הסיפור של היהודים - חלק שני

1 
אולי זה עכשיו?

א. דויד

מתישהו, איפֹשהו, בין אפריקה והינדוסטאן, היה פעם נהר שהיה כל־כך יהודי עד שהוא שמר שבת. על־פי הנוסע בן המאה התשיעית אֶלְדָד הדָנִי, שישה ימים בשבוע הסיע הסַמְבַּטִיוֹן משא כבד של סלעים במסלולו החולי. ביום השביעי, כמו הבורא שעיצב את העולם, הנהר נח. כמה סופרים תיארו איך הסמבטיון נובל ומצטמק ונספג אל קרקעיתו. אחרים נשבעו שהנהר היה נטול מים: כביש מתנועע של אבן, וסלעיו מתנגשים ומתחככים זה בזה בכוח כה רב עד שהרעש, רעם נמוך כ"רוח סערה בים", נישא למרחק מיל שלם.
דבר לא יכול היה לעצור את התנהגותו החריגה של הסמבּטיוֹן, מלבד חוקיו הלא־טבעיים. סיפרו שאם ייקח אדם שקיק מן החול שלו וישפוך אותו לכלי זכוכית, הוא יחזה בתעלומה במלוא עוצמתה: עם שקיעת החמה בסוף יום השבת, הגרגרים הלבנים אשר שכבו ללא תנועה בזמן יום המנוחה יתחילו לנוע, לרעוד ולהינתז על דופנות הבקבוק, כאילו הם משתוקקים עד טירוף לחזור ולהצטרף לנהר־האֵם שלהם. ואם איזה נוסע ללא־חת ינצל את השבת כדי לחצות את אגן הנהר הזרוע אבנים, הזהיר אלדד, הוא יעלה חרס בידו, שכן "מייד עולה אש לוהט סביבות הנחל מערב שבת עד מוצאי שבת, ולא יוכל אדם לנגוע אל הנחל משני עבריו כמו חצי מיל מפני האש הגדולה המלהטת סביב ומלחכת כל צמח עד שנשרפו סביבות הנחל".
האיגרות של אלדד התפרסמו במַנְטוֹבָה בשנת 1480; במילים אחרות: אחד הטקסטים היהודיים המוקדמים ביותר שראו אור בדפוס הוא מסע אל מחוזות הדמיון. אבל גבולות העולם היו זזים ומשתנים באותם ימים עם כל קָרָוֶולָה שהפליגה סביב חופי אפריקה, ואז לכיוון צפון־מזרח אל איי הודו. אפילו הדברים הכי דמיוניים יכלו להתגלות כנכונים. והיתה עוד סיבה דוחקת לקווֹת שנוסע אמיץ־לב יגלה את הסמבּטיוֹן. על הגדה המרוחקת, כך אמרו, חיים ארבעה משבטי ישראל האבודים, האנשים שנסחפו עם האשורים הכובשים במאה השמינית לפני הספירה. כל מה שהיה ידוע על מקום גלותם האחרון, זה שהוא נמצא אי־שם בפאתי מזרח, שכן האשורים שלטו בזמנם על ממלכה רחבת־ידיים שהשתרעה מחופי תימן עד אל גדות הים הכספי. אבל אם תמצא את הסמבּטיוֹן — מצאת את בני ישראל, משוּמרים בגלות כמו חרקים בתוך ענבר. כל מה שקשור אליהם היה בגדר נס: הם רוכבים על פילים בחיק הטבע, הרחק מבעלי־חיים מזיקים. "ואין ביניהם דבר טמא ... ולא חיה רעה ולא זבובין ולא פרעושין ולא כינים ולא נחשים ועקרבים וכלבים". הם חיים בבתים נאים, המיתַמרים כמגדלים; הם צובעים את בגדיהם בתולעת־שָני; אינם מחזיקים עבדים ושפחות, אלא חורשים בעצמם את האדמה הפורייה. רימונים אין קץ רק מחכים שיבואו לקטוף אותם; תאנים תְפוּחוֹת ועסיסיות, דבש לכל הנוגס, נושרות מן העצים. ארצם היא ארץ קוֹקַנְיָה, מחוז השפע האגדי, בגירסה כשרה.
אפילו אלה שחשדו כי סיפורו של אלדד רחוק — בכל המובנים — מן האמת, השתוקקו לדעת יותר; כי גילוי הנהר, ואחריו אותם בני ישראל האבודים, עשוי לבשׂר את מה שכל יהודי מייחל לו. על־פי המסורת, על הופעתו של נשׂיא משחרר מבית דויד — משיח האמת, גואל ירושלים, בונה המקדש — יבשׂר הגילוי מחדש של שבטי ישראל האבודים, ושבט ראובן חלוץ לפני המחנה. כשנפלה קוֹנסטנטינוֹפּוֹל בידי הטורקים ב-1453, פשטה שמועה שהסמבּטיוֹן הפסיק לזרום אחת ולתמיד, והשבטים האבודים מתכוננים לשוב ולהצטרף לָעולם — אם טרם עשו זאת. רבי עובדיה מבַּרְטְנוּרָא — לא בדיוק פתי מאמין לכל דבר — כששהה בירושלים ב-1487, דאג לשאול עבדים משוחררים אם שמעו משהו חדש על הסמבּטיוֹן ועל העמים שמעֵבר לו. "יהודים מארץ עָדֶן", הוא כתב לאחיו, "אומרים הדבר הזה בפירסום ובבירור רב באומרם כי אין להם בזה שום ספק, וברור כשמש אצלם". ספר הגיאוגרפיה האקדמי הראשון בעברית, 'איגרת אורחות עולם' של אברהם פָריצוֹל, כלל קטע על מקום הימצאו של הנהר, אי־שם באסיה.
המיפגש המחודש עם שבטי ישראל האבודים הפך לאוֹבּססיה בוערת אצל הנוצרים כמו אצל היהודים. לראשונים היו סיבות אסטרטגיוֹת וסיבות אַפּוֹקָליפּטיוֹת לייחל כי סיפור הסמבּטיוֹן והשבטים יהיה נכון, וסיבות משני הסוגים האלה התמזגו ברגע עברי אחד. אם בני ישראל שוכנים איכשהו מעֵבר לגבולות העולם המוסלמי, בין באפריקה ובין באסיה, המגע איתם מציע הזדמנות לפתוח במתקפה על הטורקים מן העורף. יהודים נשלחו כבר על־ידי מלך פורטוגל כדי לגלות את ממלכתו של הכומר יוחנן, שעליו סיפרו כי הוא מלך נוצרי שיש לו עוצמה רבה באותן ארצות נידחות, וקרוב לשבטים האבודים. ברית קדושה נמצאת בהישג־יד. אחרית הימים תבוא במהרה: הקרב בין שני הטיטאנים גוֹג ומָגוֹג, שדורות רבים התנבאו עליו, יקום ויהיה. גולגולות ייסדקו; תפילות הוֹשענא יישמעו ברמה; הארץ תבעבע מדם שפוך. לוחמים חמושים בנשק אלוהי, לבושים מדים מרהיבים, חניתותיהם מנצנצות, יֵצאו ללחום בלגיונותיו של האנטי־כּריסטוּס. לאחר ניצחונם יתחיל תור זהב נוצרי. בהנהגתם של בני ישראל האבודים, שאר היהודים יכירו סוף־סוף בטעותם וינהרו בהמוניהם אל אגן הטבילה. ישו יחזור, כלול וזוהר בהדרו השמימי. תהילה לאל במרומים.
 
ואז, בסביבות חג החנוכה של שנת 1523, הופיע בוונציה איש קטן וכהה, גופו הגַרמי צמוק מרוב צומות, והכריז כי הוא דוִיד, "בן המלך שלמה ואחי המלך יוסף", השולט על שבטי ראובן, גד וחצי מנשה. כשהגיאוגרף המלומד ושׂבע־הנסיעות ג'אמְבָּטיסְטָה רָמוּזיוֹ פגש כעבור כמה שנים את השגריר הזה ממחוזות השבטים האבודים, הוא האמין לדבריו, ובעקבותיו תיאר את דויד כ"רזה מאוד וצנום כמו היהודים של הכומר יוחנן". הראובני עצמו עודד את ההשקפה ולפיה הוא באמת הגיע מן המקום ההוא, שכל־כך הרבה זמן חיפשו אותו, המקום שבו יהודים שחורים ונוצרים חיים בשכנות ונלחמים זה בזה. ה"אינְבָּשָׂדוֹר" (שגריר) טען כי שבטים אבודים אחרים — שמעון ובנימין — שוכנים לחופי הסמבּטיוֹן, ואילו ממלכתו שלו נמצאת במדבר חָבוֹר השכן. עוד הלאה משם נמצאים שאר בני ישראל החסרים. אם כן, הייתכן כי הדויד היהודי הזה הוא מי שציפו לו זמן כה רב, וכי הוא נושא על גופו הכחוש את הבשורה שיהודים ונוצרים כאחד רוצים לשמוע?
במיפנה המאה ה-16, לאחר טראומת הגירושים מספרד ומפורטוגל, כיסופים משיחיים רחשו בכל רחבי יהדות אירופה. ב-1502, באיסְטְרִיָה שלחוף הים האַדְריאטי, מקובל ירא שמים ואחוז טראנס בשם אָשֵר לֶמְלַיין הכריז כי אם היהודים יכפרו על עוונותיהם, המשיח יופיע תוך שישה חודשים. הכנסייה תתמוטט (הוא דימיין את זה באופן פיזי: מגדלים וצריחים מתפוררים ומתרסקים על הקרקע), וירושלים תשתחרר בַּזמן כדי שאפשר יהיה לחגוג את פסח הבא בעיר דויד. בקהילות יהודיות בצפון איטליה, בדרום גרמניה, ובמקומות מרוחקים יותר, הוכרז על ימי צום בתגובה לקריאתו של לֶמְלַיין. לפחות איש אחד שהיה אמור להיות זהיר יותר, אביו של ההיסטוריון דויד גאנז, בפראג הרחוקה, האמין בנבואותיו של לֶמְלַיין בלהט שכזה עד שהרס את תנור המַצוֹת שלו. אבל מעשי התשובה ההמוניים לא עשו רושם על ריבונו של עולם, כי שום גואל לא הופיע כפי שהובטח בנבואה. אבא גאנז, במפח נפש, נאלץ לאפות את המצות שלו בתנור של מישהו אחר.
