תאומות

 3

היום היא יודעת כמעט הכל על התקפי חרדה. כל תכנית טלוויזיה או כתבה בעיתון שעוסקות ומדברות על הימנעות מחרדה כבמטה קסם, אם בעזרת תזונה נכונה, ספורט, הימנעות מעישון, מאלכוהול או מסמים קלים כדרך יעילה להפחתת מתח, רק גורמת לאותן תחושות להתעצם בינה לבין מחשבותיה, אפילו לספק יופי של ריגוש אל מול הבעתה. הם שמיימיים ההתקפים שלה, נפלאים כמעט על גבול ההנאה הדורסנית. 
כבר כמה שנים שהיא מטופלת, מתוחזקת בניגוני מחשבה קלילים, מנטרות שעוזרות לה להרים את הראש מעל קו המים ואפילו לראות את האופק מכל נקודה שתרצה. הדרך אל כיסא הפסיכולוג, המטפל היא קראה לו, לא הייתה קלה. האם הוא יאמין לה, יאשפז אותה, ייתן לה כדורים שישנו את חייה ויטביעו על מצחה חותם נצחי? 
עם הזמן היא הפסיקה להאמין בכוחות שניסו לייחס לה הסובבים, החיים, החלומות. על אף שכמה רמזים דקים פוזרו לפניה, כפתיליות באפילה, הם שהובילו אותה רק מאוחר יותר להבין מה היו השאריות שחסרו לה. מי מאמין היום בנשמות תאומות? היא כבר שכחה מהן. על פי חוקי הקארמה והמיסטיקנים, באמת אסור להן להיות יחד, לחיות יחד או חלילה להיות נאהבות. שהרי הרס וחורבן עצמי ימתין להן, תוך התעללות רגשית. אז למה הן בכלל תאומות? הנשמה התאומה כונתה על פי הוגי הרוח, ולא הדעת, כפי שחשבה תמיד, התאומה הקוסמית, או המשלימה האנרגטית. נשמה תאומה נדרשת כדי להתמודד עם חיים מאוד מורכבים, אותם היא לא יכולה לנצח בזמן אחד, בגוף אחד, ולכן היא מתחלקת, מתפצלת ונשארת באותם מישורי חיים.
רק כשיצאה משליטה טוטאלית וגופה החל לדבר עם הנפש שכה ניסתה להקפיא, הבינה שהיא זקוקה לטיפול. בימים שיצאה מאיפוס התרחשה בגופה מהפכה, סערה מבשרת רעות. הדופק המהיר התגבר ועימו הנשימות הכבדות כמו מתבקשות לבוא. הלכה, חזרה, התנדנדה בעמידה, הכל הסתחרר והשליטה הטוטאלית איבדה מכוחה. היא איבדה את עשתונותיה. בלילות כשפתחה את דלת המקרר שהעיף החוצה אור צהוב ושתתה מבקבוק המים, היא הריחה אותם קודם לכן. לקחה נשימה עמוקה וערבבה את לגימת האוויר עם לגימת המים, קשובה לאנטומיה הטבעית, שני קנים שונים בגוף, אחד לאוויר והשני למזון ולמים. הערפול שאפף אותה באותם רגעים הצליח לבלבל. היפר ונטילציה, כינו זאת הרופאים, וגם את סערת דופק הלב לא הצליחה להפריד מהנשימות הכבדות. 
רגישותה לריחות עמדה על קצה דקיק מאז שהייתה ילדה, ובכל זאת היו ריחות ממש לא נעימים שהצליחה לשאת. כמו הריח ההוא בחדר המדרגות בבית הישן של סבתה, ריח של זקנים, שדמותם שכבר נדדה מן העולם מרחפת מעל כשלשלאות עטורות פקעות של שום ובצלים, תלויות כתיל על צווארם. 
עכשיו היא מגרגרת בפיה את המים, מתקשה לבלוע, משהה מעט את תרגיל הבליעה שלימדה את עצמה, מחזיקה ויורקת בכיור המטבח נתזי רוק וחושבת, איזו טיפשה - האוכל, הצלחות, הכוסות, ההיגיינה. הלחץ בחזה עולה והיא עולה איתו למעלה וסופרת בדרך 13 מדרגות, מתיישבת על האסלה, לוקחת נשימה עמוקה, לא נשימת בטן כזו שלמדה במיטב דמעותיה, ומתחילה לשלשל. 
