מעוף אל מעבר לחופש

הקדמה

הגעתי לראשונה לקהילת פינדהוֹרן לסוף שבוע בשנת 1974. לא הייתי 'טיפוס רוחני', אבל בהחלט חיפשתי דבר מה. עזבתי את ביתי בדרום אפריקה, והייתי מוצפת בעצב על ההפרדה הגזעית שחוויתי בכל מישורי החברה. חלמתי על מקום אוטופי ומושלם, שבו כל אחד שואף לאחדות מתוך מטרה משותפת. איזה עוצמה תוכל אז להתעורר! לא ידעתי כיצד ליצור בעולמי את ההרמוניה שכמהתי אליה, אז יצאתי לחפש אחריה.

הרושם הראשוני שלי מהקהילה הצומחת בפינדהורן היה שמאה וחמישים האנשים שפגשתי רצו גם הם לחיות בהרמוניה, ואף התחילו ליצור אותה בעצמם. נשארתי לסוף שבוע, ואז לעוד מספר שבועות, ואז לשנה שהתארכה לעשר שנים ולעוד הרבה יותר.

מה שנראה במבט ראשון כקבוצה של אנשים נחמדים שחיים יחד בשמחה, התגלה כהרבה מעבר לזה. אורח החיים של הקהילה היה מאוד עמוס: ארוחות צמחוניות משובחות הוגשו פעמיים ביום במטבח נקי ללא רבב, מרכז הקהילה נשמר מצוחצח, היו גננים ששתלו ועישבו את גני הירקות והפרחים המקסימים, ואנשים אחרים עבדו בסדנאות המלאכה או בבית הדפוס שבו יצאו לאור כמה ספרים. בנוסף לכך עמדה הקהילה להכשיר שטח לבניית אולם חדש כדי להתאים את עצמה למספר החברים ההולך וגדל. והיה משהו מיוחד במקום שלא יכולתי להגדיר — סוג של קסם.

בחיפושיי אחר הרמוניה עשיתי צעד ראשון בשביל שהוביל אותי לעולמות רחוקים מעבר לחלומותיי — להבנה חדשה של 'האני' ושל עצם מטרת החיים ומשמעותם.

אחת המטלות הראשונות שלי כחברה חדשה בקהילת פינדהורן היתה לנקות מדי בוקר את הבונגלו של פיטר ואֵיילין קאדי. רק שנים רבות לאחר מכן גיליתי, שהסיבה היחידה שעשיתי זאת הייתה כי איילין החלימה מניתוח רציני. עם הרקע הדרום אפריקאי שלי הנחתי שמנקה פרטית היא שירות בסיסי שמייסדי הקהילה זכאים לו!

הרגשתי שנפלה בחלקי זכות לבצע את העבודה, ונדהמתי מהאופן שבו פיטר ואיילין שיתפו אותי בכל שיחה שהתקיימה בבונגלו. עיניי ואוזניי נפקחו לרווחה כשקלטתי קטעי שיחה על העבודה הפנימית של הקהילה במישור הרוחני והמעשי, כמו למשל מדיטציה חשובה ומיוחדת שמטרתה 'לקרקע את כוחות האור', או על סידורי הצהריים החשובים לא פחות, שנעשו על מנת לאפשר לוואן של הקהילה להסיע את כל החברים לרחצה בים כדי לשמור על גוף בריא בנפש בריאה.

ההתחנכות הרוחנית שלי החלה בלב הקהילה תחת עיני הנץ של פיטר ואיילין. "עלייך ללמוד לאהוב את המקום שבו את נמצאת, ואת מה שאת עושה, לפני שתוכלי לנוע הלאה," הוא או היא היו אומרים לי. "אל תשאירי אפילו גרגר של אבק. זה צריך להיות מושלם. אלוהים יצר אותנו מושלמים, לכן רק שלמות מספקת את אלוהים. אל תטאטאי דברים מתחת לשטיח."