אבל שיגעון לֶמְלַיין, כל זמן שנמשך, השפיע השפעה עזה ביותר על הקהילות בצפון איטליה, שם היה ריכוז גבוה של יהודים גרמנים שנמלטו מרדיפות בבַּוואריה ובפְרַנקוֹניה. האכזבה דיכאה, אבל לא כיבתה, את השאיפות המשיחיות; לֶמְלַיין פשוט היה האיש הלא־נכון בשנה הלא־נכונה. האסטרוֹנוֹם־אסטרוֹלוֹג יעקב בן עמנואל מפּרוֹבאנס (המכוּנה Bonet de Lattes, או בּוֹנֵיט דה לאטִישׂ במקורות עבריים), שהיה גם הרב הראשי של רומא והרופא של האפּיפיוֹרים אלכסנדר השישי ולֵיאוֹ העשירי, חזר אל כדור החישוקים שהמציא כדי לחשב את גובהם של השמש וגרמי השמים ביום ובלילה, והגיע למסקנה כי שנת 1505 היא השנה שבה צדק ושבתאי יהיו מסודרים באופן המבשׂר על ביאת המשיח. גם הפעם החלום התרסק אל קרקע המציאות, אבל יעקב בן עמנואל השיק סידרה של אַלְמָנָכים שנתיים פּוֹפּוּלריים ששילבו תחזיות אסטרוֹלוֹגיוֹת ותיאוֹלוֹגיוֹת על מועד ביאת המשיח המיוחלת. בפֶרארָה חזר פָריצוֹל, שעבד על הספר שלו, אל הגיאוגרפיה המיתית של גלות בני ישראל. "מדבר חָבוֹר" שבו שלט המלך יוסף אכן היה אחד המקומות שנזכרים בספרי מלכים ודברי הימים כאחד היעדים של השבטים שהוגלו. פָריצוֹל היה משוכנע שזה חייב להיות באסיה. אחרים סירסו את "חָבוֹר" ל"חַ'יבָּר", העיר העתיקה בחבל חיג'אז שבעֲרָב, שם חיו יהודים עוד לפני הולדת האיסלאם. אבל הספיק גם מיקום משוער בשביל הקרב האחרון הממשמש ובא: אי־שם בין קרן אפריקה להרי הודו. כך או כך, אין ספק שהמלחמות בין הסולטן העוֹתוֹמני סולימאן המפואר לבין קיסר האימפריה הרומית הקדושה, קרל החמישי, יבואו אל קיצן יום אחד בסכסוך משיחי. היום הזה קָרֵב ובא. יהודי ירושלמי אחד כתב שמלך פולין בכבודו ובעצמו (אם כי לא ברור מנין ידע זאת) דיווח שהסמבּטיוֹן כעת כל־כך שקט עד שארבעה מן השבטים האבודים כבר חצו אותו בהליכה, וחמישה אחרים מתכוננים לחצייה. איחוד גדול בין יהודים אובדים ונמצאים עומד ודאי בפתח. לכן, כשדויד דיבר בעברית משונה, לא תמיד מובנת, חצי־מגומגמת ומנומרת בערבית, המבטא הזה, שכמוהו לא נשמע מעולם, נשמע כאילו הוא שייך למקום מרוחק ומסעיר. הוא היה הנַשָּׂא של משהו עתיק, קדום, שהושלך בתוכנית אלוהית אל ימינו אנו.
מן הרגע הראשון הילך דויד בגדולות. בוונציה הוא הכריז שהוא מבקש להתקבל בפני האפּיפיוֹר קְלֶמֶנְס השביעי. התנאי המקדים לאסטרטגיה הראובנית הגדולה, שתשחרר את ארץ הקודש מאחיזתם של הטורקים, היה ששני האויבים המרים ההם, קרל החמישי ופרנסואה הראשון, מלך צרפת, יכרתו שלום ביניהם. רק האפּיפיוֹר יכול להביא לכך, ולכן יצא דויד לרומא כדי שהאפּיפיוֹר יוכל ליהנות מעצתו האסטרטגית.
אבל אם באמת כך היה, הוא בהחלט התקדם בעיקוף גדול. ממדבר חָבוֹר ופאתי כוש, כך אמר, הוא עשה את דרכו אל לב ערב; אבל אז, ללא הסבר, הוא שב על עקביו ופנה דרומה במעלה הנילוס. במקום שבו הנהר זורם בין מצוקים שגיאים, בממלכה אפריקאית בַּרְבָּרית להרהיב, דויד ראה אנשים אוכלים גמלים, זאבים, וגם בני־אדם אחרים, והנשים מכסות את חלציהן באזור זעיר עשוי שרשרת זהב. בהמשך מסעותיו הוא קיבל במתנה שני גורי אריות שהתלוו אליו לכל מקום והיו בָּבַת־עינו, עד שהטורקים, ששולטים כעת במצרים, לקחו אותם ממנו. לאחר מכן נסע שוב במורד הנהר ואז לכיוון צפון־מזרח, אל ארץ ישראל, שם קיבלה המשימה שלו חותמת הֶכשר בדמות מעשי ניסים. במערת המכפלה בחברון, בשעה שהתפלל, הואר לפתע הרפש בקרן זוהרת ופתאומית של אור, כאילו השמש פרצה דרך הסלע. בירושלים, הסהר בראש כיפת הסלע הגיב לנוכחותו בשינוי כיוון ממערב למזרח, כאילו היה שַבְשֶבֶת. האותות האלה נסכו בליבו ביטחון, והוא פנה שוב לדרום־מערב אל הים התיכון, ורכב על גמל ימים רבים לאורך החוף עד שהגיע לאלכסנדריה, אל הספינה שהביאה אותו לבסוף אל ונציה ויהודֶיה.
בהתחלה השתכן דויד אצל רב־החובל של האונייה. אבל אז, על־פי תיאורו — סיפור שהשתמר בספרייה הבּוֹדְלֵיאָנית באוקספורד רק בהעתק צילומי מן המאה ה-19 (המקור נכתב על־ידי הלבלר האישי שלו, שלמה כהן) — פנו אליו יהודים ונציאנים שעמדו מאחוריו בשעה שהתפלל. זה היה מן הסתם בדירה פרטית, בחדר שריחו ריח נזיד מתבשל וקירות מעופשים, וחלונותיו הצרים, בגובה הקיר האחורי, משקיפים על אחת התעלות הקטנות שהיו בשביל היהודים כמו תעלות הפרדה סביב מבצר. אבות העיר שהקימו את הגטו ב-1516, שבע שנים לפני בואו של דויד, המשיכו לאסור על בניית בתי כנסת, אפילו בחלק הקטן של ונציה שבו הסתופפו היהודים. בית הכנסת האשכנזי הראשון ייבנה בה רק ב-1528; אחרים יבואו בעקבותיו: ה"קַנְטוֹני" ב-1532, ה"לֵוַונְטיני" ב-1541, וה"פּוֹנֶנְטיני" (הספרדי־פורטוגלי) ב-1580.
לפני 1516, רוב האשכנזים התפרנסו מעסקי משכּוֹנוֹת או שמכרו ברחבי העיר "סְטְרָצָרִיֶה" — כלומר סמרטוטים, כפי שכונו בגדים מיד שנייה; אבל אז נאלצו לחזור לבתיהם במֶסְטְרֶה שעל היבשה, או רחוק עוד יותר, עד פַּדוֹבָה או וֶרוֹנָה. עם כל גאוותה של ונציה על העצמאות שלה מסמכותם של אפּיפיוֹרים וקיסרים, הסֶרֶניסימָה עדיין היתה הרפובליקה הנוצרית של מרקוס הקדוש, ולא התחשק לה שיהודים יסתובבו בה בשעת לילה. הרי דווקא בלילה היהודיות המפתות, שמטרידות את שלוות נפשם של הוונציאנים, מַדיחות נוצרים למעשי הפקרות. מתחת לגשרים ולקַשתות שערים לעולם אין לדעת מי הוא מי, ועלמים מבית טוב עלולים עוד למצוא את עצמם מולידים יהודים קטנים אם לא ייזהרו. ולכן היהודים, כמו גם היהודיות, נדרשו לענוד את הטלאי המעיד על יהדותם, והיה צריך לדאוג שלא יתקרבו.
ואף־על־פי־כן, כפי שקרה במשך מאות בשנים ברחבי אירופה הנוצרית, אלה שתיעבו את היהודים יותר מכל הכירו בכך שהם בכל זאת טובים לכמה דברים — במיוחד כסף בשביל מי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו (שייקספּיר לא טעה בעניין הזה). לאחר שהעיר נרמסה במגפיהם של חיילי הליגה של קַמְבְּרֶה, שוונציה נלחמה נגדה מלחמה חסרת תוחלת, הצורך בכסף נעשה דוחק, בין שהיית פַּטְריצי ובין שהיית רוכל. היהודים יכלו לספק את הכסף בשיעורי ריבית נמוכים בהרבה מאלה שדרשו מַלווים גויים. הם יספקו כסף מזומן לעניים תמורת משכון, והרפובליקה תרוויח מן המיסים שעל היהודים לשלם תמורת הזכות להיות שם בכלל. לאמיתו של דבר, היהודים נעשו עד מהרה כל־כך שימושיים עד ששליטי ונציה התחילו לדאוג שמא הם יתפתו לעבור אל הנמל האַדְריאַטי המתחרה, אַנְקוֹנָה, אם יוצעו להם תנאים טובים יותר מן הרשיונות שעליהם לחדש מדי שבועיים, כפי שהיתה הנורמה בוונציה.
נניח להם להישאר, אם כן, אבל רק תחת בקרה הדוקה ובתוך שטח קטן שלא יורשו לצאת ממנו. עם שקיעת השמש, שערים ייסגרו ויינעלו; גשרים ייחסמו; פעמונים יצלצלו. סירות יפטרלו סביב האי הזערורי כדי לוודא שאיש אינו יוצא ממנו, למַעט רופאים שהוזעקו במילים מפורשות על ידי חולים לא־יהודים. לשם כך הוצע אתר נוח. ה"גֶטוֹ נוֹבוֹ" היה בית היציקה לנחושת של הרפובליקה, והאזור סביבו היה השטח שבו הושלכה הפסולת של בית היציקה. סביב השטח הזה צמחו בתים ארעיים שחיו בהם כמה מעובדי בית היציקה. כשהעבודה עבור הצִיִים ההולכים וגדלים של הסְטאטוֹ דָה מאר (המושבות הוונציאניות לחופי הים התיכון) חרגה מן הקיבולת של בית היציקה והועברה לאַרְסֶנאלֶה, האתר נותר כברת ארץ ריקה. עשבים כיסו את המזבלה. פַּטְריצים צעירים הגיעו לשם כדי לירות חיצים מן הקשתות הצולבות שלהם, ללכוד שַׂלְוִוים, לעולל תעלולים, לדבר על בנות. צובעי בדים ומלביני צמר פרשו את בדיהם בחלל הפתוח ופלשו לבקתות שנטשו עובדי בית היציקה. לאחר מכן, כפי שקורה בקהילות מסחר שצר בהן המקום, היזמים הסתערו על המגרש. פרנסי העיר והכלכלנים שלהם ראו שאפשר לעשות כסף מבניית פתרונות דיור בשכר דירה נמוך לעובדי האריגים. שיכונים קמו סביב שלושה צדדים של חצר פתוחה, שמידותיה לא השתנו הרבה מאז ועד היום. מרגע ש"מועצת העשׂרה" השולטת החליטה להתיר מגורי יהודים (בשלב הראשון לחמש שנים) בתנאי שיהיו סגורים במקום אחד, דיירי הבניינים גבוהי החומות התפנו משם במהירות. בה בעת, כל היהודים בוונציה נדרשו לפַנוֹת כל מקום שגרו בו (במקרים רבים ליד גשר ריאַלְטוֹ) ולעבור באופן מיידי אל הגטו, תמורת שכר דירה גבוה פי כמה וכמה ממה ששילמו הדיירים הקודמים. לא היתה אפשרות להתמקח או לערער.
