תעביר את זה הלאה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תעביר את זה הלאה
מכר
מאות
עותקים
תעביר את זה הלאה
מכר
מאות
עותקים

תעביר את זה הלאה

4.2 כוכבים (82 דירוגים)

עוד על הספר

שלומית בלאו-בוזנח

שלומית בלאו-בוזנח גרה בחריש. בעלת תואר ראשון בתקשורת. במקצועה מתרגמת, מתמללת וכותבת בעסק העצמאי שלי - 'שלומציון'. "תעביר את זה הלאה" הא ספרה הראשון. 

תקציר

רעות, בחורה מכוערת באופן דוחה, נרשמת לאתר השידוכים היחודי 'תעביר את זה הלאה', במטרה לצאת לבליינד-דייט עם בחור שקודם יכיר אותה ואת האישיות שלה לפני שיירתע באופן מיידי מהמראה החיצוני שלה.
אלעד נרשם לאתר במטרה למצוא בחורה איכותית יותר מהבנות השטחיות שהוא פוגש בדרך כלל.
הקשר ביניהם הולך ונרקם עד שאלעד מבקש לפגוש את רעות במציאות.
ואז הכל משתבש.
סיפור על אהבה, יופי ומה שביניהם.

שלומית בלאו-בוזנח כתבה את הספר אחרי שש שנים ארוכות של יציאה לדייטים וחיפוש מייאש אחר בן זוג. 
הספר מציע הסתכלות חדשה על מושג היופי והחשיבות שיש (או אין) לו בבניית מערכת יחסים יציבה ואוהבת. 
בנוסף, הספר מאפשר מבט אחר ומרענן על עולם הדייטים הדתי-לאומי עם קריאה לשינוי שיכול להעניק תקווה לרווקים ורווקות בני המגזר. 
זהו ספרה הראשון. 

פרק ראשון

1

מסך המחשב ריצד בכחול עמום על פניה של רעות, והיא כיווצה מעט את עיניה, נאבקת להתרכז. השעה המאוחרת והשקט השורר בבית הגבירו את העייפות שחשה. השעה הייתה שתיים בלילה והיא הייתה נואשת.
נמאס לה. נמאס לה שהיא לא מוצאת את החצי השני שלה. נמאס לה לשמוע הצעה, להתלהב מהפרטים, להסכים לפגישה, לשלוח תמונה בלב הולם, לצפות לאכזבה ועדיין להיות מופתעת כשחוזרת תשובה שלילית מהבחור שבצד השני. תמיד תשובה שלילית. היא מעולם לא עברה את שלב התמונה. זה היה כואב, אבל לְמה כבר בחורה שנראית כמוה יכולה לצפות?
היא דתייה, והיא יוצאת רק עם בחורים דתיים, ולמרות שציפתה שהצדיקים האלה שמציעים לה יהיו קצת יותר ערכיים, הם עדיין פסלו אותה בגלל מראה חיצוני כאילו כלום. לא לימדו אותם בישיבה שמה שמשנה באמת זה הפנימיות? הרבנים שלהם לא אמרו להם שיין משובח יכול להיות מאוחסן גם בתוך כד חרס ישן ועלוב? מה שווים כל הגינונים שלהם, כל לימוד התורה שבעולם, כל החפירות על כמה שהעולם המערבי משפיע על תפיסת היופי, אם ברגע האמת הכול מתנקז למראה שלה ואין לה אפילו הזדמנות להגן על עצמה, להסביר למה היא נראית ככה, לתת להם להכיר אותה קצת לפני שישפטו אותה? והחלק הכי גרוע בכל העניין הוא שהיא לא באמת יכלה להאשים אותם. אחרי הכול, היא באמת מכוערת.
שומה חומה וגדולה ממש לצד האף, עיניים פוזלות במקצת – המשקפיים עזרו, אבל לא הרבה – הליכה גמלונית וחסרת ביטחון לעיתים, חיוך עקום מעט וצלקת גדולה ובולטת על המצח מאותה נפילה טיפשית בכיתה ג', שגרמה לה לפתוח את הראש והרסה לה את החיים. נו, אז היא לא יפיפייה, אז מה? זו סיבה לא להתחתן עם מישהי? בליבה היא ידעה שכן, כנראה שכן.
כמובן, היא יכלה לעשות ניתוח פלסטי. לתקן את הפנים, את העיניים, להחליק את הצלקת, להרים את השפתיים. אילו רק היה לה מספיק כסף ייתכן שהייתה עושה את זה, אבל הניתוחים האלה היו יקרים וההורים שלה בקושי סגרו את החודש. היא הקפידה לשים בצד אחוז מסוים מהמשכורת שלה בכל חודש, פיקדון קטן שהלך ותפח אבל לא מספיק מהר. יעברו לפחות ארבע או חמש שנים עד שיהיה לה מספיק כסף לכל הניתוחים, וגם זה רק אם לא יקרה שום דבר שייאלץ אותה להשתמש בכסף הזה קודם.
המחשבות העגומות רדפו אותה יום אחר יום בלימודים, בעבודה, בהתנדבות במרכז לבעלי מוגבלויות "תקוות הלב", בשבתות משפחתיות, ביציאות עם חברות, ובשעה שתיים בלילה, הערב, הן גרמו לה לעשות מעשה נואש.
זו הייתה אשמתה של רוני, בעצם. רוני שכנעה אותה להירשם לאתר, אומרת במעשיות שזו האפשרות היחידה של רעות להצליח להשיג דייטים ולגרום לאימא שלה לרדת לה מהווריד. "קדימה," היא אמרה לרעות. "יש לך רק מה להרוויח מזה." רעות רצתה להאמין לה, רצתה שזה יהיה נכון ויפעל כמו קסם, ולכן כתבה בגוגל 'תעביר את זה הלאה שידוכים' ונכנסה לאתר בחרדת קודש כמעט, על גבול החרדה.
הקונספט של האתר היה פשוט; נרשמים עם שם מלא ופרטים כמו גובה, כתובת מייל, מצב משפחתי, רמה דתית, כל הדברים הרגילים שיש באתרי שידוכים. אבל - ופה היה ההבדל הגדול שגרם לליבה להלום בעוז - לא מעלים תמונה. כלום. שום דבר. לא תמונת ילדות ולא תמונה מטושטשת ולא תמונה מצלם מקצועי ש"סודרה קצת" בפוטושופ. בלי תמונה בכלל.
הגולשים בוחרים בן או בת זוג על פי הנתונים שלהם בלבד ויוצאים לבליינד דייט. אם זה לא הולך ביניהם, וזו הסיבה השנייה שבגללה רעות נרשמה לאתר הזה מלכתחילה, הם חייבים למצוא לצד השני דייט אחר. תעביר את זה הלאה. ככה פשוט.
כמובן שלבעלי האתר לא הייתה דרך לאכוף את זה ולוודא שזה באמת קורה, אבל רוני אמרה לה שאנשים שומרים על הכלל כי הם מפחדים משיימינג. האתר תפס תאוצה ונהיה פופולרי לאחרונה. רעות ראתה פרסומים שלו בכמה מעלוני פרשת שבוע נחשבים וגם דיבור כללי עליו בפייסבוק, אבל עד שרוני הציעה את זה היא לא חשבה ממש להירשם אליו. אחרי השיחה עם רוני היא הבינה שבעצם הוא התאים לה בדיוק, היא תמיד אמרה לעצמה שרק עיוור יסכים לצאת איתה לדייט.
רעות הקלידה את הפרטים במהירות לפני שתספיק להתחרט, עוברת עליהם פעמיים כדי לוודא שאין לה טעויות הקלדה מביכות. הודעת אישור קפצה על הצג:
תודה על הצטרפותך ל"תעביר את זה הלאה", מיזם השידוכים הגדול לציבור הדתי לאומי! פרטיך נקלטו במערכת ומייל אישור נשלח לכתובת המייל המצוינת בחשבונך. בברכה, צוות האתר.
רעות לחצה על סימן המעטפה הקטן בראש העמוד מימין. תיבת הדואר הייתה כמובן עדיין ריקה, והמחשבה על כך שתתמלא בקרוב בהודעות העבירה בה צמרמורת של התרגשות ופחד מעורבים זה בזה. הנתונים שלה היו בסדר גמור, לא שונים מאוד מהנתונים של רוב הבחורות הרווקות בגילה (כולל בונוס בדמות התנדבות במרכז לבעלי מוגבלויות), והעובדה שהיא לא הייתה צריכה לצרף תמונה הרגיעה אותה מצד אחד וגרמה לה להרגיש קצת רמאית מצד שני. האם זה לא שקול לשקר? היא לא הייתה טיפוס שקרן. לרגע אחד התחרטה על כל העניין, מקרבת את החץ הקטן אל כפתור מחיקת הפרופיל האדום. אבל אז נשמה עמוקות ונדה בראשה לשלילה. היא כבר עשתה את המעשה והיא לא התכוונה לסגת, יהיה מה שיהיה. היא עשתה את ההשתדלות שלה, מעכשיו זה רק בידיים של הקדוש ברוך הוא. הגיע הזמן שהוא ידאג לה קצת.

