Kid'n Go- ילד שיתופי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
Kid'n Go- ילד שיתופי
הוספה למועדפים

Kid'n Go- ילד שיתופי

4.5 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

חנן אקשטיין, נשוי 3+ (בוגרים), נולד בתל אביב, קפטן מכבי ת"א כדורסל ילדים, מחזיקת גביע המדינה 1981-2 ,
בעל תואר BA בניהול מהאוניברסיטה הפתוחה.
סמנכ"ל-בעלים בחברה המעצבת ומייצרת מתנות כ-30 שנה ועוסק בנדל"ן.
רס"ן בחת"מ (כבר לא) במיל'.

תקציר

דניאל היה מוכן לרגע הזה, הוא שלף תעודה רשמית שהוכנה במיוחד עבורו והגיש אותה לפקידה. על התעודה התנוסס תואר שהוענק לו על ידי ראש הממשלה כדי למנוע שאלות מיותרות. הדרך שעבר עד שמשרד המדע והטכנולוגיה הסכים להנפיק לו אותה, הייתה רצופה חתחתים. הסיטואציה העלתה בזיכרונו את הגיס הראשון שלו, הגרוש של אחותו, ששירת ביחידת חקירות של מצ"ח על אזרחי. תמיד היה משוויץ שהוא יכול להיכנס לכל בסיס בצה"ל, אפילו לבור בקריה. הפקידה הביטה בתעודה:

ד"ר דניאל זורע, משרד המדען הראשי הנ"ל רשאי להיכנס לכל חדר לידה או ניתוח בכל בתי החולים בישראל.
על החתום: רוה"מ

דניאל, יזם ישראלי מצליח, בעל משפחה אוהבת וחברים נאמנים מתקופת השירות הצבאי, משתוקק להותיר אחריו חותם. רגישותו לעוולות החברה במאה ה-21 המודרנית, מתחברת עם יכולתו החדשנית יוצאת הדופן והוא הוגה רעיון שעתיד לשנות את העולם.
עלילת Kid'n Go מתרחשת בזמן פוסט קורונה, על רקע עולם שערכיו משתנים ואותות דיסטופיה נרמזים בו. חנן אקשטיין מגולל סיפור מרתק וסוחף במקצב של מותחן משובח. החזון יוצא הדופן המגולם בסיפור נראה בדיוני בתחילה, אך ככל שמתקדמת הקריאה מוצאים עצמם הקוראים מהרהרים אם אין הוא בבחינת ראיית הנולד שהקדימה את זמנה, והמחשבות הללו מהדהדות עוד זמן רב לאחר הקריאה.
חנן אקשטיין, נשוי 3+ (בוגרים), נולד בתל אביב, קפטן מכבי ת"א כדורסל ילדים, מחזיקת גביע המדינה 1981-2 ,
בעל תואר BA בניהול מהאוניברסיטה הפתוחה.
סמנכ"ל-בעלים בחברה המעצבת ומייצרת מתנות כ-30 שנה ועוסק בנדל"ן.
רס"ן בחת"מ (כבר לא) במיל'.

פרק ראשון

הלידה
 

התיק עמד מוכן בקצה החדר דרוך כמו חייל בריטי לפני ארמון המלכה.

"אם יש לך צירים קבועים וחזקים, אם יוצא לך שתן בכמות גדולה, בצבע עכור, יותר מהרגיל, כלומר כמו פיפי שאת לא יכולה להפסיק אותו, את מתקשרת מייד לדניאל," כך הדריכה אותה המיילדת ששכרו כדי ללוות את ההיריון.

דניאל הנהן בראשו, אחז בידה, חייך והוסיף: "בכל שעה." מאז שדיבר איתה לראשונה בטלפון ועד שנכנסה להיריון, למד לחבב אותה. "תחשבי שאת בהודו, מגשימה את החלום, יולדת והופכת לאימא," הקניט אותה בחיבה.

מאוורר התקרה עבד באיטיות מייגעת יחד עם המזגן, שהיה מקובע על 25 מעלות. שני מכשירי הפלא החיוניים האלה, לא הצליחו למנוע ממנה להזיע בכל הגוף. לאורה של מנורת הקריאה הציצה בנייד: 2 באוגוסט 2023, 2:31 בלילה. היא הוציאה את מד השנתות מהמגירה. "את מזיזה את החץ האדום על היום שהיה לך הביוץ האחרון. המועד שהחץ הירוק מורה עליו באותו הזמן, זה התאריך המשוער של הלידה," הסביר לה הגניקולוג את אופן השימוש במד השנתות כאשר ביקרה אצלו מספר חודשים קודם לכן. החישוב הורה על השבוע ה-43. היצור הזה שגדל אצלה בבטן, ממאן לצאת.

 

'כבר לא אצליח להירדם הלילה,' נאנחה וקמה בכבדות מהמיטה, משתדלת לא לעשות רעש כדי לא להעיר את נועה שישנה בחדר השני. כשעלתה על המשקל, בפעם המי יודע כמה, הבהב אורו של הצג בהכרזה: 86 ק"ג. היא החלה לחשב בלחישה: '86 פחות 71 זה 15, פחות התינוק 4, עליתי 11 נטו. מי סופר?' זה הזכיר לה את הלידה שהייתה עדה לה בטיול בהודו, והיא החלה לזמזם לעצמה ולעובר: 'הרי קרישנה, הרי קרישנה, הרי הרי, הרי ראמה. אולי הזמזום הזה יעיר אותך?' דיברה בלחש לבטן שלה. העובר לא גילה סימני ערנות בזמן ששלפוחית השתן אותתה נמרצות שהגיע זמן ללכת לשירותים, אך מכיוון שלא הייתה מסוגלת לשבת על האסלה, נדחקה ישר למקלחון הקטן.

'לעזאזל הדירות הצפופות האלה של תל אביב,' סיננה.

"זאת הַכַּלָּה. יש לי עוד מאה שרוצים אותה," ציין עוזי בעל הדירה חצי שנה קודם לכן כשבאו לראות אותה והביעו אי שביעות רצון למראה השירותים והמקלחת, "אני לא משפץ כלום, אני לא משקיע אגורה, טייק איט אור ליב איט."