ושם, באחד החדרים האלה בגטו, האנשים שצפו בגבר הקטן מתנדנד ומתנענע לפי דרכו הסתקרנו ושאלו את השאלה שיהודים תמיד שואלים כשמישהו זר מתפלל איתם: "אז מאיפה אתה בעצם?". אחד מהסקרנים היה אמן, משה איש קַסְטֶלאצוֹ, שכל־כך התעניין בדויד, שליחו של המלך יוסף, עד שלקח אותו אל ביתו שבגטו והניח לו להישאר לכל אורך החורף הקפוא של 1523-1524. משה איש קַסְטֶלאצוֹ היה אז בשנות החמישים לחייו, ועד כמה שאפשר לומר זאת על אמן יהודי, הוא היה סיפור הצלחה, בקהילה היהודית ומחוצה לה. היו שאמרו כי הוא הגיע מהעולם הגרמני של האשכנזים, אבל שושלת קַסְטֶלאצוֹ היתה מפורסמת במצרים וצפון אפריקה. איוריו של משה לתנ"ך כללו סצנות וסיפורים ממה שמכונה "מקרא משוכתב", תוספות מדרשיות ציוריות לטקסט הקאנוני. ב-1521, שנתיים לפני בואו של דויד, משה הכין איורים בהדפסי עץ לספר תנ"ך מאויר מן הסוג שהיה יותר ויותר פּוֹפּוּלרי בעולם הדובר יידיש. המקור אבד, אבל העתק בעט ודיו מן התקופה חושף בחיוּת רבה גם את בקיאותו של משה בהרחבות לסיפורי המקרא וגם את הדרישה לסיפורים הלא־מוּרשים הללו: זה בדיוק התיאבון התרבותי שמוכן לקבל את ההופעה הפתאומית של "אחיו של מלך חָבוֹר". במקום אברהם המתכונן לעקוד את בנו יצחק, משה איש קַסְטֶלאצוֹ בחר בציור של אברהם אבינו המחלים מברית המילה שביצע בעצמו כמבוגר — רגע היסטורי שבוודאי מצא לו הדים מיידיים וכאובים בקרב הקוֹנְבֶרְסוֹס (המומרים) הספרדים הרבים, שהגיעו לוונציה וחזרו שם ליהדות של אבותיהם בחיתוך שותת־דם, שסימן את מחויבותם החדשה. רבות מהסצנות של משה הן דראמות מן החיים בין הגויים. לאחר ששב ועלה לגדולה במצרים הפַּרְעוֹנית, יוסף אבינו עושה משהו ששום יהודי תחת שלטונה של ונציה, ובשום מקום אחר, לא הורשה לעשות: הוא רוכב על סוס, שמוליך אותו סייס, ויושב על כס בפני קהל כורע ברך ומתחנן. איור של מגדל בבל כולל סצנה ישר מוונציה השוקקת: אנשים סוחבים מישטחי לבֵנים, סולמות וגלגילות, ולעבר השמים מתמתח ועולה קַמְפָּנילֶה (מגדל פעמונים).
משה איש קַסְטֶלאצוֹ לא הסתפק באיורים של ספרי הקודש היהודיים. כצייר דיוקנאות עצמאי, הוא הוזמן ליצור דיוקנאות על מדליות, כמו גם על קַנְוָוס או לוחות עץ. עבודות כאלה לקחו אותו הרחק מן הגטו — לפעמים גם לחצרות האצולה בפֶרארָה או במַנְטוֹבָה. אף־על־פי שהגטו היה סגור בלילות על מסגר ובריח, אל־לנו לדמיין אותו כבית־סוהר עירוני: בשעות היום הדיירים היו חופשיים לצאת ולבוא כרצונם, ולקוחות לא־יהודיים עשו כך גם הם. היתה דרישה ליהודים כפי שהיתה מאז ומעולם, אפילו בתרבויות שתיעבו אותם; היתה להם דרישה כרופאים (שהותר להם ללמוד בבית־הספר לרפואה באוניברסיטת פַּדוֹבָה); היתה להם דרישה כמוזיקאים, בדרנים ומורים למחול; היתה להם דרישה עצומה כמוכרי אריגים ובדים בעשר החנויות שהותר להם להחזיק בוונציה. שכּן מה שהתחיל כסחר סמרטוטים התפתח לעסקי בדים ובגדים יוקרתיים בהרבה, ועם לקוחותיהם ברחבי ונציה נמנו טובי בניה של העיר, ונשותיהם.
מעת שהתאכסן בביתו של משה איש קַסְטֶלאצוֹ, האורח האקזוטי זכה מן הסתם בגישה, קודם כל, אל היהודים הנכבדים יותר שחלשו על הקהילה, ובראשם בית משולם (במקור מפַּדוֹבָה), שעבורם המילה "בַּנְקָה" — שולחן — היתה לא רק הפירוש הנפוץ, של עסק משכּוֹנוֹת, אלא הדבר האמיתי; ולאחר מכן גם אל הנוצרים שאוזניהם קלטו שמועות על הנסיך הזה מן השבטים האבודים, ולמרות ספקנותם הרגישו צורך לראות ולשמוע אותו בעצמם. כמעט דבר אינו ידוע על החורף הראשון של דויד בוונציה. אף־על־פי שרבים פקפקו בזהותו, הוא כנראה היה משכנע מספיק כדי לגייס את הכסף הנחוץ לו לצורך השלב הבא בהתגלותו אל העולם הנוצרי, ואל העולם היהודי — ולקידום התוכנית הגדולה שלו. לשם כך הוא רצה להתקבל לראיון אצל האפּיפיוֹר.
ההרפתקה התקדמה במהירות מן הלא־סביר אל המדהים. לזקני הגטו בוונציה היו קשרים ברומא. בוודאי אי־אפשר היה לרבי משולם שלא יכיר את הבנקאי דָניאֶלֶה איש פּיזה, שעם לקוחותיו נמנו קַרְדינָלים, אצילים ואפּיפיוֹרים. אחד מאותם אריסטוקרטים של הכנסייה היה הקרדינל אֶג'ידיוֹ אַנטוֹניני מוויטֶרְבּוֹ, שכמו הוּמניסטים רבים מבני דורו עסק גם בקבלה. בעיני הֶבְּרָאיסטים נוצרים כמו אנטוֹניני, בתוך המבוך הנוּמֶרוֹלוֹגי והסימבּוֹלי הסבוך של הקַבּלה מסתתרת נבואה על דור־זהב נוצרי חדש. העובדה שהיהודים אינם רואים זאת אינה אלא סימפּטוֹם נוסף של קוצר־הראייה הרוחני שלהם. לאחר שתתבסס אחווה פרשנית, ורבנים יגהרו יחד עם כמרים מעל דקויות המקרא, מלמדים יהודים ייהפכו לתלמידים של מוריהם הנוצרים ויבואו אל אור הגאולה.
התנסויותיו של אנטוֹניני עצמו בחוכמת הקבלה לא היתה סתם פלירטוט חובבני, אלא תוצאה של חקירה ארוכה, מקיפה ודקדקנית של הטקסטים העבריים, שהתאפשרה הודות לכך שבארמון שלו בוויטֶרְבּוֹ גר אחד מגדולי המאורות בתחום: הרב אליהו לֶוויטָה, שבחר לעצמו את הכינוי "בָּחוּר". כמו עוד הרבה יהודים מלומדים אך מרוששים, אליהו בחור בא במגע עם הוּמניסטים נוצרים בפַּדוֹבָה, שם עבד כמורה לעברית לילדי משפחות עשירות — ולא פעם אציליות — מכל רחבי צפון איטליה, וכמעתיק טקסטים עבריים לצורך לימודיהם. במיוחד היתה דרישה לכישוריו כמדקדק, שכן הוא בילה שעות ארוכות בהרהורים על פעלים ושמות עצם יוצאי־דופן (ובכתיבה עליהם). סגנון הוראת העברית שלו היה קבלי: לא היתה שום מילה שלא היתה לה, מלבד המשמעות השטחית שלה, מובן נוסף, עמוק יותר, שבא לידי ביטוי בגימַטְריה שלה. אליהו חילק את ספר הדקדוק שלו לחמישים ושניים פרקים, כמניין "אליהו". ככל שהדברים הללו היו פנטסטיים יותר, כך השתגעו עליהם יותר מלומדים נוצרים כמו אֶג'ידיוֹ אנטוֹניני, בחיפוש שלהם אחרי הארה. וכך, כאשר ב-1514 פשטו כוחות "הליגה של קַמְבְּרֶה", הברית האנטי־ונציאנית, על הטריטוריות של ונציה בפנים הארץ, והמיטו על פַּדוֹבָה הרס וביזה בנוהל הרגיל, הקרדינל הציע לרב מקום מקלט. סביר להניח שאליהו איבד את ספריית החיבורים העבריים שלו. לכן הוא היה מן הסתם אסיר תודה, בדיעבד, על שבילה זמן רב כל־כך בהעתקת חיבורים עבור לקוחות נוצרים צעירים, שכעת החזיקו בעותקים היחידים ששרדו. המקלט שהעניק אנטוֹניני לאליהו לא היה רק מקום בספרייתו ברומא, אלא גם מקום מגורים לו, לאישתו ולילדיו. אליהו ומשפחתו עברו לגור שם ונשארו בפַּלאצוֹ (ארמון) במשך שלוש־עשרה שנה, ובוודאי היו נשארים שם עוד יותר אלמלא אירע אסון וחיילים קיסריים מורדים פשטו על רומא ב-1527.
זה היה דבר יוצא־דופן, העובדה שהקרדינל והרב חיו בשכנות קרובה כזאת — קרובה כל־כך שיהודים אדוקים בעיר משכו לעצמם בזקן ורטנו במורת־רוח. אבל הידידות הזאת נשאה פירות של ממש. ב-1518 התיר האפּיפיוֹר לֵיאוֹ העשירי להקים בית דפוס עברי בוויטֶרְבּוֹ. מאותו רגע היה ניתן להפיץ ברבים את העיונים הדקדוקיים של אליהו, ועוד הרבה דברים אחרים. כך התהדקה עוד יותר קהילת חכמי הקבלה, יהודים ונוצרים גם יחד.
אנטוֹניני היה כעת משוכנע שתהיה התמזגות בין שני הסיפורים ההיסטוריים הרי־הגורל; שאיכשהו היהודים וספריהם העבריים ימלאו תפקיד חשוב בהפצעתו של תור זהב נוצרי חדש. כמו כל בני זמנו המלומדים, הוא לא עשה זאת מתוך איזו גירסה מוקדמת של פּלוּרליזם תרבותי. הכל נועד להחיש את ההתנצרות. אבל הרגישות ההוּמניסטית שלו סלדה מן הכפייה הגסה שהתרחשה בספרד ובפורטוגל: סירחונם של ספרים ויהודים בוערים. לא היה עולה על הדעת אפוא שאנטוֹניני, עם כל הקשרים והחברים היהודים שלו, לא יתייעץ עם אליהו ועם מלומדים אחרים מן הקהילה היהודית של רומא, ובמיוחד עם הרב יוסף אשכנזי והרופא שלו יוסף צרפתי, בנוגע לאמינותו של דויד הראובני. פסק הדין שלהם, ולפיכך פסק הדין שלו, ודאי גברו על הספקנות שנשמעה ללא ספק ברומא כאשר דויד הגיע לעיר בתחילת האביב של 1524. שום מתחזה אינו יכול להצליח בלי שלקהל שלו תהיה מלכתחילה נטייה לרצות להאמין. ולא שינה בכלל שדויד שב וטען כי הוא לא משיח, אלא רק "בן המלך שלמה זצ"ל", השליח של אחיו הגדול המלך יוסף, מפקדם הדגול של יהודים אשר הרג ארבעים חיילים ביום אחד. נביא־לוחם מן המזרח, מן השבטים האבודים, המזכיר יהודי מארצו של הכומר יוחנן — זה בדיוק מה שגם יהודים וגם נוצרים חיפשו ב-1524.