מה כבר בחור נורמלי יכול לבקש מלבד אישה נאה, כמה כלים נאים ודירה נאה למלא בילדים נאים? אלעד נאנח כשהקליד את הסיסמה שלו ל'תעביר את זה הלאה' דרך הטלפון הנייד, וגלל במהירות את רשימת ההודעות הממתינות לו עד להודעה הקדומה ביותר. היו לו חמש הודעות חדשות שהמתינו לתשומת ליבו ועוד שתי תשובות להודעות שהוא עצמו שלח יום קודם לכן. לא הייתה לו הרבה סבלנות כשעבר עליהן ברפרוף.
דייט ועוד דייט ועוד אחד, הצעות מכל הדודות שלו, הסבתות, החברות של הסבתות, הסבתות של החברות של הדודות ומי לא. הוא חשב שאם ינהל רישום מסודר הוא בטח יגלה שהוא יצא כבר עם כל הבחורות מאזור גבעת שמואל, בני ברק, פתח תקווה ותל אביב בגיל וברמה הדתית המתאימים למה שהוא מחפש. גבוהות, נמוכות, רזות, שמנות, סטודנטיות, עובדות ואפילו פעם אחת עם בחורה שהתגיירה רק חצי שנה לפני הדייט שלהם.
וזה לא שהיו לו ציפיות גבוהות מדי, הוא לא היה בררן כזה כמו שאימא שלו נהגה לומר לו כל הזמן עד שנהיה מעיק לשמוע. הוא פשוט עוד לא מצא את האחת הנכונה בשבילו. זו שגם תצחיק אותו, גם תנהל איתו שיחות מעניינות, שתהיה בעלת לב טוב ובנוסף עצמאית ובטוחה בעצמה. מישהי שכבר מהשיחה הראשונה איתה הוא ירגיש את הקליק.
אימא שלו אמרה לו שהוא מבקש משהו לא מציאותי, שאהבה זה לא משהו שקורה בשנייה ושצריך לעבוד קשה כדי לפתח מערכת יחסים. אבל הוא חשב שזה לא דבר גדול מדי לבקש, הוא לא מחפש אהבה ממבט ראשון, רק איזה עניין, משהו שימשוך אותו לרצות להכיר אותה מעבר לשיחת טלפון רגילה ומשעממת, מלאה בפרטים טכניים שהוא כבר יודע.
הוא נרשם לאתר כי הוא חשב שאולי הוא יצליח למצוא שם מישהי על סמך נתוני האופי שלה בלי שהמראה יסיח את דעתו. הוא לא רצה עוד בחורה שטחית שחשוב לה יותר איך שהשיער שלה נראה מאשר הדברים שהוא אומר. היו לו כבר מספיק כאלה.
הוא עצמו נראה סבבה כזה, כמו שחברים שלו הגדירו אותו. קצת גבוה, קצת רזה, שיער חום, עיניים ירוקות. בנות אהבו את המראה הזה בדרך כלל, עוד בימי תנועת הנוער העליזים, אבל אלעד לא אהב אותן בחזרה. הוא היה רציני בנוגע לחתונה. הוא לא רצה חברה או בת זוג להעביר איתה את הזמן, הוא רצה לעמוד מתחת לחופה ולשבור את הכוס ולשים טבעת לבחורה שהוא אוהב, לבנות איתה בית ולהקים משפחה. לא היה לו כוח למשחקים והוא לא רצה להעביר את הזמן בקשר זוגי שאין לו מטרה מוגדרת.
אף אחת מההודעות באתר לא נראתה לו רלוונטית אליו. כמה קשקושים, כמה אימוג'ים – הוא שנא את הפרצופים הקטנים שלא הביעו רגש אמיתי ורק גרמו לאנשים לא להתאמץ להסביר את הרגשות שלהם – כמה אפשר לחזור על אותה שיחה בפעם החמש מאות?
אני אלעד, כן, גר במרכז, וואלה מי אלה? אה, לא מכיר אותם, כן, למד בשכבה מעליי, קטעים. אז מה איתך וזה?
אותה שיחה בדיוק עם כל אחת שהוא נפגש איתה. כולן יפות, כולן נחמדות, כולן בערך מה שהוא מחפש בפרטים היבשים, ושום דבר ממה שהוא רוצה באמת בעומק שלהן, בפנימיות. אף אחת לא עניינה אותו במיוחד, לא גרמה לו לרצות להכיר אותה עוד, אפילו אלה שהוא ניסה לצאת איתן ליותר מדייט אחד עד שקלט שזה בזבוז זמן של שניהם. התסכול שלו הלך וגבר עם כל בחורה שהקשר איתה הסתיים באותה סתמיות כפי שהחל, שיחה מביכה של זו לא את, זה אני. אני, אני, אני, הבעיה היא אצלי. אולי משהו דפוק אצלו? איך הוא לא מרגיש שום דבר לאף אחת מהן? איך הן מצליחות לשעמם אותו עוד לפני שהפגישה הראשונה בכלל מסתיימת?
שקוע בהרהוריו הקודרים, לקח לו זמן להבחין בהתראה שקפצה וסימנה משתמשת חדשה באתר. מי נרשם לאתר שידוכים בשתיים לפנות בוקר? הוא לחץ על הפרופיל שלה מתוך סקרנות וקרא במהירות את מה שהיא רשמה על עצמה.
רעות, בת 24, גרה במרכז. אוהבת לבשל, לקרוא, לשתות שוקו חם בחורף ולימונענע קרה בקיץ.
אלעד מצמץ. לימונענע היה המשקה האהוב עליו.
גובה ממוצע, עיניים חומות, חולמת לטוס לירח אבל מפחדת מגבהים. אשמח אם תוכל להוריד אותו בשבילי.
הוא גיחך. חמודה.
מחפשת מישהו שלא מסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, בעיקר אם יש בו שתייה קלה. וברצינות, מישהו שהפנימיות יותר חשובה לו מהחיצוניות.
הוא גילה שהוא מחייך. המילים שלה הצליחו לעניין אותו. זו הייתה תחושה מרעננת, לשם שינוי. הוא עבר במהירות על שאר הפרטים שלה אבל לא מצא עוד מידע מיוחד. הוא חשב לרגע, ואז לחץ על האייקון הקטן בראש הדף וכתב לה הודעה. הוא קיווה שכולם ישנים בשעה הזו ושהוא הראשון שמספיק לדבר איתה. הוא ידע שיהיה מאוכזב אם מישהו אחר יגיע אליה לפניו.

