פרק 1
מבוא
הימים ימי משבר קשה: מצרים מטילה מצור ימי ומזרימה כוחות צבאיים רבים אל תוך סיני, ואלה מאיימים באופן חמור ביותר על קיומה של מדינת ישראל. בציבור הישראלי מהלכת אווירת נכאים ותחושה של אובדן דרך. המערכת הפוליטית עומדת לפני לחצים להסיר את טבעת החנק שהתהדקה על צווארה, ונשמעים קולות רמים למנות את משה דיין לשר הביטחון ולכונן ממשלה מורחבת. הממשלה בראשותו של לוי אשכול בוחרת במדיניות של המתנה, ובכך נענית לבקשת הממשל האמריקני לאפשר לו לפתור את המשבר באמצעים מדיניים. קולות צורמים נשמעים בצמרת הצבאית, בתקשורת ובחברה לפעול צבאית להסרת האיום.
ב־3 ביוני 1967 דנה הממשלה בסוגיה הקריטית שהעמידה בסכנה את קיומה של מדינת ישראל, ועוד באותו יום נכח שר הביטחון החדש, משה דיין, לראשונה בממשלה. הוא הניח על שולחנה הצעה לפתוח בפעולה צבאית מיידית והביא סדרה של נימוקים להצדקת עמדתו. בין השאר טען שאם ישראל תותקף ראשונה, יהיה לכך מחיר דמים כבד והצבא יימצא במצב של מגננה, ואין כלל ביטחון שידו תהיה על העליונה.
מנגד הוצגה בממשלה הצעה נוספת של נציגי מפ"ם. הם תבעו להמשיך את תקופת ההמתנה לעוד כשבוע נוסף ולדבוק בהחלטת הממשלה הקודמת מ־27 במאי כדי לתת לאמריקנים שהות דיפלומטית נוספת. ברוב קולות החליטה הממשלה לקבל את הצעתו של דיין. הנמקתו ונחרצותו ליכדו את הממשלה סביב מנהיגותו. תקופת ההמתנה תמה והדרך למלחמת ששת הימים נסללה. המכה המקדימה יצאה לדרך והביאה לתוצאה מזהירה. הציבור בישראל נשם לרווחה. קשה לדעת בוודאות מה היה קורה אילו התקבלה בממשלה הצעת שרי מפ"ם והצעתו של דיין נדחית, אך אפשר להניח שהתוצאות היו טובות פחות. התמקדות ברמה האישית והמיניסטריאלית נראית מוצדקת כדי להבין את היעילות המיניסטריאלית של דיין.
ב־10 במארס 1979, כעשור לאחר מלחמת ששת הימים, ניצב שוב משה דיין בעמדה מיניסטריאלית רבת־השפעה. הוא התמנה לכהן כשר חוץ בממשלתו של מנחם בגין ושימש שושבין מרכזי בתהליך השלום עם מצרים, שנחתם זמן קצר לאחר בואו של הנשיא האמריקני, ג'ימי קרטר, למצרים ולישראל, במטרה לנסות ולמצוא פשרה לשתי סוגיות אחרונות שעוד נותרו במחלוקת בין הצדדים. המצרים התעקשו למנות פקחים מטעמם ברצועת עזה ולהבטיח שזכר שלטונם בה לא יישכח. הם אף התנגדו למכור נפט ישירות לישראל משדות הנפט שישראל הייתה אמורה לפנות במסגרת הסדר השלום. ב־10 במארס נחת מטוסו של הנשיא האמריקני בקהיר, ויום לאחר מכן הגיע לישראל. הוא נאם בישיבה חגיגית שנערכה לכבודו בכנסת, ולקראת ערב היום השני לביקורו הסתמן משבר חמור שהעיב על היחסים עם ארצות הברית. הצדדים לא היו מוכנים לזוז מעמדתם, וקרטר הודיע שיחזור לוושינגטון עם ההסדר או בלעדיו. היה ברור שאם לא יושג הסכם, תוטל האשמה על ישראל. ראש הממשלה היה נואש וכמוהו רבים מהשרים. משה דיין, ששמע את דבריו של שמואל תמיר בתום ישיבת הממשלה, ראה בהם פתרון למשבר. הוא הגיש לממשלה הצעת פשרה, לא לפני שהציג אותה למזכיר המדינה האמריקני. בהצעה נכתב שלהסכם יצורף סעיף שיבטא את זכותה של ישראל לרכוש נפט בשוק המצרי, ככל מדינה אחרת; אך אם המצרים יתעקשו שלא למכור אותו, תהיה ארצות הברית מחויבת למכור אותו לישראל לאורך כעשור ומחצה. לגבי עזה הציע דיין שכאשר יהיה שלום, יהיו המצרים רשאים לבקר בכל מקום בישראל, כולל ברצועת עזה, דבר שמייתר את דרישתם לפקחים. שוב התברר שנחישות מיניסטריאלית עשויה להשתלם.
