טרדסטון - התחייה

1

לָה קוֹנֶר, וושינגטון

אדם הייז שכב במרכז המיטה כשהגיע הסיוט. הרעד החל בזוויות שפתיו, רטט שנהפך לנהמה פראית. הוא התחיל להזיע, ידיו קרעו את הסדינים, עיניו פלבלו מאחורי עפעפיים עצומים, ומוחו נלכד בזוועות העבר.

*

הוא המתין בין הצללים בעיניים עצומות והטה אוזן לצלילי הקורבן המתקרב. להרוג את כולם - זאת היתה הפקודה. הוא היה רק הכלי - אדם שהוכשר להרוג ללא היסוס. ידו נסגרה על ניצב הסכין המוסתרת בחגורת מכנסיו מאחור. ניצב המתכת עורר תחושה של קור מבעד לכפפות הלטקס. הלהב השתחרר באוושוש של מתכת על עור והייז פקח את עיניו; פניו של הזקיף נראו ירוקות דרך משקפת ראיית הלילה.

עכשיו, אמר לו הקול, והוא תקף.

*

ידו של הייז התפתלה אל מתחת לכרית ואצבעותיו נסגרו סביב הפלדה המרגיעה של אקדח הספּרינגפילד 9 מ"מ הקומפקטי. הוא התגלגל מהמיטה וירד לתנוחה שפופה על רצפת העץ הקשה, שהיתה קרה כמו גווייה מתחת לברכיו החשופות. הזיכרון השרירי נטל פיקוד וידיו פעלו באופן חופשי ממחשבה. הכיוון המהיר של האקדח לעבר המטרה ותנועת האגודל ששחרר את הנצרה התרחשו ספונטנית.

רק כשהאצבע המורה שלו התעקלה סביב ההדק ודחסה את הקפיץ עד שכל מה שנדרש כדי שהאקדח יירה היה הד קלוש של לחיצה, נעשה הייז מודע לרגע.

ואז הסיוט התפוגג.

הייז מצמץ כדי למקד שוב את העולם, ועיניו נפלו על האקדח המושט קדימה, עם הכוונת ממורכזת על החולצה התלויה על גב הדלת. אלוהים אדירים.

הוא הרפה מההדק והחזיר את הנצרה למצב סגור. ההבנה שהיה רחוק כחוט השערה מיריית כדור הולופּוינט 9 מ"מ דרך הדלת עוררה בו בחילה עזה.

השעה היתה חמש וחמישה בבוקר והסיוטים הלכו והחמירו.

כשהיה בטוח שרגליו יתמכו בו התרומם הייז באנקה, הניח את האקדח על שידת הלילה ופסע על רצפת הפרקט לכיוון חדר האמבטיה. הוא לחץ בכף ידו על המתג שבקיר ואורות התקרה נדלקו בהבזק וחשפו את המוני הצלקות שחצו את פלג גופו העליון החשוף כמו קווים על מפה טופוגרפית.

הוא עצר מול הכיור, שלף את בקבוקון הגלולות הכתום מארון התרופות הפתוח וסובב את המכסה. הוא ניער מנה לכף ידו. הגלולה המוארכת שבידו המיובלת הזכירה לו את הפגישה האחרונה שלו עם הפסיכיאטרית בטָקוֹמָה.

"מה עם הסיוטים?" היא שאלה מעבר לחריקת העט שלה על הנייר.

"לא היו לי כבר חודשים."

"אדם, אתה מתקדם נפלא," היא אמרה ותלשה את הדף מפנקס המרשמים. "אבל."

תמיד יש אבל.

"אבל יהיו נסיגות."

נסיגות.

הוא הרגיש את הכעס מתעורר בקרביו, כמו זאב המקיץ בתוך המאורה שלו. שלושה סיוטים בשבוע אחד הם לא נסיגה; זאת פאקינג התמוטטות. הוא היה מעוצבן. הוא רתח על כך שהקשיב לה - הרשה לעצמו להאמין שבאמת התקדם.

שהוא יוכל להיות נורמלי.

"לא," הוא אמר בקול. "זה כבר לא מי שאני."

הוא נשם נשימה עמוקה, שם את הגלולה בפיו וסגר בעדינות את הדלת. הוא לגם מים מהכיור, וכשהרים את מבטו, עיניו נפלו על דף הבריסטול המודבק לזכוכית. המשפחה של דמויות הגפרורים המחזיקות ידיים תחת שמש צהובה כלימון.