היהודים היו מוכנים להאמין. על סמך קריאה באותות ההיסטוריים — הכיבוש העותומני של מצרים ועלייתו של מרטין לוּתֶר — הגיע המקובל הירושלמי אברהם בן אליעזר הלוי למסקנה ש-1524 תהיה שנת המהפך המשיחי הגדול, וכתב זאת באיגרות לכל הקהילות היהודיות החשובות באיטליה. וכל מי שהיתה לו היכרות עם הטקסטים הקבליים ידע מן הסתם ששבט ראובן נזכר בהם כמי שעתיד להוביל את היהודים אל הקרב הסופי נגד אויביהם. יהיה אפוא צבא חדש של בני ישראל ואנשי הכומר יוחנן שיילחם ב"ישמעאלים", החל בארץ עֲרָב, לפי הלוי. היהודים ישובו ויתאחדו עם עשרת השבטים. ירושלים תשוחרר.
האיש הקטן והשחרחר נחשב אם כן כמשה יותר מאשר כדויד: הגואל מן השיעבוד. הקהילות האיטלקיות הוותיקות היו לעיתים קרובות מרכזי הקליטה של יהודים חסרי־כל שהגיעו מספרד ופורטוגל, ולא בקלות אפשר היה לשכך את החרדות הטראומטיות שלהם. ערים שלמות כמו אַנְקוֹנָה ופֶּזָרוֹ, פֶרארָה, מַנְטוֹבָה, וגם ונציה עצמה, עברו תמורה עצומה עם בואם של הספרדים. לאחר כל מה שעבר עליהם, הגוֹלים הביאו איתם יחס חשדני להפכפכותם של מקומות מקלט. מלך פורטוגל הציע לפני־כן את ממלכתו כמקום מקלט כזה, אבל עד מהרה הפכה פורטוגל לעוד בית־סוהר של סחיטה, אילוץ והתנצרות כפויה. לעת עתה, רבות מן המדינות הנסיכיות האיטלקיות, הרפובליקה הוונציאנית, ואפילו האפּיפיוֹרות בעצמה, נמנעו מלהנהיג אינקוויזיציה מלאה וחסרת רחמים, וטרחו יותר למשוך יהודים מאשר לגרש אותם. אבל עם כל הקירבה המזדמנת והאמיתית בין נוצרים מלומדים לבין יהודים, האחרונים מעולם לא השתחררו מתחושה של חוסר־ישע בידיהם של הגויים. אם תמונה אחת של מערכת היחסים הזאת היתה הידידות בין קרדינל ורב, התמונה האחרת היתה של יהודים, כמה מהם קשישים, שאולצו לרוץ ערומים ברחובותיה הבוציים של רומא בזמן הקרניבל, וההמון רוגם אותם בתפוזים רקובים.
אם כך, משה חדש המבטיח להשיב את כבודם ימצא תמיד אוזן קשבת בין יהודי רומא. ג'וֹרג'וֹ וָזארי, הביוגרף של מיכֶּלאַנגֶ'לוֹ, מתאר איך יהודי רומא "נוהרים בשבת אחר הצהריים" לכנסיית פטרוס־הקדוש־בשלשלאות כדי לראות את דמותו ההֵרוֹאית של משה רבנו שפוסלה ב-1513 עבור הקבר הלא־גמור של האפּיפיוֹר יוליוס השני. אם נתעלם מן הקרניים המפורסמות — פרשנות נוצרית לפסוק "קָרַן עור פניו", שנאמר על משה כשירד מהר סיני בפעם השנייה עם לוחות הברית — משה של מיכּלאנג'לוֹ ודאי נראה להם כפי שווזארי תיאר אותו: "נסיך וקדוש גם יחד". גם אם היהודים לא באמת "העריצו [את משה] כדמות אלוהית יותר מאשר אנושית", כפי שטען וזארי — שכן תהיה זו הפרה גסה של הדיבֵּר השני "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" — אין ספק שהם היו מוכנים לסוג כלשהו של מנהיג כָריזמָטי.
דויד הראובני, נסיך חָבוֹר, בנו של "המלך שלמה זצ"ל", לא דמה למשה בשום צורה. אבל הוא ידע איך לשחק את התפקיד שהמציא לעצמו, ומן הסתם גם ידע, בעת שרקח את סיפורו, כי לשבט ראובן שמור תפקיד החָלוץ בצבא המשיחי שעתיד לגאול את ירושלים. האבטיפוסים התנ"כיים שלו היו מגוּונים. הוא לקח על עצמו את תפקיד מרדכי המודרני כשדאג להיכנס בשערי רומא דווקא בערב פורים, שעה שהיהודים מעלים בבתיהם וברחובות מחזות החוגגים את היחלצותם ממזימותיו של המן הרשע. סיפורו של דויד, שנכתב על־ידי מזכירו שלמה כהן, מתעד כיצד הוא קונה את "השור הידוע" לכבוד פורים כדי להצטרף לחגיגות.
ממסתורי ואֶקְזוֹטי למשחרר פּוֹטנציאלי — דויד נסיך חָבוֹר הפך לשיחת היום ברומא. מיעוט קולני חשב למן ההתחלה שהוא נוכל; אבל המקושרים, החל מן הבנקאי של האפּיפיוֹר, רבי דניאל מפּיזה, קנו את ההצגה בשלמותה. משה־מרדכי החדש זכה בסוס לבן וכן בפמליית משרתים, הכוללת אחד בשם "החזן" ועוד "יהודי ממערב" ושמו שוּעָה, ואת מי שאי־אפשר בלעדיו — המזכיר שלמה כהן, שיספר את הסיפור לדורות הבאים. נכבדי רומא היהודית התחרו ביניהם על הזכות להלין אותו בביתם, והרגישו מושפלים אם מישהו עקף אותם בתור. בינתיים, הרגלי הצום של דויד נעשו ראוותניים יותר בסגפנותם. ביום הרביעי או החמישי לסיגופו הוא היה נכנס לטרנס, מה שהתקבל בציבור כסימן של אדם העומד בקשר עם העולמות השמימיים. כלפי חוץ הוא הפגין מראֶה מחושב של מיסטיקן מזרחי: משי שחור כשהיה בבית, וכשיצא החוצה, תוספת של מצנפת לבנה הכרוכה סביב ראשו כצעיף וקפליה יורדים לכל אורך גופו. הלגלגנים ציחקקו ואמרו שהתחפושת הזאת גורמת לו להיראות כמו אישה, אבל כאלה לא היו הרבה ב-1524.
על סוסתו הערבית רכב דויד כל הדרך לוותיקן, כפי שראוי והולם לנסיך לבית ראובן. הוא התקבל שם אצל הקרדינל אֶג'ידיוֹ, שבא עם שני גבירים גדולים: הרופא יוסף צרפתי ואחד "רבי אשכנז". נוסף להם, דניאל מפּיזה, שהיתה לו די סמכות כדי לארגן את הקהילה היהודית תחת מועצה שתהיה אחראית לענייני היהודים, זימן מבחר מן האנשים המשכילים ביותר כדי שיבדקו את דויד. אף אחד מהם לא העלה על דל שפתיו מילה אחת של פקפוק — לא עניין של מה־בכך בשביל התכנסות של נכבדים יהודים. היה נדמה שהוא באמת ובתמים נסיך השבטים האבודים, פודה ישראל, שכל־כך הרבה זמן חיכו לו.
לאחר שעבר את מבחנם של הגבירים היהודים, התקבל דויד אצל האפּיפיוֹר קְלֶמֶנְס השביעי, שבחן אותו בעין קפדנית של בן לבית מֶדיצ'י. קרוב לוודאי שמסַפּר־סיפורים מוכשר כמו דויד ידע על הפעם הקודמת שבה, בשנת 1280, יהודי אחוז שאיפות משיחיות — המקובל אברהם אבּוּלעַפיה — דרש להתקבל לראיון אצל האפּיפיוֹר, ומשנודע לו כי ניקוֹלָאוּס השלישי פרש לארמון הקיץ האלגנטי שלו בסוֹריאָנוֹ נֶל צ'ימינוֹ ליד ויטֶרְבּוֹ, ואינו מקבל אורחים, אבּוּלעַפיה לא נתן למידע הזה לעצור בעדו, וגם לא לאיוּם כי ייאסר ויוּצא להורג אם ינסה להגיע אליו. הוא היה נחוש "לדבר איתו בשם יהדות כלל", כדי להראות לו את שקריותם של דברי דיבה ודעות קדומות נגד היהודים; ואפילו (כך נטען) שיווה בדמיונו שינסה לגייר את האפּיפיוֹר, ולכן עשה את דרכו לסוֹריאָנוֹ נֶל צ'ימינוֹ. אבּוּלעַפיה היה מוכן להסתכן במות קדושים, אבל בסופו של דבר לקח המוות את האיש הלא־נכון: כשאבּוּלעַפיה הגיע למשכנו של האפּיפיוֹר נאמר לו שניקוֹלאוּס מת באופן פתאומי ולא מוסבר. זה כנראה היה שבץ, אבל אבּוּלעַפיה, מיסטי ומשיחי כתמיד, ראה את המקרה כהתערבות אלוהית.
פגישתו של דויד הראובני אצל קְלֶמֶנְס השביעי היתה פחות דרמטית, אבל עדיין עתירת־חשיבות. הוא סיפר את סיפורו, בעוד דניאל מפּיזה מתרגם את דבריו ולא פחות משלושה קרדינלים משקיפים מהצד. הוא עתר בפני האפּיפיוֹר וביקש ממנו להביא לפּיוּס בין מלך צרפת והקיסר ההַבְּסְבּוּרגי, פּיוּס שבלעדיו לא יקום חזון המלחמה הגדולה לשיחרור ארץ הקודש. לאחר שהניח לו לסיים, קְלֶמֶנְס לא נענה להזמנה. אהה, הוא אמר, לוּ רק היה בידו להגיע לפּיוּס הרה־גורל שכזה, אבל למרבה הצער לא זה המצב. מלבד זאת, האם לא ייתכן שדויד ואחיו המלך יוסף מביטים לכיוון הלא־נכון מבחינה אסטרטגית? האם לא עדיף שיבקשו עוצמה ימית ולא יבשתית, כלומר יפנו אל המלך הצעיר של פורטוגל, ז'וֹאָאוּ השלישי, שספינותיו "רגילים ללכת ב[ים הגדול] בכל שנה", ואשר האימפריה האפריקאית־אסייתית הרחוקה שלו קרובה הרבה יותר לארצו של הכומר יוחנן ואל השבטים של דויד עצמו? הלא יצירת קשר עם אותו שליט נוצרי של מזרח אפריקה היא כבר זמן רב תוכנית פורטוגזית מלכותית. ובהודו, גוֹאָה כבר הוקמה ב-1512 כנמל מבוצר של סחר, כמו גם של דת. האפּיפיוֹר אמר לאורחו שהוא ישמח להמציא לו מכתבי המלצה עבור המלך ז'וֹאָאוּ כתמיכה בשאיפותיו של דויד, וגם עבור הכומר יוחנן (או "פיטרי ג'ואן" בלשונו של דויד).
