כותב את עצמי לדעת

מבוא

באחת המשמרות שעשיתי כמלווה בבית המאזן של סוטריה בירושלים, הגיע בחור צעיר, יפה ומלא כריזמה, יחד עם בני משפחתו המותשים, וכולם נעמדו בסמטה החשוכה מחוץ לבית. הבחור היה בעיצומו של מה שניתן לכנות "התקף פסיכוטי", ורמת האנרגיה שלו הייתה בשמיים. בני המשפחה המיואשים רצו שהוא ייכנס לבית שלנו, כיוון שבבית שלהם הוא אינו יכול להישאר. האפשרות האיומה האחרת הייתה אשפוז כפוי במחלקה סגורה. הבחור התחיל שוב להתלבט, כלומר לצעוק עליהם שהוא לא רוצה בכלל עזרה, ואני יצאתי אליו לסמטה, נועל מאחוריי את שאר הדיירים שכבר נכנסו לשגרת הלילה שלהם. התקרבתי אליו לאט מבלי להוריד ממנו את המבט. אני מחייך אליו ובתוכי התרגשות הולכת וגואה, כאילו הלב הסוער שלו והלב הרגוע שלי מתחילים להסתנכרן, לפעום יחד. ככל שההתרגשות שלי גוברת, כך הוא מתרכז בי יותר. הוא קורא לי ביז'ו — וכך אקרא לו בחזרה. אני נושם כדי להירגע ולהרגיע. אחרי עוד כמה מילים לא ממש ברורות בינינו, אני מתקרב מספיק ונוצר חיבוק, שיוביל אותנו אל תוך הבית.

בתוך הבית הירושלמי הקסום שבו נוצרה חלופת האשפוז הראשונה בישראל, ביז'ו ומשפחתו מתחילים להתמקם. אני רואה את המשפחה שלו ומבין מה עבר על המשפחה שלי כמה שנים קודם לכן. אני קולט אותו ורואה את עצמי. ביז'ו המציא לי שמות רבים במהלך השהות שלו בסוטריה, אבל את הכינוי שיהפוך הכי חשוב עבורו — נתתי לעצמי. באותו הלילה, אחרי שכל שאר הדיירים הלכו לישון, נשארתי איתו. הוא היה התגלמות הערנות. בשלב מסוים, סיפר לי שהסכים לעלות עם משפחתו לירושלים, לא כדי להיות סגור כאן, אלא כיוון שהוא יודע שהוא צריך להחליף את ביבי, כי הוא בעצם מונה להיות ראש ממשלה. לא הרבה אחרי, הוא כבר צרח ליד שער הכניסה וניסה לטלטל אותו בכדי לצאת. קראתי לו אליי בטון הכי סמכותי שיכולתי לגייס והסברתי לו שהוא יהיה ראש הממשלה, אבל אני קודם. הסברתי לו שכרגע אני צריך שהוא יעזור לי לעשות כמה כישופים, ושאני אלמד אותו איך לרכז אנרגיה וגם מתי צריך לאכול או לישון. באותו לילה, הפנטזיה העתיקה של להיות ראש ממשלה קיבלה איזו ממשות מוזרה. מאותו לילה, הפכתי למלווה האישי שלו: ליוויתי אותו ואת משפחתו בזמן ששהה אצלנו, דאגתי לו בזמן שברח מאיתנו, ושבתי להיות איתו כשחזר. דרך ביז'ו למדתי עוד על המצב שהייתי בו פעם, והבנתי איך בחור מוצלח כמוהו יכול לאבד את הערך העצמי הגבוה שפעם היה לו בגלל איך שמסתכלים עליו אחרים.

כמה חודשים לאחר שיצא מסוטריה, ביז'ו התאבד. הוא לא יכול היה לשאת את הפער הזה בין סיום תואר שני בהצטיינות לבין הסטיגמה החברתית על "משוגעים"; בין הכריזמה הכובשת שהייתה לו לבין שלולית הצער שהטביעה אותו; בין עולם האמת שמתגלה בפסיכוזה לבין העולם האמיתי. ביז'ו לא ידע כיצד לספר לעצמו ולאחרים את הסיפור שלו בצורה אחרת, איך להפוך את השיגעון ליתרון. הוא קיבל כדורים שלא עזרו לו ולא קיבל את הליווי האנושי שהיה זקוק לו.

הסיפור הזה מוקדש לו, למשפחתו ולאלפי משפחות אחרות שחוות את השבר הזה. לא כולם מצליחים להתאושש מהשבר הגדול של התפרקות נפשית, ורבים יותר אפילו לא מצליחים להישבר בכדי לצמוח. ספר זה מבקש להראות דווקא את הגדוּלה שיש בלהישבר, וכמה ארוכה הדרך לאסוף את השברים ולבנות מהם משהו חדש.

הסיפור האישי שלי נגמר אחרת. במקום לאבד את עצמי לדעת, כתבתי. במקום לתת לחֶברה לספר עליי סיפור, אני מספר את הסיפור שלי בעצמי. במקום לקבל את הערך שלי מבחוץ, אני יוצר אותו מבפנים. במקום לקבל את המציאות שבה גדלתי, מצאתי מציאות אחרת וגיליתי שהכול בעצם הפוך: הנורמלי הוא השיגעון האמיתי והשיגעון הוא קול השפיות.

