ארמון הקרח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ארמון הקרח
מכר
מאות
עותקים
ארמון הקרח
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ארמון הקרח

4.6 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

טאריי וסוס, מגדולי הסופרים הנורווגים, מפליא לספר בארמון הקרח את סיפורן של שתי ילדות בכפר נורווגי מבודד: סִיס, ילדה מקובלת בין חבריה, וְאוּן, השתקנית והמרוחקת, שהגיעה לכפר והיא מתגוררת אצל דודתה. 
הקשר החזק שנוצר בין השתיים סוחף קהילה שלמה אל ארמון הקרח ואל חידה מסתורית, שכוחות אפלים ונסתרים מניעים אותה. 
את כתיבתו הצלולה והשקטה של וסוס מלווה לכל אורך הסיפור חוט דק של אימה, שממגנטת אותנו אליה ואל עולמן החבוי והסוער של שתי החברות. 

ארמון הקרח ראה אור בשנת 1963. בשנת 1964 זכה בפרס הספרות היוקרתי של המועצה הנורדית, ובכך היה וסוס לסופר הנורווגי הראשון שקיבל פרס חשוב זה. 

טאריי וסוס, 1970-1897, נחשב לאחד מגדולי הסופרים הנורווגיים של המאה ה-20. ספרו הציפורים, שתורגם לעברית בספרית פועלים וזכה לאהבת הקהל, עוסק גם הוא בדרמה אנושית נוגעת ללב, הרוחשת מתחת לפני השטח השקטים. 

פרק ראשון

1
סיס ואוּן

1. סיס

מצח צעיר, לבן מפלֵס לו דרך בחשכה. ילדה בת אחת־עשרה. סיס.

למען האמת הייתה זו רק שעת אחר הצהריים, אבל החושך כבר ירד. כפור עז בשלהי הסתיו. כוכבים, אבל בלי ירח, ובלי שלג שיבהיק באורו - החושך היה אפוא סמיך, למרות הכוכבים. משני צִדי הדרך השתרעו יערות דוממים כמוות - ובתוכם כל צורות החיים הקפואות בעת הזאת.

מחשבות רבות חלפו במוחה של סיס בלכתה עטופה בשכבות רבות מפני הכפור. בפעם הראשונה הלכה אל אוּן, ילדה שטרם הכירה ממש, ולכן הייתה נרגשת.

לפתע נבהלה:

קול רעם חזק באמצע המחשבות, באמצע הציפייה. צליל ביקוע ממושך - הולך ומתרחק, הולך ומתפוגג. הצליל עלה מהקרח באגם הגדול כאן לרגליה. ולא הייתה כל סכנה, להפך, קול הנפץ שימח אותה, הוא העיד שהקרח התחזק עוד קצת. הוא הרעים כמו יריית רובה וביקע סדקים ארוכים, דקים כלהב, מפני השטח אל תוך המעמקים - ועם זאת, מדי בוקר היה הקרח חזק ובטוח יותר. הסתיו היה ארוך ושררה קרה עזה ויוצאת דופן.

קור צורב. אבל סיס לא חששה כלל מהקור. זה לא היה העניין. נכון שנבהלה מהרעש בחושך, אבל מייד המשיכה לצעוד בבטחה.

הדרך אל אוּן לא הייתה ארוכה. סיס הכירה אותה, זו בערך הדרך שבה הלכה מדי יום לבית הספר - רק בתוספת עיקוף קטן. לכן הרשו לה ללכת לבדה, אף שהיום כבר החשיך. אבא ואימא לא היו דאגנים מטבעם. זה הכביש הראשי, אמרו כשיצאה הערב. הם יכולים להגיד. היא עצמה פחדה מהחושך.

הכביש הראשי. ולמרות זאת נדרש אומץ ללכת כאן עכשיו לבד. היא זקפה את מצחה במפגן תעוזה. לִבה הלם קלות כנגד בטנת המעיל החמימה. אוזניה היו כרויות - בשל הדממה הגדולה בשולי הדרך, ומשום שידעה שאוזניים קשובות עוד יותר מאזינות לה אי שם.