בראשית שנות השישים פעל משה דיין בהחלטיות כשר החקלאות להטות את הכף לטובת תקציב משרדו ולהטביע חותם אישי בנושא המים בישראל. הפעם ניצבו מולו ראשי מפלגתו הוותיקים ורבי־ההשפעה, לוי אשכול ופנחס ספיר, שנאלצו ליישר קו עם סדר העדיפויות הלא שגרתי שהציב לפניהם. הוא דרש לזרז את פעולות הבנייה של המוביל הארצי ולהחיש מים לנגב. הממשלה התכנסה פעמים מספר והנושא נדון בוועדת החוץ והביטחון. על הפרק עמדה שאלה מרכזית: האם להיענות לתביעת שר החקלאות ולאשר סכומי כסף גדולים לזירוז עבודות המוביל הארצי ובכך לקפח צרכים ביטחוניים של רכש צבאי? או להמשיך כמתוכנן בקידום הדרגתי של מפעל המים מבלי לפגוע בקידום תוכניות אחרות? הממשלה נחלקה לשני מחנות: האחת בראשות לוי אשכול ופנחס ספיר, שרי האוצר והמסחר והתעשייה, שתמכו בגישה הדרגתית. מולם עמד בנחרצות משה דיין ותבע שנה אחר שנה סכומי כסף נוספים לזירוז המיזם. בתווך ניצב ראש הממשלה דוד בן־גוריון שהכרעתו במקרה זה הייתה מהוססת.
משה דיין, שהיה בתחילת פעילותו המיניסטריאלית, לא ויתר, ובדיוני התקציב של שנת 1961/1962 אמר שלא יוכל להצביע בממשלה בעד תקציבה, אלא אם כן תתקבל החלטה שעבודת המוביל הארצי תיעשה בקצב מזורז, והממשלה תקציב לכך סכום כפול מזה שהתכוונה השנה וכך גם בשנים הבאות. לאחר ששר החקלאות הסכים לקצץ מתקציב משרדו, ניתן לו האישור להשלים את בניית המוביל במלוא הקצב האפשרי ללא מגבלות תקציביות. ואכן, מיזם המוביל הארצי הושלם שלוש שנים וחצי לאחר שדיין החליט להחישו, ובזכותו הוא זורז בשלוש שנים לכל הפחות. ב־31 במאי 1964 הוא הודיע לחברי הממשלה שמפעל המים פועל במלוא היקפו וישראל עברה, כהגדרתו, "מהפכה היסטורית, מהפכנית, בפיתוח ישראל."[1] הנגב הצחיח הפך לחבל ארץ ירוק, מניב ועתיר יישובים. הייתה זו הצלחה שהושגה בזכות התעקשותו של שר החקלאות אל מול כוחות חזקים וּותיקים ממנו. שוב התברר שנחישות מיניסטריאלית עשויה להשתלם. דיין יכול היה לסחוף אחריו שרים עקשנים וגם מהססים לתמוך בהצעותיו. חזונו היה ברור, הוא תורגם למטרה פוליטית, והשגתה הסתייעה בתמרון פוליטי יעיל. השינוי היה משמעותי. מכסות המים לחקלאים גדלו ועימן גם התוצר החקלאי. החקלאים באזורי קו ההגנה הראשון יכלו להתקיים ולהתבסס. אלמלא כך היו מי המוביל הארצי מגיעים ליעדם רק ב־1967, וקשה לדעת איזו השפעה כלכלית וביטחונית הייתה עשויה להיות לכך על אירועי אותן שנים קריטיות.
בישראל ההכרעות הפוליטיות הן קולקטיביות יותר מאשר אישיות. הן מתקבלות בהצבעות רוב בוועדות, בממשלה ובכנסת. לכן, שלא כמו במשטרים נשיאותיים נוסח ארצות הברית, שבהם לנשיא סמכות אישית רבה יחסית, לשרים במשטר דמוקרטי פרלמנטרי, דוגמת ישראל או בריטניה, השפעת ראשי הממשלה, ועוד יותר מכך השפעת השרים, קטנה. ובכל זאת, ההיסטוריה מלמדת על שרים שהשפעתם הייתה רבה יותר משרים אחרים, והם ייזכרו בזכות החותם האישי שהותירו בתפקידיהם. בישראל, למשל, הייתה השפעתו של לוי אשכול כשר האוצר משמעותית ביותר בקביעת מדיניות הקליטה של העלייה ההמונית בשנים הראשונות להקמת המדינה. בהיותו שר חוץ, ולמרות תדמיתו המתונה, מנע משה שרת מבן־גוריון להגשים מדיניות אקטיביסטית בכמה נושאים משמעותיים, ומערכת סיני התאפשרה רק לאחר עזיבתו.
