כדי להסתדר עם המצב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כדי להסתדר עם המצב
הוספה למועדפים

כדי להסתדר עם המצב

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מיה טבת דיין

מיה טבת דיין מלמדת בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב. את הדוקטורט שלה כתבה על אלת ההשראה בשירת הודו הקלאסית. היא נשואה להראל, להם שתי בנות ומתגוררים בתל אביב .

תקציר

ספר שיריה השלישי של מיה טבת דיין, כלת פרס ראש הממשלה לספרות (2018) ופרס קוגל לספרות (2016) ממשיך את ספריה הקודמים ומשמש יומן חיים פואטי על שיבתה של המשוררת לישראל לאחר שנים של מסע משפחתי והיישר אל תוך הסגרים, הקורונה, קשיי הזוגיות והאימהות בתקופה זו, והשאלות על אקולוגיה וסוף העולם. 

שירים ממנו ומספריה הקודמים ראו אור במגזינים נחשבים בארץ ובעולם, ביניהם World Literature Today, Rattle, Hayden’s Ferry, Literary Review of Canda,  Asimptote, Rhino, Cagibi  ורבים אחרים. 

הפואמה "שדות זרים" שבספר זכתה בפרס המגזין האמריקני הותיק Rattle, ושירים אחרים מתוכו זכו לאלפי שיתופים ברשתות החברתיות. בין השירים המופיעים בו: "אני רוצה להיות נשים", "לכבוד שירות הלקוחות של ויקטוריה סיקרט" ו”כדי להסתדר עם המצב", על שמו קרוי ספר השירה כולו.

מיה טבת דיין היא כיום מובילת דעה בעלת קהל עצום ברשתות ומחוצה להן, דוקטור להינדואיזם, מרצה מבוקשת שמקיימת עשרות מפגשי יוצר מדי שנה, כותבת מסות אישיות בעיתון הארץ, פעילה פמיניסטית ומורה לכתיבה יוצרת. שיריה ומסות פרי עטה זוכים לשיתופים ותרגומים רבים, וכן לשיתופי פעולה עם מוזיקאים ואמנים מתחומים שונים. במהלך הקורונה טבת דיין הקימה בפייסבוק בהתנדבות קהילת כותבים של אלפי משתתפים ובה ביקשה לקיים מודל של נדיבות באמנות, באמצעות הדרכות כתיבה ומפגשים עם יוצרים. מתוך הקהילה שהקימה יצאו לאור שלושה ספרי שירה וכותבים רבים מתוכה פירסמו במגזינים וכתבי עת שונים.

פרק ראשון

כדי להסתדר עם המצב
 
אֲנִי אוֹסֶרֶת עַל הַיְלָדוֹת לוֹמַר אֶת הַמִּלָּה "אִמָּא"
אַחֲרֵי שְׁמוֹנֶה בָּעֶרֶב. תָּבִינוּ, אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהֶן,
אֲנַחְנוּ סְגוּרוֹת פֹּה כְּבָר שְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים וַאֲנִי
 
חַיֶּבֶת לְהַצִּיל אֶת עַצְמִי.
"מֵאִתָּנוּ?" הֵן תּוֹלוֹת בִּי מַבָּט.
הֵן כְּבָר יִסְחֲבוּ אֶת הַמִּשְׁפָּט הַזֶּה
כָּל הַחַיִּים. כְּמוֹ שֶׁאֲנִי סוֹחֶבֶת
אֶת הַמִּשְׁפָּט שֶׁל אִמָּא שֶׁלִּי "אֲנִי פָּשׁוּט
לֹא הַטִּפּוּס הַמִּתְגַּעְגֵּעַ".
 
