שלטון האושר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שלטון האושר
מכר
מאות
עותקים
שלטון האושר
מכר
מאות
עותקים
5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: יוסי מילוא
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: עיון, פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 216 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 36 דק'
  • קריינות: איתן רץ
  • זמן האזנה: 7 שעות ו 39 דק'

אווה אילוז

אווה אילוז היא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ונשיאת האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. עבודותיה בתחום הסוציולוגיה של הרגשות זכו להכרה רחבה.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

החתירה אל האושר והפגנת אופטימיות וחיוביות לנוכח כל מצב הפכו ממטרה שרבים שואפים אליה לציווי חברתי רב־עוצמה שקשה לחמוק ממנו. האושר מכתיב את התנהגותנו ואת הציפיות שיש לנו מעצמנו ומאחרים כמעט בכל תחומי החיים. אך האם הוא אכן הטוב העליון שאליו ראוי שכולנו נתאווה?
נראה שככה לפחות חושבים כל מומחי האושר החדשים, יחד עם הפסיכולוגים החיוביים, כלכלני האושר וכוהני הצמיחה האישית למיניהם.
מגובים בתמיכה מצד מוסדות בעלי השפעה ותאגידים בינלאומיים עתירי ממון, אותם מומחים מטעם עצמם מציעים לנו את עזרתם האדיבה אך הנחרצת כדי להורות לנו איזו מדיניות ממשלתית יש לאמץ, באילו התערבויות חינוכיות יש לנקוט ואילו שינויים נידרש לעשות על מנת שחיינו יהיו משמעותיים, בריאים וטובים יותר.
במישור האישי משתמע מכך גם המסר, שאם כשלנו במשימה הרי זוהי אשמתנו שלא השכלנו לגייס מוטיבציה מספקת ודבקות במטרה.

שלטון האושר מתעד וממפה בעזרת ספקנות בריאה את ההשפעה העצומה שיש למדע ולתעשיות האושר על חיינו וטוען שהברית הניאו־ליברלית בין הפסיכולוגים, הכלכלנים וכוהני העזרה העצמית הִצמיחה צורה דכאנית חדשה המשמשת באופן גלוי וסמוי כלי בידי בעלי אינטרסים שונים להפעיל אמצעים של שליטה וכוח במטרה לקדם את טובתם ולהכשיר מקרים של אי־שוויון מבני.
אווה אילוז היא סוציולוגית ישראלית פורה בעלת שם עולמי. בין ספריה שראו אור בעברית: ’מדוע האהבה כואבת’ ו’סופה של האהבה’, שזכו להצלחה גדולה.
אדגר קַבאנאס הוא פרופסור לפסיכולוגיה בספרד ושותף לצוות המחקר במכון PLANCK MAX שבברלין לחקר היסטורי של הרגשות. זהו ספרו הראשון.

פרק ראשון

פתח דבר

הסרט "המרדף לאושר" (The Pursuit of Happyness) היה להיט בינלאומי בשנת 2006 וסך כל הכנסותיו ממכירת כרטיסים הגיע לכ-307 מיליון דולר. הסרט מבוסס על האוטוביוגרפיה של כריסטופר גַרדנר, איש עסקים מצליח, סוכן בורסה ומרצה. עלילתו מתרחשת בראשית שנות ה-80 של המאה העשרים ומגוללת את סיפורו של גרדנר, אמריקני־אפריקני בן המעמד הבינוני הנמוך, הנאבק להגן על בנו בן החמש מפני העוני. בתחילת הסרט הנשיא רונלד רייגן מבשר לאומה בטלוויזיה חדשות רעות בתחום הכלכלה. מצבה של המשפחה בכי רע, גרדנר ואשתו בקושי רב מצליחים לעמוד בנטל שכר הדירה, לפרוע חשבונות שוטפים ולשלם על מעון היום של בנם. אבל גרדנר הוא איש עקשן ומוכשר, נחוש להצליח וניחן בכמיהה עזה לקריירה טובה יותר למרות הכול, והוא שומר על אופטימיות.

יום אחד, כשהוא עומד לפני בניין המשרדים של אחת מחברות ההשקעה היוקרתיות ביותר בארצות הברית, גרדנר בוחן את פניהם של סוכני הבורסה היוצאים מעבודתם. "כולם נראים מאושרים מאוד," הוא אומר בליבו. "למה אני לא יכול להיות כמוהם?" הוא מחליט אפוא להיות סוכן בורסה באותה חברה. בזכות קסמו האישי וכישוריו החברתיים הוא מצליח להתקבל לתוכנית הכשרה תחרותית מאוד בחברה, אבל במהלכה אין הוא מקבל שכר. אשתו לינדה אינה תומכת בחלומותיו, וכשגרדנר מספר לה על כוונתו להיעשות סוכן בורסה היא משיבה בסרקזם, "למה לא אסטרונאוט?" לינדה מוצגת כניגודו הגמור של גרדנר, פסימית, בכיינית ומתייאשת בקלות, והיא נוטשת את המשפחה כשהמצב מגיע אל שפל המדרגה. בלי עזרתה הכלכלית של אשתו גרדנר מוצא שהוא חסר כול. הוא ובנו מסולקים מדירתם ולאחר מכן מחדרם השכור בבית מלון זול, ונאלצים לעבור למעון לחסרי בית.

ואף על פי כן גרדנר אינו מרים ידיים. לפני מנהלי התוכנית ושאר החניכים בני הטובים הוא שומר על חזות של הצלחה, עובד יום ולילה בשתי משרות, משקיע את כל מרצו בלימודים, מתכונן ברצינות לבחינת הגמר, ובתוך כל זה נותר מסור לטיפול בבנו. מניעה אותו שאפתנות פנימית עזה: "לעולם אל תניח לאיש לומר לך שאתה לא יכול לעשות משהו," הוא אומר לבנו כשהם משחקים כדורסל. "אם יש לך חלום אתה חייב להגן עליו. אם אתה רוצה משהו לך ותשיג אותו. נקודה." לבסוף גרדנר מסיים את התוכנית במקום הראשון וזוכה במשרת החלומות שלו. "זה האושר," הוא מכריז בסוף הסרט.

היבט מעניין בהצלחתו הבינלאומית של הסרט הוא העובדה שהוא מלמד עד כמה גם האידיאל של הרדיפה אחרי האושר נוכח בחיי היום־יום שלנו, וכך גם ה"רדיפה" עצמה. האושר מצוי בכול: בטלוויזיה וברדיו, בספרים ובכתבי העת, במכון הכושר, בעצות לאכילה ולדיאטה, בבתי החולים, בעבודה, במלחמה, בבתי הספר, באוניברסיטות, בטכנולוגיה, באינטרנט, בספורט, בבית, בפוליטיקה וכמובן על מדפי החנויות. "אושר" היא אכן מילה נפוצה מאוד בדיבור היום־יומי, ורק לעיתים רחוקות עובר עלינו יום תמים בלי לשמוע אותה.

האושר נטוע עמוק בדימויים התרבותיים שלנו והוא נוכח עד זרא בחיינו. חיפוש פשוט של המילה "אושר" ברשת מניב מאות אלפי מופעים. אם נחפש באתר אמזון ספרים שהמילה "אושר" מופיעה בשמם ויצאו לאור לפני תחילת המאה הנוכחית, נמצא כ-300 ספרים בלבד, ואילו היום תכיל הרשימה למעלה מ-2,000 ספרים; גידול דומה נרשם גם בכמות השבועית של מופעי המילה בטוויטר, באינסטגרם ובפייסבוק, כמו גם בפוסטים שבני אדם מחליפים זה עם זה מדי יום ביומו. האושר צמח והיה לחלק יסודי מהבנתנו ההגיונית והפשוטה ביותר את עצמנו ואת העולם, והיה למושג מוכר כל כך עד שאנו מקבלים אותו כמובן מאליו. בימינו הוא נשמע טבעי כל כך עד שהטלת ספק בקיומו נתפסת כמוזרה, אם לא מחוצפת ממש.

ואולם לא רק הריבוי והתדירות של מופעי האושר השתנו בעשרות השנים האחרונות. תמורה קיצונית התרחשה גם באופן שאנו מבינים את האושר. שוב איננו מאמינים שהאושר קשור איכשהו לגורל או לנסיבות, לבריאות, להערכתם של חיים שלמים, או שהוא נחמה פורתא של טיפשים. לאמיתו של דבר האושר נתפס עתה כהלך רוח שאפשר לעצב אותו באמצעות כוח הרצון ועל ידי הפעלה של יכולות פנימיות ושל עצמיותנו האותנטית; הוא נתפס כמטרה היחידה שלמענה החיים כדאיים; כאמת המידה שלפיה אנו מודדים את ערך הביוגרפיה שלנו, ולפיה אנו בוחנים את גודל הצלחותינו וכישלונותינו ואת מידת התפתחותנו הנפשית והרגשית.

אבל חשוב מכול, האושר החל להיות מיוצג כשיאו וכהתגלמותו של דימוי האזרח הטוב בימינו. בהקשר הזה סיפורו של גרדנר מעניין עוד יותר. ואכן אחד הצדדים המושכים ביותר בסרט ״המרדף לאושר״ אינו מה שהוא אומר על רעיון האושר כשהוא לעצמו, אלא מה שהוא חושף על סוג האזרח שמשיג אותו כדין.1 סיפורו של גרדנר בעצם טוען שהאושר הוא לאו דווקא מושג מופשט אלא סוג מסוים של אדם: אינדיווידואליסט, נאמן לעצמו, חסין, בעל הנעה פנימית, אופטימי וניחן בתבונה רגשית גבוהה. במובן הזה הסרט מציג את גרדנר בתור ההתגלמות האידיאלית של האדם המאושר, ובה־בעת הוא מציג את האושר כמין נראטיב מופתי, דוגמה ומופת לאופן שבו יש לארגן ולגייס את העצמיות סביב ערכים אידיאולוגיים מסוימים, הנחות אנתרופולוגיות ותכונות אזרחיות רצויות.

אבל סיפורו של גרדנר מרחיק לכת מן הסרט עצמו וגולש אל החיים. סיפורו של כריסטופר גרדנר האמיתי נמשך אחרי הסרט באמצעי התקשורת, שהתעניינו בחייו ובדרך שיש בהם כדי להעניק השראה למיליונים באמצעות הרעיון שעושר ועוני, הצלחה וכישלון, אושר ואומללות, הם לאמיתו של דבר בחירות אישיות. ויל סמית, שגילם את תפקידו של גרדנר בסרט, אמר בסדרה של ראיונות ב-2006 שהוא אוהב את גרדנר מפני ש"הוא מגלם בדמותו את החלום האמריקני". בתוכניתה של אוֹפְּרה וינפְרי הוסיף סמית וציין ש"אמריקה עצמה הייתה רעיון מדהים שכזה" מפני שהייתה "הארץ היחידה בעולם שכריס גרדנר יכול להתקיים בה". אבל סמית שכח לומר שסיפורים כמו של גרדנר נדירים באמריקה הצפונית לא פחות משהם נדירים בשאר העולם. הוא התעלם מן העובדה שארצות הברית היא אחת המדינות הגרועות ביותר בעולם מבחינת הפערים בהכנסה וההדרה החברתית,2 ולכן רוב האוכלוסייה מתקשה מאוד להשיג עושר וניידות חברתית. סמית אף לא ציין שהאמונה שאת ההצלחה והכישלון אפשר לייחס רק לבני אדם יחידים, בין שהם מצליחנים ובין שהם מפסידנים, נטועה היטב בתת־התודעה התרבותית והלאומית של אמריקה. הנחה מריטוקרטית זו קיימת במדינות מערביות רבות, כך שיש נטייה גוברת לפרש את מצבו של הפרט כביטוי של מסוגלות אישית במקום ביטוי של מבנים ותהליכים חברתיים. הסרט מייצג היטב את התפיסה הזאת וגרדנר מוצג בו כהתגלמות האדם שבנה את עצמו בעשר אצבעותיו. חייו מוצגים כסוג של מאבק דרוויניסטי־חברתי לניידות כלפי מעלה, והמסר המרכזי שלו הוא שהמֶריטוקרטיה פועלת מפני שהנחישות והמאמץ האישי באים תמיד על גמולם.

הצלחת הסרט הנחילה לכריסטופר גרדנר האמיתי תהילת עולם בשנים שלאחר מכן. הוא השתתף במאות ראיונות ובכולם שיתף את הצופים והמאזינים בסוד האושר שלו, והסביר למה המילה happyness נכתבת ב-y: "האות y היא תזכורת לכולנו שרק אתם (You) אחראים לחיים שלכם Your)). חיל הפרשים לא יבוא לחלץ אתכם. הכול מוטל עליכם." גרדנר סוכן הבורסה המצליח נהיה למרצה שמעורר מוטיבציה בקרב מאזיניו, ובכך הוא מצא את ייעודו בחיים: לשתף את העולם בחוכמה שקנה לו בעמל רב, על כוחם של בני אדם להרים את עצמם כלפי מעלה במו ידיהם, ולהפוך נסיבות קשות ועוינות להזדמנויות של צמיחה והצלחה. ב-2010 מונה גרדנר לשגריר האושר ב"אגודה האמריקנית לגמלאים" (AARP), ארגון ללא מטרות רווח ובו למעלה מ-40 מיליון חברים ברחבי העולם. המסר של גרדנר פשוט: כשם שאפשר לעצב את העצמיות של בני אדם ולשנותה בכוח הרצון ובעזרת הידע המתאים, כך גם אפשר ללמד וללמוד את הדרכים לבנות אושר.

אבל המסר של גרדנר גם נגוע בסתירה, אם לא יותר מזה. בעוד הוא טוען שהאושר נתון ל"אחריותך שלך, ושלך בלבד", הוא גם טוען שיש צורך במומחים כמוהו להנחות בני אדם במאמציהם להשיג אותו. אין ספק שהוא נלכד בסתירה החוזרת הטמונה באגדת המהפך האישי, והיא שאפילו מי שמבקשים לבנות את עצמם במו ידיהם זקוקים להוראות ולהכוונה. אחרי ככלות הכול רעיונותיו של גרדנר אינם בגדר חידוש. אדרבה, הם נובעים מן המסורת המושרשת היטב המערבת מרכיבים אידיאולוגיים, רוחניים ופופולריים שזה זמן רב מזינה שוק רב־עוצמה המושתת על מסחור סיפורי חיים ותמורות עצמיות, ישועות וניצחונות אישיים — סוג של "פורנוגרפיה רגשית" שמטרתה לעצב את הדרך שבה ראוי לבני אדם להרגיש בקשר לעצמם ולעולם הסובב אותם. הפיכת הסיפורים האלה לספרות מופת שנועדה ללמד בני אדם מה עליהם להיעשות כדי לזכות באושר אכן הייתה יסוד של קבע בתרבות האמריקנית, ואפשר לשחזר את תולדותיה לאחור מאופרה וינפרי בשנות ה-90 של המאה העשרים לנורמן וינסנט פּיל לפניה, בשנות ה-50 של המאה, ועוד קודם לכן אצל הורֵישו אלגֶ'ר בשנות ה-80 של המאה התשע־עשרה וסמואל סמַיילס לפניו, בשנות ה-50 של אותה מאה.3

לאמיתו של דבר, הרדיפה אחר האושר היא מוצר היצוא המובהק ביותר והאופק הפוליטי המרכזי של התרבות הצפון־אמריקנית, והיא נדחפה והתפשטה בעזרת קשת רחבה של גורמים לא פוליטיים, ובהם מחברי ספרים לעזרה עצמית, מאמנים אישיים, אנשי עסקים, ארגונים פרטיים וציבוריים, סרטים הוליוודיים, תוכניות אירוח, ידוענים וכמובן גם פסיכולוגים. ואף על פי כן רק לאחרונה חדלה הרדיפה אחר האושר להיות אופק פוליטי צפון־אמריקני בעיקרו ונעשתה ענף כלכלי עולמי עתיר מיליארדים, שפועל לצד המדע האמפירי (ומתוך שותפות איתו).

אילו יצא "המרדף לאושר" אל המסכים בשנות ה-90, לא היה זוכה לתשומת לב רבה בתוך המון סיפורי ההצלחה האישית שמילאו את השוק, בייחוד את מדפי ספרות העיון בחנויות הספרים ואת הקטלוגים של סרטי הדרמה המתקתקים של הוליווד. אבל בשנות האלפיים המצב כבר היה שונה. המדע החדש של האושר והפסיכולוגיה החיובית נוסדו ב-1998 ומומנו ביד רחבה בידי קרנות צפון־אמריקניות, וקיבלו עליהם את המשימה להסביר למה ראוי שהרדיפה אחר האושר תהיה מובנת מאליה לא רק לתושבי אמריקה הצפונית — ככתוב בחוקת ארצות הברית — אלא גם לשאר העולם. לדעתם של מומחי הפסיכולוגיה החיובית, כל בני האדם מוּנעים מתוך דחף מולד להיות מאושרים, ולכן ראוי שהרדיפה אחר האושר תיתפס לא רק כדחף טבעי של האדם אלא אפילו כביטוי העליון למימוש מאוויו בתור אדם. מדע הפסיכולוגיה, כך נטען, כבר עמד על כמה מן הגורמים המרכזיים שיעזרו לבני אדם לחיות חיים מאושרים יותר, וכל אדם יכול להפיק תועלת מן התגליות האלה אם רק ינהג לפי עצת המומחים, שאינה מסובכת מדי ועם זה מוכחת ונכונה. זה לא נשמע כרעיון חדש, כמובן, אבל כשהוא בא ממטה הפסיכולוגיה המדעית דומה היה שכדאי בכל זאת להתייחס אליו בכובד ראש. בתוך שנים מעטות השיגה התנועה הישג חסר תקדים: היא העמידה את האושר בראש סדר היום של האקדמיה ובמקום גבוה בסדר העדיפויות הפוליטי, הכלכלי והחברתי של מדינות רבות בעולם.

הודות לפסיכולוגיה החיובית האושר אינו נחשב עוד למושג מעורפל, למטרה אוטופית או למותרות אישיות שאין להשיגן, אלא למושג אובייקטיבי, אוניברסלי ומדיד. המדענים אף טענו שסוף־סוף עלה בידם לעמוד בעזרתו על המאפיינים הפסיכולוגיים שמגדירים אדם בריא, מצליח ומתפקד היטב. אבל עד מהרה התברר — ובמידה רבה שלא במפתיע — שהמאפיינים האלה מתאימים כמעט בשלמותם למה שמגלמים בני אדם כדוגמת גרדנר עצמו. לדברי הפסיכולוגים החיוביים בני אדם בעלי שליטה עצמית, נאמנים לעצמם ומשגשגים, שניחנו ברמה גבוהה של תבונה רגשית, עצמאות ואוטונומיה, שמכירים בערך עצמם והם אופטימיים, בעלי כושר עמידה והנעה עצמית, הם גם אלה שמציגים בדרך כלל דרגה גבוהה של אושר, בריאות והצלחה אישית. ואכן דיוקנם של המאושרים האלה דומה כל כך לדמותו של גרדנר עד שהיו מי שטענו ש"המרדף לאושר" ראוי להיחשב ל"סרט פסיכולוגיה חיובית באיכות גבוהה".

הופעתה של הפסיכולוגיה החיובית בתחילת המאה הנוכחית שינתה את כללי המשחק. הטפותיו של גרדנר לא נראו עוד כסיסמאות בלבד על כוחם של בני אדם יחידים לקדם את עצמם אלא כאמת מדעית. פסיכולוגים חיוביים אפילו סיפקו את ההצדקה המדעית למוסדות רבי־עוצמה, לתאגידים בינלאומיים מרשימת המאה של פורבּס ולתעשייה עולמית עתירת כספים שביקשו כולם לקדם ולמכור את אותו רעיון פשוט שגרדנר מטיף לו בהרצאותיו: כל אדם יכול להמציא מחדש את חייו ולהיעשות הגרסה הטובה ביותר של עצמו אם רק יאמץ לו גישה חיובית יותר על עצמו ועל העולם הסובב אותו. בעיני רבים נעשתה הרדיפה אחר האושר לסוגיה שיש לנהוג בה כובד ראש, והטיפול המדעי בה עתיד להניב תועלת פסיכולוגית וחברתית עצומה. אבל בעיני רבים אחרים המדע שמאחורי כל ההבטחות האופטימיות האלה בדבר מימוש עצמי ותיקון חברתי, הן להלכה והן למעשה, מטיל צל כבד מדי על רוב הטענות של הפסיכולוגיה החיובית, על שימושיה המטרידים ועל השפעתה השנויה במחלוקת.

עם הזמן התברר שהצדק היה עם הספקנים והמבקרים; כשהדברים אמורים באושר לא כל הנוצץ זהב, ולכן עלינו לגשת אל מדע האושר ואל הבטחותיו המפתות ביתר זהירות.

לא כל הנוצץ זהב: פקפוקים וספקות

נשאלת אפוא השאלה, האם האושר הוא המטרה החשובה ביותר שעלינו לחתור אליה? אולי, אבל אם נביא בחשבון את השיח של מדעני האושר ניאלץ להישאר ביקורתיים. הספר הזה אינו יוצא נגד האושר כשהוא לעצמו אלא נגד הגישה המצמצמת כלפי "החיים הטובים", כל כמה שהיא נפוצה, שמדע האושר מטיף לה. אין צורך לומר שלעזור לבני אדם להרגיש טוב יותר זו בהחלט כוונה נאצלת. אבל לאור מה שמדע האושר מציע בתחום הזה איננו בטוחים כלל שרעיון האושר שלו — שלהלן ייקרא "אושר" בלבד — נטול מגבלות חמורות, טיעונים שנויים במחלוקת, תוצאות סותרות ומסקנות שגויות.

הסתייגויותינו בשאלת האושר נשענות על ארבעה תחומי ביקורת עיקריים: אֶפּיסטֶמולוגי, סוציולוגי, פֶנומֶנולוגי ומוסרי. התחום האפיסטמולוגי יכול להיקרא כך מפני שהוא עוסק בהצדקת מדע האושר בתור מדע ובהצדקת האושר בתור מושג אובייקטיבי ומדעי. במילים בוטות, מדע האושר פגום מיסודו, ובשל כך יש פגם גם בהיגיון שמאחורי הרעיון בדבר אושר אנושי שהמדע הזה מסתמך עליו. הפרגמטיסט צ'רלס פֶּרס אמר פעם שחוזקה של שלשלת טיעונים לוגיים הוא כחוזק החוליה החלשה ביותר שלה; מדע האושר נשען על הנחות חסרות בסיס, סתירות תיאורטיות, פגמים מתודולוגיים, תוצאות לא מוכחות והכללות מוגזמות ואתנוצנטריות. לכן אי אפשר כלל לקבל בלי ביקורת את כל מה שהמדע הזה טוען שהוא נכון ואובייקטיבי.

הסתייגותנו השנייה היא מתחום הסוציולוגיה. בין שמדע האושר אכן תקף ובין שלא, חשוב לחקור ולבחון אילו גורמים חברתיים מפיקים תועלת מרעיון האושר ואילו אינטרסים והנחות אידיאולוגיות הוא עשוי לשרת, ומה ההשלכות הפוליטיות והכלכליות של יישומיו החברתיים הנרחבים. במובן הזה ראוי לציין שהגישה המדעית ותעשיית האושר שצומחת ומתפשטת סביבה תורמות תרומה ממשית לתיקוף ההנחה שהעושר והעוני, ההצלחה והכישלון, הבריאות והמחלה כולם מעשה ידינו. הן אף מקנות צידוק לרעיון שאין קשיים מבניים אלא רק חסרונות פסיכולוגיים; שבסך הכול אין חברה אלא רק יחידים, כמו שאמרה מרגרט תאצ'ר בהשראת פרידריך האייֶק. פעמים רבות רעיון האושר, כמו שהוא מנוסח בידי המדענים והמומחים וכמו שהוא מיושם בחברה, אינו אלא כלי שרת בידי הערכים שהביאו לידי המהפכה הרדיקלית שחוללו הכלכלנים מאסכולת שיקגו וכלכלנים נאו־ליברלים אחרים, שמשנות ה-50 של המאה העשרים ואילך שכנעו את העולם שרדיפתו של היחיד אחר האושר היא התחליף המציאותי היחיד והכדאי ביותר לחיפוש אחר טובת הכלל — כמו שהעירה מרגרט תאצ'ר עצמה בריאיון בסַנדיי טיימס ב-1981: "מה שמרגיז אותי בכיוון הכללי שהפוליטיקה הלכה בו ב-30 השנים האחרונות הוא ההליכה לעבר החברה הקיבוצית. בני אדם שכחו שיש גם חברה אישית... שינוי הכלכלה הוא האמצעי לשנות את הגישה הזאת... הכלכלה היא השיטה; המטרה היא לשנות את הלב והנפש."4 בהקשר הזה אנחנו טוענים שהרדיפה אחר האושר לפי המתכון של מדעני האושר אינה מייצגת את הטוב המוחלט העליון שכולנו מבקשים לכונן, אלא היא תמצית הניצחון של החברה האישית (הטיפולית, האינדיווידואליסטית, היחידנית) על החברה הקיבוצית.

ההסתייגות השלישית יכולה להיקרא פנומנולוגית. היא נוגעת בעצם הדבר שלעיתים קרובות מדי מדע האושר, לא זו בלבד שאינו מצליח לקיים את הבטחותיו, אלא הוא אף מניב תוצאות רבות שאינן זוכות להכרה, והן לא רצויות ונגועות בסתירות. אין ספק שמדע האושר משתית את הצעתו להשגת שלוֹמוּת (well being) ומימוש עצמי על אותם נראטיבים תרפויטיים של מחסור, חוסר אותנטיות והיעדר מימוש עצמי, ולאלה הוא מציע פתרונות. ומאחר שהאושר מוצג כמטרת חובה, אם גם מטרה נעה שאין לה סוף ברור, הוא מייצר סוג חדש של "מחפשי אושר" ו"חרדי אושר", המקובעים בחשש בערכיהם הפנימיים, עסוקים בלי הרף בתיקון פגמיהם הפסיכולוגיים וחרדים תמיד בשל המהפכים האישיים והטיוב העצמי שלהם. אמנם בשל כך האושר נעשה מצרך מושלם לשוק המשגשג בזכות הנרמול של שאיפתנו הכפייתית לבריאות גופנית ונפשית, אבל הכפייתיות הזאת פוגעת בנקל באותם בני אדם עצמם שתולים את יהבם במוצרי האושר הרבים ובסוגי השירותים ודרכי הריפוי המגוונים שמציעים מלומדים, אנשי מקצוע ומומחי שלומוּת כביכול.

ולבסוף, הסתייגותנו הרביעית היא מוסרית, ועניינה היחס בין האושר לסבל. כשמדע האושר מזהה את האושר והחיוביות עם פריון, תפקוד נאות, טוב לב ואפילו עם נורמליות, ואומללות עם ההפך הגמור, הוא מציב אותנו על פרשת דרכים ומאלץ אותנו לבחור בין סבל לשלוֹמוּת. ההנחה היא שתמיד יש לאדם אפשרות לבחור, שהחיוביות והשליליות הן שני קטבים מנוגדים בתכלית, ושיש לנו אפשרות לפטור את עצמנו מן הסבל אחת ולתמיד. טרגדיות ואסונות הם בלתי נמנעים, כמובן, אבל מדע האושר עומד בתוקף על טענתו שהסבל והאושר עומדים לבחירה אישית. מי שאינם עושים שימוש במצוקה כאמצעי לצמיחה אישית חשודים כמי שרוצים בכישלונם שלהם ולכן ראויים לו, בלי קשר לנסיבות המיוחדות של חייהם. בסופו של דבר אפוא הבחירה שבידינו מצומצמת: לא זו בלבד שמדע האושר כופה עלינו להיות מאושרים, אלא אף מאשים אותנו על שחיינו אינם מוצלחים ומספקים יותר.

מבנה הספר

פרק 1 עוסק ביחס שבין האושר לפוליטיקה. הוא נפתח בסקירה על עלייתם והתפשטותם של התחומים המשפיעים ביותר במחקר המדעי של האושר מאז תחילת המאה: פסיכולוגיה חיובית וכלכלת האושר. הפרק מתמקד במטרות היסוד, בהנחות המתודולוגיות, בהיקף ההשפעה החברתית והאקדמית ובהשפעות המוסדיות של שני התחומים. אחר כך הוא טוען שחקר האושר חדר אפילו ללב הממסד הממשלתי. מאחר שהאושר מוצג בתור משתנה מדיד ואובייקטיבי אפשר להשתמש בו בתור אמת מידה לגיטימית ומרכזית בעת קבלת החלטות פוליטיות מן המעלה הראשונה, אבן בוחן להערכת התקדמות חברתית ולאומית וגורם מסייע ביישוב סוגיות אידיאולוגיות ומוסריות שנויות במחלוקת (כגון סוגיית חוסר השוויון) בדרך טכנוקרטית ולא־מוסרית.

פרק 2 עוסק ביחס שבין האושר לאידיאולוגיה הנאו־ליברלית. אנו טוענים שהאושר מסייע לתת הכשר לאינדיווידואליזם במונחים לא אידיאולוגיים לכאורה, באמצעות שיח סמכותי ומשתק של המדע החיובי. בתחילה הפרק סוקר את הספרות בתחום הפסיכולוגיה החיובית כדי להראות באיזו מידה התנועה מתאפיינת בהנחות אינדיווידואליסטיות חזקות, וגם כדי להראות את השקפתה החברתית הצרה. אחר כך הפרק מראה שאמנם הפסיכולוגיה החיובית עשויה למצוא חן בעיני בני אדם בשל כמיהתם לפתרונות, בייחוד בימים של חוסר ביטחון חברתי, אבל מתכונים של אושר כשהם לעצמם עלולים אף לתרום ליצירתו ולשימורו של אותו חוסר נחת שהם מתיימרים לפתור. הפרק מסתיים בנעימת ביקורת על הכנסת האושר לעולם החינוך.

