מבעד לקרקעית השקופה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מבעד לקרקעית השקופה
מכר
מאות
עותקים
מבעד לקרקעית השקופה
מכר
מאות
עותקים

מבעד לקרקעית השקופה

3.9 כוכבים (16 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 430 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 10 דק'
  • קריינות: דן ענבר
  • זמן האזנה: 14 שעות ו 25 דק'

יובל שמעוני

יובל שמעוני (נולד ב-21 באוגוסט 1955) הוא סופר, עורך ומרצה בחוג לספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן.

היה עורך ספרי הפרוזה במפעל קסת לספרות ביכורים, והוא נמנה עם עורכי סדרת "ספריה לעם" (יחד עם משה רון, דבורה נגבי, מאיה פלדמן ותרזה בירון-פריד) של הוצאת עם עובד. הוא גם מנחה סדנאות כתיבה באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 2000 היה מועמד לפרס ספיר על ספרו "חדר". בשנת 2001 זכה בפרס ברנשטיין בקטגוריה רומן עברי מקורי. בשנת 2005 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ובשנת 2015 זיכה אותו ספרו, "קו המלח", בפרס ברנר לשנת תשע"ה. בשנת 2016 זכה בפרס ניומן לספרות עברית. ב-2018 נערך כנס על יצירתו באוניברסיטת קיימברידג'.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4atwwwf3

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

אסיר בתא כלא, בתא הסמוך כלואה אשתו. היא אינדיאנית ילידת המקום, הוא הגיע לאי בנעוריו מלא תקוות בסופה של הפלגה ארוכה. כולאיו מציבים לפניו ברירה: להסגיר מבוקש או להיתלות למחרת עם אשתו יחד. שנים רבות של חיים משותפים מאחוריהם. כל זה קורה במאה אחרת, אבל מה שעומד ביסוד ההתלבטות אינו מוגבל בזמן.
בחלקו השני של הספר שוכב על ערש דווי אדמירל שימי הזוהר שלו חלפו מזמן, ומחכה לאיש אמונו שיחזור ויבשר לו ששליחותו צלחה. גם בחוליו עוד תכנן מסע אחרון, חשוב מכל קודמיו, מסע שאולי ישיב לו את תהילתו שאבדה. הוא שגילה לפני שנים את האי הזה שהכלא נבנה עליו ועוד איים רבים מלבדו, אבל כולם אינם נחשבים עוד בעיניו לעומת יעדו הבא, הקדוש, אם אכן יפליג אליו.
הם קשורים זה לזה, האסיר והאדמירל, וסיפוריהם משלימים זה את זה. במרכז שניהם אמונות גדולות, חובקות עולם, וכוחו של אדם להיאחז בהן – עד מוות או עד פיכחון.
יובל שמעוני, מחבר מעוף היונה, חדר וקו המלח, בספר חדש.
איור העטיפה: דוד פולונסקי.

פרק ראשון

1

"טוביאס," הסוהר קרא מן המסדרון.

הוא לא ענה.

"טוביאס!" הסוהר קרא שוב, ועדיין הוא לא ענה.

"כבר נכנס לך קצת שכל לראש?" הסוהר שאל, ומעבר לדלת הכבדה הוא הניד את ראשו מצד לצד; לא, עוד לא נכנס לו.

לא היה דבר מנוגד יותר לקירות התא הזה ממרחבי הים, שלא היה רחוק כלל — רק כמה עשרות מטרים הפרידו ביניהם לנהר, ופחות ממאה מטרים משם לשפך — אבל ממילא לא היה מפליג שוב לעולם, לא ליבשת אחרת וגם לא לאי הסמוך. ולא היה דבר רחוק יותר מן האישה שלו, אף שרק אחד הקירות האלה מפריד ביניהם, קיר שקודמיו בתא הזה חרטו עליו מה שחרטו: קללות, תפילות, ציורי זימה. אם יחרוט עליו משהו, מה יחרוט? אבל הוא לא יחרוט עליו כלום, לשם מה.

"פילאר?" הוא ניסה שוב לקרוא לה והצמיד את אוזנו לקיר, ועדיין היא לא ענתה.

שוב גירד בטבורו גירוד נמרץ וקיווה שאף אחד לא מציץ בו מן האשנב הקטן שדרכו מוכנסת פנכת האוכל; גירד אף על פי שלעת עתה לא הגיע לטבורו שום פשפש.

היו שנים שבכל פעם שנגעה שם אישה היה עקצוץ עדין מתפשט במורד בטנו עד קצה חלציו, כאילו אותו חבל דמי שנחתך שם בלידתו נמשך סמוי מן העין לאורך השנים עד לצאצאים שיוליד הוא עצמו. אבל הוא לא הוליד לא בן ולא בת, לא לפילאר ולא לשום אישה אחרת, ומאימו לא זכור לו כלום; ואיך יזכור משהו, אם מתה ביום שנולד (את התמונה הזאת חזר וראה בסיוטיו: את הבטן הענקית אחרי שחולץ מתוכה, קורסת כמו הר על מערה מתמוטטת).

רק אביו עוד זכור לו: בריא לגמרי, חסון ותקיף ונמרץ, ובשיירת המגורשים בדרכה לנמל ודאי הזכיר לכל סובביו את מי שברצונו ובדברו נעשה הכול, ובזה למעשה לא נבדל מן האדמירל; ודאי לא הסב את ראשו לאחור, לא מחרטה על החלטתו ולא מתהייה היכן בנו. שניהם כבר אמרו זה לזה לפני כן כל מה שהיה להם לומר, ולא הייתה לדברים תקנה.

גם כשצפה באביו מן הגבעה היה כל רכושו, כמו כאן בין הקירות האלה, רק הבגדים שבהם יצא מן הבית — אבל אז יצא בעצמו, לא הוצא מתוכו בכוח — ולמראה השיירה המשרכת את דרכה לנמל על כל זקניה ונשיה וילדיה, וגם אביו וסבו שם באחת העגלות, שותקים שניהם ולא מחליפים מילה זה עם זה, חשב: אפילו אם ייפתח לפניהם הים, כמו שהם מאמינים שיקרה, אני לא אאמין שוב במי שהם מאמינים בו. שישקרו לעצמם כמו ששיקרו לי, אני עם השקרים גמרתי וגם איתם גמרתי ועם כל השקרנים ביחד.

במרחק המשיכו הגלים להתנפץ אל החוף כקודם, נסוגו והתנפצו שוב בהתמדה שאין בה לא זעם ולא יגיעה, אפילו לרגע לא התכוונו לפנות ביניהם שביל יבש לגולים או להטביע את רודפיהם.