זה יושם גם ביחסים אנושיים בתוך הקהילה. הפתיחות של האנשים הרשימה אותי: הם היו מוכנים לחלוק אלה עם אלה ללא הסתייגות את מחשבותיהם העמוקות ביותר, את פחדיהם ואת חלומותיהם. בזמן שהסרתי אבק מהאבנים הטובות ומהגבישים על המדף הייתה איילין מספרת לי על קושי ביחסיה עם פיטר, או משתפת בהישגיה האישיים האחרונים. ואלוהים היה כל כך טבעי! היה נראה שכולם קיבלו בלי שום שאלה שיש חיים ורוח בכל דבר — אפילו באבנים שעל המדף.

המראה החיצוני של איילין ופיטר כזוג ממוצע בגיל העמידה, הסווה את העובדה שיחד עם חברתם דורותי מקלין, היו הם המייסדים בשנת 1962 של קהילה רוחנית, שעמדה בראש גל החשיבה החדש, שלעיתים קרובות זוהה באותן השנים עם תנועות ההיפים המתפתחת. איילין, הגברת המושלמת, הייתה תמיד לבושה היטב ובהופעה מוקפדת, שערה הלבן מסודר ומסולסל. היא הייתה שקטה, שלווה ואימהית. פיטר, גבוה ומוצק, פניו עגולים, בריאים ושזופים, וראשו המקריח מעוטר שיער לבן, היה מקור בלתי נדלה לאנרגיה ולחיוביות פעילה. דורותי מקלין כבר הייתה בארצות הברית כאשר הגעתי לקהילה, אולם בפגישתנו הראשונה, כמה שנים לאחר מכן, היא הרשימה אותי כאישה ישירה וחכמה, בעלת גישה רעננה ועניינית לחיים, ובמיוחד לחיים הרוחניים.

בכל ערב הייתה איילין לובשת שמלת ערב ארוכה ונעלי עקב, חוצה את מאה המטרים שהפרידו בין ביתה למרכז הקהילה ומגיעה לארוחת הערב. בימים ההם פיטר ואיילין התעקשו שכולם ילבשו בגדים חגיגיים לארוחת הערב, שהייתה מוגשת לאור נרות שהוצבו על השולחנות. זאת הייתה מסורת נעימה ורבת חן שאיילין ופיטר שמרו עליה שנים רבות, גם כנגד חוסר הרשמיות שהגיעה בהמשך עם הצעירים מקליפורניה.

כאשר הזמן חלף ועברתי לעבודה אחרת בקהילה, הייתי נכנסת לעיתים קרובות לראות את איילין, והיינו משלימות פערים בשיחה של חצי שעה. היו לנו תמיד יחסים פשוטים, והקשר שלנו בורך בהערכה הדדית.

איילין הפגישה אותי עם רעיון האלוהים שבפנים. הדרך המיוחדת שלה לשתף באמונתה אפשרה לי לבדוק כיצד זה יכול להיות נכון גם עבורי. בכל פעם שעמדתי מול קושי, או שהייתי זקוקה לכיוון בחיי, היא הייתה מפנה אותי בעדינות אל עצמי פנימה, כדי למצוא את התשובות שלי. אמונתה שאלוהים נמצא בתוכנו, עוררה בי השראה להיות שקטה ולהקשיב לעצמי.

התחלנו לעבוד על סיפור חייה בשנת 1976, במטרה שיצא לאור במקביל לספר נוסף, שיכלול ביוגרפיה 'אזוטרית' של הקהילה, וזאת כדי להוסיף נקודת מבט אישית יותר. איילין הרגישה מאוד פגיעה באותה תקופה ולא התלהבה מהפרויקט, אולם מכיוון שפיטר רצה לקדם את העניין היא הסכימה לשתף פעולה.