לכן עליה ללכת בכביש שהתאבן מכפור בצעד יציב ונחוש, קרקוש פסיעותיה חייב להישמע. אם תיכנע לפיתוי ותתגנב על קצות האצבעות זה יהיה הסוף שלה. שלא לדבר על מה שיקרה אם ברוב טיפשותה תפתח בריצה. כי עד מהרה תהפוך הריצה לשעטה טרופה.

סיס הייתה מוכרחה לגשת הערב לאוּן. ואין מה למהר, היא תגיע בזמן, הרי הערבים ארוכים כל־כך. החושך יורד מוקדם, סיס תוכל להיות אצל אוּן זמן רב ועדיין תגיע הביתה בשעה שבה היא רגילה לשכב לישון.

 

מעניין מה אגלה אצל אוּן. אני בטוחה שאגלה משהו. חיכיתי לזה כל הסתיו, מאז היום הראשון שאוּן הזרה הגיעה לבית הספר. אני לא יודעת למה.

רעיון הפגישה היה חדש וטרי לגמרי, הוא עלה רק באותו יום. בתום הכנות ממושכות הוא צץ לפתע פתאום.

בדרך לאוּן, כשבליבה רטט נעים של ציפייה, המצח החלק פילח זרם אוויר קר כקרח.

2. אוּן
 

בדרך אל משהו מרגש - בעודה צועדת נוקשה וזקופה ומנסה לחסום את פחדה מהחושך, חשבה סיס מה היא יודעת על אוּן.

היא ידעה מעט. ואין כל טעם לשאול אנשים פה, גם הם לא יידעו לספר הרבה על אוּן.

אוּן חדשה כל־כך, היא הגיעה ליישוב באביב שעבר - מיישוב מרוחק למדי שאין אִתו כל קשר.

אוּן הגיעה באביב אחרי שהתייתמה, ככה סיפרו. אימא שלה חלתה ומתה ביישוב שלהן אי שם. אִמהּ לא הייתה נשואה ולא היו לה קרובי משפחה במקום מגוריהן, אבל כאן ביישוב הייתה לה אחות גדולה ממנה, ואוּן נשלחה לדודתה זו.

דודתה חיה כאן שנים רבות. סיס כמעט לא הכירה אותה, אף שגרה לא רחוק. היא חיה לבדה בבקתה קטנה והסתדרה כמיטב יכולתה. לא ראו אותה כמעט אף פעם, לפעמים נתקלו בה בדרך לחנות. סיס שמעה שהדודה קיבלה את אוּן לביתה בלבביות. שנים אחדות קודם לכן סיס התלוותה פעם אל אִמהּ שהלכה לבית הדודה לבקש עזרה כלשהי בתפירה. אבל זה היה לפני שבכלל ידעו על קיומה של אוּן. סיס זכרה שהאישה הבודדה הייתה נחמדה. וגם איש מעולם לא אמר עליה מילה רעה.

 

כך היה גם עם אוּן כשהגיעה: היא לא הצטרפה מייד לחבורת הבנות - כפי שציפו ורצו. הן ראו אותה בחטף בכביש או במקומות שבהם פוגשים אנשים, בין אם רוצים ובין אם לאו. הבנות הסתכלו זו על זו כזרות. לא היה מה לעשות. לא היו לה הורים ולכן ראו אותה באור שונה, הילה שלא ידעו בדיוק להסביר. הן גם ידעו שהזרוּת הזאת תתפוגג בקרוב: בסתיו ייפגשו כולן בבית הספר - וזהו זה.

סיס גם לא עשתה דבר כדי להתקרב לאוּן בקיץ. מדי פעם ראתה את אוּן בחברת הדודה הזקנה והחביבה. היא פגשה אותה וראתה שהן בערך באותו גובה. מבטיהן נפגשו בתדהמה והן התחככו קלות כשחלפו זו על פני זו. הן לא ידעו מדוע נדהמו, אבל מסיבה כלשהי -

אמרו שאוּן ביישנית מאוד. זה נשמע מסקרן. כל הבנות ציפו לפגוש את אוּן הביישנית בבית הספר.