הפיחות היחסי של השפעת שר בישראל נובע מאופי המשטר וחלוקת הסמכויות. לשר בישראל אחריות מיניסטריאלית על ענייני משרדו, אך מאחר שהוא נושא באחריות משותפת כשאר השרים, הוא תלוי בהחלטות הממשלה בענייני תקציב ומדיניות משרדו. שר ניכר כיעיל, אם הוא הצליח להביא את הממשלה לתמוך במטרותיו הפוליטיות. אם הצליח בכך מספר רב של פעמים, התבטאה בכך במידה ניכרת מנהיגותו. הדרכים להשיג זאת תלויות ביכולותיו האישיות ובסגנון המנהיגות שלו.
כל הדברים הללו, ובכלל זה האירועים ההיסטוריים שתיארתי בפתח הדברים, עשויים להביא אחדים לידי מסקנה שנושא מנהיגותו המיניסטריאלית של משה דיין זכה לתשומת לב מחקרית רבה; אלא שזה רחוק מן האמת. רבים ניתחו את יומניו וכתבו את זיכרונותיהם במהלך חייו, וגם העריכו את פועלו לאחר מותו. ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות לצד מאמרי מחקר רבים ניסו להעריך את תרומתו ולנתח את אישיותו הרבגונית והמורכבת. אך רוב הכתיבה עליו התמקדה במהלכים שהביאו לתוצאות פעולתו ולתיאורן, ופחות לניתוח המשמעויות של המניעים שגרמו להן. ההתייחסות ליכולות שקשורות באופן, שבו פעל וקבע את סגנון התנהלותו כשר, הייתה מועטה במיוחד.
נקודת מבט אחרת, שלאורה אתייחס למשה דיין, אפשרית נוכח התפתחותה של גישה בספרות התיאורטית והמחקרית שהתמקדה בסגנון מנהיגותם של הנשיאים האמריקנים. בשנות השבעים טבע ריצ'רד נוישטדט (Richard E. Neustadt) את המונח "הפוליטיקה של השכנוע", והפנה את תשומת הלב לכוח המנבא של יכולות השכנוע של הנשיא להצלחת ביצועיו.
כעשור מאוחר יותר הגדיר ג'יימס ברבר (James D. Barber) סגנון מנהיגות כדרך, שבה בוחר הנשיא במגוון אמצעים שהוא מעדיף לבחור כדי למלא את תפקידו. יש שהוא מעדיף לפעול בקבוצות קטנות, לנסח בעצמו את נאומיו ולהרבות לנאום לאומה ולהתראיין באמצעי התקשורת ההמוניים, ואילו נשיא אחר בוחר להתנהג באופן אחר: בקבוצות גדולות, באופן עקיף, והוא ממעיט בכתיבת נאומים בעצמו ואינו מרבה להופיע בתקשורת.
לפני כשני עשורים נעשה צעד נוסף, כאשר פרד גרינשטיין (Fred I. Greenstein) פירט טיפולוגיה של תבחינים והשווה באמצעותם את סגנון המנהיגות של נשיאי ארצות הברית. כל תבחין השתייך לאחת מן הקטגוריות האלה: יכולות קוגניטיביות, ארגוניות, תקשורתיות, פוליטיות ורגשיות. מנהיגים שונים אלה מאלה בבהירות ובלכידות של חזונם ובאופן שבו הם רואים בעיות ומציעים דרכים לפתרונן. מקצתם נחשפים יותר למידע מגוון וראשוני, ואחרים ניזונים מפחות מידע והוא פחות מגוון ויותר משני. יש המודעים יותר לכוחה של התקשורת הציבורית ועושים בה שימוש רב ומתוחכם, ואחרים פחות. מנהיגים שונים זה מזה ביכולת שלהם להקים ארגונים, שנושאי התפקידים בהם נרתמים להביא לידי ביטוי את כישרונם ומרצם לטובת מטרות ציבוריות. נושאי תפקידים שונים ביכולתם הפוליטית לברור מסגרות יעילות לפעולה וליצור שלל טכניקות בעיתוי ובתמרון נכונים, להגדיר יעדים מותאמים לחזונם, לראות את המציאות כהווייתה, נטולה עיוותים קוגניטיביים ועכבות רגשיות.[2]
התחושה שלי מקריאת הספרות התיאורטית הייחודית של שלושת ההוגים הללו הייתה, שזו עשויה להיות מסגרת תיאורטית מתאימה ומרחיבה את הדעת גם ביחס למשה דיין. בזיקה אליה אפשר להציע את השאלות האלה שהדיון בספר נסב סביבן: מה היה חזונו של דיין ביחס לבעיות בתקופת כהונתו כשר, ומה היו הפתרונות שהציע? מה היו היעדים הפוליטיים שרצה להגשים, ומה הייתה תחושתם של נושאי התפקידים סביבו לגבי כושר מנהיגותו? כיצד ברר ועיבד מידע, ומה היו הנימוקים להחלטותיו? מה היו דרכי פעולתו התקשורתיות, הפוליטיות והארגוניות שייחדו אותו, וכיצד התהוו וגובשו יכולותיו אלו במהלך חייו?