הצעד הראשון שלי היה לקרוא את כל המסרים שאיילין קיבלה מאז ששמעה לראשונה את הקול הפנימי שלה בשנת 1958. כמה מאותן 'הדרכות' כבר פורסמו בספר אלוהים דיבר אלי, שהיה הראשון מתוך שורה של ספרים אחרים. בנוסף, היו עשרות מחברות קטנות שהכילו מסרים בכתב ידה הזעיר, שהיו בעלי אופי יותר אישי. הם ניתנו לאיילין כדי לעזור לה לצמוח דרך כל מאורע של חייה. אף אחד מאלה לא הוקלד או פורסם קודם לכן.

בעודי קוראת התחלתי לראות איך החוטים נקשרים להכשרה של התחנכות רוחנית. צעד אחר צעד קיבלה איילין, בכל פעם, שיעור פשוט. קולה הפנימי היה כל כך אישי, וכל השיעורים מחוברים כל כך למאורעות היום יום, עד כי היה קשה שלא לדמיין דמות אב טוב לב, המשגיח על ילדה אהובה, שנדרשת לחזור על שיעוריה שוב ושוב עד שהיא קולטת אותם. אז הייתה מגיעה חוויה שבוחנת אותה, והערה על האופן שבו היא עמדה במבחן: "יפה מאוד, ילדתי, את רואה איך זה עבד!" או, "אויש! לא בדיוק ככה. נסי שוב."

לאחר ששיעור אחד נלמד, היא קיבלה שיעור חדש, שלקח אותה עמוק יותר אל תוך עצמה, ואתגר אותה עוד יותר. זאת הייתה עבורי קריאה מרגשת, במיוחד כי גיליתי שההנחיות התאימו באופן עקבי לחיי שלי באותה תקופה. עברתי באופן מסוים אותה התחנכות רוחנית כמו איילין. אם אני מרגישה כך, מדוע שלא ירגישו ככה גם האחרים שיקראו את הדברים? כל מה שהייתי צריכה לעשות היה לערוך את המסרים ולקשור אותם למה שהתרחש בחייה של איילין באותו זמן, כדי שייכתב סיפור מרתק.

במשך חודשים איילין ואני נפגשנו מידי יום. דיברנו ודיברנו. ביקשתי גם מפיטר שיוסיף את גרסתו לאירועים, מה שהיה לעיתים סיפור אחר! התחלתי את הטיוטה הראשונה של מה שהיה אמור להיות הביוגרפיה של איילין קאדי. כתבתי כמה פרקים כאשר העבודה נפסקה — מישהו אמר לאיילין שהיא צריכה לכתוב את סיפור חייה בעצמה. אך היא לא הרגישה מוכנה לעשות זאת, גם כי חששה שזה יציף בצורה חזקה מדי זיכרונות, שהיו עדיין כואבים מידי. ההתלהבות והדחף שלי להמשיך עם הספר התפוגגו. הנחתי את כל הרשימות שעשיתי בקופסא, משוכנעת שייעשה בהם שימוש ביום מן הימים.

כמה שנים לאחר מכן איילין כתבה אלי מניו זילנד, וסיפרה שקיבלה מסר פנימי לפיו עליה לכתוב את הביוגרפיה שלה כעת, וביקשה ממני לעזור לה. הייתי נרגשת.

הפעם ההתלהבות של שתינו לגבי הפרויקט הייתה זהה. איילין כתבה בחפץ לב את כל מה שיכלה לזכור מילדותה המוקדמת ועד להווה. המסרים וההנחיות שקיבלה עזרו לעורר את זיכרונה, והיא סיפרה לי את כל מה שיכלה לזכור ביחס להתפתחותה הרוחנית. כואבים ככל שהיו הזיכרונות, היא הרשתה לי לשאול ולחקור עד ששתינו, אני והיא, הבנו בצורה מלאה את המשמעות של שורת אירועים או מערכת יחסים. אספתי את כל הרשימות, והתחלתי לכתוב את מעוף אל חופש.¹

הפרויקט היה עמוס אתגרים, ואחד מהם היה להביא את התמונה מתוך נקודת המבט של איילין מבלי להוסיף את פרשנותי לאירועים. אני מקווה שהצלחתי. נהגתי לומר בצחוק שבעוד איילין היא ערוץ לאלוהים, אני מהווה ערוץ לאיילין!