סיס ציפתה למפגש מסיבה מיוחדת: היא הנהיגה את המהומה בהפסקות, ממש כך. היא הייתה רגילה להיות זו שממציאה ומציעה, מעולם לא חשבה על זה, אבל כך זה היה, וזה לא הפריע לה. היא ציפתה בשמחה להיות המנהיגה כשאוּן תבוא ותשתלב בין הבנות.

 

בתחילת שנת הלימודים התקבצה הכיתה סביב סיס, בנות וגם בנים, כרגיל. היא הרגישה שגם השנה המעמד הזה נעים לה, ובהחלט ייתכן שעשתה דבר או שניים כדי לשמרו.

אוּן הביישנית עמדה במרחק מה משאר הילדים. הם בחנו אותה במבטיהם, ומייד קיבלו אותה. היא נראית בסדר גמור. ילדה יפה. קל לחבב אותה.

אבל היא לא זזה ממקומה. הילדים עשו כל מיני ניסיונות קטנים לפתות אותה להצטרף אליהם, אבל לשווא. סיס עמדה בלב החבורה שלה וחיכתה לה, וכך עבר היום הראשון.

כך עברו עוד ימים אחדים. לא עשה רושם שאוּן רוצה להתקרב. סיס ניגשה אליה לבסוף ושאלה:

"את לא מצטרפת אלינו?"

אוּן הנידה ראשה לשלילה.

אבל עד מהרה ראו שהן מחבבות זו את זו. ניצוץ יוצא דופן שניתז ביניהן. אני מוכרחה לפגוש אותה! זה לא היה מובן, אבל ודאי.

סיס חזרה ואמרה בתדהמה:

"את לא מצטרפת אלינו!"

אוּן חייכה במבוכה.

"לא - "

"אבל למה?"

אוּן חייכה, עדיין נבוכה.

"אני לא יכולה - "

סיס חשה שהן משחקות ביניהן משחק של פיתוי.

"אבל יש לך איזו בעיה?" שאלה סיס בבוטות, ובטיפשות, ואחר־כך התחרטה. לא נראה שיש לאוּן בעיה כלשהי. להפך.

אוּן הסמיקה קצת.

"לא, זה לא העניין, אבל..."

"וגם לא התכוונתי להגיד שיש לך בעיה! אבל היה נחמד אם תצטרפי אלינו."

"אל תשאלי על זה עוד," אמרה אוּן.

תשובתה של אוּן שטפה את סיס כמו סילון של מים קרים, והיא נאלמה. חזרה פגועה אל חבריה וסיפרה מה קרה.

הם לא הוסיפו לשאול. הניחו לאוּן לעמוד במקומה בלי להשתתף במהומה. היו שאמרו שהיא שחצנית, אבל ההשמצה הזאת לא דבקה בה, ואיש לא הציק לה - היה באישיותה משהו שבלם דברים מעין אלה.

בשיעורים התברר עד מהרה שאוּן היא מן התלמידים הנבונים. אבל זה לא השפיע על התנהגותה, והם החלו לרחוש לה כבוד, גם אם באי רצון מסוים.

סיס הייתה רגישה לדברים כאלה. היא חשה בעצמה של אוּן העומדת לבדה בחצר בית הספר - היא כלל לא הייתה אבודה ומסכנה. סיס ניצלה את יכולותיה לקבץ סביבה את החבורה - והצליחה - ולמרות זאת הייתה לה תחושה שאוּן שם ממול חזקה יותר, אף שלא עשתה דבר ואיש לא היה לצִדהּ. היא עמדה להפסיד בקרב מול אוּן, ומה אם החבורה שלה גם רואה זאת כך ופשוט לא מעזה לנטוש אותה? אוּן וסיס עמדו בחצר בית הספר כמו יריבות במשחק, אבל המאבק התנהל בדממה ולא נגע אלא לה ולילדה החדשה. הוא לא הוזכר ולו במילה.

כעבור זמן מה החלה סיס לחוש שאוּן מביטה בה בזמן השיעורים. אוּן ישבה שתי שורות מאחוריה, והיו לה הזדמנויות רבות לנעוץ מבטים.

