המהומות בלוס־אנג'לס על מעצרו והכאתו של רודני קינג צילומים: מייק נלסון/איי־אף־פי/גטי אימג'ס.
פול בייטי הוא גאון. גאון גאון, לא כמו ההוא שהכין לכם את הקבבונים עם נענע בשבת שעברה. 'ריקוד של לבנים' - כמו 'המשת"פ', זוכה המאן בוקר, שנכתב אחריו ויצא בעברית לפניו - מתפוצץ מרעיונות, תובנות ודאחקות על התובנות. למרות שנכתב בפרה היסטוריה של 1996הוא רלוונטי, טרי ובועט, בין היתר כי רודני קינג נושב בין שורותיו, ואריק גרנר (לא) נושם בשורותינו עכשיו.
"שלא כמו גיבור המוג'ו השחור הקסום הבלוזי הארצי העממי האצילי-בפני-הגזענות-הלבנבנה חתן פרס הו-קטונתי בסרבל ג'ינס, אני לא בן שביעי של בן שביעי של בן שביעי". בייטי הגון מספיק כדי להתחיל את הרומן שלו במשפט כזה. אם יש לכם כוח לתחביר, להכברה ולסרקזם; ואם יש לכם את הידע התרבותי הדרוש (לא מוגזם לומר שמהדורות מוערות של ספריו יכולות להיות כיף אדיר) - אתם מוזמנים. אם לא, קחו בחשבון שאתם עתידים להתעייף, לטעון שהוא נודניק פלצן, שהוא ערימת רפרנסים בלי שורה תחתונה וכל שאר הדברים שהמכורים למסר אמרו עליו. נכון, האקסטרווגנזה והחוכמולוגיה דורכות לפעמים על ראשה של הספרות, אבל זה מסע, זה ג'ז, זו הופעה חיה.
"ביום של המהומות בלוס-אנג'לס למדתי שלהיות משורר זה חסר כל משמעות. צריך להיות משורר וחוואי, משורר ופועל, משורר ומהפכן לעתיד". בגוף ראשון מספר לנו גונאר קאופמן, נצר למשת"פים, דוד-תומים, "שרשרת ארוכה ומוגת לב של כושונים", את סיפור הפיכתו מחננה למנהיג מחאה עממי. אמו מחליטה לתלוש אותו ואת שתי אחיותיו מהחיק הפרוגרסיבי של סנטה-מוניקה, שבה יכול היה להתווכח להנאתו עם חברו היהודי את מי היטלר היה הורג ראשון, לשכונה שחורה ורעה, או "מחוספסת" כגב הספר. כך, למשל, נראה הפארק שלה: ..."יער גשם עירוני שצמח פרא ושיווע לחברת עץ ברזילאית שתכרות אותו... ארגז החול היה בית גידול לטטנוס ולטיפוס שאינו ראוי למחיה. כנגד כל גרגיר חול היו ארבעה שברי זכוכית ותרמילי קליעים משומשים. מחטים הזדקרו מהבולען הנוצץ כמו מקלות פנג'י חלודים בשדות ויאטנאם". גונאר, "האדם השחור הלבן ביותר", ניצל מגזר דין של חרם נצחי בחטיבה על ידי כישרונו האדיר ככדורסלן. לצד זה, כבייטי עצמו - שפירסם שני ספרי שירה שזכו להצלחה גדולה לפני רומן הביכורים הזה - גונאר הוא גם משורר, ו'ריקוד של לבנים' משופע בשירה ובפרודיה על שירה.
"דמיינו שהשיר הזה/ רווי התייחסויות עלומות/ לדמויות מהמיתולוגיה היוונית,/ למכתבות עתיקות מעץ לבנה/ ולפונדק כפרי מקסים בניואינגלנד./ ואז שלחו אותו לניו-יורקר".