היא הביטה בנועה, האחראית, המסודרת והמאורגנת מבין שתיהן.

"לקחנו," אמרה נועה.

כעת, דחוקה בין קירות המקלחון, החלה לעשות פיפי. היא הבחינה שהזרזיף הדק מתגבר והופך אט אט לשיטפון. צבעו היה שקוף וקצת עכור.

"נועה, נועה," צעקה, ספק בהתרגשות ספק בחרדה.

נועה התעוררה מייד ורצה אליה.

"אני משתינה כבר דקה ותראי כמה מים יוצאים."

 

 

נועה העיפה מבט ברצפת המקלחון. מערכת הביוב בבניין שלא שופצה שנים רבות, גרמה להתרוקנות איטית להחריד של המים, והאגנית עלתה על גדותיה.

"יש לך ירידת מים," קבעה נועה, "כואב לך?"

"לא... אם ככה זה לידה, אז אין בעיה," פלטה.

"רגע, אני שמה מגבת על הרצפה שלא תחליקי. נראה לך שיש עוד מים?" אמרה נועה ופרסה מגבת.

"אין לי מושג, אני כמעט לא מרגישה כלום, רק קרירות כזאת."

נועה הסתכלה שוב על המפלס באגנית. "אני לא רואה יותר מים, כנראה שזה נגמר. בואי."

היא ליוותה את זהבית לכיוון דלת הדירה וניגשה להביא את התיק המוכן. באותה שנייה ניתז שפריץ נוסף של נוזלים על המרצפות הישנות של הדירה.

"טוב שעוזי לא רואה את זה. מצטערת, אין לי שליטה על זה," אמרה זהבית מבוישת.

"שטויות, הייתי אומרת לעוזי: 'טייק איט אור ליב איט,' נעזוב את זה עכשיו. אני כבר אדאג לזה, אל תדאגי," אמרה נועה שחזרה בינתיים עם התיק. היא פתחה את הדלת תוך אחיזה בזהבית. "אני מאירה עם הטלפון, תרדי בזהירות."

נועה גיששה עד שהגיעה לכפתור האור של חדר המדרגות, אך לשווא, המנורות היו שרופות. ועד הבית לא היה הדבר החזק בבניין הזה. היא תמכה בזהבית עד שירדו שתיהן את עשר המדרגות שהפרידו בין פתח הדירה ליציאה מהבניין.

"מזל שהכנתי את התיק עם הכתפיות, ככה יש לי שתי ידיים פנויות לעזור לך. האוטו פה."

 

"אחותי, את מלאך," אמרה זהבית והתנשפה נשיפות קצרות וקולניות.

"החניתי אותו קרוב בשבועיים האחרונים. לא ידעתי מתי תעירי אותי. דווקא בשתיים בלילה בחרת?" הלינה נועה מתוך שמחה והתרגשות. היא סובבה את המפתח בדלת הרכב ופתחה לזהבית שנכנסה בפיסוק רחב. הכיסא היה משוך עד הסוף לאחור. לאחר שדאגה לכך שזהבית תשב בנוחות המרבית, נכנסה נועה למושב הנהג והתניעה את הרכב בזריזות.

"שלחת את ההודעה?" שאלה זהבית.

"לא, לא הספקתי."

"אז תשלחי דחוף. אני חייבת שהם יבואו."

"בסדר. תני את הנייד שלך. "

"תחפשי 'קיד'. קוף יוד דלת."

"אני יודעת. זה 'קיד אנד גו'? זה היחיד שיש פה עם קיד."

"כן."

"מצאתי. מה לכתוב?"

"את הקוד."

"רק רגע, 'ה ס כ ר נ פ ר ץ' ! " ההודעה יצאה לדרך, ואחרי כמה שניות גם זהבית ונועה.

ההודעה מצאה את דניאל חצי ישן. מאז שהשתחרר מהשירות הסדיר שנתו הייתה קלה.

הוא הביט בטלפון ולא האמין. הזינוק שנתן מהמיטה, העיר את שירלי.

"הכול בסדר?"

"כן. זה קורה עכשיו. אני יוצא לדרך."

"בהצלחה ממי. תעדכן אותי," אמרה, הסתובבה לצד השני והמשיכה לישון.

"תודה," נשק ללחיה.

הוא מיהר להתלבש ויצא לכיוון בית החולים "תל השומר".

"הי דניאל," ענתה נועה לשיחה.

הוא חשב שטוב עשה כשנענה לבקשתה של זהבית להכניס את אחותה בסוד העניינים. היא האדם הנכון במקום הנכון.

"לילה טוב, מה קורה?"

"הכול בסדר," ענתה זהבית בקולה, "אני מפחדת."

"אין לך מה לפחד, חמודה, זו דרכו של הטבע," הגיב בלי לחשוב יותר מדי.

"אני לא בטוחה שהפריה זו דרכו... אתה לא מבין, יצא לי פיפי ללא הפסקה. גם עכשיו נראה לי שאני מרטיבה לגמרי את מושב הרכב של נועה."

"זה בסדר גמור," המשיך דניאל, "זה רק אומר שהעובר רוצה כבר לצאת. אל תדאגי, לידה זה הדבר הכי יפה והכי טבעי שיש בעולם."

הוא נזכר ביום שנתנו לו לקחת את ענבל לחדר תינוקות מייד אחרי הלידה. היא הייתה ארוזה בתוך שמיכה ירוקה - אריזת מתנה שנשלחה אליו מהשמיים. שתי עיניים ופנים תמימות הביטו בו. זה היה רגע מזוכך, טהור. קרני השמש האירו את דרכו במסדרון כמו היה זה יום בריאת העולם. הוא התהלך במסדרון כטווס אנושי גאה. "זה הרגע הכי מרגש בחיי," אמר אז לשירלי, לאחר שחזר לשבת על ידה במחלקה.

"כן, אבל אמרו לי שזה כואב ומתיש. אין לי כוחות," החזירה אותו זהבית המוטרדת להווה.

"יש לך כוחות הרבה יותר ממה שאת חושבת, את לביאה!" קבע, "כגודל הכאב והמאמץ, כך גודלו של האושר לראות את הילוד," הוסיף כבעל ניסיון.

"הבטחת לי אפידורל, אל תשכח."