פרק 3 מתמקד בתחום הארגוני. הוא דן במידה שבה ההשקעה באושר נעשתה תנאי בל יעבור לעובדים המבקשים לפלס את דרכם בתנאים ובדרישות החדשים של שוק העבודה. אנו טוענים שמדע האושר, מרגע שדחק ממקומם מודלים פסיכולוגיים רבים של התנהגות בתחום העבודה, מביא לכלל ביטוי שיח מחודש להבניית זהותם של העובדים, שמאפשר לארגונים להיטיב לסגל את דפוסי התנהגותם של העובדים, את הרגשת הערך שלהם ואת סיכויי הקידום האישיים שלהם לצרכים החדשים בתחומי השליטה הארגונית, הגמישות ופיזור הסמכויות בתוך התאגידים. הפרק אף דן במידה שבה טכניקות האושר למיניהן מביאות לידי קבלת המוסכמות הארגוניות ולהסכמה שבשתיקה מצד העובדים עם התרבות הארגונית; מנצלות את הרגשות החיוביים בתור נכסים יצרניים של הארגון; ומטילות על העובדים עצמם את נטל האחריות על חוסר הוודאות בשוק, מיעוט אפשרויות התעסוקה, חוסר האונים המבני והתחרות הגוברת על מקומות העבודה.

פרק 4 מנתח את האושר בתור סחורה. הוא מפתח את הרעיון שבקפיטליזם של המאה העשרים ואחת נעשה האושר סחורה רבת ערך ("סחורת פֶטיש") בענף שוק עולמי המגלגל מיליארדים ומוכר דברים כמו תרפיה חיובית, ספרות לעזרה עצמית, שירותי אימון אישי, ייעוץ מקצועי, יישומונים בטלפון הנייד או עצות לשיפור עצמי. כאן אנו טוענים שהאושר נהיה לשורה של "סחורות רגשיות" (emodities) — כלומר שירותים, תרפיות ומוצרים שמבטיחים ומעניקים התמרה רגשית5 — ואלה נפוצות ונסחרות בשוק. הסחורות הרגשיות האלה נעות במסלול מעגלי — הן עשויות להתחיל בתור תיאוריה באוניברסיטה כלשהי ומשם הן יוצאות עד מהרה לשווקים רבים, באמצעות תאגידים, קרנות מחקר או אורחות חיים צרכניים. שליטה עצמית ברגשות, אותנטיות ושגשוג אינם רק דרכים לעודד את העצמי להתחדש בלי הרף אלא גם כלי בידי כל מיני מוסדות להפיץ את הסחורות הרגשיות בתוך החברה עצמה.

פרק 5 מסתמך על הפרקים הקודמים וטוען שהשיח המדעי של האושר משתלט יותר ויותר על שפת התפקוד — כלומר על הלשון המגדירה מה יש לעשות ואיך ראוי לפעול ולהרגיש בתוך המסגרת של הציפיות החברתיות והפסיכולוגיות המקובלות — ובכך הוא קובע אמת מידה למדידת מה שנחשב לבריא, סתגלני ואפילו נורמלי. בתחילה הפרק מנתח את הפער הרחב שמדעני האושר רואים בין מה שנחשב בעיניהם לרגשות חיוביים לשליליים, שהם מסתמכים עליו כשהם עוסקים ברעיון "האדם הממוצע". אנו קוראים תיגר על ההפרדה הזאת ומדגישים כמה מפגמיה מנקודת מבט סוציולוגית. אחר כך הפרק עוסק ביחס שבין האושר לסבל ומסתיים בהרהורים ביקורתיים על הסכנות שבהפיכת הסבל לדבר מה אמצעותי, בר־מניעה ובסופו של דבר חסר תועלת.

בשנים האחרונות פרסמו סוציולוגים, פילוסופים, אנתרופולוגים, פסיכולוגים, עיתונאים והיסטוריונים שפע של ספרים שעוסקים באושר מנקודת מבט ביקורתית. בולטים בתוך השפע הזה כתביהם של ברברה אֶרֶנרַייך6 וברברה הֶלד7 על עריצות המחשבה החיובית, של סם בּינקלי8 וויליאם דֵיוויז9 על היחסים שבין האושר לשוק, ושל קרל סֶדֶרסטרום ואנדרה ספַּייסר10 על השלומוּת בתור אידיאולוגיה, ועוד פרסומים רבים אחרים שהשפיעו על הספר הזה. מאחר שהאושר עודנו מושג שנוי למדי במחלוקת ונודעת לו השפעה ידועה לשמצה בתחומי התרבות, החברה, הפוליטיקה והכלכלה, אפשר לצפות שיהיו פרסומים נוספים.

הספר הזה מבקש לתרום לדיון הערני על האושר מנקודת מבט חברתית ביקורתית. הוא מסתמך על חיבורינו הקודמים בתחומי הרגש, הנאו־ליברליזם, האושר והתרבות התרפויטית.11 הוא מציג כמה מן הטענות האלה ומרחיב את הדיבור עליהן, ומעלה רעיונות חדשים על היחסים שבין הרדיפה אחר האושר ובין דרכי הפעלת הכוח בחברות נאו־ליברליות. המושג "שלטון האושר" (happycracy) נועד להדגיש את עניינו המיוחד של הספר הזה בהצגת האסטרטגיות הדכאניות החדשות, ההחלטות הפוליטיות, אופנות הניהול, האובססיות האישיות וההיררכיות הרגשיות שצמחו והופיעו בעידן האושר יחד עם תפיסה חדשה של האזרחות. הספר מסתיים בהערכה אישית יותר על האושר ועל הבטחותיו שלא קוימו.

1
מומחים לשלומוּת שלך

אנו חיים בעידן שסוגד לנפש. גם בחברה שסועה לפי קווי תיחום של גזע, מעמד ומגדר אנו קשורים בכל זאת זה אל זה באמצעות בשורת האושר הפסיכולוגי. עניים ועשירים, שחורים ולבנים, גברים ונשים, סטרייטים והומואים, כולנו שותפים לאמונה שהרגשות מקודשים, והישועה טמונה בהכרה בערך עצמנו, והאושר הוא המטרה העליונה, והריפוי הפסיכולוגי הוא האמצעי להשיגו.

אווה ס' מוסקוביץ, In Therapy We Trust

כשסליגמן חלם חלומות חיוביים
"אני חושב שיש לי שליחות,"12 הצהיר מרטין סֶליגמן כשנה לפני שהתמודד על משרת נשיא "האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה", האיגוד המקצועי הגדול ביותר של הפסיכולוגים בארצות הברית ובו למעלה מ-117,500 חברים.13 סליגמן לא היה בטוח מהי השליחות הזאת בדיוק, אבל הוא האמין שיעלה בידו לברר זאת אם ייבחר.14 כמה רעיונות כבר עלו על דעתו, ובהם הכפלת מימון המחקר בתחום בריאות הנפש, הרחבת הפסיכולוגיה השימושית לתחום המניעה והתרחקות ממודל התחלואה השלילי, המשעמם, של הפסיכולוגיה הקלינית. בסופו של דבר לא זו השליחות, אמר סליגמן בליבו.15 הייתה לו מטרה שאפתנית יותר: הוא חיפש פרדיגמה פסיכולוגית חדשה של טבע האדם שתפיח חיים בפסיכולוגיה ותרחיב את גבולות השפעתה.

רגע ההתגלות של סליגמן אירע חודשים אחדים אחרי שנבחר "במפתיע" לעמוד בראש איגוד הפסיכולוגים בשנת 1998. יום אחד עישב את גינת ביתו בחברת בתו ניקי, שהייתה אז בת חמש. הוא גער בה על שהשליכה עשבים שוטים באוויר והיא השיבה, "אבא, אתה זוכר את התקופה שלפני שהייתי בת חמש? מגיל שלוש עד חמש שהייתי יללנית. הייתי מייללת כל יום. ביום הולדתי החמישי החלטתי להפסיק לילל... אם אני יכולה להפסיק לילל אתה יכול להפסיק להיות קוטר כזה."16 לדברי סליגמן, "ניקי פגעה בדיוק בנקודה הנכונה," ופתאום נוכח לדעת שניקי לא דיברה על תיקון הנטייה שלה ליילל אלא על טיפוח "החוזקה המפותחת מעבר לרגיל" שלה.17 כמו בהורות, אמר סליגמן, הבעיה של הפסיכולוגיה היא ההתמקדות בתיקון מה שלא תקין אצל בני אדם במקום לטפח את מה שטוב אצלם כדי לעזור להם לממש עד תום את הפוטנציאל שלהם. "זו הייתה התגלות בשבילי, לא פחות,"18 טען סליגמן במנשר ההכרזה על הפסיכולוגיה החיובית שפורסם בכתב העת אמריקן פּסַייקוֹלוֹג'יסט (פסיכולוג אמריקני) בשנת 2000. אין לו "דרך מיסטית פחות" להסביר את הולדת הפסיכולוגיה החיובית, קבע סליגמן, והוא אכן שב ונוקט את אותו נראטיב של התגלות, כמו מנהיג דתי שפונה אל קהל מאמיניו: "לא אני בחרתי בפסיכולוגיה החיובית. היא קראה לי... הפסיכולוגיה החיובית קראה לי בדיוק כמו הסנה הבוער שקרא למשה."19 כך, לטענתו, מצא סליגמן סוף־סוף את הייעוד שלו, שכאילו ירד מן השמיים: ליצור מדע חדש של אושר, שיחקור מה גורם לחיים להיות ראויים לחיותם ולגלות את המפתחות הפסיכולוגיים לשגשוגו של האדם.

אבל כמו שקורה פעמים רבות בהתגלויות, תמונת הפסיכולוגיה החיובית שהוצגה במנשר היסוד של הפסיכולוגיה החיובית לא הייתה ברורה. הפסיכולוגיה החיובית ניזונה מליקוטים של מושגים וטענות מתחומי הפסיכולוגיה, האבולוציה, מדעי המוח והפילוסופיה, ונותרה לקטנית במהותה וחסרת הגדרה מדויקת. המנשר דמה יותר להצהרת כוונות ולא למיזם מדעי דווקא. "כמו בכל הליקוטים, גם כאן הבחירה אקראית במידת מה ואינה שלמה," טענו המחברים, ומיהרו להבהיר שהנושא כולו נועד רק "לעורר את תאבונו של הקורא" באשר ל"מה שהתחום הזה יכול להציע".20 אבל מה התחום הזה באמת מציע? בעיני רבים לא היה כאן שום חידוש: טענות ישנות, מפוזרות, על שיפור עצמי, אושר ואמונות אמריקניות מושרשות על סמכות ההגדרה העצמית של היחיד, שהולבשו במעטה מדעי חדש, ולא קשה לעקוב אחר תולדותיהן ולעמוד על מוצאן מן הפסיכולוגיה של ההסתגלות ותנועות ההערכה העצמית של שנות ה-80 וה-90 של המאה העשרים, ומן הפסיכולוגיה ההומניסטית של שנות ה-50 וה-60, ומתרבות העזרה העצמית ותנועות ה"ריפוי הנפשי" שהתגבשו במאה העשרים ואחת.21

ניתנת האמת להיאמר שכמו דמות הגיבור ב"סיפור המופלא של בנג'מין בּאטן" מאת סקוט פיצג'רלד, דומה שהפסיכולוגיה החיובית שזה עתה נולדה באה לעולם זקנה למדי. אבל לא כך חשבו מייסדיה. לדברי סליגמן וצִ'יקסֶנטמִיהַאי, התחום החדש מציע "הזדמנות היסטורית... ליצור מונומנט היסטורי — מדע שמשימתו העיקרית להבין מה גורם לחיים להיות ראויים לחיותם",22 ובכלל זה רגשות חיוביים, משמעות אישית, אופטימיזם וכמובן אושר. תחת המסווה הזה הוכרזה הפסיכולוגיה החיובית ברוב אופטימיות במוסדות האקדמיים הרמים ביותר של הפסיכולוגיה בתור מפעל מדעי חדש, שיוכל להרחיב את תוצאותיו ולהכילן "על זמנים ומקומות אחרים, ואולי אפילו על כל הזמנים והמקומות".23 לא פחות.

הרעיון עורר תהיות ותמיהות ותגובות ספקניות, אבל סליגמן היה נחוש לקדם את שליחותו. בספרו Learned Optimism ("אופטימיזם נרכש") משנת 1990 אמר הביהביוריסט והפסיכולוג הקוגניטיבי לשעבר ש"האופטימיזם עלול להפריע לנו לראות את המציאות בבהירות הנחוצה".24 אבל ההתגלות שינתה אותו: "באותו רגע גמרתי אומר להשתנות," סיפר.25 סליגמן לא רצה לסווג את הצעתו בתור טענה התנהגותית, קוגניטיבית או אפילו הומניסטית, אלא לייסד תחום מדע חדש לחלוטין ולספח אליו חסידים רבים ככל האפשר. אחרי ככלות הכול, הדרך המוליכה לגישה פוזיטיביסטית יותר כלפי חקר מדע האושר כבר נסללה: ניצניה הראשונים, הצנועים, כבר נראו בפסיכולוגיה בראשית שנות ה-90 בעקבות חיבוריהם של מייקל אַרגַייל, אד דינֶר, רוּט וֶנהובֶן, קרול ריף ודניאל כַּהנמן; כל החוקרים האלה טענו שהניסיונות הקודמים להבין את האושר השפיעו השפעה דלה בלבד, חסרו לכידות תיאורטית והליכי הערכה אמינים והיו רוויים מדי בערכים. האבות המייסדים אולי הרגישו שהתחום החדש הזה, הפסיכולוגיה החיובית, אינו מעוגן היטב במציאות — "אפשר לחשוב שזו פנטזיה גמורה", הודו — ולכן הסתיים מנשר ההכרזה בהצהרה מעודדת ושופעת ביטחון: "סוף־סוף הגיעה השעה לחיוביות... אנו צופים שבמאה החדשה הזאת תסייע הפסיכולוגיה החיובית לפסיכולוגים להבין ולנסח את הגורמים שבזכותם בני אדם יחידים, קהילות וחברות עושים חיל."26

בשבועות שלאחר בחירתו לראשות האגודה החלו צ'קים "להופיע" על שולחנו, כלשונו של סליגמן. "פרקליטים אפורי שיער ואפורי חליפות" של "תאגידים אלמוניים" שגייסו לשורותיהם "מצליחנים" בלבד זימנו את סליגמן לישיבות בבניינים מפוארים בניו יורק כדי לברר "מהי הפסיכולוגיה החיובית הזאת" וכדי לבקש ממנו "הסבר של עשר דקות" וסיכומים "של שלושה עמודים". חודש לאחר מכן, "הופיע צ'ק על סך 1.5 מיליון דולר," סיפר סליגמן, "ובעזרת המימון הזה החלה הפסיכולוגיה החיובית לפרוח."27 התחום אכן התרחב במידה חסרת תקדים ובתוך זמן קצר מאוד. כבר ב-2002 ניזון התחום החדש ממימון של 37 מיליון דולר. דומה היה שזה הזמן הנכון לפרסם את המהדורה הראשונה של Handbook of Positive Psychology ("מדריך שימושי לפסיכולוגיה חיובית"), שהיה בגדר "הכרזת העצמאות" של התחום. הפרק שנקרא "עתיד הפסיכולוגיה החיובית: הכרזת עצמאות" הסתיים באמירה שהגיעה השעה "להיפרד" מן "הפסיכולוגיה המסורתית" המבוססת על "חולשה" ועל "מודל פתולוגי" של ההתנהגות האנושית. עורכי הספר טענו שהוא "פשוט היה חייב לקרות" וציינו, "אנו סבורים... שהשלב הראשון של תנועה מדעית — שהיינו מאפיינים אותו במילים 'הכרזת עצמאות מן המודל הפתולוגי' — הגיע לסיומו."28 כך, בעזרת סיקור נרחב בעיתונות ושיווק נמרץ באמצעי התקשורת בכל רחבי העולם הצליחה הפסיכולוגיה החיובית להפיץ בקרב אנשי אקדמיה, אנשי מקצוע ובציבור בכללותו את הרעיון שסוף־סוף יש מדע חדש של אושר, והוא יכול למצוא את המפתחות הפסיכולוגיים לשלומוּת, למשמעות ולהצלחה.

אנדרטה יקרה

בתוך שנים מעטות הקימו הפסיכולוגים החיוביים בזריזות רשת מוסדית עולמית, שהתפשטה בזכות תוכניות לתואר שני ושלישי, פרסים, מלגות וקורסי התמחות בפסיכולוגיה חיובית שימושית. סימפוזיונים וסדנאות נערכו בכל רחבי העולם; מספר גדל והולך של ספרים, ספרי לימוד ומונוגרפיות ראו אור; בלוגים ואתרי אינטרנט הפיצו מידע ואספו נתונים באמצעות שאלונים מקוונים על שביעות הרצון מן החיים, רגשות חיוביים ואושר; והיו גם כתבי עת אקדמיים רבים שיוחדו רק למחקרים בתחום הזה, כגון Journal of Happiness Studies שנוסד בשנת 2000, Journal of Positive Psychology משנת 2006 ו-Journal of Applied Psychology: Health and Well-Being משנת 2008. הפסיכולוגיה החיובית הקימה לעצמה מפעל הנצחה, כמו שחזה סליגמן. אבל כל כתבי העת המדעיים, הרשתות האקדמיות העולמיות והפרסום באמצעי התקשורת אין בהם די להסביר את מהירות הקמתו של המפעל הזה; לשם כך נדרש גם כסף רב.

המענקים והמימון לא חדלו גם אחרי ההמחאה הראשונה ההיא שנחתה על שולחנו של סליגמן. השקעות גדולות הוסיפו לזרום אל התחום ממגוון רחב של מוסדות פרטיים וציבוריים, שהתעניינו בתחום החדש בחודשים ובשנים שלאחר מכן. כבר ב-2001 העניק המוסד הדתי השמרני מאוד "קרן ג'ון טֶמפּלטון", שסליגמן שיבח אותו בנאום ההכתרה שלו, 2.2 מיליון דולר לאבי הפסיכולוגיה החיובית למימון הקמתו של "המרכז לפסיכולוגיה חיובית" באוניברסיטת פנסילבניה. דומה שסר ג'ון טמפלטון הוקסם מן המיזם לאור העניין שהראה באופן שבו בני אדם יכולים לשלוט בדעתם כדי להיות אדוני הנסיבות ולעצב את עולמם כאוות נפשם. לאמיתו של דבר כתב טמפלטון את ההקדמה למהדורת 2002 של "מדריך שימושי לפסיכולוגיה חיובית", זו שהכריזה על עצמאות התחום: "אני מקווה שככל שחוקרי ההווה והעתיד ישרטטו את חזון הפסיכולוגיה החיובית, וככל שהקרנות והממשלות ייזמו מיזמים לתמוך במחקר פורץ דרך ומועיל בתחום הזה, נפרוץ כולנו קדימה," כתב טמפלטון. הקרן שלו מימנה לימים כמה מחקרים על הקשרים שבין רגשות חיוביים, הזדקנות, רוחניות ויצירתיות. לדוגמה, ב-2009 העניקה הקרן לסליגמן מענק נוסף, הפעם של 5.8 מיליון דולר, כדי לפתח את חקר המוח החיובי ולבחון את התפקיד שממלאים האושר והרוחניות בהצלחה בחיים.

"קרן ג'ון טמפלטון" לא הייתה הארגון היחיד שמימן מחקרים בפסיכולוגיה חיובית. מוסדות רבים אחרים, פרטיים וציבוריים, גדולים וקטנים, ובהם "ארגון גאלוּפּ", "קרן מאירסון", "קרן הנאמנות אַנֶבֶּרג" ו"מוסד הצדקה האטלנטי" סיפקו לפסיכולוגיה החיובית מימון ביד רחבה בדמות מענקים, פרסים ומלגות. "קרן רוברט ווּד ג'ונסון", למשל, העניקה לסליגמן ב-2008 סכום של 3.7 מיליון דולר כדי לבחון את המושג "בריאות חיובית". ארגונים כגון "המכון הלאומי להזדקנות" (NIA) ו"המרכז הארצי לרפואה אלטרנטיבית ומשלימה" (NCCAM) מימנו מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החיובית על השפעות השלומות, שביעות הרצון מן החיים והאושר על מניעת מחלות גופניות ונפשיות. חברות כמו "קוקה קולה" קפצו גם הן על העגלה והשקיעו בתחום מתוך כוונה למצוא שיטות זולות ויעילות יותר להגדלת הפריון, לצמצום מתחים וחרדות בעבודה ולהגברת מעורבותם של העובדים בתרבות התאגידית. אחת ההשקעות הגדולות ביותר בזמן האחרון, ואולי ההשקעה המהדהדת ביותר, היא מיזם של 145 מיליון דולר ששמו "כושר מקיף לחייל" (CSF), תוכנית פסיכולוגית חיובית של צבא ארצות הברית הפועלת מאז 2008 בפיקוחו של סליגמן ב"מרכז לפסיכולוגיה חיובית". התוכנית הוצגה לציבור במאמר מיוחד שפורסם בכתב העת אמריקן פסייקולוג'יסט ב-2011, ובו ציין סליגמן שתדרוך חיילים ואנשי צבא על רגשות חיוביים, אושר ומשמעות רוחנית עשוי לסייע "ליצור כוח שכושרו הפסיכולוגי אינו נופל מכושרו הגופני", או — גם זה בלשונו — ליצור "צבא בלתי מנוצח".29 (נבחן את הסוגיה הזאת בפרק 5.) ההשקעות באו גם מחוץ לארצות הברית. מאז נוסד התחום בשנת 2000 הוא נהנה ממימונם של גופים פרטיים וציבוריים רבים שמרכזם בארצות אירופה ובאסיה; לאחרונה הצטרפו לחקר הפסיכולוגיה החיובית והאושר גם סין, איחוד האמירויות והודו.

מעניין לציין שעד מהרה השיג סליגמן קהל גדל והולך וזרם גובר של השקעות פרטיות גם בתחום הבריאות הנפשית החיובית ובמניעת מחלות נפש, אף על פי שאלה לא עמדו בראש מעייניו. האושר סיפק תחום פורה למדי, ולכאורה לא נודע, לחקירה מדעית: למה הרגשות החיוביים חשובים כל כך? איך יכולים בני אדם לחיות חיים מאושרים למרות הקשיים? מה היחס בין אופטימיות לבריאות, פריון עבודה ויכולת תפקוד? האם ימצא המדע את המפתח לשגשוג האדם? שאלות מן הסוג הזה החלו למלא את פרקי המבוא של אלפי מאמרים מדעיים בכתבי עת מקצועיים, ורבים חזרו זה על שאלותיו של זה, שכפלו ממצאים, טיעונים, הנחות יסוד, מראי מקום וכדומה, ובכך הציגו לפני הקוראים מראית עין של הסכמה כללית ולכידות קונספטואלית שהתחום היה חסר אותם.

ב-2004, אולי במאמץ ליצור אחידות, פרסמו פיטרסון וסליגמן את Character Strengths and Virtues: A Handbook and Classification ("חוזקות ומעלות אופי: ספר הדרכה וסיווג"). "מדריך השפיות" הזה, כמו שכינו אותו, היה בגדר גרסה נגדית של "המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של מחלות נפש" (DSM) ושל "סיווג המחלות הבינלאומי" (ICD), שני המדריכים החשובים והשימושיים ביותר לפסיכולוגים, פסיכיאטרים ומרפאים אחרים ברחבי העולם. אבל במקום לאבחן ולמדוד הפרעות נפשיות הציע המדריך החדש סיווג כלל עולמי של חוזקות ומעלות טובות, "כדי לעזור לבני אדם להתפתח ולממש את הפוטנציאל שלהם עד תום", וכדי להנחות חוקרים ואנשי מקצוע למדוד, לאבחן ולטפח את מה שנחשב לנכון, אמיתי ומעצים בעיני בני אדם: "המדריך הזה מתמקד במה שנכון אצל בני אדם ובייחוד בחוזקות האופי שלהם שמאפשרות חיים טובים. אנו הולכים בעקבות המופת של DSM ו-ICD... ההבדל המכריע הוא שהתחום שמעסיק אותנו אינו מחלות נפש אלא בריאות הנפש."30 המדריך אף נועד לספק לפסיכולוגים חיוביים את "אוצר המילים המשותף" שהיה חסר בתחום הזה:

הפסיכולוגיה החיובית בכללותה תפיק תועלת — ואפילו תלבש צורה ותשתנה — אם תמצא דרכים מוסכמות לדבר על החיובי, כמו ש-DSM ו-ICD עיצבו את הפסיכיאטריה, את הפסיכולוגיה הקלינית ואת העבודה הסוציאלית משום שסיפקו לתחומים האלה דרך לדבר על השלילי. אנחנו סבורים שסיווג האישיות שמוצג כאן הוא צעד חשוב לקראת אוצר מילים משותף של תכונות חיוביות מדידות.31

ואף על פי כן אישרו המחברים שהמדריך לחוזקות ומעלות טובות מכיל סיווגים בלבד ולא טַקסונומיה של תכונות האופי הטובות של האדם, מפני ש"אין ביכולתם לנסח תיאוריה סבירה" בתחום האושר.32 אבל המדריך הצעיד את התחום צעד קדימה, לעבר הגיבוש והמיזוג, ובשנים שלאחר מכן נודעה לו השפעה מיוחדת על עולמות הפוליטיקה, הארגון, החינוך והריפוי.33

ברית צפויה מראש

בתוך פחות מעשר שנים הוכפלו פי עשרה גודלו, היקפו והשפעתו של המחקר האקדמי על האושר ונושאים קרובים אליו כגון שלומוּת סובייקטיבית, חוזקות ומעלות, רגשות חיוביים, אותנטיות, שגשוג, אופטימיות וחוסן. המחקר התרחב מעבר לפסיכולוגיה אל תחומים אחרים כגון כלכלה, חינוך, מקצועות טיפוליים, בריאות, פוליטיקה, קרימינולוגיה, מדעי הספורט, שלומוּת בעלי חיים, עיצוב, מדעי המוח, מדעי הרוח ומנהל עסקים.34 הצלחתה הגדולה של הפסיכולוגיה החיובית גברה לבסוף על הספקות הקודמים בדבר תקפותו של המחקר המדעי על החיוביות והאושר. מושגים כגון אופטימיות, חשיבה חיובית, רגשות חיוביים, שגשוג ותקווה, שבעבר נהגו בהם בחשד וראו בהם תוצרי משאלות לב בלבד, שרק שרלטנים ומדריכי עזרה עצמית מתעסקים בהם, נעשו עתה אמינים ולגיטימיים. הפסיכולוגיה החיובית הציגה את הספקנות בתור גישה שלילית שאבד עליה כלח, שמונעת מן החוקרים להגיע לכלל הבנה ברורה של החיים הטובים ולהתיר מאסוריו את הפוטנציאל האנושי. יותר ויותר פסיכולוגים ואנשי מדעי החברה החלו לקפוץ על עגלת המדע החדש של האושר, אם מתוך אמונה בתחום ואם מתוך נוחות. בייחוד הואץ מאוד העניין בפסיכולוגיה החיובית בתחומי הכלכלה, הארגון, התרפיה, החינוך והפוליטיקה, וחסידיה קנו להם סמכות אקדמית, עוצמה חברתית והשפעה תרבותית.

אנשי אקדמיה לא היו היחידים שהפיקו תועלת מהצלחתו ומהתפשטותו של התחום. תועלת רבה הפיקו גם קשת שלמה של אנשי מקצועות לא אקדמיים מתחומים מקורבים לפסיכולוגיה, שפעלו בעשורים האחרונים בשוק התרפיה — ובתוך כך עיצבו והפיצו את שוק התרפיה — ובהם מחברי ספרים לעזרה עצמית, מאמנים אישיים, מרצים לחיזוק מוטיבציה, מדריכי ניהול ויועצי למידה. כל "מתווכי התרבות"35 האלה, האמונים על עיצוב אורחות חיים וטיפוח רגישויות והַבּיטוּסים פסיכולוגיים רגשיים, היו נטועים עמוק בכמה צדדים של תחומי הבריאות, החינוך והארגון בשנות ה-80 וה-90. גם הם הלכו שבי אחרי קסמי העצמיות, הרוחניות, היכולת האישית לשיפור עצמי ושליטת המחשבה על הגוף. לכל אנשי המקצוע האלה לא היה בסיס ידיעה מגובש ואחיד והם השתיתו את הפרקטיקה שלהם על תערובת לקטנית, לא בשלה, של מקורות הטרוגניים, למן הפסיכואנליזה והדת ועד ביהביוריזם, רפואה, מדעי המוח, תורת הנסתר, חוכמת המזרח וניסיון אישי.

