהם כל השנים, וכעת אני לא יכול לברוח יותר״.

״התעסקת הרבה עם העניין הזה״, התעלמה מהמילה ״הריגה״ והוסיפה: ״יש לי רעיון״, חייכה אליי, ״לך להתקלח ולהתרענן, אני אכין ארוחה לשנינו, בתוספת יין משובח, מהמיוחדים של אבא שלי״.

מצב רוחה השתנה פלאים.

״ההצעה הטובה ביותר שקיבלתי השנה, לכי על זה״.

היא יצאה לבשל. בינתיים רבצתי על המיטה בציפייה לכאב האמיתי. הכלב נבח בחוץ. מוזר, בפעם הקודמת, כשהייתי מוטרד, הוא הפריע לי לישון. עכשיו שמעתי את הקולות במעומעם, נרדמתי.

צלצולי פעמונים העירו אותי. אילנה הקישה בכוסות, ויצאתי מתוך חלום. הלכתי במקום לא מוכר, ברחובות נטושים, שוטטתי רעב, חיטטתי בפחי אשפה. קמתי מהמיטה כמו כלב מורעב בשדה, והחלום נעלם.

״סוף סוף התעוררת״, היא אמרה. ״לא הצלחתי להעיר אותך, ניסיתי כמה פעמים. דיברת מתוך חלום. אתה רעב?״

לא ידעתי להבדיל בין רעב שמעביר את הכאב ומסיח את הדעת ובין זה של הדוב האוגר אנרגיה.

״אני רעב כמו דוב שהתעורר מהחורף״.

בצחוק שופע כמו נהר גולש, אמרה:

״אולי תתקלח סוף סוף, ובוא לשולחן. אני רעבה״.

יצאתי מהמקלחת רענן.

״אילנה, לפני האוכל בא הריח, ויש בו רמז עבה לטעם, והריח נפלא״.

שוב עמדה קרוב אליי, עם המבט ההוא.

״כשאני מסתכלת לך בעיניים, אני רואה תמיד שמוסתר בהן מין מבט מסתורי״, היא קבעה.

חוכמה גדולה לומר, היש מישהו בעולם שאין בו דברים נסתרים, ולרוב לא נעימים? באותו רגע התערב חמדי:

״במה אתה מתעסק? אתה עיוור ולא שם לב. יש כאן אישה שרוצה אותך, ואתה מחפש אמת במחשבות. תעבור למעשים״.

שלא כהרגלי השבתי לחמדי:

״אולי זה נכון, אולי יש בה תשוקה לגבר. מי אמר שאני צריך לקפוץ עליה? אם היא רוצה היא תדע להגיד, ואם לא אז לא״.

פעם אפילו זכיתי בהסבר לעוד דרך שבה מועברת תשוקה מאישה לגבר. באחת הפעמים שבילינו יחד בחוף הים, נדב ואני, שחינו ושתינו בירה, וצפינו בנשים חטובות בביקיני. כשהיא עברה, הציפה אותי תשוקה מוזרה ואיברי הזדקר לו, נדמה היה שאפילו הרחתי את השמפו שלה. נדב אמר:

״יש בנו חושים חייתיים שרק לפעמים הם מופעלים באמצעות ריח. למשל, אישה נזכרה באהוב שלה ויצאה ממנה הפרשה ריחנית, בלי שהתכוונה אליך אישית, ואותו ריח הצית בך זיק. כשאתה הרבה זמן בלי מין זה יכול לקרות״.

בינתיים סיימתי לנגב את השיער ואמרתי לאילנה:

״את טועה, אני מתחיל לגלות דברים בעצמי״.

הלכתי להחזיר את המגבת למקלחת, לתת עוד מבט במראה, ושאלתי:

״מה את אומרת, יכול להיות שאת רואה מה שאת רוצה?״

״מה רע בזה? אני תמיד משתדלת לשקר לעצמי״.

התיישבתי ליד השולחן ואמרתי:

״בסדר גמור. רק תדעי שארוחה טובה יחד גורמת להרגשה טובה, והשקר נעשה מיותר״.

״תשמע, חכמולוג, אני מבינה את ההתחכמויות וגם את התחמנות שלך. מה שראיתי מסתורי בך ראיתי, ומה שהרגשתי מסתורי הרגשתי״.