לאחר שעבדתי שנים כה רבות מקרוב עם איילין קאדי, החוויה השלטת שנחרטה בי היא האומץ האדיר שלה ואמונתה באלוהים. גדולים ככל שהיו פחדיה, וחזקות ככל שהיו ההתנגדויות שלה להשתנות, אם נאמר לה מבפנים לעשות דבר מה, היא עשתה זאת. בתחילת הדרך כאשר אמונתה באלוהים הייתה מועטה, האמון שלה בעצמה היה מועט עוד יותר. ראיתי איך במהלך השנים גדל האמון שלה בעצמה, ככל שיחסיה עם אלוהים התפתחו. היא צמחה מאמונה שמבוססת על תקווה להכרה יציבה שאלוהים נמצא בתוכה.

אהבתה של איילין לאנושות מעוררת השראה, כמו גם נכונותה להשתנות ולצמוח לא רק למען עצמה, אלא חשוב יותר, למען כל האנושות. חייה והקשר הפנימי שלה לאלוהים ממחישים את העובדה שאנו יכולים ליצור כל מה שאנו רוצים דרך הכוח של מחשבותינו, הכוח של אהבתנו וכוחה של הרוח. אם יש דבר שהסיפור הזה יכול להעניק לנו, זאת הדרך שאיילין קאדי גילתה עבור כל אחד מאיתנו ליצור את עולמנו בהרמוניה.

ליזה הוֹלִינְגסְהֵד

פינדהורן, 1987

1

הראו לי גוזל שלמד לעוף.

מאמציו הראשונים היו חלושים

אולם ככול שהשתמש בכנפיו

הן התחזקו

עד שהוא מצא את החופש לעוף

והצליח לנסוק לגבהים

ועף למרחקים ארוכים ללא מאמץ.

שמעתי את המילים:

"אמונה באה עם התאמנות.

חיי באמונה עד שהיא תהיה יציבה כסלע ובלתי ניתנת לערעור,

ומצאי את החופש האמיתי של הרוח."

לקחתי נשימה עמוקה והבטתי על ים הפרצופים מולי. ארבעת אלפים אנשים. כולם מביטים בי בציפייה דרוכה, מחכים שאדבר על שלום. הרגשתי את הפרפרים בבטן, ועלה בי זיכרון מוזר על חבר שאמר, שזה בסדר שיש לך פרפרים כל עוד הם עפים בצורה מסודרת! לרגע עמדתי חסרת תנועה. "בבקשה, אלוהים, עזור לי," לחשתי בשקט, "אמרתי שאוכל לעשות זאת רק בעזרתך." זה פעל. התחלתי לראות את כל אלפי האנשים כבני משפחתי ולא פחדתי עוד. חשתי גל גדול של אהבה לכל אדם באולם, וידעתי שכל שעלי לעשות הוא לחלוק איתם את מה שבליבי.

"כמה זה קל," התחלתי,

"לכל אחד מאתנו לומר: 'כמובן שאני רוצה שלום עולמי, אבל אין שום דבר שאני יכול לעשות בקשר לזה. אני בסך הכול אדם יחיד. אשאיר את העניין לפוליטיקאים.' אז מה אנחנו עושים? מתחבאים בקונכיות הקטנות שלנו, ומאפשרים לשאלת השלום העולמי להתפוגג ברקע, מכיוון שאנו מרגישים חסרי אונים.

מה אני, כאדם יחיד, יכולה לעשות בנוגע לזה? היכן נמצאת האחריות שלי? אני יכולה לדבר על שלום עולמי, אבל זה לא מקרב אותו. אני יכולה לכתוב על זה, לשלוח עלונים ולהצטרף למצעדי מחאה, אבל זה לא יוצר שלום. אנחנו אפילו יכולים לארגן כנסים בינלאומיים בנוגע לשלום, אבל הם אינם מביאים אותו.