בהקשר הזה, כמו שציינה ברברה ארנרייך,36 דומה שהפסיכולוגיה החיובית הייתה לאנשי המקצוע האלה מתנה משמיים לא פחות משהייתה לסליגמן עצמו. המדע החדש של האושר סיפק להם קבוצה משותפת של תזות וטכניקות שנראו כאילו הן מוכיחות הוכחה מדעית את היחס בין מחשבות חיוביות ורגשות חיוביים ובין התפתחות עצמית, בריאות והצלחה כלכלית. רעיונות שכבר היו פופולריים בזכות ספרים כגון The Power of Positive Thinking ("כוחה של המחשבה החיובית") מאת נורמן וינסנט פּיל משנת 1959 ואינטליגנציה רגשית מאת דניאל גוֹלמן, שזכו בתחילה לקבלת פנים צוננת בקהילה המדעית, עברו עתה ממשרדי הייעוץ וממדפי העזרה העצמית והמדע הפופולרי ומעמודי הירחונים לאורחות חיים אל המרפאות לפסיכותרפיה, הפרסומים המדעיים, האוניברסיטות ותוכניות הלימוד האקדמיות. פתאום דיברו מדענים ואנשי מקצוע באותה לשון. ועוד, בזכות הפסיכולוגיה החיובית הצליחו אנשי המקצוע האלה להתנער מאות הקין של השטחיות והחובבנות שדבק במקצועותיהם. בני אדם שופעי תקווה, מוחצנים, שמחים בחלקם, בריאים, עשירים ומצליחים היו זכאים עתה לתשומת לב מצד הפסיכולוגים ונזקקו לה לא פחות מן המיואשים, הבודדים, המדוכאים, החולים, העניים והכושלים. כל מה שנדרש אדם לעשות היה להפנות עורף לאומללות הנפשית, וכל אדם בלי יוצא מן הכלל יכול (וצריך) להיעזר במומחה כדי שינחה אותו למצוא את החלק הטוב ביותר בעצמיותו.

מאז נוסד התחום החדש קשרו הפסיכולוגים החיוביים קשרים סינרגטיים חזקים וכדאיים עם מי שאיליין סוואן מכנה "עובדי התפתחות אישית", כלומר אנשי המקצועות המקורבים לפסיכולוגיה, שכבר פנו אל אנשים בריאים והשתמשו ב"נהגים תרפויטיים מתוך כוונה לעזור לבני אדם להצליח בעבודתם, להיעשות 'טובים' יותר או לחיות 'חיים טובים יותר'".37 מצד אחד החלו העובדים האלה לחזק את הלגיטימיות שלהם בעקבות הצלחתה הפופולרית של הפסיכולוגיה החיובית והמצע הפסיכולוגי שלה; ומצד אחר גם הפסיכולוגים החיוביים הפיקו תועלת מהתפשטות תורת הפסיכולוגיה החיובית בזכות העובדים האלה, שהעתיקו אותה כמעט אל כל תחום בחיי היום־יום, ובהם הנישואים, המיניות, האכילה, העבודה, החינוך, היחסים הבין־אישיים, השינה, ההתמכרות ועוד. ואכן, אף על פי שהפסיכולוגים החיוביים נקטו תמיד רטוריקה עוינת של מדע חיובי מדויק בניסיון למתוח קו ברור בין מומחים ובין מי שאינם מומחים — סליגמן עצמו, למשל, הדגיש טענות כגון "לעומת הפסיכולוגיה הפופולרית ורוב שיטות השיפור העצמי, כתביי שלי אמינים בזכות המדע האמין שביסודם"38 — נותרה ההבחנה הזאת בדרך כלל בחזקת משאלת לב.

עד מהרה החלו פסיכולוגים חיוביים לעשות כמה ויתורים למקצועות רווחיים כגון אימון אישי — אולי מפני שהם ידעו היטב שעסקי האימון לבדם מגלגלים 2.356 מיליארד דולר בשנה ברחבי העולם, כמו שטוענת "התאחדות המאמנים הבינלאומית" (IFC).39 לאמיתו של דבר כבר ב-2004 וב-2005 אפשר היה לקרוא במאמריהם ובספריהם של פסיכולוגים חיוביים כותרות כגון "לעבר פסיכולוגיה חיובית של אימון מנהלים" ו"פסיכולוגיה חיובית ופסיכולוגיה של אימון: אפשרויות של שילוב". ב-2007 פרסם סליגמן עצמו מאמר ששמו "אימון ופסיכולוגיה חיובית", ובו העיר ש"אימון אישי הוא פרקטיקה המחפשת לעצמה עמוד שדרה, ובעצם שני עמודי שדרה: האחד מדעי, מבוסס על הוכחות, והאחר תיאורטי. אני סבור שהתחום החדש של הפסיכולוגיה החיובית יספק את שני עמודי השדרה האלה".40 ב-2011 הדגיש סליגמן שהפסיכולוגיה החיובית היא שתספק למאמנים האישיים "את הכישורים המתאימים להיות מאמנים".41 סליגמן אימץ לו את הנעימה האופיינית של המאמנים ומחברי ספרי העזרה העצמית במבוא לספרו השלישי, Flourish ("שגשוג"), כאילו הוא פורק מטען המעיק על חזהו:

הספר הזה יעזור לכם לשגשג. זהו, סוף־סוף אמרתי את זה... הפסיכולוגיה החיובית גורמת לבני אדם להיות מאושרים יותר. הוראת פסיכולוגיה חיובית, חקר הפסיכולוגיה החיובית, השימוש בפסיכולוגיה החיובית הלכה למעשה בתור מאמן אישי או תרפיסט, מתן תרגילים בפסיכולוגיה חיובית לתלמידים בכיתה י' בבית הספר, גידול ילדים קטנים בעזרת הפסיכולוגיה החיובית, הוראת מ"כים בצבא איך ללמד על צמיחה פוסט־טראומטית, פגישות עם פסיכולוגים חיוביים אחרים ואפילו עצם הקריאה על פסיכולוגיה חיובית, כל אלה יגרמו לבני אדם להיות מאושרים יותר. מי שעובדים בתחום הפסיכולוגיה החיובית ניחנו בדרגת השלומוּת הגבוהה ביותר שהכרתי מימיי.42

להשיב את הפסיכולוגיה לגדולתה

עם השנים הציג מנשר הפסיכולוגיה החיובית לפני הפסיכולוגים עסקה שאין בה מפסידים. מחקר האושר הפיח חיים בתחום שחיפש כל העת נושאי מחקר חדשים מתוך צורך קבוע בהמצאת מושגים חדשים כדי לקיים את מעמדו החברתי, לשמור על זרם המימון ולהישאר באופנה. יתר על כן, התחום הצליח לבסוף לטשטש את הקו הדק והשברירי שהפריד בין הפסיכולוגיה של הזרם המרכזי ובין העיסוקים המסחריים והמקצועיים הקשורים בה. פסיכולוגים חיוביים שאלו מונחים ורעיונות מן הפעילות המשפיעה, אם גם מפוזרת, של עובדי הפיתוח האישי, לא פחות משהעובדים האלה שאלו מן העגה המדעית של הפסיכולוגיה החיובית. עכשיו לא הייתה עוד סיבה להתבייש ביחסים ההדוקים שבין הפסיכולוגיה ובין שוק השירותים והמוצרים המקורבים לה, שהבטיחו להעניק לכל אדם את מפתחות האושר וההגשמה העצמית. מעתה תקבל עליה הפסיכולוגיה החיובית את המשימה להבדיל בין רכילות לשמה על האושר האנושי ובין אמירות מוכחות שאפשר לשווקן בביטחון בתור עצות כשרות ומדעיות. ועוד, הפסיכולוגיה החיובית סיפקה לפסיכולוגים נתיב קריירה מבטיח, שכלל שוק חדש לסדנאות, קורסי הכשרה, ייעוץ ארגוני, ספרים אקדמיים למחצה וכדומה, וגם את האפשרות המצודדת לפרסם הררי פרסומים חדשים שיש בהם כדי לפתוח אפשרויות חדשות, בייחוד לחוקרים צעירים, לשרוד ולעשות חיל באווירת ה"פרסם או היעלם" של התרבות האקדמית.

אחד המפתחות להצלחתה של הפסיכולוגיה החיובית באקדמיה היה טענתה שאפשר להרחיב את התחום בלי חיכוך פנימי תיאורטי עם אסכולות מחשבה קיימות אחרות. משום כך לא הציע סליגמן גישה פסיכולוגית חדשה דווקא אלא יחס חיובי חדש שמנע מן הפסיכולוגיה הבסיסית והשימושית לקפוא על שמריה ומיקד את תשומת ליבם של חוקרים ואנשי מקצוע חדשים בשוק הלא־מנוצל של בני אדם בריאים ונורמליים. אפשר לטעון שסליגמן לא רצה לחזור על ההיסטוריה של הפסיכולוגיה ולפתוח בתחרות עם מסגרות תיאורטיות אחרות שבתוך התחום. בניגוד לפסיכולוגיה ההומניסטית מלפני כמה עשרות שנים, שבסופו של דבר הפסידה במערכה הפנימית נגד הביהביוריזם והפסיכולוגיה הקוגניטיבית, הצעתו של סליגמן ביקשה שלא לעורר עליה את איבתה של אף סיעה מבוססת היטב בתחום הפסיכולוגיה. תחת זאת ביקש סליגמן להפנות פסיכולוגים רבים ככל האפשר אל דרך חדשה, חיובית, והמנשר שלו היה מעורפל ולקטני די הצורך לאפשר לכל אדם להצטרף בלי קשר להכשרתו האקדמית הקודמת. "גן החיות האינטלקטואלי" של הפסיכולוגיה, כביטויו החריף של ג'ורג' מילר,43 יכול עתה להתרחב בלי שום תחרות פנימית.

הפסיכולוגים החיוביים אמנם טענו שמדובר בתחום שעומד בזכות עצמו, והציגו את עצמם בתור חלופה הכרחית למה שכינו פסיכותרפיה "מסורתית" או "שלילית" או "עסקים כרגיל", אבל הם לא ביקשו לשרוף את הגשרים עם הפסיכולוגיה הקלינית ואף לא לקרוא תיגר על רעיונות יסוד תיאורטיים ומתודולוגיים שהיו נחלתם של רבים. לדברי הפסיכולוגים החיוביים עדיין יש צורך בפסיכולוגיה המסורתית, הן כדי לחקור מחלות נפש והן כדי להקל על בעלי לקויות פסיכולוגיות. אבל הפסיכולוגים החיוביים טענו שאין די בריפוי מחלות ובלמידת אסטרטגיות של התמודדות עם קשיי היום־יום כדי לסגל התנהגות או לבנות אישיות נורמלית, הולמת וסתגלנית — כמו שטענו גם המאמנים האישיים וכותבי ספרי העזרה העצמית זה זמן רב. הפסיכולוגים החיוביים טענו בתוקף שבני אדם זקוקים לשיפור האושר שלהם לא רק כשהדברים משתבשים אלא גם כשהכול כשורה, ובכך ייחסו תפקיד חדש לחלוטין לפסיכולוגיה האקדמית: לא להביא תיקון לסבל בלבד אלא גם להעצים את העצמיות. חוקרים שהוכשרו לאחרונה בתחום החדש הזה של הפסיכולוגיה נדרשו, לפי הטענה הזאת, כדי לחקור ולמצוא את המפתחות הפסיכולוגיים של האושר האנושי וכדי להנחות בני אדם איך לפתח בדרכים מדעיות את מלוא הפוטנציאל שלהם ולחיות חיים ראויים ובעלי משמעות.

האסטרטגיה שלהם אכן פעלה להפליא, והצורך להתקדם לעבר השקפה חיובית יותר קנה לו שביתה לא רק בפסיכולוגיה אלא באקדמיה בכללותה. אין פלא אפוא שאבי הפסיכולוגיה החיובית נבחר לעמוד בראש איגוד הפסיכולוגים ברוב גדול פי שלושה מן המועמד הבא אחריו. סליגמן עשה צעד קדימה שהיה חדשני ומסורתי כאחד. כמו גיבור הספר הברדלס חשב גם הוא שהפסיכולוגיה צריכה להשתנות, לא רק כדי להישאר כמות שהיא אלא גם כדי להתרחב ולהתפתח. אחרי ככלות הכול האופטימיזם — שסליגמן החליט לבסוף לאמץ לעצמו — אינו יחס שמרני בלבד, כמו שהעיר הנרי ג'יימס,44 אלא גם מאפיין טיפוסי של יזמים מצליחים, כמו שטוענים פסיכולוגים חיוביים. ועם זה ראוי לציין שלא סליגמן ולא פסיכולוגים רבים אחרים שעמדו בחזית ההתרחבות של התחום לא היו אינטלקטואלים בלבד או אנשי מקצוע לעת מצוא, אלא חוקרים בעלי מעמד איתן, שכבר פעלו בתוך מערכות הממשל והחזיקו במשרות יוקרתיות במוסדות פוליטיים, כלכליים ואקדמיים רבי־עוצמה. אין זה צירוף מקרים אפוא שמייד לאחר שהתיישב סליגמן על כס הנשיאות של איגוד הפסיכולוגים החל התחום החדש של הפסיכולוגיה החיובית לצמוח ולהתפשט במהירות חסרת תקדים וקנה לו בעלי ברית רבי־עוצמה כל כך.

בעשרות השנים האחרונות התייצבו מבקרים רבים כנגד התחום החדש. מבקרים חשובים יצאו נגד הנחות היסוד של התחום, ובכלל זה טענותיו האתנוצנטריות והנחותיו נטולות ההקשר;45 נגד פשטנותו התיאורטית היתרה, הטאוטולוגיות והסתירות שבו;46 נגד חסרונותיו המתודולוגיים;47 הקשיים החמורים בשכפול הממצאים;48 ההכללות המופרזות;49 והיו גם מי שחלקו על תועלתו הטיפולית ומעמדו המדעי.50 דומה שהפסיכולוגיה החיובית לא יכלה לפרוח על סמך המדע לבדו. התחום מאופיין בפופולריות שלו לא פחות משהוא מתייחד במגרעותיו האינטלקטואליות ובהישגיו המדעיים הדלים. לאמיתו של דבר, אחרי כמעט 20 שנה ויותר מ-64,000 מחקרים שיוחדו לחקר מדעי של הדברים שבזכותם ראוי לחיות, לא השיגה הפסיכולוגיה החיובית הרבה יותר מתוצאות מפוזרות, מעורפלות, לא מכריעות ואפילו סותרות. יש מחקרים שמראים שמאפיין אחד או צד אחד או משתנה מסוים חושף מפתח לאושר, ואילו מחקרים אחרים שנעשו לפי מתודולוגיות אחרות מראים את ההפך הגמור.51

מה שחשפו המחקרים האלה בלי ספק הוא את סדר היום האידיאולוגי של מי שמממנים את מחקרי האושר האלה, מצטטים מתוכם ומיישמים אותם בארגונים, בבתי ספר, במכוני בריאות, בעסקי שעשועים, במדיניות הציבורית ובצבא. רבים אמרו, ובצדק, שהפסיכולוגיה החיובית אינה אלא אידיאולוגיה ממוחזרת בדמות טבלאות, תרשימים ודיאגרמות גדושות במספרים, פסיכולוגיה פופולרית קלה לשיווק שמקדמיה הם מדענים בחלוקים לבנים. ואולם זה בדיוק מקור הצלחתה העצומה. הפסיכולוגיה החיובית ניצלה בתבונה הנחות תרבותיות ואידיאולוגיות על העצמיות שהיו מוטמעות עמוק בחברה ושיווקה אותן בתור עובדות אמפיריות, אובייקטיביות. בזכות האסטרטגיה הזאת צמחה הפסיכולוגיה החיובית יד ביד עם תעשיית האושר כולה, עם המיסוד הגובר והולך של האושר בציבור ובתחום הפרט, ועם ריבוי הבריתות שהתחום הזה כרת עם תחומים חיצוניים, כגון הפוליטיקה, החינוך, התעסוקה, הכלכלה, וכמובן התרפיה על מגוון צורותיה. בספר הזה נתמקד בכל אחד מן התחומים האלה; נפתח ביחסיה ההדוקים של הפסיכולוגיה החיובית עם כלכלת האושר — עוד תנועה רבת השפעה בתוך האקדמיה המקושרת גם היא עם הפוליטיקה.

המומחים מיטיבים לדעת
ככל שצמחה הפסיכולוגיה החיובית התחזקו קשריה עם תחומים מקצועיים קרובים, לא אקדמיים, אבל היא פיתחה גם סינרגיות רבות־עוצמה עם כלכלת האושר. תחום המשנה הזה של הכלכלה אמנם צמח בהתמדה מאז שנות ה-80, אבל רק בראשית שנות האלפיים הקנה לו סר ריצ'רד לייאַרד את ההשפעה והסמכות שיש לו כיום. לייארד היה יועץ לממשלת טוני בּלֶר בשנים 2001-1997 בבריטניה והוא ציר בבית הלורדים מאז 2000; בשנים 2003-1993 ניהל את "המרכז לביצועים כלכליים" בבית הספר לכלכלה של לונדון, ומאז 2003 הוא עומד בראש "התוכנית לשלומוּת" באותו מרכז. לייארד מכונה "הצאר של האושר" והוא חסיד ידוע של הפסיכולוגיה החיובית מראשית ימיו של התחום הזה באקדמיה. כבר ב-2003 אמר לייארד, בשורה של הרצאות שנתן בבית הספר לכלכלה של לונדון, שעל הפסיכולוגים והכלכלנים לשתף פעולה כדי להבין את האושר: "למרבה המזל," אמר, "הפסיכולוגיה נעה עתה במהירות בכיוון הנכון, ואני מקווה שהכלכלה תעשה זאת גם היא."52 כמו הפילוסוף האנגלי ג'רמי בֶּנתאם, מאבותיה של תורת התועלתנות, היה לייארד משוכנע שמטרתה הראשונה במעלה והמוצדקת ביותר של הפוליטיקה היא להגדיל ככל האפשר את סך־כל האושר בחברה; וכמו התועלתנים שלפניו היה גם הוא סמוך ובטוח שהאושר כרוך בהעצמת ההנאות והוא ניתן למדידה מדויקת; ובדומה להשקפתו של סליגמן על הפסיכולוגיה המסורתית סבר גם לייארד שהכלכלה המסורתית חייבת להשתנות. לדעתו אחת הבעיות העיקריות היא שהכלכלה המסורתית עסוקה מדי בקשר שבין כסף לתועלת עד שהיא שוכחת שהאושר הוא מדד טוב ומדויק יותר של הערך הכלכלי. לפיכך, טען לייארד, ההתמקדות באושר תחולל את הרפורמה הדרושה בתחום, והדגיש שהכלכלנים יכולים להשתמש בכמה מן "הממצאים של הפסיכולוגיה החדשה של האושר"53 — והם אכן מיהרו לעשות כן.

לאמיתו של דבר, כבר בשנות ה-90 החל שיתוף פעולה בין פסיכולוגים לכלכלנים רבים שהתעניינו בנושא האושר ובחקירתו בכלים מדעיים. לפני כן ההתעניינות בנושא הזה הייתה מנקודת מבט מדעית דלה וכפופה לרעיון שהאושר הוא מושג יחסי וחמקמק. מחקרים שהתיימרו למדוד אושר בדייקנות נתקלו בספקנות מצד מדענים פוזיטיביסטים. דוגמה טובה לגישה הרואה באושר מושג יחסי אפשר לראות בעבודתו של הכלכלן ריצ'רד איסטֶרלין. כבר ב-1974 נעקצו פסיכולוגים וכלכלנים רבים ביתוש האושר במידה רבה בגלל איסטרלין והפרדוקס המפורסם שלו. איסטרלין טען שהשוואות שנעשו בתוך מדינות בנקודת זמן מסוימת הראו שרמת הכנסה גבוהה עומדת ביחס ישר לדרגת האושר, אבל השוואות בין מדינות והשוואות בתוך אותה מדינה לאורך זמן הראו שעושרן של מדינות (שנמדד לפי התוצר הלאומי הגולמי) אינו קשור לדרגת האושר המצרפי של כלל תושביהן. איסטרלין הסיק אפוא, בין שאר דברים, ששיקולים יחסיים הם הגורם האמיתי שקבע את דרגת האושר, שכן בני אדם מסתגלים תמיד לסביבתם: "כשהם שופטים את מידת אושרם בני אדם נוטים להשוות את מצבם הכללי עם תקן או נורמה כלשהם, שהם מסיקים מתוך חוויותיהם החברתיות השוטפות והקודמות."54

שני קשיים היו כאן: ראשית, מבחינת הכלכלנים, אם אכן האושר הוא מושג יחסי כי אז דומה שתמריצים והטבות כלכליות אינם מניבים תועלת ממשית לבני אדם. איך אפשר להסביר את העובדה המטרידה שחברות מודרניות, שמעלות על נס את הקדמה, העושר והשגשוג, אינן מצליחות להעניק לחבריהן דרגה גבוהה של אושר? שנית, מבחינת הפסיכולוגים, אם אושר הוא מושג יחסי כי אז עצם האפשרות ליצור מדע אובייקטיבי של רגשות מוטל בספק. כאן הייתה לפסיכולוגים ולכלכלנים התגלות: אולי הבעיה האמיתית היא שבני אדם אינם מיטיבים לעמוד בעצמם על מצבם הרגשי? אולי אין הם מבינים מושג מורכב כל כך כמו אושר, והם גרועים בהערכתו כמו שהם גרועים בקבלת החלטות רציונליות? דומה היה שהשאלות האלה מצביעות על התשובות שהם חיפשו. ואכן, בשלהי שנות ה-80, כבר הגיעו הפסיכולוגים דניאל כַּהַנמן ועמוס טבֶרסקי למסקנה שבני אדם נעזרים במין פסיכולוגיה אינטואיטיבית על בסיס יום־יומי, וזו גורמת להם להסתמך על היוריסטיקה כושלת ועל הטיות קוגניטיביות שגויות.55 המחקרים האלה השפיעו השפעה עצומה על הכלכלה ובסופו של דבר הקנו לכהנמן את פרס נובל לכלכלה בשנת 2002. בתחילה הסכימו הפסיכולוגים והכלכלנים שיש צורך במתודולוגיות מדויקות יותר כדי להתגבר על ההתבוננות הפנימית המופרזת ולמדוד רגשות כהלכה. ועוד הוסכם עליהם שנדרשים גם מומחים חדשים שיתמחו באושר וידעו לכוון בני אדם אל הנתיב הנכון ויאמרו להם מהן אמות המידה הנכונות שלפיהן עליהם למדוד את חייהם.

במהלך שנות ה-90 פיתחו הפסיכולוגים והכלכלנים יחד מתודולוגיות, סולמות דירוג ושאלונים חדשים בניסיון למדוד בדרך אובייקטיבית מושגים כגון אושר או שלומוּת סובייקטיבית, ואת שיווי המשקל ההֶדוני בין רגשות חיוביים לשליליים.*56 נראה שבעזרת הטכניקות האלה הוכיחו הפסיכולוגים והכלכלנים שני דברים: ראשית, שלאיכות ההדונית של האושר יש עוגנים אובייקטיביים, מאחר שאפשר להשוות דרגות של אושר באופן אמפירי ולמדוד אותן בדייקנות לפי היחס שבין כמות ההנאה לכמות הכאב, ומכאן שהאושר אינו יחסי לגמרי; ושנית, שהאושר הוא עניין של תדירות ולא של עוצמה דווקא.57 אבל גם העוצמה לא נמחקה לחלוטין; אדרבה, כדי לעמוד באורח מדעי על התפקיד שהיא ממלאת באושר ואיך להשתית אותה באורח אובייקטיבי על מדדים גופניים — קצב פעימות הלב, לחץ הדם, צריכת הסוכר, רמת הסֶרוטונין, הבעות הפנים וכולי — נפתח תחום חדש שעתידים לעסוק בו פסיכולוגים, מדעני מוח ופסיכו־פיזיולוגים.

ב-1999 ראה אור הספר Well-Being. The Foundations of Hedonic Psychology ("שלומוּת. יסודות הפסיכולוגיה ההדונית") בעריכת דניאל כהנמן ואד דינר, והוא מסכם את כל פריצות הדרך בתחום בעשור שקדם לו.58 הספר מחזק את התלות ההדדית שבין הפסיכולוגים לכלכלנים. המחברים בדקו את היחס בין המושגים "אושר" ו"תועלת" וכיוונו את דבריהם אל קובעי המדיניות. הם ביקשו לעודד מדינות להתחיל לעקוב אחר הנאה וכאב באמצעות מתודולוגיות חדשות שישלימו את המדדים החברתיים הקיימים בהערכת המדיניות הציבורית. אלה הרעיונות המרכזיים שלייארד ואנשי כלכלת האושר עתידים היו לקדם בהצלחה בשנים שלאחר מכן.

טוב מדיד, מובן מאליו

בשנת 2014 חטפו המוני קוראים ספר שנעשה להיט לא צפוי: Thrive: the Power of Evidence-Based Psychological Therapies ("שגשוג: כוחן של תרפיות פסיכולוגיות המבוססות על ראיות") מאת ריצ'רד לייארד ודיוויד קלארק. הספר הוצג כטקסט משכנע שיש צורך דוחק בהשקעה ציבורית גדולה יותר בתרפיות יעילות, חיוביות, כדי להיפטר ממגפת מחלות הנפש שעושה שמות בחברות המודרניות.59 דניאל כהנמן סמך את ידיו על הספר וכינה אותו "סיפור הצלחה מעורר השראה" שיש לו "מוסר השכל משכנע". גם סליגמן הרעיף עליו שבחים בשפע: "זה פשוט הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על מדיניות ציבורית ובריאות הנפש." אבל אין בספר הזה שום חידוש: כבר בזמן שראה אור עמדו בריאות הנפש והאושר במקומות גבוהים בסדר העדיפויות הפוליטי של מדינות רבות בעולם, ובהן ארצות הברית, צ'ילה, בריטניה, ספרד, אוסטרליה, צרפת, יפן, דנמרק, פינלנד, ישראל, סין, איחוד האמירויות הערביות והודו.60

כלכלני האושר והפסיכולוגים החיוביים מילאו תפקיד מכריע בכך מאז החלו שני התחומים לחזק את יוקרתם הפוליטית והאקדמית בראשית שנות האלפיים. המשבר הכלכלי העולמי ב-2008 עשה את שאר המלאכה. אחרי הקריסה הכלכלית החלו מדינות רבות יותר ויותר, לאחר שנועצו בפסיכולוגים ובכלכלנים, להיעזר במדדי האושר כדי לבדוק אם למרות הירידה הנמשכת במדדים אובייקטיביים אחרים של איכות חיים ושוויון חברתי, בני אדם עדיין מרגישים בסדר. חוקרי האושר טענו באוזני קובעי המדיניות המודאגים שאושר הוא מדד מדויק של השלומוּת כמו שהיא נתפסת ומוחשת בעיני האזרחים. כך אירע שלנוכח מדדים אובייקטיביים של התקדמות חברתית וכלכלית דומה היה פתאום שרעיון טוב הוא להשתמש גם במדדים רכים וסובייקטיביים יותר כגון מדד האושר, כדי להגיע לכלל תפיסה רחבה ומדויקת יותר של החברה. אם בני אדם טוענים שהם מאושרים אין צורך לדאוג יותר מדי — הלא האושר הוא המטרה העליונה של המדיניות, מעל לצדק ולשוויון.

צ'ילה הייתה אחת המדינות הראשונות שהצטרפה ליוזמה הזאת, אולי כדי לבדוק אם "דוקטרינת ההלם"61 — היישום הדרמטי של הכלכלה הנאו־ליברלית והרפורמות הפוליטיות שהנהיג אוגוּסטו פּינוֹשֶה לפי המלצותיהם של מילטון פרידמן וכלכלנים אחרים מאסכולת שיקגו — עדיין נושאת את "פירותיה הטובים". השמרנים דיוויד קַמרון וניקולא סַרקוֹזי הלכו עד מהרה בעקבותיהם והורו ללשכה לסטטיסטיקה במדינותיהם להתחיל לאסוף מידע על אושרם של האזרחים. הרעיון היה להיעזר במושג "תוצר האושר הגולמי" (תא"ג) בתור אינדיקטור שמרחיק לכת מעבר לתוצר הלאומי הגולמי (תמ"ג), והרחבותיו כגון "מדד הרווחה הכלכלית" או "ההיבטים הכלכליים של השלומוּת" או "מדד הרווחה הכלכלית הנמשכת" או "מדד ההתפתחות האנושית" — כדי למדוד בעזרתם את יעילות המערכת הפוליטית ואת ההתקדמות הלאומית. מאז 2008 החלו כל המדינות שהביעו עניין באושר ובבריאות הנפש לנקוט יוזמות שכאלה במידה כזאת או אחרת.

רובן הצטרפו כשגופים ומוסדות עולמיים החלו להמליץ על האושר בתור מדד להתקדמות פוליטית, חברתית ולאומית. דוגמה אחת למוסד כזה היא האו"ם, שמפרסם את "דוח האושר העולמי", סקר עולמי של מצב האושר במדינות העולם שמופק בסיוע מכון "גאלופ" ולייארד הוא אחד מעורכיו. ב-2012 הכריז האו"ם על 20 במרס בתור "יום האושר הבינלאומי", וקבע ש"אושר ושלומוּת הם מטרה ושאיפה בחייהם של בני אדם בכל רחבי העולם", ואף הגן על "חשיבות הגדרתם בתור יעדי מדיניות ציבורית". דוגמה טובה אחרת היא "הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי" (OECD). המוסד הבינלאומי רב־ההשפעה הזה, שממליץ על מדיניות כלכלית ומתאם נתונים סטטיסטיים של למעלה מ-30 המדינות העשירות ביותר, מנהל בסיסי נתונים ומפיק כלים משלו למדידת האושר, כגון "מדד החיים הטובים יותר" ו"יוזמת החיים הטובים יותר". הוא אף נעזר בעצותיהם של כמה פסיכולוגים חיוביים, כלכלני אושר ומדעני אושר אחרים ובהם רוּט וֶנהובן, אד דינר ובּרונו פרֵיי. מאז 2009 המליץ הארגון למדינות החברות בו לאמץ להן מדדי שלומוּת "כדי למדוד ולבחון את ביצועי המדינות, להנחות את בחירותיהם של בני אדם, לעצב מדיניות ולהוציאה אל הפועל"62 בתחומים רבים, כגון הקצאת משאבים ציבוריים, קרנות נאמנות, תכנון ערים, אבטלה ומבנה מערכת המיסים. תאגידים בינלאומיים חשובים כגון "קוקה קולה" הצטרפו גם הם. "קוקה קולה" פתחה סניפים של "מכון האושר של קוקה קולה" במדינות האלה כדי להפיץ בהן דוחות מידע על האושר (הם מכונים "ברומטר האושר") בסיועם של כלכלני אושר ופסיכולוגים חיוביים. כיום הארגון הזה מונה עשרות סניפים בכמה וכמה מדינות ובהן אפילו פקיסטן.