הכל משתחרר ורעידות קטנות מתחילות לקשט אותה. בהתחלה הן נעימות, כמו נענועי עובר ברחם, משהו מרגיע, מונוטוני, לא כבד. אך כשהן הופכות לקפיצות שמורגשות מקצות הבהונות ומטפסות מעלה, אופיין הנעים משתנה. הכי כיף שהן מתמקמות באזור הברכיים, כל הגוף קופץ ומזכיר לה שבמציאות ההזויה שאליה נשאבה היא לבד, שוחה בתוך השקט. היא שוטפת את פניה במים קרים, הכל קצת שורף, למעלה, למטה, ומתייבש בשניות. היא מביטה בלובן שעוטף אותה, כמו גוויה היא משתקפת במראה. היא נשכבת במיטה כששאריות מים מפוספסות נוזלות על צווארה. זה מרגיז אותה, אך היא עייפה מכדי להתעמת. 
רגע של שקט ופתאום זה מתחיל. דווקא ברגע שהיא לא חושבת על כלום והבחילה שהייתה נעלמה, גופה מתחיל להתפרק. כמו על סם מאוד חזק שצריך לשחרר את הכימיקלים שנספגו בקצב שונה, זה קורה. היא רועדת, הקצב כבר לא מונוטוני, אפילו השפתיים שהכחילו מעט רועדות, שוב הבטן מתהפכת. היא מוותרת, לא מאמינה שהיא יכולה לקום שוב רק כדי לשחרר. היא מחזיקה חזק את שתי רגליה שקופצות באוויר, נלחמת. היא נזכרת שבעצם הגוף מדבר אליה, מדבר מתוכה משהו רגיש מאוד, והיא חייבת לשחרר, לתת לרעל הזה, שהצטבר, נספג, העצים והציף אותה, לאט לאט לצאת. תוך כדי מחשבה היא זוכרת לנשום, ידיה ורגליה עפות בזעם טוטאלי, היא משחררת, פורקת את הדיבוק. צא החוצה, צא. 
לאחר ההתפרקות האקסטזית המעייפת שנשאבה אליה, משהו מתחיל למלא אותה, או בעצם מרוקן. היא נרדמת מותשת ומתעוררת אחרי שעה כמו אחרי עילפון, בפה מיובש וגרון צורם, רעבה עד מוות. כבר אין לה יותר מה לשלשל.
בתקופת ההתקפים, כפי שנהגה לכנותה, כולם העירו לה על הרזון שלה. נכון, היא רזתה, אך הגוזמאות צווחו אליה מכל עבר. כשהבוקר לאחר ההתקף היה מואיל בטובו להגיע, כאילו דבר ממנו לא אירע, היא שכחה את תווית "חולת הנפש'", כי הלך הלילה ובא אור רוגע.
אביגיל מתחה את זרועותיה ותכננה יום חדש. היא מנתה לעצמה את רצף המשימות שהתרחשו בין אוזניה לליבה, מסדר גרמים של אחריות. היא עייפה מלהתרוצץ אבל היא חייבת להיכנס להתקלח כדי להתחיל את היום והיא כבר יודעת מה היא מתכוונת ללבוש. כבר הפעם השביעית, שמינית, תשיעית שזה קורה לה, והיא כבר החליטה מזמן שהיא תאמוד את נפשה מול מעגל של מודעות, לא-רוחנית - הלא חששה מהקארמה העל-אנושית שלה. כשהחליטה לטפל בעצמה, היא לא תיארה לעצמה אל אילו תהומות תצלול.
היא חיפשה אתגר והחיים זימנו לה, אז למה לא להשתתף? זה התחיל כמשחק והפך לאחד הקשיים הכי טובים שהיו לה, והכי חשוב, שכבר באמצע המסע, קצת יותר קדימה ממה שנדמה לה, היא הפסיקה לפחד.