המבטים היו כמו עקצוץ מוזר בגופה של סיס. היא נהנתה מהם כל־כך עד שכמעט לא טרחה להסתיר את הנאתה. היא העמידה פנים שלא חשה בדבר, אבל הרגישה שהיא נשזרת לתוך משהו זר וטוב. העיניים שננעצו בה לא היו חקרניות או קנאיות, הייתה בהן משאלה - כשהייתה זריזה דיה להפנות את ראשה ולתפוס את אוּן על חם. הייתה ציפייה. ברגע שיצאו מהכיתה אוּן לבשה ארשת אדישה, לא התקרבה. אבל מדֵי פעם הבחינה סיס בעקצוץ המתוק הזה בגוף: אוּן יושבת ומסתכלת עליי.

כמעט תמיד הקפידה לא לפגוש בעיניים האלה, עדיין לא העזה - רק אי אלו מבטים חטופים ברגעים קצרים של חוסר שימת לב.

אבל מה אוּן רוצה?

יום אחד היא תגיד מה היא רוצה.

היא עמדה ליד הקיר בחוץ ולא השתתפה בשום משחק. עמדה והביטה בהם בנחת.

לחכות. יהיה עליי לחכות, עד שיום אחד זה יקרה. בינתיים עליי להמשיך בשגרה, וגם זאת הייתה תחושה מוזרה.

אסור שהילדים האחרים ירגישו בדבר. היא האמינה שהיא מצליחה להסתיר. עד שיום אחד אמרה לה אחת החברות בקנאה:

"לא להאמין כמה אוּן מעסיקה אותך."

"לא נכון."

"בטוחה שלא? את כל הזמן מסתכלת עליה, מה חשבת, שלא נראה?"

אני באמת מסתכלת עליה כל הזמן? חשבה סיס המבולבלת.

חברתה צחקה צחוק מריר.

"כולנו ראינו את זה כבר מזמן, סיס."

"טוב, כנראה שבאמת הסתכלתי עליה, ומותר לי להסתכל כמה שאני רוצה!"

"הא!"

 

סיס לא הפסיקה לחשוב על כך. עד שזה הגיע לבסוף, עכשיו. ביום הזה. לכן היא הולכת כאן.

כשסיס התיישבה מוקדם בבוקר במקומה, הפתק הראשון היה מונח על שולחנה:

חייבת לפגוש אותך, סיס.

על החתום: אוּן.

קרן אור ממקום כלשהו.

היא הפנתה את ראשה ועיניהן נפגשו. מבטיהן התמזגו. מוזר. יותר מזה לא ידעה, יותר מזה לא יכלה לחשוב.

פתקים הוחלפו ביניהן כל היום הנהדר הזה, היום. ידיים נכונות לעזור העבירו אותם משולחן לשולחן.

גם אני רוצה לפגוש אותך.

על החתום: סיס.

מתי אוכל לפגוש אותך?

מתי שתרצי, אוּן! את יכולה לפגוש אותי היום.

אז אני רוצה היום!

רוצה לבוא אליי היום, אוּן?

לא. את צריכה לבוא אליי, אחרת אני לא רוצה להיפגש.

סיס הפנתה את ראשה במהירות. מה קורה פה? עיניהן נפגשו, אוּן הנהנה ואישרה את תוכנו של הפתק. סיס לא היססה לרגע ושלחה את התשובה:

"אבוא אלייך."

בזאת הסתיימו חילופי הפתקים. הן לא דיברו זו עם זו עד סוף יום הלימודים. רק אז עמדו והחליפו משפטים מהירים ונבוכים. סיס שאלה אם אוּן בכל זאת תרצה לבוא אליה.

"לא, למה?" שאלה אוּן.

סיס היססה. היא ידעה שהזמינה את אוּן אליה כי חשבה שיש לה כל מיני דברים שאולי אין לדודה של אוּן - וחוץ מזה הייתה רגילה להזמין חברות אליה. היא התביישה ולא יכלה הגיד את זה לאוּן.

"סתם, בלי סיבה," אמרה.

"אמרת שתבואי אליי היום, לא?"

"כן, אבל אני לא יכולה לבוא אלייך ישר מבית הספר, קודם אני חייבת ללכת הביתה כדי שיידעו איפה אני."

"נכון, את צודקת."