הספר הזה מורכב משלושה חלקים: החלק הראשון מתאר את סיפור החיים הרגיל שלי — המשפחה שבה גדלתי, החוויות שלי מהצבא וכל אותן השנים שבהן הייתי כלוא בעיקר בתוך הראש והתעלמתי מהלב. החלק השני מספר על ההתעוררות וההתפרקות שעברתי. ההארה שהפכה לאשפוז, הדיכאון שאחרי והפוסט־טראומה שרק חיכתה להתפרץ לי מהלב. החלק השלישי מספר על הריפוי והשינוי שעברתי ועל התיקון שעוד נדרש לעשות אצלי, בעולם הטיפול ובחברה בכלל. בחלק מהפרקים משולבים קטעי יומן שכתבתי בתקופות המתוארות. בין פרק לפרק משולבים קטעים אחרים, שאפשר לקרוא להם תִקשורים. אתם יכולים לכנות אותם בשם אחר ויכולים גם לדלג עליהם.

בספר אני יוצא מכל הארונות שבהם חייתי עד לא מזמן. הארון הנפשי והרגשי הוא הראשון, החשוף ביותר והחשוב מכולם. רובנו מסתובבים עם הארון הזה נעול ושמור, כשעצם השמירה עליו סגור רק מגדילה את הקושי. הבושה וההסתרה שיש סביב אתגרים נפשיים הן מיותרות ומזיקות, וכולי תקווה שסיפורים כמו שלי ישרתו את המטרה של שינוי השיח החברתי. ארון נוסף שאני יוצא ממנו הוא הארון הפסיכדלי. זה ארון שמתחיל לראות עוד ועוד אור לאחרונה. ההבנה שחומרים מרחיבי תודעה הם חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה, היא הבנה שעוד חדשה לרובנו, אבל היא כבר תופסת יותר ויותר מקום. הארון האחרון שממנו אני יוצא הוא הארון הרוחני. במעגלים מסוימים הרגשתי לעיתים קרובות צורך להסתיר את האמונות ואת היכולות שלי, או אפילו את מידת העניין והחשיבות שאני מייחס לדברים שלא נראים לעין. יש שיגידו שהקשר שאני עושה בין שיגעון למיסטיקה, לא משרת את הטענות שלי בנוגע לאתגרי הנפש. אני סבור שזה בדיוק חלק מהשיגעון של העולם הנורמלי, שרובו עסוק בעיקר בחומר.

מוזמנים להיכנס לי לתוך הלב, לקרוא, להתרגש ואף להתנגד. מוזמנים להשתגע.

לידה

ההזיה הגדולה התחילה ברחוב גלר בכפר סבא, בינואר 1982. גוף קטן נולד לאוויר העולם ושאף ממנו כדי לצרוח. הגוף הקטן קיבל שם וצורה, ואת שאר הדברים המוסכמים על כולם. יש תינוק בעולם.

גם אני הייתי שם, מתחיל את החיבור הלא־סביר לסבל האנושי. התחלתי את המסע הנוכחי בלב פתוח ובתודעה שקטה. לב שנבעו ממנו שמחה אדירה ומעט פחדים שרק ילכו ויתגברו, לב מלא אהבה שעוד אינה יודעת איך להתבטא, הזקוק באופן הישרדותי להיות נאהב; תודעה נקייה ממילים שעוד לא נרכשו, זכּה מכל נורמה חברתית ומשוחררת מדפוסי מחשבה שעוברים בתורשה משפחתית וסביבתית. השקט שהיה אני צפה בגוף הקטן גדל, חווה את הרצונות הראשוניים, את חוסר הסיפוק, את יצר ההישרדות ואת ההזדהות ההולכת ומעמיקה עם החיה האנושית.

בשלב מוקדם זה, עדיין אין פרשן שיושב בתוך הראש ומתמלל את המתרחש. הרגשות נחווים בעוצמה ותחושות הגוף מניעות רכבת הרים של התנהגויות קיצוניות. התינוק מתחיל לייצר אינטראקציה עם סביבתו הקרובה ומעורר התרגשות גדולה בכל מפגש. הלב הפתוח שלו מצליח לסדוק את שריון הלבבות הפצועים שמטפלים בו, והחיבור הטהור הזה נחווה כאהבה חזקה, שתקשור בין נפשו לנפשותיהם לכל המשך ימיהם על פני האדמה. המצב התודעתי הבתולי שבו הוא נמצא, מעניק רוגע עמוק, שמכיר כל מי שהניח תינוק בן יומו על חזהו.

הגוף הקטן נקלט בבית משפחתו הארצית ומתחיל לספוג את המתרחש סביבו במעגלים הולכים ומתרחבים. המשפחה הגרעינית והלך הרוח הסביבתי מתחילים לחלחל אל תודעתו ולזמן את החוויות שיעצבו את המשך התפתחותו.

כאיש חינוך שמעתי לא פעם את הטענה, כי החינוך האמיתי מתחיל שלושים שנה לפני שתינוק נולד, ושבעצם צריך לחנך את ההורים כדי להשפיע בצורה עמוקה על דור ההמשך. באשר אליי, שלושים שנה לפני שנולדתי, נפטרה רות, הסבתא שמעולם לא הכרתי, לאחר מחלה ממושכת. הסבא שזכיתי להכיר מסר את אימי לסבתה (אימו), עד שימצא אישה שתוכל להתמודד עם פעוטה, שכן גברים בזמנו כלל לא היו ערים לאפשרות של גידול ילדים בעצמם.

כעבור כשנתיים הוחזרה אימי לבית אביה, ומצאה שם אם חורגת נוקשה. הנוקשות ההורית הייתה נפוצה באותם הימים, וקשה לדמיין כמה רחוקה ההורות הרכה של ימינו מאותם זמנים שבהם צעקות נשמעו תדיר מחצרות הבתים ומכות נחוו על בסיס קבוע. דור שלם שלא ידע כיצד לגדל ילדים, גידל ילדים שלא למדו להיות הורים. בסופו של דבר, עברה אימי אל בית סבתה והמשיכה את המעבר המוקדם שהתרחש אצלה מילדה לנערה ולאישה, ספוגת חרדה ועטופת שריון.