למרות השוני בין התחומים שלהם היו הפסיכולוגים החיוביים וכלכלני האושר שותפים מראשיתה של הברית ביניהם לדעה, שהאושר הוא אינו מושג שהגדרתו משוערת או לוקה בחסר ושיש בה יותר מ-50 גוונים של אפור היסטורי ופילוסופי, אלא מושג אוניברסלי שיכול להימדד במדויק ובלי הטיות. הטענה שאפשר למדוד את האושר הייתה אחת ההסכמות המכריעות בין שני התחומים; גם בהיעדרה של הסכמה תיאורטית אחרת אפשר היה איכשהו לכמת את האושר. לאמיתו של דבר הוצג האושר כמושג אמפירי לחלוטין שבא לידי ביטוי בבסיסי נתונים גדולים ולא בהשערות פילוסופיות ותיאורטיות דווקא: "האושר כמוהו כרעש," אמר לייארד בסדרת הרצאות שנשא ב-2003; "יש סוגים רבים של רעש, מקולו של טרומבון ועד יללת חתול, אבל את כולם אפשר להשוות מבחינת הדציבלים."63 שנתיים לאחר מכן, בספרו החשוב והמשפיע ביותר על היחס בין האושר לפוליטיקה, Happiness: Lessons from a New Science ("אושר: לקחים ממדע חדש") טען לייארד שלא זו בלבד שהאושר מדיד אלא הוא בחזקת טוב מובן מאליו. הוא הסכים עם הפסיכולוגים החיוביים שאת האושר יש להבין בתור מטרה טבעית, אובייקטיבית, שכל בני האדם חדורים בדחף מולד להשיגה:

מטבענו אנו מחפשים אחר המטרה הסופית שמאפשרת לנו לשפוט מטרות אחרות לפי מה שהן תורמות לה. האושר הוא המטרה הסופית הזאת, מפני שבניגוד למטרות אחרות היא בגדר טוב מובן מאליו. אם שואלים אותנו למה האושר חשוב, איננו יכולים לתת עוד שום סיבה חיצונית. ברור לכול שהוא פשוט חשוב. זוהי "מטרה ברורה מאליה", כמו שכתוב בהכרזת העצמאות של אמריקה.64

אבל ראוי לציין שהטענה הזאת אמנם מוצגת אבל אינה מוכחת, והיא בגדר טאוטולוגיה בוטה שנועדה להסתיר את העובדה שאי אפשר להביא שום סיבה חיצונית להצדיק את האושר, כמו שטען לייארד עצמו.

למרות היעדרו של בסיס תיאורטי איתן הייתה מדידת האושר וההסתמכות על דיוקה הלא־מוטה אחד המקסמים הגדולים ביותר שבאמצעותו הצליח השיח המדעי של האושר לחדור לנפשה האינדיווידואליסטית, הטכנוקרטית והמעשית של הפוליטיקה הנאו־ליברלית. כך, לדברי כלכלני האושר, התגשם חלומו של בֶּנתאם. התועלתנות חדלה להיות אוטופיה מופשטת של הנדסה חברתית והייתה למציאות מדעית, שבה החיים הטובים כפופים לטכנוקרטיה ומשלבים הלכי רוח, רגשות, משמעויות, התפתחות, ואפילו את הנפתולים האינטימיים ביותר של הנפש לכלל חשבונאות מקפת של צריכה, יעילות, פריון והתקדמות לאומית. "החוקרים [כבר] הצליחו לעשות את מה שלא עלה בידו של בנתאם," אמרו הכלכלנים האלה, כלומר הצליחו "למצוא דרך למדוד עד כמה בני אדם מאושרים וכמה הנאה או כאב הם מפיקים מן המאורעות והמצבים הרגילים של חייהם".65

מד־חום של רגשות

הודות להתפתחות הרצופה של שיטות המחקר ושל טכנולוגיות כגון דימות מוח, מעקב הלכי רוח, יישומוני טלפונים ניידים ורשתות חברתיות, שמאפשרות פיקוח בזמן אמת וצבירת מידע אישי שמקורו באותות הגוף שלנו, על פעילותנו היום־יומית, על יחסינו האישיים עם אחרים, על השימוש שלנו בשפה, על המקומות שאנו פוקדים לעיתים קרובות וכדומה, הודות לכל אלה טענו כלכלני האושר שעלה בידם להתגבר על הקשיים המתודולוגיים הכרוכים בדיווח העצמי בתהליך מדידת האושר, כגון יכולות הבחינה העצמית או יחסיות תרבותית. הם קבעו שהאושר הוא מושג מדעי איתן דיו לצורך מדידת ההתקדמות החברתית והכלכלית. המטרה הייתה להחדיר את מדע הפסיכולוגיה החיובית ואת חקר האושר אל תוך רקמת הממשל, וכיום הם אכן נטועים שם.

חדירת האושר אל תוך הממשל הטכנוקרטי ניכרת באורח מובהק ביותר במאגרי המידע המבוזרים הענקיים המכונים "נתוני עתק" (Big-Data), שאת ניתוחם כינה הרווארד בּיזנֶס רֶוויוּ "העבודה הסקסית ביותר במאה העשרים ואחת"66 והם מתאימים ביותר למה שראוי להיקרא "הנושא הלוהט ביותר במאה שלנו". ואכן האושר משתלב היטב בסטטיסטיקות רחבות ההיקף ובכלכלת המידע האישי. הוועידה העולמית החמישית על פסיכולוגיה חיובית, שהתכנסה ב-2015 במרכז העולמי של וולט דיסני באורלנדו, עסקה ביחס שבין האושר ובין נתוני עתק ופוליטיקה. הנושא אף נדון ב"פסגת הממשל העולמי" האחרונה בדובאי. מחקירת פרופילים בפייסבוק, ציוצים בטוויטר והודעות אינסטגרם, בניתוח השימושים במנוע החיפוש של גוגל או מחקירת היחס שבין אמירות חיוביות לשליליות ברשתות החברתיות, חוקרי האושר ומנתחי מידע פועלים יחד כדי לאסוף כמויות אדירות של נתונים ולהפיק מהם מפות אושר גיאוגרפיות, לעשות השוואות חוצות תרבויות, לחקור דפוסי התנהגות וזהויות דיגיטליות, לחקור איך האושר יכול לשמש להבנת דעת הקהל ולעיצובה בכל נושא חברתי ופוליטי ועוד. בה־בעת מתפתחות מגמות חדשות במדידת האושר כגון "ניתוח רגשות" או "עצמיות כמותית", וגם הן עושות שימוש בכריית מידע מן האינטרנט, מטלפונים ניידים ומן הרשתות החברתיות, כדי לעמוד על הלכי רוח חיוביים ושליליים ולחזות באמצעותם מגמות שוק או תוצאות בחירות, או כדי לשווק מוצרים מסוימים בשיווק ממוקד אישי כדי לעודד את צריכתם, ועוד דברים רבים אחרים.

אמת, חוקרים שעוסקים בכריית מידע עדיין לא השיגו פריצת דרך של ממש בתחום האושר האנושי; הממצאים המרעישים שנמצאו עד כה הם שבני אדם מעדיפים סופי שבוע לעומת ימי שלישי, שגשם משפיע על מצב הרוח, שמדוכאים מעדיפים צבעים וגוונים כהים יותר וחג המולד הוא אחד הימים השמחים ביותר בשנה. אבל הצד החשוב בכריית נתונים בהיקף נרחב איננו מה שנתוני העתק יכולים לומר לנו על האושר, אלא איך הנתונים האלה עשויים לשמש כדי להשפיע — בלי ידיעתנו — על הדרך שאנו מבינים את האושר ועל היחס בינינו ובין העולם שבא לידי ביטוי באמצעותו. כשהם מחטטים במה שאנו עושים ואוהבים, ובודקים מתי אנו עושים זאת, באיזו תדירות ובאיזה סדר, מומחים, ארגונים ותאגידים משיגים מידע רב־ערך על דרכי השליטה לא רק בצדדים שוליים בחייהם של בני אדם יחידים — כגון אילו חדשות נקרא, באילו פרסומות נצפה, מה תהיה המוזיקה שנאהב במצב רוח מסוים, מהן העצות שנשמע על בריאותנו ואורח חיינו — אלא הם לומדים לשלוט גם בדפוסי התנהגות רחבים של קולקטיבים חברתיים מפני שהם קובעים מהם הדברים שעלינו להעריך או שלא להעריך בתור גורמים התורמים לאושר שלנו.

בשנת 2014 נחשף ניסוי שעשתה חברת פייסבוק, ובו השפיעה על עמוד הבית של 689,000 משתמשים כדי לגרום להם להרגיש חיוביים ושליליים יותר בקשר לעצמם ולחבריהם ברשת.67 המחקר טען שהשינויים בתוכן "עלו בקנה אחד עם מדיניות החברה בתחום השימוש בנתונים, מדיניות שכל המשתמשים קיבלו עליהם קודם שפתחו חשבון בפייסבוק, ובכך הביעו הסכמה מדעת להשתתף במחקר".68 מייד פרצה שערורייה ענקית. המחלוקת ניטשה לא רק על העובדה שחברת פייסבוק לא קיבלה הסכמה מדעת לעשות מחקר שכזה, והאלגוריתמים ששימשו את פייסבוק לשם כך לא היו פתוחים לציבור; הבעיה הייתה עד כמה הצליח תאגיד יחיד כמו פייסבוק להשפיע על הלכי רוחם ועל מחשבותיהם של בני אדם רבים כל כך באמצעות מניפולציות של מידע אישי וחברתי. חבר בוועדת התקשורת של בית הנבחרים תהה כמה כוח יש לחברות שכאלה להשפיע על דעותיהם ומחשבותיהם של בני אדם בתחום הפוליטי ובתחומים אחרים.69 המחקר של פייסבוק מדגיש שתי סוגיות מרכזיות: ראשית, שתאגידים ופוליטיקאים נותנים דעתם על האושר, לא רק כדי לדעת מה אנו מרגישים ואיך אנו מגיבים ומה דעתנו על כל מיני צדדים של חיינו וחיי זולתנו, אלא בעיקר כדי להשפיע על הדרך שלדעתם ראוי לנו להרגיש, להגיב ולחשוב; ושנית, שהאושר הולך ונעשה מדד כמותי מן המעלה הראשונה, והוא משפיע על תהליכי קבלת החלטות בפוליטיקה, בכלכלה, בגופים ציבוריים ובארגונים פרטיים.

מדידה וכימות של תופעות חברתיות (וביתר דיוק, מה שהסוציולוגים וֶנדי אֶספּלאנד ומיצ'ל סטיוונס מכנים "מדידָנוּת"70) היא אכן צורך יסודי להבנת הדרך שבה כבש לו האושר מקום בולט כל כך בחברות נאו־ליברליות מודרניות. מדידת האושר חיונית לשיווקו בתור מושג מדויק, אובייקטיבי, שאפשר לחקור אותו בשיטות המחמירות של מדעי הטבע. המדידה היא אף המפתח להפיכת האושר למוצר מסחרי, שכשרותו וערך השוק שלו תלויים מאוד בכימות יעילותו, כמו שנראה להלן (בפרק 4).

המדידה אף מאפשרת להשתמש במושג בכמה דרכים, הן מדעיות והן פוליטיות. ראשית, המדידה מאפשרת חלוקה של האושר למשתנים או ליחידות שקולות ומחושבות שאפשר להשתמש בהן כיחידת מידה אחידה, המאפשרת לקשור יחד מידע נבדל, שונה ולא פעם לא תואם — ביולוגי, רגשי, התנהגותי, קוגניטיבי, חברתי, כלכלי ופוליטי — להשוותו ולהעריכו לפי תרומתו לאושרם של בני אדם יחידים. שנית, כימות האושר הוא מאפיין מכריע שמאפשר לחוקרי האושר לשקול שיקולים סיבתיים ולערוך מחקרים אמפיריים, שכן הכימות אינו משנה את משמעותו ואת תכונותיו של המושג. שלישית, למדידה אף נודעת חשיבות מכרעת בסיווג משתנים קרובים לאושר לפי שיטת מדידה אחידה, ובכך לקבוע מהם הצדדים, המאורעות והפעולות שלכאורה תורמים יותר וחשובים יותר לרווחתם של בני אדם — בין שמדובר בשינה נכונה, בקניית מכונית חדשה, בהנאה מגלידה, בבילוי עם המשפחה, בקבלת עבודה, בביקור בדיסנילנד, במדיטציה ארבע פעמים בשבוע או בכתיבת מכתבי תודה — כולם דברים שיש בהם כדי לתרום איכשהו להעלאת דרגת האושר של בני אדם. ועניין קרוב לכך וחשוב ביותר, המדידה מאפשרת לאושר להיעשות תופעה חברתית שאפשר להעבירה מאדם לאדם, וגם אמת מידה לגיטימית, נייטרלית, להנחיית קשת רחבה של החלטות פוליטיות וכלכליות הכפופות לדרישות הנייטרליוּת והאובייקטיביוּת האופייניות לפוליטיקה טכנו־מדעית ונאו־תועלתניות.

מדידת האושר אפשרה לכלכלני האושר ולמוסדות פוליטיים להחדיר את שביעות הרצון האישית מן החיים לתוך ניתוחי עלות־תועלת מקומיים וכלל עולמיים, ובכך קראה תיגר על הגישה הכלכלית המסורתית: בעבר נמדדו עלויות ותועלות ביחידות של כסף, ואילו היום יש מי שמציעים למדוד תועלות ביחידות של אושר. לייארד אכן טען שהגישה הנכונה להערכת החלטות פוליטיות במדינות דמוקרטיות היא "לדרג את כל קווי המדיניות האפשריים לפי האושר הנוסף שהן מייצרות לכל דולר של הוצאה".71 וכשהאושר משמש בתור יחידות של תועלת אפשר לבחון אותו ביחס להוצאה בקנה מידה עולמי בכמה דרכים. אפשר, לדוגמה, לייחס מחיר כספי לאושר — מומחים טענו, למשל, ש-7 מיליון לירות סטרלינג זה הסכום שלדעת הבריטים דרוש להם כדי להיות מאושרים;72 אפשר לדווח על הרווח וההפסד הכלכלי שנגרמים בשל ירידה בדרגת האושר — מכון גאלופ, למשל, דיווח שחוסר נחת של עובדים עלה לכלכלת ארצות הברית 500 מיליארד דולר בשנה;73 ואפשר גם להעריך את היעילות הכלכלית שבה מדיניותן של מדינות שונות תורמת לאושרם של אזרחיהן.

וכך, מרגע שהאושר מבוטא במספר גלוי, אובייקטיבי ונטול ערכים, שיכול לחצות גבולות תרבותיים ולפעול במסגרת חישובי עלות־תועלת בהיקף נרחב, הוא נעשה אחד מן המצפנים הכלכליים, הפוליטיים והמוסריים המרכזיים בחברות נאו־ליברליות. בהקשר הזה כלכלני האושר טוענים שהראיות המחקריות איתנות כבר עתה: אפשר להשוות בין מדינות בלי הטיות לפי רמות האושר שלהן, ולכן ראוי למדינות ולמוסדות לאמץ את האושר בתור "מדחום רגשות" אובייקטיבי ונטול ערכים למדידת תועלת כלכלית, להערכת קידום חברתי ולהנחיית הפוליטיקה הציבורית.74

שלטון האושר הטכנוקרטי

למדידות המצטברות של האושר היו גם מבקרים. ראשית, כמה כותבים חלקו על הטענה שיש שיטות בדוקות ומוסכמות למדוד אושר.75 אפילו ארגון OECD פרסם שורה של הנחיות והזהיר שמדידות רבות של אושר "חסרות את העקיבות הדרושה כדי לשמש בסיס להשוואות בינלאומיות".76 אחרים הביעו את החשש מפני ההטיה האישית המופרזת של המדידות האלה. למרות טענותיהם של כלכלני האושר אין זה ברור כלל שאפשר להשוות את תוצאות מדידות האושר של בני אדם שונים. לדוגמה, מנין לנו שהציון "7 מתוך 10" שנתן אדם אחד בשאלון על אושר שקול לאותו ציון אצל אדם אחר? מי מבטיח לנו שהציון "7" של נשאל באירלנד אכן גבוה מן הציון "6" ונמוך מ־"8" של נשאל בקמבודיה או בסין? באיזו מידה אדם שהשיב "5" מאושר יותר מאדם שהשיב "3"? ומה בעצם פירושו של הציון "10" בשאלה על אושר? חשש אחר הוא שהמתודולוגיה הזאת מטילה מגבלה חמורה על קשת התשובות המאלפות שבני אדם יכולים לספק כשהם מעריכים את מידת אושרם. הדבר הזה חשוב מפני שתשובות מוכתבות מראש עלולות לתת עדיפות להטיה המוקדמת של החוקרים77 וגם להתעלם ממידע חשוב לצורך החלטות פוליטיות. במחקר מן הזמן האחרון, לדוגמה, התברר אחרי השוואה של הערכות אושר כמותיות עם סיפורי חיים שהושגו בראיונות, שבהערכות הכמותיות לא באו לידי ביטוי סוגיות חברתיות חשובות באופן שבני אדם מעריכים את חייהם, ובכלל זה נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, הערכות שליליות ורגשות מעורבים. המחקר הזה הסתיים במסקנה ש"אם בני אדם אינם משגשגים אבל החוקרים אינם מכירים בכך" עלול להתרחש "אסון גדול" בחקר האושר.78 ואכן אם יונהגו מדידות אושר כמותיות וצרות מן הסוג הזה כדי לדעת מה חשוב ומה אינו חשוב בחייהם של בני אדם, יהיה בכך משום סיכון חמור שסוגיות רבות שנודעת להן חשיבות לבני אדם לא יהיו מיוצגות כהלכה בדיון הציבורי — למרות טענתם של חסידי האושר, שהאושר הוא מדד אמין לאיסוף מידע מהימן וסובייקטיבי יותר, שמדדים אחרים אינם מביאים בחשבון.

אבל הקשיים המתודולוגיים אינם היחידים ואף לא החמורים ביותר. חשוב גם להטיל ספק בשימושים הנובעים מן השימוש באושר בתור אמת מידה פוליטית מן המעלה הראשונה. לדוגמה, אפשר לתהות אם מדיניות המסתמכת על אושר אינה לפעמים מסך עשן שמסתיר פגמים פוליטיים וכלכליים מבניים וחשובים. הטענה הזאת כבר הועלתה בימי כהונתו של ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון מן המפלגה השמרנית. ב-2007, מייד אחרי שהודיע על הקיצוצים הכלכליים הגדולים ביותר בתולדות המדינה, הצהיר קמרון שראוי לבריטניה לאמץ לה את האושר בתור מדד לאומי לקדמה. הוא דחק לקרן זווית את הקשיים הכלכליים והחליט להתמקד בקידום הרעיון החדש הזה, שעל הבריטים "לחשוב לא רק על מה שמועיל להכניס כסף לכיסם של בני אדם אלא על מה שמביא שמחה ללבם". היה ברור לכל מי שעיניו בראשו שההתמקדות באושר אישי ומצרפי לא הייתה אלא אסטרטגיה להסיח את דעת הקהל מן המדדים החברתיים והכלכליים האובייקטיביים והמורכבים יותר של הרווחה והחיים הטובים, כגון חלוקת הכנסה, פערים חומריים, היבדלות חברתית, אי־שוויון מגדרי, חוסן הדמוקרטיה, השחיתות והשקיפות בממשל, שוויון הזדמנויות בפועל, סעד חברתי ושיעורי אבטלה. והישראלים, למשל, אוהבים להציג בגאווה ציונים גבוהים מאוד במדד האושר העולמי, כאילו יש בהם כדי להסתיר את העובדה שהמדינה סובלת מן הפערים הכלכליים הגדולים ביותר במערב והיא חיה זה שנים עם מצב של כיבוש.

חשש דומה אפשר להביע היום, כשמדינות שמתאפיינות בעוני נרחב, בהפרה מתמדת של זכויות אדם ובשיעורים גבוהים של תת־תזונה, תמותת תינוקות והתאבדות, כגון איחוד האמירויות הערביות והודו, החליטו לאמץ את מדד האושר כדי לבדוק את השפעת מדיניותן הלאומית. ב-2014 הורה שליט דובאי, ראש הממשלה השייח' מוחמד בן ראשֶד אל־מַכּטוּם, להציב ברחבי העיר כמה מסכי מגע כדי לאסוף תגובות בזמן אמת על שביעות רצונם של בני עמו מן הכוונה להקים את "העיר המאושרת ביותר בעולם". בעקבות הצעד הזה הודיע השליט ב-2016 על ארגון מחדש של הממשלה, שיהיה מרחיק לכת יותר מבכל 44 שנות המדינה. הצימוק שבעוגה היה הקמת משרד ממשלתי חדש, "משרד האושר", שמטרתו להשיג "טוב חברתי ושביעות רצון". שרת האושר החדשה, אוחוּד אל־רוּמי, אמרה לסי־אֶן־אֶן שתפקידה של המדינה "ליצור סביבה שבה בני אדם יכולים לשגשג — לממש את הפוטנציאל שלהם — ולבחור להיות מאושרים". ועוד הוסיפה השרה ואמרה, "לנו באיחוד האמירויות האושר חשוב מאוד. אני אדם מאושר וחיובי מאוד ואני בוחרת להיות מאושרת כל יום, מפני שזה מה שדוחף אותי קדימה ומעניק לחיי הרגשה של תכלית, ולכן אני בוחרת לראות את חצי הכוס המלאה." דבר דומה קרה בהודו, שם טען מר צ'וּהאן, חובב יוגה מושבע וחבר המפלגה העממית שבראשה עומד ראש הממשלה נַרֶנדרה מוֹדי, ש"אושר אינו בא לחייהם של בני אדם רק בצמוד לנכסים חומריים, אלא כשהם מפיחים רוח של חיוביוּת בחייהם".

אבל אפשר שהיישום החשוב ביותר של מדידת האושר הוא השימוש שנעשה בה ליישוב סוגיות פוליטיות וכלכליות עדינות, לכאורה בדרך לא אידיאולוגית וטכנוקרטית לחלוטין. האושר המצרפי משמש אמת מידה אובייקטיבית להכרעה בסוגיות כגון הערכת תוצאותיה של תוכנית חיסון, התערבות בנעשה בבתי הספר או הטלת מס חדש. אשר למיסים, לדוגמה, אדלר וסליגמן טוענים שהאושר יוכל "לסייע לקובעי המדיניות לתכנן מערכי מיסוי אופטימליים שיגדילו ככל האפשר את ההכנסה ממיסים בלי לפגוע ברווחה החברתית. את הפגיעה ברווחה אפשר לכייל לדרגות מס שונות כדי למצוא מערכת מיסוי יעילה שתמקסם את השלומוּת הלאומית".79 כך לא יהיה המיסוי נתון עוד לשיקולים פוליטיים או חברתיים אלא ייעשה סוגיה פוליטית טהורה שנקבעת לפי מידת האושר שהיא משפיעה על בני אדם. המחברים האלה אף טוענים שההיגיון הזה כוחו יפה גם לסוגיות פוליטיות ומוסריות:

איך יכולות חברות להחליט החלטות משפטיות בסוגיות מוסריות שנויות במחלוקת, כגון זנות, הפלות, סמים, ענישה והימורים? אפשר להביא שיקולים עקביים מבחינה פנימית בעד ונגד כל אחת מן הסוגיות האלה. אבל רק לעיתים רחוקות ערכיהם של בני אדם יחידים או קבוצות קטנות עולים בקנה אחד. יתרון אחד במדידת השלומוּת לצורך ייעוץ לקובעי המדיניות הציבורית הוא אופיים הסובייקטיבי של כלי ההערכה העצמית. במקרים האלה מדדים סובייקטיביים של העדפה — שמשקפים את ערכיהם ומטרותיהם של בני אדם — מספקים לקובעי המדיניות כלי דמוקרטי והוגן (מן הבחינה התועלתנית) להחליט החלטות בסוגיות בעלות מטען מוסרי.80

פערים חברתיים הם דוגמה מאלפת אחת מן הזמן האחרון. לפי מחקרים עדכניים, ובניגוד לדעתם של כלכלנים רבים אחרים שטענו שביטחון חברתי, חלוקת הכנסות ושוויון הם תנאים הכרחיים לשגשוג חברתי, לכבוד, להכרה ולרווחה,81 התברר מניתוח בסיסי נתונים גדולים שאי־שוויון בהכנסה ובריכוז ההון עומדים ביחס ישר לאושר ולקדמה הכלכלית, בייחוד במדינות מתפתחות. דומה שהפערים אינם מלווים בטינה דווקא אלא ב"גורם של תקווה", כביכול העניים רואים בהצלחת העשירים אות וסימן להזדמנות, מה שמעורר בהם תקווה ואושר שמחזקים את הכוח המניע להצליח. אבל התמורה הזאת אינה מפתיעה. הערכים המֶריטוקרטיים והאינדיווידואליסטיים שעומדים ביסוד האושר מטשטשים את ההבדלים היסודיים בין המעמדות ומחזקים את התחרות במערכות חסרות שוויון ואינם מקדמים את צמצום הפערים הכלכליים. מדעני האושר מעדיפים את השוויון בהזדמנות הנפשית משוויון בתנאים הממשיים. בהקשר הזה טוענים מחקרים חדשים על האושר, שככל שהפערים עמוקים יותר כן רבות יותר ההזדמנויות שבני אדם יחידים רואים לפניהם בעתידם, ולכן הם מאושרים יותר. קֶלי ואֶוואנס, למשל, הסיקו זה לא כבר ש"פערים בהכנסה קשורים באושר רב יותר". "הגורם המכריע" הזה, הם אומרים, כוחו יפה בעיקר למדינות מתפתחות, ואילו במדינות המפותחות חוסר השוויון "אינו רלוונטי" לאושרם של בני אדם יחידים, כלומר "אינו מגביר אותו ואינו פוגע בו".82 ברור מהן השלכותיה של העובדה הזאת על המדיניות ועל המאמצים לצמצם את הפערים: אין בהם צורך עוד.

מאמצים כבירים הושקעו בעבר ומושקעים כיום כדי לצמצם את פערי ההכנסה. יש אפילו נכונות נרחבת להקריב את הצמיחה הכלכלית כדי לדכא את חוסר השוויון. מן הממצאים שלנו עולה שכל המאמצים האלה מוטעים במידה רבה: הם מוטעים מפני שבעולם כמו שאנו מוצאים אותו אפשר לומר בהכללה שפערי הכנסה חברתיים אינם מפחיתים את השלומוּת האישית הסובייקטיבית. בארצות מתפתחות הפערים אפילו מגבירים את האושר. מכאן שהמאמצים הנוכחיים שעושים גופים כגון הבנק העולמי כדי לצמצם פערי הכנסה עלולים אפילו להזיק לשלומוּתם של האזרחים במדינות העניות.83

ההסתמכות על האושר נוחה למדי מנקודת מבט טכנוקרטית. דומה שהאושר מספק ציפוי עליון הומניסטי לתפיסת העולם הלא־הומנית של הטכנוקרטיה. הרעיון הוא שאושר מצרפי משקף רגשות ודעות פופולריים בדרך מדויקת למדי, ולכן אין צורך אמיתי לשאול בני אדם מה דעתם על האמצעים הפוליטיים; די לבקש מהם להעריך עד כמה הם מרוצים מחייהם באמצעות שאלון של חמש שאלות. דעות, בניגוד להערכות על אושר, הן מבולבלות, מבלבלות וקשות לפיענוח. בתחילת הדו"ח שלהם על האושר העולמי אמנם הדגישו לייארד ואודונל שהאושר המצרפי צריך להיות אמת המידה למדיניות טובה בכל דמוקרטיה, אבל הם אף ציינו שאם שואלים בני אדם מה דעתם על מדיניות מסוימת הם "משיבים תשובות חסרות שחר", ולכן המידע על האושר אמין יותר והוא "שיטה חדשה ורבת־עוצמה של קביעת מדיניות על סמך ראיות".84 ואף על פי כן הרעיון לנהוג בבני אדם כבנתונים ובה בעת לא להתחשב בדעותיהם האמיתיות משום שהן כביכול "חסרות שחר" קרוב לעריצות יותר משהוא קרוב לדמוקרטיה. כמו שטען ויליאם דיוויז,85 הדמוקרטיה עצמה היא בעייתית מבחינת הגישה הנאו־תועלתנית, הטכנוקרטית. אפשר שהדמוקרטיה הרחיקה לכת וחרגה מגבולות נשלטים, עד שמושגים כמו אושר — שאפשר לכמת אותם ולהסתייע בהם כדי להכניס אחידות בשיפוטים ובאמונות, והם מזכירים את רעיון הרווחה החברתית, שיותר ויותר קשה לקיים אותה — נעשו אסטרטגיה טובה להציע באמצעותה פירורים של דמוקרטיה, אבל בלי הצורך להתמודד עם התוצאות הלא־נשלטות ועם האתגרים הפוליטיים שהחלטות דמוקרטיות אמיתיות כרוכות בהם.