כולנו כמהים לשלום, ועדיין אנו פועלים למענו בדרך מוטעית. במקום להתחיל בפסגה, עלינו להתחיל ביסודות. כפי שאנו חושבים, כך אנחנו. כפי שאומה חושבת, כך היא. אם תפיסותיה הן של אלימות, או של התגוננות, היא בוודאות תיצור מלחמה. כאשר יש בלב האומה קנאה, תאוות בצע ושנאה, שום דיבורים על שלום לא יביאו אותו. שנו את צורת החשיבה, את התודעה של אומה, ותראו כיצד מדיניות החוץ שלה משתנה בהתאם. העולם יכול להציל את עצמו מהרס עצמי רק על ידי שינוי התודעה. זה לא יוכל לקרות אם נטיף לאנשים, או נעביר ביקורת על ממשלות. אלה לא אנשים אחרים שצריכים להשתנות, אלא אנו עצמנו.

שלום עולמי מתחיל אצל כל אחד מאתנו. הוא מתחיל אצלי ואצלך. הוא כמו אבן שנזרקת לתוך המים. האדוות מתפשטות הלאה והלאה, אבל הן התחילו במרכז.

אנחנו יכולים לעשות משהו לגבי זה ממש עכשיו. בואו ונתבונן אל תוך ליבנו. מה קורה בחיינו שלנו? במשפחה? עם האנשים שאיתם אנו עובדים? מה יקרה כתוצאה מהריב הכעוס שהיה לי אתמול עם בן הזוג שלי? מה לגבי האישה שפגשת בשבוע שעבר, ושנשבעת שלא תדברי איתה יותר, כי היא סירבה לראות את נקודת מבטך? זה המקום שבו השלום נשבר, כך מתחילות מלחמות. עד שנוכל להביא הרמוניה אל תוך חיי היום יום שלנו, ונלמד לאהוב את האנשים סביבנו, איך נוכל לקוות להביא שלום לעולם? אהבה, הבנה וסובלנות הן אלו שמביאות שלום.

כל אחד מאיתנו יכול להפוך להיות חלק מהמחלה או חלק מהתרופה. זה תלוי בנו. יש כל כך הרבה שליליות בעולם. כל מה שצריך לעשות זה לקרוא עיתון או לפתוח מהדורת חדשות ולהיות מופצץ במחשבות שליליות והרסניות. התגובה שלך חשובה במיוחד. אפשר לשאוף אותן פנימה ולאפשר להן להכביד עליך עד שתהפוך לחלק מהשליליות שסביבך, או שביכולתך למלא את הסיטואציה באהבתך ולסייע לשנות אותה.

שליליות היא כמו ענן קודר שיכול לעטוף אותך, אלא אם האור שבתוכך מספיק חזק כדי לפזר אותו. תן לאור שבך לזרוח החוצה בכל עת. ככול שרבים מאתנו יעשו זאת, ויבינו את חשיבות המעשה, כך, באותה מהירות, שליליות וחשכה ייעלמו, והשלום ישכון על פני האדמה. לו יהי אור, ועוד אור, בתוך כל אחד מאתנו.

אדם של שלום אינו מתנגד למלחמה אלא מתאמן בשלום. אם אנו לוקחים צד, אנו מתאמנים בהתקפה. תגובה מתוך הגנה יוצרת מלחמה, מכיוון שאנו נמצאים במלחמה בתודעתנו. אי אפשר להילחם למען השלום. איננו יכולים להכיר את טבעו של השלום, עד שלא הגענו לשלום בתוך ליבנו. והדרך להגיע לשם היא בתפילה בלתי נפסקת. לזה אני קוראת 'עבודה פנימית', שכולנו צריכים לעשות. לא רק עכשיו, ושוב מחר, אלא באופן בלתי פוסק. זה מה שמביא את השלום.