המסך השמיע צפצוף קצר ורעות הביטה בו בחוסר אמון. כבר הודעה ראשונה? היא נרשמה רק לפני עשר דקות. היא נשמה עמוקות לפני שהביטה בכותרת ההודעה.
היי רעות, אני אלעד.
אלעד. שם יפה. היא חזרה עליו בקול רם, מרגישה מעט מטופשת. בתוך ההודעה הזו מחכה לה מסר מאלעד המסתורי, בחור שככל הנראה מעוניין להכיר אותה. היא הרגישה את שריריה מתקשים במתח כשלחצה על הכותרת כדי לפתוח את ההודעה. הנה זה מתחיל.

השעה הייתה 11:07 בבוקר ורעות הייתה אמורה לעבוד על הדו"ח האחרון שהגיע למשרד, אבל היא הייתה עסוקה בלבהות בטלפון הנייד שלה בחיוך חולמני ולצחקק כשהודעה חדשה קפצה על המסך. "הממ, מישהו מעניין?" קולה של דניאלה הפריע למחשבותיה, ורעות הסמיקה באחת והרימה את מבטה בעודה הופכת את הטלפון על השולחן עם המסך כלפי מטה. "אז זה כן מישהו מעניין!" דניאלה צחקה. היא הייתה החונכת של רעות במשרד כשרעות רק התקבלה לעבודה, ורעות הייתה אסירת תודה על העזרה הרבה שדניאלה הגישה לה, אבל כעת היא רצתה שדניאלה תפסיק להיראות זחוחה כל כך ושתמשיך בעבודתה בלי להציק לה.
"זה סתם מישהו שאני מדברת איתו," היא מלמלה, מיטיבה את משקפיה לפני ששבה להביט במחשב, מקלידה שורה נוספת בדו"ח.
"את לא נותנת חיוך כזה לסתם מישהו," דניאלה קרצה לה. "בסדר, אני לא אתערב. אבל שיהיה בהצלחה, אה?"
רעות משכה בכתפיה, מעניקה לה חיוך קטן. הטלפון שלה צפצף ושתיהן הביטו בו. רעות הסמיקה שוב, ודניאלה התרחקה משם צוחקת, ונדה בראשה. רעות נאנחה והפכה את הטלפון כדי לקרוא את ההודעה.
חושב עלייך כל הזמן. הלוואי שהיום הזה יעבור מהר כדי שנוכל כבר לדבר.
היא נשכה את שפתה התחתונה, מרגישה את הרטט הנרגש בתוך בטנה שחשה בכל פעם שראתה את שמו של אלעד על הצג. הם לא הפסיקו לדבר מאז אותו לילה לפני שלושה ימים, והיא מצאה את עצמה חושבת עליו בכל רגע, מדמיינת איך החיוך שלו נראה, מעמידה פנים שהם יכולים לצאת לדייט נורמלי בלי שהוא יברח בזעקות ברגע שיראה אותה.
זה היה חלום קסום ונהדר והיא לא רצתה שהוא יסתיים.