אין ספק שהאושר הוא כיום מושג פוליטי מובהק, והוא מושג פוליטי בתרבויות האנגלו־סקסיות לפחות מראשית העת החדשה. כלכלני האושר והפסיכולוגים החיוביים יודעים זאת, וכולם מכירים בעובדה שיש לאושר השלכות חברתיות וכלכליות. כמו שהראתה אֶשלי פרָאוּלי, כמעט 40 אחוז ממחקריהם של הפסיכולוגים החיוביים מציגים מסקנות שיש להן השלכות על קביעת מדיניות.86 אבל מה שאין הם ששים לומר הוא שגם מחקר האושר וגם יישומו עלולים להיות מונעים מתוך שיקולים פוליטיים ותרבותיים; כלומר ייתכן שתפיסת עולם אידיאולוגית או הטיה תרבותית כלשהי משפיעות על המחקרים שלהם ועל יישומיהם בפוליטיקה, בכלכלה ובחברה. חוקרי האושר משתדלים להתחמק מכל תשאול תרבותי, היסטורי או אידיאולוגי, נאחזים בדיכוטומיה שבין המדע לערכים ומתעקשים שבזכות גישתם המדעית הגדרת האדם המאושר שלהם אינה יכולה להיות עמוסה בעקרונות מוסר, במרשמים אתיים ובערכים אידיאולוגיים. ואף על פי כן ברור שהטענה הזאת עומדת בסתירה ליחס ההדוק שהאושר מקיים עם ההנחות האינדיווידואליסטיות ועם הדרישות המוסריות המאפיינות את האידיאולוגיה הנאו־ליברלית, כמו שיוסבר בפרק הבא.

אווה אילוז

אווה אילוז היא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ונשיאת האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. עבודותיה בתחום הסוציולוגיה של הרגשות זכו להכרה רחבה.

עוד על הספר

  • תרגום: יוסי מילוא
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: עיון, פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 216 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 36 דק'
  • קריינות: איתן רץ
  • זמן האזנה: 7 שעות ו 39 דק'
שלטון האושר אווה אילוז, אדגר קבאנאס

פתח דבר

הסרט "המרדף לאושר" (The Pursuit of Happyness) היה להיט בינלאומי בשנת 2006 וסך כל הכנסותיו ממכירת כרטיסים הגיע לכ-307 מיליון דולר. הסרט מבוסס על האוטוביוגרפיה של כריסטופר גַרדנר, איש עסקים מצליח, סוכן בורסה ומרצה. עלילתו מתרחשת בראשית שנות ה-80 של המאה העשרים ומגוללת את סיפורו של גרדנר, אמריקני־אפריקני בן המעמד הבינוני הנמוך, הנאבק להגן על בנו בן החמש מפני העוני. בתחילת הסרט הנשיא רונלד רייגן מבשר לאומה בטלוויזיה חדשות רעות בתחום הכלכלה. מצבה של המשפחה בכי רע, גרדנר ואשתו בקושי רב מצליחים לעמוד בנטל שכר הדירה, לפרוע חשבונות שוטפים ולשלם על מעון היום של בנם. אבל גרדנר הוא איש עקשן ומוכשר, נחוש להצליח וניחן בכמיהה עזה לקריירה טובה יותר למרות הכול, והוא שומר על אופטימיות.

יום אחד, כשהוא עומד לפני בניין המשרדים של אחת מחברות ההשקעה היוקרתיות ביותר בארצות הברית, גרדנר בוחן את פניהם של סוכני הבורסה היוצאים מעבודתם. "כולם נראים מאושרים מאוד," הוא אומר בליבו. "למה אני לא יכול להיות כמוהם?" הוא מחליט אפוא להיות סוכן בורסה באותה חברה. בזכות קסמו האישי וכישוריו החברתיים הוא מצליח להתקבל לתוכנית הכשרה תחרותית מאוד בחברה, אבל במהלכה אין הוא מקבל שכר. אשתו לינדה אינה תומכת בחלומותיו, וכשגרדנר מספר לה על כוונתו להיעשות סוכן בורסה היא משיבה בסרקזם, "למה לא אסטרונאוט?" לינדה מוצגת כניגודו הגמור של גרדנר, פסימית, בכיינית ומתייאשת בקלות, והיא נוטשת את המשפחה כשהמצב מגיע אל שפל המדרגה. בלי עזרתה הכלכלית של אשתו גרדנר מוצא שהוא חסר כול. הוא ובנו מסולקים מדירתם ולאחר מכן מחדרם השכור בבית מלון זול, ונאלצים לעבור למעון לחסרי בית.

ואף על פי כן גרדנר אינו מרים ידיים. לפני מנהלי התוכנית ושאר החניכים בני הטובים הוא שומר על חזות של הצלחה, עובד יום ולילה בשתי משרות, משקיע את כל מרצו בלימודים, מתכונן ברצינות לבחינת הגמר, ובתוך כל זה נותר מסור לטיפול בבנו. מניעה אותו שאפתנות פנימית עזה: "לעולם אל תניח לאיש לומר לך שאתה לא יכול לעשות משהו," הוא אומר לבנו כשהם משחקים כדורסל. "אם יש לך חלום אתה חייב להגן עליו. אם אתה רוצה משהו לך ותשיג אותו. נקודה." לבסוף גרדנר מסיים את התוכנית במקום הראשון וזוכה במשרת החלומות שלו. "זה האושר," הוא מכריז בסוף הסרט.

היבט מעניין בהצלחתו הבינלאומית של הסרט הוא העובדה שהוא מלמד עד כמה גם האידיאל של הרדיפה אחרי האושר נוכח בחיי היום־יום שלנו, וכך גם ה"רדיפה" עצמה. האושר מצוי בכול: בטלוויזיה וברדיו, בספרים ובכתבי העת, במכון הכושר, בעצות לאכילה ולדיאטה, בבתי החולים, בעבודה, במלחמה, בבתי הספר, באוניברסיטות, בטכנולוגיה, באינטרנט, בספורט, בבית, בפוליטיקה וכמובן על מדפי החנויות. "אושר" היא אכן מילה נפוצה מאוד בדיבור היום־יומי, ורק לעיתים רחוקות עובר עלינו יום תמים בלי לשמוע אותה.

האושר נטוע עמוק בדימויים התרבותיים שלנו והוא נוכח עד זרא בחיינו. חיפוש פשוט של המילה "אושר" ברשת מניב מאות אלפי מופעים. אם נחפש באתר אמזון ספרים שהמילה "אושר" מופיעה בשמם ויצאו לאור לפני תחילת המאה הנוכחית, נמצא כ-300 ספרים בלבד, ואילו היום תכיל הרשימה למעלה מ-2,000 ספרים; גידול דומה נרשם גם בכמות השבועית של מופעי המילה בטוויטר, באינסטגרם ובפייסבוק, כמו גם בפוסטים שבני אדם מחליפים זה עם זה מדי יום ביומו. האושר צמח והיה לחלק יסודי מהבנתנו ההגיונית והפשוטה ביותר את עצמנו ואת העולם, והיה למושג מוכר כל כך עד שאנו מקבלים אותו כמובן מאליו. בימינו הוא נשמע טבעי כל כך עד שהטלת ספק בקיומו נתפסת כמוזרה, אם לא מחוצפת ממש.

ואולם לא רק הריבוי והתדירות של מופעי האושר השתנו בעשרות השנים האחרונות. תמורה קיצונית התרחשה גם באופן שאנו מבינים את האושר. שוב איננו מאמינים שהאושר קשור איכשהו לגורל או לנסיבות, לבריאות, להערכתם של חיים שלמים, או שהוא נחמה פורתא של טיפשים. לאמיתו של דבר האושר נתפס עתה כהלך רוח שאפשר לעצב אותו באמצעות כוח הרצון ועל ידי הפעלה של יכולות פנימיות ושל עצמיותנו האותנטית; הוא נתפס כמטרה היחידה שלמענה החיים כדאיים; כאמת המידה שלפיה אנו מודדים את ערך הביוגרפיה שלנו, ולפיה אנו בוחנים את גודל הצלחותינו וכישלונותינו ואת מידת התפתחותנו הנפשית והרגשית.

אבל חשוב מכול, האושר החל להיות מיוצג כשיאו וכהתגלמותו של דימוי האזרח הטוב בימינו. בהקשר הזה סיפורו של גרדנר מעניין עוד יותר. ואכן אחד הצדדים המושכים ביותר בסרט ״המרדף לאושר״ אינו מה שהוא אומר על רעיון האושר כשהוא לעצמו, אלא מה שהוא חושף על סוג האזרח שמשיג אותו כדין.1 סיפורו של גרדנר בעצם טוען שהאושר הוא לאו דווקא מושג מופשט אלא סוג מסוים של אדם: אינדיווידואליסט, נאמן לעצמו, חסין, בעל הנעה פנימית, אופטימי וניחן בתבונה רגשית גבוהה. במובן הזה הסרט מציג את גרדנר בתור ההתגלמות האידיאלית של האדם המאושר, ובה־בעת הוא מציג את האושר כמין נראטיב מופתי, דוגמה ומופת לאופן שבו יש לארגן ולגייס את העצמיות סביב ערכים אידיאולוגיים מסוימים, הנחות אנתרופולוגיות ותכונות אזרחיות רצויות.

אבל סיפורו של גרדנר מרחיק לכת מן הסרט עצמו וגולש אל החיים. סיפורו של כריסטופר גרדנר האמיתי נמשך אחרי הסרט באמצעי התקשורת, שהתעניינו בחייו ובדרך שיש בהם כדי להעניק השראה למיליונים באמצעות הרעיון שעושר ועוני, הצלחה וכישלון, אושר ואומללות, הם לאמיתו של דבר בחירות אישיות. ויל סמית, שגילם את תפקידו של גרדנר בסרט, אמר בסדרה של ראיונות ב-2006 שהוא אוהב את גרדנר מפני ש"הוא מגלם בדמותו את החלום האמריקני". בתוכניתה של אוֹפְּרה וינפְרי הוסיף סמית וציין ש"אמריקה עצמה הייתה רעיון מדהים שכזה" מפני שהייתה "הארץ היחידה בעולם שכריס גרדנר יכול להתקיים בה". אבל סמית שכח לומר שסיפורים כמו של גרדנר נדירים באמריקה הצפונית לא פחות משהם נדירים בשאר העולם. הוא התעלם מן העובדה שארצות הברית היא אחת המדינות הגרועות ביותר בעולם מבחינת הפערים בהכנסה וההדרה החברתית,2 ולכן רוב האוכלוסייה מתקשה מאוד להשיג עושר וניידות חברתית. סמית אף לא ציין שהאמונה שאת ההצלחה והכישלון אפשר לייחס רק לבני אדם יחידים, בין שהם מצליחנים ובין שהם מפסידנים, נטועה היטב בתת־התודעה התרבותית והלאומית של אמריקה. הנחה מריטוקרטית זו קיימת במדינות מערביות רבות, כך שיש נטייה גוברת לפרש את מצבו של הפרט כביטוי של מסוגלות אישית במקום ביטוי של מבנים ותהליכים חברתיים. הסרט מייצג היטב את התפיסה הזאת וגרדנר מוצג בו כהתגלמות האדם שבנה את עצמו בעשר אצבעותיו. חייו מוצגים כסוג של מאבק דרוויניסטי־חברתי לניידות כלפי מעלה, והמסר המרכזי שלו הוא שהמֶריטוקרטיה פועלת מפני שהנחישות והמאמץ האישי באים תמיד על גמולם.

הצלחת הסרט הנחילה לכריסטופר גרדנר האמיתי תהילת עולם בשנים שלאחר מכן. הוא השתתף במאות ראיונות ובכולם שיתף את הצופים והמאזינים בסוד האושר שלו, והסביר למה המילה happyness נכתבת ב-y: "האות y היא תזכורת לכולנו שרק אתם (You) אחראים לחיים שלכם Your)). חיל הפרשים לא יבוא לחלץ אתכם. הכול מוטל עליכם." גרדנר סוכן הבורסה המצליח נהיה למרצה שמעורר מוטיבציה בקרב מאזיניו, ובכך הוא מצא את ייעודו בחיים: לשתף את העולם בחוכמה שקנה לו בעמל רב, על כוחם של בני אדם להרים את עצמם כלפי מעלה במו ידיהם, ולהפוך נסיבות קשות ועוינות להזדמנויות של צמיחה והצלחה. ב-2010 מונה גרדנר לשגריר האושר ב"אגודה האמריקנית לגמלאים" (AARP), ארגון ללא מטרות רווח ובו למעלה מ-40 מיליון חברים ברחבי העולם. המסר של גרדנר פשוט: כשם שאפשר לעצב את העצמיות של בני אדם ולשנותה בכוח הרצון ובעזרת הידע המתאים, כך גם אפשר ללמד וללמוד את הדרכים לבנות אושר.

אבל המסר של גרדנר גם נגוע בסתירה, אם לא יותר מזה. בעוד הוא טוען שהאושר נתון ל"אחריותך שלך, ושלך בלבד", הוא גם טוען שיש צורך במומחים כמוהו להנחות בני אדם במאמציהם להשיג אותו. אין ספק שהוא נלכד בסתירה החוזרת הטמונה באגדת המהפך האישי, והיא שאפילו מי שמבקשים לבנות את עצמם במו ידיהם זקוקים להוראות ולהכוונה. אחרי ככלות הכול רעיונותיו של גרדנר אינם בגדר חידוש. אדרבה, הם נובעים מן המסורת המושרשת היטב המערבת מרכיבים אידיאולוגיים, רוחניים ופופולריים שזה זמן רב מזינה שוק רב־עוצמה המושתת על מסחור סיפורי חיים ותמורות עצמיות, ישועות וניצחונות אישיים — סוג של "פורנוגרפיה רגשית" שמטרתה לעצב את הדרך שבה ראוי לבני אדם להרגיש בקשר לעצמם ולעולם הסובב אותם. הפיכת הסיפורים האלה לספרות מופת שנועדה ללמד בני אדם מה עליהם להיעשות כדי לזכות באושר אכן הייתה יסוד של קבע בתרבות האמריקנית, ואפשר לשחזר את תולדותיה לאחור מאופרה וינפרי בשנות ה-90 של המאה העשרים לנורמן וינסנט פּיל לפניה, בשנות ה-50 של המאה, ועוד קודם לכן אצל הורֵישו אלגֶ'ר בשנות ה-80 של המאה התשע־עשרה וסמואל סמַיילס לפניו, בשנות ה-50 של אותה מאה.3

לאמיתו של דבר, הרדיפה אחר האושר היא מוצר היצוא המובהק ביותר והאופק הפוליטי המרכזי של התרבות הצפון־אמריקנית, והיא נדחפה והתפשטה בעזרת קשת רחבה של גורמים לא פוליטיים, ובהם מחברי ספרים לעזרה עצמית, מאמנים אישיים, אנשי עסקים, ארגונים פרטיים וציבוריים, סרטים הוליוודיים, תוכניות אירוח, ידוענים וכמובן גם פסיכולוגים. ואף על פי כן רק לאחרונה חדלה הרדיפה אחר האושר להיות אופק פוליטי צפון־אמריקני בעיקרו ונעשתה ענף כלכלי עולמי עתיר מיליארדים, שפועל לצד המדע האמפירי (ומתוך שותפות איתו).

אילו יצא "המרדף לאושר" אל המסכים בשנות ה-90, לא היה זוכה לתשומת לב רבה בתוך המון סיפורי ההצלחה האישית שמילאו את השוק, בייחוד את מדפי ספרות העיון בחנויות הספרים ואת הקטלוגים של סרטי הדרמה המתקתקים של הוליווד. אבל בשנות האלפיים המצב כבר היה שונה. המדע החדש של האושר והפסיכולוגיה החיובית נוסדו ב-1998 ומומנו ביד רחבה בידי קרנות צפון־אמריקניות, וקיבלו עליהם את המשימה להסביר למה ראוי שהרדיפה אחר האושר תהיה מובנת מאליה לא רק לתושבי אמריקה הצפונית — ככתוב בחוקת ארצות הברית — אלא גם לשאר העולם. לדעתם של מומחי הפסיכולוגיה החיובית, כל בני האדם מוּנעים מתוך דחף מולד להיות מאושרים, ולכן ראוי שהרדיפה אחר האושר תיתפס לא רק כדחף טבעי של האדם אלא אפילו כביטוי העליון למימוש מאוויו בתור אדם. מדע הפסיכולוגיה, כך נטען, כבר עמד על כמה מן הגורמים המרכזיים שיעזרו לבני אדם לחיות חיים מאושרים יותר, וכל אדם יכול להפיק תועלת מן התגליות האלה אם רק ינהג לפי עצת המומחים, שאינה מסובכת מדי ועם זה מוכחת ונכונה. זה לא נשמע כרעיון חדש, כמובן, אבל כשהוא בא ממטה הפסיכולוגיה המדעית דומה היה שכדאי בכל זאת להתייחס אליו בכובד ראש. בתוך שנים מעטות השיגה התנועה הישג חסר תקדים: היא העמידה את האושר בראש סדר היום של האקדמיה ובמקום גבוה בסדר העדיפויות הפוליטי, הכלכלי והחברתי של מדינות רבות בעולם.

הודות לפסיכולוגיה החיובית האושר אינו נחשב עוד למושג מעורפל, למטרה אוטופית או למותרות אישיות שאין להשיגן, אלא למושג אובייקטיבי, אוניברסלי ומדיד. המדענים אף טענו שסוף־סוף עלה בידם לעמוד בעזרתו על המאפיינים הפסיכולוגיים שמגדירים אדם בריא, מצליח ומתפקד היטב. אבל עד מהרה התברר — ובמידה רבה שלא במפתיע — שהמאפיינים האלה מתאימים כמעט בשלמותם למה שמגלמים בני אדם כדוגמת גרדנר עצמו. לדברי הפסיכולוגים החיוביים בני אדם בעלי שליטה עצמית, נאמנים לעצמם ומשגשגים, שניחנו ברמה גבוהה של תבונה רגשית, עצמאות ואוטונומיה, שמכירים בערך עצמם והם אופטימיים, בעלי כושר עמידה והנעה עצמית, הם גם אלה שמציגים בדרך כלל דרגה גבוהה של אושר, בריאות והצלחה אישית. ואכן דיוקנם של המאושרים האלה דומה כל כך לדמותו של גרדנר עד שהיו מי שטענו ש"המרדף לאושר" ראוי להיחשב ל"סרט פסיכולוגיה חיובית באיכות גבוהה".

הופעתה של הפסיכולוגיה החיובית בתחילת המאה הנוכחית שינתה את כללי המשחק. הטפותיו של גרדנר לא נראו עוד כסיסמאות בלבד על כוחם של בני אדם יחידים לקדם את עצמם אלא כאמת מדעית. פסיכולוגים חיוביים אפילו סיפקו את ההצדקה המדעית למוסדות רבי־עוצמה, לתאגידים בינלאומיים מרשימת המאה של פורבּס ולתעשייה עולמית עתירת כספים שביקשו כולם לקדם ולמכור את אותו רעיון פשוט שגרדנר מטיף לו בהרצאותיו: כל אדם יכול להמציא מחדש את חייו ולהיעשות הגרסה הטובה ביותר של עצמו אם רק יאמץ לו גישה חיובית יותר על עצמו ועל העולם הסובב אותו. בעיני רבים נעשתה הרדיפה אחר האושר לסוגיה שיש לנהוג בה כובד ראש, והטיפול המדעי בה עתיד להניב תועלת פסיכולוגית וחברתית עצומה. אבל בעיני רבים אחרים המדע שמאחורי כל ההבטחות האופטימיות האלה בדבר מימוש עצמי ותיקון חברתי, הן להלכה והן למעשה, מטיל צל כבד מדי על רוב הטענות של הפסיכולוגיה החיובית, על שימושיה המטרידים ועל השפעתה השנויה במחלוקת.

עם הזמן התברר שהצדק היה עם הספקנים והמבקרים; כשהדברים אמורים באושר לא כל הנוצץ זהב, ולכן עלינו לגשת אל מדע האושר ואל הבטחותיו המפתות ביתר זהירות.

לא כל הנוצץ זהב: פקפוקים וספקות

נשאלת אפוא השאלה, האם האושר הוא המטרה החשובה ביותר שעלינו לחתור אליה? אולי, אבל אם נביא בחשבון את השיח של מדעני האושר ניאלץ להישאר ביקורתיים. הספר הזה אינו יוצא נגד האושר כשהוא לעצמו אלא נגד הגישה המצמצמת כלפי "החיים הטובים", כל כמה שהיא נפוצה, שמדע האושר מטיף לה. אין צורך לומר שלעזור לבני אדם להרגיש טוב יותר זו בהחלט כוונה נאצלת. אבל לאור מה שמדע האושר מציע בתחום הזה איננו בטוחים כלל שרעיון האושר שלו — שלהלן ייקרא "אושר" בלבד — נטול מגבלות חמורות, טיעונים שנויים במחלוקת, תוצאות סותרות ומסקנות שגויות.

הסתייגויותינו בשאלת האושר נשענות על ארבעה תחומי ביקורת עיקריים: אֶפּיסטֶמולוגי, סוציולוגי, פֶנומֶנולוגי ומוסרי. התחום האפיסטמולוגי יכול להיקרא כך מפני שהוא עוסק בהצדקת מדע האושר בתור מדע ובהצדקת האושר בתור מושג אובייקטיבי ומדעי. במילים בוטות, מדע האושר פגום מיסודו, ובשל כך יש פגם גם בהיגיון שמאחורי הרעיון בדבר אושר אנושי שהמדע הזה מסתמך עליו. הפרגמטיסט צ'רלס פֶּרס אמר פעם שחוזקה של שלשלת טיעונים לוגיים הוא כחוזק החוליה החלשה ביותר שלה; מדע האושר נשען על הנחות חסרות בסיס, סתירות תיאורטיות, פגמים מתודולוגיים, תוצאות לא מוכחות והכללות מוגזמות ואתנוצנטריות. לכן אי אפשר כלל לקבל בלי ביקורת את כל מה שהמדע הזה טוען שהוא נכון ואובייקטיבי.

הסתייגותנו השנייה היא מתחום הסוציולוגיה. בין שמדע האושר אכן תקף ובין שלא, חשוב לחקור ולבחון אילו גורמים חברתיים מפיקים תועלת מרעיון האושר ואילו אינטרסים והנחות אידיאולוגיות הוא עשוי לשרת, ומה ההשלכות הפוליטיות והכלכליות של יישומיו החברתיים הנרחבים. במובן הזה ראוי לציין שהגישה המדעית ותעשיית האושר שצומחת ומתפשטת סביבה תורמות תרומה ממשית לתיקוף ההנחה שהעושר והעוני, ההצלחה והכישלון, הבריאות והמחלה כולם מעשה ידינו. הן אף מקנות צידוק לרעיון שאין קשיים מבניים אלא רק חסרונות פסיכולוגיים; שבסך הכול אין חברה אלא רק יחידים, כמו שאמרה מרגרט תאצ'ר בהשראת פרידריך האייֶק. פעמים רבות רעיון האושר, כמו שהוא מנוסח בידי המדענים והמומחים וכמו שהוא מיושם בחברה, אינו אלא כלי שרת בידי הערכים שהביאו לידי המהפכה הרדיקלית שחוללו הכלכלנים מאסכולת שיקגו וכלכלנים נאו־ליברלים אחרים, שמשנות ה-50 של המאה העשרים ואילך שכנעו את העולם שרדיפתו של היחיד אחר האושר היא התחליף המציאותי היחיד והכדאי ביותר לחיפוש אחר טובת הכלל — כמו שהעירה מרגרט תאצ'ר עצמה בריאיון בסַנדיי טיימס ב-1981: "מה שמרגיז אותי בכיוון הכללי שהפוליטיקה הלכה בו ב-30 השנים האחרונות הוא ההליכה לעבר החברה הקיבוצית. בני אדם שכחו שיש גם חברה אישית... שינוי הכלכלה הוא האמצעי לשנות את הגישה הזאת... הכלכלה היא השיטה; המטרה היא לשנות את הלב והנפש."4 בהקשר הזה אנחנו טוענים שהרדיפה אחר האושר לפי המתכון של מדעני האושר אינה מייצגת את הטוב המוחלט העליון שכולנו מבקשים לכונן, אלא היא תמצית הניצחון של החברה האישית (הטיפולית, האינדיווידואליסטית, היחידנית) על החברה הקיבוצית.

ההסתייגות השלישית יכולה להיקרא פנומנולוגית. היא נוגעת בעצם הדבר שלעיתים קרובות מדי מדע האושר, לא זו בלבד שאינו מצליח לקיים את הבטחותיו, אלא הוא אף מניב תוצאות רבות שאינן זוכות להכרה, והן לא רצויות ונגועות בסתירות. אין ספק שמדע האושר משתית את הצעתו להשגת שלוֹמוּת (well being) ומימוש עצמי על אותם נראטיבים תרפויטיים של מחסור, חוסר אותנטיות והיעדר מימוש עצמי, ולאלה הוא מציע פתרונות. ומאחר שהאושר מוצג כמטרת חובה, אם גם מטרה נעה שאין לה סוף ברור, הוא מייצר סוג חדש של "מחפשי אושר" ו"חרדי אושר", המקובעים בחשש בערכיהם הפנימיים, עסוקים בלי הרף בתיקון פגמיהם הפסיכולוגיים וחרדים תמיד בשל המהפכים האישיים והטיוב העצמי שלהם. אמנם בשל כך האושר נעשה מצרך מושלם לשוק המשגשג בזכות הנרמול של שאיפתנו הכפייתית לבריאות גופנית ונפשית, אבל הכפייתיות הזאת פוגעת בנקל באותם בני אדם עצמם שתולים את יהבם במוצרי האושר הרבים ובסוגי השירותים ודרכי הריפוי המגוונים שמציעים מלומדים, אנשי מקצוע ומומחי שלומוּת כביכול.

ולבסוף, הסתייגותנו הרביעית היא מוסרית, ועניינה היחס בין האושר לסבל. כשמדע האושר מזהה את האושר והחיוביות עם פריון, תפקוד נאות, טוב לב ואפילו עם נורמליות, ואומללות עם ההפך הגמור, הוא מציב אותנו על פרשת דרכים ומאלץ אותנו לבחור בין סבל לשלוֹמוּת. ההנחה היא שתמיד יש לאדם אפשרות לבחור, שהחיוביות והשליליות הן שני קטבים מנוגדים בתכלית, ושיש לנו אפשרות לפטור את עצמנו מן הסבל אחת ולתמיד. טרגדיות ואסונות הם בלתי נמנעים, כמובן, אבל מדע האושר עומד בתוקף על טענתו שהסבל והאושר עומדים לבחירה אישית. מי שאינם עושים שימוש במצוקה כאמצעי לצמיחה אישית חשודים כמי שרוצים בכישלונם שלהם ולכן ראויים לו, בלי קשר לנסיבות המיוחדות של חייהם. בסופו של דבר אפוא הבחירה שבידינו מצומצמת: לא זו בלבד שמדע האושר כופה עלינו להיות מאושרים, אלא אף מאשים אותנו על שחיינו אינם מוצלחים ומספקים יותר.

מבנה הספר

פרק 1 עוסק ביחס שבין האושר לפוליטיקה. הוא נפתח בסקירה על עלייתם והתפשטותם של התחומים המשפיעים ביותר במחקר המדעי של האושר מאז תחילת המאה: פסיכולוגיה חיובית וכלכלת האושר. הפרק מתמקד במטרות היסוד, בהנחות המתודולוגיות, בהיקף ההשפעה החברתית והאקדמית ובהשפעות המוסדיות של שני התחומים. אחר כך הוא טוען שחקר האושר חדר אפילו ללב הממסד הממשלתי. מאחר שהאושר מוצג בתור משתנה מדיד ואובייקטיבי אפשר להשתמש בו בתור אמת מידה לגיטימית ומרכזית בעת קבלת החלטות פוליטיות מן המעלה הראשונה, אבן בוחן להערכת התקדמות חברתית ולאומית וגורם מסייע ביישוב סוגיות אידיאולוגיות ומוסריות שנויות במחלוקת (כגון סוגיית חוסר השוויון) בדרך טכנוקרטית ולא־מוסרית.

פרק 2 עוסק ביחס שבין האושר לאידיאולוגיה הנאו־ליברלית. אנו טוענים שהאושר מסייע לתת הכשר לאינדיווידואליזם במונחים לא אידיאולוגיים לכאורה, באמצעות שיח סמכותי ומשתק של המדע החיובי. בתחילה הפרק סוקר את הספרות בתחום הפסיכולוגיה החיובית כדי להראות באיזו מידה התנועה מתאפיינת בהנחות אינדיווידואליסטיות חזקות, וגם כדי להראות את השקפתה החברתית הצרה. אחר כך הפרק מראה שאמנם הפסיכולוגיה החיובית עשויה למצוא חן בעיני בני אדם בשל כמיהתם לפתרונות, בייחוד בימים של חוסר ביטחון חברתי, אבל מתכונים של אושר כשהם לעצמם עלולים אף לתרום ליצירתו ולשימורו של אותו חוסר נחת שהם מתיימרים לפתור. הפרק מסתיים בנעימת ביקורת על הכנסת האושר לעולם החינוך.

פרק 3 מתמקד בתחום הארגוני. הוא דן במידה שבה ההשקעה באושר נעשתה תנאי בל יעבור לעובדים המבקשים לפלס את דרכם בתנאים ובדרישות החדשים של שוק העבודה. אנו טוענים שמדע האושר, מרגע שדחק ממקומם מודלים פסיכולוגיים רבים של התנהגות בתחום העבודה, מביא לכלל ביטוי שיח מחודש להבניית זהותם של העובדים, שמאפשר לארגונים להיטיב לסגל את דפוסי התנהגותם של העובדים, את הרגשת הערך שלהם ואת סיכויי הקידום האישיים שלהם לצרכים החדשים בתחומי השליטה הארגונית, הגמישות ופיזור הסמכויות בתוך התאגידים. הפרק אף דן במידה שבה טכניקות האושר למיניהן מביאות לידי קבלת המוסכמות הארגוניות ולהסכמה שבשתיקה מצד העובדים עם התרבות הארגונית; מנצלות את הרגשות החיוביים בתור נכסים יצרניים של הארגון; ומטילות על העובדים עצמם את נטל האחריות על חוסר הוודאות בשוק, מיעוט אפשרויות התעסוקה, חוסר האונים המבני והתחרות הגוברת על מקומות העבודה.