"אז אבוא בערב," אמרה סיס, מוקסמת. מה שהקסים אותה הוא אותו דבר בלתי מובן. זה שאפף בעיניה את אוּן כולה.

 

זה מה שסיס ידעה על אוּן - ועכשיו סיס הייתה בדרכה אליה, אחרי שהלכה הביתה והודיעה שהיא הולכת לאוּן.

הקור ניקר בְּסיס. השלג חרק תחת כפות רגליה, ונפצוצי הקרח עלו מן האגם.

לפניה ראתה את הבקתה הקטנה של אוּן ודודתה. היא הפיצה אור על עצי שַׁדָר קפואים. לִבה הלם בשמחה ובציפייה.

 

סקירות וביקורות

ספר צנוע ומרשים על התבגרות וחברות שלא התממשה מעין איתן הארץ 13/01/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

ספר צנוע ומרשים על התבגרות וחברות שלא התממשה מעין איתן הארץ 13/01/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
ארמון הקרח טאריי וסוס

1
סיס ואוּן

1. סיס

מצח צעיר, לבן מפלֵס לו דרך בחשכה. ילדה בת אחת־עשרה. סיס.

למען האמת הייתה זו רק שעת אחר הצהריים, אבל החושך כבר ירד. כפור עז בשלהי הסתיו. כוכבים, אבל בלי ירח, ובלי שלג שיבהיק באורו - החושך היה אפוא סמיך, למרות הכוכבים. משני צִדי הדרך השתרעו יערות דוממים כמוות - ובתוכם כל צורות החיים הקפואות בעת הזאת.

מחשבות רבות חלפו במוחה של סיס בלכתה עטופה בשכבות רבות מפני הכפור. בפעם הראשונה הלכה אל אוּן, ילדה שטרם הכירה ממש, ולכן הייתה נרגשת.

לפתע נבהלה:

קול רעם חזק באמצע המחשבות, באמצע הציפייה. צליל ביקוע ממושך - הולך ומתרחק, הולך ומתפוגג. הצליל עלה מהקרח באגם הגדול כאן לרגליה. ולא הייתה כל סכנה, להפך, קול הנפץ שימח אותה, הוא העיד שהקרח התחזק עוד קצת. הוא הרעים כמו יריית רובה וביקע סדקים ארוכים, דקים כלהב, מפני השטח אל תוך המעמקים - ועם זאת, מדי בוקר היה הקרח חזק ובטוח יותר. הסתיו היה ארוך ושררה קרה עזה ויוצאת דופן.

קור צורב. אבל סיס לא חששה כלל מהקור. זה לא היה העניין. נכון שנבהלה מהרעש בחושך, אבל מייד המשיכה לצעוד בבטחה.

הדרך אל אוּן לא הייתה ארוכה. סיס הכירה אותה, זו בערך הדרך שבה הלכה מדי יום לבית הספר - רק בתוספת עיקוף קטן. לכן הרשו לה ללכת לבדה, אף שהיום כבר החשיך. אבא ואימא לא היו דאגנים מטבעם. זה הכביש הראשי, אמרו כשיצאה הערב. הם יכולים להגיד. היא עצמה פחדה מהחושך.

הכביש הראשי. ולמרות זאת נדרש אומץ ללכת כאן עכשיו לבד. היא זקפה את מצחה במפגן תעוזה. לִבה הלם קלות כנגד בטנת המעיל החמימה. אוזניה היו כרויות - בשל הדממה הגדולה בשולי הדרך, ומשום שידעה שאוזניים קשובות עוד יותר מאזינות לה אי שם.

לכן עליה ללכת בכביש שהתאבן מכפור בצעד יציב ונחוש, קרקוש פסיעותיה חייב להישמע. אם תיכנע לפיתוי ותתגנב על קצות האצבעות זה יהיה הסוף שלה. שלא לדבר על מה שיקרה אם ברוב טיפשותה תפתח בריצה. כי עד מהרה תהפוך הריצה לשעטה טרופה.

סיס הייתה מוכרחה לגשת הערב לאוּן. ואין מה למהר, היא תגיע בזמן, הרי הערבים ארוכים כל־כך. החושך יורד מוקדם, סיס תוכל להיות אצל אוּן זמן רב ועדיין תגיע הביתה בשעה שבה היא רגילה לשכב לישון.

