אזור הנוחות של חברה בסכסוך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אזור הנוחות של חברה בסכסוך
הוספה למועדפים

אזור הנוחות של חברה בסכסוך

עוד על הספר

פרופסור עמירם רביב הוא פסיכולוג חינוכי וקליני, דקאן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה ופרופסור אמריטוס בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. פרופ' רביב כיהן גם כראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ושימש כפסיכולוג ראשי בשירות הפסיכולוגי-ייעוצי במשרד החינוך.
הוא עוסק שנים רבות בטיפול וייעוץ פסיכולוגי לילדים, מתבגרים והורים, בכתיבת חומרי הדרכה להורים ובייעוץ לטיפוח והעשרה קוגניטיבית ורגשית באמצעות ספרות ילדים. פרופ' רביב הוא אב לשתיים וסב לארבע מתבגרות ולמתבגר אחד.

תקציר

מהי תפיסת העולם שלנו בישראל? כיצד היא נבנתה? אילו אירועים גרמו להיווצרותה?
מהם הכוחות שעיצבו אותה? ומה היתה השפעתה על הדרך שבה הלכה החברה הישראלית? שאלות אלו הן קריטיות במיוחד בחברה החיה בצל סכסוך דמים ממושך, שגובה ממנה מחירים עצומים. ספר זה מנסה להשיב על שאלות אלה בעזרת ניתוח תהליכים פסיכולוגים חברתיים-פוליטיים, שאותם עברה החברה היהודית בישראל מאז קום המדינה, ובמיוחד מאז שנות האלפיים.
הטענה המרכזית של הספר היא שמצב של סכסוך ממושך, הכולל כיבוש, הוא אירוע מכונן, שאחראי לעיצוב תפיסת העולם של היהודים בישראל. תפיסת העולם הזאת מאפשרת גם את הקיבוע של הסכסוך האלים וגם מעודדת את הבריחה לאזור הנוחות. לדרך זו יש מחיר של התפוררות היסודות שעליהם מבוססת החברה.


דניאל בר-טל הוא פרופסור (אמריטוס) לפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל-אביב.
במשך 40 שנה התמחה בחקר אספקטים פסיכולוגים-חברתיים של סכסוכים אתניים אלימים ומתמשכים. במוקד עבודתו עמד הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא מיקם במרכזו את הרפרטואר הפסיכולוגי-חברתי שמפתחים בני החברה במצב של סכסוך. רפרטואר זה משמש עבורם כמשקפיים להבנת המצב וכמצפן להתנהגותם. הוא פיתח תאוריות והוביל כיווני מחקר בנושאים אלו, שביססו את מעמדו בעולם האקדמי. הוא כתב וערך יותר מ-20 ספרים ופרסם יותר מ- 250 מאמרים בכתבי עת מובילים ופרקים בספרים. הוא שימש כנשיא של החברה הבינלאומית לפסיכולוגיה פוליטית וזכה בפרסים בינלאומיים שונים בזכות עבודתו המדעית.
פרופסור עמירם רביב, דיקאן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, הוא פסיכולוג חינוכי וקליני, פרופסור (אמריטוס) בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. כיהן כראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ושימש כפסיכולוג ראשי בשירות הפסיכולוגי-ייעוצי במשרד החינוך. הוא התמחה בנושאי פסיכולוגיה חינוכית שעוסקים בסוציאליזציה בבתי הספר ובתא המשפחתי. בין השאר התמחה בחקר מצבי לחץ שעמם מתמודדות המשפחה והחברה בישראל. הוא שותף לכמה צוותי מחקר העוסקים בהיבטים פסיכולוגיים של התמודדות עם סכסוכים.

פרק ראשון

הקדמה

ספר זה נכתב כדי לענות על השאלה המעסיקה חוקרים מתחומי ידע שונים וגם אזרחים רבים החיים באזורי סכסוך: מדוע סכסוכים הנקראים סכסוכים בלתי נשלטים אינם באים על פתרונם בדרכי שלום, למרות המחיר הכבד שהחברות משלמות על המשכו שנים רבות?

למרבה הצער, לא רק שהם אינם נפתרים אלא לעיתים אף מסלימים ומקצינים, אף על פי שהחל תהליך שלום. זאת ועוד, במדינות שבהן מתנהלים סכסוכים אלימים, כמעט תמיד מתפתחים תהליכים ברורים של פגיעה בדמוקרטיה ובעקרונות מוסר, בשילוב עם נטייה לסמכותנות. לדעתנו, אלה תהליכים בלתי נמנעים.

כדי לענות על השאלות האלה נתעד את התהליכים שהתרחשו בחברה הישראלית היהודית בעיקר מאז שנות האלפיים, באמצעות גישה פסיכולוגית־חברתית־פוליטית. משנת אלפיים ואילך החלה החברה היהודית להקצין באופן משמעותי את עמדותיה ביחס לסכסוך וביחס למרכיבים הדמוקרטיים של המדינה תחת המנהיגים הימניים. תהליך זה החל אחרי שבשנות השמונים ובתחילת שנות התשעים נהנתה החברה היהודית בישראל מהתמתנות ביחס לסכסוך וגם מהתרחבות הדמוקרטיה. ראוי לציין שבשלושת העשורים הראשונים של המדינה תרבות הסכסוך שלטה באופן מוחלט, ובתקופה זו גם הדמוקרטיה הישראלית הייתה פגומה.