כְּדֵי לְהִסְתַּדֵּר עִם הַמַּצָּב אֲנִי קוֹנָה
וִיטָמִינִים, כָּל מַה שֶּׁהִמְלִיצוּ בַּחֲדָשׁוֹת
פְּלוּס כַּדּוּרִים לַנְּשִׁירָה שֶׁל הַשֵּׂעָר.
אֲנִי קוֹנָה זוּג מִשְׁקוֹלוֹת, רוֹכֶבֶת
בְּמַעְגָּלִים בַּפַּארְק, עַד שֶׁהוּא נִמְתָּח
חֲסַר קָצֶה, הַיַּרְקוֹן רָחָב וּמָלֵא תַּנִּינִים,
הָעֲרָבוֹת פֶּרֶא
וְהַשָּׁמַיִם עֲמֻקִּים.
 
סָבְתָא שֶׁלִּי מְנַפְנֶפֶת לְעֶבְרִי,
שִׁמְרִי עַל עַצְמֵךְ! אֲנִי
מְאִטָּה, וְהִנֵּה
גַּם אִמָּא שֶׁלִּי לְצַד הַשְּׁבִיל. מָה אַתֶּן עוֹשׂוֹת פֹּה?
אֲנִי שׁוֹאֶלֶת. אֲנִי לֹא עוֹשָׂה שׁוּם דָּבָר, אִמָּא שֶׁלִּי עוֹנָה,
רַק מִתְיַצֶּבֶת בְּרֶגַע שֶׁאַתְּ מְדַמְיֶנֶת אוֹתִי.
כְּמוֹ שֶׁאִמָּהוֹת אֲמוּרוֹת לַעֲשׂוֹת
 
כְּשֶׁהֵן מֵתוֹת. אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב
הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה שֶׁלִּי שָׁאֲלָה אוֹתִי,
אִם לֹא הָיוּ אֲנַחְנוּ הָיִית שְׂמֵחָה יוֹתֵר?
וְאָמַרְתִּי לָהּ מַה פִּתְאֹם, מַה פִּתְאֹם,
מַה פִּתְאֹם.
 
כְּדֵי לְהִסְתַּדֵּר עִם הַמַּצָּב
אֲנִי מְנַסָּה לֹא לַחְשֹׁב עַל זֶה בִּכְלָל.
 
אֲנִי עוֹלָה לַגַּג וּמְנַסָּה לְהִזָּכֵר
בְּכָל מִי שֶׁאָהַב אוֹתִי
מַה שְּׁלוֹמָם? לְאָן הֵם נֶעֶלְמוּ?
וְאָז אֲנִי מַגְבִּירָה אֶת זֶה כְּמוֹ בְּכַפְתּוֹר פְּנִימִי,
כְּמוֹ שֶׁמַּגְבִּירִים ווֹלְיוּם; כִּי יֵשׁ סִכּוּי
שֶׁזֶּה מַה שֶּׁיַּצִּיל אוֹתִי,
 
זֶה: לְהַרְגִּישׁ אֲהוּבָה וְנִשְׁכַּחַת.
עֲזוּבָה. כַּמָּה מַסְעִיר הָיָה לִחְיוֹת.
לְהֵעָלֵב וְלִשְׂנֹא וּלְיַסֵּר אֶת עַצְמִי
בְּסִפּוּרִים חַסְרֵי שַׁחַר. מְעַנְיֵן
מַה שֶּׁאוֹמְרִים, שֶׁמִּי שֶׁמֵּת בִּקֵּשׁ
לֹא לִחְיוֹת בַּזְּמַן הַזֶּה.
מְעַנְיֵן אִם אֲנִי חַיָּה. מְעַנְיֵן
אִם אֲנִי עוֹד יוֹדַעַת לֶאֱהֹב.
 