הדפוס הבסיסי ביותר שרכשה אימי, יחד עם מרבית בני דורה שגדלו בצל הטראומה הקולקטיבית של אמצע המאה שעברה, היה של הדחקה רגשית המשולבת בהצגת חוסן נפשי כלפי חוץ. כילידת 1948, היה כמעט בלתי־אפשרי להימנע מתפיסת עולם הישרדותית שהונחה על תשתית ארוכה של סבל אנושי ולאומי. הטלטול האישי בין בתים ללא ביטחון ראשוני הגיע בדיוק בזמן שבו הנפש הלאומית ניסתה לבסס את קיומה החומרי. האמא הביולוגית והמורשת הלאומית שמהן ינקתי התעצבו בשנים גורליות, ללא בית, ללא הגנה ומתוך תחושה ש"אין על מי לסמוך" שהובילה להסתגרות בפני זרים.

שנה לפני לידתה של אימי ושנתיים אחרי סיום המלחמה הגדולה, נולד אבי על אדמת אירופה המגואלת בדם. הוריו שרדו את התקופה החשוכה ההיא בזכות זהות בדויה שהתאפשרה בשל מראם החיצוני, שכל חריף, אינסטינקטים חייתיים ויכולת בסיסית חזקה להסוות את עולמם הפנימי כלפי חוץ. במקום עבודתם למשל הם נאלצו להרים כוסית לכבוד הצלחותיה הצבאיות של גרמניה, בעוד בני משפחתם מסתתרים בבונקר בחווה מרוחקת שאליה העבירו את משכורתם. הקשר בין העמדת פנים ותפקוד לבין הישרדות הצטרף לחשיבות הכסף לחיים עצמם ונצרב היטב בתודעה המשפחתית.

אבי עלה לארץ עם שוך קרבות מלחמת העצמאות ונשאב כולו לדמות הצבר שהתהוותה בשנותיה המכוננות של המדינה. באחת הפעמים הבודדות שדיברו הוריו על חוויות השואה, שאל אבי בתמימות של ילד: "למה לא נתתם להם סטירה?" ובכך עורר או אולי שימר את הבושה והשתיקה שאפיינו רבים מהניצולים. מהמעברה בפאתי חיפה התקדמו הוריו עד למרכז הכרמל, ועלו בסולם המעמדי בארץ בזכות אותם כישורים שאפשרו את זהותם הבדויה בזמן המלחמה. לדבר על הטראומות לא הייתה אפשרות באותם ימי הדחקה קולקטיביים. התגובה הכללית, כמו גם המשפחתית, הייתה להפוך את אנרגיית הכאב לאנרגיה של עשייה. סבתי התקדמה והפכה למנהלת בית ספר דתי לבנות ובמקביל ניהלה את הבית ביד רמה.

מהבית הקטן והנוקשה עבר אבי בנעוריו לפנימייה דתית־לאומית, ואל ציפיות ההורים הצטרפו הציפיות החברתיות — להצליח בלימודי הקודש והחול, להיות מוכן לשירות הקרבי ולמצוא חן בעיני המין הנשי. את השירים שכתב השאיר במגירה ויצא לכבוש את העולם. את שירותו הצבאי התחיל בחיל השריון, ובמהרה הפך למפקד ולקצין. עוד כשהיה בשירות הסדיר, התפרצה הפסיכוזה הלאומית בהתקף מאניה שנמשך שישה ימים והפך את ישראל למעצמה אזורית בלתי־מעורערת. קציני השריון הועלו לדרגת אלים מקומיים והגאווה הלאומית הלכה וגאתה.

מצויד בביטחון פורץ גבולות, פגש אבי את אימי, שהוקסמה כהרף עין. בזמן שהוא דהר במרכבות הברזל, הספיקה היא לשרת במשטרת ישראל. כאחת השוטרות היפות בכוח, נשלחה לייצג את ישראל ביפן ואף התנוססה לרגע על שער מגזין "לאישה". מאז פגישתם ועד היום שלובים הוריי זה בזה, כרוכים באהבה ופחד, בתשוקה וכאב, בהתמסרות ונוקשות.

את הטראומות שעברו עליהם — עברו יחד. באחד מביקוריה של אימי במוצב שעליו פיקד אבי בתעלת סואץ בזמן מלחמת ההתשה, נקלעו שניהם להפגזה מצרית כבדה, ואימי נדחפה לבונקר קטן, ממש כמו משפחתו בשואה, במין אירוניה שרק החיים יכולים לספק. לקראת השחרור מהשירות, הלכו יחד לבחון את האוניברסיטה בירושלים, וניצלו בנס מהפיגוע שבדיוק התרחש בקפטריה. אירועים כמו אלה נראו נורמליים בחברה הישראלית הצעירה, והדעת הציבורית לא העזה לבטא את הצורך בטיפול בנפגעים בנפש, שהרי אם כך — היה ודאי צריך לטפל בכל האוכלוסייה, כפי שמטפלים בהתפרצות של מגפה.

לאחר אירועים אלו, הגיעה לעולם אחותי הבכורה, יונקת את הפחדים הקולקטיביים ואת הנוקשות הפנימית ששררה בבית. גם את יכולת ההתמרה הנפוצה מפחד לחוסן ירשה מהוריי, יחד עם חשיבות ההסתמכות על עצמך בלבד שעברה מהדור הקודם. למנהיגת דור הילדים לא היו נקודות ייחוס משפחתיות מהדור שלה, וכתוצאה מכך השפעת הדורות הקודמים עליה הייתה עמוקה במיוחד. יחד עם זאת, בבגרותה התאפשר לה להתפכח ולעשות את הטרנספורמציה העֵרה.

