בין כפות המאזניים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בין כפות המאזניים
הוספה למועדפים

בין כפות המאזניים

4.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אל משרדו החדש של עו"ד גדעון קהלני מגיע לקוח המבקש הגנה משפטית ומטלטל את עולמו. אותו לקוח הוא למעשה דמות משנית, יציר דמיון, במוחו של אדם הלוקה בפיצול אישיות. ניסוי תרופתי חדש מאיים להפסיק את הישנות הופעתן של דמויות המשנה בקרב חולים הלוקים בפיצול אישיות ובעצם, את קיומו שלו.
החלטתו של קהלני לייצג את "הלקוח" החדש משפיעה על כל חייו וגובה ממנו וממשפחתו מחירים כבדים.
 בספרו הראשון, בין כפות המאזניים, חושף נועם קלוש את הקוראים לדרמה משפטית מרתקת ובלתי רגילה, המעלה שאלות אתיות ומוסריות רבות סביב נושא מחלות הנפש.
הסיפור אף פותח בפני הקוראים צוהר אל חייהם של חולי הנפש בישראל ובני משפחותיהם והתמודדותם הבלתי אפשרית עם המחלה והשלכותיה, המטלטלות אותם ללא הרף בין ייאוש לתקווה.

פרק ראשון

פרולוג


14 באוגוסט, 2007

זמזומו של מכשיר האינטרקום הדהד בין קירות משרדו החדש של עו“ד גדעון קהלני, בדיוק בשעה שתלה את תעודות ההכשרה שלו על הקיר מאחורי שולחן העבודה. הוא צעד מעט אחורנית ובחן אותן. כל אחת מהן היוותה תזכורת לתקופה אחרת בקריירה שלו.

שלושת ארגזי הקרטון הגדולים על הרצפה לצידו היו עדיין בתפוסה חלקית, ממתינים שירוקן אותם. הוא יצטרך לוותר על חלק נכבד מחפציו האישיים, שכן משרדו הנוכחי קטן יותר משמעותית ממשרדו הקודם, בו הוא היה אחד משלושת המייסדים. משרד עורכי דין שעבר כמה גלגולים וגדל באופן ניכר במהלך השנים, לאור התרחבות מעגל הלקוחות.

כעת, משיצא לדרך עצמאית, ללא גב כלכלי מהימן, הוא נאלץ להסתפק במשרד הצנוע הנוכחי, אולם זה כלל לא הפריע לו. הוא היה נרגש להתחיל מחדש ולפתוח דף חלק ונקי ממטעני העבר.

האינטרקום צלצל בשנית. הוא התקרב אל השולחן, התבונן בפאנל של המכשיר והבחין כי השיחה מגיעה מהמשרד הסמוך, בו התמקמה לעת עתה מזכירתו, דוריס.

“טוב לדעת שהאינטרקום באמת עובד... הטכנאי של האינטרנט הגיע?“

“לא“, השיבה דוריס בהתרגשות מה, “נראה לי שהלקוח הראשון נכנס זה עתה למשרד“.

“את רצינית?“

“כן. הגיע לכניסה אדון שביקש לקבוע איתך פגישה בהקדם האפשרי. ביקשתי ממנו לחכות בחדר ההמתנה. מזל שסיימנו לעצב אותו הבוקר“, דוריס חייכה לעצמה בשביעות רצון.

דלת משרדה של דוריס נפתחה, ראשו של קהלני הציץ פנימה. “הוא מחכה כבר הרבה זמן?“

“לא. שתי דקות, לא יותר“.

“אוקיי, המשרד שלי ממש לא מוכן עדיין. אצטרך להשתמש במשרד שלך. תני לי חמש דקות להחליף בגדים ולהתארגן והפני אותו בבקשה אל המשרד שלך.

את יכולה לאחר מכן לצאת לארוחת צהריים מוקדמת, אני אתקשר אלייך כשהפגישה תסתיים“.

“תרצה שעל הדרך אקנה כבר ציוד נוסף למשרד?“ שאלה, “אני בכל מקרה יוצאת“.