"אם זה תלוי בי, אז ברור. אני מקווה שהמרדים יוכל לבצע זאת."

"אנחנו הגענו למיון יולדות," הכריזה נועה.

"כבר מגיע," אמר וניתק.

זהבית ונועה טופלו במיומנות על ידי צוות המיון, ותוך רבע שעה היו כבר בחדר פרטי ליולדת.

"מי את?" שאלה האחות בכניסה את נועה, שחזרה אחרי שהחנתה את הרכב.

"אחותה הגדולה של זהבית שריר."

"אין בן זוג או בת זוג שצריכים להגיע?"

"לא, אני הקרובה היחידה מדרגה ראשונה. עוד מעט צריך להגיע דניאל. הוא כבר יציג את עצמו."

האחות הובילה אותה לחדרה של זהבית. "זה כדי לשמוע את הלב שלו," אמרה כאשר חיברה את המוניטור.

הדפיקות נשמעו כמו תיפוף מרוחק. שתיהן התרגשו והביטו זו בזו.

"עוד כמה דקות תיכנס המיילדת הראשית ותדבר איתך. בינתיים אם תצטרכי משהו, תלחצו על הכפתור האדום הזה, בסדר חמודה?"

זהבית הנהנה בראשה לאות שהבינה. "טוב שהעיתונאים לא יודעים עדיין," אמרה לנועה שהתיישבה על ידה.

"נכון. שלוש בבוקר. מי ער בשעה כזאת," צחקה. "חוץ מזה, מה מעניין אותך עכשיו עיתונאים, שימי עליהם פס."

"צודקת."

הן הביטו זו בזו, מקשיבות לדפיקות ממכשיר המוניטור.

"את חושבת שכדאי לשלוח הודעה להורים?" שברה זהבית את השתיקה.

"חשבתי על זה הרבה," אמרה נועה, "לא הייתי עושה כרגע כלום, שיאכלו את הדייסה שהם בישלו."

"את רק דוחה את ההחלטה."

"נכון, מה בוער? גם ככה הנכד הזה הוא לא בדיוק שלהם."

"נכון אבל הם ההורים הביולוגים שלנו, יש לנו בכל זאת איזה קשר דם אליהם."

"לא הייתי קוראת לזוג הזה הורים, מצידי להמשיך לא לראות אותם עוד עשר שנים."

זעקות נשמעו מחדר לידה סמוך:

"מה עשית לי, יא מנוול, הלוואי שלא הייתי פוגשת אותך."

"תדחפי, תדחפי עכשיו הכי חזק..."

זהבית הביטה בנועה. "מה זה?"

"אל תדאגי, אני לא זזה ממך מטר. אני כבר הולכת לבדוק מה עם אפידורל."

"מה הייתי עושה בלעדייך?"

"אני צריכה אותך לא פחות. אז טוב שיש לנו אחת את השנייה."

דניאל נכנס לעמדת הקבלה במחלקת יולדות והציג את עצמו במענה לשאלת הפקידה:

"שמי דניאל זורע, אני מחפש את היולדת זהבית שריר."

הפקידה הסבירה שרק קרובים מדרגה ראשונה יכולים להיכנס אל היולדת, "כרגע אחותה איתה," אמרה.

"יש לי קשר הדוק ללידה הזאת," הסביר דניאל.

"סליחה, איך אדוני קשור ללידה הזו?" שאלה בתמיהה.

דניאל היה מוכן לרגע הזה, הוא שלף תעודה רשמית שהוכנה במיוחד עבורו והגיש אותה לפקידה. על התעודה התנוסס תואר שהוענק לו על ידי ראש הממשלה כדי למנוע שאלות מיותרות. הדרך שעבר עד שמשרד המדע והטכנולוגיה הסכים להנפיק לו אותה, הייתה רצופה חתחתים. הסיטואציה העלתה בזיכרונו את הגיס הראשון שלו, הגרוש של אחותו, ששירת ביחידת חקירות של מצ"ח על אזרחי. תמיד היה משוויץ שהוא יכול להיכנס לכל בסיס בצה"ל, אפילו לבור בקריה.

הפקידה הביטה בתעודה:

ד"ר דניאל זורע, משרד המדען הראשי
הנ"ל רשאי להיכנס לכל חדר לידה או ניתוח בכל בתי החולים בישראל.
על החתום:
רוה"מ

"מעולם לא ראיתי תעודה כזאת. אני צריכה לשאול את האחראי," הפטירה הפקידה.

"אין בעיה, רק אבקש שתזדרזי. מדובר בעתיד האנושות," הכריז דניאל ומייד חש שאולי הגזים קצת, אבל בכל זאת, ככה הוא ראה את זה.

"עתיד האנושות," מלמלה הפקידה ספק בשאלה ספק לעצמה, וקראה בכריזה: "מנהל משמרת לקבלה."

מנהל המשמרת הגיע במהרה. לאחר ששאל את דניאל מספר שאלות, צלצל למנהל מחלקת יולדות שישן שנת ישרים באותה שעה.

האחרון אישר לו להכניס את דניאל באופן מיידי. רק אתמול קיבל טלפון ממשרד רוה"מ בנושא.

כשנכנס לחדר, חיבק את זהבית: "איך את מרגישה?"

"די בסדר בינתיים, אבל אני בפחד, אני בחרדה."

הוא הביט בנועה. "אנחנו איתך אל דאגה," אמר בחום.

"מה עם שאר החברים בקבוצה?" שאלה זהבית.

"עוד לא הספקתי לראות," אמר תוך כדי שהוא מוציא את הנייד. הוא נכנס לקבוצת הווטסאפ ולאחר מספר שניות דיווח: "כולם בדרך, את יכולה להיות רגועה. אומנם כל אחד מגיע ממקום אחר, אז ייקח זמן עד שכולם יגיעו."

הדלת נפתחה וחמישה אנשים לבושים ירוק ולבן נכנסו.

"לילה טוב," אמר המבוגר ביניהם ששיער לבן התפלח מתחת למטפחת המוזרה שעטה לראשו, הוא נראה קצת כמו ראשג"ד שמוביל טיול אתגר בצופים.

"שלום," ענתה נועה.