בנקודה זאת יש לציין, ששנינו (מחברי ספר זה) למדנו אצל פרופסור ישעיהו ליבוביץ'. המחבר הראשון למד אצלו פסיכולוגיה פיזיולוגית מייד עם כניסתו לאוניברסיטת תל אביב בנובמבר 1967. הפרופסור המכובד הקדיש לפחות עשר דקות בכל שיעור לדברי נבואה לגבי מה שצפוי לחברה בישראל אם תתמיד בכיבוש. היו אלה דברים חותכים וקשים לאותה תקופה, שבה העם היה מלא שמחה וגאווה עקב שחרור השטחים. לצערנו, במבט לאחור מתברר שפרופסור ליבוביץ' צדק. הוא ראה את עתידה של החברה נכון הרבה יותר מהרבה פוליטיקאים שהחליטו על גורלה לאורך השנים.

וכך כתב דברים שגם אמר בשיעורים שלו פעם אחר פעם, כמו חזון נבואי. הנה מתוך דבריו שכתב באפריל 1968 ב"ידיעות אחרונות":

"לא הטריטוריה היא הבעיה, אלא האוכלוסיה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה (נוסף על 300 אלף שהם אזרחי המדינה) בתחום שלטוננו פירושה — חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חורבן העם היהודי כולו, התמוטטות המבנה הסוציאלי שהקימונו במדינה והשחתת האדם — היהודי והערבי כאחד. ...המדינה לא תהיה עוד מדינה יהודית אלא מדינה 'כנענית'. בעיותיה וצרכיה ותפקידיה לא יהיו עוד הבעיות והצרכים והתפקידים של העם היהודי שבארץ ובחו"ל, אלא רק ענייני הממשל והמנהל הספציפיים של מדינה זו — ענייני השלטון על יהודים וערבים יחד, בדומה לבעיותיה של מדינת הלבנון, שאינן אלא הדאגה המתמידה לפתרון בעיית היחסים בין מרונים ומוסלמים ודרוזים וכו'. המדינה תוטרד בבעיותיה הספציפיות האלה, ולא יהיה לה עניין לעם היהודי. בתוך זמן קצר ינתקו הקשרים הרוחניים והנפשיים בינה ובין העם היהודי, וכן הקשרים הרוחניים והנפשיים בינה ובין תכניה של ההיסטוריה של עם ישראל ושל היהדות. כל התוכן של המפלצת הקרויה 'ארץ ישראל השלמה' לא יהיה אלא קיום המנגנון השלטוני־מנהלי שלה. מן הבחינה החברתית: בתוך זמן קצר לא יהיה עוד במדינה ההיא לא פועל יהודי ולא חקלאי יהודי. הערבים יהיו העם העובד, והיהודים יהיו מנהלים, מפקחים, פקידים ושוטרים, ובעיקר — שוטרי חרש. המדינה השלטת על אוכלוסייה עוינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש"ב, עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל. המנהל יצטרך לעסוק בדיכוי תנועת מרי ערבית — מזה, וברכישת קוויזלינגים ערבים — מזה. יש חשש שגם צה"ל — שהיה עד עכשיו צבא עממי — יתנוון על ידי הפיכתו לצבא כיבוש, ושמפקדיו שיהיו למושלים צבאיים יהיו כעמיתיהם באומות אחרות, וד"ל" (ההדגשות שלנו).

וכך נכתב על הקיר עתידה של ישראל.

הגישה ההמשגתית שבה משתמש הספר הנוכחי בניתוח התהליכים אינה יחידה. אין ספק שקיימות גישות נוספות שיכולות להסביר את האירועים באופן אחר. הגישה שבספר פותחה על ידי המחבר הראשון במשך יותר מארבעים שנה והתקבלה מאוד במעגלים של חוקרי סכסוכים בעולם. המשגה זו מאפשרת מבט שלם, כולל, שיטתי וסיבתי ברמת המַקרו על כל חברה המעורבת בסכסוך דמים בלתי נשלט שנמשך יותר משנות דור (25 שנה), כמו החברה היהודית בישראל. גישה זו משמשת לנו כעדשות משקפיים, דרכן אנו מתבוננים במידע ומפרשים אותו. עם זאת, עשינו מאמץ לא להיות שבויים בד' אמותיה, והשתמשנו בתפיסות נוספות מדיסציפלינות אחרות, המסייעות לניתוח של החברה היהודית. השתמשנו בהמשגות ובממצאי מחקר בתחומי מדעי המדינה, סוציולוגיה, לימודי התרבות, תקשורת וחינוך.

אין אנו מתעלמים מהעובדה שהספר נכתב מזווית מסויימת, ולא מעט מהיהודים עלולים לפרש את תוכן הספר כחד־צדדי בהיותו ביקורתי. ברור שקיימות עבודות אקדמיות שמאירות את כל התהליכים שתיארנו באור חיובי מאוד. לכן יאשימו את המחברים בהתעלמות מתופעות ותהליכים, שהתרחשו או מתרחשים עדיין ונתפסים כתורמים באופן חיובי למצבה של המדינה והחברה. אכן יש אירועים, תופעות ותהליכים כאלה, ולא מעטים כותבים עליהם. אולם גם בהקשר של לפחות חלק מהם, לדעתנו, הציבור אינו יודע את כל הפרטים של האירועים המכריעים כגון: ועידת קמפ־דיוויד בשנת 2000 או ההתנתקות מעזה ב-2005 וקיבל את התיאור והפירוש שנתנו המנהיגים, ורוב התקשורת בעקבותיהם, כדי לבנות תודעה מסוימת לציבור הישראלי־יהודי.