“אני לא מצליח לחשוב על משהו שחסר לנו נכון לעכשיו. תיהני מההפסקה שלך“.

“שיהיה בהצלחה!“ איחלה דוריס לבוס שלה והתכופפה לקחת את תיק הצד שהיה מונח מתחת לשולחנה. “אולי אעבור בחנות משקאות ואקנה בקבוק שמפניה לכבוד הלקוח הראשון שלנו“, אמרה ושלחה קריצה לקהלני.

“בואי נחכה עם השמפניות“, הוא השיב לה בחיוך, “עוד לא ניצחנו במשפט... מה גם שאנחנו לא יודעים בכלל אם מדובר בלקוח“, אמר והזדרז לחזור למשרדו כדי להתארגן.

לאחר דקות מספר, נכנס גדעון למשרדה של מזכירתו ולחץ את ידו של הגבר הישוב בכורסה. “ברוך הבא למשרדנו, אני מקווה שלא חיכית הרבה זמן“, אמר והתיישב על כיסאה של דוריס, ידיו שלובות על גבי שולחן העץ הכבד. “אפשר להציע לך משהו חם לשתות? מר...“

“עוז ריגלר. לא. תודה, המזכירה כבר הכינה לי קפה“. הגבר שישב מולו נראה לקהלני לחוץ וחסר מנוחה. הוא לבש מכנסי ג׳ינס דהויים וחולצת כפתורים כחולה מוכתמת בזיעה. מעליה עטה ז׳קט דק ובלוי בצבע ירוק, שנראה כי ידע ימים טובים יותר.

עוז ריגלר ישב על הכורסה וזע באי נוחות. ידיו צמודות לצידי גופו. האגודלים, שם לב קהלני, היו כמו מכונסים תחת שאר אצבעות כפות ידיו. שערו, הדליל באזור בו לבטח הייתה פעם רעמה נערית, היה מעט פרוע ולח מאגלי הזיעה שבצבצו מקרקפתו וזלגו במורד רקותיו ומצחו. עיניים לא רגועות, חשב קהלני בליבו.

“בסדר גמור, מר ריגלר“, אמר קהלני, “הייתי שמח תחילה לשמוע איך הגעת אלינו, כפי שאתה רואה פתחנו את המשרד החדש ממש בימים אלה...“

“ראיתי את הפרסומת שלכם ב׳מעריב׳...“ השיב ריגלר, “היה כתוב שם שאתם מתמחים בין השאר בזכויות הפרט“.

“נכון מאוד“, שיווה עו“ד קהלני גוון סמכותי לקולו, “יש לי עבר עשיר כעורך דין מטעם האגודה לזכויות האזרח בישראל. צברתי ניסיון מעמיק של כ־14 שנים בתחום, הן באגודה והן כשותף במשרד עורכי הדין הרשקו־יעקובוביץ׳־קהלני“.

מאחר וריגלר לא הראה סימן כלשהו כי בכוונתו לומר דבר מה בתגובה, המשיך קהלני ושאל “במה אוכל לעזור לך?“

“אני צריך הגנה משפטית“, השיב ריגלר בתמציתיות.

“ובכן, ללא ספק הגעת למקום הנכון“.

משהבחין כי הגבר שיושב מולו לא מחזיר לו חיוך ונראה מוטרד למדי, החליט קהלני לנקוט בגישה יותר עניינית ופרואקטיבית, במטרה לנסוך בו מעט רוגע וביטחון ולאפשר לו להיפתח אליו. “אולם אני אצטרך שתפרט בפניי בדיוק מפני מי אתה מבקש הגנה משפטית, מי רוצה לתבוע אותך?“

ריגלר כחכח בגרונו וניגב את אגלי הזיעה המבצבצים בקדמת קרקפתו ומאיימים לזלוג במורד המצח. “אמממ, לא אותי הולכים לתבוע...זאת אומרת, אני רוצה לתבוע אותם“.

“אוקיי“, את מי אתה רוצה לתבוע?“ תיקן עצמו קהלני.