אאוץ'. אבל זה בהחלט כואב פחות כששמים לב שבעמוד הראשון של הרומן מופיע המשפט, "אני אורסטס השחור בביתו המקולל של אטריאוס" וזוכרים שבייטי עצמו הוא יקיר 'הניו-יורקר' ודומיו. לבייטי, כמו שניתן להבין, מותר לומר הכל. הוא מחזיק רובה אוטומטי ויורה לכל הכיוונים. אלו יריות רבות חסד, שהופכות את המטרות הקדושות בעיני עצמן לבובות קרטון. חוסר התקינות שלו לא מבטל את העוול, את הסבל, את הגזענות ואת האפליה - הוא רק דורש את האמת, מכל הצדדים, בכל רגע ורגע.
אם בחלקו הראשון נדמה שמדובר ברומן חניכה ריאליסטי שדוברו נוטה לגוזמה מוצהרת, הרי בהמשך הגוזמה הופכת למציאות של הרומן, והוא הולך ונהיה "הזוי". בייטי מרשה לעצמו שוב ושוב להיסחף עלילתית אחרי רעיונות שעלו במוחו - גם אם רופפים או חשופים סימבולית - ונותן להם חיים ונפח, במקום להותיר אותם כדימוי קלוש. הטריק הזה פועל שוב ושוב לא רק על הקורא אלא נדמה שגם עליו עצמו. למשל, לאורך כל העמודים האחרונים של הרומן, מסוק משטרתי מלווה את גונאר מלמעלה, מציף אותו בעיגול אור בוהק, כמו בכל סרטי המרדפים שראינו. הזרקור הזה הופך לאור במה עז ששוטף את כל המתרחש בסצנות האחרונות בלבן בוהק, ומחשיך את כל השאר. האור הופך לאור אלוהי, להתגלות - או ליתר דיוק לכל דימויי ההתגלות שנשטפנו בהם לאורך השנים. הצלילות האלה, האמונה בכוחו הסיפורי שלו עצמו, מחלצת את בייטי מעמדת הסאטירה שבה אוהבים לכלוא אותו.
סקובי, חברו הטוב, כדורסלן על-אנושי ומאזין ג'ז מושבע, אומר לגונאר את מה שבייטי אומר גם לעצמו: "השירים שלך אף פעם לא יוכלו להיות יותר מתיאורים של החיים. הדף הוא סופי. ברגע שאתה כותב את המילים על נייר, איבנת את המחשבה שלך. יתושים בענבר, כושי".
שרון קנטור
המהומות בלוס־אנג'לס על מעצרו והכאתו של רודני קינג צילומים: מייק נלסון/איי־אף־פי/גטי אימג'ס.
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
שרון קנטור 7 לילות 06/08/2021 לקריאת הסקירה המלאה >פתח דבר
נכון, החלטורה הזאת בתור משיח היא קריעת תחת. ועם זאת הצלחתי למלא את הפער הנצחי בהנהגה האפרו־אמריקנית. אזרחים סוג ב' שנקעה נפשם כבר לא ייאלצו לפרסם מודעות כאלה בעיתוני סוף השבוע:
דרוש דמגוג שחור
חובה: יכולת להוביל עם מפולג, נדכא ומנוכר אל הארץ המובטחת. נדרשים כישורי תקשורת טובים. השכר בהתאם ליכולות. אין צורך בניסיון קודם.
בהיותי משורר, ועל כן מומחה במלאכת הכפייה החומלת, אני עונה על הדרישות בהחלט. ספרי שְׁחוּמֵלָנִין נמכר במאה עשרים ושישה מיליון עותקים. אוזני האקדמאים, החלכאים והמושכים בחוטים כרויות למוצא פי. מנהיג לקהילה השחורה? אין מתאים ממני לתפקיד.