הרעב גרם לי לחשוב שיהיה בזבוז להמשיך ולפטפט. התחלתי לאכול מהעוף החריף־מתוק, שחום ותאווה לעיניים. לבסוף קינחנו ביין משובח. שכחנו שיש מחר ושהשמש תזרח שוב. עמדתי לידה והחזקתי בשתי ידיה.

״אני מבקש להודות לך, תודה על הארוחה, אילנה, את מלאך! אין בעולם ארוחה טובה מזו״.

לא התאפקתי, קירבתי את שפתיה ונשקתי לה בעדינות מרפרפת, שפתיי נוגעות ומתרחקות. מימיי לא שתיתי יין בכמות כזו נדיבה. המחמאות היו ככתר מפרחי השדה על ראשה, פניה היו מוארות, עיניה סביונים ושערה מוקף בחרציות. בתשוקה חסרת מעצורים קשרה את ידיה על צווארי ונישקה אותי בעוצמה מהודקת, ושוב התנתקה מייד והחליפה נושא.

״יש סיבה שאף פעם לא סיפרת לי על המשפחה שלך?״

כל ידיעה נוספת עליי הידקה את הקשר בינינו. היא הייתה היחידה שהתעניינה בי. שיחת נפש עם אישה אינה דומה כלל לשיחה עם גבר. כשהשתפכתי לפני חבר ותיארתי את צרותיי, אחרי כמה דקות כבר מצאתי את עצמי מקשיב להסברים שלו.

״התביישתי במשפחה שלי, אין לי במה להתגאות. ילד בלי אימא ועם מטפלת, לא משהו שמשאיר זיכרונות נעימים. על אבא שלי הייתי אומר שהוא לא נכח בחיי, כמעט לא ידעתי שהוא בחיים, לעיתים רחוקות היה מופיע, כמו ליקוי ירח״.

עצרתי בדיבורי כדי להיתקל שוב בזיכרונות.

״יוסי תמשיך״, אמרה מהכורסה שלה.

״את המטפלת שגידלה אותי בערך חמש שנים אני בקושי זוכר. אבא שלי גילה משהו עליה וזרק אותה. מגיל חמש עד גיל שבע או שמונה התחלפו מטפלות, כילד העדפתי להיות עצמאי״.

״איפה היה האבא שלך? סליחה שאני שואלת״.

״אני חושב שבדרכו הוא אהב אותי, אבל את העבודה הוא אהב יותר. הוא בקושי שרד את המוות של אימא שלי, במיוחד בשנים הראשונות אחרי שנולדתי. המעמד והכבוד שקיבל כרופא מנתח שמרו אותו בחיים״.

״אל תפסיק בבקשה״.

היין התיר את לשוני.

״תשמעי סיפור, כשהייתי ילד מפתח. באחד מימי הגשם הקשים בחג פורים, הייתי בכיתה ג׳, לא הצלחתי להיכנס הביתה״.

נזכרתי בתיק בית הספר שהיה על גבי ונרטב. קמתי ממקומי לשטוף פנים, והמשכתי בסיפור.

״אחת השכנות ריחמה עליי, הכניסה אותי אליה הביתה ונתנה לי מרק חם. ישבתי לאכול במטבח, היא הייתה עם בעלה בסלון. שמעתי אותה אומרת לבעלה: ‚אני לא מבינה את ההתנהגות של הרופא הזה, למה הוא דוחה את הילד שלו? אני לפעמים חושבת שהוא לוקח כדורים. אתה יודע, לרופאים יש יד חופשית למרשמים׳. את השיחה בין השכנים סחבתי הרבה שנים״.

״עכשיו אני מבינה טוב יותר את העצב שלך. אני רוצה שתדע, לא משנה מה יהיה, אתה תמיד אצלי בלב. לאבא שלך לעולם לא הייתי סולחת, גם אם היה גוסס לידי״.

היא הרגישה מלכה, עיניה נדלקו והאירו כל פינה. היא קמה באיטיות חושנית, וסימנה לי לשבת במקומה על הכורסה; הדליקה מוזיקה, כיבתה את האורות ונעה לאור פנסי הרחוב שחדרו מהמרפסת. בשמלתה הכחולה נופפה בחדוות נעורים השייכת לאוהבים, חשפה לזמן קצר את ירכיה החטובות, ואני ראיתי וחשקתי לגעת בתחתוני התכלת. אהבתי את החיוך שלה, לשפתיה נצמדו שתי גומות של חן, ובתווך פסעו שני טורים בשיניים צחורות. היא רקדה למעני.