“את ערן פוגל“, פלט ריגלר מבין שיניו בלחש, “את ערן פוגל ואת משרד הבריאות. אני רוצה להוציא נגדם צו מניעה או צו הגנה, או איך שקוראים לזה“.

“ומיהו אותו מר פוגל? אם יורשה לי לשאול“.

“הו... הוא המחליף שלי“, גמגם ריגלר קלות.

“המחליף שלך...“ חזר קהלני על מילותיו וניסה לסייע לו לזקק טוב יותר את המסר, שכן ניכר היה כי הוא מעט מתקשה בכך.

“המחליף שלך בעבודה? במה בדיוק אתה עוסק?“

“אני לא עובד“, השיב ריגלר בטון יבש.

“אוקיי, אם כן, במה הוא מחליף אותך ואיך זה קשור למשרד הבריאות ולכך שאתה רוצה לתבוע אותם?“

“הם רוצים לחסל אותי“, השיב ריגלר ונע לרגע באי נוחות בכורסה.

“סליחה?“ אמר קהלני בבלבול, “למה אתה מתכוון?“

“כמו שאמרתי!“ ריגלר הרים את קולו לפתע ונראה חסר סבלנות, “ערן פוגל ומשרד הבריאות רוצים לחסל אותי!“

“אני מתנצל“, אמר קהלני, “אבל אני לא מבין. אתה טוען שמישהו מאיים להרוג אותך? אתה לא צריך עורך דין, אתה צריך לפנות למשטרה“.

“הייתי במשטרה. הם אמרו לי שהם לא יכולים לעזור לי ושהמקרה שלי לא תחת אחריותם, שאני צריך לטפל בזה בצורה משפטית“.

“מה זאת אומרת לא תחת אחריותם?!“ התרגז קהלני, “אתה בטוח שהבנת אותם נכון?“

“כן“, השיב ריגלר, “הם טוענים שאני לא בר הגנה“.

“לא בר הגנה?!“ קהלני כבר לא הבין כלום. “מר ריגלר, בוא נעשה רגע סדר בדברים ותענה לי בכנות בבקשה. האם יש בעברך תיק פלילי כלשהו?“

“לא“, השיב ריגלר בלקוניות.

“אוקיי“, המשיך קהלני, “הסתבכת אולי בצורה כזו או אחרת עם הרשויות?“

“לא“, השיב ריגלר.

“שום ‘כתם׳, שום עבירה, שום דבר שאמור לשנות את מעמדך בצורה משפטית?“ התעקש קהלני.

“אמרתי כבר שלא!“ התרגז ריגלר.

“עכשיו אני באמת מבולבל“, אמר קהלני, “יש לומר ‘זה לא תחת אחריותנו׳ ויש לומר ‘אתה לא בר הגנה׳... זו לא סתם הקטנת ראש משטרתית. מישהו שם בדק וקבע שתחת הגדרות החוק אתה אינך בר הגנה. מר ריגלר, אני מבקש שתסביר לי בדיוק במה מדובר, מי הוא אותו ערן פוגל ואיך משרד הבריאות קשור לכל העניין?“

ריגלר שאף לריאותיו שאיפה עמוקה והשיב “כמו שאמרתי, ערן פוגל הוא המחליף שלי, זאת אומרת, הוא אני. אנחנו חיים יחד באותו גוף, זאת אומרת, במקביל. ופוגל קשר קשר עם משרד הבריאות לחסל אותי“.

“סליחה???“ פלט עו“ד קהלני והזדקף בכיסאו.

פרק 1


14 באוגוסט, 2007

הטלפון במזכירות המחלקה לפסיכיאטריה משפטית של האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות צלצל, בדיוק כשהייתה המזכירה בדרכה חזרה מהמטבחון עם כוס קפה בידה.

“המחלקה לפסיכיאטריה משפטית שלום, מדברת דנה, במה אפשר לעזור?“

“שלום, הגעתי למזכירות?“ שאל עו“ד קהלני.

“נכון אדוני, במה אפשר לעזור?“

“שמי עו“ד קהלני, אני צריך לדבר עם מנהל המחלקה שלכם, אינני יודע את שמו“.