מאוכזב מזהירותו המופלגת של האפּיפיוֹר, לא היתה לדויד ברירה אלא לקבל את מה שהוצע לו. אבל עברה שנה שלמה לפני שהגיעו אליו המכתבים המובטחים, כמו גם ספינה שתיקח אותו לליסבּוֹן. בינתיים הוא זכה ליחס השמור למלכים ברומא ומעֵבר לה. הוא עבר לדירה מרוּוחת, במימון האפּיפיוֹר, עם בית כנסת פרטי שנבנה במיוחד בשבילו והואר בשלושים מנורות. העשירים והרבנים רבו על הזכות לארח את דויד בביתם, אם כי נראה שגם הדֶבֶר רדף אחריו באשר הלך, ומעת לעת הוא הוכה במחלות קיבה כל־כך נוראות עד שחשב שקיצו קרב. יהודי רומא, מכל הסוגים והמינים, נהרו לשזוף את עיניהם במושיעם המיוחל. דויד נסע צפונה, ושיירת המשרתים, המרכבות והפרשים שלו הלכה והתארכה. הוא ביקר תחילה בוויטֶרְבּוֹ כדי לפגוש את מיטיבו ופטרונו הקרדינל, ומשם המשיך לטוֹסקנה, שם קידמה את פניו עוד ועדת קבלה יהודית. בפּיזה נשאר במשך כמה חודשים (המכתבים המובטחים של האפּיפיוֹר בוששו לבוא) אצל הרב יחיאל ניסים, ששמו יצא לפניו כמלומד וירא שמים. אבל האוֹרתוֹדוֹקסיוּת הזאת לא הפריעה לאישתו של יחיאל, דיאמנט (בתו של משולם מוונציה) ולאמהּ שׂרה לבדר את דוד בנגינה בנבל, בלַאוּטָה ובחליל, כמו גם בריקודים, שבבתים יהודיים באיטליה של הרנסנס לא היו אסורים אלא הועלו על נס.
המשלחת אל מלך פורטוגל הצטיידה באבזרי פאר ההולמים את השאיפות המשיחיות שלה. מנאפולי, בֶּנוֶונידָה — אישתו של שמואל אַבַּרְבַּנֵאל (הוא עצמו היה אחיו של יצחק, שהתווכח פנים־אל־פנים עם מלך ומלכת ספרד ב-1492 בניסיון אחרון וחסר תוחלת למנוע את הגירוש) — שלחה לדויד דגל משי מרהיב (לכל נסיך אמיתי היה חייב להיות דגל) שיתנפנף כסימן למינויו האלוהי. על רקע צחור נרקמו עשרת הדיברות בשני טורים של חוט זהב "זקן". בֶּנוֶונידָה ידעה גם איך נסיך היהודים צריך להופיע בפני המלך הטרי והשחצן של פורטוגל, שאביו חישב לעקור מליבם את תורת משה, והיא נתנה לדויד גלימה גדולה בנוסח הטורקי, היורדת עד הקרקע וכבֵדה ברקמת זהב. אמו של יחיאל ענדה על אצבעותיו של דויד טבעות חותם מזהב וייעצה לו באימהיות "אל תכעס ואל תיבהל" מול האיש שהיה ידוע לשמצה, כפי שהוא עצמו הודה, במזג רתחני. כשהגיע לבסוף לליבוֹרְנוֹ כדי לעלות על האונייה, דויד קיבל מהאפּיפיוֹר קְלֶמֶנְס גם מגן מטיל־מורא, גלימה אדומה של בד דמשׂק אדום, וכנגדה מצנפת קטיפה שחורה. עם כל תוספת למחלצות הפאר שלו, נדמה היה כי האיש הקטן הזה, שבא מאיזשהו מקום לא־נודע במזרח, הולך וגוֹבֵהַּ, עד שלבסוף, על המזח בליבוֹרנוֹ, הוא התגלה כדויד המלך ממש. מחצית ממלחי האונייה היו יהודים. דגלים, ניסים, סוסים, משרתים, וחבילת האיגרות האפּיפיוֹריוֹת הכתובות על קלף — כולם הוטענו על האונייה. הוא עלה לסיפון מלוּוה בתרועת חצוצרות. שורו וראו, הנה גואל ישראל.
ב. שלמה

פורטוגל כבר חיכתה לו. מפי שגריריו ברומא שמע המלך הצעיר ז'וֹאָאוּ השלישי על דויד מן השבטים האבודים, ועל השליחות שלו — לפתוח במתקפה יהודית־נוצרית נגד הטורקים. הצירים נחלקו בדעתם בנוגע לאמינותו של היהודי, אבל ההמלצה מן האפּיפיוֹר קְלֶמֶנְס היתה כבדת־משקל. תעודות מעבר בטוח ניתנו. המלך וחצרו עדיין היו זהירים: בין שהאיש הקטן הזה עם היומרות הגדולות הוא נוכל ובין שלא, היתה סכנה ש"הנוצרים החדשים", ה"קוֹנְבֶרְסוּש" (כפי שביטאו בפורטוגל את המילה "קוֹנְבֶרְסוֹס"), עלולים להיסחף פתאום בגל של אמונה, לשוב לדתם הקודמת ולעזוב את פורטוגל כאיש אחד (במסורת היהודית, עוד מאז מסעי הצלב, התקבל המונח "אנוסים" לאותם מומרים־בעל־כורחם). הרי לא עברו יותר משני דורות מאז שהמלך מָנוּאֶל, אביו של ז'וֹאָאוּ, כפה על היהודים התנצרות והגלה את כל מי שסירב להיכנע לו. מתוך רצון למַזער את הבריחה (אולי גם מתוך תחושה שהווזיר של הסולטן בָּיֶיזיד השני צדק כשהתבדח על כך שגירוש ספרד היה מתנה לעותומנים), הובטח להימנע במשך עשרים שנה מכל חקירה באמונותיהם של המומרים. כך הושגה התוצאה הרצויה ונשארה אוכלוסייה גדולה של "נוצרים חדשים" או "מָראנוּש" ("מָראנוֹס"), אם כי לא היה בכך כדי למנוע פרצי אלימות נגדם — המחריד שבהם היה בליסבּוֹן בפסחא של 1506, כשאלפיים מהם נטבחו תוך שלושה ימים. התירוץ המיידי היה הערה קולנית שהעיר נוצרי־חדש אחד בכנסייה על כך שהנוֹגַה העל־טבעי על פני המושיע הצלוב אולי אינו אלא השתקפות של אור הנרות. זה הספיק כדי שיגררו אותו בשערותיו ויכו אותו למוות. אספסוף מקומי, שהוסת בידי נזירים דומיניקנים שעשו להם הֶרגל לקרוא לנוצרים החדשים "יהודים", ולצידם מלחים זרים בליסבּוֹן, רצחו נוצרים חדשים רבים ככל שהצליחו לשים עליהם את ידם. ביום א' של פסחא לבדו נגררו חמש מאות מהם ממקומות מחבואם וגרונותיהם שוספו. כל־כך הרבה גוויות היו מוטלות ברחובות עד שהיה צריך להביא העירה עגלות נוספות של עץ־בערה כדי לשרוף אותן במדורות ענק, שמילאו את הנמל בעשן מסריח. בגלל הדֶבֶר, המלך מָנוּאֶל היה מחוץ לליסבּוֹן, אבל אף אחד משריו לא טרח יותר מדי לעצור את הטבח. בסופו של דבר הוקעו הפושעים הדומיניקנים והוצאו להורג, אבל זכר האימה לא פג מקהילת הקוֹנְבֶרְסוּש. השתוקקותו של המלך ז'וֹאָאוּ השלישי לייבא לפורטוגל את האינקוויזיציה לא הפיחה בהם אוֹפּטימיוּת באשר לעתידם בממלכה.
החשש שמא הנוצרים החדשים יעזבו את המדינה, וייקחו איתם את כל הנכסים שלהם — בכסף ובקשרים מסחריים עם המזרח — גרמה לכתר הפורטוגזי להוציא סידרה של צווים המגבילים את תנועתם ואוסרים על צאתם, אף־על־פי שהם היו אמורים לזכות לאותו יחס כמו כל נוצרי אחר. אבל מעצם טבעה של הפעילות הכלכלית של הנוצרים החדשים — מימון וניהול הסחר בפלפל ותבלינים, שהפך את המדינה הימית הנידחת והשולית לאימפריה עצומה וחובקת־יבשות — ברור שההגבלות על התנועה של אנשים וכסף לא יכלו להיות מוחלטות, אחרת המסחר היה מידלדל. כל השיקולים האלה נלקחו בחשבון על־ידי המלך הצעיר ויועציו. גם אם הם "בני העם העברי", הנוצרים החדשים הולכים למיסה, מתחתנים בכנסייה ומטבילים את ילדיהם במקום למול אותם. האם באמת יש הכרח בבדיקה מדוקדקת יותר? אולי התבוננות ביהודי הראובני תיתן להם תשובה. אם הוא יעורר התרגשות בנוצרים החדשים, הרי שהנזירים צדקו: יהודי נשאר תמיד יהודי, ולא חשוב כמה תפילות אבינו־שבשמים (Pater Noster) הוא מסוגל לדקלם.
מצד שני, נניח, רק נניח, שהדויד הזה הוא באמת השליח המיוחל מארצו של הכומר יוחנן, הלהוט לאסור מלחמה על הטורקים ברגע שיהיו לו התותחים. מה יקרה אז? מכל המלכים באירופה, למלך פורטוגל היה הסיכוי הגבוה ביותר לקחת את האפשרות הזאת ברצינות. עשר שנים חלפו מאז שהכומר פְרַנסישְקוּ אַלְוָורֶש עזב את ליסבּוֹן עם הנציג האֶתיוֹפּי מָתֵיאוּס כדי לנסות למצוא את פֶּרוּ דה קוֹבילְיָה, שליח שנשלח עוד קודם לכן אל הכומר יוחנן. לאחר תלאות אינספור הצליחו אַלְוָורֶש ומָתֵיאוּס באמת להגיע לאתיוֹפּיה ב-1520, ופגשו שם את קוֹבילְיָה; אבל לחצר בפורטוגל עדיין לא נודע דבר המיפגש המרגש הזה. ככל שהם יכלו לראות, ידו של האיסלאם היא על העליונה בכל מקום: בהודו, באפריקה ובבלקן. אבל אין ליהודים מתחרה בהיכרות שלהם עם המזרח. שנים רבות קודם לכן, שני יהודים, רב וסנדלר, גילו את קוֹביליה בקהיר והעבירו את הידע הימי החיוני שהוביל את ציי האוניות הפורטוגזיים אל אוצרות חוף קוֹרוֹמַנְדֶל בהודו. אם יש אפילו סיכוי קלוש שדויד הראובני רציני, והאפּיפיוֹר לבית מֶדיצ'י כנראה חשב כך, אז לכל הפחות צריך לשמוע מה יש לו לומר.