אחת הנשים צעדה לעבר זהבית וליטפה את לחיה. "שלום מתוקה," אמרה והביטה בה בנעימות. לאחר מכן נפנתה לשאר האנשים בחדר: "חברים, נעים מאוד, הילית, אני המיילדת הראשית, האדון כאן הוא דוקטור ינקלבסקי, הרופא התורן. זאת פרחיה, אחות חדר לידה, שני החברים הצעירים הם סטז'רים." היא לא המתינה לתגובות. "אבקשכם לצאת מהחדר אנחנו צריכים לבדוק את זהבית."

"אני אחותה, אני יכולה להישאר," מיהרה נועה להכריז.

"לא כרגע מותק, עוד יהיה לך הרבה זמן, אל דאגה," ענתה המיילדת בחביבות שאינה משתמעת לשתי פנים.

"היא תהיה בסדר?" נועה לא הרפתה.

"בוודאי חומד, אנחנו עושים את זה כל החיים שלנו. נראה לי שאחותך תהיה אימא יוצאת מן הכלל," הביטה בזהבית.

זהבית פרצה בבכי. "מצטערת, ההורמונים האלה עושים איתי מה שהם רוצים."

"הכול בסדר אהובה," נועה נשקה לה במצח.

בזמן שדניאל ונועה יצאו מהחדר הם הספיקו לשמוע את דברי הרופא התורן אל זהבית: "מה כל כך מיוחד בך שביטחון המדינה קשור בלידה שלך?" הדלת נסגרה.

"אתה בטוח שהיא תסתדר?" ניסתה נועה לפרוק את חששה מול דניאל.

"בוודאי, אני עברתי את זה עם אשתי, שלוש פעמים, אל תדאגי. נראה לי שהמיילדת הזאת מנוסה מאוד ויודעת בדיוק מה היא עושה. אגב, הרבה יותר מהדוקטור." המיילדת הזכירה לו את הרס"פ שהיה לו בפלוגה שעשה עבודה של חמישה קצינים ביחד. "בואי, נלך לחטוף איזה קפה ומאפה," עודד את נועה.

זהבית חייכה ושתקה למשמע השאלה של הדוקטור.

"את לא צריכה לענות על זה חמודה," הרגיעה הילית וזרקה מבט אל הדוקטור הזחוח, "אנחנו כאן רק בשביל לשמור עליך ועל התינוק. בואי נראה מה מצבנו."

הדוקטור עשה את כל ההכנות כדי לבדוק את מצב העובר. שני הסטז'רים, בחור ובחורה, צפו מאחור במתרחש כאילו נמצאו בחדר בריחה וציפו לראות את הרמז על השלב הבא.

"יש לנו קצת בעיה, העובר לא במנח תקין לכיוון תעלת הלידה," הכריז הדוקטור.

"מצב דופק תקין, לחץ דם תקין," הכריזה פרחיה.

 

"אני רוצה שתעדכנו אותי אם נוצרת מצוקה עוברית. במידה שזה יהיה המצב, נוציא את הבונבון בקיסרי," ציין הדוקטור.

"אני חושבת שלא יהיה צורך," הביטה הילית בזהבית וקרצה.

"אני לא רוצה קיסרי," ציינה זהבית.

הדוקטור המשיך לדבר כאילו הוא מוסכניק שמטפל ברכב שזה עתה הורם על הג'ק, ולא בזהבית הנרגשת ששוכבת מולו.

"לא מעניין אותי מה היולדת רוצה. התפקיד שלי שהיא והעובר יצאו מכאן שלמים ובריאים."

"בסדר דוקטור," דגדגה הילית את האגו שלו. הניסיון יקר מפז.

דניאל ונועה ישבו בבית הקפה היחיד שהיה פתוח במחלקה בשעת בוקר כה מוקדמת.

"זה מזכיר לי את ההמתנה בנתב"ג לפני טיסה," אמר דניאל.

"ממש," אמרה נועה. "אני מתה כבר לטוס לחופש," הוסיפה בכמיהה.

הטלפון של דניאל רטט והוא הציץ בו. "הם מתחילים להגיע," זירז את נועה לחזור עימו למיון יולדות. שוש, המזכירה שלו, עמדה שם בציפייה. הוא בירך אותה ומסר לה חלוק וציוד מיגון וכן תג של סטז'רית. "שוש המזכירה שלי. נועה, אחות של זהבית," הכיר ביניהן.

"כן, דיברנו רבות בטלפון," ציינה שוש.

השעות עברו והבוקר עלה. אט אט הגיעו עשרת חברי הקבוצה. המצוקה העוברית, לעומת זאת, לא הגיעה וכמנהג בית היולדות, באין דחיפות, המתינו כולם לצוותים שיחזרו משנת הלילה וייכנסו רעננים לתורנות.

"אל תדאגי, אני נשארת ללידה שלך בכל מקרה," אמרה הילית לזהבית.

 

 

מאיפה אלוהים שלח לי את המלאך הזה? הייתה שואלת את דניאל עוד זמן רב אחרי הלידה.

התינוק הגיח לעולם בלידה טבעית ומייד הושם על החזה של זהבית - תינוק מושלם ובריא.

"את יכולה להיכנס," אמרה פרחיה לנועה.

נועה נכנסה לחדר וראתה את זהבית ואת התינוק המונח עליה. דמעות של אושר הציפו את עיניה, היא קרבה אליהם ונשקה לזהבית במצח.

"איזה דבר. אני לא מאמינה," אמרה כשהדמעות שוטפות את פניה וזולגות על רצפת חדר הלידה כמעיין המתגבר.

זהבית בכתה יחד איתה, ולבסוף אמרה:

"את חושבת שעשיתי טעות שאני פונדקאית?"

נועה לא ענתה, רק דמעותיה הוסיפו לזלוג.

דניאל היה במצב רוח מרומם. הוא חילק לעשרת חברי הקבוצה חלוקים וציוד מגן. עוד מעט הם יראו את הנולד. לאחר המתנה של שלוש שעות וחצי נכנסו עשרת חברי הקבוצה יחד עם זהבית למסדרון שלפני הכניסה לתינוקייה. דוקטור ינקלבסקי הגיע לתינוקייה כדי לקחת משהו. קבוצה של הרבה אנשים שעומדים יחד במסדרון הסטרילי ומסתודדים, עוררה את חשדו. זהבית שהתקשתה לעמוד ולכן נאחזה בשניים מחבריה לקבוצה, הביטה לעבר הדוקטור הזחוח, אך הוא לא זכר אותה.

