רצח בטור דה פראנס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רצח בטור דה פראנס
מכר
מאות
עותקים
רצח בטור דה פראנס
מכר
מאות
עותקים

רצח בטור דה פראנס

4 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: אבי גולדברג
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 190 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 10 דק'

אבי גולדברג

אבי גולדברג, למד משפטים ופילוסופיה ועסק בעריכת דין. מחבר ספרים ומתרגם. פרסם במדור סיפורים מהחיים וערך את תחום ספרות המתח והבלש באתר התרבות יקום תרבות. כתב את קובץ הסיפורים "חוף בלי ים" 2009 ואת הספרים "מסדר קוזימה" 2007 "רצח בטור דה פראנס" 2012 "אל תקרא לי סוחוי" 2016 "המדריך הקליל לחוכמת הנדל"ן 2018. "פרידה מפריז" ו"תל אביב קיץ קטלני" ביוזמתו והשראתו התקיימו תחרויות נושאות מענקי עידוד לכתיבת סיפורים קצרים – "תחרות הסיפור הבלשי הקצר", 2016 ו"תחרות סיפור ההומור הקצר ע"ש אפרים קישון", 2019.

תקציר

מה למקלטי המס שטופי השמש באיים הקריביים ולמחזיק החולצה הצהובה בטור דה פראנס? מי מריץ את כספי ההימורים סביב למרוץ האופניים היוקרתי בעולם, ואיך הגיעו  סמים לזוכה הטור דה פראנס לאנס ארמסטרונג ולחבריו הרוכבים? איך השתלבה המאפיה הרוסית בפסגת הספורט העולמי? מי החזיק במשך מאות שנים בסוד אוצרו של הג'ינגיס חאן?

בספר מתח חדש ושנון ברצף עוצר נשימה מתואר מרוץ האופניים היוקרתי מזוויות שמעולם לא נכתב עליהן.

אבי גולדברג חוזר בספר מתח נוסף לאחר "מסדר קוזימה" שכבש את לב הקוראים ו"חוף בלי ים" שיצא לאחרונה כספר אלקטרוני. זהו ספרו השלישי של רוכב האופניים החובב והכותב המיומן שיקרא על ידכם מתחילתו ועד סופו ללא הפסקה.