גם לא התכוונו להשיט על פניהם ספינות בדרכן אל יבשת ששום אדם עוד לא הפליג אליה כך, הייתה להם לגלים שגרת גאות ושפל שאפילו סופות כבירות לא הפרו אותה, אבל האדמירל ממילא לא טרח לשאול את הגלים לכוונותיהם.

"רק את הלב שלך תשאל," היה חוזר ואומר לו, "אם אני הייתי שואל את כולם, הייתי נשאר איפה שהייתי. ואתה רוצה להישאר איפה שהיית?"

"לא," הוא ענה, ובאמת לא היה דבר שרצה בו פחות מזה.

"לא שמעתי אותך," האדמירל אמר.

"לא!" הוא חזר ואמר.

"אבל למה אתה לוחש ילד, הטבח לא נתן לך מספיק אוכל?"

"נתן," הוא ענה.

"אז תצעק את זה," האדמירל אמר. "תצעק שכולם ישמעו, אפילו הדגים."

"לא!" הוא צעק, "לא! לא!"

"תצעק חזק," האדמירל אמר, "הכי חזק שאתה יכול. גם באמצע סופה, כשכולם מסביבך יעשו במכנסיים, אתה תעמוד על הסיפון ותצעק את זה לרוח ולגשם ולברקים ולרעמים, תבטיח לי, ילד."

הוא הבטיח.

"אז שאני לא אראה אותך יותר ככה," האדמירל אמר.

בינו לבין עצמו חשב, אם כי אולי רק לאחר זמן, שגם האדמירל, עם כל דבקותו ביעדו ובעתיד הצפון שם, למעשה תקוע בעבר, לפחות בשנתו, תקוע בתוך הלילה שספינתו הראשונה התלקחה וטבעה בו. בכל פעם שהקיץ מבועת היה ממשש את עורו שוב ושוב לוודא שלא נכווה בשנתו. והקיץ אז גם הוא, טוביאס (ומקיץ גם עכשיו, עשורים אחרי כן) מסיוטיו שלו, שאש אחרת בוערת בהם ואין שום מים לכבות אותה. ופילאר, גם היא עוד מקיצה בבעתה, והוא יודע בדיוק מה ראתה בשנתה; כלומר, כשעוד ישנה לצידו ולא מעבר לקיר.

"חבק אותי," היא הייתה אומרת לו ומצטנפת אליו כדי שיחמם אותה, הנערה שלו שזָקנה איתו יחד באי הזה שכל נופיו התהפכו, ולא מכוחו של הוריקן עוקר עצים, אלא מן המעשים שנעשו בצילם. "חבק," הייתה שבה ואומרת לו עד לפני חודש אחד בספרדית שלמדה מאדונה הראשון, והוא היה מחבק אותה; לוחץ את חמוקיה שקהו אל כרסו השמוטה.

לזמן־מה הייתה נשכחת בחיבוק הזה קנאתה לו — כן, היה גם זמן כזה, שבו קינאה היא לו, וכל נערה ספרדייה הדאיגה אותה אז; רק לאחרונה התהפכו היוצרות והוא התחיל לקנא לה, לדאוג עד כדי רצון להרוג; כן, הוא, טוביאס, שאפילו לפני ארבעה עשורים לא הייתה שום תגרה שניצח בה, ושכבר מזמן חדל להסתכל על נשים צעירות בעין חומדת. הרי הן עיוורות לגמרי כולן לארעיותו של יופיין, ואילו הוא, שכבר ראה בחייו מה שראה, אין עוד בעיניו שום קסם בעיוורון הזה.

מבין עפעפיים עצומים למחצה ראה את פילאר קמה השכם גם בבוקר ההוא, והאפלולית עדיין שימרה משהו מתנועת עגבותיה. אילו שאל אותה לאן היא הולכת, הייתה עונה שהיא יוצאת להאכיל את החיות שלה, הכלב, האווזים, התרנגולות, החזיר, שברגע שתצא אליהם ייחפזו אליה מכל רחבי החצר. רק החתולה הקטנה עוד עמדה במרייה, אף שכל החודש האחרון פילאר ניסתה לפייס אותה בכל דרך שהיא, אם בשיירי דגים ואם בדברי הליבובים שהמתה לה; ואולי לא רק לה המתה אותם, אלא גם למי שנחבא אז בסבך.

"אולי היא פשוט לא רעבה?" הוא היה חוזר ואומר לה על החתולה הטיפשית, לפני שהתעורר חשדו.

"לא," הייתה פילאר עונה, "בסוף היא תבין מה טוב לה." זו המשימה שהציבה לעצמה — כך אמרה בלי שום רטט מסגיר בקולה — לשכנע את הקטנטונת לחזור אל ביתם, כאילו אין בעולם דבר חשוב מזה.

כל החודש האחרון ניסתה לשדל את החתולה הקטנה בחלב ובשיירי מאכלים לחדול לפחד ולהתקרב אליה שוב, כמעט בדרך שניסה הוא לביית בצעירותם אותה, אלא שהוא לא הסווה אז שום כוונה אחרת, ואילו היא, לא היה לו ספק בחודש הזה שהיא מנסה להערים עליו.

הזונה הזאת, חשב, כל השנים חיכתה ועכשיו היא נוקמת. אפילו כאן, בשתיקתה בתא הסמוך, היא עוד נוקמת.

לחתולה היו עיניים גדולות וסקרניות, ולפני כן התקרבה אליהם עוד בכל יום, עד שבאחד הבקרים העזה להיכנס לבית, שוטטה לה כאן ושוטטה לה שם, השתעשעה בחוט שהשתלשל מבגד, נכנסה לתוך דלעת ריקה והתחבאה בה, רבצה על השמיכות המקופלות ונרדמה עד שיצאה לצוד לה משהו, ובכל בוקר הייתה רצה אל פילאר להתחכך בה, מזדקפת על אחוריותיה ומושכת בעדינות בשתי כפותיה הקדמיות את כף ידה של פילאר כדי שתלטף אותה מראשה עד קצה זנבה. כך היה עד שהחליטה יום אחד לזנק לערסל והסתבכה בחוטיו ונתקפה חרדה, וכשניסה לחלץ אותה משם שרטה ונשכה ורשפה ואחר כך התחילה להתרוצץ בבית לכאן ולשם, ודקות ארוכות של אימה עברו עליה עד שמצאה את הפתח.

"פִיפִי פִיפִי!" פילאר הייתה קוראת לה אחר כך כאילו אותה יצאה לחפש, "פיפי פיפי, בואי קטנטנה, בואי, שום דבר לא קרה, בואי תאכלי ותשתי קצת," והוא ידע שגם הפעם לא תמהר לחזור.