הייז רפרף באצבעותיו על המילים "אני אוהב את אבא שלי" המשורבטות בעיפרון צבע, וחיוך עצוב התפשט על פניו.

במקלחת הוא סובב את ידית המים הקרים שמאלה עד הסוף ונעמד מתחת לראש המקלחת. המים יצאו מהצינור קרים כקרח ופגעו בבשרו כצליפת שוט עשוי עור. נפשו נרתעה, שריריו נמתחו ככבלים מתחת לעורו וסחטו את האוויר מריאותיו, אבל הייז נשאר לעמוד איתן והמתין לשאלה שקידמה את פניו בכל בוקר במשך שמונה־עשר החודשים האחרונים.

איך הגעתי הנה?

הפעם הראשונה ששמע הייז על טרדסטון היתה כששירת באפגניסטן. עברו רק שלושה מתוך ששת החודשים של תקופת השירות במקום, והוא כבר איבד שני לוחמים. ואז החלו הדברים להשתבש. קווים שהיו שחורים או לבנים החלו להיראות אפורים. הייז לא הצליח לישון אבל הוא שלט במצב - או זה מה שאמר לעצמו.

ואז קראו לו אל חדר המגורים של קולונל פָּאטֶן. הייז מצא את הבוס שלו יושב מולו מאחורי שולחן העץ הלבוד, עורו אפור חיוור, עיניו אדומות מהחול האפגני שחדר לכל סדק.

"שב, קפטן הייז."

הוא התיישב על הכיסא והקשיב להד המסוקים הטסים במעלה העמק. זאת היתה תקופת השירות השלישית שלו באפגניסטן והייז היה יכול לזהות את סוגי המסוקים על־פי הצליל. זה היה צ'ינוּק; הוא ידע על־פי צלילי החבטה של הרוטורים.

לא ייתכן שזה חידוש אספקה, רק עכשיו הם היו כאן, הוא חשב. מסוכן מדי לשלוח מסוקים סתמיים לתוך העמק.

"אני שולח אותך לבַּגרָם," אמר פּאטן, שניחש מה הוא חושב.

"מאיזו סיבה, המפקד?"

הקולונל ירק סילון של טבק לתוך כוס הקלקר המוכתמת שעמדה על שולחנו והתרווח בכיסאו. "האנשים מתחילים לדבר."

"זה מה שחיילים עושים."

"הבוס מודאג, אדם. כולנו מודאגים. הם שולחים מישהו מאמריקה, איזה מין רופא שיבדוק אותך."

"הערכה פסיכולוגית? אתה רציני?"

"תשמע, זה לא מוצא חן בעיני יותר מאשר בעיניך, אבל זה הגיע מלמעלה. פשוט תעלה למסוק ולך לענות על השאלות של האיש. תחשוב על זה בתור הפוגה. הבחור הזה ידווח שאתה במצב מעולה ומחר תחזור לשגרה."

זה היה שקר, אבל הייז לא ידע את זה באותו זמן.

אחרי המקלחת הוא התנגב והתלבש בזוג מכנסי עבודה וחולצת פליז מכופתרת מעל טישרט שחורה. הוא דחף את כפות רגליו ברקיעה לתוך זוג מגפי בוקרים שחוקים, תחב את אקדח הספרינגפילד בתוך הנרתיק למכנסיו והלך למטבח.

ארוחת הבוקר היתה שתי ביצים מטוגנות, שתי פרוסות טוסט מלחם חיטה ומה שנשאר מהסטייק שטיגן לארוחת ערב אמש. עד שסיים לאכול ולקח את הקפה שלו החוצה אל המזח, רוב סירות הדיג כבר יצאו אל המים והאור הראשון התפשט על פני האופק כמו חבּורה טרייה.

תוכנית טרדסטון היתה חרב פיפיות, תוכנית שפעם האמין שתאפשר לו להטביע חותם. לא הפריע לו הכאב שנלווה לשינוי ההתנהגותי ולתכנות הגנטי מחדש. הייז היה מסוגל להתמודד עם זה - הוא היה מסוגל להתמודד עם כל מה שזרקו עליו.

עם מה שקרה לאחר מכן הוא לא היה מסוגל להתמודד. וזאת הסיבה שבגללה הוא נמצא בוושינגטון, ואשתו, אנאבֶּל, ובנו בן השנתיים, ג'ק, התגוררו במרחק של חצי מדינה.

אדם... תבטיח שלא תנסה למצוא אותנו.