נושא אחר שעלול להטריד חלק מהקוראים הוא שאנו מתעלמים מתרומתו העיקרית של הצד הפלסטיני לכישלון תהליך השלום, מכיוון שהוא לדעתם האחראי היחיד להתפתחות הסכסוך ולהמשכיותו. אין בספר כל כוונה לזכות את הפלסטינים מחלקם בסכסוך ומתרומתם להמשכו. ויש להם תרומה. התפיסות שלהם דומות למדי, ולמעשה מהוות תמונת ראי סימטרית הפוכה לתפיסות של החברה היהודית. יש בישראל שפע של חומר על תרומתם של הפלסטינים לתדלוק הסכסוך. הממשלה וגורמים אחרים מפרסמים על כך חומרים רבים מאוד, ודואגים שהם יעצבו את התודעה של היהודים. אנחנו סבורים שהתמונה מורכבת הרבה יותר מאשר האשמה של צד אחד בלבד, ולכן חשוב מאוד שהציבור היהודי יפקח את עיניו. בלי הסתכלות מפוקחת כזאת נמשיך לטבוע בבוץ הסכסוך.

נתמקד בספר בחברה היהודית בישראל, משום שהסכסוך הישראלי־ערבי, ובמיוחד הסכסוך הישראלי־פלסטיני, מעניין אותנו הן כמקרה טיפוסי של סכסוכים בלתי נשלטים והן כיהודים־ישראלים שכל חיינו התנסינו בו, ואף השתתפנו בו באופן פעיל. אנחנו עוקבים אחריו בעניין רב כיוון שהוא נוגע ללב קיומנו ומשפיע עלינו ועל החברה, שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנה בזהותנו ובנאמנותנו. נוסף על כך, חלק גדול מהקריירה האקדמית הארוכה של המחבר הראשון הוקדשה לחקר הסכסוך, במיוחד לחקר החברה היהודית במדינת ישראל, ובמשך יותר מארבעים שנה צברנו לא מעט ידע ואספנו נתונים רבים. אנחנו מאמינים שמדובר בסכסוך א־סימטרי מובהק, שבו לצד היהודי יש יתרון צבאי ענק וגם יתרון כלכלי בולט מאוד, המגובה בתמיכה חד־משמעית של מעצמה גדולה — ארצות הברית. בנוסף, העם הפלסטיני נמצא תחת כיבוש ישראלי, ונעיר בהקשר זה שגם מי שמשוכנע בזכותנו על האדמה ולכן אין לראותה ככבושה, עדיין בני האדם החיים עליה — הפלסטינים — נמצאים תחת כיבוש. לבסוף, לישראל יש יותר אפשרויות לנהל את הסכסוך וגם לסיים אותו, ולכן התמקדותנו בחברה היהודית אינה מפתיעה, משום שהבנת התהליכים הפסיכולוגים־חברתיים מסייעת להבנת המציאות של הסכסוך היום. מובן, שבאותה מידה שאנחנו בודקים את הדינמיקה הפסיכולוגית־חברתית־פוליטית בחברה היהודית בישראל, אפשר לבדוק את החברה הפלסטינית, וקיימים כבר מחקרים ראשונים שהשתמשו במסגרת ההמשגתית שמוצגת בספר זה. ישנם תהליכים מקבילים בשתי החברות, שפעמים רבות מהווים מעין תמונת ראי. בשתי החברות פועלים אותם המנגנונים הפסיכולוגיים והחברתיים שמשמרים את הסכסוך. יתרה מכך, יש לראות בספר זה ניתוח של המקרה הישראלי־יהודי כדוגמה למקרים שקורים בחלקים אחרים בתבל.

הספר פונה לקורא שמוכן לקבל מידע על תהליכים בחברה היהודית בישראל שאינם מובנים מאליהם. המבט הביקורתי דורש לא רק חשיפה למידע חדש אלא גם חשיבה, איסוף מידע נוסף ובדיקתו, ולבסוף הסקת מסקנות. בהחלט איננו מבקשים את קבלת הדברים שנכתבו בספר כמובנים מאליהם, אלא בבחינה מדוקדקת שלהם. חשיפה למידע חדש והבנה של ראייה אחרת אינן בהכרח מובילות להסכמה עם הטיעונים. זכותו של הקורא לא להסכים לטיעונים שהעלינו. חשוב לזכור, שלעולם בוויכוח יהיו שני צדדים "צודקים" (לפחות בעיני עצמם), אחרת הוויכוח יסתיים די מהר. כמו כן אין לנו שום יומרות לקבוע שהספר מציג את הזווית הנכונה היחידה. הוא מציג שאלת מחקר עקרונית לגבי הגורמים והסיבות לקיומם של סכסוכים מתמשכים. על הקוראים לשפוט אם הספר עונה עליה בכלים מדעיים מקובלים ותקפים, ואם הניתוח המוצג מספק תשובה ראויה.