בשלב זה, היו המדינה והמשפחה בשלות לעבור מגלי המאניה אל תהומות הדפרסיה. הקולקטיב חווה ניסיון אובדני, שהפתיע את כולם בשיאו של היום הקדוש בחורף 1973 והיווה נקודת שבר משמעותית, שרק חיזקה את הצורך הלאומי בביטחון. אבי נתלש מהחיים האזרחיים ומצא עצמו דוהר בטנק במדבר סיני, עד ששבוע לאחר שפרצה המלחמה שוגר לעברו פגז שעצר את דהירתו. הפגז המצרי פצע את כל חברי הצוות בטנק והעיף את קצין המילואים מצריח הפיקוד אל החול החם שיספוג את דמו ומעיו השפוכים.

הישרדות מעל הכול — זה היה המסר שהופנם באותם ימי התאוששות. הגוף הפיזי, מפויח כולו, הגיע, לאחר אשפוז ממושך, לבית ההבראה בנתניה, בעוד חלקי אישיותו נותרו פזורים לאורך מסלול הפינוי. את הנסיעה מבית ההבראה אל הבית לא תשכח אימי לעולם. ההבנה שהגבר הפצוע הזה, שנאנח מכל מהמורה בכביש, הוא באחריותה הבלעדית, יחד עם גידול הבת ועול הפרנסה, חִלחלה לתודעתה. בינתיים נטרפה דעתו של אבי מהפער הבלתי־נתפס בין החיים שממשיכים מבעד לשמשת המכונית לבין עולמו שהתהפך עליו. עצב, תסכול וחוסר אונים כנראה רחשו בתוכו, אבל כלפי חוץ, הרגש הלגיטימי היחיד שגֶבר יכול היה להביע אז היה עצבנות.

לא נותר להם אלא להדחיק. נוסף לשריון הרגשי שצימחו כבר בנערותם, שכבת מגן נוספת התנחלה בליבם הרך של הוריי. התפקוד הופך לחזות הכול. הצורך בהמשכיות החיים הופך לחיוני, כאילו אם יצליחו לייצר עוד צאצאים אז יוכלו להתעלם מהעבר. בחורף 1974 אחותי השנייה מצטרפת לעולם, יחד עם דור שלם של ילדי מלחמה שהביאו מזור לפצעי הלב של הוריהם. התודעה הלאומית השבורה מתחילה להטיל ספק בעצמה, ממשלות מתחלפות וריקנות פוסט־משברית מניעה תהליכים שונים של חיפוש עצמי קולקטיבי. אם לאחותי הבכורה היו שנתיים ראשונות של חסד, שבהן יכלה לספוג גם את הביטחון שנטעו בה הוריי, הרי שאחותי השנייה כבר גדלה לתוך הפצע הלא־מדובר. כלפי חוץ הבית מתפקד וההצלחה החומרית אף תתעצם, אבל בפנים התהומות כבר נפערים. העמידה מול המוות הפיזי של אבי וההתפרקות שחזתה בה אימי הן חוויות שנצרבו היטב. כל אותן תחושות שלא הורגשו ומחשבות שלא נאמרו, השפיעו על הלב החדש שהצטרף למשפחה. מתחים סמויים וגלויים ימשיכו ללוות את יחסיה של אחותי השנייה עם ההורים ואף לגלוש הלאה אל תוך חייה הבוגרים, עד שאור המודעות יפציע גם אצלה והשברים יתאספו ויבנו אותה מחדש.

השנים הבאות של משפחתי, בדומה למהלך שעבר על העולם, היו מורכבות מהמעבר מעידן האידיאולוגיה לעידן החומרנות. החלומות הפוליטיים של אבי, שהתבטאו בהיצמדות לממסד הביטחוני, התגלמו בעבודה במוסד. מהחינוך הדתי־לאומי שקיבל, נשאר החלק הלאומי, ואת שנות שירותו הצבאי המשיך בארגון הביון, כשהוא משלב את שמירת הסודות האישיים בחשאיות המתבקשת מעבודתו. יחד עם המעבר מהבית הדתי שבו גדל אל העולם החילוני, זנח אבי גם את תחושת השליחות הציבורית ופנה לעשות לביתו. העסק המשפחתי שהקימו הוריי היה סוכנות ביטוח — תעשייה שממירה את הפחדים לתשלום חודשי קבוע. היכולות והאנרגיות שלהם הושקעו בבניית עסק גדול שיספק את הביטחון המגיע מעצמאות ושגשוג כלכלי.

התודעה הסביבתית שאליה עתידים אחי ואני להצטרף היא שהתעשרות שווה הצלחה. ערך העבודה הצליח לשמר את כוחו גם לאחר התפרקות האידיאולוגיה הסוציאליסטית, אך הגמול על עבודה קשה תורגם לצבירת רכוש פרטי, ללא קשר לחזון חברתי כזה או אחר. בקיץ 1980 נולד אחי הגדול במזל אריה וספג במלכותיות את החיבה לחומר יחד עם הדאגות הנלוות למלאכת שימור ההון. שנים לאחר מכן הוא יצליח למוסס את הדואליות בין התפתחות רוחנית להתבססות חומרית, ולתעל את כישוריו התעסוקתיים להכנסת רף מוסרי גבוה לתחומי עיסוק שונים. כזכר הראשון בדור הילדים, הוצמדו אליו הציפיות המגדריות המקובלות והנוקשות שבהן חונך, וקיבלו גם ממד פיזי, כמקובל באותם הימים. בדיוק שנה וחצי לאחר לידתו, הצטרפתי גם אני למשפחה והיחסים בינינו עיצבו את מהלך ילדותנו המשותפת.