ארבעה ימים לאחר מכן, רעות הרגישה שהיא נחנקת. היא נאבקה בתחושת החרדה שגאתה בה כשראתה את ההודעה האחרונה מאלעד.
אז מה את אומרת, מוצאי שבת זה מתאים? אפשר גם באזור שלך אם לא בא לך לנסוע רחוק.
כבר שבוע שלם שהם מחליפים ביניהם הודעות. שבוע שלם של שיחות קולחות בטלפון אל תוך הלילה. היה כל כך קל לדבר איתו. אלעד היה מהסוג שמכביר מילים וחוזר על עצמו כמה פעמים כדי להבהיר את הנקודה, ומכיוון שרעות הייתה מהסוג שמקשיב בשקיקה לא היה לה אכפת כלל וכלל.
בהתחלה היא לא ידעה מה לומר, מאיפה להתחיל; מה מעניין אותו? אולי אם היא תספר לו על המשפחה שלה זה ישעמם אותו, אולי הוא יחשוב שהיא מוזרה כי היא מתנדבת עם בעלי מוגבלויות קשות. מי רוצה למצוא את עצמו מוקף באנשים כאלה, אלא אם כן הוא בן אדם קצת מוזר בעצמו?
אבל היא אהבה אותם, את החיבה שהם העניקו לה בתמורה לטיפול המסור שלה, את העובדה שלידם היא לא הייתה מכוערת כזאת. אם אתה רוצה להיות עשיר, תקיף את עצמך באנשים עניים, סבא שלה היה אומר תמיד. זה היה אנוכי מצידה להקיף את עצמה באנשים נכים כדי לחוש טוב יותר עם המראה שלה, אבל זה עבד. ייסורי המצפון שחשה בגלל זה גרמו לה להשקיע בהם עוד יותר והיא הייתה המתנדבת המסורה ביותר, החייכנית ביותר, הנמרצת ביותר. אלעד חשב שהיא נהדרת.
כשהוא אמר לה את זה הלב שלה פרפר בקרבה ועברו כמה שניות ארוכות לפני שהיא יכלה לענות לו או להיזכר איך נושמים. שום גבר לא אמר לה מילים נעימות כאלה אף פעם. היה לו קול עמוק, מחוספס מעט בקצוות, וצחוק קצר ונבחני שגרם לה תמיד לחייך בתגובה. הם דיברו כשהיא הייתה בדרך לעבודה, כשאלעד היה בנהיגה, כשהיא הלכה לחנות בסוף היום לקנות לאימא שלה מצרכים לעוגה, לפני השינה, מוקדם בבוקר, בכל הזדמנות שהייתה להם. אלעד לא היה קמצן בהודעות ורעות לא נתנה לו לחכות הרבה לפני שענתה. נראה שהסידור הזה התאים לשניהם; בלי משחקים, בלי מניפולציות, קשר פשוט וישיר ורצוף שנמשך כמעט ללא הפסקה מהרגע שהם הכירו.
בפעם הראשונה בחייה היא חיכתה בקוצר רוח להיכנס לחדר שלה בערב אחרי שכולם נרדמו, כי אז היה לה הכי הרבה זמן פנוי לדבר איתו, לצחוק איתו, לספר לו על היום שלה. היא הרגישה כמו בחורה נורמלית, כמו כל אחת מהחברות שלה שדיברו בהתרגשות על בחורים בעיניים מצועפות וקול חולמני וגרמו לה תמיד לקנאה עזה. עכשיו היא הייתה אחת מהן, ולו רק לשבוע אחד. שבעה ימים של שפיות, הרגשה שלא תחזור על עצמה לעולם.
בשבת היא בכתה אל תוך הכרית למודת הדמעות שלה, כי ידעה שהקסם עומד לפוג ברגע שהם ייפגשו. לא משנה כמה נהדרת היא הייתה בעיניו, אין סיכוי שאלעד יסכים להמשיך לצאת איתה אחרי שיראה אותה.
היה את העניין שהוא חייב למצוא לה דייט אחר אם הוא יחליט לזרוק אותה, אחד הכללים החשובים של ההרשמה לאתר, אבל היא לא רצתה לחשוב על זה. היא לא רצתה להגיע לשם. היא לא רצתה שאלעד ישדך לה מישהו – אם הוא יצליח בכלל – לא רצתה שיגיד לחברים שלו שהיא אחלה אבל, נו, קצת, אתם יודעים. בעלת מידות טובות. עצם המחשבה על הסיטואציה הייתה משפילה. היא הריצה בראשה שוב ושוב את כל האפשרויות, את כל מה שעשוי לקרות ביניהם, ובשום תרחיש אלעד לא החליט להישאר ולתת לה סיכוי אמיתי. זה לא היה מציאותי אז היא לא הצליחה אפילו לדמיין את זה.
היא בדקה את השעון בלי הפסקה במהלך צוהרי השבת הארוכים, מחשבת את קיצה לאחור. ב-19:43 יצאה שבת וב-19:44 היא כבר ערמה בטירוף את השמלות הכי יפות שלה על המיטה וניסתה להחליט מה הבגד שיצליח באופן הכי טוב להסיט את תשומת ליבו מפניה המכוערות.

הוא כבר לא יכול היה לחכות. החזן סלסל בקטע האחרון של התפילה ואלעד העביר את משקלו מרגל לרגל, מתאפק בכל הכוח לא להרעים ב"נו!" קולני. תפילת ערבית של מוצאי שבת מעולם לא נראתה לו ארוכה כל כך. את המילים האחרונות הוא כבר מלמל ליד דלת היציאה מבית הכנסת, חומק משם עוד לפני שהתפוגגו הדי האמנים האחרונים. הוא הולך לפגוש את רעות סוף סוף.
בשבוע שחלף מאז שהכירו התבהר לו יותר ויותר שהוא כנראה מצא את האחת שחיפש, או לפחות מישהי שהיה לה פוטנציאל ליותר מדייט משעמם אחד. ההודעות שלה היו מדויקות, מתאימות, כל מילה מדודה, שנונה, קולעת. הוא הרבה לצחוק מדברים שכתבה ואחר כך אמרה, כשעברו לדבר בטלפון. היה נראה לו שהם משדרים על אותו הגל. הוא לא החשיב את עצמו לאדם משעשע או מעניין במיוחד אבל רעות מצאה בו עניין וזה מה שהיה חשוב.
קולה היה רך, מלטף. הוא המשיך להדהד במחשבותיו גם אחרי שהם סיימו עוד אחת משיחותיהם הארוכות. הצחוק שלה היה מתגלגל ונעים לאוזן. הוא נהנה להקשיב לה מדברת, אם כי, הוא הודה במבוכה בינו לבין עצמו, הוא היה יותר פטפטן ממנה.
הוא מיהר הביתה, ראשו מלא במחשבות על הדייט המתקרב, תוהה לעצמו איך היא נראית; המחשבה סקרנה אותו מהרגע הראשון שהכירו. מחשבה פתאומית החרידה אותו - מה אם היא לא תאהב את המראה שלו? ומה אם היא לא תמצא חן בעיניו? הוא שקל את האפשרות האחרונה לרגע לפני שנד בראשו וניסה להרגיע את עצמו. אם היא יפה אפילו חצי ממה שהיא נשמעת אין לו שום סיבה לדאגה. וחוץ מזה, כמה מכוערת היא כבר יכולה להיות?