בספר זה אני דן במשה דיין במטרה לנתח את המקורות שעיצבו את יכולותיו כמנהיג מדיני, כפי שהוא ראה את הדברים וכפי שאחרים התייחסו אליו. ראשית, אני דן ברקע שעיצב את יכולותיו המנהיגותיות; בסביבות שגדל בהן ובהשפעות שנחשף אליהן. בחלק השני והעיקרי אני דן בממשלות שבהן כיהן: כשר החקלאות בממשלות בן־גוריון ואשכול, כשר הביטחון בממשלות אשכול וגולדה, וכשר החוץ בממשלת בגין. בפרק האחרון אני מנסה לתאר פרופיל מסכם לסגנון מנהיגותו המיניסטריאלית של משה דיין ואת מידת היעילות של פועלו.
[1] משה דיין, אבני דרך, אוטוביוגרפיה, עידנים, ירושלים 1976, עמ' 381. [חזרה]
[2] ראו ספריהם של:
Fred I. Greenstein, The Presidential Difference, Leadership Style from FDR to Barack Obama, Princeton University Press, Third Edition, 2009.
James D. Barber, The Presidential Character: Predicting Performance in the White House, Duke University, Third Edition, 1985.
Richard E. Neustadt, Presidential Power: The Politics of Leadership, With reflection on Johnson and Nixon, New York: Wiley 1976. [חזרה]
פרק 2
תיאור מקוצר של התבגרות
משה דיין נולד ב־20 במאי 1915 בקיבוץ דגניה שלגדות ימת הכינרת בגליל התחתון, בן בכור להוריו שמואל ודבורה. בטרם מלאו לו שש שנים עברה משפחתו לנהלל והייתה ממייסדיה. שמואל דיין היה חלוץ, חקלאי, עסקן מפלגתי וחבר כנסת. דבורה הייתה חלוצה שעלתה בגפה לישראל, אקדמאית ומשכילה. שניהם משכו מפעם לפעם בעט והיו לפובליציסטים. שמואל דיין החזיק בעמדות שמרניות ונטה לראייה ציונית אתנוצנטרית. כרבים מבני דורו החלוצים הוא התמסר לציונות מגשימה, ולא החשיב במיוחד את השאיפות הלאומיות של בני הארץ הערבים. לא אחת אמר לבנו משה שהערבים הם בני אדם פרימיטיביים ועוינים. בקרב רבים מחברי נהלל ודגניה הוא נתפס דמות שנויה במחלוקת. עיסוקיו הציבוריים והפוליטיים השאירו עליהם רושם רע. הוא לא התאים למודל האידאלי של חלוץ וחקלאי המתמסר כולו לעבודת האדמה. בזיכרונותיו הוא תיאר תחושות של ביקורת כלפיו ושיקף בכך את היחס הלא אוהד אליו מצד חקלאי דגניה ונהלל.[3]
משה תיאר את אביו כאדם שבילדותו חסַר לו ובבגרותו לא במיוחד העריך. באחת מעדויותיו אמר: "את אבי לא הערכתי במיוחד, בעצם לא הערכתי אותו כלל." במילים מעין אלה הוא תיאר לשלילה כמה מתכונותיו: חקלאי גרוע בעל שלוש ידיים שמאליות ועד סוף ימיו לא ידע לעשות תלם ישר. איש עם אידאה שלא היה אפשר להתווכח איתו. הוא היה רגשן חסר תקנה ונאיבי מאוד. הוא חי חיים ציבוריים, הִרבה לנסוע לחו"ל והותיר את עבודת המשק לבני משפחתו. הוא רצה "...שאני, אחי ואחותי נהיה איכרים", ראה בזבוז זמן בהשכלה, והתנגד לכל עיסוק שאינו חקלאות, בכלל זה שירות ב"הגנה". הוא לא ידע יותר משתי מילים בערבית, וכשראה ערבים היה אומר: "תראה מבטים של רוצחים."[4]
קשה לקבוע בוודאות מה היו השפעותיו של האב על הבן, ואולם בהתנהגותו הבוגרת ביטא דיין יחס מתריס ושונה לכמה מתכונותיו. הוא סלד מעסקנות מפלגתית ונטה להתרחק מכל עיסוק הקשור לכך, כפי הנראה בהשפעת אביו. יחסו לערבים היה שונה מיחסו של אביו אליהם; הוא ראה בהם בני אדם שידעו להסתגל לתנאיה הקשים של הארץ. הוא לא התכחש לכך שהערבים היו יושבי הארץ ושהציונות באה במקומם. הוא שנא פתוס והגזמות שהיו שגורים בפיו של אביו, והשתדל להיות תכליתי וישיר. הוא שנא פחדנות וחולשה, וזכר היטב את מבטה המפוחד של אימו כשאביו הצית את צריף העץ בדגניה א׳ ונסוג מבוהל מאימת הערבים הפורעים. כל חייו הבוגרים רחק משה מאימת החולשה והפחד ונטה לנחישות ואומץ לב.[5]