אבל הציפיות של החצר הפורטוגזית היו כאין וכאפס לעומת התרגשותם של הנוצרים החדשים, שאף כי הבינו שהם משחקים לידיהם של האינקוויזיטורים האורבים, לא ידעו את נפשם משמחה. מכל מקום, להפגין קבלת פנים חמה מדי כלפי היהודי האֶקְזוֹטי — זה יהיה טירוף, שכן ז'וֹאָאוּ כבר הקדים וטווה רשת של מרגלים, בניהולו של הנוצרי החדש אֶנְריקֶה נוּנֶש, שתפקידה היה לרחרח בחיי היומיום של משפחות המומרים ולדווח על כל דבר חשוד. מאז הטרַאוּמה של הטֶבח בליסבּוֹן, הם נזהרו מאוד בניהול החיים הכפולים שלהם. אבל עבור רבים אלה עדיין היו חיים כפולים, והיו כל מיני דרכים לשמור על זהותם הישנה בלי לגלות יותר מדי למרגלים של נוּנֶש. מאחר שאוֹכפי האחידוּת כמעט לעולם לא היו מסוגלים לזהות הימנעות מאוכל, צומות הפכו להיות דרך אחת לגלות סוֹלידריוּת בסתר. אפשר היה להדליק נרות בליל שבת, הרי אור נרות לא היה משהו מיוחד בעולם האיבֶּרי של המאה ה-16. פשוט אפשר היה לברך עליהם בחיפזון. האמיצים יותר יכלו לסמן את השבת באמצעות שינוי זעיר אבל רב־משמעות בלבוש, אם כי הם ידעו שמשטרת הביגוד של האינקוויזיציה, כמו גם השכנים המלשינים שלהם, יפקחו עליהם עין. המעשה הנועז מכולם יהיה לבשל אָדָפִינָה, נזיד המתבשל כל הלילה — גירסה פורטוגזית של טשוּלנט — כי הניחוח המעורר־תיאבון הנודף אל הרחוב עלול להרוס את המשחק. הזהירות השיטתית הזאת נתנה לנוצרים החדשים כל תמריץ אפשרי להתעלם מדויד, או אפילו להתכחש אליו לגמרי. אבל אי־אפשר לקרוא את הסיפורים של 1526 ולא לחשוב שהרוב המכריע נלכדו בחוסר־ישע בהתרגשות הכללית.
כשהראובני הופיע רכוב על פִּרְדָה בשערי טאווירָה, הנוצרים החדשים בעיר יצאו לברך אותו בהמוניהם וחסמו את הכבישים והרחובות — עד כדי כך הם איבדו את הזהירות. סצנות דומות חזרו על עצמן בערים בֶּזָ'ה ואֶבוֹרָה. הפּרדה התחלפה בסוס משובח. בדרך צפונה, הפמליה התארכה. דלתות נפתחו לרווחה, נכבדי הערים התחננו בפניו בכריעת ברך שיָלוּן אצלם. גברים, נשים וילדים עמדו בתור לנשק את ידו. האנוסים נלפתו לפתע בחזיונות על צבאות צועדים ברקיע, ודגליהם מתנפנפים ברום. כאשר כומר כעוס אחד העמיד את עצמו בפני דויד והאשים אותו שאנשים כמוהו הרגו את מלך היהודים האמיתי, דויד דאג שהוא יושלך מחלון של קומה גבוהה כגמול על חוצפתו. הוא כרך את חסידיו על אצבעו הקטנה: "ויש מחזק את ליבם, כי הם מאמינים בי אמונה שלמה, כמו שהאמינו ישראל במשה רבנו עליו השלום. ואני אומר להם בכל מקום אשר נגיע בו כי אני בן המלך שלמה, ולא באתי לכם לא בְּאות ולא במופת ולא בדרך קבלה, כי אם בַּעַל־מלחמה אני מנעורי ועד עתה, ובאתי לעזור ולעזרת המלך ולעזרתכם, ונראה איך תהיה הדרך אשר השם ידריכני בה אל ארץ ישראל".
עד שהגיע דויד לאַלְמֵידָה, לשם עבר המלך כדי לחמוק מן הדֶבֶר בליסבּוֹן, הוא כבר נסע כמו פידַלְגוּ (בן אצולה) מבני ישראל: שיירת פרדות ארוכה ועמוסה מטען, שובל של חמישים משרתים לבושי מדים המפגינים את נשקם לעין כל, ונוסף לכך עוד תהלוכה של חמישה־עשר סוסים. מאחר שהבחין ברושם שמותיר הדגל שתפרה בֶּנְוֶונידָה אַבַּרְבַּנֵאל, דויד הזמין עוד ארבעה כאלה, רקומים בעברית ועמוסים סמלים ומספרים חידתיים, כדי להראות את המסתורין ואת העוצמה שבשליחותו.
לרגע קצר אחד לא היה ברור מיהו הריבון. ז'וֹאָאוּ פתח את דלתותיו בפני דויד רק כדי לשמוע שהלה תשוש מדי מרוב רכיבה וצום כדי לנהל שיחה. זו לא היתה התחלה נבונה. בתקופה שבין הראיונות, אחד ממארחיו האנוסים של דויד, דובר ערבית שהיה פעם באתיוֹפּיה בפקודת המלך (ולכן אולי היה הרב — או הסנדלר) דיבר עם דויד על האי הגעשי שעליו הפקיר ז'וֹאָאוּ השני ילדים יהודים "קרובים וסמוכים אל משפחה אחת באיי הים, שהם אוכלים בני־אדם", ותמיד נתונים בסכנה מפני ה"לַגארְטוֹס" (אָליגָטוֹרים) עוטי הקשקשים. היכרותו של דויד עם אפריקה נבחנה גם על־ידי מישהו בחצר, שהיה בזמנו במרוקו. אבל היהודי עבר את כל המבחנים האלה בהצטיינות. הוא חזר בעיקשות על משימתו ועל המסר שלו. הוא בא, כך הסביר, כדי לבקש "אוּמנים וכלי משחית". למרות שאנשיו, שלושים רבבות במספר, הם לוחמים של ממש, אין להם אלא חרבות, רמחים וקשתות. יש צורך בתותחים ("כלי משחית") ורובים ("מזרקי אש") כדי להתמודד עם עוצמת האש של המוסלמים. כאשר "דיין" אחד שאל את דויד שאלה מכשילה בנוגע לכוונותיו ביחס ליהודים בארצות מערב אירופה, "השבתי לו כי אנחנו בתחילה ניקח את ארץ ישראל וסביבותיה, ואחרי כן יֵצאו שרי הצבא על המערב ועל מזרח לקבץ נידחי ישראל". דויד אפילו צפה מראש כי שליט מוסלמי הוא שישלים עם הבלתי־נמנע, ויבין כי הֲשָבַת היהודים לירושלים (כמו כורש הפרסי) תעטה עליו כבוד לנצח־נצחים. אף־על־פי ששיחרור ירושלים הוא בדיוק המשימה ההולמת משיח, דויד הקפיד להתכחש לתואר. אין הוא, כך אמר, אלא איש מלחמה וחוטא.
הגיע יום הראיון השני, הארוך יותר. שולחן משתאות ענק נערך באוויר הפתוח לפני הארמון באַלְמֵידָה. דויד הראובני כבר היה בצום ימים ארוכים — השיא שלו היה שישה ימים — והוא סקר בכובד ראש את הקנקנים, הגביעים וכלי הזהב והכסף. במרכז השולחן הונח כבשׂ, קרניו משוחות בזהב. דויד הביע את התפעלותו והסיט את המנה הצידה. לפני שז'וֹאָאוּ פנה אליו, היה עוד מבחן אחד. קפיטן אחד שנשבּה בהודו נשאל על־ידי ז'וֹאָאוּ אם נכון הדבר שיש מלכים יהודים במזרח; והאם באמת יש יהודים שחורים ושחומים בארצות שדויד בא מהן? Sim. כן. התשובה תמיד היתה כן. נדמה שהכל כמעט כבר הצליח. דויד יקבל צי של שמונה ספינות מלחמה, ארבעת אלפים רובים, וחרשי־נשק שידריכו את הצבא הראובני.
אבל אז, בלי שום אזהרה, המזל התהפך עליו בפתאומיות, כמו הסהר בראש כיפת הסלע, שבעקבות הכיבוש הצלבני הוחלף בצלב גדול. ארבעה נוצרים חדשים שהיו מתומכיו הנלהבים ביותר של דויד הושלכו לבית הסוהר. הטון השתנה בבירור: ז'וֹאָאוּ זימן את דויד אל חדרה של המלכה והאשים אותו כי הגיע לפורטוגל כדי להחזיר אנוסים ליהדות: "האנוסים מתפללים עימך וקוראים בספרים שלך ביום ובלילה ואת[ה] עשית בית הכנסת להם". דויד שכח את עצתה של שׂרה מפּיזה ונתקף חמת זעם כה גדולה עד שז'וֹאָאוּ הנדהם התרכך לרגע וחידש את הבטחותיו לו. אבל שעת הכושר כבר חלפה. הראובני זומן עוד ארבע פעמים במהלך יומיים, והתיחקור נעשה יותר ויותר אינקוויזיטורי. קרה משהו ספּציפי, משהו אישי, ודויד עמד לגלות במה מדובר. המלך האשים את דויד שהוא מחריב את ממלכתו, שהוא מעודד את האנוסים להשתחוות לו ולנשק את ידו. ואז גילה לו המלך את הסיבה לתפנית החדה בגישתו: נודע לו, כך אמר, שפקיד בכיר במערכת המשפט, שהוא גם מזכיר ולבלר בחצר המלכות, נימול בידי דויד. האם נכון הדבר? הראובני הכחיש את ההאשמה בכעס. הוא לא הגיע על מנת לגייר, הוא מחה, אבל אין לו שליטה באנוסים הבאים אליו ביוזמתם, שכן ביתו פתוח בפני כולם, נוצרים ישנים וחדשים. אשר לברית המילה — "אין זה אמת, חס ושלום".
המעמד לא היה יכול להיות דרמטי יותר. לא משנה מה היו הדרכים העקלקלות שבהן שמרו הנוצרים החדשים על הקשר ליהדות — הם לא הרחיקו לכת עד ברית מילה. שדבר כזה יקרה למישהו בחוגי החצר, קרוב אל המלך — זו היתה קריאת תיגר מטלטלת. המזכיר־לבלר מן הנוצרים החדשים נקרא דיוֹגוּ פּירֶש. אם נדקדק בדבר, דויד אמר את האמת כשהבטיח לז'וֹאָאוּ שלא מל את פּירֶש. למעשה, פּירֶש הגיע בסתר אל דויד והפציר בו שיערוך לו ברית מילה. לאחר שדויד סירב לו בכעס, פּירֶש מל את עצמו. שבוי בקסמו של דויד, שאותו ראה לפני־כן בחצר, פּירֶש נתקף חלומות נוראים שבהם ציוו עליו להימול. מכיוון שידע שדבר כזה ימיט אסון על השליחות שלו, ויסתור את כל הבטחונות שהבטיח למלך, דויד השתלח בפּירֶש על שהעלה בכלל בדעתו דבר כזה. מאחר שהניח כי המחאה של דויד היא בעיקר הצגה כלפי חוץ, ושלאחר מעשה הם ישלימו, פּירֶש השחיז את סכינו. "בלילה עשיתי ברית מילה על ידַי ואין איש איתי, והקדוש־ברוך־הוא למען שמו עֲזָרָני וּרְפָאָני, אף־על־פי שצער גדול הִרגשתי ונתעלפתי. כי הדם היה שותת כמעיין נובע ומתגבר, והרחמן הרופא הנאמן ריפא אותי במעט זמן, לא ייאמן כי יסופר". כשקם מעֶלפונו המדמם הוא נעשה שלמה מוֹלכוֹ היהודי, שֵם שקרוב כמה שרק אפשר ל"שלמה המלך". אם קיווה שדויד יבין אותו ויקבל את פניו בשמחה, הוא התפכח עד מהרה; אבל לשלמה לא היה איכפת, שכן כעת "הייתי חתום בחותם בוראי".