"בסוף היא תבוא," היה חוזר ומבטיח לה בימים הקודמים, כאילו כל דאגתה הייתה לפיפי המטופשת הזאת, ולמרות כעסו עוד היה יכול לראות בה, באינדיאנית הזקנה שלו, את הצעירה ההיא, שבסופו של דבר נענתה להצעתו ועברה לגור בביתו על אף כל מה שעולל לה שנים קודם לכן. "פיפי פיפי," חזרה וקראה, ובדרך נס עוד נשאר קולה צלול כשהיה. זה אחד הפלאים המעטים שהשנים לא הצליחו להשחית אפילו באי הארור הזה, צלילות הקול.

אם באמת יש בעולם הזה ניסים, חשב עד לפני חודש אחד בלבד, אולי זה אחד הגדולים שבהם: להצליח לראות מבעד לשנים לא רק עתיד רב־הוד כמו שראה האדמירל גם על ערש מותו — ומה הוא לא ראה, המטורף הזה — אלא גם את העבר על פלאיו הקטנים. אם הברירה היא לשכוח הכול לגמרי למען אחרית אגדית או לזכור עם הרע והנורא גם את מעט הטוב, הוא טוביאס מעדיף לזכור; חכם גדול הוא היה אז בעיני עצמו.

האדמירל, לעומתו, בחר למקד את עיניו רק באופק שלפניו ובפלאים שדימה לראות שם, כאילו יקרב אותו אליו כך מכוח מבטו, וכשהגיע לשם ראה רק מה שרצה לראות ושמע רק מה שרצה לשמוע. ראה עצי קוקוס וקינמון היכן שלא צמחו לא קוקוס ולא קינמון, קיווה להגיע אל ארצות התבלינים ולבזוז אותם עד הגרגר האחרון או אל קיסר סין ואוצרותיו בבירתו זהובת הצריחים, והגיע רק אל קומץ בקתות עלובות, ואף על פי כן עדיין סירב להכיר בטעותו — ככה זה כשיש לך די כוח להשתיק כל דעה אחרת שמושמעת סביבך או די להט בחזה לעוור את עיניך.

להט כזה התלקח גם בו לזמן־מה בנעוריו, ומאז לא נישא בחזהו במשך עשורים אלא אפר, עד שהגחיל והתלקח שם פתאום בחודש האחרון, ולשם מה.

ופילאר, היא לא השלתה את עצמה בנעוריה אלא לזמן קצר, והתקווה הקטנה שתלתה בו כשהועלתה לספינה (שונה מכולם הוא נראה לה אז, בודד וקצת עצוב), לא ארכה יותר מרגעים אחדים. עיניה אמרו זאת, לא נדרשו שום מילים: לא בשפתה ולא בשום שפה אחרת. משהתבדתה התקווה הזאת התפללה בליבה מקרשי הסיפון שיתערבל מן האופק הוריקן ויגרוף את שלוש הספינות עם כל הגופים המיוזעים המתחלפים מעליה, ושלא ייחלש ויוסט מנתיבו בשום פסגת הר, גם לא על ידי פסגת האֶל־יוּנקה שלכך נועד מאז בריאתו. כך סיפרה לו אחרי שנים ושאלה אז אם גם לבני שבטו יש הר כזה שנועד להסיט סערות מנתיבן, והוא הרהר רגע; לא מפני שקראה לעמו שבט, אלא מפני שלא היו לו עוד לא עַם ולא שבט, גם לא משפחה.

"להם היה הר אחר," ענה כעבור רגע נוסף. עלה בזיכרונו ההר האחר, אררט, שלא סופה נבלמה בו אלא ספינה, ולרגע חשב על קברניטה, האדמירל ההוא של כל זוגות החיות, שבזמן המבול אולי נעמד גם הוא על הסיפון לנופף כנגד הגשם בחרב ממורטת. ואולי גם לו עזר נער בודד וקצת עצוב שברח מביתו.

כיוון שהמשיכה לשאול ושדיה הרכים נפחסו אל חזהו, סיפר לה אז עוד מאמונות אבותיו שזנח, והרגיז אותה. "נשים לא עשויות מעצם!" היא התמרמרה כששמעה שהאמינו אצלם שהנשים נבראו מצלעו של גבר, והתעקשה שייגע בה שוב; אחזה בכף ידו והעבירה אותה לאט וברכות על חמוקיה כדי שייווכח בעצמו שהכול עגול בנשים והכול רך בהן, הנה, שייגע וירגיש כאן, זה קשה? וכאן? וגם כאן למטה, כן, אפילו היכן שאִינרִירי חורר אותן במקור שלו.

"פה," הראתה לו, ובאפלולית הוליכה אותו לשם שוב. צעירים הם היו אז ועיוורים, ועיוורונם הגדיל את הקסם.

 

 

יובל שמעוני

יובל שמעוני (נולד ב-21 באוגוסט 1955) הוא סופר, עורך ומרצה בחוג לספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן.

היה עורך ספרי הפרוזה במפעל קסת לספרות ביכורים, והוא נמנה עם עורכי סדרת "ספריה לעם" (יחד עם משה רון, דבורה נגבי, מאיה פלדמן ותרזה בירון-פריד) של הוצאת עם עובד. הוא גם מנחה סדנאות כתיבה באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 2000 היה מועמד לפרס ספיר על ספרו "חדר". בשנת 2001 זכה בפרס ברנשטיין בקטגוריה רומן עברי מקורי. בשנת 2005 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ובשנת 2015 זיכה אותו ספרו, "קו המלח", בפרס ברנר לשנת תשע"ה. בשנת 2016 זכה בפרס ניומן לספרות עברית. ב-2018 נערך כנס על יצירתו באוניברסיטת קיימברידג'.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4atwwwf3

סקירות וביקורות

Great Israeli Novel ספרו החדש של יובל שמעוני הוא יצירה מקורית ויפה שמחזירה את הרלוונטיות של ז'אנר הרומן בזמננו

בתמונה: מגלה ארצות ספרותי. יובל שמעוני צילום: יונתן בלום

זה רומן מקורי כל כך ויפה יפה. יפה בעברית שלו, מעורר בתכניו.