שלומית בלאו-בוזנח גרה בחריש. בעלת תואר ראשון בתקשורת. במקצועה מתרגמת, מתמללת וכותבת בעסק העצמאי שלי - 'שלומציון'. "תעביר את זה הלאה" הא ספרה הראשון. 

עוד על הספר

תעביר את זה הלאה שלומית בלאו-בוזנח
1

מסך המחשב ריצד בכחול עמום על פניה של רעות, והיא כיווצה מעט את עיניה, נאבקת להתרכז. השעה המאוחרת והשקט השורר בבית הגבירו את העייפות שחשה. השעה הייתה שתיים בלילה והיא הייתה נואשת.
נמאס לה. נמאס לה שהיא לא מוצאת את החצי השני שלה. נמאס לה לשמוע הצעה, להתלהב מהפרטים, להסכים לפגישה, לשלוח תמונה בלב הולם, לצפות לאכזבה ועדיין להיות מופתעת כשחוזרת תשובה שלילית מהבחור שבצד השני. תמיד תשובה שלילית. היא מעולם לא עברה את שלב התמונה. זה היה כואב, אבל לְמה כבר בחורה שנראית כמוה יכולה לצפות?
היא דתייה, והיא יוצאת רק עם בחורים דתיים, ולמרות שציפתה שהצדיקים האלה שמציעים לה יהיו קצת יותר ערכיים, הם עדיין פסלו אותה בגלל מראה חיצוני כאילו כלום. לא לימדו אותם בישיבה שמה שמשנה באמת זה הפנימיות? הרבנים שלהם לא אמרו להם שיין משובח יכול להיות מאוחסן גם בתוך כד חרס ישן ועלוב? מה שווים כל הגינונים שלהם, כל לימוד התורה שבעולם, כל החפירות על כמה שהעולם המערבי משפיע על תפיסת היופי, אם ברגע האמת הכול מתנקז למראה שלה ואין לה אפילו הזדמנות להגן על עצמה, להסביר למה היא נראית ככה, לתת להם להכיר אותה קצת לפני שישפטו אותה? והחלק הכי גרוע בכל העניין הוא שהיא לא באמת יכלה להאשים אותם. אחרי הכול, היא באמת מכוערת.
שומה חומה וגדולה ממש לצד האף, עיניים פוזלות במקצת – המשקפיים עזרו, אבל לא הרבה – הליכה גמלונית וחסרת ביטחון לעיתים, חיוך עקום מעט וצלקת גדולה ובולטת על המצח מאותה נפילה טיפשית בכיתה ג', שגרמה לה לפתוח את הראש והרסה לה את החיים. נו, אז היא לא יפיפייה, אז מה? זו סיבה לא להתחתן עם מישהי? בליבה היא ידעה שכן, כנראה שכן.
כמובן, היא יכלה לעשות ניתוח פלסטי. לתקן את הפנים, את העיניים, להחליק את הצלקת, להרים את השפתיים. אילו רק היה לה מספיק כסף ייתכן שהייתה עושה את זה, אבל הניתוחים האלה היו יקרים וההורים שלה בקושי סגרו את החודש. היא הקפידה לשים בצד אחוז מסוים מהמשכורת שלה בכל חודש, פיקדון קטן שהלך ותפח אבל לא מספיק מהר. יעברו לפחות ארבע או חמש שנים עד שיהיה לה מספיק כסף לכל הניתוחים, וגם זה רק אם לא יקרה שום דבר שייאלץ אותה להשתמש בכסף הזה קודם.
המחשבות העגומות רדפו אותה יום אחר יום בלימודים, בעבודה, בהתנדבות במרכז לבעלי מוגבלויות "תקוות הלב", בשבתות משפחתיות, ביציאות עם חברות, ובשעה שתיים בלילה, הערב, הן גרמו לה לעשות מעשה נואש.
זו הייתה אשמתה של רוני, בעצם. רוני שכנעה אותה להירשם לאתר, אומרת במעשיות שזו האפשרות היחידה של רעות להצליח להשיג דייטים ולגרום לאימא שלה לרדת לה מהווריד. "קדימה," היא אמרה לרעות. "יש לך רק מה להרוויח מזה." רעות רצתה להאמין לה, רצתה שזה יהיה נכון ויפעל כמו קסם, ולכן כתבה בגוגל 'תעביר את זה הלאה שידוכים' ונכנסה לאתר בחרדת קודש כמעט, על גבול החרדה.
הקונספט של האתר היה פשוט; נרשמים עם שם מלא ופרטים כמו גובה, כתובת מייל, מצב משפחתי, רמה דתית, כל הדברים הרגילים שיש באתרי שידוכים. אבל - ופה היה ההבדל הגדול שגרם לליבה להלום בעוז - לא מעלים תמונה. כלום. שום דבר. לא תמונת ילדות ולא תמונה מטושטשת ולא תמונה מצלם מקצועי ש"סודרה קצת" בפוטושופ. בלי תמונה בכלל.
הגולשים בוחרים בן או בת זוג על פי הנתונים שלהם בלבד ויוצאים לבליינד דייט. אם זה לא הולך ביניהם, וזו הסיבה השנייה שבגללה רעות נרשמה לאתר הזה מלכתחילה, הם חייבים למצוא לצד השני דייט אחר. תעביר את זה הלאה. ככה פשוט.
כמובן שלבעלי האתר לא הייתה דרך לאכוף את זה ולוודא שזה באמת קורה, אבל רוני אמרה לה שאנשים שומרים על הכלל כי הם מפחדים משיימינג. האתר תפס תאוצה ונהיה פופולרי לאחרונה. רעות ראתה פרסומים שלו בכמה מעלוני פרשת שבוע נחשבים וגם דיבור כללי עליו בפייסבוק, אבל עד שרוני הציעה את זה היא לא חשבה ממש להירשם אליו. אחרי השיחה עם רוני היא הבינה שבעצם הוא התאים לה בדיוק, היא תמיד אמרה לעצמה שרק עיוור יסכים לצאת איתה לדייט.
רעות הקלידה את הפרטים במהירות לפני שתספיק להתחרט, עוברת עליהם פעמיים כדי לוודא שאין לה טעויות הקלדה מביכות. הודעת אישור קפצה על הצג:
תודה על הצטרפותך ל"תעביר את זה הלאה", מיזם השידוכים הגדול לציבור הדתי לאומי! פרטיך נקלטו במערכת ומייל אישור נשלח לכתובת המייל המצוינת בחשבונך. בברכה, צוות האתר.
רעות לחצה על סימן המעטפה הקטן בראש העמוד מימין. תיבת הדואר הייתה כמובן עדיין ריקה, והמחשבה על כך שתתמלא בקרוב בהודעות העבירה בה צמרמורת של התרגשות ופחד מעורבים זה בזה. הנתונים שלה היו בסדר גמור, לא שונים מאוד מהנתונים של רוב הבחורות הרווקות בגילה (כולל בונוס בדמות התנדבות במרכז לבעלי מוגבלויות), והעובדה שהיא לא הייתה צריכה לצרף תמונה הרגיעה אותה מצד אחד וגרמה לה להרגיש קצת רמאית מצד שני. האם זה לא שקול לשקר? היא לא הייתה טיפוס שקרן. לרגע אחד התחרטה על כל העניין, מקרבת את החץ הקטן אל כפתור מחיקת הפרופיל האדום. אבל אז נשמה עמוקות ונדה בראשה לשלילה. היא כבר עשתה את המעשה והיא לא התכוונה לסגת, יהיה מה שיהיה. היא עשתה את ההשתדלות שלה, מעכשיו זה רק בידיים של הקדוש ברוך הוא. הגיע הזמן שהוא ידאג לה קצת.