פרק ראשון

פרולוג, שנת 1227 לספירת הנוצרים

האוהל הגדול, שעמוד התווך שלו נישא לגובה ארבעה מטרים ויריעותיו נעשו מעורות איילים שעובדו ורוככו, רוצף בפרוות דוב לבן. שני השומרים החמושים עמדו בכניסה, דוממים ללא תנועה. פניהם היו אטומים, והשלג שירד על ראשיהם המכוסים בפרווה הלבין את שכמייתם והפך לגדילי קרח שנאחזו באניצי זקנם. באוהל שכב המנהיג הגדול של האומה המונגולית, השליט החזק ביותר בעולם, מוראם של בני אסיה ואירופה כאחד.
על מיטה ענקית, מרופדת בפרוות דובים וסדיני משי בוהקים, שכב איש שכל העומד נגד רצונו הושמד באכזריות. ג'ינגיס חאן לא לקח שבויים. הוא לא חשב שיש להאכיל אותם. הוא גם לא החזיק בערים שכבש. שריפתן הייתה התגמול הראוי על אי כניעתן.
ערבות מונגוליה האינסופיות לא השתנו. סוסי פרא בעלי רעמת שיער, סוסי הטאכי, ממשיכים לדהור בערבה כשבאופק הרים כחלחלים ופסגות לבנות, והאדם חש בתוכה כאילו הוא נסחף בים גדול, ועיניו מחפשות את האינסוף, שהוא בערבה האינסופית רק עשב ירוק באביב, וצהוב מדכא בשיא הקיץ.
כל מונגולי חולם לצוד אחד מסוסי הפרא שרעו בערבות, לדהור על גבו במרחבים, לחצות את ערבות העשב, הרחק מעבר לקו הגבעות ולהגיע לאחר שבועות של רכיבה למקום הישוב של האנשים הלבנים שבמערב, או לחצות את הנהר שמימיו העכורים בדרום, שהפריד בינם לבין העם הצהוב שהסתגר מאחורי חומה אדירה שמאחוריה ערים מיושבות, סחורות נוצצות ממשי, חרבות בוהקות, אבק שריפה, נייר, נשים יפות, וחומר אפל שאותו מכניסים האנשים הצהובים למקטרות ארוכות ומעשנים בהנאה עד הגיעם למשכן האלים, לתענוגות העולם הבא.
המנהיג הגדול שכב כמעט ללא תזוזה על המיטה הרחבה. מבטו היה נעוץ בפיסות השמים המחשיכים שצצו בין יריעות האוהל, שהתבדר ברוח שפיזרה את פתותי השלג. הוא עצם את עיניו ופקחן, גופו נחלש ולראשונה בחייו חש חסר שליטה.
הוא נזכר. חייו חלפו מול עיניו הבוהות. גם אם ימשיך לחיות עוד זמן מה, לא יהיה בזמן הנותר כדי להריץ את כל המראות שראה בחייו. עתה חש כי לא זמן רב נותר לו, אלא רק שעות ספורות. הוא כבר שכב אין ספור פעמים בחייו פצוע ומדמם, אבל תמיד ידע שהפציעות לא יוכלו לו. כוח רצונו היה תמיד חזק מכל אבחת חרב או דקירת כידון. הוא התרומם לאחר כל נפילה מסוס דוהר, מושך עצמו לגרור גוף משוסע ומדמם, מתרומם שוב ושוב. אבל הפעם חש בסופו, סופה של האגדה שבנה, של המנהיג הבלתי מעורער באסיה. מנהיג המשאיר אחריו שושלת שתתקיים שנים רבות אחריו.
צאצאיו הישירים ישלטו אחריו לתמיד. רק יוצאי חלציו ישמרו את המסורת שיוריש להם. הוא דאג שלעולם לא יחסרו צאצאים מזרעו להמשיך עד אין סוף את שלטונו באסיה. משפחתו, ביתו והמסורת שלו הם כל שיחשב בעולם שהמונגולים ימשיכו לחיות בו מאות שנים לאחר מותו. מעתה תהיה להם רק מסורת אחת שתלווה אותם לתמיד. עוד שנים רבות לאחר שיעלם ירעדו ילדים במיטתם לאחר שאמם תסיים לספר להם על המנהיג צר העיניים בעל המבט החודר. על האיש שיכול לרסק ראש סוס בנגיחה, או לקרוע בשיניו צוואר של יריב.