“עו“ד יהורם קליין“, השיבה המזכירה, “תמתין בבקשה על הקו אדוני, אני אבדוק אם הוא פנוי כרגע לקבל שיחות“.

מוזיקת רקע קלאסית נשמעה מבעד לנקבי השפופרת שאחז קהלני בידו. עשרים שנה ועדיין משמיעים את אותה מוזיקת המתנה במשרדי הממשלה, הוא חשב לעצמו, לא יכלו לגוון קצת? אם היה לי חוש טכני הייתי מפתח מערכת טלפונית שבה כל אחד קובע לעצמו מראש איזו מוזיקה הוא ישמע בזמן שהוא ממתין. שהמוזיקה תגיע מהמערכת שלי ולא מ... קול גברי קטע את מחשבותיו.

“כאן יהורם קליין, צהריים טובים“.

“צהרים טובים, מר קליין, מדבר עו“ד גדעון קהלני, הייתי רוצה לקבוע איתך פגישה ולהתייעץ איתך לגבי לקוח פוטנציאלי שלי“.

“אתה יכול להסביר לי במה מדובר, מר קהלני?“ שאל מנהל המחלקה.

“זה די מורכב מכדי להסביר את זה בטלפון. מדובר בסוגיה משפטית שטרם נתקלתי במקרה דומה לה בכל שנות שירותי כעורך דין. אני באמת חושב שכדאי שנמשיך לשוחח בארבע עיניים. אנצל את הזמן עד לפגישתנו כדי לארגן בראשי את כל המידע שהגיע לרשותי“.

“אני חייב לומר שסקרנת אותי, מר קהלני“, אמר מנהל המחלקה ודפדף ביומנו, “אני יכול לפגוש אותך... אההה... ביום ראשון הקרוב, 19 בחודש, בשעה עשר בבוקר“.

“למען האמת, קיוויתי להגיע אלייך עוד השבוע“, ענה קהלני.

“אני לא חושב שיהיה לי זמן השבוע. היומן שלי די מל...“ החל מנהל המחלקה לומר.

“אפשר להיפגש לזמן קצר“, התעקש קהלני, “אדאג שהפגישה לא תתארך“.

“אממ... תן לי לבדוק שוב“, נשמע קולו של מנהל המחלקה במעומעם תוך כדי שהוא מעלעל בסידור העבודה שלו עד סוף השבוע. “יש לי חלון של שעה בין ישיבות ביום חמישי הקרוב, בשעה שלוש. אם תוכל להגיע בזמן הזה אוכל להתפנות עבורך. אבל שוב, בארבע אני כבר נכנס לסדרת פגישות נוספת“.

“מאה אחוז“, השיב קהלני, “אני אגיע ביום חמישי בשעה שלוש. תודה רבה לך, יום טוב“.

קהלני בדיוק הניח את שפופרת הטלפון, כשנקישה נשמעה מכיוון דלת המשרד.

“נו? חדשות טובות?“ דוריס נכנסה לחדר כשבידה כוס אייס קפה. “לא מצאתי שמפניה, אז חשבתי שאולי תרצה את זה במקום“. היא הניחה את הכוס על השולחן והתיישבה מולו. “אז? אנחנו רשמית משרד עורכי דין? עם תיקים ולקוחות?“ שאלה דוריס בחיוך.

“נראה לי שיש לנו לקוח, דוריס“, ענה קהלני בהרהור, “אני עוד צריך להתייעץ עם עמיתים, אבל ייתכן שכן“.

דוריס הביטה בו מבולבלת. “זה מקרה די מוזר“, שיתף אותה, “אני לא בטוח שיש פה אפשרות לייצוג משפטי, אבל אני רוצה להתייעץ עם מומחה בנושא. מה שכן, בהנחה שמקרה שכזה אכן תקף מבחינה משפטית, זה הולך להיות משפט מאוד מעניין!“ חייך.