צליל הטלפון המצלצל במשרד שלף אותו מתוך הזיכרון, והייז שפך את משקעי הקפה מעבר לצד המזח והלך בעקבות הצליל אל האסם האדום שבירכתי הבקתה.

מי לעזאזל מתקשר מוקדם כל כך? הוא תהה בזמן שהקליד את הקוד במנעול. עד שפתח את הדלת והדליק את האורות, השיחה כבר עברה למשיבון.

"הגעתם לסטֶרלינג עבודות בנייה, אנא השאירו הודעה לאחר הצפצוף."

"אדם, זאת סאלי קוֹלווין, אני צריכה שתתקשר אלי -"

אדם חטף את השפופרת מהתושבת והפסיק את ההקלטה בנעיצת אצבע.

"סאלי, אני כאן," הוא אמר.

"אדם, הֵיי, אני..."

סאלי קולווין היתה המתווכת ששכר כדי למכור את בית סמית, המיזם שהחזיק את הייז שפוי במהלך שמונה־עשר חודשי הגלות שכפה על עצמו.

זה היה גם החיסכון שלו לעתיד. ההזדמנות האחרונה שלו להוכיח לאנאבּל שהוא יכול גם לבנות, לא רק להרוס. והכסף מהמכירה עמד לאפשר לו להפסיק לתקן בתים של אנשים אחרים ולעבוד על תיקון נישואיו ההרוסים.

היה בקולה משהו שעורר בו תחושה מסוימת. מה קרה? תהה הייז לפני ששאל בקול, "סאלי, הכול בסדר?"

"כן, אֶה... אני... יש לי קונה נלהב שמתעניין בבית."

שוב, ההיסוס בקולה.

"זה מעולה, לא?"

"טוב, אמרתי לו שהבית כבר מוכן למגורים," היא אמרה.

"אני לא מבין למה זאת בעיה," אמר הייז, שלא הבין את הבהלה שבקולה. "הדבר היחיד שנשאר לנו לעשות זה הריצוף במטבח."

"כי הרגע הוא התקשר מהאוויר. הוא מגיע הנה בטיסה היום בצהריים."

נפלא, הוא חשב, ומבטו נדד אל המזוודה שלו שניצבה על הרצפה, עם כרטיס הטיסה לפלורידה שהציץ מכיס צדדי.

אנאבּל הסכימה לאפשר לו להיפגש עם ג'ק בסוף השבוע הזה. הכול תחת פיקוח, כמובן, כי היא עדיין לא בטחה בו די כדי להשאיר אותו לבדו עם בנו, אבל הייז היה מוכן לקחת כל מה שהיה יכול להשיג.

"סאלי, אני לא יכול. אני טס מכאן ב -"

"אדם, זה כל מה שעבדת בשבילו," היא אמרה, והלהט הפתאומי שבקולה הפתיע אותו. "מתקיני הפרקט שלי הבטיחו שיגיעו לשם בעשר ורבע. אני רק צריכה שתניח את השכבה התחתית."

הייז שלח מבט מלא כמיהה אל המזוודה, ואחר כך אל שעון הקיר. השעה היתה רבע לשש. אם יֵצא עכשיו ויעבוד מהר, הוא עדיין יצליח להגיע לטיסה.

"אני יכול להסתדר עם זה," הוא אמר.

הייז העמיס את המדחס ואת שאר כלי העבודה לתא המטען של השברולט סאבּרבֶּן 66', לחץ על כפתור הפתיחה של דלת המוסך, והסיע את הטנדר החוצה אל שביל הגישה העשוי חצץ.

הוא פנה לכביש החוף ונסע בו במורד הגבעה ומעבר לגשר התלוי שחיבר את האי קליפסַייד ליבשת. בקצה הרחוב, בין שני עצי אורן עצומים, השתרעה אחוזת קליפסייד.

האחוזה היתה פרי רוחה של איימי האריס, יורשת מקומית שלקחה את האי הבודד והפכה אותו למובלעת של נובורישים. הסיבה היחידה שבגללה הורשה הייז לעלות לאי היתה שהוא רכש את בית סמית רגע לפני שעוקל.

הייז האט מול השער. חריקת בלמי הסאבּרבּן והחיוך המשועשע של השומר שיצא מהביתן הזכירו לו שהוא לא שייך לשם.

"חשבתי שאתה בחופשה היום," אמר האיש והשפיל מבט אל לוח הכתיבה שלו.

"סאלי התקשרה ואמרה שיש לה קונה שטס הנה כדי לראות את בית סמית."

"אף אחד לא אמר לי."

"מה אתה רוצה שאני אעשה?"