לא בראיונות התקבלתי לעבודה. עשרים ושניים מיליון נשמות צפות לשעבר גייסו אותי במשרה מלאה לתפקיד סוונגלי1 ואב מאמץ לעם נטוש. אני מאכיל אותם אי־תוחלת כמו דייסה בכפית, חושף את האבדון שהוא קיומה של אמריקה השחורה ואת חוסר התקווה שבמאבק. בתמורה אני מקבל צייתנות ציפורית יוקדת. בכל מקום שאני נוסע אליו, אווזונים שחורים רכים מסתדרים בתור ארוך מאחורי משורר פלסטיק מתוח על קפיץ מוכן להשמדה העצמית, חוצים את אוטוסטרדת המידע ומסרבים להביט שמאלה וימינה. אם מפיק־על כלשהו יקנה את הזכויות לסרט על חיי, זה מה שיהיה כתוב בתקציר שבמדריך הטלוויזיה:
במאבקו לחירות, משורר צעיר מסויג משכנע אמריקנים שחורים לוותר על תקוותיהם ולהתאבד בסצנת סיום אפופת להבות. גדוש צחוקים ומעללים. מכיל אלימות וניבולי פה.
בחיפושנו אחר שוויון, אנחנו השחורים כבר ניסינו הכול. הפצרנו, מרדנו, בידרנו, התבוללנו, ועדיין מתייחסים אלינו כמו לזבל. שום דבר לא עובד, אז למה לסבול את המיתות האיטיות של התמכרות רעילה ושל מוסר העבודה האמריקני כשההתאבדות מציעה סיפוק מידי? בהתרסה מפוארת נגד חוש ההישרדות, השחורים נוהרים להילסייד שבקליפורניה כמו עדר לֵמינְגים. יום־יום הם נושאים עיניהם אל השמיים, תרים בערפיח הקליפורני אחר נקודה גרעינית אפורה מתכתית שתלך ותתרחב עד שתתפוצץ כשלוש מאות מטרים מעל מחלפותינו הטבעיות והמעובדות כאחת. ההתפוררות תשחרר. לעזאזל דוכני האוכל, המושבים באוטובוסים וחדרי השירותים למנהלים; ההתאבדות ההמונית שלנו תהיה שביתת השֶבֶת המוחלטת.
כולם פה, כל מצבת האיקונוגרפיה של אמריקה השחורה, וכולם שקועים בהכנות האחרונות למעבר לשדות אליסיום, כחמש מאות שנה אחרי שהגענו לכור המצרף הזה. הבחור הלבוש היטב שעבד בחדר הדואר התאגידי ודיבר בביטויים משובשים כשניסיתם בהתנשאות לשלב אותו בשיחות חולין תוהה אם השאיר את הכיריים דולקות, ואז צוחק בקול רם על כמה כל זה מגוחך. האיש שהיה פעם ראש העיר הדמוקרטי הבלתי מזיק שלכם כותב שירי הלל בינוניים בלי לחשוב פעמיים כמה כל זה מגוחך. הנערה השחורה השווה שהזלתם עליה ריר בכיתה ח' צועדת בגאווה במורד הרחוב בניסיון להרעיש את העולם עוד פעם אחת אחרונה. האישה שישבה לידכם בבוקר בתחנת האוטובוס ונאחזה בתיק שלה ואז בקרב על המושב תקעה מרפק במפתח הלב שלכם מתכננת להתקשר לבוס שלה ולפתוח עליו פה עד לרגע האחרון, ואז להפנות את השפופרת אל הפיצוץ ולהגיד: "אני לא באה לעבודה מחר. אני אהיה עננה של אבק פחמן מאודה. יא נוגש עבדים בן זונה."
במגזין טיים הגדירו אותי בשבוע שעבר "החלילן השחור מהמלין". ביו־אס ניוז אנד ווֹרלד ריפורט הייתי "מוביל החרקירי האתני". ההיסטוריה תצרף את שמי לרשימת המשיחים המטורפים שהשטן מקריא את שמם מרשימת הנוכחות בכיתת הגיהינום: ג'ים ג'ונס, דייוויד כורש, ההוא שהוביל את הסתערות הבריגדה הקלה, צ'רלס מנסון, הגנרל וסטמורלנד ואני. הדפים האלה הם פרקי זיכרונותיי, שרידים משדה הקרב של עריק מבוהל במלחמה הנצחית למען התנהגות מכובדת.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