הלב העדין של אחי היה מהראשונים שפגשו בתינוק שהתווסף לממלכתו, והוא געש באהבתו אל היצור החדש. כיוון ש"פלשתי" לממלכה שהייתה שלו, הגיב אחי בפלישה נגדית, ומשך לי באוזניים עוד כשהייתי בעריסה. החשש ההורי מקנאת אחים החל לתת את אותותיו, והאהבה בינינו תורגמה לעיתים קרובות למכות ולריבים שהלכו והחריפו עם השנים. עוד בשנים הרכות של שנינו, הפכו המכות חזקות יותר ויותר, ובשלב זה נדמה היה שיש צד חזק וצד חלש, לפחות במובן הפיזי. אך את ההתנגשויות האמיתיות ערך אחי עם ההורים, שהגיבו על הריבים בינינו בהאשמת הצד החזק. אחרי ריבים סוערים יותר בינינו, עונשו היה כפול: סטירות מההורים וטיפול בשתיקה ממני. גיל ההתבגרות שלו, שכלל הרבה עימותים עם ההורים ועם המערכת החינוכית, היה תוצאה ישירה של אותן שנים רכות. אך באורח נס, הלב הגדול שלו לא נסגר בפני העולם והוא אִפשר לעצמו להיות רגיש גם בבגרותו כבן חם להורינו וכאב אוהב לילדיו.

לראות את אחי מקבל מכות מההורים ייצר אצלי שני ערוצים של רגשות יסודיים: האחד הוא חוסר ביטחון קיומי, שהרי אם הוא מקבל מכות אז גם אני עלול, לכן עליי להיות ילד טוב כדי להימנע מהן; השני הוא של אשמה, כי הרי המכות היו לרוב אחרי ריב בינינו, ובדרך כלל אחרי שבעצמי הלכתי לבקש את התערבות ההורים. בשלב מסוים הפסקתי לבקש את עזרת ההורים ורק החרפתי את המאבק מולו כדי שלא אזדקק לעזרתם. לקח לי כמה שנים להיעשות חזק ממנו פיזית, ומה שנותר לי עד אז היה להשתמש ברוחי — להיות "משוגע" יותר במלחמתי לתקוף בדרך לא פיזית ולהכאיב לו רגשית.

הורינו, שלא למדו להיות הורים, שגדלו בבתים מלאי טראומות ונוקשות, הצליחו בדרך נס לייסד בית חם ואוהב שאִפשר לכל אחד מאיתנו לצמוח ולפרוח בדרכו. אמא, שגדלה ללא אמא, לימדה את עצמה להיות מעיין שופע של אהבה והעניקה לנו כל מה שלא הוענק לה. אבא, שגדל בסטנדרטים מחמירים והיררכיה ברורה, נתן לנו את החופש לבחור את דרכנו. חוסר האונים שלהם מול אתגרי החיים לא היה משהו שאפשר להבין אותו כילד. גם איבוד העשתונות שהתרחש מדי פעם והפך לענישה כזו או אחרת נתפס אז כַּדבר הנכון לעשות.

ההכרה בחוסר המושלמות של ההורים הגיעה בשלב מבוגר יותר, מלווה בתחילתה במרד נעורים ובתסכול, שהתחלפו בהמשך החיים בחמלה ובהכרת תודה על הדרך שהם כן הצליחו לעשות ועל כל הטעויות שהם לא עשו. למזלי, לאחר ההתאוששות מהמשבר שהגיע בשנות השלושים שלי, ההורים שלי היו נוכחים שוב ויכולנו לצמוח יחד. הם היו מאחוריי כשהייתי צריך גב ומשענת, והיו לצידי כשתמכו בדרך שבה אני הולך. המשפחה הגרעינית שלנו תמיד הייתה מגובשת ומלוכדת אל מול העולם. גם הקשיים שחווינו בתוך אותה יחידת חיים בסיסית לא ניפצו מעולם את הידיעה הברורה שאת מסע החיים הזה אנחנו משלימים יחד. האיים של חוסר הביטחון, של החרדות ושל ההסתגרות, לא ניהלו את חיינו בשום שלב, יותר מכך, הם היוו את החומרים הדרושים להתפתחות הגדולה יותר שתתרחש עם השנים. משפחת המוצא שלי הייתה ועודנה מקור בלתי־נדלה של תמיכה, ונדמה כי תהליכי הריפוי שכל אחד מאיתנו מסוגל לעבור, משרתים את כולנו בדרך כלשהי. גם כלפי חוץ, נראה שתמיד נתפסנו כמשפחה מוצלחת. הפנמנו כל כך טוב את הפעולה הבסיסית של לתלות את הכביסה המלוכלכת בפנים — עד שגם את כתמי הבוץ של כל אחד עם עצמו השארנו מסוגרים שנים רבות, עד שהעלו עובש.