כלי הניתוח של מדעי החברה והרוח מאפשרים גישה מזוויות מבט שונות לתפיסת תופעות חברתיות, וטוב שכך, אחרת היינו מקבלים את אותם הניתוחים שוב ושוב. עבודות מחקר העוסקות בתופעות מזוויות שונות מאירות אותן באור שונה ומגוון וכך תורמות לאתגר אינטלקטואלי ומאפשרות לבני האדם להבין מה קורה בחברה שאליה הם משתייכים. כמו כן הן מסייעות להבנת תהליכים ותופעות גם בחברות אחרות בעולם. אין ספק, שספר זה מייצג גם את הידע שאגרנו בחיים, התנסויות שעברנו וגם את הערכים שעל פיהם חונכנו ושאותם הפנמנו. אלה גרמו לבחירת שאלת המחקר שלנו. כך פועלים כל מדעני העולם, כי אין דרך אחרת לחקר מדעי.

ספר זה מספק בשני פרקים רקע להתפתחות הסכסוך מהקמת המדינה, אך מתמקד בהתפתחויות הסכסוך משנות האלפיים המוקדמות, כיוון שלדעתנו זאת תקופת מִפנה, שמנקודת מבט פסיכולוגית־חברתית משפיעה על כל מה שקרה מאוחר יותר. באותה תקופה חלה בציבור היהודי נסיגה משמעותית בתמיכה בתהליך השלום. הרפרטואר הפסיכולוגי־חברתי של היהודים הישראלים התייצב, לאחר שעבר שינוי דרמטי בעקבות אירועי שנות האלפיים: כישלון ועידת קמפ־דייוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה על גילויי האלימות החריפים שלה. הרפרטואר הזה מכתיב במידה רבה את דעת הציבור היהודי על הסכסוך, על בחירת ההנהגה שלו וכמובן משפיע על התנהלות הסכסוך. למרות שבשנות התשעים היה נראה שהסכסוך עשוי להיפתר בדרכי שלום, המשא ומתן, שהתנהל בשנים הללו, לא הביא לפתרון המיוחל. כישלון המשא ומתן שניהל שר החוץ של ארצות הברית ג'ון קרי באינטנסיביות רבה בשנים 2014-2013 גרם לחידוש ההתנגשות. במידה מסוימת, ספר זה הוא המשך לספר "לחיות עם הסכסוך" שכתב המחבר הראשון ושהתפרסם ב-2007. בספר ההוא הונחו היסודות הפסיכולוגיים־חברתיים לניתוח של החברה היהודית בישראל.

הספר הנוכחי עבר גלגולים לא מעטים במהלך כתיבתו. מלכתחילה, הוא אמור היה להציג אך ורק את התוצאות של מחקר ראיונות עומק של יהודים־ישראלים מבוגרים, שביצענו בשנים 2003-2002. המחקר הזה בדק שאלות רבות בנוגע לתפיסת הסכסוך, תיאור ההיסטוריה שלו, השפעות של סוכני סוציאליזציה ושינויי עמדות לגבי הסכסוך שעברו המרואיינים במשך חייהם. אולם ניתוח הראיונות לקח זמן רב ועם התמהמהות הכתיבה התבהר לנו שיש צורך להרחיב את התמונה מעבר למחקר נקודתי מסוים. מחקר הראיונות התפרסם בסופו של דבר בספר "בראשו של המתבונן: מבטם של הישראלים־יהודים על הסכסוך הישראלי־ערבי/פלסטיני" בהוצאת מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום שבאוניברסיטת תל אביב. חלק מהתובנות שעלו ממנו מופיעות בספר הנוכחי. החלטנו לכתוב ספר ובו ניתוח מעמיק על ההקצנה של החברה היהודית בכל מוסדותיה וערוציה, אחרי שכבר עברה תהליך של התמתנות. השאלה מה גרם לשינוי הזה כרסמה בנו והספר מספק ניתוח לתהליך זה.

הספר אינו מציע מבט אופטימי, אולי בגלל הפיכחון של הכותבים, שבוחנים את החברה ואת העולם ואינם רואים בשלב זה כוחות משמעותיים שיכולים לשנות את הכיוון שאליו מונהגת מדינת ישראל. ההנהגה הנוכחית מקבלת תמיכה לדרכה מרוב הציבור היהודי, ואין אופוזיציה משמעותית לדרך חלופית ברורה. כעת גם לא נראה באופק מנהיג מהסוג של דה גול או בגין, שעשוי להוביל לפחות את רוב העם בבטחה לעבר תהליך שלום. קשה לנבא איך הסכסוך יתפתח בשנים הקרובות. תמיד תיתכנה הפתעות בלתי צפויות. לשואפים להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים נכונה דרך ארוכה של מאבק על עתידה של מדינת ישראל גם בדורות הבאים. בתנאים הנוכחיים, זו דרך הבנויה על אומץ לב לעמוד מול כוחות שעושים דה־לגיטימציה שיטתית לכל אלה שהולכים בדרך הזאת. רק בעזרת נרטיב משכנע בצדקת דרך השלום בנחישות ובהתמדה אפשר יהיה לשנות את המפה הפוליטית. אנו עדיין מאמינים שיום יבוא, אולי אחרי הרבה שפיכות דמים ומחירים אחרים שמשלמות וישלמו שתי החברות, והסכסוך הישראלי־פלסטיני יבוא על פתרונו ויגיע השלום המיוחל לאזורנו.