בדומה ל'קו המלח', הרומן עב הכרס הקודם של שמעוני, גם 'מבעד לקרקעית השקופה' הוא רומן היסטורי. לרומן שני חלקים שווים בקירוב באורכם. החלק הראשון - שזמן עלילת ההווה שלו הוא ‭ 1540‬באי הקריבי היספניולה - כתוב בגוף  שלישי. גיבורו הוא טוביאס, יהודי מומר, שבנעוריו, לקראת גירוש ספרד ב-‭,1492‬ ברח מביתו והצטרף לצוות של קולומבוס שיצא באותה שנה ממש למסע תגליתו המפורסמת והרת התוצאות. ב-‭1540‬ אנחנו מוצאים את טוביאס בכלא המקומי, שבו הוא כלוא לצד פילאר זוגתו הילידית, ואליו הושלך מסיבה שאט אט נגלית לנו. קורות עברו נגללים בצד קורות ההווה שלו ותחזית עתידו שנדמה כקצר: הוא צפוי להיות מוצא להורג. בסיפור קורות עברו הרחוק אנחנו למדים שטוביאס הנער ברח מביתו לא רק בגלל הגירוש המתקרב, אלא משום סלידתו מאביו שהלשין על שכנם שהוא אנוס המקיים בחשאי את מצוות היהדות. מסופר לנו גם על יחסיהם הקרובים של  טוביאס וה"אדמירל" וכן על יחסיו המורכבים עם מי שנהייתה בת זוגו, פילאר.

החלק השני מסופר בגוף ראשון כמכתב שכותב "האדמירל", הלוא הוא קולומבוס, לפרדיננד  מלך ספרד ב-‭1506‬ (היא שנת מותו של קולומבוס). במכתב מגולל קולומבוס את סיפור ארבעת מסעותיו הגדולים ל"הודו", את תלאות המסעות ואת תהפוכות מידת נשיאת החן שלו בעיני הכתר הספרדי, שהביאו להורדתו מכס מושל הקולוניות החדשות ואף למאסרו הזמני (כל אלו עובדות היסטוריות). במכתבו אף מייחל קולומבוס לצאת למסע חמישי, אולי בסיוע המלך, מסע קצר, בן שבעה ימים בלבד, אך חשוב בעיניו יותר מכל מסעותיו האחרים: מסע אל ירושלים הנתונה תחת כיבוש מוסלמי. אם אני מבין נכון, גם בכך מתבסס שמעוני על כוונה שהביע קולומבוס ההיסטורי.

העלילה מושכת לקריאה, הרגישות של שמעוני לשפה עילאית, המיומנויות "הקטנות" של שמעוני ככותב פרוזה מצטברות למרקם סיפורת מרשים. אביא כמה דוגמאות למיומנויות "קטנות" שהן הן האחראיות, פעמים רבות, לתחושת התרוממות הרוח שחש הקורא בפרוזה עשויה היטב. דוגמה אחת: שמעוני משבץ לכל אורך הטקסט הלצות ימאים גסות וסרקסטיות, בעיקר בנושאי הפרשות. השנינה, הוולגרית אך היצירתית, יוצרת כך גם "רשת" שמסייעת בגיבוש הלכידות של הטקסט הארוך. דוגמה שנייה: אירוע מכונן בחייו של טוביאס הוא צפייתו בהעלאתו על המוקד של שכנו בידי האינקוויזיציה, שריפה המתוארת בפתח הרומן. שמעוני משכיל, מאות עמודים ועשרות שנים אחר כך, לעצב אירועים בחייו של טוביאס שמתקשרים בתודעתו לאירוע הנורא ההוא מנעוריו. הביוגרפיה של הגיבור הופכת כך ל"עלילה", שבה אירועי חיים קשורים ביניהם וכמו מתחרזים. דוגמה שלישית: בפנייתו של האדמירל למלך ספרד משתמש שמעוני בהכרזת הכוונות על המסע לירושלים גם כשלעצמה אך גם כאמתלה לפנייה למלך שתאפשר מצידה את פריסת כל קורות מסעותיו על הכתב. שמעוני משכיל כך לנמק את המסע האפיסטולרי המפורט הזה של קולומבוס לעברו ובו בזמן להזריק לטקסט אופק עתידי מסעיר.

אבל הכיוון הפורה ביותר להבנת הרומן הזה נעוץ, כך נדמה לי, בתשובה לשאלה: מה פתאום רומן על קולומבוס ב-‭2021‬? מהיכן זה בא? מה פתאום החזרה הזאת בזמן? ומה פתאום ההתרחקות היחסית שמתרחק סופר ישראלי מנושאים יהודיים-ישראליים, או הדישה הזאת בנושאים יהודיים ישנים? ב'קו המלח' הופיע תיאור ארוך, מרשים וחזק, של פוגרום במזרח אירופה בסוף המאה ה-‭.19‬ כאן מופיע תיאור מפורט, מרשים ומצמרר ביותר, של העלאה על המוקד בידי האינקוויזיציה הספרדית. אך פה כמו שם כדאי לשאול  מה פשר השיבה הזאת של סופר ב-‭2021‬ לנושאים נדושים כל כך? אינני זוכר אם  היה זה גיאורג לוקאץ', תיאורטיקן מרכזי של ז'אנר הרומן ההיסטורי, שטען שכל פנייה להיסטוריה ברומן, מעידה על לחצי ההווה שפועלים על הכותב. אבל כך חשבתי ב-‭,2014‬ ברומן ההיסטורי הקודם של שמעוני. 'קו המלח', לפרשנותי, התרחש בתחילת המאה ה-‭20‬ ונכתב כרומן בן המאה ה-‭19‬ (עם הדהודים של הספרות העברית המודרנית הקלאסית של מפנה המאה ה-‭20‬) כמענה מתריס מוצלח למשבר הקריאה של המאה ה-‭.21 ‬

לחצי ההווה שהביאו לרומן העכשווי נחלקים לדעתי לשניים. הראשון הוא תחושת החטא הקדמון והאשמה שמעיקה בזמננו על תודעתם של חלקים נרחבים באנושות (בגלל משבר האקלים והתגברות הרגישות המערבית ביחס ל"מיעוטים"  מסוגים שונים). שמעוני עוסק ברגע מכונן באשמה האנושית המערבית (לפי נרטיב מסוים, שאיני מסכים עם כולו), ולפיכך דן בהרחבה יחסית ביחס האלים של הספרדים לעמים הילידים שגילה קולומבוס. לקורא העברי מתווסף כאן ניואנס, כששמעוני מציב את הקורבן של הציוויליזציה המערבית, היהודי מספרד, כמקרבן בתורו. גם כאן יש הדהוד לסיטואציה של ההווה (בנרטיב מסוים, שגם עימו איני מסכים).