מְעַנְיֵן אִם מִי שֶׁאָהֲבוּ אוֹתִי זוֹכְרִים אוֹתִי
כְּלוֹמַר, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹתָם —
לֹא כְּמוֹ שִׁיר שֶׁהִסְתַּיֵּם
כְּמוֹ שֶׁמְּסוֹבְבִים אֶת כַּפְתּוֹר הַוּוֹלְיוּם שֶׁל הַחַיִּים.
14 ימים לסגר: אוויר
 
אֵיזֶה יוֹם הַיּוֹם? מָתַי הִתְרַחַצְתִּי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה?
הַטְּרֶנִינְג הַזֶּה עָלַי לְפָחוֹת שְׁלוֹשָׁה לֵילוֹת.
כַּמָּה יָמִים? הַאִם יָכוֹל לִהְיוֹת
שֶׁחִטֵּאתִי בְּאֵקוֹנוֹמִיקָה אֶת גְּבִיעַ
הַמִּילְקִי שֶׁאֲנִי אוֹכֶלֶת עַכְשָׁו?
עָבַרְתִּי לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמִּדְרָכָה
כְּשֶׁהַשְּׁכֵנָה עָבְרָה מוּלִי, זֶה בָּטוּחַ,
וְאָז עָצַרְתִּי אֶת הַנְּשִׁימָה לִשְׁתֵּי קוֹמוֹת,
בָּרִיצָה לְמַעְלָה, כִּי מֵחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת יָצָא
 
שָׁלִיחַ, בְּלִי מַסֵּכָה. הַאִם אָמוּת
מֵחֹסֶר סְפִיקַת חַמְצָן בַּמֹּחַ
אוֹ מִמַּה שֶּׁהַשָּׁלִיחַ הִשְׁאִיר אַחֲרָיו בָּאֲוִיר?
 
אֲוִיר. אֲנִי זוֹכֶרֶת בְּוַדָּאוּת
שֶׁהִרְגַּשְׁנוּ אֶת זֶה. עָמַדְנוּ עַל רֹאשׁ
הַר. עָמַדְנוּ בַּשָּׂדֶה. הָלַכְנוּ עַל חוֹף הַיָּם.
הָיוּ לָנוּ כִּנִּים. הָיוּ מִלְחָמוֹת, הַתְקָפוֹת טֵרוֹר, יְצָרִים בּוֹעֲרִים.
תַּאֲוַת אֲדָמָה. הָיְתָה הַפְגָּנָה נֶגֶד הַנָּחַת צִנּוֹר גַּז
בָּאוֹקְיָנוֹס הַשָּׁקֵט. הָיוּ צִנּוֹרוֹת גַּז וְאוֹקְיָנוֹס
בָּאוֹקְיָנוֹס הַשָּׁקֵט. עַכְשָׁו הַדָּגִים
 
חוֹזְרִים לְכָל מָקוֹם. דּוֹלְפִינִים בִּתְעָלוֹת וֵנֶצְיָה. חֲזִירִים
בְּפָרִיז. אַיָּלִים בְּסִידְנִי. "תִּרְאִי, שְׁחָפִים!"
אָמְרָה הַבַּת שֶׁלִּי אֶתְמוֹל,
 
זֶה הָיָה מִתַּחַת לַבַּיִת וְזֶה הָיָה עוֹרֵב, אֲבָל מָה אֲנִי בֶּאֱמֶת
יוֹדַעַת. עוֹלָם יָשָׁן מִתְפָּרֵק וְטֶרֶם נִבְנָה חָדָשׁ, מָה אֲנִי
יְכוֹלָה לוֹמַר בְּוַדָּאוּת? כָּל מַה שֶּׁלִּמַּדְתִּי אוֹתָהּ
 
נִמְחָק עַכְשָׁו, חִיּוּכִים לַשְּׁכֵנָה, אֲכִילָה בַּיָּדַיִם, נְשִׁיקוֹת,
לַחְצָנִים בַּמַּעֲלִית, מַה בִּכְלָל הַטַּעַם לָרֶדֶת,
לַעֲלוֹת? אוּלַי הָעוֹלָם כְּבָר שָׁטוּחַ? כְּשֶׁהַדֶּלֶת תִּפָּתַח,
נֵצֵא וְנִצְעַד וְנִצְעַד וְכַמָּה שֶׁנִּצְעַד
לְעוֹלָם לֹא נָשׁוּב לְאוֹתוֹ מָקוֹם.
15 ימים לסגר: אחותי
 