עד היותי בן שבע, שאב העסק המשפחתי את מרבית זמנם של הוריי. בבית הייתה איתנו מטפלת מסורה, שמעבר לתפקוד הטכני גם הרעיפה עלינו המון חום ואהבה. בשנים האלו עוד נשאתי עיניי להוריי בהערצה, אך עם סמכות היה לי קשה כבר אז. את סמכותה של המטפלת יכולתי לעקוף בפנייה להורים, ואת הסמכות של ההורים שחקתי אט אט עד לשבירתה. העצמאות הייתה חשובה לי יותר מכול, ואחרי שלושה ילדים, כוח העמידה של הוריי כבר נחלש. מצד אחד, המבוגרים האחראיים היו רחוקים וחזקים; מצד שני, היעדרם הפך אותי לאחראי על עצמי. התנגדות אחת שזכורה לי מהגיל הזה הייתה כשרציתי לקנות סקייטבורד והוריי סירבו. במשך מספר ימים לא הוצאתי אף מילה מלבד "סקייטבורד", עד שהם נשברו ואישרו לי ללכת לקנות אותו.

כשהייתי בן שבע, העסק המשפחתי פשט את הרגל. בבת אחת, הופעל מצב הישרדותי והמתחים הקדמוניים חזרו למשול. המתחים שהציפו את הוריי לא הוסברו לבנים הקטנים, והאחות הגדולה הייתה זו שהסבירה לי שמעכשיו אסור לי לבקש מההורים דברים שעולים כסף. הבית המרווח שבו גדלתי עבר לבעלות הנושים, אך נותרנו לגור בו, וכשעברנו ממנו לאחר תקופה היה זה לבית מרווח באותה מידה, אך מושכר. השילוב של החוסר הגשמי עם החסכים שאיתם גדלו הוריי, הפך את הרצון הזה בבית ל"שריטה" שעברה גם אל הדור שלנו. מבחינה חומרית, אחיי ואני לא באמת סבלנו מפשיטת הרגל. הבית המשיך להתקיים כסדרו, אך נאלצנו להיפרד מהמטפלת שהייתה כבת משפחה. חוסר הביטחון שהרגישו ההורים התבטא במתח שקט אך חריף, והנטייה לתגובות עצבניות הייתה שכיחה יותר. ועדיין, הדפוס העיקרי נותר: להסתיר את הרגשות בפנים, לתפקד ולהמשיך קדימה. ההורים חזרו לעבוד, ואבי המשיך עוד שנים ארוכות בעסקי הביטוח עד שהוחזרו כל החובות ונרכש שוב בית. רק אז הרשה לעצמו להתמסר לאהבתו לאמנות והרצאות.

הרקע המשפחתי והשנים הראשונות של עיצוב הנפש הם קריטיים להתפתחות דפוסי המחשבה וההתנהגות שיש לכל אדם, ולכן הם עולים בתחילת כל טיפול פסיכותרפויטי שעברתי בשנים האחרונות, אך הרקע התרבותי שעיצב את תבניות החשיבה ואת ההתנהגות שלי היה משמעותי לא פחות. ההדחקה הרגשית שעליה התחנכתי שלחה אותי לשנים של עיסוק יתר באידיאולוגיה פוליטית לצד שאיפות מובנות להצלחה, כפי שהחברה שבה גדלתי תפסה אותה. מהבית ספגתי משמעת עצמית, שעתידה להשפיע גם על החיפוש הרוחני שלי, ושאפשרה לי התמדה בתרגול הנוקשה שבחרתי. יחד איתה הגיעה נוקשות פנימית שדחפה אותי קדימה, אך גם הסיטה את מרכז הכובד שלי אל השכל, על חשבון ההתבוננות ברגשות הגועשים עמוק בתוכי. השחרור המלא מהעצמי התאפשר רק כאשר הקדשתי את מלוא הרצינות לעולם הרגשי, והסכמתי להרגיש את כל אותן חוויות מודחקות במלוא עוצמתן.

כבר בשנות בית הספר היסודי, התגלה פער בין היכולות השכליות הגבוהות שלי לבין הביצועים הלימודיים. אמנם היו לי ציונים לא רעים, אך המשפט שחזר על עצמו בשיחות ההורים מדי שנה היה: "יש לו פוטנציאל לא ממומש". מבחינה חברתית הייתי מקובל ובשלב די מוקדם העניין שלי במין הנשי העסיק אותי יותר מכל עניין אחר. חֲברה בשלב זה הייתה יותר סמל סטטוס מאשר מערכת יחסים, ולא ממש ידעתי מה אמורים לעשות מרגע שכבר יש חברה, לכן התעסקתי בעיקר בלרדוף אחרי בנות. העניין בעולם הנשי החל להתרחב כאשר הגעתי לתנועת הנוער העובד והלומד. הדרך שלי "להצליח" בעולם הגברי הייתה באמצעות כיבוש עולם הנשים. התאווה ההורמונלית של נער מתבגר היוותה מנוע חזק, וההבנה כי כך גם אקבל הערכה מגברים אחרים רק העצימה את החתירה המתמדת למגע.

בכיתה ח' הייתה זו הפעם הראשונה שממש "התקדמתי" במגעים עם המין הנשי. עד אז אמנם היו לי חברות, אבל פסגת האינטימיות הייתה לרקוד סלואו צמוד במסיבות כיתה. בטיול השנתי של חטיבת הביניים סוף סוף יצרתי קשר עם ילדה מהשכבה, שהייתה נחשבת לליברלית, או פשוט בוגרת לגילה. אני זוכר שהשיחה איתה הייתה לי נחמדה בצורה מפתיעה, מעניינת, רכה ופתוחה. עדיין, כל מה שרציתי באותם רגעים היה להגיע עם הידיים שלי לאן שרק אפשר... הטעות שסיימה את אותו ניצוץ של קשר הייתה שנתתי לשאר הבנים לתחקר אותי כשחזרתי לחדר באותו טיול וסיפרתי שהיינו ביחד. אמנם לא עניתי על שאלות ממש מפורשות, אבל חייכתי בזחיחות מספקת כדי שהם יבינו שהשגתי אותם. יום למחרת, ישבתי לאכול בנחל שבו טיילנו. לפתע החלה התדרדרות אבנים מלמעלה ואבן אחת גדולה פגעה לי ליד העין. פוניתי לבית חולים ונשארתי חודש בבית, עם עין אחת עצומה מרוב שטפי דם. מאז לא דיברתי יותר על דברים שביני לבינה.