העולם היחיד שיישאר למונגולי הוא שבטו. השבט היה ויישאר מרכז חיי המונגולי. השבט הוא מקור המזון, הוא המרפא לחוליו. כל קשריו, חינוכו ומנהגיו שאובים ממסורת השבט. ויותר מכול, הנאמנות לבני השבט. המונגולי יכול לשרוד ימים ללא מזון בערבה הקודחת מחום הקיץ, הוא יכול להעביר לילות כפור ללא שינה, לנדוד מרחקים על גבי סוס מותש, דמו שותת מפצע של חץ, לקשור לחזהו את זרועו הקרועה מאבחת חרב. אך הוא אינו יכול לשרוד ללא ברית הנאמנות של חבריו לשבט. אלה אחיו הנאמנים שישמרו עליו כשהוא ישן, שימצצו מרגלו את ארס הנחש ויעקרו מחזהו חץ חד. הם יישאו אותו על אוכפם משדה הקרב, וגם אם ימות, לא ישאירו את גווייתו למאכל הניצים, אלא יחזירו אותה למאהל השבט.
ג'ינגיס ידע שלאחר שימות, תהיה לכל מונגולי, נוסף לסוסו ולנאמנות לשבטו, גם מסורת מפוארת של ג'ינגיס חאן. המונגולי יהלך זקוף בין דפי ההיסטוריה. בני עמו לעולם יוכלו להתגאות בשליטם ולעולם יהיה להם את בניו ויוצאי חלציו לשליטים שישמרו את המסורת. המונגולי מעתה הוא בן לעם מפואר, בן לשבט כובש ונתין נאמן לשליט שתמיד יהיה אחד מצאצאיו.
הוא הזה, הוא קדח, והוא ידע שהוא הוזה את הזיותיו האחרונות.
מרחוק שמע קולות אנשים קוראים בשמו. הוא ידע שהם קרובים למיטתו, הוא עדיין שמע את החרדה בקולם, את הפחד ואוזלת היד כשהחיים עוזבים אותו מבלי שיש ביכולתם לעשות דבר.
הקולות קראו לו, השביעו אותו שיאזור את כוחותיו האחרונים וישוב אליהם. בעבר, כשהיה נפצע ואיבד הכרתו, די היה במנוחה, בחבישת המרפא, במזון, כדי להחלים כמו צמח המנץ מחדש באביב. אך לא הלילה.
הוא פקח במאמץ את עיניו, מתאמץ למקד את מבטו ולראות את שניים עשר המונגולים, הנאמנים שהכשיר לרגע זה. הרגע שידע כי יגיע גם אליו. גם הוא יצטרך באחד הימים לעזוב את האוהל הענק, את האורדה המקרינה סמכות ופחד אלפי קילומטרים לכל רוחות השמיים.
הוא ידע כי כשיעצום עיניו ייעלם, ויחד עימו יעלם הפחד ממנו, מכוחו ומאכזריותו. הוא ידע שהנוצרים במערב יחגגו את הסתלקותו בתפילות הודיה בכנסיות הלבנות, מוסלמים יקראו מראשי צריחי המסגדים ברכה לאללה על שסילק את האויב האכזר. הוא ידע שהבודהיסטים יקבלו את מותו בשלווה כעוד פרח שקמל ביקום מלא הכאב.
חיוך עלה על פניו כשנזכר בתוכנית שרקם.
הכול החל לפני עשר שנים, כשנפצע בכתפו מחץ, דימם ואיבד את הכרתו. רק לאחר ימים הצליח להתאושש ולהחלים, ואז גמלה בו החלטה. הוא יעצב את מותו כפי שעיצב את חייו.
עכשיו, החליט, אשלוט בגורלי שלאחר המוות. נשמתי לא תיתן מנוח לאיש. צילי ימשיך להעיב על שמחות השליטים, ראשי השבטים והמלכים. הם לא יוכלו לדעת לעולם אם מתתי והיכן. לאיש לא יהיה מושג על מקום קבורתי. אהיה כאחד האלים שמקום קבורתם אינו ידוע, ולכן הם משוטטים בעולם הזה לנצח.
ג'ינגיס חאן היה אז בשיא כוחו, בשנות החמישים לחייו. כל מקורביו ראו בו שליט ללא עוררין וצייתו לדבריו ללא הרהור. הוא היטיב עם נאמניו והם נתנו לו את חייהם. ובלבד שלא יבגדו בו.
שוב נעצמו עיניו.