את אימו דבורה תיאר משה דיין כדמות שהעריך מאוד. היא שילבה מרכיבים של אהבת אם ותחושה שזו לא מוצתה לגביו עד תום. הוא אהב אותה, אך חש שנפשה נקשרה באחיו הצעיר זוהר, שבו ראתה שלמות יותר מאשר בו. "את אימי הערכתי מאוד," כתב, אך היא "את זוריק אהבה במיוחד בגלל השלמות שבאופיו."[6] על תכונותיה הכביר מילים. הוא ראה בה אישה אינטליגנטית, רחבת השכלה ובעלת חוש אסתטי מפותח; אישה מעשית מאוד, למודת סבל אך לא מתלוננת; טובת לב, רחמנית ובעלת סבר טוב לערבים; רגישה מאוד; ליברלית וסוציאליסטית.[7] "היא הייתה לי הקרובה מכל אדם [...] היא פתחה לי את עולם הספר, וצוהר לעולם הספרות. היא לימדה אותי קרוא וכתוב."[8] והיה מי שהרחיק עוד יותר מכך, כשכרך את אומץ ליבו והתגרויותיו עם המוות ביחס הסימביוטי שנוצר בינו לבין אימו.[9]
המשפחה שבה גדל משה דיין הייתה אופיינית לאותן משפחות חלוציות, שעלו ממזרח אירופה וראו את ייעודן בחקלאות מגשימה, בחינוך לערכים ארץ ישראליים, בהתיישבות ודאגה מתמדת לביטחון. אך במשפחתו התקיימה גם מסורת לערכים אוניברסליים של ספרות ושירה, רוסית ולא רק ישראלית, ולה נוספה אהבת הארץ, הריה, צמחיה ונופיה, התנ"ך, דתיות מסורתית ולא אורתודוקסית. משה היה תוצר של התקופה שבין השמשות: סוף השלטון הטורקי בארץ וראשית השלטון הבריטי, התעוררות התנועה הלאומית הערבית והציונית ומאבק אלים ומתעצם ביניהן. הוא חווה זרמי תרבות מתנגשים: נטיותיו לאינדייווידואליות, לבדידות ולאהבת הקריאה אל מול הצורך להתגייס לפעולות הגנה קולקטיביות. הוא התוודע למציאויות קלסיות שפגש בתיאוריהם של הסופרים הרוסים, אך נשם את ריח החציר ושמע את רעש התרנגולות, את החום היוקד ואת גשם הזלעפות. הוא ראה עצמו כבן המקום: "נולדתי בארץ ישראל של מלחמת העולם הראשונה. ארץ ישראל הייתה אז בידי הטורקים; ואחר כך בשלטון הבריטים. אבל גדלתי בחברה יהודית עצמאית, דוברת עברית, מחנכת לערכים יהודיים וארצישראליים, בחברה שהכתה שורשים במקום שישבה, בהוויה של יהודי בארצו."[10] טקסי הבית ומדף הספרים שיקפו הוויה זו. בטקס הבר־מצווה עלה לתורה והניח תפילין בבית הכנסת. הבית בערבי שבת וערבי חג לבש חג בזכות הלבוש הלבן והשולחן המקושט, אך ללא קידוש ואולי אף ללא הדלקת נרות. ספרים מן הקלסיקה הרוסית דרו לצד ירחונים ועיתונים ציוניים. לוויות של הרוגי טרור, התגרויות עם ילדי השכנים הערבים וחברות עם ווקש הבדווי. אחיזה בקרקע ונטישה זמנית לנצרת מחשש לפורענויות של ערבים ב־2 בנובמבר. געגוע לאב שהִרבה לצאת לשליחויות בחו"ל, ואֵם חצויה, משכילה, שברירית ומרגישה זרה, בלתי שייכת ומסורה בחוליו במידה מעוררת הערצה. ילד שנשאר לבדו לחגוג את יום הולדתו האחד־עשר, אך לא הרגיש בודד. בצריף הוסיפו חדרון קטן, ושם התרוצצו תרנגולות ואווזים והוא חרז שירים וקרא. יצא לשדות עם אביו וזרע בתלם שחרש אביו בזוג פרדות, אך אהב במיוחד לשהות במדגרות עד שנבקעו הביצים. בלילה שמע את קולות הצרצרים והצפרדעים, וביום את הפרות ברפת.[11] היה מי שראה עוד רחוק מכך במסקנותיו את ההשפעה של ההוויה שחווה ותכונות אופיו כשבגר. "הנטייה להתרחק משאון הציבור ולשהות עם עצמו בבדידות תהיה לאחד מקווי האופי של דיין כל חייו."[12] כפות ידיו "שנשארו כל ימי חייו מסוקסות ומעוקלות כידי איכר זקן" הן תוצאה של עבודה קשה במשק בנהלל.[13]
