תולשת תלישות, מדביקה.
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תולשת תלישות, מדביקה.
הוספה למועדפים

תולשת תלישות, מדביקה.

עוד על הספר

תקציר

ספר בתוך טנא, הוא אסופה מתוך שפעה של חוויות וזיכרונות, צבעים, טקסטורות וריחות.  
כתמי רורשאך, עננים נוסעים ומתפוגגים, שנותנת להם אינטרפטציה משלי. 
אוטוביוגרפיה שמקפלת לתוכה סיפורים מורכבים ורגעים מכוננים, בדומה לקיפולי קצפת עדינים, כדי לא לשבור החלטות אמיצות שלקחתי. 
גם הומור וריאליזם פנטסטי. 
מרותקת למילים שנפגשות ומייצרות תנועה, ללא וידאו. נדמה שהסיפור יוצא במחול.
כולי בתוך האומנות הפלסטית, משתוקקת לנתץ, להביס ולהאביד את תקרת הזכוכית. 
לילה אחד טפחה הבשלות על בטני ואמרה: "עכשיו זה זמן טוב לכתוב ספר".

מלמדת, מייעצת ומלווה צעירים בבניית תיק עבודות.

פרק ראשון

שוכבת במיטה, עיניים פקוחות. בוהה בתקרה.
לבהות זה חשוב.
יד אחת על החזה, יד שנייה מקופלת מעל הראש, מנצלת את הפוזיציה הזאת לעשות בדיקה עצמית לסרטן השד.
חושבת לי, איזה גבר חשב על צמד המילים "גיל המעבר"? איזה גבר קרא לזה "גיל הבלות"?
נשים לא מדברות על זה כמעט. אולי מתביישות. בטוחה שאיזה פסיכופת המציא את בדיקת הממוגרפיה, שהופכת את השד לביצת עין שטוחה במחבת.
הסתיים המדגם לבחירות לכנסת. יש לי ממש תעוקה ודמעות.
הישראלים תמיד אומרים שהבלגים טיפשים, שהסקוטים קמצנים, ואנחנו — מה? איך האוכלוסייה אינה מבינה שצריך שינוי?
עם סגולה.
הסגולה היחידה שמכירה, זה צומת סגולה על יד פתח תקווה.
המילה גוי מעלה בי בחילה.
 
רציתי לחזור הכי רחוק שאפשר לאחור.
החלטתי ללכת לטיפול היפנוזה.
יושבת על כורסה נוחה ועוטפת אצל ד"ר סינתיליה.
עוצמת עיניים. היא סופרת לאט עד שבעים וחמש, ללא מטוטלת.
אני הופכת לביצית.
מזערית, מיקרוסקופית, אליפטית־משהו.
ההרגשה מוזרה.
ד"ר סינתיליה הייתה מופתעת: לא מגיעים למקומות האלה במפגש ראשון.
סביבי מלא ביציות, זרעים והפרשות, מרגיש כמו תחרות שחייה, דגי אמנון במעלה הזרם.
שמה ידיים על המותניים ואומרת בצורה שלא משתמעת לשתי פנים: "אני זאת שנכנסת".
מרגישה מאוד גאה והחלטית. נדמה שגבהתי בכמה סנטימטרים. נהר גדול ושוצף עובר על ידי, יודעת לשחות היטב, מרגישה מנצחת. זורקת את עצמי לעבר פתח הכניסה ונכנסת.
יש שתי גישות: האחת — שההורים שלנו בוחרים אותנו, והשנייה — שאנחנו בוחרים את ההורים.
חושבת שהסברה השנייה נכונה לי. כנראה הבנתי שאף ילד לא יוכל לשרוד את הטלטלות שעברתי.
חלק מהטקסטים והדימויים שעולים לי, דוחקת לדופן אחורית, שלא יצאו מבין השפתיים.
הייתי רוצה לשים לי דף חצי שקוף, כימי כזה, על הלשון, ולתת לדברים — מתוך צבעוניות לאו דווקא פסיכודלית — להיכתב.
חושבת שככה נכתב הספר "דולי סיטי".
 