לאחר מכן הופיעו חזיונות מורכבים יותר. ישיש ולו זקן לבן וארוך רמז לשלמה באצבעו שיבוא ויראה את חורבות ירושלים. בדרך לעיר הקודש הוא נתקל בשלושה עצים הצומחים משורש אחד, ובענפיהם מקננות יונים, מֵהן לבנות כשלג ומֵהן אפורות כאפר. חילות פרשים נזעמים הופיעו, נחושים להשמיד את העצים, מיידים כדורי אש, מנופפים בלהבי פלדה. ואחריהם הגיעו עופות דורסים וקרעו בבשרם החי של יונים וחיילים גם יחד, וכבר עמדו לטרוף גם את שלמה עצמו עד שהתעורר.
די כבר! דויד הראובני לא רצה את בן־הברית החדש הזה. אבל הנזק כבר נעשה, והשליחות שלו חוּבּלה ללא תקנה. בעיני המלך ז'וֹאָאוּ, שלמה החוזר־בתשובה היה הסימן הברור ביותר לכך שנוכחותו של דויד מזיקה. לאן שהלך נוצרי חדש אחד, ועוד כזה שהחצר נטתה לו חסד, בוודאי ילכו עוד המונים. ז'וֹאָאוּ רצה שהיהודי הקטן יֵצא מפורטוגל, ובלי אוניות, רובים וחרשי נשק. אם כבר דיברת על זה, אמר המלך, לך לראות את גיסי הקיסר קרל, או חזור אל האפּיפיוֹר ברומא. המלך הבטיח תעודות מעבר־בטוח, אם כי לדויד, באופן טיפוסי, היו השגות. תעודות מעבר־בטוח מנייר אינן הולמות כאשר האפּיפיוֹר קְלֶמֶנְס נתן לו מכתבים עשויים קלף, אות לאמון. ז'וֹאָאוּ, ששוב נדהם מחוצפתו של היהודי, השיב כי למרבה הצער אנחנו לא נוהגים כך בפורטוגל, אבל בשם האהבה האישית שאני חש כלפיך אצווה לכתוב את המכתבים שנית על קלף.
דויד ושלמה פנו איש לדרכו. בהתקף של רוגז נקמני, דויד אמר לחסיד הלא־רצוי כי מאחר שהוא חולם על ירושלים, למה שלא ילך לשם בעצמו. ושיֵצא לדרך מייד: "תצא מפני המלך פן ישרוף או יהרוג אותך". שלמה ציית ונסע כל הדרך אל האימפריה העותומנית, בדיוק היעד שבסבירות הגבוהה ביותר יצית את זעמן של הרשויות הקתוליות, אל הארצות שבשליטת האויב המושבע של דויד. בסלוניקי, שבה היתה האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר בטורקיה, שלמה מוֹלכוֹ למד תורה, תלמוד וקבלה, והדהים את מוריו במהירות שבה רכש את חוכמת ישראל ובעמקות לימודו. אפילו הרב הדגול יוסף קארוֹ, מחבר ה"שולחן ערוך", התפעל מבקיאותו המופלגת של המתלמד בכתבי הקודש. זה שמישהו, שעד לא מזמן היה בּוּר לחלוטין, הפך עכשיו לכזה גאון — זה בעצמו כבר סימן, חשבו רבים. ילד־פלא צנוע כזה ודאי זכה במתת ממעל. זו היתה "התחדשות" המתאימה בדיוק לציווי הקבלי ליצור נשמה חדשה בתוך הקליפה הישנה.
דויד, מצידו, התחיל לסגת בעצלתיים מפורטוגל, באותה דרך שהגיע בה, וחרג מן החודשיים שהקציב לו המלך כדי לצאת. אבל הראובני לא היה מסוגל לזנוח לגמרי את החזון הפנטסטי שקבע לעצמו. עם כל זה שהגורל הֵמֵר עימו, הוא ניצל את מזלו הרע למטרה טובה, והיה משוכנע שיוכל לשוב ולעלות לגדולה אם ירושש את עצמו. בעיר אחת, לפיכך, הוא נתן למארחיו את שריון הראווה המעוטר בתחריטים עדינים ואת חרבותיו; באחרת, העניק לבעלת הבית את טבעות הזהב המשובצות יהלומים שקיבל באיטליה. במקומות אחרים נפרד מן הגלימות ומחלצות המשי שלו: פרנציסקוּס הקדוש של היהודים. בשלב מסוים הוא אפילו שלח לז'וֹאָאוּ סוס משובח שקנה, עם כל ציודו — מחווה אצילית שהשתמע ממנה כי השניים הם באותו מעמד. לאורך המסע האנוסים עדיין באו לראות אותו, נישקו את ידו והתייפחו כשעזב. אל תיפול רוחכם, הוא אמר לקוֹנְבֶרְסוּש בעיר בֶּזָ'ה, עדיין צריכות להיות מלחמות גדולות לפני שירושלים תיכבש, אבל היום הזה בוא יבוא והמושיע יבוא אל ציוֹן. הוא חזר לרכוב על פרדות, ולבסוף כיתת את רגליו אל פָארוּ ברגל, בגשם שוטף, ועלה שם, עם שלמה כהן ועוד משרת אחד, על ספינה רעועה. ההשפלות עדיין לא תמו. רוחות סוערות אילצו את האונייה לעגון בנמל ספרדי, ודויד מצא את עצמו בידיהם של פקידים ושופטים שלא התרשמו מן המסמכים שלו. הוא הושלך לכלא ומשרתיו הוכו, ולאחר שהשתחרר נדד ברחבי דרום ספרד והטיף למוסלמים־לשעבר בגרנדה, שבעצמם היו שרויים במצוקה בעקבות רעידת אדמה שפקדה אותם חמש שנים לפני־כן.
הפורענויות חישלו אותו. אלוהים ודאי מעמיד אותו במבחן. אולי הוא ימצא מיטיבים נוצרים אחרים? היעד האחד שאותו מלך פורטוגל לא הציע לו היה צרפת, כך שמטבע הדברים הוא עשה את דרכו לשם, אבל נעצר בשנת 1528 ונרקב בכלא במשך שנתיים עד ששוחרר בפקודת המלך פרנסואה. אבל בין החפצים שהצרפתים החרימו ממנו היו מכתבי הקלף, שאותם נשא איתו לכל מקום, וכן את הדגלים יקרי־הערך שלו. כל ניסיון להחזיר אותם אליו באמצעים העומדים לרשותו יביא עליו את קיצו. מצרפת חזר דויד לאיטליה ב-1530, ולמרות כל צרותיו הוא היה נחוש בדעתו להשיג ראיון אצל קרל החמישי, שהתכונן באותה עת להכתרה הקיסרית שלו בבּוֹלוֹניה. עדיין היו סצנות של המוני מתלהבים כשהופיע בערים כמו ונציה ומַנְטוֹבָה, אבל היו גם יותר ויותר ספקנים, בעיקר בין אלה שבעיניהם שלמה מוֹלכוֹ, ולא דויד, היה התקווה האמיתית של עם ישראל. הרב המוערך מסַבּיוֹנֶטָה, עזריאל דאיֶינָה, רחש איבה לדויד באתה המידה שהתלהב משלמה.
ככל שכוכבו של דויד דעך, כוכבו של שלמה דרך, עד שלבסוף התחיל התלמיד לעלות על רבו. שלמה התחיל להאמין כי דויד היה המבשר הנבואי, אבל הוא עצמו נתמנה להיות המשיח האמיתי. ולשלמה היה כישרון אחד שדויד לא זכה בו: לשון רהוטה. בסלוניקי הוא התחיל לדרוש דרשות על התורה, שבהן הציג דברי חוכמה עמוקים ורחבים על האמונה. המוניטין שלו כתופעה פלאית יצא למרחקים, עד כדי כך שלא רק יהודים אלא גם נוצרים באו לשמוע אותו. הוא המשיך לראות חזיונות פרועים כיאה לנביא בן־הזמן; וככל שתהילתו רבתה, ויהודים התחילו להעיר שאולי שלמה הוא לא רק חיל החלוץ אלא האיש עצמו, כך טרח הוא פחות לסתור את דבריהם. הוא התחיל להניף דגלים בסגנון שראה אצל דויד, וללבוש מעילים שגבם רקום באותיות, שמות ומספרים קבליים. הוא הלך ונהפך ל"מאגיקוֹן": נסיך־קוסם משיחי, המפזר השבעות מוזרות ואמירות לא־מובנות, שנועדו, לדבריו, למוטט את הכנסייה. על אף כל זאת, ולמרות התגיירותו הידועה לשמצה, כשהגיע לרומא ב-1529 האפּיפיוֹר קְלֶמֶנְס הגן עליו בתחילה מפני האינקוויזיציה. דומה כי הוא הצליח לנבא — במילים "וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה" (במדבר כד 18) — את השנה שבה תיבזז רומא: 1527. כעת חי עם פושטי־היד על גשר מעל הטיבֶּר וחזה כי הנהר עתיד לעלות על גדותיו, כפי שאכן קרה ב-1530. זה אולי היה ניחוש לא קשה מדי, אבל שלמה גם התנבא בבית הכנסת שתהיה רעידת אדמה בפורטוגל, וגם זה קרה בסופו של דבר ב-26 בינואר 1531.
הפשיטה על רומא בידי חיילים מורדים של הצבא הקיסרי — שלושה ימים של ביזה והרס מחרידים — הותירה את האפּיפיוֹר הלוּם־רעם וחסר־ישע, והמוח המפורסם של שושלת מֶדיצ'י נפל קורבן לחזיונות קטסטרוֹפליים. אולי זו הסיבה שבגללה, כאשר שלמה העז לבוא לרומא ולנטוש את הביטחון שבאימפּריה העותומנית, קְלֶמֶנְס נמשך אליו בעוצמה כזו שנעדרה מן המשׂאים־ומתנים שלו עם דויד הראובני. אם דויד עזב את פורטוגל במסווה של סגפן מחוּסר־כל, שלמה התעלה עליו וישב עם קערית הקבצנים שלו בשערי רומא במשך שלושים יום — כמצופה מחוזר־בתשובה יהודי אמיתי. זו היתה מחווה שיכלה למצוא חן בעיני אנשים משני צידי הגבול שבין שתי הדתות. כאות להערכתו, קְלֶמֶנְס התיר לשלמה, בצעד חריג, להדפיס את דרשותיו בעיר הנוצרית ביותר, שהתמודדה אז מול חילות הכפירה הלוּתֶרָנית. אבל שנאה לפרוטסטנטים לא הפריעה לאהוב את היהודי המסוים הזה. שני האינסטינקטים אולי אפילו היו מחוברים בדרך מסתורית כלשהי.
וכל זה היה מדהים עוד יותר משום ששלמה עצמו, מבחינה טכנית ומשפטית, היה נוצרי כופר, שלא זו בלבד שביצע את החטא שאין עליו כפרה וחזר ליהדות, אלא גם העביר את שארית חייו בהטפה נמרצת להתייהד. כל זה הפך אותו ליעד נחשק של האינקוויזיציה, ומרגע שהלשינו עליו — הפטרון והמגן האפּיפיוֹרי שלו לא היה מסוגל לעזור לו. שלמה התנסה בתלאות המייסרות ביותר ונמצא אשם. כנהוג, הוצע לו להינצל אם ישוב אל התלם הנוצרי, אבל הוא סירב בעזות־מצח להצעה. העצים נערמו והוצתו ושלמה מולכו נשרף על המוקד.
אבל באותו אחר־צהריים עצמו, אורח במגורי האפּיפיוֹר הופתע לגלות את שלמה עובר בחדרים, ושערה משׂערות ראשו לא חרוכה כהוא־זה. קְלֶמֶנְס דאג להחליף בין מרטירים, ומסר איזה יצור אומלל אחר במקום חברו שלמה היהודי.