אבל לחץ ההווה השני שפעל פה, והמעניין יותר לטעמי, הוא בדיוק זה שפעל על שמעוני ב-‭:2014‬ חיפוש דרך להחזרת הרלוונטיות של ז'אנר הרומן בזמננו. והמוצא שנמצא לשמעוני כאן מרהיב למדי. חלק מקסמו של ז'אנר הרומן ב-‭300‬ או ‭ 400‬שנות התפתחותו, היה התחושה שהוא מגלה לקוראיו ארצות חדשות. לעיתים  גילוי הארצות הזה היה "רוחבי": בהציגו בפני הקוראים פלחי אוכלוסייה שחיים לצידם בלי שהם מכירים אותם. ולעיתים גילוי הארצות הזה היה "אנכי": בהעמיקו לחדור לצפונות הנפש ולהציג עוד ועוד ממסתריה של נשמת האדם. המטפורה של קריאה נפעמת בספר כגילוי של ארצות חדשות מצויה בשירו הנודע של ג'ון קיטס 'בקוראי לראשונה את הומרוס של צ'פמן', שבו מושווית הקריאה בהומרוס לאוקיינוס השקט הנגלה לראשונה לעיני מגלי הארצות הספרדים בתחילת המאה ה-‭.16‬ חלק מהמצוקה של ז'אנר הרומן בזמננו הוא התחושה ש"ארצות" מעמקי הנפש נתגלו זה מכבר. קנאוסגורד, למשל, ב'המאבק שלי' מתייחס למצוקה הזאת של כותב הרומנים בזמננו. המוצא שמצא הוא למצוקה הזאת הוא הרחבה מיקרוסקופית של כברת הארץ השחוקה כך שהיא נראית לפתע כיבשת לא נודעת. ואילו שמעוני כתב רומן שלם שהוא מימוש של המטפורה המשווה בין הקריאה לגילוי ארצות חדשות. בכך הוא הזריק ישירות לרומן שלו את הפליאה ואת הקסם של התגליות הגדולות שנגלו לאנושות בראשית העת החדשה. הקורא מרותק, קסם הקריאה ברומנים ישנים שב אליו; הקריאה כגילוי של "שמיים חדשים וארץ חדשה", כפי שמתאר ברומן, בשפת החזון התנ"כי-משיחי, קולומבוס את מפעלו. 

אריק גלסנר
צילום:
יונתן בלום

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 29/10/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
רומן היסטורי נפלא, שמזמין קריאות חוזרות גפי אמיר הארץ 09/02/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 430 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 10 דק'
  • קריינות: דן ענבר
  • זמן האזנה: 14 שעות ו 25 דק'

סקירות וביקורות

Great Israeli Novel ספרו החדש של יובל שמעוני הוא יצירה מקורית ויפה שמחזירה את הרלוונטיות של ז'אנר הרומן בזמננו

בתמונה: מגלה ארצות ספרותי. יובל שמעוני צילום: יונתן בלום

זה רומן מקורי כל כך ויפה יפה. יפה בעברית שלו, מעורר בתכניו.

בדומה ל'קו המלח', הרומן עב הכרס הקודם של שמעוני, גם 'מבעד לקרקעית השקופה' הוא רומן היסטורי. לרומן שני חלקים שווים בקירוב באורכם. החלק הראשון - שזמן עלילת ההווה שלו הוא ‭ 1540‬באי הקריבי היספניולה - כתוב בגוף  שלישי. גיבורו הוא טוביאס, יהודי מומר, שבנעוריו, לקראת גירוש ספרד ב-‭,1492‬ ברח מביתו והצטרף לצוות של קולומבוס שיצא באותה שנה ממש למסע תגליתו המפורסמת והרת התוצאות. ב-‭1540‬ אנחנו מוצאים את טוביאס בכלא המקומי, שבו הוא כלוא לצד פילאר זוגתו הילידית, ואליו הושלך מסיבה שאט אט נגלית לנו. קורות עברו נגללים בצד קורות ההווה שלו ותחזית עתידו שנדמה כקצר: הוא צפוי להיות מוצא להורג. בסיפור קורות עברו הרחוק אנחנו למדים שטוביאס הנער ברח מביתו לא רק בגלל הגירוש המתקרב, אלא משום סלידתו מאביו שהלשין על שכנם שהוא אנוס המקיים בחשאי את מצוות היהדות. מסופר לנו גם על יחסיהם הקרובים של  טוביאס וה"אדמירל" וכן על יחסיו המורכבים עם מי שנהייתה בת זוגו, פילאר.

החלק השני מסופר בגוף ראשון כמכתב שכותב "האדמירל", הלוא הוא קולומבוס, לפרדיננד  מלך ספרד ב-‭1506‬ (היא שנת מותו של קולומבוס). במכתב מגולל קולומבוס את סיפור ארבעת מסעותיו הגדולים ל"הודו", את תלאות המסעות ואת תהפוכות מידת נשיאת החן שלו בעיני הכתר הספרדי, שהביאו להורדתו מכס מושל הקולוניות החדשות ואף למאסרו הזמני (כל אלו עובדות היסטוריות). במכתבו אף מייחל קולומבוס לצאת למסע חמישי, אולי בסיוע המלך, מסע קצר, בן שבעה ימים בלבד, אך חשוב בעיניו יותר מכל מסעותיו האחרים: מסע אל ירושלים הנתונה תחת כיבוש מוסלמי. אם אני מבין נכון, גם בכך מתבסס שמעוני על כוונה שהביע קולומבוס ההיסטורי.

העלילה מושכת לקריאה, הרגישות של שמעוני לשפה עילאית, המיומנויות "הקטנות" של שמעוני ככותב פרוזה מצטברות למרקם סיפורת מרשים. אביא כמה דוגמאות למיומנויות "קטנות" שהן הן האחראיות, פעמים רבות, לתחושת התרוממות הרוח שחש הקורא בפרוזה עשויה היטב. דוגמה אחת: שמעוני משבץ לכל אורך הטקסט הלצות ימאים גסות וסרקסטיות, בעיקר בנושאי הפרשות. השנינה, הוולגרית אך היצירתית, יוצרת כך גם "רשת" שמסייעת בגיבוש הלכידות של הטקסט הארוך. דוגמה שנייה: אירוע מכונן בחייו של טוביאס הוא צפייתו בהעלאתו על המוקד של שכנו בידי האינקוויזיציה, שריפה המתוארת בפתח הרומן. שמעוני משכיל, מאות עמודים ועשרות שנים אחר כך, לעצב אירועים בחייו של טוביאס שמתקשרים בתודעתו לאירוע הנורא ההוא מנעוריו. הביוגרפיה של הגיבור הופכת כך ל"עלילה", שבה אירועי חיים קשורים ביניהם וכמו מתחרזים. דוגמה שלישית: בפנייתו של האדמירל למלך ספרד משתמש שמעוני בהכרזת הכוונות על המסע לירושלים גם כשלעצמה אך גם כאמתלה לפנייה למלך שתאפשר מצידה את פריסת כל קורות מסעותיו על הכתב. שמעוני משכיל כך לנמק את המסע האפיסטולרי המפורט הזה של קולומבוס לעברו ובו בזמן להזריק לטקסט אופק עתידי מסעיר.