מה כבר בחור נורמלי יכול לבקש מלבד אישה נאה, כמה כלים נאים ודירה נאה למלא בילדים נאים? אלעד נאנח כשהקליד את הסיסמה שלו ל'תעביר את זה הלאה' דרך הטלפון הנייד, וגלל במהירות את רשימת ההודעות הממתינות לו עד להודעה הקדומה ביותר. היו לו חמש הודעות חדשות שהמתינו לתשומת ליבו ועוד שתי תשובות להודעות שהוא עצמו שלח יום קודם לכן. לא הייתה לו הרבה סבלנות כשעבר עליהן ברפרוף.
דייט ועוד דייט ועוד אחד, הצעות מכל הדודות שלו, הסבתות, החברות של הסבתות, הסבתות של החברות של הדודות ומי לא. הוא חשב שאם ינהל רישום מסודר הוא בטח יגלה שהוא יצא כבר עם כל הבחורות מאזור גבעת שמואל, בני ברק, פתח תקווה ותל אביב בגיל וברמה הדתית המתאימים למה שהוא מחפש. גבוהות, נמוכות, רזות, שמנות, סטודנטיות, עובדות ואפילו פעם אחת עם בחורה שהתגיירה רק חצי שנה לפני הדייט שלהם.
וזה לא שהיו לו ציפיות גבוהות מדי, הוא לא היה בררן כזה כמו שאימא שלו נהגה לומר לו כל הזמן עד שנהיה מעיק לשמוע. הוא פשוט עוד לא מצא את האחת הנכונה בשבילו. זו שגם תצחיק אותו, גם תנהל איתו שיחות מעניינות, שתהיה בעלת לב טוב ובנוסף עצמאית ובטוחה בעצמה. מישהי שכבר מהשיחה הראשונה איתה הוא ירגיש את הקליק.
אימא שלו אמרה לו שהוא מבקש משהו לא מציאותי, שאהבה זה לא משהו שקורה בשנייה ושצריך לעבוד קשה כדי לפתח מערכת יחסים. אבל הוא חשב שזה לא דבר גדול מדי לבקש, הוא לא מחפש אהבה ממבט ראשון, רק איזה עניין, משהו שימשוך אותו לרצות להכיר אותה מעבר לשיחת טלפון רגילה ומשעממת, מלאה בפרטים טכניים שהוא כבר יודע.
הוא נרשם לאתר כי הוא חשב שאולי הוא יצליח למצוא שם מישהי על סמך נתוני האופי שלה בלי שהמראה יסיח את דעתו. הוא לא רצה עוד בחורה שטחית שחשוב לה יותר איך שהשיער שלה נראה מאשר הדברים שהוא אומר. היו לו כבר מספיק כאלה.
הוא עצמו נראה סבבה כזה, כמו שחברים שלו הגדירו אותו. קצת גבוה, קצת רזה, שיער חום, עיניים ירוקות. בנות אהבו את המראה הזה בדרך כלל, עוד בימי תנועת הנוער העליזים, אבל אלעד לא אהב אותן בחזרה. הוא היה רציני בנוגע לחתונה. הוא לא רצה חברה או בת זוג להעביר איתה את הזמן, הוא רצה לעמוד מתחת לחופה ולשבור את הכוס ולשים טבעת לבחורה שהוא אוהב, לבנות איתה בית ולהקים משפחה. לא היה לו כוח למשחקים והוא לא רצה להעביר את הזמן בקשר זוגי שאין לו מטרה מוגדרת.
אף אחת מההודעות באתר לא נראתה לו רלוונטית אליו. כמה קשקושים, כמה אימוג'ים – הוא שנא את הפרצופים הקטנים שלא הביעו רגש אמיתי ורק גרמו לאנשים לא להתאמץ להסביר את הרגשות שלהם – כמה אפשר לחזור על אותה שיחה בפעם החמש מאות?
אני אלעד, כן, גר במרכז, וואלה מי אלה? אה, לא מכיר אותם, כן, למד בשכבה מעליי, קטעים. אז מה איתך וזה?
אותה שיחה בדיוק עם כל אחת שהוא נפגש איתה. כולן יפות, כולן נחמדות, כולן בערך מה שהוא מחפש בפרטים היבשים, ושום דבר ממה שהוא רוצה באמת בעומק שלהן, בפנימיות. אף אחת לא עניינה אותו במיוחד, לא גרמה לו לרצות להכיר אותה עוד, אפילו אלה שהוא ניסה לצאת איתן ליותר מדייט אחד עד שקלט שזה בזבוז זמן של שניהם. התסכול שלו הלך וגבר עם כל בחורה שהקשר איתה הסתיים באותה סתמיות כפי שהחל, שיחה מביכה של זו לא את, זה אני. אני, אני, אני, הבעיה היא אצלי. אולי משהו דפוק אצלו? איך הוא לא מרגיש שום דבר לאף אחת מהן? איך הן מצליחות לשעמם אותו עוד לפני שהפגישה הראשונה בכלל מסתיימת?
שקוע בהרהוריו הקודרים, לקח לו זמן להבחין בהתראה שקפצה וסימנה משתמשת חדשה באתר. מי נרשם לאתר שידוכים בשתיים לפנות בוקר? הוא לחץ על הפרופיל שלה מתוך סקרנות וקרא במהירות את מה שהיא רשמה על עצמה.
רעות, בת 24, גרה במרכז. אוהבת לבשל, לקרוא, לשתות שוקו חם בחורף ולימונענע קרה בקיץ.
אלעד מצמץ. לימונענע היה המשקה האהוב עליו.
גובה ממוצע, עיניים חומות, חולמת לטוס לירח אבל מפחדת מגבהים. אשמח אם תוכל להוריד אותו בשבילי.
הוא גיחך. חמודה.
מחפשת מישהו שלא מסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, בעיקר אם יש בו שתייה קלה. וברצינות, מישהו שהפנימיות יותר חשובה לו מהחיצוניות.
הוא גילה שהוא מחייך. המילים שלה הצליחו לעניין אותו. זו הייתה תחושה מרעננת, לשם שינוי. הוא עבר במהירות על שאר הפרטים שלה אבל לא מצא עוד מידע מיוחד. הוא חשב לרגע, ואז לחץ על האייקון הקטן בראש הדף וכתב לה הודעה. הוא קיווה שכולם ישנים בשעה הזו ושהוא הראשון שמספיק לדבר איתה. הוא ידע שיהיה מאוכזב אם מישהו אחר יגיע אליה לפניו.