מבחינה פוליטית, נטו הוריי לימין המתון. הפוליטיקה הייתה תמיד נושא פופולרי בשיחותיי עם אבי. למעשה, אחת הפעמים היחידות שראיתי את אבי מזיל דמעה הייתה בגיל עשר, כשהוא בא להעיר אותי עם הידיעה על מותו של מנחם בגין. בשלב זה של חיי הזדהיתי עם הימין, נתמך בטענות ילדותיות בדבר הצורך בביטחון, שהתיישבו על פחדים קמאיים לצד שנאה ארסית לכל מי ששונה מאיתנו ובראשם הערבים. בגיל עשר, במערכת הבחירות הראשונה שבה הייתי פעיל, תמכתי במפלגת "מולדת" וברעיון הטרנספר שהיא הציעה. חשבתי שאם אנחנו שונאים את הערבים, אז הפתרון הוא פשוט להעיף אותם מפה. שנה לאחר מכן, התקיימו בחירות לרשויות המקומיות, ויחד עם חבר הלכנו לעבוד בחלוקת פליירים של הליכוד. כפר סבא תמיד נשלטה בידי מפלגת העבודה, ואלו היו הבחירות האחרונות שהיא ניצחה שוב, ואני והליכוד הפסדנו.

השנים הראשונות בתנועת הנוער העובד והלומד עוררו אצלי התנגדויות לתפיסות שהיו חדשות לי, אבל הן הלכו ופחתו. עדיין שימרתי איזו עמדה מתבדלת ביני לבין ערכי התנועה. התווכחתי והתווכחתי מצידה האחד של המפה הפוליטית, אבל בפועל נשביתי בטיעונים של הצד השני. נקודת המפנה המשמעותית חלה אצלי בתחילת כיתה ט', כאשר השכבה הבוגרת יצאה לשבת בלונה פארק, שבסיומה המשיכו לעצרת תמיכה בתהליך השלום. יצר המרדנות שלי רגז על השילוב בין פעילות תמימה לפעילות פוליטית ולא הצטרפתי לאותו היום, רק כדי להתחרט על זה אחר כך. במקום זה, ביליתי את הערב בצפייה בטלוויזיה כאשר נורו שלושה כדורים אל גבה הרך של הדמוקרטיה הישראלית.

רצח רבין טלטל אותי בצורה כל כך חזקה, שאת השפעתו אני מסוגל לראות עד היום. אמנם הבהלה הייתה הראשונה להופיע, אך העצב הגדול הוא זה שהפך את האירוע לצורב תודעה. הוריי לא היו בבית בזמן האירוע, אימי חזרה מאוחר יותר באותו הערב והזמינה את כולנו לישון איתה בחדר. אבי הגיע רק יומיים לאחר מכן מחו"ל וסיפר שגם הוא בכה. אולי בפעם הראשונה בחיי הקצרים היה לגיטימי להביע רגש בפומבי והפקק השתחרר לרגע, ליום אחד שבו הלכתי לבית ספר בעיניים דומעות ולא הייתי צריך להחניק את הדמעות. ביום שלאחריו הסתגרתי בחדר, אולי כי הבנתי שהחוויה שלי לא ממש תואמת את החוויה של שאר הילדים. ביום השלישי חזרנו לתנועה, והמחויבות שלי לפעילות פוליטית נחקקה כתשובה האולטימטיבית לסערת הרגשות האישית והלאומית.

המטען הקולקטיבי היהודי בנוגע למשיח שיבוא ויגאל את כולנו; הדחף המוטמע להישרדות שהפך עם אלפי שנות ההיסטוריה האנושית לשאיפה בלתי־הגיונית לכוח; הצורך העמוק והראשוני כל כך להיות נאהב; החלומות מבית אבא והחשק העז לשמח את אמא; הרצון המודחק להצליח כמה שרק אפשר — כל אלו היוו רקע להחלטתי בשנות התיכון בנוגע למה אני רוצה להיות כשאגדל: ראש הממשלה. זרע הפורענות נטמן בתודעתי וימשיך לנבוט ולצמוח שם ימים ארוכים, מעצב כל מחשבה ופעולה שעוד אעשה.

השבר שהחל ברצח רבין הפך לקרע של ממש לאחר בחירות 1996, כשהבנתי שיכול להיות שהמערכת ואני הולכים להיפרד, שבעצם התרבות שרק התחלתי להשתייך אליה הופכת פתאום לתרבות הנגד. ההזדהות שלי עם ערכי התנועה הלכה והתחזקה, במחול מוזר של התנגדויות לימין ובמיוחד לימין הדתי, יחד עם התנגדויות פנימיות לזרמי השמאל הקיצוני יותר. התווכחתי לכל עבר ומצאתי את עצמי מיוצב בעמדות שמאל חברתי מהולות במין ממלכתיות מדינית וביטחונית, כזו שתאפשר לי ללכת לצבא מבלי להשתגע.