היא נִרְאֵית עַצְבָּנִית
אֲחוֹתִי, עַל הַמָּסָךְ שֶׁל הַזּוּם
כְּאִלּוּ נִמְלְטָה עִם הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּהּ
לְוִירְגִ'ינְיָה בְּשָׁעָה שֶׁבַּחוּץ מִשְׁתּוֹלֶלֶת
מַגֵּפָה עוֹלָמִית. בְּרֶקַע הַמָּסָךְ
הַיְלָדִים שֶׁלָּהּ מִשְׁתּוֹלְלִים בַּשָּׂדוֹת הַיְרֻקִּים שֶׁל וִירְגִ'ינְיָה
בֵּין בָּתֵּי עֵץ לְבָנִים עִם מִרְפָּסוֹת גְּדוֹלוֹת וְעַמּוּדִים
אֵיפֹה זֶה בִּכְלָל וִירְגִ'ינְיָה? אֵיךְ הִגִּיעוּ לְשָׁם? לְאָן
יַמְשִׁיכוּ? כְּבָר חָדְשַׁיִם הֵם נִמְלָטִים
בּוֹרְחִים מִסֶּגֶר.
כְּלוּאִים בְּמַסָּע שֶׁאֵין לְאָן לַחֲזֹר מִמֶּנּוּ.
בְּרֶקַע הַשִּׂיחָה בַּעֲלָהּ שֶׁל אֲחוֹתִי צוֹעֵד הָלוֹךְ וָשׁוֹב
עַל שְׂפַת אֲגַם,
מְדַבֵּר כְּבָר תֵּשַׁע שָׁעוֹת בַּטֵּלֵפוֹן עַל תִּיקֵי הַשְׁקָעוֹת.
לְאָן אֶפְשָׁר לִבְרֹחַ כְּשֶׁמַּגֵּפָה?
אֵין לְאָן. וְאַף עַל פִּי כֵן מָצָאתִי. אֲנִי בּוֹרַחַת
לָאֵקוֹנוֹמִיקָה. וְלֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי
שֶׁוִּירוּס אֵינוֹ יְצוּר חַי. חָשׁוּב לִי שֶׁיִּהְיֶה
יְצוּר מֵת.
פַּעַם הָיִיתִי מְדַלֶּלֶת
שָׁלוֹשׁ כַּפּוֹת בִּדְלִי מַיִם.
עַכְשָׁו לֹא זְמַן לְדַלֵּל דָּבָר.
הַכֹּל מְרֻכָּז. כְּמוֹ הַפָּנִים שֶׁל אֲחוֹתִי עַל מָסַךְ הַמַּחְשֵׁב.
הַבַּיִת. אֲנַחְנוּ. הַחֲדָשׁוֹת. הַפַּחַד.

מיה טבת דיין

מיה טבת דיין מלמדת בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב. את הדוקטורט שלה כתבה על אלת ההשראה בשירת הודו הקלאסית. היא נשואה להראל, להם שתי בנות ומתגוררים בתל אביב .

עוד על הספר

כדי להסתדר עם המצב מיה טבת דיין
כדי להסתדר עם המצב
 
אֲנִי אוֹסֶרֶת עַל הַיְלָדוֹת לוֹמַר אֶת הַמִּלָּה "אִמָּא"
אַחֲרֵי שְׁמוֹנֶה בָּעֶרֶב. תָּבִינוּ, אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהֶן,
אֲנַחְנוּ סְגוּרוֹת פֹּה כְּבָר שְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים וַאֲנִי
 
חַיֶּבֶת לְהַצִּיל אֶת עַצְמִי.
"מֵאִתָּנוּ?" הֵן תּוֹלוֹת בִּי מַבָּט.
הֵן כְּבָר יִסְחֲבוּ אֶת הַמִּשְׁפָּט הַזֶּה
כָּל הַחַיִּים. כְּמוֹ שֶׁאֲנִי סוֹחֶבֶת
אֶת הַמִּשְׁפָּט שֶׁל אִמָּא שֶׁלִּי "אֲנִי פָּשׁוּט
לֹא הַטִּפּוּס הַמִּתְגַּעְגֵּעַ".
 