ג'יי קיי ואנוכי התחלנו את החברות כחברות לעט. אחר כך המשכנו בסקייפ, ואז התחלנו להיפגש.
שתינו כותבות, היא פרצה את תקרת הזכוכית.
בחופשה קצרה בלונדון, פגשתי את ג'יי קיי. נהגנו להיפגש כל שנה ולהחליף סיפורים, טקסטים וחוויות.
ישבנו בפאב אפלולי בשכונת המפסטד, "לאמב אנד פלאג", פאב עתיר היסטוריה, בשכונה של הבוהמה.
דיקנס כתב שם את רוב סיפוריו תוך כדי צריכת אלכוהול מרובה.
על הקיר כוורת עם כוסות. על כל כוס רשום השם של הלוגם. כוס אישית. האותיות מעוטרות כשל סופר סת"ם.
הזמנו בירה, דיברנו וצחקנו, ואז הגענו לסצנה עם הארי, שנצמד להרמיוני מאחור.
שאלתי אותה למה דווקא הסצנה הזאת הייתה חשובה לה. סיפרה לי שהסיטואציה בין הארי להרמיוני הייתה תמימה לחלוטין, אבל זה הציף לה את החוויה שקרתה לה בילדותה. כשהייתה בת שש, בן משפחה מבוגר יותר נצמד אליה מאחור וליקק את צווארה, והיא לא הבינה מה הוא עושה, והוסיפה שממש חששה לספר למישהו מהמשפחה.
אחרי שנים הסתבר לה, שכולם ידעו ואף אחד לא הזהיר אותה.
"רולינג," אמרתי בקול גבוה עם סימן שאלה בקצה, "לא ידעתי, אף פעם לא שיתפת אותי בזה".
הורידה את ראשה במבוכה ושפשפה את הגבה הימנית. שאלתי: "מה קורה?" והיא אמרה לי: "אספר לך חוויה נוספת. תבטיחי לי שלא תחלקי עם אף אחד".
הבטחתי.
סיפרה לי שאותו בן משפחה מבוגר הגיע יום אחד לבית הוריה, כשכבר הייתה כבת עשר. היא שכבה במיטה בפיג'מה, והוא נכנס לחדר והתחיל לטפס עם היד שלו מתחת לשמיכה מהברך למפשעה.
היא הבינה שמשהו מאוד לא בסדר, עצרה אותו וקמה מייד מהמיטה.
שאלתי אותה אם היו עוד סיטואציות כאלה, והיא ענתה לי שלא.
היא סיפרה לי שחוץ מכמה סצנות שחוותה כילדה, את שאר המלל שבספרי "הארי פוטר" קיבלה בתקשור.
תיארה לי איך שכבה במיטה, והגוף נכנס למצב של גלי אלפא וטקסטים התחילו להיעמד בשורות־שורות.
התרגשתי. "גם אני מקבלת ככה טקסטים", אמרתי לה.
חייכנו אחת לשנייה.
סיפרה לי על המצב, שדווקא כשהייתה מובטלת נהגה לשבת בבית קפה עם לאפ־טופ וכך התחילה לכתוב.
הסכמנו על הגישה שכשהיד קשורה לאחור, זה מוציא ממך דברים ממחוזות אחרים.
דיברנו על ההתהוות של האופטימיות מתוך האופל. שתינו אהבנו אותו ולא חששנו ממנו.
 
הצעתי לה את הסירוק האינדיאני.
סיפרתי לה שכשהייתי בארה"ב, נסעתי לשמורה של האינדיאנים, ושם נפגשתי עם הצ'יף "גשם סגול", ושהאינדיאנים כלל לא נראים כמו שאנחנו רגילים לראות בסרטים. היא חייכה. הצ'יף, שהיה לבוש במכנסיים וחולצה של האמפ, היה מאוד מרשים. לא נראה כלל כצייד גולגולות.
הוא זה שהמליץ על הסירוק.
היא שאלה: "מה זה אומר?" הסברתי שמסתרקים קדימה עם הפנים לכיוון הרצפה תוך כדי התכופפות קלה ואחר כך לאחור. זה פותח עוד ערוץ.
היא חייכה, הניחה את ידה על פיה ואמרה שתנסה.
קבענו להיפגש שוב, בתל אביב. התחבקנו ונפרדנו.
אהבתי את המוטרפות. השיחה בינינו קלחה לה, כמו, שהכרנו לפני שנים ואולי מגלגול אחר.
הבנו היטב אחת את רעותה.
אהבנו את הקיצון.
לעומת השיחה עם ג'יי, בשיחות עם אנשים על המושג "קיצון", כולם אומרים שקיצון זה לא טוב.
אני שואלת: "מי קובע?"
לי קיצון מרגיש מצוין.
קניתי לי מטרפה אדומה והנחתי אותה על הראש כמחווה לפגישה שלנו.
 