כאן המקום להודות למכון וולטר ליבך לחינוך לדו־קיום יהודי־ערבי באוניברסיטת תל אביב, שנתן מענק כדי לאפשר את ההוצאה לאור של ספר זה. עידו אורן עזר לנו מאוד באיסוף מידע לגבי המחירים שמשלמת החברה היהודית. שאול אריאלי, עקיבא אלדר ויהודה שאול עזרו לאמת עובדות שונות שקשורות למפעל ההתנחלויות. אנחנו אסירי תודה לעורכות רינת אברמוביץ' והגר רבט, שערכו את הספר בשלביו הראשוניים. תודה מיוחדת לאיתי זיו שערך אותו בשלב מתקדם לפני שהוגש להוצאת סטימצקי ולאלונה רביב שטרחה לעבור עליו ביסודיות לפני שהוגש לדפוס. אנו מודים גם ליוסי בר שנאבק לצידנו כדי שנוכל להוציא את הספר לאור.

דניאל בר־טל ועמירם רביב

מכון וולטר ליבך לחינוך לדו־קיום יהודי־ערבי הוא מכון מחקר אקדמי שפועל במסגרת הפקולטה למדעי החברה, הפקולטה למדעי הרוח ובית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב.

המכון מבקש לייצר ולקדם דיון ביקורתי בסוגיות הקשורות לסכסוך היהודי־פלסטיני ולחיים המשותפים בישראל, כולל השפעות של גורמים פסיכולוגיים על תהליך השלום, פעילות החברה האזרחית בישראל והשלכות הכיבוש על החברה בישראל. המכון מעניק מדי שנה מלגות לסטודנטים/ות ולחוקרים/ות מצטיינים/ות אשר עוסקים/ות בנושאים אלה ועוזר להוציא לאור את מחקריהם/ן.

 

פרופסור עמירם רביב הוא פסיכולוג חינוכי וקליני, דקאן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה ופרופסור אמריטוס בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. פרופ' רביב כיהן גם כראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ושימש כפסיכולוג ראשי בשירות הפסיכולוגי-ייעוצי במשרד החינוך.
הוא עוסק שנים רבות בטיפול וייעוץ פסיכולוגי לילדים, מתבגרים והורים, בכתיבת חומרי הדרכה להורים ובייעוץ לטיפוח והעשרה קוגניטיבית ורגשית באמצעות ספרות ילדים. פרופ' רביב הוא אב לשתיים וסב לארבע מתבגרות ולמתבגר אחד.

עוד על הספר

אזור הנוחות של חברה בסכסוך דניאל בר-טל, עמירם רביב

הקדמה

ספר זה נכתב כדי לענות על השאלה המעסיקה חוקרים מתחומי ידע שונים וגם אזרחים רבים החיים באזורי סכסוך: מדוע סכסוכים הנקראים סכסוכים בלתי נשלטים אינם באים על פתרונם בדרכי שלום, למרות המחיר הכבד שהחברות משלמות על המשכו שנים רבות?

למרבה הצער, לא רק שהם אינם נפתרים אלא לעיתים אף מסלימים ומקצינים, אף על פי שהחל תהליך שלום. זאת ועוד, במדינות שבהן מתנהלים סכסוכים אלימים, כמעט תמיד מתפתחים תהליכים ברורים של פגיעה בדמוקרטיה ובעקרונות מוסר, בשילוב עם נטייה לסמכותנות. לדעתנו, אלה תהליכים בלתי נמנעים.

כדי לענות על השאלות האלה נתעד את התהליכים שהתרחשו בחברה הישראלית היהודית בעיקר מאז שנות האלפיים, באמצעות גישה פסיכולוגית־חברתית־פוליטית. משנת אלפיים ואילך החלה החברה היהודית להקצין באופן משמעותי את עמדותיה ביחס לסכסוך וביחס למרכיבים הדמוקרטיים של המדינה תחת המנהיגים הימניים. תהליך זה החל אחרי שבשנות השמונים ובתחילת שנות התשעים נהנתה החברה היהודית בישראל מהתמתנות ביחס לסכסוך וגם מהתרחבות הדמוקרטיה. ראוי לציין שבשלושת העשורים הראשונים של המדינה תרבות הסכסוך שלטה באופן מוחלט, ובתקופה זו גם הדמוקרטיה הישראלית הייתה פגומה.

בנקודה זאת יש לציין, ששנינו (מחברי ספר זה) למדנו אצל פרופסור ישעיהו ליבוביץ'. המחבר הראשון למד אצלו פסיכולוגיה פיזיולוגית מייד עם כניסתו לאוניברסיטת תל אביב בנובמבר 1967. הפרופסור המכובד הקדיש לפחות עשר דקות בכל שיעור לדברי נבואה לגבי מה שצפוי לחברה בישראל אם תתמיד בכיבוש. היו אלה דברים חותכים וקשים לאותה תקופה, שבה העם היה מלא שמחה וגאווה עקב שחרור השטחים. לצערנו, במבט לאחור מתברר שפרופסור ליבוביץ' צדק. הוא ראה את עתידה של החברה נכון הרבה יותר מהרבה פוליטיקאים שהחליטו על גורלה לאורך השנים.