האם כל זה לא הספיק לנביא? לא עדיף שיעזוב עכשיו בשקט ויחזור אל ארצות האימפריה העותומנית הבטוחות, שם יש לו כל־כך הרבה חברים יהודים, קהל לדרשותיו, אנשים שיקשיבו לו ויקראו אותו? מסתבר שלא. אבל שום מחבר ספרי פנטזיה לא היה מצליח לחבר סוף יוצא־דופן יותר מזה שהנסיך דויד והמלך שלמה כתבו לעצמם. דרכיהם הצטלבו עוד פעם באיטליה, כנראה בסביבות 1532, כשאפשר היה לצַפּוֹת ששניהם יחפשו מקום מקלט ולא הזדמנויות נוספות לקדם את התוכנית הגדולה שלהם לגאולה יהודית. למרות תלאות הכלא, או אולי בגללן, שבה אל דויד האמונה בעצמו; והוא ביקש — וקיבל — ראיון אצל פֶדֶריקוֹ גוֹנְדְזאגָה, דוּכּס מַנְטוֹבָה, עיר שהיתה בה קהילה גדולה עם חיי תרבות עֵרים. מה שהוא לא ידע זה שאחת המשפחות היהודיות, שהוא ראה בה בעלת־ברית ומארחת, הלשינה עליו לגוֹנְדְזאגָה. בזמן שהתארח אצל אברהם פּוֹרְטָלֵיאוֹנֶה, אחיו של אחד הרופאים היהודים המפורסמים ביותר באיטליה, ומאחר שרצה לחזק את אמינותו מול קרל החמישי והאפּיפיוֹר, דויד הביא עימו מכתבים עבור שניהם — מכתבים שנכתבו לכאורה על־ידי אחיו המלך יוסף, אבל לאמיתו של דבר הועתקו בידי מעתיק מקומי, שדויד הבטיח לו כי ילמד אותו כיצד לגרום למסמכים להיראות ישנים ובלויים. פּוֹרְטָלֵיאוֹנֶה המזועזע דיווח על הזיוף לחצרו של הדוּכּס, וזה מצידו העביר את הידיעה לשגריר המַנטוֹבָני בקוּרִיָה (חצר האפּיפיוֹר), ומשם אל הקיסר. מאותה שעה ואילך, כבר לא היה כל ספק שדויד הוא מתחזה.
לעת עתה הדבר עוד לא נודע ברבים. בינתיים בוונציה, המקום שבו התגלה לראשונה בפני העולמות היהודי והגויי, עדיין היתה לדויד סיבה להניח שהוא יוכל להוציא את תוכניתו אל הפועל. ממשלת הרפובליקה מינתה אחד מחכמיה החריפים ביותר, הגיאוגרף רָמוּזיוֹ, לבחון את דויד על מוצאו ועל המסלול שנסע בו, ועל השיחה ביניהם דיוֵוח משקיף חד־עין אחר, הפַּטְריצי מָרין סָנוּדוֹ. דויד שינה את הסיפור שלו כדי שיתאים לנסיבות צנועות יותר. במקום לחפש כלי נשק למבצע צבאי, כעת הוא אמר שהוא בסך־הכל מתנבא על הקרב הגדול לעתיד לבוא. כך או אחרת, נראה שגם רָמוּזיוֹ וגם סָנוּדוֹ השתכנעו.
בשנת 1532, שתי ההתגלמויות הללו של תקווה וישועה ליהודים — הנסיך והמשיח — למרות ניסיונות קדחתניים לעצור בעדם, נסעו לרֵגֶנְסְבּוּרג בבַּוואריה, שם כינס קרל החמישי את הדיאֶט (כינוס) הקיסרי. מיפגש כזה היה כרוך אומנם בסכנה, הם ידעו, אבל שניהם נועצו במפות הכוכבים בשמים, וזה היה ללא ספק הרגע הנכון להתקדם בו בלוח הזמנים המשיחי. הם ידחקו בקיסר להזדרז במלחמתו נגד הסולטן. רבי יוֹסל (יוסף) איש רוֹסְהַיים, המנוסה במשא־ומתן עם בישופים, מלכים ודוּכּסים, ואחראי בפני הקיסר עצמו, נכח ברֵגֶנְסְבּוּרג וידע שרק דברים רעים יכולים לצמוח מפזיזות שכזאת. גל של לוחמנות שטף את הארצות הדוברות גרמנית, בצד הלוּתֶרני ובצד הקתולי גם יחד: מוטב שלא להתגרות בקיסר, אמר רבי יוסל לדויד ולשלמה. סביר להניח שהרב ידע מראש כי השניים צועדים אל תוך מלכודת.
לא דויד ולא שלמה הקשיבו. הם הגיעו לרֵגֶנְסְבּוּרג כאילו הם בשיא כוחם, בדגלים מתנופפים, נושאים את מגינו וחרבו של האפּיפיוֹר "מקודשים על־ידי שמות אלוהיים בעברית". אולי הם התרגשו מן ההיסטוריה היהודית של העיר. זו היתה הקהילה היהודית העתיקה ביותר בבַּוואריה, עד שבפברואר 1519, עקב מותו של הקיסר המגונן מקסימיליאן הראשון, היא חוסלה — היהודים אולצו להרוס את פנים בית הכנסת שלהם והוקמה עליו כנסייה המוקדשת לבתולה. רבים מיהודי רֵגֶנְסְבּוּרג עשו את דרכם לוונציה, שם הראובני ודאי פגש בהם ושמע את סיפורם הנורא. על־פי הרב יוסל, השניים אכן התקבלו לראיון אצל קרל החמישי. למרות המודיעין על כך שדויד הוא מתחזה, הקיסר הקשיב במשך כמעט שעתיים לדברי הכיבושין הפנטסטיים שניסו לדחוק בו להאיץ את מלחמתו בסולטן, ורצוי שדויד — הלוחם של ראובן, גד וחצי המנשה — יהיה אחד ממצביאיו של צבא הקודש הזה. שני כותבי דברי־הימים ממַנְטוֹבָה דיווחו שהיתה להם עזות המצח לנסות ולהמיר את דתו של הקיסר עצמו. בכל סיפור המעשה המטלטל הזה, שבו שני יהודים — האחד מהם הרפתקן החי באשליות והשני אחוז דיבוק משיחי — מגיעים משוּמקוֹם ועוברים מחצר לחצר, מתקבלים אצל קרדינלים, מלכים ואפּיפיוֹר; בכל הסיפור הזה, המעמד הכי פחות מתקבל על הדעת הוא זה שבו מופיעים שניהם, בגלימותיהם הרקומות באותיות השם המפורש המסודרות באופן מאגי, בפני הריבון הקיסרי של הנצרות הקתולית, הנתון במלחמה עם טורקים ופּרוֹטסטנטים גם יחד, ומנסים לשכנע את קרל שהדרך לחולל מיפנה לטובה בגורלו היא שהוא יהפוך ליהודי. אין שום היגיון בחוצפה הזאת, אלא אם כן משהו גרם לדויד ושלמה להאמין שנתיב ההיסטוריה היהודית הגיע לרגע שבו רודפי היהודים יהפכו לכלים להשגת הגאולה. אף־על־פי שהם חיו באשליה מגוחכת בכל נושא אחר, נכון שבין השליטים והמנהיגים של הנצרות היו באמת כאלה שחשבו כי האֶפּוֹס הארוך של הסיפור היהודי כרוך איכשהו בגורלה של הנצרות. וזו לא הפעם האחרונה שבה יקרה דבר כזה.
שלמה אמר לעצמו שהקיסר אומנם לא מתכוון ללכת בעקבותיו ולמוֹל את עצמו, אבל הראיון היה לא רע, בגבול הסביר, והוענקה לו הזכות לגור ברֵגֶנְסְבּוּרג. הוא טעה. צחות לשונו הרגילה החטיאה הפעם את המטרה. המילים, מילים מכל סוג — מיסטיות, מאגיות, רציונליות, מקראיות, אסטרטגיות, נבואיות, רטוריות, רוחניות — נכשלו כולן כישלון חרוץ. יהיה אשר יהיה הרושם שהותירו על קרל שני הנציגים־מטעם־עצמם האלה של הגורל היהודי, בסופו של דבר נשמע ההַבְּסְבּוּרגי הגדול ליועציו המבוהלים. היהודים האלה הם לא רק מטורפים, הם גם מסוכנים. לכן, במקום שיורשה להישאר ברֵגֶנְסְבּוּרג, שלמה נלקח בנחושתיים אל תא הכלא, ודויד נכלא בנפרד. שלמה הגיע לבסוף למַנְטוֹבָה, שם קיבלה האינקוויזיציה הזדמנות שנייה להרשיע אותו בכפירה ובהטפה ליהדות. הוא "שוחרר" אל הרשויות החילוניות, שהפעם וידאו כי האיש הנכון יישרף. זה היה עוד גורל יהודי אשר שלמה אימץ על חיקו כאילו נגזר מראש, וצירף את ההיסטוריה שלו אל דורות של יהודים שמתו בידיה של כנסייה מתנכלת בעודם "מקַדשים את השם". מאחר שאת דויד הראובני לא יכלה האינקוויזיציה להאשים שהוא נוצרי ששב לסורו, נחסך ממנו גורל מיידי זהה; אבל לא היה כל ספק שהוא הפר את האיסור על הטפה ליהדות. בשלב מסוים — נתיב התיעוד מתפוגג כאן — הוא נלקח לספרד, קרוב לוודאי לעיר בָּדָחוֹס, ושם גם הוא מצא את מותו על המוקד.
משהו נשאר בכל זאת בספרי ההיסטוריה שהתחילו לחבר הרבנים האיטלקיים עֲזַרְיָה מן האדוּמים ויוסף הכהן. גם דויד, אבל במיוחד שלמה, שקיצו האחרון הניע אינספור יהודים מלומדים ואדוקים לכלול אותו במניין מקדשי־השם, נחשבו כמי שהחזירו משומדים אל תורת ישראל. הרגע הראובני היה לָרגע הראשון מאז גירוש ספרד וייסוד האינקוויזיציה שבו יהודים ונוצרים־חדשים חשו זהות משותפת. כמה מחיבוריו המטלטלים והנבואיים של שלמה שרדו, כולל חיית הקָנֶה, החוזה את נפילתה של רומא, והיא רסיס מתוך שירה יוצאת־דופן שעדיין מעבירה את תחושת המתח הגבוה שזרם בלהט המשיחי שלו. אפילו בקרב האשכנזים הספקנים יותר שבצפון, זכרו של שלמה האריך ימים יותר מן האסון שפקד אותו, בדמותם של חפצים שהיו לשרידי־קדושים יהודיים. אחת הגלימות הרקומות שלו — "קיטְל" — ודגל אחד עברו את הדרך הארוכה אל עיר שבהחלט עדיין היה לה עניין בנבואה ומאגיה יהודיות: פראג, היעד הראשון של טקסטים קבליים מודפסים. הם זוהו לראשונה בבית הכנסת "פינקס" ב-1628, אבל הועברו מאוחר יותר למוזיאון היהודי בבית הכנסת מַייזל. שם, סגורים בתיבת תצוגה שהטמפרטורה בה קבועה, מוגנים באמצעים טכנולוגיים מתקדמים מפני הנזק שבקרניים אולטרה־סגולות ואינפרה־אדומות, הגלימה והדגל מחכים ומחכים ומחכים למשיח הגואל.