די בתחילת התיכון התחלתי בקשר הזוגי המשמעותי הראשון שלי. שנינו הדרכנו יחד בתנועה ויצאנו לדייטים קצרים ומביכים, שכל מטרתם הייתה להעביר אותנו אל השלב הבא של החברות. היא נראתה כמו הפנטזיה שהייתה לי לגבי נשים באותם ימים וכשהגענו סוף סוף לחלק הפיזי של הקשר הייתי בעננים. אהבתי לבלות איתה, לישון איתה, ולא פחות אהבתי את הסטטוס החברתי שנוצר מהקשר הזה. אבל הלב שלי לא היה ממש מוכן לאינטימיות גדולה יותר. ועדיין, מאז גיל 16, היו לי מעט מאוד תקופות ללא זוגיות כזו או אחרת.

בתנועת הנוער המשכתי עם החיידק הפוליטי, שהחל לקבל יותר מהות אידיאולוגית, אבל עדיין הושפע מהדרישה המשפחתית הסמויה להישגיות. נבחרתי ליו"ר מועצת קן, הלכתי למועצת המחוז והשתתפתי גם בנשיאות הארצית. התאמתי את עצמי לסביבה והתחלתי לקרוא יותר ויותר טקסטים פוליטיים מכוננים, כאלו שאפשר לצטט בפעולות או בישיבות. הגישות הביקורתיות שנחשפנו אליהן בתנועה היו מהפכניות לנער בורגני כמוני והחל להיווצר דיסוננס חריף יותר עם מורשת הבית הרביזיוניסטי שעליה גדלתי. כשאבא שלי הסיע אותי לקן בוולבו שלו, ביקשתי שיוריד אותי בפינה, שלא יראו. התביישתי לדבר על מרקס ועל תודעה מעמדית כוזבת, כשבעצם השתייכתי למעמד בעלי ההון. לקחתי על עצמי עבודה בניקוי חדר מדרגות, רציתי להרגיש כמו פועל אמיתי. בדיעבד אני מבין כמה פריבילגית הייתה המחשבה שלי, הרי למישהו שיש ברירה אחרת, הרבה יותר קל להרגיש טוב עם עבודה כזאת.

את הפער הגדול ביותר מהסביבה הרגשתי אחרי המסע התנועתי לפולין. לקחו אותנו למסע בעקבות המרד, ועוד לפני שנסענו, התחלנו להתנשא על בתי הספר שנוסעים כדי לבכות ולחזור לאומניים יותר. אנחנו נסענו כדי להבין את שורשי המהפכה ואת אותן שלוש שורות בהיסטוריה שהונצחו בכדי לשנות את התפיסה העצמית של הקולקטיב היהודי. במהלך פדגוגי מבריק, אולי אפילו דמגוגי, הצליח מדריך השואה שלנו לקשר בין אדישות הפולנים להשמדה לבין אדישות חברתית יומיומית בזמננו אנו. התודעה נצרבה — אי עשייה משמעה שואה, לא פחות. חזרתי לבית הספר ולא יכולתי לתקשר עם מי שלא היה איתי בפולין, כאילו תהום נפערה בינינו. לא הצלחתי להבין איך בכלל אפשר להתעסק בכזאת חשיבות בעניינים נחותים. המחויבות לתנועה ולשינוי חברתי הלכה והעמיקה, אבל עדיין נאחזתי בהשתייכות לזרם המרכזי, לא רק כדי להישאר רלוונטי אלא כדי להיות מקובל, כדי להיחשב מוצלח.

הלהט האידיאולוגי והזיק המהפכני, יחד עם משובות נעורים רגילות, שלחו אותי לשנת שירות בגרעין התנועה. התמקמנו בקיבוץ כפר בלום, והתחלנו בחיי קבוצה ושיתוף בחוות הכשרה. היציאה הראשונה לחיים מחוץ לבית ההורים הייתה חוויה מעצימה סך הכול, אבל מתישה לא פחות. כל החלטה הייתה צריכה להתקבל במשותף, ושיחות הגרעין נעו בין נושאים אידיאולוגיים לבין היחסים הבין־אישיים. חוויתי התנגשויות חברתיות ומחלוקות לצד קשרים משמעותיים והרבה פעלתנות. בשלב מסוים שוב צצה אצלי בעיית הסמכות ופרשתי מההשתייכות למחוז. נשארתי בן גרעין שעובד בקיבוץ ומדריך קבוצות, אבל ללא מחויבות כוללת לתנועה. לבסוף, במקום להמשיך עם בני הגרעין לשירות בנח"ל, הלכתי בעקבות הזרם המרכזי והסתערתי על צה"ל.

החברה שהייתה לי בתיכון הלכה לשנת שירות במקום אחר בארץ, ואני מצאתי אהבה חדשה בתוך הגרעין שאיתו גרתי. בשנת שירות, כשאתה גר יחד עם עוד שמונה אנשים באותו הבית, קשה להסתיר את עצמך. יש רגעים של עצב, יש עצבנות ויש פרצי כריזמה ודחפים אידיאולוגיים. הכול שם. אז כשמישהי רואה את כולך ובכל זאת רוצה אותך, הקשר מתחיל עם עומק מסוים. העובדה שעברנו לאותו חדר די מהר, הפכה את המשך השנה לסוג של מגורים משותפים עם בת־זוג. בדיעבד, לא משהו שהייתי מוכן אליו בגיל הזה.

כמה חודשים לפני הגיוס, נתבקשנו, כמו שאר חברי הקיבוץ, לישון במקלט. לילה שלם שמענו פיצוצים מרחוק וחרדה קלה ומודחקת הזדחלה לליבנו. לילה של תנועת כוחות חפוזה אך החלטית שחררה אלפי חיילים ממתח מתמשך ואינטנסיבי, לילה שסיים את השהות הארוכה של צה"ל בלבנון. הצבא שאליו אני עתיד להתגייס השאיר מאחוריו את הפרק הלבנוני, ולרגע קיווינו שלנו כבר לא יהיה במי להילחם.