 

מעניין מה אגלה אצל אוּן. אני בטוחה שאגלה משהו. חיכיתי לזה כל הסתיו, מאז היום הראשון שאוּן הזרה הגיעה לבית הספר. אני לא יודעת למה.

רעיון הפגישה היה חדש וטרי לגמרי, הוא עלה רק באותו יום. בתום הכנות ממושכות הוא צץ לפתע פתאום.

בדרך לאוּן, כשבליבה רטט נעים של ציפייה, המצח החלק פילח זרם אוויר קר כקרח.

2. אוּן
 

בדרך אל משהו מרגש - בעודה צועדת נוקשה וזקופה ומנסה לחסום את פחדה מהחושך, חשבה סיס מה היא יודעת על אוּן.

היא ידעה מעט. ואין כל טעם לשאול אנשים פה, גם הם לא יידעו לספר הרבה על אוּן.

אוּן חדשה כל־כך, היא הגיעה ליישוב באביב שעבר - מיישוב מרוחק למדי שאין אִתו כל קשר.

אוּן הגיעה באביב אחרי שהתייתמה, ככה סיפרו. אימא שלה חלתה ומתה ביישוב שלהן אי שם. אִמהּ לא הייתה נשואה ולא היו לה קרובי משפחה במקום מגוריהן, אבל כאן ביישוב הייתה לה אחות גדולה ממנה, ואוּן נשלחה לדודתה זו.

דודתה חיה כאן שנים רבות. סיס כמעט לא הכירה אותה, אף שגרה לא רחוק. היא חיה לבדה בבקתה קטנה והסתדרה כמיטב יכולתה. לא ראו אותה כמעט אף פעם, לפעמים נתקלו בה בדרך לחנות. סיס שמעה שהדודה קיבלה את אוּן לביתה בלבביות. שנים אחדות קודם לכן סיס התלוותה פעם אל אִמהּ שהלכה לבית הדודה לבקש עזרה כלשהי בתפירה. אבל זה היה לפני שבכלל ידעו על קיומה של אוּן. סיס זכרה שהאישה הבודדה הייתה נחמדה. וגם איש מעולם לא אמר עליה מילה רעה.

 

כך היה גם עם אוּן כשהגיעה: היא לא הצטרפה מייד לחבורת הבנות - כפי שציפו ורצו. הן ראו אותה בחטף בכביש או במקומות שבהם פוגשים אנשים, בין אם רוצים ובין אם לאו. הבנות הסתכלו זו על זו כזרות. לא היה מה לעשות. לא היו לה הורים ולכן ראו אותה באור שונה, הילה שלא ידעו בדיוק להסביר. הן גם ידעו שהזרוּת הזאת תתפוגג בקרוב: בסתיו ייפגשו כולן בבית הספר - וזהו זה.

סיס גם לא עשתה דבר כדי להתקרב לאוּן בקיץ. מדי פעם ראתה את אוּן בחברת הדודה הזקנה והחביבה. היא פגשה אותה וראתה שהן בערך באותו גובה. מבטיהן נפגשו בתדהמה והן התחככו קלות כשחלפו זו על פני זו. הן לא ידעו מדוע נדהמו, אבל מסיבה כלשהי -

אמרו שאוּן ביישנית מאוד. זה נשמע מסקרן. כל הבנות ציפו לפגוש את אוּן הביישנית בבית הספר.

סיס ציפתה למפגש מסיבה מיוחדת: היא הנהיגה את המהומה בהפסקות, ממש כך. היא הייתה רגילה להיות זו שממציאה ומציעה, מעולם לא חשבה על זה, אבל כך זה היה, וזה לא הפריע לה. היא ציפתה בשמחה להיות המנהיגה כשאוּן תבוא ותשתלב בין הבנות.

 

בתחילת שנת הלימודים התקבצה הכיתה סביב סיס, בנות וגם בנים, כרגיל. היא הרגישה שגם השנה המעמד הזה נעים לה, ובהחלט ייתכן שעשתה דבר או שניים כדי לשמרו.