אבל הכיוון הפורה ביותר להבנת הרומן הזה נעוץ, כך נדמה לי, בתשובה לשאלה: מה פתאום רומן על קולומבוס ב-‭2021‬? מהיכן זה בא? מה פתאום החזרה הזאת בזמן? ומה פתאום ההתרחקות היחסית שמתרחק סופר ישראלי מנושאים יהודיים-ישראליים, או הדישה הזאת בנושאים יהודיים ישנים? ב'קו המלח' הופיע תיאור ארוך, מרשים וחזק, של פוגרום במזרח אירופה בסוף המאה ה-‭.19‬ כאן מופיע תיאור מפורט, מרשים ומצמרר ביותר, של העלאה על המוקד בידי האינקוויזיציה הספרדית. אך פה כמו שם כדאי לשאול  מה פשר השיבה הזאת של סופר ב-‭2021‬ לנושאים נדושים כל כך? אינני זוכר אם  היה זה גיאורג לוקאץ', תיאורטיקן מרכזי של ז'אנר הרומן ההיסטורי, שטען שכל פנייה להיסטוריה ברומן, מעידה על לחצי ההווה שפועלים על הכותב. אבל כך חשבתי ב-‭,2014‬ ברומן ההיסטורי הקודם של שמעוני. 'קו המלח', לפרשנותי, התרחש בתחילת המאה ה-‭20‬ ונכתב כרומן בן המאה ה-‭19‬ (עם הדהודים של הספרות העברית המודרנית הקלאסית של מפנה המאה ה-‭20‬) כמענה מתריס מוצלח למשבר הקריאה של המאה ה-‭.21 ‬

לחצי ההווה שהביאו לרומן העכשווי נחלקים לדעתי לשניים. הראשון הוא תחושת החטא הקדמון והאשמה שמעיקה בזמננו על תודעתם של חלקים נרחבים באנושות (בגלל משבר האקלים והתגברות הרגישות המערבית ביחס ל"מיעוטים"  מסוגים שונים). שמעוני עוסק ברגע מכונן באשמה האנושית המערבית (לפי נרטיב מסוים, שאיני מסכים עם כולו), ולפיכך דן בהרחבה יחסית ביחס האלים של הספרדים לעמים הילידים שגילה קולומבוס. לקורא העברי מתווסף כאן ניואנס, כששמעוני מציב את הקורבן של הציוויליזציה המערבית, היהודי מספרד, כמקרבן בתורו. גם כאן יש הדהוד לסיטואציה של ההווה (בנרטיב מסוים, שגם עימו איני מסכים).

אבל לחץ ההווה השני שפעל פה, והמעניין יותר לטעמי, הוא בדיוק זה שפעל על שמעוני ב-‭:2014‬ חיפוש דרך להחזרת הרלוונטיות של ז'אנר הרומן בזמננו. והמוצא שנמצא לשמעוני כאן מרהיב למדי. חלק מקסמו של ז'אנר הרומן ב-‭300‬ או ‭ 400‬שנות התפתחותו, היה התחושה שהוא מגלה לקוראיו ארצות חדשות. לעיתים  גילוי הארצות הזה היה "רוחבי": בהציגו בפני הקוראים פלחי אוכלוסייה שחיים לצידם בלי שהם מכירים אותם. ולעיתים גילוי הארצות הזה היה "אנכי": בהעמיקו לחדור לצפונות הנפש ולהציג עוד ועוד ממסתריה של נשמת האדם. המטפורה של קריאה נפעמת בספר כגילוי של ארצות חדשות מצויה בשירו הנודע של ג'ון קיטס 'בקוראי לראשונה את הומרוס של צ'פמן', שבו מושווית הקריאה בהומרוס לאוקיינוס השקט הנגלה לראשונה לעיני מגלי הארצות הספרדים בתחילת המאה ה-‭.16‬ חלק מהמצוקה של ז'אנר הרומן בזמננו הוא התחושה ש"ארצות" מעמקי הנפש נתגלו זה מכבר. קנאוסגורד, למשל, ב'המאבק שלי' מתייחס למצוקה הזאת של כותב הרומנים בזמננו. המוצא שמצא הוא למצוקה הזאת הוא הרחבה מיקרוסקופית של כברת הארץ השחוקה כך שהיא נראית לפתע כיבשת לא נודעת. ואילו שמעוני כתב רומן שלם שהוא מימוש של המטפורה המשווה בין הקריאה לגילוי ארצות חדשות. בכך הוא הזריק ישירות לרומן שלו את הפליאה ואת הקסם של התגליות הגדולות שנגלו לאנושות בראשית העת החדשה. הקורא מרותק, קסם הקריאה ברומנים ישנים שב אליו; הקריאה כגילוי של "שמיים חדשים וארץ חדשה", כפי שמתאר ברומן, בשפת החזון התנ"כי-משיחי, קולומבוס את מפעלו. 

אריק גלסנר
צילום:
יונתן בלום

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר 7 לילות 29/10/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
רומן היסטורי נפלא, שמזמין קריאות חוזרות גפי אמיר הארץ 09/02/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
מבעד לקרקעית השקופה יובל שמעוני

1

"טוביאס," הסוהר קרא מן המסדרון.

הוא לא ענה.

"טוביאס!" הסוהר קרא שוב, ועדיין הוא לא ענה.

"כבר נכנס לך קצת שכל לראש?" הסוהר שאל, ומעבר לדלת הכבדה הוא הניד את ראשו מצד לצד; לא, עוד לא נכנס לו.

לא היה דבר מנוגד יותר לקירות התא הזה ממרחבי הים, שלא היה רחוק כלל — רק כמה עשרות מטרים הפרידו ביניהם לנהר, ופחות ממאה מטרים משם לשפך — אבל ממילא לא היה מפליג שוב לעולם, לא ליבשת אחרת וגם לא לאי הסמוך. ולא היה דבר רחוק יותר מן האישה שלו, אף שרק אחד הקירות האלה מפריד ביניהם, קיר שקודמיו בתא הזה חרטו עליו מה שחרטו: קללות, תפילות, ציורי זימה. אם יחרוט עליו משהו, מה יחרוט? אבל הוא לא יחרוט עליו כלום, לשם מה.

"פילאר?" הוא ניסה שוב לקרוא לה והצמיד את אוזנו לקיר, ועדיין היא לא ענתה.

שוב גירד בטבורו גירוד נמרץ וקיווה שאף אחד לא מציץ בו מן האשנב הקטן שדרכו מוכנסת פנכת האוכל; גירד אף על פי שלעת עתה לא הגיע לטבורו שום פשפש.