ניצנים ראשונים באישיותו של משה דיין החלו להתגלות כבר בילדותו. עדות מעניינת מסופרת מפיו של אביו שמואל. כשיצאו האב ובנו לחרוש בשדה, שאל משה את אביו: "'בשביל מה אתה חורש, פה לא יצמח כלום' [...] 'למה לא יצמח? יצמח כן', השיב אביו. ושוב כאשר קרב האב למקום מושבו של הבן, הוא שאל: 'אבא, למה אתה עובד כל כך קשה?' עד שקפץ עליו רוגזו ושמואל גירשוֹ הביתה מן השדה."[14] סיפורים על תכונותיו האחרות מובאים באירועים נוספים. כבר בדגניה, בטרם מלאו לו חמש, נודע כילד תעלולן שנוסך ביטחון ומפחיד כאחד. בת עמי ואחותה פחדו ללכת לבדן בשביל העובר בשדות שבין דגניה ב׳ לגן הילדים בדגניה א׳, שמשני צדדיו נראו ערבים חורשים בצמדי שוורים. משה "לא פחד" ולכן הוטל עליו ללוות את הבנות כדי להפיג את פחדן, אך הוא התעלל בהן. "השתיים ראו בו מגן והיו נצמדות אליו. כשהיה בחברתן חשו ביטחון. אבל לא תמיד. שכן היה לו תעלול קבוע. רק רחקו הוא ושתי הילדות מדגניה ב׳ ויצאו מתחום ראייתם של המבוגרים, היה מנתר קדימה ורץ בכל המהירות."[15] בזיכרונה של בת עמי נחרט עוד זיכרון המעיד על ביטחונו העצמי ועל כישרונו לפזמונאות. כשנפל לבריכת הנוי בדגניה, שאלה הגננת איך נרטב, והוא השיב: "לא עסקך." אחר כך חיבר פזמון ודקלם אותו עם שתי בנות חסותו בימים שניאות ללוות אותן לגן הילדים: "חה, חה, חה – מה קרה? משה נפל אל הבריכה – איך? לא עסקך."[16] שולמית דיין, בת דודו, שלמדה איתו בכיתה אחת, מוסיפה עדות נוספת: "משה היה מתחיל תגרה עם הילדים הערבים, גם עם הגדולים ממנו, ואף פעם לא נרתע." במשחקים האחרים שיחק, אך לא מצא בהם עניין רב. הוא הציע לפתוח במריבה עם הילדים הערבים שהתגודדו מעבר לחומת האבן בנצרת, משום שאחדים מהם קנטרו את בני כיתתו.[17] במקרה אחר ידעו לספר על כדור גומי מנופח שמשה נעץ בו את שיניו ונקב בו חור, רק משום שבנימין ממשפחת זרחי סירב לשחק עימו בכדור שקיבל מהוריו במתנה. "עכשיו אתה יכול לקחת אותו," אמר לבנימין והגיש לו את הכדור הכמוש."[18]
כשהגיע לכיתתו של משולם, המורה האגדי, הבשילו יכולותיו בתחומים אחדים מעבר לבני גילו. הוא ידע קרוא וכתוב בזכות אימו מגיל צעיר. ידיעותיו בספרות, בעיקר בקלסיקה הרוסית, לא היו מביישות שום ילד בגילו. הוא השתעשע בציור ובשירה ובָלַט בכישוריו לניסוח והבעה בשבועון הכיתה שערך, ועתיד היה להיות ציוני ואוהב ארץ ישראל כהוריו. הוריו ייצגו בעבורו את הדבר שאהב ואת הדבר שסלד ממנו. את ההתפלמסות של אביו שנא וגם את חוסר היושר שבעיני אחדים מעמיתיו ייצג. מזה השתדל להתרחק כל חייו הבוגרים. את המעשיות, החוכמה והרגישות נטל מאימו. הוא שמע אותה אומרת איך לעשות יותר מאשר מה לעשות, ובכך עסק כל חייו: איך לנצח במלחמות ואיך לבנות חקלאות מודרנית. איך להשיג שלום ואיך לבנות חיי שיתוף עם הערבים – אלה היו הנושאים שהעסיקו אותו. מעסקנות מפלגתית התרחק, ומליצות פולמוסיות לא אהב. את הדברים רצה להציג כהווייתם. משה היה תלמיד מוכשר ומיוחד כאחד. לא התלמיד המצטיין בכיתתו של משולם וגם לא זה המקובל כמנהיג. היו מקובלים ומצטיינים ממנו. אבל הוא בלט בידיעותיו הרחבות. כבר אז חיפש לנצל את חולשותיהם של יריביו למשחק ולהוכיח שהוא מוכשר מהם. ואכן חששו ממנו וכיבדוהו, אך לא הכתירו אותו למנהיגם. הוא היה עקשן ונקמן כמעט באותה מידה. הוא הרעיף בהם את כישוריו באומץ ליבו, בכושרו הגופני בטיולים ובמשחקי חברה. הוא חרז להם חמשירים משעשעים וצייר קריקטורות שנונות. גם משולם לא הכתירוֹ כמועדף, אך היה ער היטב לכישוריו. כמה התבטאויות מאוחרות של דיין על משולם מעידות על כיווני השפעה אפשריים. וכך כתב: "אהבתי לכתיבה ולציור מצאה פורקן בעלון הכיתה ובחגיגות הכפר. כתבתי סיפורים וחיבורים, עיטרתי את עלוני בית הספר וחרזתי להנאתי ולהנאת חבריי."