פרק 4 מנתח את האושר בתור סחורה. הוא מפתח את הרעיון שבקפיטליזם של המאה העשרים ואחת נעשה האושר סחורה רבת ערך ("סחורת פֶטיש") בענף שוק עולמי המגלגל מיליארדים ומוכר דברים כמו תרפיה חיובית, ספרות לעזרה עצמית, שירותי אימון אישי, ייעוץ מקצועי, יישומונים בטלפון הנייד או עצות לשיפור עצמי. כאן אנו טוענים שהאושר נהיה לשורה של "סחורות רגשיות" (emodities) — כלומר שירותים, תרפיות ומוצרים שמבטיחים ומעניקים התמרה רגשית5 — ואלה נפוצות ונסחרות בשוק. הסחורות הרגשיות האלה נעות במסלול מעגלי — הן עשויות להתחיל בתור תיאוריה באוניברסיטה כלשהי ומשם הן יוצאות עד מהרה לשווקים רבים, באמצעות תאגידים, קרנות מחקר או אורחות חיים צרכניים. שליטה עצמית ברגשות, אותנטיות ושגשוג אינם רק דרכים לעודד את העצמי להתחדש בלי הרף אלא גם כלי בידי כל מיני מוסדות להפיץ את הסחורות הרגשיות בתוך החברה עצמה.

פרק 5 מסתמך על הפרקים הקודמים וטוען שהשיח המדעי של האושר משתלט יותר ויותר על שפת התפקוד — כלומר על הלשון המגדירה מה יש לעשות ואיך ראוי לפעול ולהרגיש בתוך המסגרת של הציפיות החברתיות והפסיכולוגיות המקובלות — ובכך הוא קובע אמת מידה למדידת מה שנחשב לבריא, סתגלני ואפילו נורמלי. בתחילה הפרק מנתח את הפער הרחב שמדעני האושר רואים בין מה שנחשב בעיניהם לרגשות חיוביים לשליליים, שהם מסתמכים עליו כשהם עוסקים ברעיון "האדם הממוצע". אנו קוראים תיגר על ההפרדה הזאת ומדגישים כמה מפגמיה מנקודת מבט סוציולוגית. אחר כך הפרק עוסק ביחס שבין האושר לסבל ומסתיים בהרהורים ביקורתיים על הסכנות שבהפיכת הסבל לדבר מה אמצעותי, בר־מניעה ובסופו של דבר חסר תועלת.

בשנים האחרונות פרסמו סוציולוגים, פילוסופים, אנתרופולוגים, פסיכולוגים, עיתונאים והיסטוריונים שפע של ספרים שעוסקים באושר מנקודת מבט ביקורתית. בולטים בתוך השפע הזה כתביהם של ברברה אֶרֶנרַייך6 וברברה הֶלד7 על עריצות המחשבה החיובית, של סם בּינקלי8 וויליאם דֵיוויז9 על היחסים שבין האושר לשוק, ושל קרל סֶדֶרסטרום ואנדרה ספַּייסר10 על השלומוּת בתור אידיאולוגיה, ועוד פרסומים רבים אחרים שהשפיעו על הספר הזה. מאחר שהאושר עודנו מושג שנוי למדי במחלוקת ונודעת לו השפעה ידועה לשמצה בתחומי התרבות, החברה, הפוליטיקה והכלכלה, אפשר לצפות שיהיו פרסומים נוספים.

הספר הזה מבקש לתרום לדיון הערני על האושר מנקודת מבט חברתית ביקורתית. הוא מסתמך על חיבורינו הקודמים בתחומי הרגש, הנאו־ליברליזם, האושר והתרבות התרפויטית.11 הוא מציג כמה מן הטענות האלה ומרחיב את הדיבור עליהן, ומעלה רעיונות חדשים על היחסים שבין הרדיפה אחר האושר ובין דרכי הפעלת הכוח בחברות נאו־ליברליות. המושג "שלטון האושר" (happycracy) נועד להדגיש את עניינו המיוחד של הספר הזה בהצגת האסטרטגיות הדכאניות החדשות, ההחלטות הפוליטיות, אופנות הניהול, האובססיות האישיות וההיררכיות הרגשיות שצמחו והופיעו בעידן האושר יחד עם תפיסה חדשה של האזרחות. הספר מסתיים בהערכה אישית יותר על האושר ועל הבטחותיו שלא קוימו.

1
מומחים לשלומוּת שלך

אנו חיים בעידן שסוגד לנפש. גם בחברה שסועה לפי קווי תיחום של גזע, מעמד ומגדר אנו קשורים בכל זאת זה אל זה באמצעות בשורת האושר הפסיכולוגי. עניים ועשירים, שחורים ולבנים, גברים ונשים, סטרייטים והומואים, כולנו שותפים לאמונה שהרגשות מקודשים, והישועה טמונה בהכרה בערך עצמנו, והאושר הוא המטרה העליונה, והריפוי הפסיכולוגי הוא האמצעי להשיגו.

אווה ס' מוסקוביץ, In Therapy We Trust

כשסליגמן חלם חלומות חיוביים
"אני חושב שיש לי שליחות,"12 הצהיר מרטין סֶליגמן כשנה לפני שהתמודד על משרת נשיא "האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה", האיגוד המקצועי הגדול ביותר של הפסיכולוגים בארצות הברית ובו למעלה מ-117,500 חברים.13 סליגמן לא היה בטוח מהי השליחות הזאת בדיוק, אבל הוא האמין שיעלה בידו לברר זאת אם ייבחר.14 כמה רעיונות כבר עלו על דעתו, ובהם הכפלת מימון המחקר בתחום בריאות הנפש, הרחבת הפסיכולוגיה השימושית לתחום המניעה והתרחקות ממודל התחלואה השלילי, המשעמם, של הפסיכולוגיה הקלינית. בסופו של דבר לא זו השליחות, אמר סליגמן בליבו.15 הייתה לו מטרה שאפתנית יותר: הוא חיפש פרדיגמה פסיכולוגית חדשה של טבע האדם שתפיח חיים בפסיכולוגיה ותרחיב את גבולות השפעתה.

רגע ההתגלות של סליגמן אירע חודשים אחדים אחרי שנבחר "במפתיע" לעמוד בראש איגוד הפסיכולוגים בשנת 1998. יום אחד עישב את גינת ביתו בחברת בתו ניקי, שהייתה אז בת חמש. הוא גער בה על שהשליכה עשבים שוטים באוויר והיא השיבה, "אבא, אתה זוכר את התקופה שלפני שהייתי בת חמש? מגיל שלוש עד חמש שהייתי יללנית. הייתי מייללת כל יום. ביום הולדתי החמישי החלטתי להפסיק לילל... אם אני יכולה להפסיק לילל אתה יכול להפסיק להיות קוטר כזה."16 לדברי סליגמן, "ניקי פגעה בדיוק בנקודה הנכונה," ופתאום נוכח לדעת שניקי לא דיברה על תיקון הנטייה שלה ליילל אלא על טיפוח "החוזקה המפותחת מעבר לרגיל" שלה.17 כמו בהורות, אמר סליגמן, הבעיה של הפסיכולוגיה היא ההתמקדות בתיקון מה שלא תקין אצל בני אדם במקום לטפח את מה שטוב אצלם כדי לעזור להם לממש עד תום את הפוטנציאל שלהם. "זו הייתה התגלות בשבילי, לא פחות,"18 טען סליגמן במנשר ההכרזה על הפסיכולוגיה החיובית שפורסם בכתב העת אמריקן פּסַייקוֹלוֹג'יסט (פסיכולוג אמריקני) בשנת 2000. אין לו "דרך מיסטית פחות" להסביר את הולדת הפסיכולוגיה החיובית, קבע סליגמן, והוא אכן שב ונוקט את אותו נראטיב של התגלות, כמו מנהיג דתי שפונה אל קהל מאמיניו: "לא אני בחרתי בפסיכולוגיה החיובית. היא קראה לי... הפסיכולוגיה החיובית קראה לי בדיוק כמו הסנה הבוער שקרא למשה."19 כך, לטענתו, מצא סליגמן סוף־סוף את הייעוד שלו, שכאילו ירד מן השמיים: ליצור מדע חדש של אושר, שיחקור מה גורם לחיים להיות ראויים לחיותם ולגלות את המפתחות הפסיכולוגיים לשגשוגו של האדם.

אבל כמו שקורה פעמים רבות בהתגלויות, תמונת הפסיכולוגיה החיובית שהוצגה במנשר היסוד של הפסיכולוגיה החיובית לא הייתה ברורה. הפסיכולוגיה החיובית ניזונה מליקוטים של מושגים וטענות מתחומי הפסיכולוגיה, האבולוציה, מדעי המוח והפילוסופיה, ונותרה לקטנית במהותה וחסרת הגדרה מדויקת. המנשר דמה יותר להצהרת כוונות ולא למיזם מדעי דווקא. "כמו בכל הליקוטים, גם כאן הבחירה אקראית במידת מה ואינה שלמה," טענו המחברים, ומיהרו להבהיר שהנושא כולו נועד רק "לעורר את תאבונו של הקורא" באשר ל"מה שהתחום הזה יכול להציע".20 אבל מה התחום הזה באמת מציע? בעיני רבים לא היה כאן שום חידוש: טענות ישנות, מפוזרות, על שיפור עצמי, אושר ואמונות אמריקניות מושרשות על סמכות ההגדרה העצמית של היחיד, שהולבשו במעטה מדעי חדש, ולא קשה לעקוב אחר תולדותיהן ולעמוד על מוצאן מן הפסיכולוגיה של ההסתגלות ותנועות ההערכה העצמית של שנות ה-80 וה-90 של המאה העשרים, ומן הפסיכולוגיה ההומניסטית של שנות ה-50 וה-60, ומתרבות העזרה העצמית ותנועות ה"ריפוי הנפשי" שהתגבשו במאה העשרים ואחת.21

ניתנת האמת להיאמר שכמו דמות הגיבור ב"סיפור המופלא של בנג'מין בּאטן" מאת סקוט פיצג'רלד, דומה שהפסיכולוגיה החיובית שזה עתה נולדה באה לעולם זקנה למדי. אבל לא כך חשבו מייסדיה. לדברי סליגמן וצִ'יקסֶנטמִיהַאי, התחום החדש מציע "הזדמנות היסטורית... ליצור מונומנט היסטורי — מדע שמשימתו העיקרית להבין מה גורם לחיים להיות ראויים לחיותם",22 ובכלל זה רגשות חיוביים, משמעות אישית, אופטימיזם וכמובן אושר. תחת המסווה הזה הוכרזה הפסיכולוגיה החיובית ברוב אופטימיות במוסדות האקדמיים הרמים ביותר של הפסיכולוגיה בתור מפעל מדעי חדש, שיוכל להרחיב את תוצאותיו ולהכילן "על זמנים ומקומות אחרים, ואולי אפילו על כל הזמנים והמקומות".23 לא פחות.

הרעיון עורר תהיות ותמיהות ותגובות ספקניות, אבל סליגמן היה נחוש לקדם את שליחותו. בספרו Learned Optimism ("אופטימיזם נרכש") משנת 1990 אמר הביהביוריסט והפסיכולוג הקוגניטיבי לשעבר ש"האופטימיזם עלול להפריע לנו לראות את המציאות בבהירות הנחוצה".24 אבל ההתגלות שינתה אותו: "באותו רגע גמרתי אומר להשתנות," סיפר.25 סליגמן לא רצה לסווג את הצעתו בתור טענה התנהגותית, קוגניטיבית או אפילו הומניסטית, אלא לייסד תחום מדע חדש לחלוטין ולספח אליו חסידים רבים ככל האפשר. אחרי ככלות הכול, הדרך המוליכה לגישה פוזיטיביסטית יותר כלפי חקר מדע האושר כבר נסללה: ניצניה הראשונים, הצנועים, כבר נראו בפסיכולוגיה בראשית שנות ה-90 בעקבות חיבוריהם של מייקל אַרגַייל, אד דינֶר, רוּט וֶנהובֶן, קרול ריף ודניאל כַּהנמן; כל החוקרים האלה טענו שהניסיונות הקודמים להבין את האושר השפיעו השפעה דלה בלבד, חסרו לכידות תיאורטית והליכי הערכה אמינים והיו רוויים מדי בערכים. האבות המייסדים אולי הרגישו שהתחום החדש הזה, הפסיכולוגיה החיובית, אינו מעוגן היטב במציאות — "אפשר לחשוב שזו פנטזיה גמורה", הודו — ולכן הסתיים מנשר ההכרזה בהצהרה מעודדת ושופעת ביטחון: "סוף־סוף הגיעה השעה לחיוביות... אנו צופים שבמאה החדשה הזאת תסייע הפסיכולוגיה החיובית לפסיכולוגים להבין ולנסח את הגורמים שבזכותם בני אדם יחידים, קהילות וחברות עושים חיל."26

בשבועות שלאחר בחירתו לראשות האגודה החלו צ'קים "להופיע" על שולחנו, כלשונו של סליגמן. "פרקליטים אפורי שיער ואפורי חליפות" של "תאגידים אלמוניים" שגייסו לשורותיהם "מצליחנים" בלבד זימנו את סליגמן לישיבות בבניינים מפוארים בניו יורק כדי לברר "מהי הפסיכולוגיה החיובית הזאת" וכדי לבקש ממנו "הסבר של עשר דקות" וסיכומים "של שלושה עמודים". חודש לאחר מכן, "הופיע צ'ק על סך 1.5 מיליון דולר," סיפר סליגמן, "ובעזרת המימון הזה החלה הפסיכולוגיה החיובית לפרוח."27 התחום אכן התרחב במידה חסרת תקדים ובתוך זמן קצר מאוד. כבר ב-2002 ניזון התחום החדש ממימון של 37 מיליון דולר. דומה היה שזה הזמן הנכון לפרסם את המהדורה הראשונה של Handbook of Positive Psychology ("מדריך שימושי לפסיכולוגיה חיובית"), שהיה בגדר "הכרזת העצמאות" של התחום. הפרק שנקרא "עתיד הפסיכולוגיה החיובית: הכרזת עצמאות" הסתיים באמירה שהגיעה השעה "להיפרד" מן "הפסיכולוגיה המסורתית" המבוססת על "חולשה" ועל "מודל פתולוגי" של ההתנהגות האנושית. עורכי הספר טענו שהוא "פשוט היה חייב לקרות" וציינו, "אנו סבורים... שהשלב הראשון של תנועה מדעית — שהיינו מאפיינים אותו במילים 'הכרזת עצמאות מן המודל הפתולוגי' — הגיע לסיומו."28 כך, בעזרת סיקור נרחב בעיתונות ושיווק נמרץ באמצעי התקשורת בכל רחבי העולם הצליחה הפסיכולוגיה החיובית להפיץ בקרב אנשי אקדמיה, אנשי מקצוע ובציבור בכללותו את הרעיון שסוף־סוף יש מדע חדש של אושר, והוא יכול למצוא את המפתחות הפסיכולוגיים לשלומוּת, למשמעות ולהצלחה.

אנדרטה יקרה

בתוך שנים מעטות הקימו הפסיכולוגים החיוביים בזריזות רשת מוסדית עולמית, שהתפשטה בזכות תוכניות לתואר שני ושלישי, פרסים, מלגות וקורסי התמחות בפסיכולוגיה חיובית שימושית. סימפוזיונים וסדנאות נערכו בכל רחבי העולם; מספר גדל והולך של ספרים, ספרי לימוד ומונוגרפיות ראו אור; בלוגים ואתרי אינטרנט הפיצו מידע ואספו נתונים באמצעות שאלונים מקוונים על שביעות הרצון מן החיים, רגשות חיוביים ואושר; והיו גם כתבי עת אקדמיים רבים שיוחדו רק למחקרים בתחום הזה, כגון Journal of Happiness Studies שנוסד בשנת 2000, Journal of Positive Psychology משנת 2006 ו-Journal of Applied Psychology: Health and Well-Being משנת 2008. הפסיכולוגיה החיובית הקימה לעצמה מפעל הנצחה, כמו שחזה סליגמן. אבל כל כתבי העת המדעיים, הרשתות האקדמיות העולמיות והפרסום באמצעי התקשורת אין בהם די להסביר את מהירות הקמתו של המפעל הזה; לשם כך נדרש גם כסף רב.

המענקים והמימון לא חדלו גם אחרי ההמחאה הראשונה ההיא שנחתה על שולחנו של סליגמן. השקעות גדולות הוסיפו לזרום אל התחום ממגוון רחב של מוסדות פרטיים וציבוריים, שהתעניינו בתחום החדש בחודשים ובשנים שלאחר מכן. כבר ב-2001 העניק המוסד הדתי השמרני מאוד "קרן ג'ון טֶמפּלטון", שסליגמן שיבח אותו בנאום ההכתרה שלו, 2.2 מיליון דולר לאבי הפסיכולוגיה החיובית למימון הקמתו של "המרכז לפסיכולוגיה חיובית" באוניברסיטת פנסילבניה. דומה שסר ג'ון טמפלטון הוקסם מן המיזם לאור העניין שהראה באופן שבו בני אדם יכולים לשלוט בדעתם כדי להיות אדוני הנסיבות ולעצב את עולמם כאוות נפשם. לאמיתו של דבר כתב טמפלטון את ההקדמה למהדורת 2002 של "מדריך שימושי לפסיכולוגיה חיובית", זו שהכריזה על עצמאות התחום: "אני מקווה שככל שחוקרי ההווה והעתיד ישרטטו את חזון הפסיכולוגיה החיובית, וככל שהקרנות והממשלות ייזמו מיזמים לתמוך במחקר פורץ דרך ומועיל בתחום הזה, נפרוץ כולנו קדימה," כתב טמפלטון. הקרן שלו מימנה לימים כמה מחקרים על הקשרים שבין רגשות חיוביים, הזדקנות, רוחניות ויצירתיות. לדוגמה, ב-2009 העניקה הקרן לסליגמן מענק נוסף, הפעם של 5.8 מיליון דולר, כדי לפתח את חקר המוח החיובי ולבחון את התפקיד שממלאים האושר והרוחניות בהצלחה בחיים.

"קרן ג'ון טמפלטון" לא הייתה הארגון היחיד שמימן מחקרים בפסיכולוגיה חיובית. מוסדות רבים אחרים, פרטיים וציבוריים, גדולים וקטנים, ובהם "ארגון גאלוּפּ", "קרן מאירסון", "קרן הנאמנות אַנֶבֶּרג" ו"מוסד הצדקה האטלנטי" סיפקו לפסיכולוגיה החיובית מימון ביד רחבה בדמות מענקים, פרסים ומלגות. "קרן רוברט ווּד ג'ונסון", למשל, העניקה לסליגמן ב-2008 סכום של 3.7 מיליון דולר כדי לבחון את המושג "בריאות חיובית". ארגונים כגון "המכון הלאומי להזדקנות" (NIA) ו"המרכז הארצי לרפואה אלטרנטיבית ומשלימה" (NCCAM) מימנו מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החיובית על השפעות השלומות, שביעות הרצון מן החיים והאושר על מניעת מחלות גופניות ונפשיות. חברות כמו "קוקה קולה" קפצו גם הן על העגלה והשקיעו בתחום מתוך כוונה למצוא שיטות זולות ויעילות יותר להגדלת הפריון, לצמצום מתחים וחרדות בעבודה ולהגברת מעורבותם של העובדים בתרבות התאגידית. אחת ההשקעות הגדולות ביותר בזמן האחרון, ואולי ההשקעה המהדהדת ביותר, היא מיזם של 145 מיליון דולר ששמו "כושר מקיף לחייל" (CSF), תוכנית פסיכולוגית חיובית של צבא ארצות הברית הפועלת מאז 2008 בפיקוחו של סליגמן ב"מרכז לפסיכולוגיה חיובית". התוכנית הוצגה לציבור במאמר מיוחד שפורסם בכתב העת אמריקן פסייקולוג'יסט ב-2011, ובו ציין סליגמן שתדרוך חיילים ואנשי צבא על רגשות חיוביים, אושר ומשמעות רוחנית עשוי לסייע "ליצור כוח שכושרו הפסיכולוגי אינו נופל מכושרו הגופני", או — גם זה בלשונו — ליצור "צבא בלתי מנוצח".29 (נבחן את הסוגיה הזאת בפרק 5.) ההשקעות באו גם מחוץ לארצות הברית. מאז נוסד התחום בשנת 2000 הוא נהנה ממימונם של גופים פרטיים וציבוריים רבים שמרכזם בארצות אירופה ובאסיה; לאחרונה הצטרפו לחקר הפסיכולוגיה החיובית והאושר גם סין, איחוד האמירויות והודו.

מעניין לציין שעד מהרה השיג סליגמן קהל גדל והולך וזרם גובר של השקעות פרטיות גם בתחום הבריאות הנפשית החיובית ובמניעת מחלות נפש, אף על פי שאלה לא עמדו בראש מעייניו. האושר סיפק תחום פורה למדי, ולכאורה לא נודע, לחקירה מדעית: למה הרגשות החיוביים חשובים כל כך? איך יכולים בני אדם לחיות חיים מאושרים למרות הקשיים? מה היחס בין אופטימיות לבריאות, פריון עבודה ויכולת תפקוד? האם ימצא המדע את המפתח לשגשוג האדם? שאלות מן הסוג הזה החלו למלא את פרקי המבוא של אלפי מאמרים מדעיים בכתבי עת מקצועיים, ורבים חזרו זה על שאלותיו של זה, שכפלו ממצאים, טיעונים, הנחות יסוד, מראי מקום וכדומה, ובכך הציגו לפני הקוראים מראית עין של הסכמה כללית ולכידות קונספטואלית שהתחום היה חסר אותם.

ב-2004, אולי במאמץ ליצור אחידות, פרסמו פיטרסון וסליגמן את Character Strengths and Virtues: A Handbook and Classification ("חוזקות ומעלות אופי: ספר הדרכה וסיווג"). "מדריך השפיות" הזה, כמו שכינו אותו, היה בגדר גרסה נגדית של "המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של מחלות נפש" (DSM) ושל "סיווג המחלות הבינלאומי" (ICD), שני המדריכים החשובים והשימושיים ביותר לפסיכולוגים, פסיכיאטרים ומרפאים אחרים ברחבי העולם. אבל במקום לאבחן ולמדוד הפרעות נפשיות הציע המדריך החדש סיווג כלל עולמי של חוזקות ומעלות טובות, "כדי לעזור לבני אדם להתפתח ולממש את הפוטנציאל שלהם עד תום", וכדי להנחות חוקרים ואנשי מקצוע למדוד, לאבחן ולטפח את מה שנחשב לנכון, אמיתי ומעצים בעיני בני אדם: "המדריך הזה מתמקד במה שנכון אצל בני אדם ובייחוד בחוזקות האופי שלהם שמאפשרות חיים טובים. אנו הולכים בעקבות המופת של DSM ו-ICD... ההבדל המכריע הוא שהתחום שמעסיק אותנו אינו מחלות נפש אלא בריאות הנפש."30 המדריך אף נועד לספק לפסיכולוגים חיוביים את "אוצר המילים המשותף" שהיה חסר בתחום הזה:

הפסיכולוגיה החיובית בכללותה תפיק תועלת — ואפילו תלבש צורה ותשתנה — אם תמצא דרכים מוסכמות לדבר על החיובי, כמו ש-DSM ו-ICD עיצבו את הפסיכיאטריה, את הפסיכולוגיה הקלינית ואת העבודה הסוציאלית משום שסיפקו לתחומים האלה דרך לדבר על השלילי. אנחנו סבורים שסיווג האישיות שמוצג כאן הוא צעד חשוב לקראת אוצר מילים משותף של תכונות חיוביות מדידות.31

ואף על פי כן אישרו המחברים שהמדריך לחוזקות ומעלות טובות מכיל סיווגים בלבד ולא טַקסונומיה של תכונות האופי הטובות של האדם, מפני ש"אין ביכולתם לנסח תיאוריה סבירה" בתחום האושר.32 אבל המדריך הצעיד את התחום צעד קדימה, לעבר הגיבוש והמיזוג, ובשנים שלאחר מכן נודעה לו השפעה מיוחדת על עולמות הפוליטיקה, הארגון, החינוך והריפוי.33

ברית צפויה מראש

בתוך פחות מעשר שנים הוכפלו פי עשרה גודלו, היקפו והשפעתו של המחקר האקדמי על האושר ונושאים קרובים אליו כגון שלומוּת סובייקטיבית, חוזקות ומעלות, רגשות חיוביים, אותנטיות, שגשוג, אופטימיות וחוסן. המחקר התרחב מעבר לפסיכולוגיה אל תחומים אחרים כגון כלכלה, חינוך, מקצועות טיפוליים, בריאות, פוליטיקה, קרימינולוגיה, מדעי הספורט, שלומוּת בעלי חיים, עיצוב, מדעי המוח, מדעי הרוח ומנהל עסקים.34 הצלחתה הגדולה של הפסיכולוגיה החיובית גברה לבסוף על הספקות הקודמים בדבר תקפותו של המחקר המדעי על החיוביות והאושר. מושגים כגון אופטימיות, חשיבה חיובית, רגשות חיוביים, שגשוג ותקווה, שבעבר נהגו בהם בחשד וראו בהם תוצרי משאלות לב בלבד, שרק שרלטנים ומדריכי עזרה עצמית מתעסקים בהם, נעשו עתה אמינים ולגיטימיים. הפסיכולוגיה החיובית הציגה את הספקנות בתור גישה שלילית שאבד עליה כלח, שמונעת מן החוקרים להגיע לכלל הבנה ברורה של החיים הטובים ולהתיר מאסוריו את הפוטנציאל האנושי. יותר ויותר פסיכולוגים ואנשי מדעי החברה החלו לקפוץ על עגלת המדע החדש של האושר, אם מתוך אמונה בתחום ואם מתוך נוחות. בייחוד הואץ מאוד העניין בפסיכולוגיה החיובית בתחומי הכלכלה, הארגון, התרפיה, החינוך והפוליטיקה, וחסידיה קנו להם סמכות אקדמית, עוצמה חברתית והשפעה תרבותית.

אנשי אקדמיה לא היו היחידים שהפיקו תועלת מהצלחתו ומהתפשטותו של התחום. תועלת רבה הפיקו גם קשת שלמה של אנשי מקצועות לא אקדמיים מתחומים מקורבים לפסיכולוגיה, שפעלו בעשורים האחרונים בשוק התרפיה — ובתוך כך עיצבו והפיצו את שוק התרפיה — ובהם מחברי ספרים לעזרה עצמית, מאמנים אישיים, מרצים לחיזוק מוטיבציה, מדריכי ניהול ויועצי למידה. כל "מתווכי התרבות"35 האלה, האמונים על עיצוב אורחות חיים וטיפוח רגישויות והַבּיטוּסים פסיכולוגיים רגשיים, היו נטועים עמוק בכמה צדדים של תחומי הבריאות, החינוך והארגון בשנות ה-80 וה-90. גם הם הלכו שבי אחרי קסמי העצמיות, הרוחניות, היכולת האישית לשיפור עצמי ושליטת המחשבה על הגוף. לכל אנשי המקצוע האלה לא היה בסיס ידיעה מגובש ואחיד והם השתיתו את הפרקטיקה שלהם על תערובת לקטנית, לא בשלה, של מקורות הטרוגניים, למן הפסיכואנליזה והדת ועד ביהביוריזם, רפואה, מדעי המוח, תורת הנסתר, חוכמת המזרח וניסיון אישי.

בהקשר הזה, כמו שציינה ברברה ארנרייך,36 דומה שהפסיכולוגיה החיובית הייתה לאנשי המקצוע האלה מתנה משמיים לא פחות משהייתה לסליגמן עצמו. המדע החדש של האושר סיפק להם קבוצה משותפת של תזות וטכניקות שנראו כאילו הן מוכיחות הוכחה מדעית את היחס בין מחשבות חיוביות ורגשות חיוביים ובין התפתחות עצמית, בריאות והצלחה כלכלית. רעיונות שכבר היו פופולריים בזכות ספרים כגון The Power of Positive Thinking ("כוחה של המחשבה החיובית") מאת נורמן וינסנט פּיל משנת 1959 ואינטליגנציה רגשית מאת דניאל גוֹלמן, שזכו בתחילה לקבלת פנים צוננת בקהילה המדעית, עברו עתה ממשרדי הייעוץ וממדפי העזרה העצמית והמדע הפופולרי ומעמודי הירחונים לאורחות חיים אל המרפאות לפסיכותרפיה, הפרסומים המדעיים, האוניברסיטות ותוכניות הלימוד האקדמיות. פתאום דיברו מדענים ואנשי מקצוע באותה לשון. ועוד, בזכות הפסיכולוגיה החיובית הצליחו אנשי המקצוע האלה להתנער מאות הקין של השטחיות והחובבנות שדבק במקצועותיהם. בני אדם שופעי תקווה, מוחצנים, שמחים בחלקם, בריאים, עשירים ומצליחים היו זכאים עתה לתשומת לב מצד הפסיכולוגים ונזקקו לה לא פחות מן המיואשים, הבודדים, המדוכאים, החולים, העניים והכושלים. כל מה שנדרש אדם לעשות היה להפנות עורף לאומללות הנפשית, וכל אדם בלי יוצא מן הכלל יכול (וצריך) להיעזר במומחה כדי שינחה אותו למצוא את החלק הטוב ביותר בעצמיותו.