"סליחה, חברים, מה אתם עושים כאן כולכם? אתם יודעים שרק הורים רשאים להיכנס לכאן?" הכריז בסמכותיות.

"נולד לנו תינוק!" ענו כולם במקהלה כמעט אחידה.

"שמי דוקטור ינקלבסקי," סובב לכיוונם את התג שלו, "מתוקף תפקידי אני מבקש שתראו לי את צמידי הפלסטיק שעל הידיים שלכם."

לא פעם היו משפחות מארגנות לעצמן פרוטקציה ואישורי כניסה בדרך לא דרך רק כדי לתפוס את הרגע ולראות את היילוד שעות ספורות לאחר שיצא לאוויר העולם. חמש ידיים של נשים ושש ידיים של גברים הושטו לעבר הדוקטור. כאשר סיים לעבור על הכיתוב על כל הצמידים חשב שכנראה השתגע בגלל המשמרת הארוכה מתמיד שעשה.

על כל הצמידים היה מודפס לצד הברקוד:

בן של - זהבית שריר.

 

 

חנן אקשטיין, נשוי 3+ (בוגרים), נולד בתל אביב, קפטן מכבי ת"א כדורסל ילדים, מחזיקת גביע המדינה 1981-2 ,
בעל תואר BA בניהול מהאוניברסיטה הפתוחה.
סמנכ"ל-בעלים בחברה המעצבת ומייצרת מתנות כ-30 שנה ועוסק בנדל"ן.
רס"ן בחת"מ (כבר לא) במיל'.

עוד על הספר

Kid'n Go- ילד שיתופי חנן אקשטיין

הלידה
 

התיק עמד מוכן בקצה החדר דרוך כמו חייל בריטי לפני ארמון המלכה.

"אם יש לך צירים קבועים וחזקים, אם יוצא לך שתן בכמות גדולה, בצבע עכור, יותר מהרגיל, כלומר כמו פיפי שאת לא יכולה להפסיק אותו, את מתקשרת מייד לדניאל," כך הדריכה אותה המיילדת ששכרו כדי ללוות את ההיריון.

דניאל הנהן בראשו, אחז בידה, חייך והוסיף: "בכל שעה." מאז שדיבר איתה לראשונה בטלפון ועד שנכנסה להיריון, למד לחבב אותה. "תחשבי שאת בהודו, מגשימה את החלום, יולדת והופכת לאימא," הקניט אותה בחיבה.

מאוורר התקרה עבד באיטיות מייגעת יחד עם המזגן, שהיה מקובע על 25 מעלות. שני מכשירי הפלא החיוניים האלה, לא הצליחו למנוע ממנה להזיע בכל הגוף. לאורה של מנורת הקריאה הציצה בנייד: 2 באוגוסט 2023, 2:31 בלילה. היא הוציאה את מד השנתות מהמגירה. "את מזיזה את החץ האדום על היום שהיה לך הביוץ האחרון. המועד שהחץ הירוק מורה עליו באותו הזמן, זה התאריך המשוער של הלידה," הסביר לה הגניקולוג את אופן השימוש במד השנתות כאשר ביקרה אצלו מספר חודשים קודם לכן. החישוב הורה על השבוע ה-43. היצור הזה שגדל אצלה בבטן, ממאן לצאת.

 

'כבר לא אצליח להירדם הלילה,' נאנחה וקמה בכבדות מהמיטה, משתדלת לא לעשות רעש כדי לא להעיר את נועה שישנה בחדר השני. כשעלתה על המשקל, בפעם המי יודע כמה, הבהב אורו של הצג בהכרזה: 86 ק"ג. היא החלה לחשב בלחישה: '86 פחות 71 זה 15, פחות התינוק 4, עליתי 11 נטו. מי סופר?' זה הזכיר לה את הלידה שהייתה עדה לה בטיול בהודו, והיא החלה לזמזם לעצמה ולעובר: 'הרי קרישנה, הרי קרישנה, הרי הרי, הרי ראמה. אולי הזמזום הזה יעיר אותך?' דיברה בלחש לבטן שלה. העובר לא גילה סימני ערנות בזמן ששלפוחית השתן אותתה נמרצות שהגיע זמן ללכת לשירותים, אך מכיוון שלא הייתה מסוגלת לשבת על האסלה, נדחקה ישר למקלחון הקטן.

'לעזאזל הדירות הצפופות האלה של תל אביב,' סיננה.

"זאת הַכַּלָּה. יש לי עוד מאה שרוצים אותה," ציין עוזי בעל הדירה חצי שנה קודם לכן כשבאו לראות אותה והביעו אי שביעות רצון למראה השירותים והמקלחת, "אני לא משפץ כלום, אני לא משקיע אגורה, טייק איט אור ליב איט."

היא הביטה בנועה, האחראית, המסודרת והמאורגנת מבין שתיהן.

"לקחנו," אמרה נועה.

כעת, דחוקה בין קירות המקלחון, החלה לעשות פיפי. היא הבחינה שהזרזיף הדק מתגבר והופך אט אט לשיטפון. צבעו היה שקוף וקצת עכור.

"נועה, נועה," צעקה, ספק בהתרגשות ספק בחרדה.

נועה התעוררה מייד ורצה אליה.

"אני משתינה כבר דקה ותראי כמה מים יוצאים."

 

 

נועה העיפה מבט ברצפת המקלחון. מערכת הביוב בבניין שלא שופצה שנים רבות, גרמה להתרוקנות איטית להחריד של המים, והאגנית עלתה על גדותיה.

"יש לך ירידת מים," קבעה נועה, "כואב לך?"

"לא... אם ככה זה לידה, אז אין בעיה," פלטה.

"רגע, אני שמה מגבת על הרצפה שלא תחליקי. נראה לך שיש עוד מים?" אמרה נועה ופרסה מגבת.

"אין לי מושג, אני כמעט לא מרגישה כלום, רק קרירות כזאת."

נועה הסתכלה שוב על המפלס באגנית. "אני לא רואה יותר מים, כנראה שזה נגמר. בואי."