[19] ועוד הוסיף: "[...] בית הספר – ובעיקר בזכות מורי משולם הלוי – פתח עולמות רחבים מעבר למעגל הסגור של נהלל וחייה."[20] אם מטרתו של משולם הייתה לעורר בתלמידיו עניין ולחדד את סקרנותם, הרי שבמידה רבה הוא הצליח. בשבתות, ללא ליווי מורה, הם יצאו לתור את הארץ, להכיר את נופיה הטבעיים והאנושיים ולפקוד את שכניהם בכפרים הערביים בסביבתם הקרובה. בבגרותו סקרן את משה הקשר שבין התנ"ך והחיים בארץ ישראל והוא כתב על כך ספר מרשים.[21]
היחס של משה למשולם היה אמביוולנטי. הוא ביקר ושיבח אותו כאחד. הוא הכיר בכך שהעניק לו הכרה חווייתית של התנ"ך, שנמנעה ממנו מפאת חילוניותם של הוריו. הצוהר שפתח לו משולם לגיבורי התנ"ך והסיורים עם תלמידיו הותירו במשה רושם בלתי יימחה. כמדינאי יזכור וגם יזכיר לקוראיו את גבורת שמשון במלחמתו בפלשתים ואת שאול המלך, שגם לנוכח מבקריו הרבים דבק בעקשנות בעמדותיו, וכן את יואב, איש המלחמה המוכשר, שר הצבא של דוד. בזמנים קשים, כאשר ירבו מתנגדיו, הוא ישאב תעצומות נפש מעמדתם האיתנה של גיבורי התנ"ך כדי להצדיק את דבקותו בחוזה השלום עם מצרים ואת עמדותיו להתיישבות בחבלי הארץ הקדומה, שטחי הגדה המערבית לאחר מלחמת ששת הימים. ואולם משה לא היה קל בהערצת אנשים. גם משולם, כמו בן־גוריון, לא רווה נחת משבט ביקורתו. בבגרותו ביקר את מורהו, שהנהיג מסגרת לימודית תחרותית מדי ולא מתחשבת מספיק בצרכים של תלמידי עולים או כאלה שבאו ללמוד מהיישובים מחוץ לנהלל. כשאמר בבגרותו בריאיון שהוא סוציאליסט, היו רבים שהרימו גבה. אימו הייתה סוציאליסטית מתונה ובכמה עניינים יבטא דברים ברוח זו. בהיותו שר החקלאות הביא לידי הגדלת המכסות של חקלאי העולים החדשים בפריפריה, ותמך בשוויון מלא של הכפר הערבי לכפרים היהודיים בשירותים של התושבים הערבים בגדה המערבית, וברצועת עזה לישראלים. גישתו הפחות שוויונית והמפלה של משולם, כפי שדיין ראה אותה, לא נעמה לו.
תחושה של מנהיגות מוחמצת המשיכה ללוות את משה והשפיעה על חייו הבוגרים. הוא התקשה מאוד להשלים עם העובדה שלמרות מאמציו לא הוכר כמנהיג הכיתה – לא על ידי משולם ולא על ידי חבריו. יומניו מעידים שרצה בכך מאוד ועשה מעשי קונדס שונים לזכות בכך. הוא נאלץ להפנות את מרצו לתחומים הפחות לימודיים, ועשה מאמץ רב להבליט את כישוריו המנהיגותיים במשחק, בספורט ובטיולים – ובהם הייתה הצלחתו רבה יותר. ההצלחה החלקית והלא מושלמת הזאת תמשיך לרדוף אותו גם בבגרותו. את אלה שזכר נאמנים לו והכירו בסגולותיו יגייס תחת פיקודו הצבאי ושירותו הציבורי, ועם האחרים שבהם קינא יבוא חשבון. הוא יתחרה בהם ויוכיח שהוא אמיץ וטוב מהם. הזירה מחוץ לכותלי בית הספר הייתה לדיין מקום מתאים יותר מכיתת הלימוד כדי לפתח את כושרו כמנהיג קרבי לעתיד. שם היה יכול להראות לחבריו, בני גילו, את כישוריו המיוחדים. זוהרו בלט שם. הוא למד את אופיים ואת תרבותם של הנערים הערבים בהתקוטטות עימם. אחד מחבריו מספר: "הייתה הרגשה טובה כשהיינו יוצאים לקטטות עם משה. הוא היה נועז מאוד. לא היה מסתכל פעמיים, היה רץ קדימה. ראינו כולנו שאין לו שום מעצורים של פחד או שיקולים מה יקרה לו־עצמו. הוא לא ידע רחמים בתגרות."[22] בערבים רומנטיים שׂח את רחשי ליבו הספרותיים כדי להרשים את רות, ולחתונתם יזמין את שכניו הבדווים מקטטות המרעה. הוא ירקוד עימם לנגינת החליל, והם יעריצו אותו על סגולותיו. בבית הספר לבנות בנהלל יעמיק את היכרותו עם אחדים מסופרי ישראל ויארגן פגישות תרבותיות לתושבי נהלל.