מאז נוסד התחום החדש קשרו הפסיכולוגים החיוביים קשרים סינרגטיים חזקים וכדאיים עם מי שאיליין סוואן מכנה "עובדי התפתחות אישית", כלומר אנשי המקצועות המקורבים לפסיכולוגיה, שכבר פנו אל אנשים בריאים והשתמשו ב"נהגים תרפויטיים מתוך כוונה לעזור לבני אדם להצליח בעבודתם, להיעשות 'טובים' יותר או לחיות 'חיים טובים יותר'".37 מצד אחד החלו העובדים האלה לחזק את הלגיטימיות שלהם בעקבות הצלחתה הפופולרית של הפסיכולוגיה החיובית והמצע הפסיכולוגי שלה; ומצד אחר גם הפסיכולוגים החיוביים הפיקו תועלת מהתפשטות תורת הפסיכולוגיה החיובית בזכות העובדים האלה, שהעתיקו אותה כמעט אל כל תחום בחיי היום־יום, ובהם הנישואים, המיניות, האכילה, העבודה, החינוך, היחסים הבין־אישיים, השינה, ההתמכרות ועוד. ואכן, אף על פי שהפסיכולוגים החיוביים נקטו תמיד רטוריקה עוינת של מדע חיובי מדויק בניסיון למתוח קו ברור בין מומחים ובין מי שאינם מומחים — סליגמן עצמו, למשל, הדגיש טענות כגון "לעומת הפסיכולוגיה הפופולרית ורוב שיטות השיפור העצמי, כתביי שלי אמינים בזכות המדע האמין שביסודם"38 — נותרה ההבחנה הזאת בדרך כלל בחזקת משאלת לב.

עד מהרה החלו פסיכולוגים חיוביים לעשות כמה ויתורים למקצועות רווחיים כגון אימון אישי — אולי מפני שהם ידעו היטב שעסקי האימון לבדם מגלגלים 2.356 מיליארד דולר בשנה ברחבי העולם, כמו שטוענת "התאחדות המאמנים הבינלאומית" (IFC).39 לאמיתו של דבר כבר ב-2004 וב-2005 אפשר היה לקרוא במאמריהם ובספריהם של פסיכולוגים חיוביים כותרות כגון "לעבר פסיכולוגיה חיובית של אימון מנהלים" ו"פסיכולוגיה חיובית ופסיכולוגיה של אימון: אפשרויות של שילוב". ב-2007 פרסם סליגמן עצמו מאמר ששמו "אימון ופסיכולוגיה חיובית", ובו העיר ש"אימון אישי הוא פרקטיקה המחפשת לעצמה עמוד שדרה, ובעצם שני עמודי שדרה: האחד מדעי, מבוסס על הוכחות, והאחר תיאורטי. אני סבור שהתחום החדש של הפסיכולוגיה החיובית יספק את שני עמודי השדרה האלה".40 ב-2011 הדגיש סליגמן שהפסיכולוגיה החיובית היא שתספק למאמנים האישיים "את הכישורים המתאימים להיות מאמנים".41 סליגמן אימץ לו את הנעימה האופיינית של המאמנים ומחברי ספרי העזרה העצמית במבוא לספרו השלישי, Flourish ("שגשוג"), כאילו הוא פורק מטען המעיק על חזהו:

הספר הזה יעזור לכם לשגשג. זהו, סוף־סוף אמרתי את זה... הפסיכולוגיה החיובית גורמת לבני אדם להיות מאושרים יותר. הוראת פסיכולוגיה חיובית, חקר הפסיכולוגיה החיובית, השימוש בפסיכולוגיה החיובית הלכה למעשה בתור מאמן אישי או תרפיסט, מתן תרגילים בפסיכולוגיה חיובית לתלמידים בכיתה י' בבית הספר, גידול ילדים קטנים בעזרת הפסיכולוגיה החיובית, הוראת מ"כים בצבא איך ללמד על צמיחה פוסט־טראומטית, פגישות עם פסיכולוגים חיוביים אחרים ואפילו עצם הקריאה על פסיכולוגיה חיובית, כל אלה יגרמו לבני אדם להיות מאושרים יותר. מי שעובדים בתחום הפסיכולוגיה החיובית ניחנו בדרגת השלומוּת הגבוהה ביותר שהכרתי מימיי.42

להשיב את הפסיכולוגיה לגדולתה

עם השנים הציג מנשר הפסיכולוגיה החיובית לפני הפסיכולוגים עסקה שאין בה מפסידים. מחקר האושר הפיח חיים בתחום שחיפש כל העת נושאי מחקר חדשים מתוך צורך קבוע בהמצאת מושגים חדשים כדי לקיים את מעמדו החברתי, לשמור על זרם המימון ולהישאר באופנה. יתר על כן, התחום הצליח לבסוף לטשטש את הקו הדק והשברירי שהפריד בין הפסיכולוגיה של הזרם המרכזי ובין העיסוקים המסחריים והמקצועיים הקשורים בה. פסיכולוגים חיוביים שאלו מונחים ורעיונות מן הפעילות המשפיעה, אם גם מפוזרת, של עובדי הפיתוח האישי, לא פחות משהעובדים האלה שאלו מן העגה המדעית של הפסיכולוגיה החיובית. עכשיו לא הייתה עוד סיבה להתבייש ביחסים ההדוקים שבין הפסיכולוגיה ובין שוק השירותים והמוצרים המקורבים לה, שהבטיחו להעניק לכל אדם את מפתחות האושר וההגשמה העצמית. מעתה תקבל עליה הפסיכולוגיה החיובית את המשימה להבדיל בין רכילות לשמה על האושר האנושי ובין אמירות מוכחות שאפשר לשווקן בביטחון בתור עצות כשרות ומדעיות. ועוד, הפסיכולוגיה החיובית סיפקה לפסיכולוגים נתיב קריירה מבטיח, שכלל שוק חדש לסדנאות, קורסי הכשרה, ייעוץ ארגוני, ספרים אקדמיים למחצה וכדומה, וגם את האפשרות המצודדת לפרסם הררי פרסומים חדשים שיש בהם כדי לפתוח אפשרויות חדשות, בייחוד לחוקרים צעירים, לשרוד ולעשות חיל באווירת ה"פרסם או היעלם" של התרבות האקדמית.

אחד המפתחות להצלחתה של הפסיכולוגיה החיובית באקדמיה היה טענתה שאפשר להרחיב את התחום בלי חיכוך פנימי תיאורטי עם אסכולות מחשבה קיימות אחרות. משום כך לא הציע סליגמן גישה פסיכולוגית חדשה דווקא אלא יחס חיובי חדש שמנע מן הפסיכולוגיה הבסיסית והשימושית לקפוא על שמריה ומיקד את תשומת ליבם של חוקרים ואנשי מקצוע חדשים בשוק הלא־מנוצל של בני אדם בריאים ונורמליים. אפשר לטעון שסליגמן לא רצה לחזור על ההיסטוריה של הפסיכולוגיה ולפתוח בתחרות עם מסגרות תיאורטיות אחרות שבתוך התחום. בניגוד לפסיכולוגיה ההומניסטית מלפני כמה עשרות שנים, שבסופו של דבר הפסידה במערכה הפנימית נגד הביהביוריזם והפסיכולוגיה הקוגניטיבית, הצעתו של סליגמן ביקשה שלא לעורר עליה את איבתה של אף סיעה מבוססת היטב בתחום הפסיכולוגיה. תחת זאת ביקש סליגמן להפנות פסיכולוגים רבים ככל האפשר אל דרך חדשה, חיובית, והמנשר שלו היה מעורפל ולקטני די הצורך לאפשר לכל אדם להצטרף בלי קשר להכשרתו האקדמית הקודמת. "גן החיות האינטלקטואלי" של הפסיכולוגיה, כביטויו החריף של ג'ורג' מילר,43 יכול עתה להתרחב בלי שום תחרות פנימית.

הפסיכולוגים החיוביים אמנם טענו שמדובר בתחום שעומד בזכות עצמו, והציגו את עצמם בתור חלופה הכרחית למה שכינו פסיכותרפיה "מסורתית" או "שלילית" או "עסקים כרגיל", אבל הם לא ביקשו לשרוף את הגשרים עם הפסיכולוגיה הקלינית ואף לא לקרוא תיגר על רעיונות יסוד תיאורטיים ומתודולוגיים שהיו נחלתם של רבים. לדברי הפסיכולוגים החיוביים עדיין יש צורך בפסיכולוגיה המסורתית, הן כדי לחקור מחלות נפש והן כדי להקל על בעלי לקויות פסיכולוגיות. אבל הפסיכולוגים החיוביים טענו שאין די בריפוי מחלות ובלמידת אסטרטגיות של התמודדות עם קשיי היום־יום כדי לסגל התנהגות או לבנות אישיות נורמלית, הולמת וסתגלנית — כמו שטענו גם המאמנים האישיים וכותבי ספרי העזרה העצמית זה זמן רב. הפסיכולוגים החיוביים טענו בתוקף שבני אדם זקוקים לשיפור האושר שלהם לא רק כשהדברים משתבשים אלא גם כשהכול כשורה, ובכך ייחסו תפקיד חדש לחלוטין לפסיכולוגיה האקדמית: לא להביא תיקון לסבל בלבד אלא גם להעצים את העצמיות. חוקרים שהוכשרו לאחרונה בתחום החדש הזה של הפסיכולוגיה נדרשו, לפי הטענה הזאת, כדי לחקור ולמצוא את המפתחות הפסיכולוגיים של האושר האנושי וכדי להנחות בני אדם איך לפתח בדרכים מדעיות את מלוא הפוטנציאל שלהם ולחיות חיים ראויים ובעלי משמעות.

האסטרטגיה שלהם אכן פעלה להפליא, והצורך להתקדם לעבר השקפה חיובית יותר קנה לו שביתה לא רק בפסיכולוגיה אלא באקדמיה בכללותה. אין פלא אפוא שאבי הפסיכולוגיה החיובית נבחר לעמוד בראש איגוד הפסיכולוגים ברוב גדול פי שלושה מן המועמד הבא אחריו. סליגמן עשה צעד קדימה שהיה חדשני ומסורתי כאחד. כמו גיבור הספר הברדלס חשב גם הוא שהפסיכולוגיה צריכה להשתנות, לא רק כדי להישאר כמות שהיא אלא גם כדי להתרחב ולהתפתח. אחרי ככלות הכול האופטימיזם — שסליגמן החליט לבסוף לאמץ לעצמו — אינו יחס שמרני בלבד, כמו שהעיר הנרי ג'יימס,44 אלא גם מאפיין טיפוסי של יזמים מצליחים, כמו שטוענים פסיכולוגים חיוביים. ועם זה ראוי לציין שלא סליגמן ולא פסיכולוגים רבים אחרים שעמדו בחזית ההתרחבות של התחום לא היו אינטלקטואלים בלבד או אנשי מקצוע לעת מצוא, אלא חוקרים בעלי מעמד איתן, שכבר פעלו בתוך מערכות הממשל והחזיקו במשרות יוקרתיות במוסדות פוליטיים, כלכליים ואקדמיים רבי־עוצמה. אין זה צירוף מקרים אפוא שמייד לאחר שהתיישב סליגמן על כס הנשיאות של איגוד הפסיכולוגים החל התחום החדש של הפסיכולוגיה החיובית לצמוח ולהתפשט במהירות חסרת תקדים וקנה לו בעלי ברית רבי־עוצמה כל כך.

בעשרות השנים האחרונות התייצבו מבקרים רבים כנגד התחום החדש. מבקרים חשובים יצאו נגד הנחות היסוד של התחום, ובכלל זה טענותיו האתנוצנטריות והנחותיו נטולות ההקשר;45 נגד פשטנותו התיאורטית היתרה, הטאוטולוגיות והסתירות שבו;46 נגד חסרונותיו המתודולוגיים;47 הקשיים החמורים בשכפול הממצאים;48 ההכללות המופרזות;49 והיו גם מי שחלקו על תועלתו הטיפולית ומעמדו המדעי.50 דומה שהפסיכולוגיה החיובית לא יכלה לפרוח על סמך המדע לבדו. התחום מאופיין בפופולריות שלו לא פחות משהוא מתייחד במגרעותיו האינטלקטואליות ובהישגיו המדעיים הדלים. לאמיתו של דבר, אחרי כמעט 20 שנה ויותר מ-64,000 מחקרים שיוחדו לחקר מדעי של הדברים שבזכותם ראוי לחיות, לא השיגה הפסיכולוגיה החיובית הרבה יותר מתוצאות מפוזרות, מעורפלות, לא מכריעות ואפילו סותרות. יש מחקרים שמראים שמאפיין אחד או צד אחד או משתנה מסוים חושף מפתח לאושר, ואילו מחקרים אחרים שנעשו לפי מתודולוגיות אחרות מראים את ההפך הגמור.51

מה שחשפו המחקרים האלה בלי ספק הוא את סדר היום האידיאולוגי של מי שמממנים את מחקרי האושר האלה, מצטטים מתוכם ומיישמים אותם בארגונים, בבתי ספר, במכוני בריאות, בעסקי שעשועים, במדיניות הציבורית ובצבא. רבים אמרו, ובצדק, שהפסיכולוגיה החיובית אינה אלא אידיאולוגיה ממוחזרת בדמות טבלאות, תרשימים ודיאגרמות גדושות במספרים, פסיכולוגיה פופולרית קלה לשיווק שמקדמיה הם מדענים בחלוקים לבנים. ואולם זה בדיוק מקור הצלחתה העצומה. הפסיכולוגיה החיובית ניצלה בתבונה הנחות תרבותיות ואידיאולוגיות על העצמיות שהיו מוטמעות עמוק בחברה ושיווקה אותן בתור עובדות אמפיריות, אובייקטיביות. בזכות האסטרטגיה הזאת צמחה הפסיכולוגיה החיובית יד ביד עם תעשיית האושר כולה, עם המיסוד הגובר והולך של האושר בציבור ובתחום הפרט, ועם ריבוי הבריתות שהתחום הזה כרת עם תחומים חיצוניים, כגון הפוליטיקה, החינוך, התעסוקה, הכלכלה, וכמובן התרפיה על מגוון צורותיה. בספר הזה נתמקד בכל אחד מן התחומים האלה; נפתח ביחסיה ההדוקים של הפסיכולוגיה החיובית עם כלכלת האושר — עוד תנועה רבת השפעה בתוך האקדמיה המקושרת גם היא עם הפוליטיקה.

המומחים מיטיבים לדעת
ככל שצמחה הפסיכולוגיה החיובית התחזקו קשריה עם תחומים מקצועיים קרובים, לא אקדמיים, אבל היא פיתחה גם סינרגיות רבות־עוצמה עם כלכלת האושר. תחום המשנה הזה של הכלכלה אמנם צמח בהתמדה מאז שנות ה-80, אבל רק בראשית שנות האלפיים הקנה לו סר ריצ'רד לייאַרד את ההשפעה והסמכות שיש לו כיום. לייארד היה יועץ לממשלת טוני בּלֶר בשנים 2001-1997 בבריטניה והוא ציר בבית הלורדים מאז 2000; בשנים 2003-1993 ניהל את "המרכז לביצועים כלכליים" בבית הספר לכלכלה של לונדון, ומאז 2003 הוא עומד בראש "התוכנית לשלומוּת" באותו מרכז. לייארד מכונה "הצאר של האושר" והוא חסיד ידוע של הפסיכולוגיה החיובית מראשית ימיו של התחום הזה באקדמיה. כבר ב-2003 אמר לייארד, בשורה של הרצאות שנתן בבית הספר לכלכלה של לונדון, שעל הפסיכולוגים והכלכלנים לשתף פעולה כדי להבין את האושר: "למרבה המזל," אמר, "הפסיכולוגיה נעה עתה במהירות בכיוון הנכון, ואני מקווה שהכלכלה תעשה זאת גם היא."52 כמו הפילוסוף האנגלי ג'רמי בֶּנתאם, מאבותיה של תורת התועלתנות, היה לייארד משוכנע שמטרתה הראשונה במעלה והמוצדקת ביותר של הפוליטיקה היא להגדיל ככל האפשר את סך־כל האושר בחברה; וכמו התועלתנים שלפניו היה גם הוא סמוך ובטוח שהאושר כרוך בהעצמת ההנאות והוא ניתן למדידה מדויקת; ובדומה להשקפתו של סליגמן על הפסיכולוגיה המסורתית סבר גם לייארד שהכלכלה המסורתית חייבת להשתנות. לדעתו אחת הבעיות העיקריות היא שהכלכלה המסורתית עסוקה מדי בקשר שבין כסף לתועלת עד שהיא שוכחת שהאושר הוא מדד טוב ומדויק יותר של הערך הכלכלי. לפיכך, טען לייארד, ההתמקדות באושר תחולל את הרפורמה הדרושה בתחום, והדגיש שהכלכלנים יכולים להשתמש בכמה מן "הממצאים של הפסיכולוגיה החדשה של האושר"53 — והם אכן מיהרו לעשות כן.

לאמיתו של דבר, כבר בשנות ה-90 החל שיתוף פעולה בין פסיכולוגים לכלכלנים רבים שהתעניינו בנושא האושר ובחקירתו בכלים מדעיים. לפני כן ההתעניינות בנושא הזה הייתה מנקודת מבט מדעית דלה וכפופה לרעיון שהאושר הוא מושג יחסי וחמקמק. מחקרים שהתיימרו למדוד אושר בדייקנות נתקלו בספקנות מצד מדענים פוזיטיביסטים. דוגמה טובה לגישה הרואה באושר מושג יחסי אפשר לראות בעבודתו של הכלכלן ריצ'רד איסטֶרלין. כבר ב-1974 נעקצו פסיכולוגים וכלכלנים רבים ביתוש האושר במידה רבה בגלל איסטרלין והפרדוקס המפורסם שלו. איסטרלין טען שהשוואות שנעשו בתוך מדינות בנקודת זמן מסוימת הראו שרמת הכנסה גבוהה עומדת ביחס ישר לדרגת האושר, אבל השוואות בין מדינות והשוואות בתוך אותה מדינה לאורך זמן הראו שעושרן של מדינות (שנמדד לפי התוצר הלאומי הגולמי) אינו קשור לדרגת האושר המצרפי של כלל תושביהן. איסטרלין הסיק אפוא, בין שאר דברים, ששיקולים יחסיים הם הגורם האמיתי שקבע את דרגת האושר, שכן בני אדם מסתגלים תמיד לסביבתם: "כשהם שופטים את מידת אושרם בני אדם נוטים להשוות את מצבם הכללי עם תקן או נורמה כלשהם, שהם מסיקים מתוך חוויותיהם החברתיות השוטפות והקודמות."54

שני קשיים היו כאן: ראשית, מבחינת הכלכלנים, אם אכן האושר הוא מושג יחסי כי אז דומה שתמריצים והטבות כלכליות אינם מניבים תועלת ממשית לבני אדם. איך אפשר להסביר את העובדה המטרידה שחברות מודרניות, שמעלות על נס את הקדמה, העושר והשגשוג, אינן מצליחות להעניק לחבריהן דרגה גבוהה של אושר? שנית, מבחינת הפסיכולוגים, אם אושר הוא מושג יחסי כי אז עצם האפשרות ליצור מדע אובייקטיבי של רגשות מוטל בספק. כאן הייתה לפסיכולוגים ולכלכלנים התגלות: אולי הבעיה האמיתית היא שבני אדם אינם מיטיבים לעמוד בעצמם על מצבם הרגשי? אולי אין הם מבינים מושג מורכב כל כך כמו אושר, והם גרועים בהערכתו כמו שהם גרועים בקבלת החלטות רציונליות? דומה היה שהשאלות האלה מצביעות על התשובות שהם חיפשו. ואכן, בשלהי שנות ה-80, כבר הגיעו הפסיכולוגים דניאל כַּהַנמן ועמוס טבֶרסקי למסקנה שבני אדם נעזרים במין פסיכולוגיה אינטואיטיבית על בסיס יום־יומי, וזו גורמת להם להסתמך על היוריסטיקה כושלת ועל הטיות קוגניטיביות שגויות.55 המחקרים האלה השפיעו השפעה עצומה על הכלכלה ובסופו של דבר הקנו לכהנמן את פרס נובל לכלכלה בשנת 2002. בתחילה הסכימו הפסיכולוגים והכלכלנים שיש צורך במתודולוגיות מדויקות יותר כדי להתגבר על ההתבוננות הפנימית המופרזת ולמדוד רגשות כהלכה. ועוד הוסכם עליהם שנדרשים גם מומחים חדשים שיתמחו באושר וידעו לכוון בני אדם אל הנתיב הנכון ויאמרו להם מהן אמות המידה הנכונות שלפיהן עליהם למדוד את חייהם.

במהלך שנות ה-90 פיתחו הפסיכולוגים והכלכלנים יחד מתודולוגיות, סולמות דירוג ושאלונים חדשים בניסיון למדוד בדרך אובייקטיבית מושגים כגון אושר או שלומוּת סובייקטיבית, ואת שיווי המשקל ההֶדוני בין רגשות חיוביים לשליליים.*56 נראה שבעזרת הטכניקות האלה הוכיחו הפסיכולוגים והכלכלנים שני דברים: ראשית, שלאיכות ההדונית של האושר יש עוגנים אובייקטיביים, מאחר שאפשר להשוות דרגות של אושר באופן אמפירי ולמדוד אותן בדייקנות לפי היחס שבין כמות ההנאה לכמות הכאב, ומכאן שהאושר אינו יחסי לגמרי; ושנית, שהאושר הוא עניין של תדירות ולא של עוצמה דווקא.57 אבל גם העוצמה לא נמחקה לחלוטין; אדרבה, כדי לעמוד באורח מדעי על התפקיד שהיא ממלאת באושר ואיך להשתית אותה באורח אובייקטיבי על מדדים גופניים — קצב פעימות הלב, לחץ הדם, צריכת הסוכר, רמת הסֶרוטונין, הבעות הפנים וכולי — נפתח תחום חדש שעתידים לעסוק בו פסיכולוגים, מדעני מוח ופסיכו־פיזיולוגים.

ב-1999 ראה אור הספר Well-Being. The Foundations of Hedonic Psychology ("שלומוּת. יסודות הפסיכולוגיה ההדונית") בעריכת דניאל כהנמן ואד דינר, והוא מסכם את כל פריצות הדרך בתחום בעשור שקדם לו.58 הספר מחזק את התלות ההדדית שבין הפסיכולוגים לכלכלנים. המחברים בדקו את היחס בין המושגים "אושר" ו"תועלת" וכיוונו את דבריהם אל קובעי המדיניות. הם ביקשו לעודד מדינות להתחיל לעקוב אחר הנאה וכאב באמצעות מתודולוגיות חדשות שישלימו את המדדים החברתיים הקיימים בהערכת המדיניות הציבורית. אלה הרעיונות המרכזיים שלייארד ואנשי כלכלת האושר עתידים היו לקדם בהצלחה בשנים שלאחר מכן.

טוב מדיד, מובן מאליו

בשנת 2014 חטפו המוני קוראים ספר שנעשה להיט לא צפוי: Thrive: the Power of Evidence-Based Psychological Therapies ("שגשוג: כוחן של תרפיות פסיכולוגיות המבוססות על ראיות") מאת ריצ'רד לייארד ודיוויד קלארק. הספר הוצג כטקסט משכנע שיש צורך דוחק בהשקעה ציבורית גדולה יותר בתרפיות יעילות, חיוביות, כדי להיפטר ממגפת מחלות הנפש שעושה שמות בחברות המודרניות.59 דניאל כהנמן סמך את ידיו על הספר וכינה אותו "סיפור הצלחה מעורר השראה" שיש לו "מוסר השכל משכנע". גם סליגמן הרעיף עליו שבחים בשפע: "זה פשוט הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על מדיניות ציבורית ובריאות הנפש." אבל אין בספר הזה שום חידוש: כבר בזמן שראה אור עמדו בריאות הנפש והאושר במקומות גבוהים בסדר העדיפויות הפוליטי של מדינות רבות בעולם, ובהן ארצות הברית, צ'ילה, בריטניה, ספרד, אוסטרליה, צרפת, יפן, דנמרק, פינלנד, ישראל, סין, איחוד האמירויות הערביות והודו.60

כלכלני האושר והפסיכולוגים החיוביים מילאו תפקיד מכריע בכך מאז החלו שני התחומים לחזק את יוקרתם הפוליטית והאקדמית בראשית שנות האלפיים. המשבר הכלכלי העולמי ב-2008 עשה את שאר המלאכה. אחרי הקריסה הכלכלית החלו מדינות רבות יותר ויותר, לאחר שנועצו בפסיכולוגים ובכלכלנים, להיעזר במדדי האושר כדי לבדוק אם למרות הירידה הנמשכת במדדים אובייקטיביים אחרים של איכות חיים ושוויון חברתי, בני אדם עדיין מרגישים בסדר. חוקרי האושר טענו באוזני קובעי המדיניות המודאגים שאושר הוא מדד מדויק של השלומוּת כמו שהיא נתפסת ומוחשת בעיני האזרחים. כך אירע שלנוכח מדדים אובייקטיביים של התקדמות חברתית וכלכלית דומה היה פתאום שרעיון טוב הוא להשתמש גם במדדים רכים וסובייקטיביים יותר כגון מדד האושר, כדי להגיע לכלל תפיסה רחבה ומדויקת יותר של החברה. אם בני אדם טוענים שהם מאושרים אין צורך לדאוג יותר מדי — הלא האושר הוא המטרה העליונה של המדיניות, מעל לצדק ולשוויון.

צ'ילה הייתה אחת המדינות הראשונות שהצטרפה ליוזמה הזאת, אולי כדי לבדוק אם "דוקטרינת ההלם"61 — היישום הדרמטי של הכלכלה הנאו־ליברלית והרפורמות הפוליטיות שהנהיג אוגוּסטו פּינוֹשֶה לפי המלצותיהם של מילטון פרידמן וכלכלנים אחרים מאסכולת שיקגו — עדיין נושאת את "פירותיה הטובים". השמרנים דיוויד קַמרון וניקולא סַרקוֹזי הלכו עד מהרה בעקבותיהם והורו ללשכה לסטטיסטיקה במדינותיהם להתחיל לאסוף מידע על אושרם של האזרחים. הרעיון היה להיעזר במושג "תוצר האושר הגולמי" (תא"ג) בתור אינדיקטור שמרחיק לכת מעבר לתוצר הלאומי הגולמי (תמ"ג), והרחבותיו כגון "מדד הרווחה הכלכלית" או "ההיבטים הכלכליים של השלומוּת" או "מדד הרווחה הכלכלית הנמשכת" או "מדד ההתפתחות האנושית" — כדי למדוד בעזרתם את יעילות המערכת הפוליטית ואת ההתקדמות הלאומית. מאז 2008 החלו כל המדינות שהביעו עניין באושר ובבריאות הנפש לנקוט יוזמות שכאלה במידה כזאת או אחרת.

רובן הצטרפו כשגופים ומוסדות עולמיים החלו להמליץ על האושר בתור מדד להתקדמות פוליטית, חברתית ולאומית. דוגמה אחת למוסד כזה היא האו"ם, שמפרסם את "דוח האושר העולמי", סקר עולמי של מצב האושר במדינות העולם שמופק בסיוע מכון "גאלופ" ולייארד הוא אחד מעורכיו. ב-2012 הכריז האו"ם על 20 במרס בתור "יום האושר הבינלאומי", וקבע ש"אושר ושלומוּת הם מטרה ושאיפה בחייהם של בני אדם בכל רחבי העולם", ואף הגן על "חשיבות הגדרתם בתור יעדי מדיניות ציבורית". דוגמה טובה אחרת היא "הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי" (OECD). המוסד הבינלאומי רב־ההשפעה הזה, שממליץ על מדיניות כלכלית ומתאם נתונים סטטיסטיים של למעלה מ-30 המדינות העשירות ביותר, מנהל בסיסי נתונים ומפיק כלים משלו למדידת האושר, כגון "מדד החיים הטובים יותר" ו"יוזמת החיים הטובים יותר". הוא אף נעזר בעצותיהם של כמה פסיכולוגים חיוביים, כלכלני אושר ומדעני אושר אחרים ובהם רוּט וֶנהובן, אד דינר ובּרונו פרֵיי. מאז 2009 המליץ הארגון למדינות החברות בו לאמץ להן מדדי שלומוּת "כדי למדוד ולבחון את ביצועי המדינות, להנחות את בחירותיהם של בני אדם, לעצב מדיניות ולהוציאה אל הפועל"62 בתחומים רבים, כגון הקצאת משאבים ציבוריים, קרנות נאמנות, תכנון ערים, אבטלה ומבנה מערכת המיסים. תאגידים בינלאומיים חשובים כגון "קוקה קולה" הצטרפו גם הם. "קוקה קולה" פתחה סניפים של "מכון האושר של קוקה קולה" במדינות האלה כדי להפיץ בהן דוחות מידע על האושר (הם מכונים "ברומטר האושר") בסיועם של כלכלני אושר ופסיכולוגים חיוביים. כיום הארגון הזה מונה עשרות סניפים בכמה וכמה מדינות ובהן אפילו פקיסטן.