היו שנים שבכל פעם שנגעה שם אישה היה עקצוץ עדין מתפשט במורד בטנו עד קצה חלציו, כאילו אותו חבל דמי שנחתך שם בלידתו נמשך סמוי מן העין לאורך השנים עד לצאצאים שיוליד הוא עצמו. אבל הוא לא הוליד לא בן ולא בת, לא לפילאר ולא לשום אישה אחרת, ומאימו לא זכור לו כלום; ואיך יזכור משהו, אם מתה ביום שנולד (את התמונה הזאת חזר וראה בסיוטיו: את הבטן הענקית אחרי שחולץ מתוכה, קורסת כמו הר על מערה מתמוטטת).

רק אביו עוד זכור לו: בריא לגמרי, חסון ותקיף ונמרץ, ובשיירת המגורשים בדרכה לנמל ודאי הזכיר לכל סובביו את מי שברצונו ובדברו נעשה הכול, ובזה למעשה לא נבדל מן האדמירל; ודאי לא הסב את ראשו לאחור, לא מחרטה על החלטתו ולא מתהייה היכן בנו. שניהם כבר אמרו זה לזה לפני כן כל מה שהיה להם לומר, ולא הייתה לדברים תקנה.

גם כשצפה באביו מן הגבעה היה כל רכושו, כמו כאן בין הקירות האלה, רק הבגדים שבהם יצא מן הבית — אבל אז יצא בעצמו, לא הוצא מתוכו בכוח — ולמראה השיירה המשרכת את דרכה לנמל על כל זקניה ונשיה וילדיה, וגם אביו וסבו שם באחת העגלות, שותקים שניהם ולא מחליפים מילה זה עם זה, חשב: אפילו אם ייפתח לפניהם הים, כמו שהם מאמינים שיקרה, אני לא אאמין שוב במי שהם מאמינים בו. שישקרו לעצמם כמו ששיקרו לי, אני עם השקרים גמרתי וגם איתם גמרתי ועם כל השקרנים ביחד.

במרחק המשיכו הגלים להתנפץ אל החוף כקודם, נסוגו והתנפצו שוב בהתמדה שאין בה לא זעם ולא יגיעה, אפילו לרגע לא התכוונו לפנות ביניהם שביל יבש לגולים או להטביע את רודפיהם.

גם לא התכוונו להשיט על פניהם ספינות בדרכן אל יבשת ששום אדם עוד לא הפליג אליה כך, הייתה להם לגלים שגרת גאות ושפל שאפילו סופות כבירות לא הפרו אותה, אבל האדמירל ממילא לא טרח לשאול את הגלים לכוונותיהם.

"רק את הלב שלך תשאל," היה חוזר ואומר לו, "אם אני הייתי שואל את כולם, הייתי נשאר איפה שהייתי. ואתה רוצה להישאר איפה שהיית?"

"לא," הוא ענה, ובאמת לא היה דבר שרצה בו פחות מזה.

"לא שמעתי אותך," האדמירל אמר.

"לא!" הוא חזר ואמר.

"אבל למה אתה לוחש ילד, הטבח לא נתן לך מספיק אוכל?"

"נתן," הוא ענה.

"אז תצעק את זה," האדמירל אמר. "תצעק שכולם ישמעו, אפילו הדגים."

"לא!" הוא צעק, "לא! לא!"

"תצעק חזק," האדמירל אמר, "הכי חזק שאתה יכול. גם באמצע סופה, כשכולם מסביבך יעשו במכנסיים, אתה תעמוד על הסיפון ותצעק את זה לרוח ולגשם ולברקים ולרעמים, תבטיח לי, ילד."

הוא הבטיח.

"אז שאני לא אראה אותך יותר ככה," האדמירל אמר.

בינו לבין עצמו חשב, אם כי אולי רק לאחר זמן, שגם האדמירל, עם כל דבקותו ביעדו ובעתיד הצפון שם, למעשה תקוע בעבר, לפחות בשנתו, תקוע בתוך הלילה שספינתו הראשונה התלקחה וטבעה בו. בכל פעם שהקיץ מבועת היה ממשש את עורו שוב ושוב לוודא שלא נכווה בשנתו. והקיץ אז גם הוא, טוביאס (ומקיץ גם עכשיו, עשורים אחרי כן) מסיוטיו שלו, שאש אחרת בוערת בהם ואין שום מים לכבות אותה. ופילאר, גם היא עוד מקיצה בבעתה, והוא יודע בדיוק מה ראתה בשנתה; כלומר, כשעוד ישנה לצידו ולא מעבר לקיר.

"חבק אותי," היא הייתה אומרת לו ומצטנפת אליו כדי שיחמם אותה, הנערה שלו שזָקנה איתו יחד באי הזה שכל נופיו התהפכו, ולא מכוחו של הוריקן עוקר עצים, אלא מן המעשים שנעשו בצילם. "חבק," הייתה שבה ואומרת לו עד לפני חודש אחד בספרדית שלמדה מאדונה הראשון, והוא היה מחבק אותה; לוחץ את חמוקיה שקהו אל כרסו השמוטה.

לזמן־מה הייתה נשכחת בחיבוק הזה קנאתה לו — כן, היה גם זמן כזה, שבו קינאה היא לו, וכל נערה ספרדייה הדאיגה אותה אז; רק לאחרונה התהפכו היוצרות והוא התחיל לקנא לה, לדאוג עד כדי רצון להרוג; כן, הוא, טוביאס, שאפילו לפני ארבעה עשורים לא הייתה שום תגרה שניצח בה, ושכבר מזמן חדל להסתכל על נשים צעירות בעין חומדת. הרי הן עיוורות לגמרי כולן לארעיותו של יופיין, ואילו הוא, שכבר ראה בחייו מה שראה, אין עוד בעיניו שום קסם בעיוורון הזה.

מבין עפעפיים עצומים למחצה ראה את פילאר קמה השכם גם בבוקר ההוא, והאפלולית עדיין שימרה משהו מתנועת עגבותיה. אילו שאל אותה לאן היא הולכת, הייתה עונה שהיא יוצאת להאכיל את החיות שלה, הכלב, האווזים, התרנגולות, החזיר, שברגע שתצא אליהם ייחפזו אליה מכל רחבי החצר. רק החתולה הקטנה עוד עמדה במרייה, אף שכל החודש האחרון פילאר ניסתה לפייס אותה בכל דרך שהיא, אם בשיירי דגים ואם בדברי הליבובים שהמתה לה; ואולי לא רק לה המתה אותם, אלא גם למי שנחבא אז בסבך.

"אולי היא פשוט לא רעבה?" הוא היה חוזר ואומר לה על החתולה הטיפשית, לפני שהתעורר חשדו.

"לא," הייתה פילאר עונה, "בסוף היא תבין מה טוב לה." זו המשימה שהציבה לעצמה — כך אמרה בלי שום רטט מסגיר בקולה — לשכנע את הקטנטונת לחזור אל ביתם, כאילו אין בעולם דבר חשוב מזה.