״את נפלאה מנשים, כלילת החן״, חייכתי בתשוקה שגרמה לריקוד למשוך ולנוע עד לאפיסת כוחות, כשנפלה עליי בהנאה ובחיוך של נחת.

״עשה לך טוב הריקוד שלי?״

״אמרתי לך את מה שראו עיניי״.

לא התאפקתי ונשקתי לה, נוטף, ולחשתי:

״עכשיו גם סיפרתי לך מה הרגשתי״.

אילנה קפצה בבהלה כאילו פגע בה ברק, ואצה לשירותים.

הנשיקה החצופה הזכירה לי מעשה דומה שהציל אותי מהחיילים הסורים. כשאילנה התעכבה בשירותים, נזכרתי איך למדתי מנשים להשתמש בחיוך בעורמה. לכל אחת מהנשים שמהן למדתי הייתה שיטה משלה, ולכולן היגיון בסיסי אחד – גבר יכול להתגבר על הכול, מלבד על הפיתוי. שמרתי במוחי את הנוסחה לשעת כושר.

במהלך פעולה חשאית בסוריה ערכו חיילים סורים חיפוש ברחוב שעליו השקפתי. לידי הייתה חנות בגדי נשים. ראיתי אותם ונכנסתי לחנות. למזלי, הייתה שם תיירת אירופאית שחיפשה צעיף לראשה. לקחתי אחד מהצעיפים ושמתי על שערה, ובחיוך קירבתי את פניה לשפתיי. החיילים נכנסו וראו זוג אירופאי מתנשק.

אילנה חזרה מהשירותים. את החדווה החליפה בסערה.

״אני לא אוהבת נשיקות בהפתעה, טוב?״

למען האמת, בנושא הזה מעולם לא חשבתי לעשות כדבריה.

״את זוכרת את משחקי הדומינו מהטלוויזיה? היום קוראים לזה ‚אפקט הדומינו׳ שמסביר איך ייתכן ששגיאה אחת יכולה להפיל חללים״.

״בטח, הייתי משחקת עם חברות, בעיקר בחורף״.

״היינו מעמידים קוביות של דומינו צמודות אחת לשנייה, ובמכה אחת של אצבע הפלנו טור ארוך של הקוביות״.

״ואיך הסיפור שלך קשור לקוביות?״

״באצבע אחת הפעלתי על עצמי את ‚אפקט הדומינו׳, מעכשיו החיים שלי ישתנו באופן מהותי, אני לא יודע לאן״.

״אני רואה שאתה מאוד עייף״, דיברה בטון שראוי לילד קטן. ״הכי טוב שתלך לישון עד הבוקר, תתפלא לדעת שמחר יגיע יום חדש״.

״יש סיכוי שגם בבוקר ארגיש ערב. אולי תשני איתי והמצב שלי בבוקר ישתפר?״

היא הסתכלה עליי בפליאה.

״הדבר האחרון שאני אעשה, בלילה כזה, יהיה לשכב עם שיכור שמחר ישכח הכול״.

״את טועה, גברתי, לא אני השיכור הלילה, הוא השיכור״.

שנינו פרצנו בצחוק משחרר וארוך. לא הפסקנו גם כשהיינו מחובקים במיטה. אילנה נרדמה תכף, היא לא הסכימה אפילו לנשיקה קטנה.

*

התארגנתי למפגש עם נדב בידיעה שהגיעה שעת האפס. באותו יום קבענו פגישה רשמית בבגדי א׳. הסתיימו המאמצים שלי לשכנע אותו לקבל את עמדתי. השיחות שעשיתי הבהירו לי את שתי האפשרויות שעמדו לפניי: ללכת עם הזרם ולא לדבר יותר בנושא, או לצאת ולהעז לפתוח בדרך חדשה בחיים. זהו, אין יותר מה לברבר, הצומת עמד לפניי, אני רק הייתי צריך לעשות את הפנייה הנכונה. השאלה היחידה הייתה: מהי משאלת הלב האמיתית שלי? הנחתי שרק ברגע האמת אדע.