למרות השוני בין התחומים שלהם היו הפסיכולוגים החיוביים וכלכלני האושר שותפים מראשיתה של הברית ביניהם לדעה, שהאושר הוא אינו מושג שהגדרתו משוערת או לוקה בחסר ושיש בה יותר מ-50 גוונים של אפור היסטורי ופילוסופי, אלא מושג אוניברסלי שיכול להימדד במדויק ובלי הטיות. הטענה שאפשר למדוד את האושר הייתה אחת ההסכמות המכריעות בין שני התחומים; גם בהיעדרה של הסכמה תיאורטית אחרת אפשר היה איכשהו לכמת את האושר. לאמיתו של דבר הוצג האושר כמושג אמפירי לחלוטין שבא לידי ביטוי בבסיסי נתונים גדולים ולא בהשערות פילוסופיות ותיאורטיות דווקא: "האושר כמוהו כרעש," אמר לייארד בסדרת הרצאות שנשא ב-2003; "יש סוגים רבים של רעש, מקולו של טרומבון ועד יללת חתול, אבל את כולם אפשר להשוות מבחינת הדציבלים."63 שנתיים לאחר מכן, בספרו החשוב והמשפיע ביותר על היחס בין האושר לפוליטיקה, Happiness: Lessons from a New Science ("אושר: לקחים ממדע חדש") טען לייארד שלא זו בלבד שהאושר מדיד אלא הוא בחזקת טוב מובן מאליו. הוא הסכים עם הפסיכולוגים החיוביים שאת האושר יש להבין בתור מטרה טבעית, אובייקטיבית, שכל בני האדם חדורים בדחף מולד להשיגה:

מטבענו אנו מחפשים אחר המטרה הסופית שמאפשרת לנו לשפוט מטרות אחרות לפי מה שהן תורמות לה. האושר הוא המטרה הסופית הזאת, מפני שבניגוד למטרות אחרות היא בגדר טוב מובן מאליו. אם שואלים אותנו למה האושר חשוב, איננו יכולים לתת עוד שום סיבה חיצונית. ברור לכול שהוא פשוט חשוב. זוהי "מטרה ברורה מאליה", כמו שכתוב בהכרזת העצמאות של אמריקה.64

אבל ראוי לציין שהטענה הזאת אמנם מוצגת אבל אינה מוכחת, והיא בגדר טאוטולוגיה בוטה שנועדה להסתיר את העובדה שאי אפשר להביא שום סיבה חיצונית להצדיק את האושר, כמו שטען לייארד עצמו.

למרות היעדרו של בסיס תיאורטי איתן הייתה מדידת האושר וההסתמכות על דיוקה הלא־מוטה אחד המקסמים הגדולים ביותר שבאמצעותו הצליח השיח המדעי של האושר לחדור לנפשה האינדיווידואליסטית, הטכנוקרטית והמעשית של הפוליטיקה הנאו־ליברלית. כך, לדברי כלכלני האושר, התגשם חלומו של בֶּנתאם. התועלתנות חדלה להיות אוטופיה מופשטת של הנדסה חברתית והייתה למציאות מדעית, שבה החיים הטובים כפופים לטכנוקרטיה ומשלבים הלכי רוח, רגשות, משמעויות, התפתחות, ואפילו את הנפתולים האינטימיים ביותר של הנפש לכלל חשבונאות מקפת של צריכה, יעילות, פריון והתקדמות לאומית. "החוקרים [כבר] הצליחו לעשות את מה שלא עלה בידו של בנתאם," אמרו הכלכלנים האלה, כלומר הצליחו "למצוא דרך למדוד עד כמה בני אדם מאושרים וכמה הנאה או כאב הם מפיקים מן המאורעות והמצבים הרגילים של חייהם".65

מד־חום של רגשות

הודות להתפתחות הרצופה של שיטות המחקר ושל טכנולוגיות כגון דימות מוח, מעקב הלכי רוח, יישומוני טלפונים ניידים ורשתות חברתיות, שמאפשרות פיקוח בזמן אמת וצבירת מידע אישי שמקורו באותות הגוף שלנו, על פעילותנו היום־יומית, על יחסינו האישיים עם אחרים, על השימוש שלנו בשפה, על המקומות שאנו פוקדים לעיתים קרובות וכדומה, הודות לכל אלה טענו כלכלני האושר שעלה בידם להתגבר על הקשיים המתודולוגיים הכרוכים בדיווח העצמי בתהליך מדידת האושר, כגון יכולות הבחינה העצמית או יחסיות תרבותית. הם קבעו שהאושר הוא מושג מדעי איתן דיו לצורך מדידת ההתקדמות החברתית והכלכלית. המטרה הייתה להחדיר את מדע הפסיכולוגיה החיובית ואת חקר האושר אל תוך רקמת הממשל, וכיום הם אכן נטועים שם.

חדירת האושר אל תוך הממשל הטכנוקרטי ניכרת באורח מובהק ביותר במאגרי המידע המבוזרים הענקיים המכונים "נתוני עתק" (Big-Data), שאת ניתוחם כינה הרווארד בּיזנֶס רֶוויוּ "העבודה הסקסית ביותר במאה העשרים ואחת"66 והם מתאימים ביותר למה שראוי להיקרא "הנושא הלוהט ביותר במאה שלנו". ואכן האושר משתלב היטב בסטטיסטיקות רחבות ההיקף ובכלכלת המידע האישי. הוועידה העולמית החמישית על פסיכולוגיה חיובית, שהתכנסה ב-2015 במרכז העולמי של וולט דיסני באורלנדו, עסקה ביחס שבין האושר ובין נתוני עתק ופוליטיקה. הנושא אף נדון ב"פסגת הממשל העולמי" האחרונה בדובאי. מחקירת פרופילים בפייסבוק, ציוצים בטוויטר והודעות אינסטגרם, בניתוח השימושים במנוע החיפוש של גוגל או מחקירת היחס שבין אמירות חיוביות לשליליות ברשתות החברתיות, חוקרי האושר ומנתחי מידע פועלים יחד כדי לאסוף כמויות אדירות של נתונים ולהפיק מהם מפות אושר גיאוגרפיות, לעשות השוואות חוצות תרבויות, לחקור דפוסי התנהגות וזהויות דיגיטליות, לחקור איך האושר יכול לשמש להבנת דעת הקהל ולעיצובה בכל נושא חברתי ופוליטי ועוד. בה־בעת מתפתחות מגמות חדשות במדידת האושר כגון "ניתוח רגשות" או "עצמיות כמותית", וגם הן עושות שימוש בכריית מידע מן האינטרנט, מטלפונים ניידים ומן הרשתות החברתיות, כדי לעמוד על הלכי רוח חיוביים ושליליים ולחזות באמצעותם מגמות שוק או תוצאות בחירות, או כדי לשווק מוצרים מסוימים בשיווק ממוקד אישי כדי לעודד את צריכתם, ועוד דברים רבים אחרים.

אמת, חוקרים שעוסקים בכריית מידע עדיין לא השיגו פריצת דרך של ממש בתחום האושר האנושי; הממצאים המרעישים שנמצאו עד כה הם שבני אדם מעדיפים סופי שבוע לעומת ימי שלישי, שגשם משפיע על מצב הרוח, שמדוכאים מעדיפים צבעים וגוונים כהים יותר וחג המולד הוא אחד הימים השמחים ביותר בשנה. אבל הצד החשוב בכריית נתונים בהיקף נרחב איננו מה שנתוני העתק יכולים לומר לנו על האושר, אלא איך הנתונים האלה עשויים לשמש כדי להשפיע — בלי ידיעתנו — על הדרך שאנו מבינים את האושר ועל היחס בינינו ובין העולם שבא לידי ביטוי באמצעותו. כשהם מחטטים במה שאנו עושים ואוהבים, ובודקים מתי אנו עושים זאת, באיזו תדירות ובאיזה סדר, מומחים, ארגונים ותאגידים משיגים מידע רב־ערך על דרכי השליטה לא רק בצדדים שוליים בחייהם של בני אדם יחידים — כגון אילו חדשות נקרא, באילו פרסומות נצפה, מה תהיה המוזיקה שנאהב במצב רוח מסוים, מהן העצות שנשמע על בריאותנו ואורח חיינו — אלא הם לומדים לשלוט גם בדפוסי התנהגות רחבים של קולקטיבים חברתיים מפני שהם קובעים מהם הדברים שעלינו להעריך או שלא להעריך בתור גורמים התורמים לאושר שלנו.

בשנת 2014 נחשף ניסוי שעשתה חברת פייסבוק, ובו השפיעה על עמוד הבית של 689,000 משתמשים כדי לגרום להם להרגיש חיוביים ושליליים יותר בקשר לעצמם ולחבריהם ברשת.67 המחקר טען שהשינויים בתוכן "עלו בקנה אחד עם מדיניות החברה בתחום השימוש בנתונים, מדיניות שכל המשתמשים קיבלו עליהם קודם שפתחו חשבון בפייסבוק, ובכך הביעו הסכמה מדעת להשתתף במחקר".68 מייד פרצה שערורייה ענקית. המחלוקת ניטשה לא רק על העובדה שחברת פייסבוק לא קיבלה הסכמה מדעת לעשות מחקר שכזה, והאלגוריתמים ששימשו את פייסבוק לשם כך לא היו פתוחים לציבור; הבעיה הייתה עד כמה הצליח תאגיד יחיד כמו פייסבוק להשפיע על הלכי רוחם ועל מחשבותיהם של בני אדם רבים כל כך באמצעות מניפולציות של מידע אישי וחברתי. חבר בוועדת התקשורת של בית הנבחרים תהה כמה כוח יש לחברות שכאלה להשפיע על דעותיהם ומחשבותיהם של בני אדם בתחום הפוליטי ובתחומים אחרים.69 המחקר של פייסבוק מדגיש שתי סוגיות מרכזיות: ראשית, שתאגידים ופוליטיקאים נותנים דעתם על האושר, לא רק כדי לדעת מה אנו מרגישים ואיך אנו מגיבים ומה דעתנו על כל מיני צדדים של חיינו וחיי זולתנו, אלא בעיקר כדי להשפיע על הדרך שלדעתם ראוי לנו להרגיש, להגיב ולחשוב; ושנית, שהאושר הולך ונעשה מדד כמותי מן המעלה הראשונה, והוא משפיע על תהליכי קבלת החלטות בפוליטיקה, בכלכלה, בגופים ציבוריים ובארגונים פרטיים.

מדידה וכימות של תופעות חברתיות (וביתר דיוק, מה שהסוציולוגים וֶנדי אֶספּלאנד ומיצ'ל סטיוונס מכנים "מדידָנוּת"70) היא אכן צורך יסודי להבנת הדרך שבה כבש לו האושר מקום בולט כל כך בחברות נאו־ליברליות מודרניות. מדידת האושר חיונית לשיווקו בתור מושג מדויק, אובייקטיבי, שאפשר לחקור אותו בשיטות המחמירות של מדעי הטבע. המדידה היא אף המפתח להפיכת האושר למוצר מסחרי, שכשרותו וערך השוק שלו תלויים מאוד בכימות יעילותו, כמו שנראה להלן (בפרק 4).

המדידה אף מאפשרת להשתמש במושג בכמה דרכים, הן מדעיות והן פוליטיות. ראשית, המדידה מאפשרת חלוקה של האושר למשתנים או ליחידות שקולות ומחושבות שאפשר להשתמש בהן כיחידת מידה אחידה, המאפשרת לקשור יחד מידע נבדל, שונה ולא פעם לא תואם — ביולוגי, רגשי, התנהגותי, קוגניטיבי, חברתי, כלכלי ופוליטי — להשוותו ולהעריכו לפי תרומתו לאושרם של בני אדם יחידים. שנית, כימות האושר הוא מאפיין מכריע שמאפשר לחוקרי האושר לשקול שיקולים סיבתיים ולערוך מחקרים אמפיריים, שכן הכימות אינו משנה את משמעותו ואת תכונותיו של המושג. שלישית, למדידה אף נודעת חשיבות מכרעת בסיווג משתנים קרובים לאושר לפי שיטת מדידה אחידה, ובכך לקבוע מהם הצדדים, המאורעות והפעולות שלכאורה תורמים יותר וחשובים יותר לרווחתם של בני אדם — בין שמדובר בשינה נכונה, בקניית מכונית חדשה, בהנאה מגלידה, בבילוי עם המשפחה, בקבלת עבודה, בביקור בדיסנילנד, במדיטציה ארבע פעמים בשבוע או בכתיבת מכתבי תודה — כולם דברים שיש בהם כדי לתרום איכשהו להעלאת דרגת האושר של בני אדם. ועניין קרוב לכך וחשוב ביותר, המדידה מאפשרת לאושר להיעשות תופעה חברתית שאפשר להעבירה מאדם לאדם, וגם אמת מידה לגיטימית, נייטרלית, להנחיית קשת רחבה של החלטות פוליטיות וכלכליות הכפופות לדרישות הנייטרליוּת והאובייקטיביוּת האופייניות לפוליטיקה טכנו־מדעית ונאו־תועלתניות.

מדידת האושר אפשרה לכלכלני האושר ולמוסדות פוליטיים להחדיר את שביעות הרצון האישית מן החיים לתוך ניתוחי עלות־תועלת מקומיים וכלל עולמיים, ובכך קראה תיגר על הגישה הכלכלית המסורתית: בעבר נמדדו עלויות ותועלות ביחידות של כסף, ואילו היום יש מי שמציעים למדוד תועלות ביחידות של אושר. לייארד אכן טען שהגישה הנכונה להערכת החלטות פוליטיות במדינות דמוקרטיות היא "לדרג את כל קווי המדיניות האפשריים לפי האושר הנוסף שהן מייצרות לכל דולר של הוצאה".71 וכשהאושר משמש בתור יחידות של תועלת אפשר לבחון אותו ביחס להוצאה בקנה מידה עולמי בכמה דרכים. אפשר, לדוגמה, לייחס מחיר כספי לאושר — מומחים טענו, למשל, ש-7 מיליון לירות סטרלינג זה הסכום שלדעת הבריטים דרוש להם כדי להיות מאושרים;72 אפשר לדווח על הרווח וההפסד הכלכלי שנגרמים בשל ירידה בדרגת האושר — מכון גאלופ, למשל, דיווח שחוסר נחת של עובדים עלה לכלכלת ארצות הברית 500 מיליארד דולר בשנה;73 ואפשר גם להעריך את היעילות הכלכלית שבה מדיניותן של מדינות שונות תורמת לאושרם של אזרחיהן.

וכך, מרגע שהאושר מבוטא במספר גלוי, אובייקטיבי ונטול ערכים, שיכול לחצות גבולות תרבותיים ולפעול במסגרת חישובי עלות־תועלת בהיקף נרחב, הוא נעשה אחד מן המצפנים הכלכליים, הפוליטיים והמוסריים המרכזיים בחברות נאו־ליברליות. בהקשר הזה כלכלני האושר טוענים שהראיות המחקריות איתנות כבר עתה: אפשר להשוות בין מדינות בלי הטיות לפי רמות האושר שלהן, ולכן ראוי למדינות ולמוסדות לאמץ את האושר בתור "מדחום רגשות" אובייקטיבי ונטול ערכים למדידת תועלת כלכלית, להערכת קידום חברתי ולהנחיית הפוליטיקה הציבורית.74

שלטון האושר הטכנוקרטי

למדידות המצטברות של האושר היו גם מבקרים. ראשית, כמה כותבים חלקו על הטענה שיש שיטות בדוקות ומוסכמות למדוד אושר.75 אפילו ארגון OECD פרסם שורה של הנחיות והזהיר שמדידות רבות של אושר "חסרות את העקיבות הדרושה כדי לשמש בסיס להשוואות בינלאומיות".76 אחרים הביעו את החשש מפני ההטיה האישית המופרזת של המדידות האלה. למרות טענותיהם של כלכלני האושר אין זה ברור כלל שאפשר להשוות את תוצאות מדידות האושר של בני אדם שונים. לדוגמה, מנין לנו שהציון "7 מתוך 10" שנתן אדם אחד בשאלון על אושר שקול לאותו ציון אצל אדם אחר? מי מבטיח לנו שהציון "7" של נשאל באירלנד אכן גבוה מן הציון "6" ונמוך מ־"8" של נשאל בקמבודיה או בסין? באיזו מידה אדם שהשיב "5" מאושר יותר מאדם שהשיב "3"? ומה בעצם פירושו של הציון "10" בשאלה על אושר? חשש אחר הוא שהמתודולוגיה הזאת מטילה מגבלה חמורה על קשת התשובות המאלפות שבני אדם יכולים לספק כשהם מעריכים את מידת אושרם. הדבר הזה חשוב מפני שתשובות מוכתבות מראש עלולות לתת עדיפות להטיה המוקדמת של החוקרים77 וגם להתעלם ממידע חשוב לצורך החלטות פוליטיות. במחקר מן הזמן האחרון, לדוגמה, התברר אחרי השוואה של הערכות אושר כמותיות עם סיפורי חיים שהושגו בראיונות, שבהערכות הכמותיות לא באו לידי ביטוי סוגיות חברתיות חשובות באופן שבני אדם מעריכים את חייהם, ובכלל זה נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, הערכות שליליות ורגשות מעורבים. המחקר הזה הסתיים במסקנה ש"אם בני אדם אינם משגשגים אבל החוקרים אינם מכירים בכך" עלול להתרחש "אסון גדול" בחקר האושר.78 ואכן אם יונהגו מדידות אושר כמותיות וצרות מן הסוג הזה כדי לדעת מה חשוב ומה אינו חשוב בחייהם של בני אדם, יהיה בכך משום סיכון חמור שסוגיות רבות שנודעת להן חשיבות לבני אדם לא יהיו מיוצגות כהלכה בדיון הציבורי — למרות טענתם של חסידי האושר, שהאושר הוא מדד אמין לאיסוף מידע מהימן וסובייקטיבי יותר, שמדדים אחרים אינם מביאים בחשבון.

אבל הקשיים המתודולוגיים אינם היחידים ואף לא החמורים ביותר. חשוב גם להטיל ספק בשימושים הנובעים מן השימוש באושר בתור אמת מידה פוליטית מן המעלה הראשונה. לדוגמה, אפשר לתהות אם מדיניות המסתמכת על אושר אינה לפעמים מסך עשן שמסתיר פגמים פוליטיים וכלכליים מבניים וחשובים. הטענה הזאת כבר הועלתה בימי כהונתו של ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון מן המפלגה השמרנית. ב-2007, מייד אחרי שהודיע על הקיצוצים הכלכליים הגדולים ביותר בתולדות המדינה, הצהיר קמרון שראוי לבריטניה לאמץ לה את האושר בתור מדד לאומי לקדמה. הוא דחק לקרן זווית את הקשיים הכלכליים והחליט להתמקד בקידום הרעיון החדש הזה, שעל הבריטים "לחשוב לא רק על מה שמועיל להכניס כסף לכיסם של בני אדם אלא על מה שמביא שמחה ללבם". היה ברור לכל מי שעיניו בראשו שההתמקדות באושר אישי ומצרפי לא הייתה אלא אסטרטגיה להסיח את דעת הקהל מן המדדים החברתיים והכלכליים האובייקטיביים והמורכבים יותר של הרווחה והחיים הטובים, כגון חלוקת הכנסה, פערים חומריים, היבדלות חברתית, אי־שוויון מגדרי, חוסן הדמוקרטיה, השחיתות והשקיפות בממשל, שוויון הזדמנויות בפועל, סעד חברתי ושיעורי אבטלה. והישראלים, למשל, אוהבים להציג בגאווה ציונים גבוהים מאוד במדד האושר העולמי, כאילו יש בהם כדי להסתיר את העובדה שהמדינה סובלת מן הפערים הכלכליים הגדולים ביותר במערב והיא חיה זה שנים עם מצב של כיבוש.

חשש דומה אפשר להביע היום, כשמדינות שמתאפיינות בעוני נרחב, בהפרה מתמדת של זכויות אדם ובשיעורים גבוהים של תת־תזונה, תמותת תינוקות והתאבדות, כגון איחוד האמירויות הערביות והודו, החליטו לאמץ את מדד האושר כדי לבדוק את השפעת מדיניותן הלאומית. ב-2014 הורה שליט דובאי, ראש הממשלה השייח' מוחמד בן ראשֶד אל־מַכּטוּם, להציב ברחבי העיר כמה מסכי מגע כדי לאסוף תגובות בזמן אמת על שביעות רצונם של בני עמו מן הכוונה להקים את "העיר המאושרת ביותר בעולם". בעקבות הצעד הזה הודיע השליט ב-2016 על ארגון מחדש של הממשלה, שיהיה מרחיק לכת יותר מבכל 44 שנות המדינה. הצימוק שבעוגה היה הקמת משרד ממשלתי חדש, "משרד האושר", שמטרתו להשיג "טוב חברתי ושביעות רצון". שרת האושר החדשה, אוחוּד אל־רוּמי, אמרה לסי־אֶן־אֶן שתפקידה של המדינה "ליצור סביבה שבה בני אדם יכולים לשגשג — לממש את הפוטנציאל שלהם — ולבחור להיות מאושרים". ועוד הוסיפה השרה ואמרה, "לנו באיחוד האמירויות האושר חשוב מאוד. אני אדם מאושר וחיובי מאוד ואני בוחרת להיות מאושרת כל יום, מפני שזה מה שדוחף אותי קדימה ומעניק לחיי הרגשה של תכלית, ולכן אני בוחרת לראות את חצי הכוס המלאה." דבר דומה קרה בהודו, שם טען מר צ'וּהאן, חובב יוגה מושבע וחבר המפלגה העממית שבראשה עומד ראש הממשלה נַרֶנדרה מוֹדי, ש"אושר אינו בא לחייהם של בני אדם רק בצמוד לנכסים חומריים, אלא כשהם מפיחים רוח של חיוביוּת בחייהם".

אבל אפשר שהיישום החשוב ביותר של מדידת האושר הוא השימוש שנעשה בה ליישוב סוגיות פוליטיות וכלכליות עדינות, לכאורה בדרך לא אידיאולוגית וטכנוקרטית לחלוטין. האושר המצרפי משמש אמת מידה אובייקטיבית להכרעה בסוגיות כגון הערכת תוצאותיה של תוכנית חיסון, התערבות בנעשה בבתי הספר או הטלת מס חדש. אשר למיסים, לדוגמה, אדלר וסליגמן טוענים שהאושר יוכל "לסייע לקובעי המדיניות לתכנן מערכי מיסוי אופטימליים שיגדילו ככל האפשר את ההכנסה ממיסים בלי לפגוע ברווחה החברתית. את הפגיעה ברווחה אפשר לכייל לדרגות מס שונות כדי למצוא מערכת מיסוי יעילה שתמקסם את השלומוּת הלאומית".79 כך לא יהיה המיסוי נתון עוד לשיקולים פוליטיים או חברתיים אלא ייעשה סוגיה פוליטית טהורה שנקבעת לפי מידת האושר שהיא משפיעה על בני אדם. המחברים האלה אף טוענים שההיגיון הזה כוחו יפה גם לסוגיות פוליטיות ומוסריות:

איך יכולות חברות להחליט החלטות משפטיות בסוגיות מוסריות שנויות במחלוקת, כגון זנות, הפלות, סמים, ענישה והימורים? אפשר להביא שיקולים עקביים מבחינה פנימית בעד ונגד כל אחת מן הסוגיות האלה. אבל רק לעיתים רחוקות ערכיהם של בני אדם יחידים או קבוצות קטנות עולים בקנה אחד. יתרון אחד במדידת השלומוּת לצורך ייעוץ לקובעי המדיניות הציבורית הוא אופיים הסובייקטיבי של כלי ההערכה העצמית. במקרים האלה מדדים סובייקטיביים של העדפה — שמשקפים את ערכיהם ומטרותיהם של בני אדם — מספקים לקובעי המדיניות כלי דמוקרטי והוגן (מן הבחינה התועלתנית) להחליט החלטות בסוגיות בעלות מטען מוסרי.80

פערים חברתיים הם דוגמה מאלפת אחת מן הזמן האחרון. לפי מחקרים עדכניים, ובניגוד לדעתם של כלכלנים רבים אחרים שטענו שביטחון חברתי, חלוקת הכנסות ושוויון הם תנאים הכרחיים לשגשוג חברתי, לכבוד, להכרה ולרווחה,81 התברר מניתוח בסיסי נתונים גדולים שאי־שוויון בהכנסה ובריכוז ההון עומדים ביחס ישר לאושר ולקדמה הכלכלית, בייחוד במדינות מתפתחות. דומה שהפערים אינם מלווים בטינה דווקא אלא ב"גורם של תקווה", כביכול העניים רואים בהצלחת העשירים אות וסימן להזדמנות, מה שמעורר בהם תקווה ואושר שמחזקים את הכוח המניע להצליח. אבל התמורה הזאת אינה מפתיעה. הערכים המֶריטוקרטיים והאינדיווידואליסטיים שעומדים ביסוד האושר מטשטשים את ההבדלים היסודיים בין המעמדות ומחזקים את התחרות במערכות חסרות שוויון ואינם מקדמים את צמצום הפערים הכלכליים. מדעני האושר מעדיפים את השוויון בהזדמנות הנפשית משוויון בתנאים הממשיים. בהקשר הזה טוענים מחקרים חדשים על האושר, שככל שהפערים עמוקים יותר כן רבות יותר ההזדמנויות שבני אדם יחידים רואים לפניהם בעתידם, ולכן הם מאושרים יותר. קֶלי ואֶוואנס, למשל, הסיקו זה לא כבר ש"פערים בהכנסה קשורים באושר רב יותר". "הגורם המכריע" הזה, הם אומרים, כוחו יפה בעיקר למדינות מתפתחות, ואילו במדינות המפותחות חוסר השוויון "אינו רלוונטי" לאושרם של בני אדם יחידים, כלומר "אינו מגביר אותו ואינו פוגע בו".82 ברור מהן השלכותיה של העובדה הזאת על המדיניות ועל המאמצים לצמצם את הפערים: אין בהם צורך עוד.

מאמצים כבירים הושקעו בעבר ומושקעים כיום כדי לצמצם את פערי ההכנסה. יש אפילו נכונות נרחבת להקריב את הצמיחה הכלכלית כדי לדכא את חוסר השוויון. מן הממצאים שלנו עולה שכל המאמצים האלה מוטעים במידה רבה: הם מוטעים מפני שבעולם כמו שאנו מוצאים אותו אפשר לומר בהכללה שפערי הכנסה חברתיים אינם מפחיתים את השלומוּת האישית הסובייקטיבית. בארצות מתפתחות הפערים אפילו מגבירים את האושר. מכאן שהמאמצים הנוכחיים שעושים גופים כגון הבנק העולמי כדי לצמצם פערי הכנסה עלולים אפילו להזיק לשלומוּתם של האזרחים במדינות העניות.83

ההסתמכות על האושר נוחה למדי מנקודת מבט טכנוקרטית. דומה שהאושר מספק ציפוי עליון הומניסטי לתפיסת העולם הלא־הומנית של הטכנוקרטיה. הרעיון הוא שאושר מצרפי משקף רגשות ודעות פופולריים בדרך מדויקת למדי, ולכן אין צורך אמיתי לשאול בני אדם מה דעתם על האמצעים הפוליטיים; די לבקש מהם להעריך עד כמה הם מרוצים מחייהם באמצעות שאלון של חמש שאלות. דעות, בניגוד להערכות על אושר, הן מבולבלות, מבלבלות וקשות לפיענוח. בתחילת הדו"ח שלהם על האושר העולמי אמנם הדגישו לייארד ואודונל שהאושר המצרפי צריך להיות אמת המידה למדיניות טובה בכל דמוקרטיה, אבל הם אף ציינו שאם שואלים בני אדם מה דעתם על מדיניות מסוימת הם "משיבים תשובות חסרות שחר", ולכן המידע על האושר אמין יותר והוא "שיטה חדשה ורבת־עוצמה של קביעת מדיניות על סמך ראיות".84 ואף על פי כן הרעיון לנהוג בבני אדם כבנתונים ובה בעת לא להתחשב בדעותיהם האמיתיות משום שהן כביכול "חסרות שחר" קרוב לעריצות יותר משהוא קרוב לדמוקרטיה. כמו שטען ויליאם דיוויז,85 הדמוקרטיה עצמה היא בעייתית מבחינת הגישה הנאו־תועלתנית, הטכנוקרטית. אפשר שהדמוקרטיה הרחיקה לכת וחרגה מגבולות נשלטים, עד שמושגים כמו אושר — שאפשר לכמת אותם ולהסתייע בהם כדי להכניס אחידות בשיפוטים ובאמונות, והם מזכירים את רעיון הרווחה החברתית, שיותר ויותר קשה לקיים אותה — נעשו אסטרטגיה טובה להציע באמצעותה פירורים של דמוקרטיה, אבל בלי הצורך להתמודד עם התוצאות הלא־נשלטות ועם האתגרים הפוליטיים שהחלטות דמוקרטיות אמיתיות כרוכות בהם.

אין ספק שהאושר הוא כיום מושג פוליטי מובהק, והוא מושג פוליטי בתרבויות האנגלו־סקסיות לפחות מראשית העת החדשה. כלכלני האושר והפסיכולוגים החיוביים יודעים זאת, וכולם מכירים בעובדה שיש לאושר השלכות חברתיות וכלכליות. כמו שהראתה אֶשלי פרָאוּלי, כמעט 40 אחוז ממחקריהם של הפסיכולוגים החיוביים מציגים מסקנות שיש להן השלכות על קביעת מדיניות.86 אבל מה שאין הם ששים לומר הוא שגם מחקר האושר וגם יישומו עלולים להיות מונעים מתוך שיקולים פוליטיים ותרבותיים; כלומר ייתכן שתפיסת עולם אידיאולוגית או הטיה תרבותית כלשהי משפיעות על המחקרים שלהם ועל יישומיהם בפוליטיקה, בכלכלה ובחברה. חוקרי האושר משתדלים להתחמק מכל תשאול תרבותי, היסטורי או אידיאולוגי, נאחזים בדיכוטומיה שבין המדע לערכים ומתעקשים שבזכות גישתם המדעית הגדרת האדם המאושר שלהם אינה יכולה להיות עמוסה בעקרונות מוסר, במרשמים אתיים ובערכים אידיאולוגיים. ואף על פי כן ברור שהטענה הזאת עומדת בסתירה ליחס ההדוק שהאושר מקיים עם ההנחות האינדיווידואליסטיות ועם הדרישות המוסריות המאפיינות את האידיאולוגיה הנאו־ליברלית, כמו שיוסבר בפרק הבא.