משראה שדוריס עדיין לא מבינה את פשר דבריו, הוסיף “אל תדאגי, ברגע שהדברים יתבהרו לי, אעדכן אותך בכל הפרטים. תודה על הקפה, זה בא בדיוק בזמן. כשהטכנאים של האינטרנט יגיעו, תסבירי להם בבקשה בדיוק איזה סוג של מערכת מחשבים יש לנו ותלווי אותם לחדר התקשורת. את יודעת על מה אני מדבר, נכון?“

“אם מישהו פה במשרד מבין במחשבים ואינטרנט זו אני“, שלחה אליו דוריס קריצה. “אל תדאג, אני אוודא שהכל יסודר כמו שצריך“.

“אין כמוך“, חייך לעברה קהלני.

עוד על הספר

בין כפות המאזניים נועם קלוש

פרולוג


14 באוגוסט, 2007

זמזומו של מכשיר האינטרקום הדהד בין קירות משרדו החדש של עו“ד גדעון קהלני, בדיוק בשעה שתלה את תעודות ההכשרה שלו על הקיר מאחורי שולחן העבודה. הוא צעד מעט אחורנית ובחן אותן. כל אחת מהן היוותה תזכורת לתקופה אחרת בקריירה שלו.

שלושת ארגזי הקרטון הגדולים על הרצפה לצידו היו עדיין בתפוסה חלקית, ממתינים שירוקן אותם. הוא יצטרך לוותר על חלק נכבד מחפציו האישיים, שכן משרדו הנוכחי קטן יותר משמעותית ממשרדו הקודם, בו הוא היה אחד משלושת המייסדים. משרד עורכי דין שעבר כמה גלגולים וגדל באופן ניכר במהלך השנים, לאור התרחבות מעגל הלקוחות.

כעת, משיצא לדרך עצמאית, ללא גב כלכלי מהימן, הוא נאלץ להסתפק במשרד הצנוע הנוכחי, אולם זה כלל לא הפריע לו. הוא היה נרגש להתחיל מחדש ולפתוח דף חלק ונקי ממטעני העבר.

האינטרקום צלצל בשנית. הוא התקרב אל השולחן, התבונן בפאנל של המכשיר והבחין כי השיחה מגיעה מהמשרד הסמוך, בו התמקמה לעת עתה מזכירתו, דוריס.

“טוב לדעת שהאינטרקום באמת עובד... הטכנאי של האינטרנט הגיע?“

“לא“, השיבה דוריס בהתרגשות מה, “נראה לי שהלקוח הראשון נכנס זה עתה למשרד“.

“את רצינית?“

“כן. הגיע לכניסה אדון שביקש לקבוע איתך פגישה בהקדם האפשרי. ביקשתי ממנו לחכות בחדר ההמתנה. מזל שסיימנו לעצב אותו הבוקר“, דוריס חייכה לעצמה בשביעות רצון.

דלת משרדה של דוריס נפתחה, ראשו של קהלני הציץ פנימה. “הוא מחכה כבר הרבה זמן?“

“לא. שתי דקות, לא יותר“.

“אוקיי, המשרד שלי ממש לא מוכן עדיין. אצטרך להשתמש במשרד שלך. תני לי חמש דקות להחליף בגדים ולהתארגן והפני אותו בבקשה אל המשרד שלך.

את יכולה לאחר מכן לצאת לארוחת צהריים מוקדמת, אני אתקשר אלייך כשהפגישה תסתיים“.

“תרצה שעל הדרך אקנה כבר ציוד נוסף למשרד?“ שאלה, “אני בכל מקרה יוצאת“.

“אני לא מצליח לחשוב על משהו שחסר לנו נכון לעכשיו. תיהני מההפסקה שלך“.

“שיהיה בהצלחה!“ איחלה דוריס לבוס שלה והתכופפה לקחת את תיק הצד שהיה מונח מתחת לשולחנה. “אולי אעבור בחנות משקאות ואקנה בקבוק שמפניה לכבוד הלקוח הראשון שלנו“, אמרה ושלחה קריצה לקהלני.

“בואי נחכה עם השמפניות“, הוא השיב לה בחיוך, “עוד לא ניצחנו במשפט... מה גם שאנחנו לא יודעים בכלל אם מדובר בלקוח“, אמר והזדרז לחזור למשרדו כדי להתארגן.