צעדתי למשרד הקבלה של המפקד בציפייה שנדב ייקח על עצמו את ההחלטה, וישחרר אותי מהכאוס שבראשי. כל חיי הבוגרים היו בצבא. מיטב שנותיי הוקדשו ליחידה. אני לא מכיר משהו אחר וגם לא רציתי להכיר. התחושה שהייתה לי משיחותיי עם נדב חידדה בי את ההרגשה שכולנו בני זונות, מרגע שאנחנו מקבלים תפקיד. משהו באונה היותרת שבמוח מחליף קוד. כמו עבד כי ימלוך. או אז יוצאים לנו משפטים כמו ״חובה עלינו...״ ועוד קשקושים כמו ״אנחנו מוכרחים, זה תפקידנו...״ הנחתי כי ביחידה רוב הלוחמים הרגישו כמוני, ההבדל היה שאני אמרתי את מה שאני חושב. ההתנהגות שלי התחננה וביקשה עזרה, את זאת לא אמרתי.

הפקידה חייכה לקראתי ואמרה:

״יוסי, הם מחכים לך בפנים״.

הייתי לבוש במלוא תפארתי, מעוטר בדרגות ובאותות שבח. חשבתי לרגע שקרתה פה טעות, מי זה ״הם״ המחכים? הפגישה נועדה להיות רק עם נדב. שינויים שנעשים ברגע האחרון, אלה בדיוק הדברים שמטריפים לי את המוח ומעוררים בי חשד, הרי קבענו משהו, למה צריך לשנות?

הפקידה פתחה עבורי את הדלת וסגרה אחריי בשקט. מנהג היה לפקידות – הן ידעו הכול, והיחס לסגירת הדלת היה בהתאם למידת הרצינות של הנושא.

נדב והאלוף עמדו מאחורי השולחן. הבן זונה עשה לי תרגיל מסריח. הצדעתי ונשארתי לעמוד. לא באתי על תקן של נאשם, והם ציפו ממני לשבת. מניסיוני הפיקודי דמיינתי איך התנהלה השיחה ביניהם בנוגע אליי. האלוף אמר: נדב, אנחנו צריכים לעמוד על שלנו, בלי פשרות. אנחנו רוצים שיוסי יפקד על היחידה. ונדב, שמאוד רצה להתקדם לתפקיד הבא, הסכים עם האלוף, ובכך הסתיים הדיון. ליבי דפק בקצב כעוס, לא הייתי מורגל בהפתעות מסוג זה. אגלי זיעה זחלו על גבי, הרטיבו את התחתונים.

האלוף פתח ביובש, ואמר:

״נדב עדכן אותי בכל האירוע. יוסי, יש לך משהו חדש להגיד? אם לא, נתקדם כמתוכנן, אתן לך את המינוי ואת הדרגה. את הטקס נעשה בהזדמנות אחרת״.

עמדתי על דעתי ברעד, אולי מעודף שתייה.

זה מה שיש להם לומר? כללים של הטקס וזהו? לא הבנתי מדוע הפשיטו את האירוע מכל סממן רגשי. הרגשתי בחילה, היה נדמה לי שאמר: אוקי, הרגנו את החיה, בואו נלך לאכול, אני רעב. ציפיתי לשיחה אחרת. חום גופי עלה ואיתו קצב הלב. כבר לא עשיתי חשבון, נפשי בערה. הרגשתי שקול ההיגיון שלי התאחד עם רצון הלב. כל כוחות הגוף, הלב והשכל התחברו לדבר אחד. ליבי אמר לי: יהיה מה שיהיה.

״המפקד! אני חושש שאני צריך לבקש ממך לשפוט אותי על הריגה״.

הוא הביט בתדהמה בנדב, ואז חזר להביט בי.

״הצבא שלח אותך למשימה באזור רווי מחבלים ורוצחים שהסתתרו בלב האוכלוסייה״, דיבר במקצב צבאי שקול ובטון רשמי. ״קרתה טעות, ובזה תם ונשלם האירוע מבחינתי. כידוע, נעשה תחקיר ראשוני, ואין ממצאים שמשפיעים על ההחלטה שלי. אי לכך אני נאלץ לדחות את בקשתך״.

ביד רועדת קלות, נדב הגיש לי נייר לנגב את הזיעה שנערמה מעל הגבות.

״המפקד!״ אמרתי, אגרופיי קמוצים בחוזקה. ״אני רוצה לסיים את דרכי בצבא״, בשתי המילים האחרונות הרמתי את קולי: ״מעכשיו״.