אבי גולדברג

אבי גולדברג, למד משפטים ופילוסופיה ועסק בעריכת דין. מחבר ספרים ומתרגם. פרסם במדור סיפורים מהחיים וערך את תחום ספרות המתח והבלש באתר התרבות יקום תרבות. כתב את קובץ הסיפורים "חוף בלי ים" 2009 ואת הספרים "מסדר קוזימה" 2007 "רצח בטור דה פראנס" 2012 "אל תקרא לי סוחוי" 2016 "המדריך הקליל לחוכמת הנדל"ן 2018. "פרידה מפריז" ו"תל אביב קיץ קטלני" ביוזמתו והשראתו התקיימו תחרויות נושאות מענקי עידוד לכתיבת סיפורים קצרים – "תחרות הסיפור הבלשי הקצר", 2016 ו"תחרות סיפור ההומור הקצר ע"ש אפרים קישון", 2019.

עוד על הספר

  • הוצאה: אבי גולדברג
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 190 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 10 דק'
רצח בטור דה פראנס אבי גולדברג
פרולוג, שנת 1227 לספירת הנוצרים

האוהל הגדול, שעמוד התווך שלו נישא לגובה ארבעה מטרים ויריעותיו נעשו מעורות איילים שעובדו ורוככו, רוצף בפרוות דוב לבן. שני השומרים החמושים עמדו בכניסה, דוממים ללא תנועה. פניהם היו אטומים, והשלג שירד על ראשיהם המכוסים בפרווה הלבין את שכמייתם והפך לגדילי קרח שנאחזו באניצי זקנם. באוהל שכב המנהיג הגדול של האומה המונגולית, השליט החזק ביותר בעולם, מוראם של בני אסיה ואירופה כאחד.
על מיטה ענקית, מרופדת בפרוות דובים וסדיני משי בוהקים, שכב איש שכל העומד נגד רצונו הושמד באכזריות. ג'ינגיס חאן לא לקח שבויים. הוא לא חשב שיש להאכיל אותם. הוא גם לא החזיק בערים שכבש. שריפתן הייתה התגמול הראוי על אי כניעתן.
ערבות מונגוליה האינסופיות לא השתנו. סוסי פרא בעלי רעמת שיער, סוסי הטאכי, ממשיכים לדהור בערבה כשבאופק הרים כחלחלים ופסגות לבנות, והאדם חש בתוכה כאילו הוא נסחף בים גדול, ועיניו מחפשות את האינסוף, שהוא בערבה האינסופית רק עשב ירוק באביב, וצהוב מדכא בשיא הקיץ.
כל מונגולי חולם לצוד אחד מסוסי הפרא שרעו בערבות, לדהור על גבו במרחבים, לחצות את ערבות העשב, הרחק מעבר לקו הגבעות ולהגיע לאחר שבועות של רכיבה למקום הישוב של האנשים הלבנים שבמערב, או לחצות את הנהר שמימיו העכורים בדרום, שהפריד בינם לבין העם הצהוב שהסתגר מאחורי חומה אדירה שמאחוריה ערים מיושבות, סחורות נוצצות ממשי, חרבות בוהקות, אבק שריפה, נייר, נשים יפות, וחומר אפל שאותו מכניסים האנשים הצהובים למקטרות ארוכות ומעשנים בהנאה עד הגיעם למשכן האלים, לתענוגות העולם הבא.
המנהיג הגדול שכב כמעט ללא תזוזה על המיטה הרחבה. מבטו היה נעוץ בפיסות השמים המחשיכים שצצו בין יריעות האוהל, שהתבדר ברוח שפיזרה את פתותי השלג. הוא עצם את עיניו ופקחן, גופו נחלש ולראשונה בחייו חש חסר שליטה.
הוא נזכר. חייו חלפו מול עיניו הבוהות. גם אם ימשיך לחיות עוד זמן מה, לא יהיה בזמן הנותר כדי להריץ את כל המראות שראה בחייו. עתה חש כי לא זמן רב נותר לו, אלא רק שעות ספורות. הוא כבר שכב אין ספור פעמים בחייו פצוע ומדמם, אבל תמיד ידע שהפציעות לא יוכלו לו. כוח רצונו היה תמיד חזק מכל אבחת חרב או דקירת כידון. הוא התרומם לאחר כל נפילה מסוס דוהר, מושך עצמו לגרור גוף משוסע ומדמם, מתרומם שוב ושוב. אבל הפעם חש בסופו, סופה של האגדה שבנה, של המנהיג הבלתי מעורער באסיה. מנהיג המשאיר אחריו שושלת שתתקיים שנים רבות אחריו.