לאחר דקות מספר, נכנס גדעון למשרדה של מזכירתו ולחץ את ידו של הגבר הישוב בכורסה. “ברוך הבא למשרדנו, אני מקווה שלא חיכית הרבה זמן“, אמר והתיישב על כיסאה של דוריס, ידיו שלובות על גבי שולחן העץ הכבד. “אפשר להציע לך משהו חם לשתות? מר...“

“עוז ריגלר. לא. תודה, המזכירה כבר הכינה לי קפה“. הגבר שישב מולו נראה לקהלני לחוץ וחסר מנוחה. הוא לבש מכנסי ג׳ינס דהויים וחולצת כפתורים כחולה מוכתמת בזיעה. מעליה עטה ז׳קט דק ובלוי בצבע ירוק, שנראה כי ידע ימים טובים יותר.

עוז ריגלר ישב על הכורסה וזע באי נוחות. ידיו צמודות לצידי גופו. האגודלים, שם לב קהלני, היו כמו מכונסים תחת שאר אצבעות כפות ידיו. שערו, הדליל באזור בו לבטח הייתה פעם רעמה נערית, היה מעט פרוע ולח מאגלי הזיעה שבצבצו מקרקפתו וזלגו במורד רקותיו ומצחו. עיניים לא רגועות, חשב קהלני בליבו.

“בסדר גמור, מר ריגלר“, אמר קהלני, “הייתי שמח תחילה לשמוע איך הגעת אלינו, כפי שאתה רואה פתחנו את המשרד החדש ממש בימים אלה...“

“ראיתי את הפרסומת שלכם ב׳מעריב׳...“ השיב ריגלר, “היה כתוב שם שאתם מתמחים בין השאר בזכויות הפרט“.

“נכון מאוד“, שיווה עו“ד קהלני גוון סמכותי לקולו, “יש לי עבר עשיר כעורך דין מטעם האגודה לזכויות האזרח בישראל. צברתי ניסיון מעמיק של כ־14 שנים בתחום, הן באגודה והן כשותף במשרד עורכי הדין הרשקו־יעקובוביץ׳־קהלני“.

מאחר וריגלר לא הראה סימן כלשהו כי בכוונתו לומר דבר מה בתגובה, המשיך קהלני ושאל “במה אוכל לעזור לך?“

“אני צריך הגנה משפטית“, השיב ריגלר בתמציתיות.

“ובכן, ללא ספק הגעת למקום הנכון“.

משהבחין כי הגבר שיושב מולו לא מחזיר לו חיוך ונראה מוטרד למדי, החליט קהלני לנקוט בגישה יותר עניינית ופרואקטיבית, במטרה לנסוך בו מעט רוגע וביטחון ולאפשר לו להיפתח אליו. “אולם אני אצטרך שתפרט בפניי בדיוק מפני מי אתה מבקש הגנה משפטית, מי רוצה לתבוע אותך?“

ריגלר כחכח בגרונו וניגב את אגלי הזיעה המבצבצים בקדמת קרקפתו ומאיימים לזלוג במורד המצח. “אמממ, לא אותי הולכים לתבוע...זאת אומרת, אני רוצה לתבוע אותם“.

“אוקיי“, את מי אתה רוצה לתבוע?“ תיקן עצמו קהלני.

“את ערן פוגל“, פלט ריגלר מבין שיניו בלחש, “את ערן פוגל ואת משרד הבריאות. אני רוצה להוציא נגדם צו מניעה או צו הגנה, או איך שקוראים לזה“.

“ומיהו אותו מר פוגל? אם יורשה לי לשאול“.

“הו... הוא המחליף שלי“, גמגם ריגלר קלות.

“המחליף שלך...“ חזר קהלני על מילותיו וניסה לסייע לו לזקק טוב יותר את המסר, שכן ניכר היה כי הוא מעט מתקשה בכך.

“המחליף שלך בעבודה? במה בדיוק אתה עוסק?“

“אני לא עובד“, השיב ריגלר בטון יבש.