כדי להבין מה המשמעות האמיתית של שלום, התרחקו מתופעות חיצוניות, עצמו את עיניכם והיו בדממה. השקיטו את חושיכם, נשמו עמוק. הרשו למחשבות של שלום למלא את תודעתכם. הרשו לליבכם להיות מלא באהבה ובהכרת תודה. מִזגו את אהבתכם אל עולמכם, ודמיינו אותו שלם, מלא שמחה ושלווה. הבה ונתאמן בשלום על ידי שנתחיל את היום בהלך נפש של שלום, מתעוררים עם מחשבות של שלום שאותן נישא אל תוך חיי היום יום שלנו.

אין אחדות ללא אהבה. אהבה היא המפתח שפותח את כל הדלתות. אהבה היא השיקוי שמרפא את כל הפצעים. אהבה היא האור שמאיר את החושך. אהבה מצרפת יחד, הופכת לשלם, יוצרת אחדות. אהבה גורמת לנו לרצות לתת ולתת — את כישרונותינו, את השירות שלנו, את חיינו. אהבה הופכת את החיים לראויים לחיותם.

במקום שבו נמצאת אהבה נמצא שלום. כשנאהב זה את זה לא נעמוד מנגד ונעביר ביקורת על דרך חייהם של אנשים אחרים, על דתם, מנהגיהם, אמונותיהם ומסורותיהם. כאשר אנו בשלום עם עצמנו לא ננסה עוד לשנות אחרים, ולא נפחד עוד מההבדלים שבינינו.

כשאנו נרגעים ומאפשרים לשלום למלא את ליבנו ואת תודעתנו, אנו חשים את האחדות שבכול, אנו הולכים מעבר לחיצוני, אל תוך הלב עצמו, שבו אין נפרדות כלל. וכשאנו נשתנה כך בעצמנו, נגלה ששינוי קרה גם אצל אלה שסביבנו.

כשאנו מצויים בשלווה מוחלטת בתוכנו, כל העימותים ייעלמו, ואנו נראה את האנושות דרך עיניים אוהבות. אנו נדע שאנו אכן כולנו אחד בעיני האלוהים. כי אלוהים הוא אהבה. הבה ונזכור כי כפי שאנו חושבים, כך אנחנו; כפי שאנו חושבים, כך אנו יוצרים. אכן, אנחנו שותפיו של האלוהים ביצירה."

היה רגע של שקט. ואז, התרומם גל של תשואות והגיע לשיא. נצמדתי אל הדוכן, נועצת מבט בארבעת אלפי הפנים שהופנו אלי. איך זה ייתכן שאני עומדת בפני קהל עצום כזה — ועוד בהודו מכל המקומות שבעולם?

חודשיים קודם לכן, כשעברתי על הדואר בקרוון הקטן שהוא ביתי בקהילת פינדהורן בצפון סקוטלנד, מצאתי מכתב שהזמין אותי לדבר בכנס בינלאומי גדול בהודו שעסק בשלום. בתפילות ובמדיטציות שעשיתי באותו זמן הצהרתי שאני רוצה להשתנות ולגדול מבחינה רוחנית, ושאני מוכנה לעשות הכול כדי שדבר זה יקרה. אבל זה היה יותר מידי! לטוס להודו! לבד? זה בלתי אפשרי, החלטתי, ודחיתי את ההזמנה.

ואז קרה דבר מוזר: גבי נתפס. הוא כאב כל כך עד שנאלצתי לשכב במיטה כמה ימים. בעודי שוכבת, מתפתלת מכאבים, חיפשתי בתוך עצמי את מקור הבעיה, או לפחות רמז כדי למצוא הקלה כל שהיא. כל מה שמצאתי היה "סעי להודו". כמה מגוחך, חשבתי, זה כל כך רחוק, ואין לי כסף לכרטיס טיסה. בכל מקרה אין לי שום דבר לומר — ואני גם לא יכולה לנסוע להודו לבד. רשימת הסיבות מדוע לא לנסוע הייתה אין סופית. אולם הכאב בגב התעקש...

לבסוף, מתוך ייאוש הפסקתי להתנגד והסכמתי לנסוע להודו. אבל אני לא יכולה לעשות את זה לבד, חשבתי. אני חייבת לקבל את עזרתו של אלוהים כדי לעשות זאת.