אוּן הביישנית עמדה במרחק מה משאר הילדים. הם בחנו אותה במבטיהם, ומייד קיבלו אותה. היא נראית בסדר גמור. ילדה יפה. קל לחבב אותה.

אבל היא לא זזה ממקומה. הילדים עשו כל מיני ניסיונות קטנים לפתות אותה להצטרף אליהם, אבל לשווא. סיס עמדה בלב החבורה שלה וחיכתה לה, וכך עבר היום הראשון.

כך עברו עוד ימים אחדים. לא עשה רושם שאוּן רוצה להתקרב. סיס ניגשה אליה לבסוף ושאלה:

"את לא מצטרפת אלינו?"

אוּן הנידה ראשה לשלילה.

אבל עד מהרה ראו שהן מחבבות זו את זו. ניצוץ יוצא דופן שניתז ביניהן. אני מוכרחה לפגוש אותה! זה לא היה מובן, אבל ודאי.

סיס חזרה ואמרה בתדהמה:

"את לא מצטרפת אלינו!"

אוּן חייכה במבוכה.

"לא - "

"אבל למה?"

אוּן חייכה, עדיין נבוכה.

"אני לא יכולה - "

סיס חשה שהן משחקות ביניהן משחק של פיתוי.

"אבל יש לך איזו בעיה?" שאלה סיס בבוטות, ובטיפשות, ואחר־כך התחרטה. לא נראה שיש לאוּן בעיה כלשהי. להפך.

אוּן הסמיקה קצת.

"לא, זה לא העניין, אבל..."

"וגם לא התכוונתי להגיד שיש לך בעיה! אבל היה נחמד אם תצטרפי אלינו."

"אל תשאלי על זה עוד," אמרה אוּן.

תשובתה של אוּן שטפה את סיס כמו סילון של מים קרים, והיא נאלמה. חזרה פגועה אל חבריה וסיפרה מה קרה.

הם לא הוסיפו לשאול. הניחו לאוּן לעמוד במקומה בלי להשתתף במהומה. היו שאמרו שהיא שחצנית, אבל ההשמצה הזאת לא דבקה בה, ואיש לא הציק לה - היה באישיותה משהו שבלם דברים מעין אלה.

בשיעורים התברר עד מהרה שאוּן היא מן התלמידים הנבונים. אבל זה לא השפיע על התנהגותה, והם החלו לרחוש לה כבוד, גם אם באי רצון מסוים.

סיס הייתה רגישה לדברים כאלה. היא חשה בעצמה של אוּן העומדת לבדה בחצר בית הספר - היא כלל לא הייתה אבודה ומסכנה. סיס ניצלה את יכולותיה לקבץ סביבה את החבורה - והצליחה - ולמרות זאת הייתה לה תחושה שאוּן שם ממול חזקה יותר, אף שלא עשתה דבר ואיש לא היה לצִדהּ. היא עמדה להפסיד בקרב מול אוּן, ומה אם החבורה שלה גם רואה זאת כך ופשוט לא מעזה לנטוש אותה? אוּן וסיס עמדו בחצר בית הספר כמו יריבות במשחק, אבל המאבק התנהל בדממה ולא נגע אלא לה ולילדה החדשה. הוא לא הוזכר ולו במילה.

כעבור זמן מה החלה סיס לחוש שאוּן מביטה בה בזמן השיעורים. אוּן ישבה שתי שורות מאחוריה, והיו לה הזדמנויות רבות לנעוץ מבטים.

המבטים היו כמו עקצוץ מוזר בגופה של סיס. היא נהנתה מהם כל־כך עד שכמעט לא טרחה להסתיר את הנאתה. היא העמידה פנים שלא חשה בדבר, אבל הרגישה שהיא נשזרת לתוך משהו זר וטוב. העיניים שננעצו בה לא היו חקרניות או קנאיות, הייתה בהן משאלה - כשהייתה זריזה דיה להפנות את ראשה ולתפוס את אוּן על חם. הייתה ציפייה. ברגע שיצאו מהכיתה אוּן לבשה ארשת אדישה, לא התקרבה. אבל מדֵי פעם הבחינה סיס בעקצוץ המתוק הזה בגוף: אוּן יושבת ומסתכלת עליי.