 

עוד על הספר

תולשת תלישות, מדביקה. אורית גולדמן
שוכבת במיטה, עיניים פקוחות. בוהה בתקרה.
לבהות זה חשוב.
יד אחת על החזה, יד שנייה מקופלת מעל הראש, מנצלת את הפוזיציה הזאת לעשות בדיקה עצמית לסרטן השד.
חושבת לי, איזה גבר חשב על צמד המילים "גיל המעבר"? איזה גבר קרא לזה "גיל הבלות"?
נשים לא מדברות על זה כמעט. אולי מתביישות. בטוחה שאיזה פסיכופת המציא את בדיקת הממוגרפיה, שהופכת את השד לביצת עין שטוחה במחבת.
הסתיים המדגם לבחירות לכנסת. יש לי ממש תעוקה ודמעות.
הישראלים תמיד אומרים שהבלגים טיפשים, שהסקוטים קמצנים, ואנחנו — מה? איך האוכלוסייה אינה מבינה שצריך שינוי?
עם סגולה.
הסגולה היחידה שמכירה, זה צומת סגולה על יד פתח תקווה.
המילה גוי מעלה בי בחילה.
 
רציתי לחזור הכי רחוק שאפשר לאחור.
החלטתי ללכת לטיפול היפנוזה.
יושבת על כורסה נוחה ועוטפת אצל ד"ר סינתיליה.
עוצמת עיניים. היא סופרת לאט עד שבעים וחמש, ללא מטוטלת.
אני הופכת לביצית.
מזערית, מיקרוסקופית, אליפטית־משהו.
ההרגשה מוזרה.
ד"ר סינתיליה הייתה מופתעת: לא מגיעים למקומות האלה במפגש ראשון.
סביבי מלא ביציות, זרעים והפרשות, מרגיש כמו תחרות שחייה, דגי אמנון במעלה הזרם.
שמה ידיים על המותניים ואומרת בצורה שלא משתמעת לשתי פנים: "אני זאת שנכנסת".
מרגישה מאוד גאה והחלטית. נדמה שגבהתי בכמה סנטימטרים. נהר גדול ושוצף עובר על ידי, יודעת לשחות היטב, מרגישה מנצחת. זורקת את עצמי לעבר פתח הכניסה ונכנסת.
יש שתי גישות: האחת — שההורים שלנו בוחרים אותנו, והשנייה — שאנחנו בוחרים את ההורים.
חושבת שהסברה השנייה נכונה לי. כנראה הבנתי שאף ילד לא יוכל לשרוד את הטלטלות שעברתי.
חלק מהטקסטים והדימויים שעולים לי, דוחקת לדופן אחורית, שלא יצאו מבין השפתיים.
הייתי רוצה לשים לי דף חצי שקוף, כימי כזה, על הלשון, ולתת לדברים — מתוך צבעוניות לאו דווקא פסיכודלית — להיכתב.
חושבת שככה נכתב הספר "דולי סיטי".
 