צאצאיו הישירים ישלטו אחריו לתמיד. רק יוצאי חלציו ישמרו את המסורת שיוריש להם. הוא דאג שלעולם לא יחסרו צאצאים מזרעו להמשיך עד אין סוף את שלטונו באסיה. משפחתו, ביתו והמסורת שלו הם כל שיחשב בעולם שהמונגולים ימשיכו לחיות בו מאות שנים לאחר מותו. מעתה תהיה להם רק מסורת אחת שתלווה אותם לתמיד. עוד שנים רבות לאחר שיעלם ירעדו ילדים במיטתם לאחר שאמם תסיים לספר להם על המנהיג צר העיניים בעל המבט החודר. על האיש שיכול לרסק ראש סוס בנגיחה, או לקרוע בשיניו צוואר של יריב.
העולם היחיד שיישאר למונגולי הוא שבטו. השבט היה ויישאר מרכז חיי המונגולי. השבט הוא מקור המזון, הוא המרפא לחוליו. כל קשריו, חינוכו ומנהגיו שאובים ממסורת השבט. ויותר מכול, הנאמנות לבני השבט. המונגולי יכול לשרוד ימים ללא מזון בערבה הקודחת מחום הקיץ, הוא יכול להעביר לילות כפור ללא שינה, לנדוד מרחקים על גבי סוס מותש, דמו שותת מפצע של חץ, לקשור לחזהו את זרועו הקרועה מאבחת חרב. אך הוא אינו יכול לשרוד ללא ברית הנאמנות של חבריו לשבט. אלה אחיו הנאמנים שישמרו עליו כשהוא ישן, שימצצו מרגלו את ארס הנחש ויעקרו מחזהו חץ חד. הם יישאו אותו על אוכפם משדה הקרב, וגם אם ימות, לא ישאירו את גווייתו למאכל הניצים, אלא יחזירו אותה למאהל השבט.
ג'ינגיס ידע שלאחר שימות, תהיה לכל מונגולי, נוסף לסוסו ולנאמנות לשבטו, גם מסורת מפוארת של ג'ינגיס חאן. המונגולי יהלך זקוף בין דפי ההיסטוריה. בני עמו לעולם יוכלו להתגאות בשליטם ולעולם יהיה להם את בניו ויוצאי חלציו לשליטים שישמרו את המסורת. המונגולי מעתה הוא בן לעם מפואר, בן לשבט כובש ונתין נאמן לשליט שתמיד יהיה אחד מצאצאיו.
הוא הזה, הוא קדח, והוא ידע שהוא הוזה את הזיותיו האחרונות.
מרחוק שמע קולות אנשים קוראים בשמו. הוא ידע שהם קרובים למיטתו, הוא עדיין שמע את החרדה בקולם, את הפחד ואוזלת היד כשהחיים עוזבים אותו מבלי שיש ביכולתם לעשות דבר.
הקולות קראו לו, השביעו אותו שיאזור את כוחותיו האחרונים וישוב אליהם. בעבר, כשהיה נפצע ואיבד הכרתו, די היה במנוחה, בחבישת המרפא, במזון, כדי להחלים כמו צמח המנץ מחדש באביב. אך לא הלילה.
הוא פקח במאמץ את עיניו, מתאמץ למקד את מבטו ולראות את שניים עשר המונגולים, הנאמנים שהכשיר לרגע זה. הרגע שידע כי יגיע גם אליו. גם הוא יצטרך באחד הימים לעזוב את האוהל הענק, את האורדה המקרינה סמכות ופחד אלפי קילומטרים לכל רוחות השמיים.
הוא ידע כי כשיעצום עיניו ייעלם, ויחד עימו יעלם הפחד ממנו, מכוחו ומאכזריותו. הוא ידע שהנוצרים במערב יחגגו את הסתלקותו בתפילות הודיה בכנסיות הלבנות, מוסלמים יקראו מראשי צריחי המסגדים ברכה לאללה על שסילק את האויב האכזר. הוא ידע שהבודהיסטים יקבלו את מותו בשלווה כעוד פרח שקמל ביקום מלא הכאב.
חיוך עלה על פניו כשנזכר בתוכנית שרקם.
הכול החל לפני עשר שנים, כשנפצע בכתפו מחץ, דימם ואיבד את הכרתו. רק לאחר ימים הצליח להתאושש ולהחלים, ואז גמלה בו החלטה. הוא יעצב את מותו כפי שעיצב את חייו.
עכשיו, החליט, אשלוט בגורלי שלאחר המוות. נשמתי לא תיתן מנוח לאיש. צילי ימשיך להעיב על שמחות השליטים, ראשי השבטים והמלכים. הם לא יוכלו לדעת לעולם אם מתתי והיכן. לאיש לא יהיה מושג על מקום קבורתי. אהיה כאחד האלים שמקום קבורתם אינו ידוע, ולכן הם משוטטים בעולם הזה לנצח.
ג'ינגיס חאן היה אז בשיא כוחו, בשנות החמישים לחייו. כל מקורביו ראו בו שליט ללא עוררין וצייתו לדבריו ללא הרהור. הוא היטיב עם נאמניו והם נתנו לו את חייהם. ובלבד שלא יבגדו בו.
שוב נעצמו עיניו.