כמעט תמיד הקפידה לא לפגוש בעיניים האלה, עדיין לא העזה - רק אי אלו מבטים חטופים ברגעים קצרים של חוסר שימת לב.

אבל מה אוּן רוצה?

יום אחד היא תגיד מה היא רוצה.

היא עמדה ליד הקיר בחוץ ולא השתתפה בשום משחק. עמדה והביטה בהם בנחת.

לחכות. יהיה עליי לחכות, עד שיום אחד זה יקרה. בינתיים עליי להמשיך בשגרה, וגם זאת הייתה תחושה מוזרה.

אסור שהילדים האחרים ירגישו בדבר. היא האמינה שהיא מצליחה להסתיר. עד שיום אחד אמרה לה אחת החברות בקנאה:

"לא להאמין כמה אוּן מעסיקה אותך."

"לא נכון."

"בטוחה שלא? את כל הזמן מסתכלת עליה, מה חשבת, שלא נראה?"

אני באמת מסתכלת עליה כל הזמן? חשבה סיס המבולבלת.

חברתה צחקה צחוק מריר.

"כולנו ראינו את זה כבר מזמן, סיס."

"טוב, כנראה שבאמת הסתכלתי עליה, ומותר לי להסתכל כמה שאני רוצה!"

"הא!"

 

סיס לא הפסיקה לחשוב על כך. עד שזה הגיע לבסוף, עכשיו. ביום הזה. לכן היא הולכת כאן.

כשסיס התיישבה מוקדם בבוקר במקומה, הפתק הראשון היה מונח על שולחנה:

חייבת לפגוש אותך, סיס.

על החתום: אוּן.

קרן אור ממקום כלשהו.

היא הפנתה את ראשה ועיניהן נפגשו. מבטיהן התמזגו. מוזר. יותר מזה לא ידעה, יותר מזה לא יכלה לחשוב.

פתקים הוחלפו ביניהן כל היום הנהדר הזה, היום. ידיים נכונות לעזור העבירו אותם משולחן לשולחן.

גם אני רוצה לפגוש אותך.

על החתום: סיס.

מתי אוכל לפגוש אותך?

מתי שתרצי, אוּן! את יכולה לפגוש אותי היום.

אז אני רוצה היום!

רוצה לבוא אליי היום, אוּן?

לא. את צריכה לבוא אליי, אחרת אני לא רוצה להיפגש.

סיס הפנתה את ראשה במהירות. מה קורה פה? עיניהן נפגשו, אוּן הנהנה ואישרה את תוכנו של הפתק. סיס לא היססה לרגע ושלחה את התשובה:

"אבוא אלייך."

בזאת הסתיימו חילופי הפתקים. הן לא דיברו זו עם זו עד סוף יום הלימודים. רק אז עמדו והחליפו משפטים מהירים ונבוכים. סיס שאלה אם אוּן בכל זאת תרצה לבוא אליה.

"לא, למה?" שאלה אוּן.

סיס היססה. היא ידעה שהזמינה את אוּן אליה כי חשבה שיש לה כל מיני דברים שאולי אין לדודה של אוּן - וחוץ מזה הייתה רגילה להזמין חברות אליה. היא התביישה ולא יכלה הגיד את זה לאוּן.

"סתם, בלי סיבה," אמרה.

"אמרת שתבואי אליי היום, לא?"

"כן, אבל אני לא יכולה לבוא אלייך ישר מבית הספר, קודם אני חייבת ללכת הביתה כדי שיידעו איפה אני."

"נכון, את צודקת."

"אז אבוא בערב," אמרה סיס, מוקסמת. מה שהקסים אותה הוא אותו דבר בלתי מובן. זה שאפף בעיניה את אוּן כולה.

 

זה מה שסיס ידעה על אוּן - ועכשיו סיס הייתה בדרכה אליה, אחרי שהלכה הביתה והודיעה שהיא הולכת לאוּן.

הקור ניקר בְּסיס. השלג חרק תחת כפות רגליה, ונפצוצי הקרח עלו מן האגם.

לפניה ראתה את הבקתה הקטנה של אוּן ודודתה. היא הפיצה אור על עצי שַׁדָר קפואים. לִבה הלם בשמחה ובציפייה.