וכך כתב דברים שגם אמר בשיעורים שלו פעם אחר פעם, כמו חזון נבואי. הנה מתוך דבריו שכתב באפריל 1968 ב"ידיעות אחרונות":

"לא הטריטוריה היא הבעיה, אלא האוכלוסיה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה (נוסף על 300 אלף שהם אזרחי המדינה) בתחום שלטוננו פירושה — חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חורבן העם היהודי כולו, התמוטטות המבנה הסוציאלי שהקימונו במדינה והשחתת האדם — היהודי והערבי כאחד. ...המדינה לא תהיה עוד מדינה יהודית אלא מדינה 'כנענית'. בעיותיה וצרכיה ותפקידיה לא יהיו עוד הבעיות והצרכים והתפקידים של העם היהודי שבארץ ובחו"ל, אלא רק ענייני הממשל והמנהל הספציפיים של מדינה זו — ענייני השלטון על יהודים וערבים יחד, בדומה לבעיותיה של מדינת הלבנון, שאינן אלא הדאגה המתמידה לפתרון בעיית היחסים בין מרונים ומוסלמים ודרוזים וכו'. המדינה תוטרד בבעיותיה הספציפיות האלה, ולא יהיה לה עניין לעם היהודי. בתוך זמן קצר ינתקו הקשרים הרוחניים והנפשיים בינה ובין העם היהודי, וכן הקשרים הרוחניים והנפשיים בינה ובין תכניה של ההיסטוריה של עם ישראל ושל היהדות. כל התוכן של המפלצת הקרויה 'ארץ ישראל השלמה' לא יהיה אלא קיום המנגנון השלטוני־מנהלי שלה. מן הבחינה החברתית: בתוך זמן קצר לא יהיה עוד במדינה ההיא לא פועל יהודי ולא חקלאי יהודי. הערבים יהיו העם העובד, והיהודים יהיו מנהלים, מפקחים, פקידים ושוטרים, ובעיקר — שוטרי חרש. המדינה השלטת על אוכלוסייה עוינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש"ב, עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל. המנהל יצטרך לעסוק בדיכוי תנועת מרי ערבית — מזה, וברכישת קוויזלינגים ערבים — מזה. יש חשש שגם צה"ל — שהיה עד עכשיו צבא עממי — יתנוון על ידי הפיכתו לצבא כיבוש, ושמפקדיו שיהיו למושלים צבאיים יהיו כעמיתיהם באומות אחרות, וד"ל" (ההדגשות שלנו).

וכך נכתב על הקיר עתידה של ישראל.

הגישה ההמשגתית שבה משתמש הספר הנוכחי בניתוח התהליכים אינה יחידה. אין ספק שקיימות גישות נוספות שיכולות להסביר את האירועים באופן אחר. הגישה שבספר פותחה על ידי המחבר הראשון במשך יותר מארבעים שנה והתקבלה מאוד במעגלים של חוקרי סכסוכים בעולם. המשגה זו מאפשרת מבט שלם, כולל, שיטתי וסיבתי ברמת המַקרו על כל חברה המעורבת בסכסוך דמים בלתי נשלט שנמשך יותר משנות דור (25 שנה), כמו החברה היהודית בישראל. גישה זו משמשת לנו כעדשות משקפיים, דרכן אנו מתבוננים במידע ומפרשים אותו. עם זאת, עשינו מאמץ לא להיות שבויים בד' אמותיה, והשתמשנו בתפיסות נוספות מדיסציפלינות אחרות, המסייעות לניתוח של החברה היהודית. השתמשנו בהמשגות ובממצאי מחקר בתחומי מדעי המדינה, סוציולוגיה, לימודי התרבות, תקשורת וחינוך.

אין אנו מתעלמים מהעובדה שהספר נכתב מזווית מסויימת, ולא מעט מהיהודים עלולים לפרש את תוכן הספר כחד־צדדי בהיותו ביקורתי. ברור שקיימות עבודות אקדמיות שמאירות את כל התהליכים שתיארנו באור חיובי מאוד. לכן יאשימו את המחברים בהתעלמות מתופעות ותהליכים, שהתרחשו או מתרחשים עדיין ונתפסים כתורמים באופן חיובי למצבה של המדינה והחברה. אכן יש אירועים, תופעות ותהליכים כאלה, ולא מעטים כותבים עליהם. אולם גם בהקשר של לפחות חלק מהם, לדעתנו, הציבור אינו יודע את כל הפרטים של האירועים המכריעים כגון: ועידת קמפ־דיוויד בשנת 2000 או ההתנתקות מעזה ב-2005 וקיבל את התיאור והפירוש שנתנו המנהיגים, ורוב התקשורת בעקבותיהם, כדי לבנות תודעה מסוימת לציבור הישראלי־יהודי.

נושא אחר שעלול להטריד חלק מהקוראים הוא שאנו מתעלמים מתרומתו העיקרית של הצד הפלסטיני לכישלון תהליך השלום, מכיוון שהוא לדעתם האחראי היחיד להתפתחות הסכסוך ולהמשכיותו. אין בספר כל כוונה לזכות את הפלסטינים מחלקם בסכסוך ומתרומתם להמשכו. ויש להם תרומה. התפיסות שלהם דומות למדי, ולמעשה מהוות תמונת ראי סימטרית הפוכה לתפיסות של החברה היהודית. יש בישראל שפע של חומר על תרומתם של הפלסטינים לתדלוק הסכסוך. הממשלה וגורמים אחרים מפרסמים על כך חומרים רבים מאוד, ודואגים שהם יעצבו את התודעה של היהודים. אנחנו סבורים שהתמונה מורכבת הרבה יותר מאשר האשמה של צד אחד בלבד, ולכן חשוב מאוד שהציבור היהודי יפקח את עיניו. בלי הסתכלות מפוקחת כזאת נמשיך לטבוע בבוץ הסכסוך.