היה ברור לי כי מדיבור כזה אין דרך חזרה. הרמתי דגל לבן, נכנעתי לרצון הלב, ועם המחיר עוד יתחשבן השכל.

הצדעתי, ושניהם נשארו בפנים חתומות. משלא קיבלתי הצדעה בחזרה, יצאתי מהמשרד ומהצבא. הפקידה הסתכלה עליי בדרכי החוצה בתדהמה. היא הכינה כיבוד לאירוע הענקת הדרגה.

נוכחתי לדעת שאלף מחשבות לא ישנו את החלטת הלב. כשהלב מחליט, השכל לא יכול להתנגד. הנה חמדי הגיע, מעניין מה הפעם. כמו נקישות על דלת ראשי, בא חמדי ובשורה בפיו:

״אני גאה בך, תמיד אמרתי לך שאתה חייל של אלוהים ולא של מלחמות״.

את תחושת הכישלון והאכזבה הכרתי משנים קודמות. כבר אז ידעתי ש״רגש כואב״ הוא לא התנחלות בלב שלי, ובדידות היא תוצאה של סיפור שמכרתי לעצמי. בשביל להציל את עצמי מהרגשה רעה, עוד כשהייתי ילד השתמשתי בתחמנות. הייתי מכריח את עצמי, רשמתי מטרות שאליהן אצטרך להגיע. אמרתי וחזרתי: אני מסוגל לכך, אני אדם בוגר ועצמאי. אם בגיל שבע דאגתי לעצמי בכול, היום יהיה קל יותר. את הצהרת העצמאות שלי גיבשתי בגיל שש עשרה, והיא זו שהפכה עבורי לאבן יסוד בחשיבה.

בבוקר של שבת הייתי לבד ומשועמם. הרגשתי את השקט בבית, עד כדי כך ששמעתי זבוב כועס מרחוק. לקחתי ספר קריאה להעביר את הזמן, ואחרי דף אחד הבנתי שאני לא באמת קורא. פניתי למחשב כדי לשחק, והמסכים נראו בעיניי ערימה של שטויות.

חשבתי שאני סתם ילד אומלל, והרגשתי עצוב. אכלתי, שכבתי, נרדמתי, ככה עד הערב, מתבוסס ברחמים, הזנתי את העצב שבי. אבא היה בעבודה. שמעתי דפיקות על הדלת, ובפתח עמדה השכנה מיקה, שהייתה גדולה ממני בשנתיים ויפה מכל השכונה שבעתיים. היא הייתה לבושה במכנסיים קצרים ובחולצה קיצית חצי שקופה, בלי חזייה. קיבלתי סחרחורת קלה ונשענתי על המשקוף. שכחתי להזמין אותה להיכנס.

״היי יוסי, המחשב שלי הלך ואני צריכה לסכם עבודה למחר, אפשר?״

המראה שלה, החיוך, השיער והדיבור היו כמו אלף רקדנים שבאו להופיע לכבודי.

״בטח, אין בעיה, המחשב כרגע פנוי״.

מיקה שקעה במלוא המרץ בהכנת העבודה במחשב שלי, ואני הגשתי תה ועוגיות. היא אמרה שהיא רוצה עם שניים סוכר, והייתי הכי מאושר. בזמן הזה קראתי בספר שהיה מעניין ומותח, לפעמים העיניים שלי קפצו להציץ מאחור על רגליה, וכמו אוויר עברו שלוש שעות, היא סיימה והלכה.

הייתי הנער הכי מאושר בעולם, איך ולמה? באותו יום הבנתי שההרגשה שלי תלויה במידה רבה בסיפור שסיפרתי לעצמי. מיקה באה והייתה איתי, אך למעשה היא עבדה עד לרגע שהלכה, אין לי מושג למה הייתי עליז כל כך, הרי היא לא החליפה איתי מילה.

לוּ רק הייתי יודע ללכת על הקו המחבר בין המציאות לדמיון, הייתה זו יופי של התחלה. חמדי אמר:

״אל תתבלבל, חמוד, הדמיון הוא עולם בלי גבולות. רק בשבילו יש לנו סיבה רצינית לחיות, בלעדיו המציאות היא שממה. אם אתה לא מאמין, תנסה ולוּ רק פעם אחת, יום אחד, לחיות רק במציאות, ללא דמיון״.