כְּדֵי לְהִסְתַּדֵּר עִם הַמַּצָּב אֲנִי קוֹנָה
וִיטָמִינִים, כָּל מַה שֶּׁהִמְלִיצוּ בַּחֲדָשׁוֹת
פְּלוּס כַּדּוּרִים לַנְּשִׁירָה שֶׁל הַשֵּׂעָר.
אֲנִי קוֹנָה זוּג מִשְׁקוֹלוֹת, רוֹכֶבֶת
בְּמַעְגָּלִים בַּפַּארְק, עַד שֶׁהוּא נִמְתָּח
חֲסַר קָצֶה, הַיַּרְקוֹן רָחָב וּמָלֵא תַּנִּינִים,
הָעֲרָבוֹת פֶּרֶא
וְהַשָּׁמַיִם עֲמֻקִּים.
 
סָבְתָא שֶׁלִּי מְנַפְנֶפֶת לְעֶבְרִי,
שִׁמְרִי עַל עַצְמֵךְ! אֲנִי
מְאִטָּה, וְהִנֵּה
גַּם אִמָּא שֶׁלִּי לְצַד הַשְּׁבִיל. מָה אַתֶּן עוֹשׂוֹת פֹּה?
אֲנִי שׁוֹאֶלֶת. אֲנִי לֹא עוֹשָׂה שׁוּם דָּבָר, אִמָּא שֶׁלִּי עוֹנָה,
רַק מִתְיַצֶּבֶת בְּרֶגַע שֶׁאַתְּ מְדַמְיֶנֶת אוֹתִי.
כְּמוֹ שֶׁאִמָּהוֹת אֲמוּרוֹת לַעֲשׂוֹת
 
כְּשֶׁהֵן מֵתוֹת. אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב
הַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה שֶׁלִּי שָׁאֲלָה אוֹתִי,
אִם לֹא הָיוּ אֲנַחְנוּ הָיִית שְׂמֵחָה יוֹתֵר?
וְאָמַרְתִּי לָהּ מַה פִּתְאֹם, מַה פִּתְאֹם,
מַה פִּתְאֹם.
 
כְּדֵי לְהִסְתַּדֵּר עִם הַמַּצָּב
אֲנִי מְנַסָּה לֹא לַחְשֹׁב עַל זֶה בִּכְלָל.
 
אֲנִי עוֹלָה לַגַּג וּמְנַסָּה לְהִזָּכֵר
בְּכָל מִי שֶׁאָהַב אוֹתִי
מַה שְּׁלוֹמָם? לְאָן הֵם נֶעֶלְמוּ?
וְאָז אֲנִי מַגְבִּירָה אֶת זֶה כְּמוֹ בְּכַפְתּוֹר פְּנִימִי,
כְּמוֹ שֶׁמַּגְבִּירִים ווֹלְיוּם; כִּי יֵשׁ סִכּוּי
שֶׁזֶּה מַה שֶּׁיַּצִּיל אוֹתִי,
 
זֶה: לְהַרְגִּישׁ אֲהוּבָה וְנִשְׁכַּחַת.
עֲזוּבָה. כַּמָּה מַסְעִיר הָיָה לִחְיוֹת.
לְהֵעָלֵב וְלִשְׂנֹא וּלְיַסֵּר אֶת עַצְמִי
בְּסִפּוּרִים חַסְרֵי שַׁחַר. מְעַנְיֵן
מַה שֶּׁאוֹמְרִים, שֶׁמִּי שֶׁמֵּת בִּקֵּשׁ
לֹא לִחְיוֹת בַּזְּמַן הַזֶּה.
מְעַנְיֵן אִם אֲנִי חַיָּה. מְעַנְיֵן
אִם אֲנִי עוֹד יוֹדַעַת לֶאֱהֹב.
 