ג'יי קיי ואנוכי התחלנו את החברות כחברות לעט. אחר כך המשכנו בסקייפ, ואז התחלנו להיפגש.
שתינו כותבות, היא פרצה את תקרת הזכוכית.
בחופשה קצרה בלונדון, פגשתי את ג'יי קיי. נהגנו להיפגש כל שנה ולהחליף סיפורים, טקסטים וחוויות.
ישבנו בפאב אפלולי בשכונת המפסטד, "לאמב אנד פלאג", פאב עתיר היסטוריה, בשכונה של הבוהמה.
דיקנס כתב שם את רוב סיפוריו תוך כדי צריכת אלכוהול מרובה.
על הקיר כוורת עם כוסות. על כל כוס רשום השם של הלוגם. כוס אישית. האותיות מעוטרות כשל סופר סת"ם.
הזמנו בירה, דיברנו וצחקנו, ואז הגענו לסצנה עם הארי, שנצמד להרמיוני מאחור.
שאלתי אותה למה דווקא הסצנה הזאת הייתה חשובה לה. סיפרה לי שהסיטואציה בין הארי להרמיוני הייתה תמימה לחלוטין, אבל זה הציף לה את החוויה שקרתה לה בילדותה. כשהייתה בת שש, בן משפחה מבוגר יותר נצמד אליה מאחור וליקק את צווארה, והיא לא הבינה מה הוא עושה, והוסיפה שממש חששה לספר למישהו מהמשפחה.
אחרי שנים הסתבר לה, שכולם ידעו ואף אחד לא הזהיר אותה.
"רולינג," אמרתי בקול גבוה עם סימן שאלה בקצה, "לא ידעתי, אף פעם לא שיתפת אותי בזה".
הורידה את ראשה במבוכה ושפשפה את הגבה הימנית. שאלתי: "מה קורה?" והיא אמרה לי: "אספר לך חוויה נוספת. תבטיחי לי שלא תחלקי עם אף אחד".
הבטחתי.
סיפרה לי שאותו בן משפחה מבוגר הגיע יום אחד לבית הוריה, כשכבר הייתה כבת עשר. היא שכבה במיטה בפיג'מה, והוא נכנס לחדר והתחיל לטפס עם היד שלו מתחת לשמיכה מהברך למפשעה.
היא הבינה שמשהו מאוד לא בסדר, עצרה אותו וקמה מייד מהמיטה.
שאלתי אותה אם היו עוד סיטואציות כאלה, והיא ענתה לי שלא.
היא סיפרה לי שחוץ מכמה סצנות שחוותה כילדה, את שאר המלל שבספרי "הארי פוטר" קיבלה בתקשור.
תיארה לי איך שכבה במיטה, והגוף נכנס למצב של גלי אלפא וטקסטים התחילו להיעמד בשורות־שורות.
התרגשתי. "גם אני מקבלת ככה טקסטים", אמרתי לה.
חייכנו אחת לשנייה.
סיפרה לי על המצב, שדווקא כשהייתה מובטלת נהגה לשבת בבית קפה עם לאפ־טופ וכך התחילה לכתוב.
הסכמנו על הגישה שכשהיד קשורה לאחור, זה מוציא ממך דברים ממחוזות אחרים.
דיברנו על ההתהוות של האופטימיות מתוך האופל. שתינו אהבנו אותו ולא חששנו ממנו.
 
הצעתי לה את הסירוק האינדיאני.
סיפרתי לה שכשהייתי בארה"ב, נסעתי לשמורה של האינדיאנים, ושם נפגשתי עם הצ'יף "גשם סגול", ושהאינדיאנים כלל לא נראים כמו שאנחנו רגילים לראות בסרטים. היא חייכה. הצ'יף, שהיה לבוש במכנסיים וחולצה של האמפ, היה מאוד מרשים. לא נראה כלל כצייד גולגולות.
הוא זה שהמליץ על הסירוק.
היא שאלה: "מה זה אומר?" הסברתי שמסתרקים קדימה עם הפנים לכיוון הרצפה תוך כדי התכופפות קלה ואחר כך לאחור. זה פותח עוד ערוץ.
היא חייכה, הניחה את ידה על פיה ואמרה שתנסה.
קבענו להיפגש שוב, בתל אביב. התחבקנו ונפרדנו.
אהבתי את המוטרפות. השיחה בינינו קלחה לה, כמו, שהכרנו לפני שנים ואולי מגלגול אחר.
הבנו היטב אחת את רעותה.
אהבנו את הקיצון.
לעומת השיחה עם ג'יי, בשיחות עם אנשים על המושג "קיצון", כולם אומרים שקיצון זה לא טוב.
אני שואלת: "מי קובע?"
לי קיצון מרגיש מצוין.
קניתי לי מטרפה אדומה והנחתי אותה על הראש כמחווה לפגישה שלנו.