היא ליוותה את זהבית לכיוון דלת הדירה וניגשה להביא את התיק המוכן. באותה שנייה ניתז שפריץ נוסף של נוזלים על המרצפות הישנות של הדירה.

"טוב שעוזי לא רואה את זה. מצטערת, אין לי שליטה על זה," אמרה זהבית מבוישת.

"שטויות, הייתי אומרת לעוזי: 'טייק איט אור ליב איט,' נעזוב את זה עכשיו. אני כבר אדאג לזה, אל תדאגי," אמרה נועה שחזרה בינתיים עם התיק. היא פתחה את הדלת תוך אחיזה בזהבית. "אני מאירה עם הטלפון, תרדי בזהירות."

נועה גיששה עד שהגיעה לכפתור האור של חדר המדרגות, אך לשווא, המנורות היו שרופות. ועד הבית לא היה הדבר החזק בבניין הזה. היא תמכה בזהבית עד שירדו שתיהן את עשר המדרגות שהפרידו בין פתח הדירה ליציאה מהבניין.

"מזל שהכנתי את התיק עם הכתפיות, ככה יש לי שתי ידיים פנויות לעזור לך. האוטו פה."

 

"אחותי, את מלאך," אמרה זהבית והתנשפה נשיפות קצרות וקולניות.

"החניתי אותו קרוב בשבועיים האחרונים. לא ידעתי מתי תעירי אותי. דווקא בשתיים בלילה בחרת?" הלינה נועה מתוך שמחה והתרגשות. היא סובבה את המפתח בדלת הרכב ופתחה לזהבית שנכנסה בפיסוק רחב. הכיסא היה משוך עד הסוף לאחור. לאחר שדאגה לכך שזהבית תשב בנוחות המרבית, נכנסה נועה למושב הנהג והתניעה את הרכב בזריזות.

"שלחת את ההודעה?" שאלה זהבית.

"לא, לא הספקתי."

"אז תשלחי דחוף. אני חייבת שהם יבואו."

"בסדר. תני את הנייד שלך. "

"תחפשי 'קיד'. קוף יוד דלת."

"אני יודעת. זה 'קיד אנד גו'? זה היחיד שיש פה עם קיד."

"כן."

"מצאתי. מה לכתוב?"

"את הקוד."

"רק רגע, 'ה ס כ ר נ פ ר ץ' ! " ההודעה יצאה לדרך, ואחרי כמה שניות גם זהבית ונועה.

ההודעה מצאה את דניאל חצי ישן. מאז שהשתחרר מהשירות הסדיר שנתו הייתה קלה.

הוא הביט בטלפון ולא האמין. הזינוק שנתן מהמיטה, העיר את שירלי.

"הכול בסדר?"

"כן. זה קורה עכשיו. אני יוצא לדרך."

"בהצלחה ממי. תעדכן אותי," אמרה, הסתובבה לצד השני והמשיכה לישון.

"תודה," נשק ללחיה.

הוא מיהר להתלבש ויצא לכיוון בית החולים "תל השומר".

"הי דניאל," ענתה נועה לשיחה.

הוא חשב שטוב עשה כשנענה לבקשתה של זהבית להכניס את אחותה בסוד העניינים. היא האדם הנכון במקום הנכון.

"לילה טוב, מה קורה?"

"הכול בסדר," ענתה זהבית בקולה, "אני מפחדת."

"אין לך מה לפחד, חמודה, זו דרכו של הטבע," הגיב בלי לחשוב יותר מדי.

"אני לא בטוחה שהפריה זו דרכו... אתה לא מבין, יצא לי פיפי ללא הפסקה. גם עכשיו נראה לי שאני מרטיבה לגמרי את מושב הרכב של נועה."

"זה בסדר גמור," המשיך דניאל, "זה רק אומר שהעובר רוצה כבר לצאת. אל תדאגי, לידה זה הדבר הכי יפה והכי טבעי שיש בעולם."

הוא נזכר ביום שנתנו לו לקחת את ענבל לחדר תינוקות מייד אחרי הלידה. היא הייתה ארוזה בתוך שמיכה ירוקה - אריזת מתנה שנשלחה אליו מהשמיים. שתי עיניים ופנים תמימות הביטו בו. זה היה רגע מזוכך, טהור. קרני השמש האירו את דרכו במסדרון כמו היה זה יום בריאת העולם. הוא התהלך במסדרון כטווס אנושי גאה. "זה הרגע הכי מרגש בחיי," אמר אז לשירלי, לאחר שחזר לשבת על ידה במחלקה.

"כן, אבל אמרו לי שזה כואב ומתיש. אין לי כוחות," החזירה אותו זהבית המוטרדת להווה.

"יש לך כוחות הרבה יותר ממה שאת חושבת, את לביאה!" קבע, "כגודל הכאב והמאמץ, כך גודלו של האושר לראות את הילוד," הוסיף כבעל ניסיון.

"הבטחת לי אפידורל, אל תשכח."

"אם זה תלוי בי, אז ברור. אני מקווה שהמרדים יוכל לבצע זאת."

"אנחנו הגענו למיון יולדות," הכריזה נועה.

"כבר מגיע," אמר וניתק.

זהבית ונועה טופלו במיומנות על ידי צוות המיון, ותוך רבע שעה היו כבר בחדר פרטי ליולדת.

"מי את?" שאלה האחות בכניסה את נועה, שחזרה אחרי שהחנתה את הרכב.

"אחותה הגדולה של זהבית שריר."

"אין בן זוג או בת זוג שצריכים להגיע?"

"לא, אני הקרובה היחידה מדרגה ראשונה. עוד מעט צריך להגיע דניאל. הוא כבר יציג את עצמו."

האחות הובילה אותה לחדרה של זהבית. "זה כדי לשמוע את הלב שלו," אמרה כאשר חיברה את המוניטור.

הדפיקות נשמעו כמו תיפוף מרוחק. שתיהן התרגשו והביטו זו בזו.

"עוד כמה דקות תיכנס המיילדת הראשית ותדבר איתך. בינתיים אם תצטרכי משהו, תלחצו על הכפתור האדום הזה, בסדר חמודה?"