נתמקד בספר בחברה היהודית בישראל, משום שהסכסוך הישראלי־ערבי, ובמיוחד הסכסוך הישראלי־פלסטיני, מעניין אותנו הן כמקרה טיפוסי של סכסוכים בלתי נשלטים והן כיהודים־ישראלים שכל חיינו התנסינו בו, ואף השתתפנו בו באופן פעיל. אנחנו עוקבים אחריו בעניין רב כיוון שהוא נוגע ללב קיומנו ומשפיע עלינו ועל החברה, שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנה בזהותנו ובנאמנותנו. נוסף על כך, חלק גדול מהקריירה האקדמית הארוכה של המחבר הראשון הוקדשה לחקר הסכסוך, במיוחד לחקר החברה היהודית במדינת ישראל, ובמשך יותר מארבעים שנה צברנו לא מעט ידע ואספנו נתונים רבים. אנחנו מאמינים שמדובר בסכסוך א־סימטרי מובהק, שבו לצד היהודי יש יתרון צבאי ענק וגם יתרון כלכלי בולט מאוד, המגובה בתמיכה חד־משמעית של מעצמה גדולה — ארצות הברית. בנוסף, העם הפלסטיני נמצא תחת כיבוש ישראלי, ונעיר בהקשר זה שגם מי שמשוכנע בזכותנו על האדמה ולכן אין לראותה ככבושה, עדיין בני האדם החיים עליה — הפלסטינים — נמצאים תחת כיבוש. לבסוף, לישראל יש יותר אפשרויות לנהל את הסכסוך וגם לסיים אותו, ולכן התמקדותנו בחברה היהודית אינה מפתיעה, משום שהבנת התהליכים הפסיכולוגים־חברתיים מסייעת להבנת המציאות של הסכסוך היום. מובן, שבאותה מידה שאנחנו בודקים את הדינמיקה הפסיכולוגית־חברתית־פוליטית בחברה היהודית בישראל, אפשר לבדוק את החברה הפלסטינית, וקיימים כבר מחקרים ראשונים שהשתמשו במסגרת ההמשגתית שמוצגת בספר זה. ישנם תהליכים מקבילים בשתי החברות, שפעמים רבות מהווים מעין תמונת ראי. בשתי החברות פועלים אותם המנגנונים הפסיכולוגיים והחברתיים שמשמרים את הסכסוך. יתרה מכך, יש לראות בספר זה ניתוח של המקרה הישראלי־יהודי כדוגמה למקרים שקורים בחלקים אחרים בתבל.

הספר פונה לקורא שמוכן לקבל מידע על תהליכים בחברה היהודית בישראל שאינם מובנים מאליהם. המבט הביקורתי דורש לא רק חשיפה למידע חדש אלא גם חשיבה, איסוף מידע נוסף ובדיקתו, ולבסוף הסקת מסקנות. בהחלט איננו מבקשים את קבלת הדברים שנכתבו בספר כמובנים מאליהם, אלא בבחינה מדוקדקת שלהם. חשיפה למידע חדש והבנה של ראייה אחרת אינן בהכרח מובילות להסכמה עם הטיעונים. זכותו של הקורא לא להסכים לטיעונים שהעלינו. חשוב לזכור, שלעולם בוויכוח יהיו שני צדדים "צודקים" (לפחות בעיני עצמם), אחרת הוויכוח יסתיים די מהר. כמו כן אין לנו שום יומרות לקבוע שהספר מציג את הזווית הנכונה היחידה. הוא מציג שאלת מחקר עקרונית לגבי הגורמים והסיבות לקיומם של סכסוכים מתמשכים. על הקוראים לשפוט אם הספר עונה עליה בכלים מדעיים מקובלים ותקפים, ואם הניתוח המוצג מספק תשובה ראויה.

כלי הניתוח של מדעי החברה והרוח מאפשרים גישה מזוויות מבט שונות לתפיסת תופעות חברתיות, וטוב שכך, אחרת היינו מקבלים את אותם הניתוחים שוב ושוב. עבודות מחקר העוסקות בתופעות מזוויות שונות מאירות אותן באור שונה ומגוון וכך תורמות לאתגר אינטלקטואלי ומאפשרות לבני האדם להבין מה קורה בחברה שאליה הם משתייכים. כמו כן הן מסייעות להבנת תהליכים ותופעות גם בחברות אחרות בעולם. אין ספק, שספר זה מייצג גם את הידע שאגרנו בחיים, התנסויות שעברנו וגם את הערכים שעל פיהם חונכנו ושאותם הפנמנו. אלה גרמו לבחירת שאלת המחקר שלנו. כך פועלים כל מדעני העולם, כי אין דרך אחרת לחקר מדעי.

ספר זה מספק בשני פרקים רקע להתפתחות הסכסוך מהקמת המדינה, אך מתמקד בהתפתחויות הסכסוך משנות האלפיים המוקדמות, כיוון שלדעתנו זאת תקופת מִפנה, שמנקודת מבט פסיכולוגית־חברתית משפיעה על כל מה שקרה מאוחר יותר. באותה תקופה חלה בציבור היהודי נסיגה משמעותית בתמיכה בתהליך השלום. הרפרטואר הפסיכולוגי־חברתי של היהודים הישראלים התייצב, לאחר שעבר שינוי דרמטי בעקבות אירועי שנות האלפיים: כישלון ועידת קמפ־דייוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה על גילויי האלימות החריפים שלה. הרפרטואר הזה מכתיב במידה רבה את דעת הציבור היהודי על הסכסוך, על בחירת ההנהגה שלו וכמובן משפיע על התנהלות הסכסוך. למרות שבשנות התשעים היה נראה שהסכסוך עשוי להיפתר בדרכי שלום, המשא ומתן, שהתנהל בשנים הללו, לא הביא לפתרון המיוחל. כישלון המשא ומתן שניהל שר החוץ של ארצות הברית ג'ון קרי באינטנסיביות רבה בשנים 2014-2013 גרם לחידוש ההתנגשות. במידה מסוימת, ספר זה הוא המשך לספר "לחיות עם הסכסוך" שכתב המחבר הראשון ושהתפרסם ב-2007. בספר ההוא הונחו היסודות הפסיכולוגיים־חברתיים לניתוח של החברה היהודית בישראל.