המסך השמיע צפצוף קצר ורעות הביטה בו בחוסר אמון. כבר הודעה ראשונה? היא נרשמה רק לפני עשר דקות. היא נשמה עמוקות לפני שהביטה בכותרת ההודעה.
היי רעות, אני אלעד.
אלעד. שם יפה. היא חזרה עליו בקול רם, מרגישה מעט מטופשת. בתוך ההודעה הזו מחכה לה מסר מאלעד המסתורי, בחור שככל הנראה מעוניין להכיר אותה. היא הרגישה את שריריה מתקשים במתח כשלחצה על הכותרת כדי לפתוח את ההודעה. הנה זה מתחיל.

השעה הייתה 11:07 בבוקר ורעות הייתה אמורה לעבוד על הדו"ח האחרון שהגיע למשרד, אבל היא הייתה עסוקה בלבהות בטלפון הנייד שלה בחיוך חולמני ולצחקק כשהודעה חדשה קפצה על המסך. "הממ, מישהו מעניין?" קולה של דניאלה הפריע למחשבותיה, ורעות הסמיקה באחת והרימה את מבטה בעודה הופכת את הטלפון על השולחן עם המסך כלפי מטה. "אז זה כן מישהו מעניין!" דניאלה צחקה. היא הייתה החונכת של רעות במשרד כשרעות רק התקבלה לעבודה, ורעות הייתה אסירת תודה על העזרה הרבה שדניאלה הגישה לה, אבל כעת היא רצתה שדניאלה תפסיק להיראות זחוחה כל כך ושתמשיך בעבודתה בלי להציק לה.
"זה סתם מישהו שאני מדברת איתו," היא מלמלה, מיטיבה את משקפיה לפני ששבה להביט במחשב, מקלידה שורה נוספת בדו"ח.
"את לא נותנת חיוך כזה לסתם מישהו," דניאלה קרצה לה. "בסדר, אני לא אתערב. אבל שיהיה בהצלחה, אה?"
רעות משכה בכתפיה, מעניקה לה חיוך קטן. הטלפון שלה צפצף ושתיהן הביטו בו. רעות הסמיקה שוב, ודניאלה התרחקה משם צוחקת, ונדה בראשה. רעות נאנחה והפכה את הטלפון כדי לקרוא את ההודעה.
חושב עלייך כל הזמן. הלוואי שהיום הזה יעבור מהר כדי שנוכל כבר לדבר.
היא נשכה את שפתה התחתונה, מרגישה את הרטט הנרגש בתוך בטנה שחשה בכל פעם שראתה את שמו של אלעד על הצג. הם לא הפסיקו לדבר מאז אותו לילה לפני שלושה ימים, והיא מצאה את עצמה חושבת עליו בכל רגע, מדמיינת איך החיוך שלו נראה, מעמידה פנים שהם יכולים לצאת לדייט נורמלי בלי שהוא יברח בזעקות ברגע שיראה אותה.
זה היה חלום קסום ונהדר והיא לא רצתה שהוא יסתיים.