"תמשיך למעלה, אני אברר את זה," אמר השומר.

הייז הנהן, נסע דרך השער ופנה שמאלה לדרך אֵירי. הבתים המפוארים עם המדשאות הירוקות כאזמרגד וגדרות העץ הלבנות המסנוורות הזכירו לו סצנה מסרט של ג'ון יוז. אפילו שני עדי יהוה, ששוחחו עם הזוג מחוץ למגרשי הטניס, נראו מתאימים.

הוא המשיך בכביש מעבר לעיקול, ושם, על ראש המצוק שבקצה הרחוב, עמד בית סמית.

בפעם הראשונה שראה את הבית בן שתי הקומות בסגנון הבתים בקייפ קוד, המבנה עמד על סף הכרזה כלא ראוי למגורים. הגג דלף, המרזבים שקעו וכל ציפוי העץ החיצוני היה רקוב. וזה רק מה שנראה מבחוץ. כשפגש את המתווכת שמכרה את הנכס, היא הסתכלה עליו כאילו הוא משוגע. "גילוי נאות, אין שום קבלן אחר באזור שמוכן לקחת על עצמו את הפרויקט הזה. אתה בטוח לגבי זה?"

הוא מעולם לא לקח על עצמו שיפוץ של בית שלם וידע שזאת משימה מרתיעה. אבל היה בבית משהו שלא הניח לו להרפות ממנו.

"בהחלט," הוא אמר לה.

הייז הסיע את הסאבּרבּן לאחור לתוך שביל הגישה וחנה ליד ערימת פלטות העץ הלבוד וגלילי יריעות הניילון. הוא לקח את כלי העבודה שלו מתא המטען, פתח בדחיפת ירך את שער הקוטג' והלך בשביל הלבֵנים אל דלתות ההזזה מזכוכית שבצדו האחורי של הבית.

הדלת נפתחה בחריקה והייז פסע פנימה. צריך לשמן את זה, הוא חשב, הניח את הכלים שלו על משטח הבטון החשוף ואחר כך יצא בחזרה החוצה כדי לקחת את גלילי הניילון ואת היריעות הביטומניות.

הייז הניח את הספרינגפילד על הדלפק ליד הכיור, חיבר את הרדיו לחשמל והתחיל להצמיד את יריעות הניילון לפתחי הדלתות בסיכות שדכן כדי שלא ילכלך את שאר הבית. היא כיסה את הרצפה בשכבת פוליאתילן וביריעה ביטומנית והפעיל את המדחס, ואחר כך יצא להביא את העץ הלבוד.

הוא נשא את הפלטה הראשונה של העץ הלבוד אל הפינה, וידא שהיא צמודה לגמרי לקיר והשתמש במסמרי בטון כדי להדק אותה למשטח. היה משהו מרפא בעבודת כפיים. משהו בעבודה הקשה ובתשומת הלב לפרטים שאִפשר לו להשבית את המוח. לשכוח את הבעיות שלו.

הייז הסתגל לשגרת העבודה וכבר סיים להניח מחצית מהרצפה כשנשמעה דפיקה על הדלת הקדמית. הוא השאיר את פטיש האוויר על הרצפה, בתקווה שזה צוות הרַצָפים שהקדים.

"רק רגע," אמר וקם על רגליו.

טוּק, טוּק, טוּק.

הוא ניגב את ידיו במכנסיו וקילף לאחור את הפינה של יריעת הניילון. היה שדה ראייה פתוח מהמטבח לדלת הקדמית, אבל במקום צוות הרַצָפים, הייז ראה אחד מעדי יהוה מהרחוב עומד בפתח הדלת. האיש חייך אליו ונופף בידו.

"תן לי רק לכבות את הרדיו," אמר וחזר למטבח, ולא הבחין במיסיונר השני שהתגנב על פני חלונות המטבח, עם תת־מקלע הקלר וקוך MP7 עם משתיק קול, דרוך ומוכן לפעולה.

טוּק, טוּק, טוּק.

"לעזאזל, אחי, סבלנות היא לא אחת מהמעלות הטובות שלכם?" רטן הייז.

הוא בדיוק יצא מהמטבח כשחריקת הדלת האחורית הנפתחת עוררה את החלק האינסטינקטיבי של מוחו.

תשתטח, פקד הקול שבראשו.

הייז הפיל את עצמו על הרצפה כשבריר שנייה לפני שפרץ מאחוריו צליל טרטור מתמשך של תת־מקלע היורה בקצב אוטומטי מלא.