“אוקיי, אם כן, במה הוא מחליף אותך ואיך זה קשור למשרד הבריאות ולכך שאתה רוצה לתבוע אותם?“

“הם רוצים לחסל אותי“, השיב ריגלר ונע לרגע באי נוחות בכורסה.

“סליחה?“ אמר קהלני בבלבול, “למה אתה מתכוון?“

“כמו שאמרתי!“ ריגלר הרים את קולו לפתע ונראה חסר סבלנות, “ערן פוגל ומשרד הבריאות רוצים לחסל אותי!“

“אני מתנצל“, אמר קהלני, “אבל אני לא מבין. אתה טוען שמישהו מאיים להרוג אותך? אתה לא צריך עורך דין, אתה צריך לפנות למשטרה“.

“הייתי במשטרה. הם אמרו לי שהם לא יכולים לעזור לי ושהמקרה שלי לא תחת אחריותם, שאני צריך לטפל בזה בצורה משפטית“.

“מה זאת אומרת לא תחת אחריותם?!“ התרגז קהלני, “אתה בטוח שהבנת אותם נכון?“

“כן“, השיב ריגלר, “הם טוענים שאני לא בר הגנה“.

“לא בר הגנה?!“ קהלני כבר לא הבין כלום. “מר ריגלר, בוא נעשה רגע סדר בדברים ותענה לי בכנות בבקשה. האם יש בעברך תיק פלילי כלשהו?“

“לא“, השיב ריגלר בלקוניות.

“אוקיי“, המשיך קהלני, “הסתבכת אולי בצורה כזו או אחרת עם הרשויות?“

“לא“, השיב ריגלר.

“שום ‘כתם׳, שום עבירה, שום דבר שאמור לשנות את מעמדך בצורה משפטית?“ התעקש קהלני.

“אמרתי כבר שלא!“ התרגז ריגלר.

“עכשיו אני באמת מבולבל“, אמר קהלני, “יש לומר ‘זה לא תחת אחריותנו׳ ויש לומר ‘אתה לא בר הגנה׳... זו לא סתם הקטנת ראש משטרתית. מישהו שם בדק וקבע שתחת הגדרות החוק אתה אינך בר הגנה. מר ריגלר, אני מבקש שתסביר לי בדיוק במה מדובר, מי הוא אותו ערן פוגל ואיך משרד הבריאות קשור לכל העניין?“

ריגלר שאף לריאותיו שאיפה עמוקה והשיב “כמו שאמרתי, ערן פוגל הוא המחליף שלי, זאת אומרת, הוא אני. אנחנו חיים יחד באותו גוף, זאת אומרת, במקביל. ופוגל קשר קשר עם משרד הבריאות לחסל אותי“.

“סליחה???“ פלט עו“ד קהלני והזדקף בכיסאו.

פרק 1


14 באוגוסט, 2007

הטלפון במזכירות המחלקה לפסיכיאטריה משפטית של האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות צלצל, בדיוק כשהייתה המזכירה בדרכה חזרה מהמטבחון עם כוס קפה בידה.

“המחלקה לפסיכיאטריה משפטית שלום, מדברת דנה, במה אפשר לעזור?“

“שלום, הגעתי למזכירות?“ שאל עו“ד קהלני.

“נכון אדוני, במה אפשר לעזור?“

“שמי עו“ד קהלני, אני צריך לדבר עם מנהל המחלקה שלכם, אינני יודע את שמו“.

“עו“ד יהורם קליין“, השיבה המזכירה, “תמתין בבקשה על הקו אדוני, אני אבדוק אם הוא פנוי כרגע לקבל שיחות“.

מוזיקת רקע קלאסית נשמעה מבעד לנקבי השפופרת שאחז קהלני בידו. עשרים שנה ועדיין משמיעים את אותה מוזיקת המתנה במשרדי הממשלה, הוא חשב לעצמו, לא יכלו לגוון קצת? אם היה לי חוש טכני הייתי מפתח מערכת טלפונית שבה כל אחד קובע לעצמו מראש איזו מוזיקה הוא ישמע בזמן שהוא ממתין. שהמוזיקה תגיע מהמערכת שלי ולא מ... קול גברי קטע את מחשבותיו.