ארבעה ימים לאחר מכן, רעות הרגישה שהיא נחנקת. היא נאבקה בתחושת החרדה שגאתה בה כשראתה את ההודעה האחרונה מאלעד.
אז מה את אומרת, מוצאי שבת זה מתאים? אפשר גם באזור שלך אם לא בא לך לנסוע רחוק.
כבר שבוע שלם שהם מחליפים ביניהם הודעות. שבוע שלם של שיחות קולחות בטלפון אל תוך הלילה. היה כל כך קל לדבר איתו. אלעד היה מהסוג שמכביר מילים וחוזר על עצמו כמה פעמים כדי להבהיר את הנקודה, ומכיוון שרעות הייתה מהסוג שמקשיב בשקיקה לא היה לה אכפת כלל וכלל.
בהתחלה היא לא ידעה מה לומר, מאיפה להתחיל; מה מעניין אותו? אולי אם היא תספר לו על המשפחה שלה זה ישעמם אותו, אולי הוא יחשוב שהיא מוזרה כי היא מתנדבת עם בעלי מוגבלויות קשות. מי רוצה למצוא את עצמו מוקף באנשים כאלה, אלא אם כן הוא בן אדם קצת מוזר בעצמו?
אבל היא אהבה אותם, את החיבה שהם העניקו לה בתמורה לטיפול המסור שלה, את העובדה שלידם היא לא הייתה מכוערת כזאת. אם אתה רוצה להיות עשיר, תקיף את עצמך באנשים עניים, סבא שלה היה אומר תמיד. זה היה אנוכי מצידה להקיף את עצמה באנשים נכים כדי לחוש טוב יותר עם המראה שלה, אבל זה עבד. ייסורי המצפון שחשה בגלל זה גרמו לה להשקיע בהם עוד יותר והיא הייתה המתנדבת המסורה ביותר, החייכנית ביותר, הנמרצת ביותר. אלעד חשב שהיא נהדרת.
כשהוא אמר לה את זה הלב שלה פרפר בקרבה ועברו כמה שניות ארוכות לפני שהיא יכלה לענות לו או להיזכר איך נושמים. שום גבר לא אמר לה מילים נעימות כאלה אף פעם. היה לו קול עמוק, מחוספס מעט בקצוות, וצחוק קצר ונבחני שגרם לה תמיד לחייך בתגובה. הם דיברו כשהיא הייתה בדרך לעבודה, כשאלעד היה בנהיגה, כשהיא הלכה לחנות בסוף היום לקנות לאימא שלה מצרכים לעוגה, לפני השינה, מוקדם בבוקר, בכל הזדמנות שהייתה להם. אלעד לא היה קמצן בהודעות ורעות לא נתנה לו לחכות הרבה לפני שענתה. נראה שהסידור הזה התאים לשניהם; בלי משחקים, בלי מניפולציות, קשר פשוט וישיר ורצוף שנמשך כמעט ללא הפסקה מהרגע שהם הכירו.
בפעם הראשונה בחייה היא חיכתה בקוצר רוח להיכנס לחדר שלה בערב אחרי שכולם נרדמו, כי אז היה לה הכי הרבה זמן פנוי לדבר איתו, לצחוק איתו, לספר לו על היום שלה. היא הרגישה כמו בחורה נורמלית, כמו כל אחת מהחברות שלה שדיברו בהתרגשות על בחורים בעיניים מצועפות וקול חולמני וגרמו לה תמיד לקנאה עזה. עכשיו היא הייתה אחת מהן, ולו רק לשבוע אחד. שבעה ימים של שפיות, הרגשה שלא תחזור על עצמה לעולם.
בשבת היא בכתה אל תוך הכרית למודת הדמעות שלה, כי ידעה שהקסם עומד לפוג ברגע שהם ייפגשו. לא משנה כמה נהדרת היא הייתה בעיניו, אין סיכוי שאלעד יסכים להמשיך לצאת איתה אחרי שיראה אותה.
היה את העניין שהוא חייב למצוא לה דייט אחר אם הוא יחליט לזרוק אותה, אחד הכללים החשובים של ההרשמה לאתר, אבל היא לא רצתה לחשוב על זה. היא לא רצתה להגיע לשם. היא לא רצתה שאלעד ישדך לה מישהו – אם הוא יצליח בכלל – לא רצתה שיגיד לחברים שלו שהיא אחלה אבל, נו, קצת, אתם יודעים. בעלת מידות טובות. עצם המחשבה על הסיטואציה הייתה משפילה. היא הריצה בראשה שוב ושוב את כל האפשרויות, את כל מה שעשוי לקרות ביניהם, ובשום תרחיש אלעד לא החליט להישאר ולתת לה סיכוי אמיתי. זה לא היה מציאותי אז היא לא הצליחה אפילו לדמיין את זה.
היא בדקה את השעון בלי הפסקה במהלך צוהרי השבת הארוכים, מחשבת את קיצה לאחור. ב-19:43 יצאה שבת וב-19:44 היא כבר ערמה בטירוף את השמלות הכי יפות שלה על המיטה וניסתה להחליט מה הבגד שיצליח באופן הכי טוב להסיט את תשומת ליבו מפניה המכוערות.

הוא כבר לא יכול היה לחכות. החזן סלסל בקטע האחרון של התפילה ואלעד העביר את משקלו מרגל לרגל, מתאפק בכל הכוח לא להרעים ב"נו!" קולני. תפילת ערבית של מוצאי שבת מעולם לא נראתה לו ארוכה כל כך. את המילים האחרונות הוא כבר מלמל ליד דלת היציאה מבית הכנסת, חומק משם עוד לפני שהתפוגגו הדי האמנים האחרונים. הוא הולך לפגוש את רעות סוף סוף.
בשבוע שחלף מאז שהכירו התבהר לו יותר ויותר שהוא כנראה מצא את האחת שחיפש, או לפחות מישהי שהיה לה פוטנציאל ליותר מדייט משעמם אחד. ההודעות שלה היו מדויקות, מתאימות, כל מילה מדודה, שנונה, קולעת. הוא הרבה לצחוק מדברים שכתבה ואחר כך אמרה, כשעברו לדבר בטלפון. היה נראה לו שהם משדרים על אותו הגל. הוא לא החשיב את עצמו לאדם משעשע או מעניין במיוחד אבל רעות מצאה בו עניין וזה מה שהיה חשוב.
קולה היה רך, מלטף. הוא המשיך להדהד במחשבותיו גם אחרי שהם סיימו עוד אחת משיחותיהם הארוכות. הצחוק שלה היה מתגלגל ונעים לאוזן. הוא נהנה להקשיב לה מדברת, אם כי, הוא הודה במבוכה בינו לבין עצמו, הוא היה יותר פטפטן ממנה.
הוא מיהר הביתה, ראשו מלא במחשבות על הדייט המתקרב, תוהה לעצמו איך היא נראית; המחשבה סקרנה אותו מהרגע הראשון שהכירו. מחשבה פתאומית החרידה אותו - מה אם היא לא תאהב את המראה שלו? ומה אם היא לא תמצא חן בעיניו? הוא שקל את האפשרות האחרונה לרגע לפני שנד בראשו וניסה להרגיע את עצמו. אם היא יפה אפילו חצי ממה שהיא נשמעת אין לו שום סיבה לדאגה. וחוץ מזה, כמה מכוערת היא כבר יכולה להיות?