בשלב מוקדם יחסית הצליח משה דיין להשתחרר מדעותיו האתנוצנטריות של אביו לערבים ויצא בעצמו להבין את מקורות הסכסוך עימם. הטרור המתגבר של כנופיות הערבים טלטל אותו. הוא רצה להבין את פשרו. הערבים לאומיים כמו היהודים, שינן לעצמו, והמאבק בהם נושא אופי דתי ולאומי. הסכסוך על ארץ ישראל נטוש בין שתי תנועות לאומיות. מנקודת מבטם הם פטריוטים לאומיים, ולא גנבים ושודדים כפי שסבר אביו, ותרבותם אינה פרימיטיבית. הם היטיבו להסתגל לתנאי הארץ, ומנהגיהם דומים לאלה של אבות היהודים בתקופת התנ"ך. הם עובדים קשה למחייתם, מסבירי פנים, ועצותיהם חכמות ומחכימות מעצם היכרותם את תנאי הארץ ותושביה. בריאיון מאוחר עם הפילוסוף הרברט מרכוזה יודה דיין במפורש: הערבים היו כאן, והציונות הקימה מולדת על אדמתם. מכאן ועד לתפקידיו המדיניים תעמוד לנגד עיניו השאלה של הדרך הנכונה להיות טובים יותר מבני המקום הערבים במאבק רב־השנים על ארץ ישראל. בעניין זה יוכיח מקוריות רבה. יש להילחם בערבים כפי שהם, טען, ולא כאירופים, ולנצל את חולשותיהם בדרך שלחם דוד בגוליית.
[3] בהערת אגב נעיר שהתקופה מנקודת ראותו של שמואל ועמדותיו מתוארת בכמה מספריו: שמואל דיין, על גדות ירדן וכנרת, מסדה, תל־אביב, תשי"ט. שמואל דיין, נהללים: סיפור ארבעים שנה, מסדה, תל־אביב תשנ"א. שמואל דיין, בימי חזון ומצור, מסדה, תל־אביב תשי"ג. [חזרה]
[4] שבתי טבת, ביוגרפיה, שוקן, ירושלים, 1972, עמ' 97–99. משה דיין, מפה חדשה, יחסים חדשים, שקמונה, תל־אביב, 1969, עמ' 136. [חזרה]
[5] ראו אצל הביוגרפים: שבתי טבת, ביוגרפיה עמ' 96–99. מרדכי בר־און, משה דיין, קורות חייו 1915–1981 , עם עובד, תל־אביב, 2014, עמ' 29. אבנר פלק, משה דיין האיש והאגדה ביוגרפיה פסיכואנליטית, כנה, ירושלים, תשמ"ו, 1985. [חזרה]
[6] טבת, ביוגרפיה, עמ' 97. משה דיין, אבני דרך, אוטוביוגרפיה, עידנים, ירושלים 1976, עמ' 58. [חזרה]
[7] טבת, ביוגרפיה, עמ' 98–99. [חזרה]
[8] דיין, אבני דרך, עמ' 30. טבת, ביוגרפיה, עמ' 98–99 ראו שם את דבריו של ישראל גפן. [חזרה]
[9] פלק, משה דיין, עמ' 49. [חזרה]
[10] דיין, אבני דרך, עמ' 17. [חזרה]
[11] טבת, ביוגרפיה עמ' 98. [חזרה]
[12] בר־און, קורות חייו, עמ' 23. [חזרה]
[13] שם, עמ' 22. [חזרה]
[14] טבת, ביוגרפיה, עמ' 50. [חזרה]
[15] שם, עמ' 34. [חזרה]
[16] שם, עמ' 34–35. [חזרה]
[17] שם, עמ' 46. [חזרה]
[18] שם, עמ' 38–39, 46. [חזרה]
[19] דיין, אבני דרך, עמ' 30. [חזרה]
[20] שם, עמ׳ 29. [חזרה]
[21] משה דיין, לחיות עם התנ"ך, עידנים, ירושלים 1978. [חזרה]
[22] בר־און, קורות חייו, עמ' 29—30. [חזרה]
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