זהבית הנהנה בראשה לאות שהבינה. "טוב שהעיתונאים לא יודעים עדיין," אמרה לנועה שהתיישבה על ידה.

"נכון. שלוש בבוקר. מי ער בשעה כזאת," צחקה. "חוץ מזה, מה מעניין אותך עכשיו עיתונאים, שימי עליהם פס."

"צודקת."

הן הביטו זו בזו, מקשיבות לדפיקות ממכשיר המוניטור.

"את חושבת שכדאי לשלוח הודעה להורים?" שברה זהבית את השתיקה.

"חשבתי על זה הרבה," אמרה נועה, "לא הייתי עושה כרגע כלום, שיאכלו את הדייסה שהם בישלו."

"את רק דוחה את ההחלטה."

"נכון, מה בוער? גם ככה הנכד הזה הוא לא בדיוק שלהם."

"נכון אבל הם ההורים הביולוגים שלנו, יש לנו בכל זאת איזה קשר דם אליהם."

"לא הייתי קוראת לזוג הזה הורים, מצידי להמשיך לא לראות אותם עוד עשר שנים."

זעקות נשמעו מחדר לידה סמוך:

"מה עשית לי, יא מנוול, הלוואי שלא הייתי פוגשת אותך."

"תדחפי, תדחפי עכשיו הכי חזק..."

זהבית הביטה בנועה. "מה זה?"

"אל תדאגי, אני לא זזה ממך מטר. אני כבר הולכת לבדוק מה עם אפידורל."

"מה הייתי עושה בלעדייך?"

"אני צריכה אותך לא פחות. אז טוב שיש לנו אחת את השנייה."

דניאל נכנס לעמדת הקבלה במחלקת יולדות והציג את עצמו במענה לשאלת הפקידה:

"שמי דניאל זורע, אני מחפש את היולדת זהבית שריר."

הפקידה הסבירה שרק קרובים מדרגה ראשונה יכולים להיכנס אל היולדת, "כרגע אחותה איתה," אמרה.

"יש לי קשר הדוק ללידה הזאת," הסביר דניאל.

"סליחה, איך אדוני קשור ללידה הזו?" שאלה בתמיהה.

דניאל היה מוכן לרגע הזה, הוא שלף תעודה רשמית שהוכנה במיוחד עבורו והגיש אותה לפקידה. על התעודה התנוסס תואר שהוענק לו על ידי ראש הממשלה כדי למנוע שאלות מיותרות. הדרך שעבר עד שמשרד המדע והטכנולוגיה הסכים להנפיק לו אותה, הייתה רצופה חתחתים. הסיטואציה העלתה בזיכרונו את הגיס הראשון שלו, הגרוש של אחותו, ששירת ביחידת חקירות של מצ"ח על אזרחי. תמיד היה משוויץ שהוא יכול להיכנס לכל בסיס בצה"ל, אפילו לבור בקריה.

הפקידה הביטה בתעודה:

ד"ר דניאל זורע, משרד המדען הראשי
הנ"ל רשאי להיכנס לכל חדר לידה או ניתוח בכל בתי החולים בישראל.
על החתום:
רוה"מ

"מעולם לא ראיתי תעודה כזאת. אני צריכה לשאול את האחראי," הפטירה הפקידה.

"אין בעיה, רק אבקש שתזדרזי. מדובר בעתיד האנושות," הכריז דניאל ומייד חש שאולי הגזים קצת, אבל בכל זאת, ככה הוא ראה את זה.

"עתיד האנושות," מלמלה הפקידה ספק בשאלה ספק לעצמה, וקראה בכריזה: "מנהל משמרת לקבלה."

מנהל המשמרת הגיע במהרה. לאחר ששאל את דניאל מספר שאלות, צלצל למנהל מחלקת יולדות שישן שנת ישרים באותה שעה.

האחרון אישר לו להכניס את דניאל באופן מיידי. רק אתמול קיבל טלפון ממשרד רוה"מ בנושא.

כשנכנס לחדר, חיבק את זהבית: "איך את מרגישה?"

"די בסדר בינתיים, אבל אני בפחד, אני בחרדה."

הוא הביט בנועה. "אנחנו איתך אל דאגה," אמר בחום.

"מה עם שאר החברים בקבוצה?" שאלה זהבית.

"עוד לא הספקתי לראות," אמר תוך כדי שהוא מוציא את הנייד. הוא נכנס לקבוצת הווטסאפ ולאחר מספר שניות דיווח: "כולם בדרך, את יכולה להיות רגועה. אומנם כל אחד מגיע ממקום אחר, אז ייקח זמן עד שכולם יגיעו."

הדלת נפתחה וחמישה אנשים לבושים ירוק ולבן נכנסו.

"לילה טוב," אמר המבוגר ביניהם ששיער לבן התפלח מתחת למטפחת המוזרה שעטה לראשו, הוא נראה קצת כמו ראשג"ד שמוביל טיול אתגר בצופים.

"שלום," ענתה נועה.

אחת הנשים צעדה לעבר זהבית וליטפה את לחיה. "שלום מתוקה," אמרה והביטה בה בנעימות. לאחר מכן נפנתה לשאר האנשים בחדר: "חברים, נעים מאוד, הילית, אני המיילדת הראשית, האדון כאן הוא דוקטור ינקלבסקי, הרופא התורן. זאת פרחיה, אחות חדר לידה, שני החברים הצעירים הם סטז'רים." היא לא המתינה לתגובות. "אבקשכם לצאת מהחדר אנחנו צריכים לבדוק את זהבית."

"אני אחותה, אני יכולה להישאר," מיהרה נועה להכריז.

"לא כרגע מותק, עוד יהיה לך הרבה זמן, אל דאגה," ענתה המיילדת בחביבות שאינה משתמעת לשתי פנים.

"היא תהיה בסדר?" נועה לא הרפתה.

"בוודאי חומד, אנחנו עושים את זה כל החיים שלנו. נראה לי שאחותך תהיה אימא יוצאת מן הכלל," הביטה בזהבית.

זהבית פרצה בבכי. "מצטערת, ההורמונים האלה עושים איתי מה שהם רוצים."

"הכול בסדר אהובה," נועה נשקה לה במצח.