מְעַנְיֵן אִם מִי שֶׁאָהֲבוּ אוֹתִי זוֹכְרִים אוֹתִי
כְּלוֹמַר, כְּמוֹ שֶׁאֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹתָם —
לֹא כְּמוֹ שִׁיר שֶׁהִסְתַּיֵּם
כְּמוֹ שֶׁמְּסוֹבְבִים אֶת כַּפְתּוֹר הַוּוֹלְיוּם שֶׁל הַחַיִּים.
14 ימים לסגר: אוויר
 
אֵיזֶה יוֹם הַיּוֹם? מָתַי הִתְרַחַצְתִּי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה?
הַטְּרֶנִינְג הַזֶּה עָלַי לְפָחוֹת שְׁלוֹשָׁה לֵילוֹת.
כַּמָּה יָמִים? הַאִם יָכוֹל לִהְיוֹת
שֶׁחִטֵּאתִי בְּאֵקוֹנוֹמִיקָה אֶת גְּבִיעַ
הַמִּילְקִי שֶׁאֲנִי אוֹכֶלֶת עַכְשָׁו?
עָבַרְתִּי לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמִּדְרָכָה
כְּשֶׁהַשְּׁכֵנָה עָבְרָה מוּלִי, זֶה בָּטוּחַ,
וְאָז עָצַרְתִּי אֶת הַנְּשִׁימָה לִשְׁתֵּי קוֹמוֹת,
בָּרִיצָה לְמַעְלָה, כִּי מֵחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת יָצָא
 
שָׁלִיחַ, בְּלִי מַסֵּכָה. הַאִם אָמוּת
מֵחֹסֶר סְפִיקַת חַמְצָן בַּמֹּחַ
אוֹ מִמַּה שֶּׁהַשָּׁלִיחַ הִשְׁאִיר אַחֲרָיו בָּאֲוִיר?
 
אֲוִיר. אֲנִי זוֹכֶרֶת בְּוַדָּאוּת
שֶׁהִרְגַּשְׁנוּ אֶת זֶה. עָמַדְנוּ עַל רֹאשׁ
הַר. עָמַדְנוּ בַּשָּׂדֶה. הָלַכְנוּ עַל חוֹף הַיָּם.
הָיוּ לָנוּ כִּנִּים. הָיוּ מִלְחָמוֹת, הַתְקָפוֹת טֵרוֹר, יְצָרִים בּוֹעֲרִים.
תַּאֲוַת אֲדָמָה. הָיְתָה הַפְגָּנָה נֶגֶד הַנָּחַת צִנּוֹר גַּז
בָּאוֹקְיָנוֹס הַשָּׁקֵט. הָיוּ צִנּוֹרוֹת גַּז וְאוֹקְיָנוֹס
בָּאוֹקְיָנוֹס הַשָּׁקֵט. עַכְשָׁו הַדָּגִים
 
חוֹזְרִים לְכָל מָקוֹם. דּוֹלְפִינִים בִּתְעָלוֹת וֵנֶצְיָה. חֲזִירִים
בְּפָרִיז. אַיָּלִים בְּסִידְנִי. "תִּרְאִי, שְׁחָפִים!"
אָמְרָה הַבַּת שֶׁלִּי אֶתְמוֹל,
 