כל החודש האחרון ניסתה לשדל את החתולה הקטנה בחלב ובשיירי מאכלים לחדול לפחד ולהתקרב אליה שוב, כמעט בדרך שניסה הוא לביית בצעירותם אותה, אלא שהוא לא הסווה אז שום כוונה אחרת, ואילו היא, לא היה לו ספק בחודש הזה שהיא מנסה להערים עליו.

הזונה הזאת, חשב, כל השנים חיכתה ועכשיו היא נוקמת. אפילו כאן, בשתיקתה בתא הסמוך, היא עוד נוקמת.

לחתולה היו עיניים גדולות וסקרניות, ולפני כן התקרבה אליהם עוד בכל יום, עד שבאחד הבקרים העזה להיכנס לבית, שוטטה לה כאן ושוטטה לה שם, השתעשעה בחוט שהשתלשל מבגד, נכנסה לתוך דלעת ריקה והתחבאה בה, רבצה על השמיכות המקופלות ונרדמה עד שיצאה לצוד לה משהו, ובכל בוקר הייתה רצה אל פילאר להתחכך בה, מזדקפת על אחוריותיה ומושכת בעדינות בשתי כפותיה הקדמיות את כף ידה של פילאר כדי שתלטף אותה מראשה עד קצה זנבה. כך היה עד שהחליטה יום אחד לזנק לערסל והסתבכה בחוטיו ונתקפה חרדה, וכשניסה לחלץ אותה משם שרטה ונשכה ורשפה ואחר כך התחילה להתרוצץ בבית לכאן ולשם, ודקות ארוכות של אימה עברו עליה עד שמצאה את הפתח.

"פִיפִי פִיפִי!" פילאר הייתה קוראת לה אחר כך כאילו אותה יצאה לחפש, "פיפי פיפי, בואי קטנטנה, בואי, שום דבר לא קרה, בואי תאכלי ותשתי קצת," והוא ידע שגם הפעם לא תמהר לחזור.

"בסוף היא תבוא," היה חוזר ומבטיח לה בימים הקודמים, כאילו כל דאגתה הייתה לפיפי המטופשת הזאת, ולמרות כעסו עוד היה יכול לראות בה, באינדיאנית הזקנה שלו, את הצעירה ההיא, שבסופו של דבר נענתה להצעתו ועברה לגור בביתו על אף כל מה שעולל לה שנים קודם לכן. "פיפי פיפי," חזרה וקראה, ובדרך נס עוד נשאר קולה צלול כשהיה. זה אחד הפלאים המעטים שהשנים לא הצליחו להשחית אפילו באי הארור הזה, צלילות הקול.

אם באמת יש בעולם הזה ניסים, חשב עד לפני חודש אחד בלבד, אולי זה אחד הגדולים שבהם: להצליח לראות מבעד לשנים לא רק עתיד רב־הוד כמו שראה האדמירל גם על ערש מותו — ומה הוא לא ראה, המטורף הזה — אלא גם את העבר על פלאיו הקטנים. אם הברירה היא לשכוח הכול לגמרי למען אחרית אגדית או לזכור עם הרע והנורא גם את מעט הטוב, הוא טוביאס מעדיף לזכור; חכם גדול הוא היה אז בעיני עצמו.

האדמירל, לעומתו, בחר למקד את עיניו רק באופק שלפניו ובפלאים שדימה לראות שם, כאילו יקרב אותו אליו כך מכוח מבטו, וכשהגיע לשם ראה רק מה שרצה לראות ושמע רק מה שרצה לשמוע. ראה עצי קוקוס וקינמון היכן שלא צמחו לא קוקוס ולא קינמון, קיווה להגיע אל ארצות התבלינים ולבזוז אותם עד הגרגר האחרון או אל קיסר סין ואוצרותיו בבירתו זהובת הצריחים, והגיע רק אל קומץ בקתות עלובות, ואף על פי כן עדיין סירב להכיר בטעותו — ככה זה כשיש לך די כוח להשתיק כל דעה אחרת שמושמעת סביבך או די להט בחזה לעוור את עיניך.

להט כזה התלקח גם בו לזמן־מה בנעוריו, ומאז לא נישא בחזהו במשך עשורים אלא אפר, עד שהגחיל והתלקח שם פתאום בחודש האחרון, ולשם מה.

ופילאר, היא לא השלתה את עצמה בנעוריה אלא לזמן קצר, והתקווה הקטנה שתלתה בו כשהועלתה לספינה (שונה מכולם הוא נראה לה אז, בודד וקצת עצוב), לא ארכה יותר מרגעים אחדים. עיניה אמרו זאת, לא נדרשו שום מילים: לא בשפתה ולא בשום שפה אחרת. משהתבדתה התקווה הזאת התפללה בליבה מקרשי הסיפון שיתערבל מן האופק הוריקן ויגרוף את שלוש הספינות עם כל הגופים המיוזעים המתחלפים מעליה, ושלא ייחלש ויוסט מנתיבו בשום פסגת הר, גם לא על ידי פסגת האֶל־יוּנקה שלכך נועד מאז בריאתו. כך סיפרה לו אחרי שנים ושאלה אז אם גם לבני שבטו יש הר כזה שנועד להסיט סערות מנתיבן, והוא הרהר רגע; לא מפני שקראה לעמו שבט, אלא מפני שלא היו לו עוד לא עַם ולא שבט, גם לא משפחה.

"להם היה הר אחר," ענה כעבור רגע נוסף. עלה בזיכרונו ההר האחר, אררט, שלא סופה נבלמה בו אלא ספינה, ולרגע חשב על קברניטה, האדמירל ההוא של כל זוגות החיות, שבזמן המבול אולי נעמד גם הוא על הסיפון לנופף כנגד הגשם בחרב ממורטת. ואולי גם לו עזר נער בודד וקצת עצוב שברח מביתו.

כיוון שהמשיכה לשאול ושדיה הרכים נפחסו אל חזהו, סיפר לה אז עוד מאמונות אבותיו שזנח, והרגיז אותה. "נשים לא עשויות מעצם!" היא התמרמרה כששמעה שהאמינו אצלם שהנשים נבראו מצלעו של גבר, והתעקשה שייגע בה שוב; אחזה בכף ידו והעבירה אותה לאט וברכות על חמוקיה כדי שייווכח בעצמו שהכול עגול בנשים והכול רך בהן, הנה, שייגע וירגיש כאן, זה קשה? וכאן? וגם כאן למטה, כן, אפילו היכן שאִינרִירי חורר אותן במקור שלו.

"פה," הראתה לו, ובאפלולית הוליכה אותו לשם שוב. צעירים הם היו אז ועיוורים, ועיוורונם הגדיל את הקסם.