בזמן שדניאל ונועה יצאו מהחדר הם הספיקו לשמוע את דברי הרופא התורן אל זהבית: "מה כל כך מיוחד בך שביטחון המדינה קשור בלידה שלך?" הדלת נסגרה.

"אתה בטוח שהיא תסתדר?" ניסתה נועה לפרוק את חששה מול דניאל.

"בוודאי, אני עברתי את זה עם אשתי, שלוש פעמים, אל תדאגי. נראה לי שהמיילדת הזאת מנוסה מאוד ויודעת בדיוק מה היא עושה. אגב, הרבה יותר מהדוקטור." המיילדת הזכירה לו את הרס"פ שהיה לו בפלוגה שעשה עבודה של חמישה קצינים ביחד. "בואי, נלך לחטוף איזה קפה ומאפה," עודד את נועה.

זהבית חייכה ושתקה למשמע השאלה של הדוקטור.

"את לא צריכה לענות על זה חמודה," הרגיעה הילית וזרקה מבט אל הדוקטור הזחוח, "אנחנו כאן רק בשביל לשמור עליך ועל התינוק. בואי נראה מה מצבנו."

הדוקטור עשה את כל ההכנות כדי לבדוק את מצב העובר. שני הסטז'רים, בחור ובחורה, צפו מאחור במתרחש כאילו נמצאו בחדר בריחה וציפו לראות את הרמז על השלב הבא.

"יש לנו קצת בעיה, העובר לא במנח תקין לכיוון תעלת הלידה," הכריז הדוקטור.

"מצב דופק תקין, לחץ דם תקין," הכריזה פרחיה.

 

"אני רוצה שתעדכנו אותי אם נוצרת מצוקה עוברית. במידה שזה יהיה המצב, נוציא את הבונבון בקיסרי," ציין הדוקטור.

"אני חושבת שלא יהיה צורך," הביטה הילית בזהבית וקרצה.

"אני לא רוצה קיסרי," ציינה זהבית.

הדוקטור המשיך לדבר כאילו הוא מוסכניק שמטפל ברכב שזה עתה הורם על הג'ק, ולא בזהבית הנרגשת ששוכבת מולו.

"לא מעניין אותי מה היולדת רוצה. התפקיד שלי שהיא והעובר יצאו מכאן שלמים ובריאים."

"בסדר דוקטור," דגדגה הילית את האגו שלו. הניסיון יקר מפז.

דניאל ונועה ישבו בבית הקפה היחיד שהיה פתוח במחלקה בשעת בוקר כה מוקדמת.

"זה מזכיר לי את ההמתנה בנתב"ג לפני טיסה," אמר דניאל.

"ממש," אמרה נועה. "אני מתה כבר לטוס לחופש," הוסיפה בכמיהה.

הטלפון של דניאל רטט והוא הציץ בו. "הם מתחילים להגיע," זירז את נועה לחזור עימו למיון יולדות. שוש, המזכירה שלו, עמדה שם בציפייה. הוא בירך אותה ומסר לה חלוק וציוד מיגון וכן תג של סטז'רית. "שוש המזכירה שלי. נועה, אחות של זהבית," הכיר ביניהן.

"כן, דיברנו רבות בטלפון," ציינה שוש.

השעות עברו והבוקר עלה. אט אט הגיעו עשרת חברי הקבוצה. המצוקה העוברית, לעומת זאת, לא הגיעה וכמנהג בית היולדות, באין דחיפות, המתינו כולם לצוותים שיחזרו משנת הלילה וייכנסו רעננים לתורנות.

"אל תדאגי, אני נשארת ללידה שלך בכל מקרה," אמרה הילית לזהבית.

 

 

מאיפה אלוהים שלח לי את המלאך הזה? הייתה שואלת את דניאל עוד זמן רב אחרי הלידה.

התינוק הגיח לעולם בלידה טבעית ומייד הושם על החזה של זהבית - תינוק מושלם ובריא.

"את יכולה להיכנס," אמרה פרחיה לנועה.

נועה נכנסה לחדר וראתה את זהבית ואת התינוק המונח עליה. דמעות של אושר הציפו את עיניה, היא קרבה אליהם ונשקה לזהבית במצח.

"איזה דבר. אני לא מאמינה," אמרה כשהדמעות שוטפות את פניה וזולגות על רצפת חדר הלידה כמעיין המתגבר.

זהבית בכתה יחד איתה, ולבסוף אמרה:

"את חושבת שעשיתי טעות שאני פונדקאית?"

נועה לא ענתה, רק דמעותיה הוסיפו לזלוג.

דניאל היה במצב רוח מרומם. הוא חילק לעשרת חברי הקבוצה חלוקים וציוד מגן. עוד מעט הם יראו את הנולד. לאחר המתנה של שלוש שעות וחצי נכנסו עשרת חברי הקבוצה יחד עם זהבית למסדרון שלפני הכניסה לתינוקייה. דוקטור ינקלבסקי הגיע לתינוקייה כדי לקחת משהו. קבוצה של הרבה אנשים שעומדים יחד במסדרון הסטרילי ומסתודדים, עוררה את חשדו. זהבית שהתקשתה לעמוד ולכן נאחזה בשניים מחבריה לקבוצה, הביטה לעבר הדוקטור הזחוח, אך הוא לא זכר אותה.

"סליחה, חברים, מה אתם עושים כאן כולכם? אתם יודעים שרק הורים רשאים להיכנס לכאן?" הכריז בסמכותיות.

"נולד לנו תינוק!" ענו כולם במקהלה כמעט אחידה.

"שמי דוקטור ינקלבסקי," סובב לכיוונם את התג שלו, "מתוקף תפקידי אני מבקש שתראו לי את צמידי הפלסטיק שעל הידיים שלכם."

לא פעם היו משפחות מארגנות לעצמן פרוטקציה ואישורי כניסה בדרך לא דרך רק כדי לתפוס את הרגע ולראות את היילוד שעות ספורות לאחר שיצא לאוויר העולם. חמש ידיים של נשים ושש ידיים של גברים הושטו לעבר הדוקטור. כאשר סיים לעבור על הכיתוב על כל הצמידים חשב שכנראה השתגע בגלל המשמרת הארוכה מתמיד שעשה.

על כל הצמידים היה מודפס לצד הברקוד:

בן של - זהבית שריר.