זֶה הָיָה מִתַּחַת לַבַּיִת וְזֶה הָיָה עוֹרֵב, אֲבָל מָה אֲנִי בֶּאֱמֶת
יוֹדַעַת. עוֹלָם יָשָׁן מִתְפָּרֵק וְטֶרֶם נִבְנָה חָדָשׁ, מָה אֲנִי
יְכוֹלָה לוֹמַר בְּוַדָּאוּת? כָּל מַה שֶּׁלִּמַּדְתִּי אוֹתָהּ
 
נִמְחָק עַכְשָׁו, חִיּוּכִים לַשְּׁכֵנָה, אֲכִילָה בַּיָּדַיִם, נְשִׁיקוֹת,
לַחְצָנִים בַּמַּעֲלִית, מַה בִּכְלָל הַטַּעַם לָרֶדֶת,
לַעֲלוֹת? אוּלַי הָעוֹלָם כְּבָר שָׁטוּחַ? כְּשֶׁהַדֶּלֶת תִּפָּתַח,
נֵצֵא וְנִצְעַד וְנִצְעַד וְכַמָּה שֶׁנִּצְעַד
לְעוֹלָם לֹא נָשׁוּב לְאוֹתוֹ מָקוֹם.
15 ימים לסגר: אחותי
 
היא נִרְאֵית עַצְבָּנִית
אֲחוֹתִי, עַל הַמָּסָךְ שֶׁל הַזּוּם
כְּאִלּוּ נִמְלְטָה עִם הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּהּ
לְוִירְגִ'ינְיָה בְּשָׁעָה שֶׁבַּחוּץ מִשְׁתּוֹלֶלֶת
מַגֵּפָה עוֹלָמִית. בְּרֶקַע הַמָּסָךְ
הַיְלָדִים שֶׁלָּהּ מִשְׁתּוֹלְלִים בַּשָּׂדוֹת הַיְרֻקִּים שֶׁל וִירְגִ'ינְיָה
בֵּין בָּתֵּי עֵץ לְבָנִים עִם מִרְפָּסוֹת גְּדוֹלוֹת וְעַמּוּדִים
אֵיפֹה זֶה בִּכְלָל וִירְגִ'ינְיָה? אֵיךְ הִגִּיעוּ לְשָׁם? לְאָן
יַמְשִׁיכוּ? כְּבָר חָדְשַׁיִם הֵם נִמְלָטִים
בּוֹרְחִים מִסֶּגֶר.
כְּלוּאִים בְּמַסָּע שֶׁאֵין לְאָן לַחֲזֹר מִמֶּנּוּ.
בְּרֶקַע הַשִּׂיחָה בַּעֲלָהּ שֶׁל אֲחוֹתִי צוֹעֵד הָלוֹךְ וָשׁוֹב
עַל שְׂפַת אֲגַם,
מְדַבֵּר כְּבָר תֵּשַׁע שָׁעוֹת בַּטֵּלֵפוֹן עַל תִּיקֵי הַשְׁקָעוֹת.
לְאָן אֶפְשָׁר לִבְרֹחַ כְּשֶׁמַּגֵּפָה?
אֵין לְאָן. וְאַף עַל פִּי כֵן מָצָאתִי. אֲנִי בּוֹרַחַת
לָאֵקוֹנוֹמִיקָה. וְלֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי
שֶׁוִּירוּס אֵינוֹ יְצוּר חַי. חָשׁוּב לִי שֶׁיִּהְיֶה
יְצוּר מֵת.
פַּעַם הָיִיתִי מְדַלֶּלֶת
שָׁלוֹשׁ כַּפּוֹת בִּדְלִי מַיִם.
עַכְשָׁו לֹא זְמַן לְדַלֵּל דָּבָר.
הַכֹּל מְרֻכָּז. כְּמוֹ הַפָּנִים שֶׁל אֲחוֹתִי עַל מָסַךְ הַמַּחְשֵׁב.
הַבַּיִת. אֲנַחְנוּ. הַחֲדָשׁוֹת. הַפַּחַד.