הספר הנוכחי עבר גלגולים לא מעטים במהלך כתיבתו. מלכתחילה, הוא אמור היה להציג אך ורק את התוצאות של מחקר ראיונות עומק של יהודים־ישראלים מבוגרים, שביצענו בשנים 2003-2002. המחקר הזה בדק שאלות רבות בנוגע לתפיסת הסכסוך, תיאור ההיסטוריה שלו, השפעות של סוכני סוציאליזציה ושינויי עמדות לגבי הסכסוך שעברו המרואיינים במשך חייהם. אולם ניתוח הראיונות לקח זמן רב ועם התמהמהות הכתיבה התבהר לנו שיש צורך להרחיב את התמונה מעבר למחקר נקודתי מסוים. מחקר הראיונות התפרסם בסופו של דבר בספר "בראשו של המתבונן: מבטם של הישראלים־יהודים על הסכסוך הישראלי־ערבי/פלסטיני" בהוצאת מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום שבאוניברסיטת תל אביב. חלק מהתובנות שעלו ממנו מופיעות בספר הנוכחי. החלטנו לכתוב ספר ובו ניתוח מעמיק על ההקצנה של החברה היהודית בכל מוסדותיה וערוציה, אחרי שכבר עברה תהליך של התמתנות. השאלה מה גרם לשינוי הזה כרסמה בנו והספר מספק ניתוח לתהליך זה.

הספר אינו מציע מבט אופטימי, אולי בגלל הפיכחון של הכותבים, שבוחנים את החברה ואת העולם ואינם רואים בשלב זה כוחות משמעותיים שיכולים לשנות את הכיוון שאליו מונהגת מדינת ישראל. ההנהגה הנוכחית מקבלת תמיכה לדרכה מרוב הציבור היהודי, ואין אופוזיציה משמעותית לדרך חלופית ברורה. כעת גם לא נראה באופק מנהיג מהסוג של דה גול או בגין, שעשוי להוביל לפחות את רוב העם בבטחה לעבר תהליך שלום. קשה לנבא איך הסכסוך יתפתח בשנים הקרובות. תמיד תיתכנה הפתעות בלתי צפויות. לשואפים להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים נכונה דרך ארוכה של מאבק על עתידה של מדינת ישראל גם בדורות הבאים. בתנאים הנוכחיים, זו דרך הבנויה על אומץ לב לעמוד מול כוחות שעושים דה־לגיטימציה שיטתית לכל אלה שהולכים בדרך הזאת. רק בעזרת נרטיב משכנע בצדקת דרך השלום בנחישות ובהתמדה אפשר יהיה לשנות את המפה הפוליטית. אנו עדיין מאמינים שיום יבוא, אולי אחרי הרבה שפיכות דמים ומחירים אחרים שמשלמות וישלמו שתי החברות, והסכסוך הישראלי־פלסטיני יבוא על פתרונו ויגיע השלום המיוחל לאזורנו.

כאן המקום להודות למכון וולטר ליבך לחינוך לדו־קיום יהודי־ערבי באוניברסיטת תל אביב, שנתן מענק כדי לאפשר את ההוצאה לאור של ספר זה. עידו אורן עזר לנו מאוד באיסוף מידע לגבי המחירים שמשלמת החברה היהודית. שאול אריאלי, עקיבא אלדר ויהודה שאול עזרו לאמת עובדות שונות שקשורות למפעל ההתנחלויות. אנחנו אסירי תודה לעורכות רינת אברמוביץ' והגר רבט, שערכו את הספר בשלביו הראשוניים. תודה מיוחדת לאיתי זיו שערך אותו בשלב מתקדם לפני שהוגש להוצאת סטימצקי ולאלונה רביב שטרחה לעבור עליו ביסודיות לפני שהוגש לדפוס. אנו מודים גם ליוסי בר שנאבק לצידנו כדי שנוכל להוציא את הספר לאור.

דניאל בר־טל ועמירם רביב

מכון וולטר ליבך לחינוך לדו־קיום יהודי־ערבי הוא מכון מחקר אקדמי שפועל במסגרת הפקולטה למדעי החברה, הפקולטה למדעי הרוח ובית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב.

המכון מבקש לייצר ולקדם דיון ביקורתי בסוגיות הקשורות לסכסוך היהודי־פלסטיני ולחיים המשותפים בישראל, כולל השפעות של גורמים פסיכולוגיים על תהליך השלום, פעילות החברה האזרחית בישראל והשלכות הכיבוש על החברה בישראל. המכון מעניק מדי שנה מלגות לסטודנטים/ות ולחוקרים/ות מצטיינים/ות אשר עוסקים/ות בנושאים אלה ועוזר להוציא לאור את מחקריהם/ן.