ברגע שהחלטתי, ושלחתי את הסכמתי, הוקל הכאב בגבי, והכול הסתדר במקומו: הכרטיסים, הכסף לנסיעה, אפילו האדם הנכון שיצטרף אלי. הבנתי שהמסע היה הדבר הנכון, ושההתנגדות שלי גרמה לכאבי הגב.

כנס השלום היה הרבה יותר גדול ממה שציפיתי. עצם הנסיעה והטיסה הארוכה הייתה עבורי משוכה גבוהה מספיק, אולם כשהגעתי נאמר לי שלמעשה, אני היא אורחת הכבוד, והתבקשתי לברך בפתיחה ולהרצות. היה לי קשה אפילו ללכת במעלה המדרגות אל בימת הנואמים, שלא לדבר על חיתוך סרט הפרחים, כאשר הקהל הגדול נדחק ונדחף מאחורי. העובדה שהצלחתי לשאת נאום בהיר גרמה לי להבין שוב, שבעצמי איני מסוגלת לעשות דבר, אולם עם עזרתו של אלוהים אני יכולה לעשות הכול.

ללמוד לפנות פנימה כדי לקבל את הדרכתו של אלוהים הפך למטרה ולייעוד של חיי. אחת התוצאות הגלויות ביותר הייתה הקמת קהילת פינדהורן בשנת 1962, שהתבססה לחלוטין על ההנחיות שקיבלתי מאלוהים שבתוכי. כשנסעתי להודו בשנת 1984, הקהילה הייתה כבר בת עשרים ושתיים. היא צמחה מקבוצה משפחתית קטנה שחייתה בקרוון אחד לקהילה בת מאתיים וחמישים תושבים, שמארחת כשלושת אלפים אורחים מדי שנה. הקהילה עדיין נמצאת באותו פארק קרוונים שבו היא נוסדה, אולם כעת יש לה בעלות על הקרקע, והיא מתחילה לפתח צורות חדשות של יחסים עם תושבי האזור.

אף על פי שהתרחבה, הצליחה הקהילה לשמור על האיכות של הקבוצה המייסדת, ונשארה מרכז רוחני שמקדיש את עצמו לחיים בהרמוניה עם כל כוחות החיים על פני האדמה. האמונה הבסיסית המשותפת לחברי הקהילה טמונה בידיעה שאלוהים, כוח החיים היוצר, נמצא בכל דבר ובכל אדם, ושאפשר, ולמעשה אף הכרחי, להביא הרמוניה ושלום לכול תחומי החיים. מה שהתחיל מכמה 'תימהוניים' העוסקים במשהו חריג ומעורר חשד, צמח והיה למקום מבוסס ויציב, שנעשה סמל לתקווה עבור אנשים רבים בעולם.

החלטתי לכתוב את הספר כי אני מאמינה שעמוק בתוכנו כולנו כמהים לחופש — חופש ושמחה של הרוח. חיי הם מסע לעבר מצב כזה של הוויה. למדתי להקשיב לקולו של אלוהים בתוכי בדרך הקשה. עברתי דרך חוסר אמונה והתנגדות לשינוי עד שהגעתי לצמיחה ולרעיונות חדשים. כעת כשמצאתי חופש של הרוח, הוא כה מרהיב, שאני תוהה מדוע התנגדתי לו כל כך.

אני מקווה שכאשר תקראו את סיפור חיי תגלו כי כשם שאני עברתי מצבים בלתי אפשריים לכאורה ויצאתי מנצחת בעזרתו של אלוהים, גם אתם יכולים לעשות זאת. הקדשתי את חיי לגבוה ביותר, בנכונות לקבל כל מה שיבוא. אני מספרת את הסיפור שלי בתקווה שתלמדו משהו שיהפוך את הדרך שלכם למציאת אלוהים שבפנים, קלה ושמחה יותר. אם יש משהו בעל ערך בחיי עבורכם, אני מציעה לכם אותו באהבה.