“כאן יהורם קליין, צהריים טובים“.

“צהרים טובים, מר קליין, מדבר עו“ד גדעון קהלני, הייתי רוצה לקבוע איתך פגישה ולהתייעץ איתך לגבי לקוח פוטנציאלי שלי“.

“אתה יכול להסביר לי במה מדובר, מר קהלני?“ שאל מנהל המחלקה.

“זה די מורכב מכדי להסביר את זה בטלפון. מדובר בסוגיה משפטית שטרם נתקלתי במקרה דומה לה בכל שנות שירותי כעורך דין. אני באמת חושב שכדאי שנמשיך לשוחח בארבע עיניים. אנצל את הזמן עד לפגישתנו כדי לארגן בראשי את כל המידע שהגיע לרשותי“.

“אני חייב לומר שסקרנת אותי, מר קהלני“, אמר מנהל המחלקה ודפדף ביומנו, “אני יכול לפגוש אותך... אההה... ביום ראשון הקרוב, 19 בחודש, בשעה עשר בבוקר“.

“למען האמת, קיוויתי להגיע אלייך עוד השבוע“, ענה קהלני.

“אני לא חושב שיהיה לי זמן השבוע. היומן שלי די מל...“ החל מנהל המחלקה לומר.

“אפשר להיפגש לזמן קצר“, התעקש קהלני, “אדאג שהפגישה לא תתארך“.

“אממ... תן לי לבדוק שוב“, נשמע קולו של מנהל המחלקה במעומעם תוך כדי שהוא מעלעל בסידור העבודה שלו עד סוף השבוע. “יש לי חלון של שעה בין ישיבות ביום חמישי הקרוב, בשעה שלוש. אם תוכל להגיע בזמן הזה אוכל להתפנות עבורך. אבל שוב, בארבע אני כבר נכנס לסדרת פגישות נוספת“.

“מאה אחוז“, השיב קהלני, “אני אגיע ביום חמישי בשעה שלוש. תודה רבה לך, יום טוב“.

קהלני בדיוק הניח את שפופרת הטלפון, כשנקישה נשמעה מכיוון דלת המשרד.

“נו? חדשות טובות?“ דוריס נכנסה לחדר כשבידה כוס אייס קפה. “לא מצאתי שמפניה, אז חשבתי שאולי תרצה את זה במקום“. היא הניחה את הכוס על השולחן והתיישבה מולו. “אז? אנחנו רשמית משרד עורכי דין? עם תיקים ולקוחות?“ שאלה דוריס בחיוך.

“נראה לי שיש לנו לקוח, דוריס“, ענה קהלני בהרהור, “אני עוד צריך להתייעץ עם עמיתים, אבל ייתכן שכן“.

דוריס הביטה בו מבולבלת. “זה מקרה די מוזר“, שיתף אותה, “אני לא בטוח שיש פה אפשרות לייצוג משפטי, אבל אני רוצה להתייעץ עם מומחה בנושא. מה שכן, בהנחה שמקרה שכזה אכן תקף מבחינה משפטית, זה הולך להיות משפט מאוד מעניין!“ חייך.

משראה שדוריס עדיין לא מבינה את פשר דבריו, הוסיף “אל תדאגי, ברגע שהדברים יתבהרו לי, אעדכן אותך בכל הפרטים. תודה על הקפה, זה בא בדיוק בזמן. כשהטכנאים של האינטרנט יגיעו, תסבירי להם בבקשה בדיוק איזה סוג של מערכת מחשבים יש לנו ותלווי אותם לחדר התקשורת. את יודעת על מה אני מדבר, נכון?“

“אם מישהו פה במשרד מבין במחשבים ואינטרנט זו אני“, שלחה אליו דוריס קריצה. “אל תדאג, אני אוודא שהכל יסודר כמו שצריך“.

“אין כמוך“, חייך לעברה קהלני.