יום ראשון, 9 במאי 1999
מכשיר הקשר המשטרתי התעורר לחיים.
"0-1 קורא לכל הניידות הזמינות לדרך אגמונד בּולטס בטייסן."
אלכסנדר בּליקס הביט בגָארד פוסֶה. "זה ממש פה," הוא אמר.
פוסה הרים את מכשיר הקשר מלוח המחוונים, ובליקס דרך בכוח על דוושת הגז.
"כאן פוקס 2-1," אמר פוסה. "אנחנו בטבטנביין, דקה משם, 0-1."
בליקס הפעיל את האורות הכחולים ואת הסירנה כשהקרקוש ממכשיר הקשר שוב מילא את המכונית. "פוקס 2-1, מדובר כנראה בתקרית ירי. הכתובת מוכרת בקשר לאלימות במשפחה."
אלימות במשפחה, חשב בליקס. הוא כבר נקרא לכמה אירועים כאלה, אבל יריות היו מקרה קיצוני.
הוא פנה אל דרך אגמונד בולטס אחרי בית הקברות על שם אוֹסטֶר גרָבלוּנד, סחט שוב את דוושת הגז וחלף במהירות על פני בנייני דירות עם מרפסות שפנו אל הכביש. מכוניות חנו לאורך המדרכה. עצי ליבנה ניצבו במרווחים של כמה מטרים זה מזה.
למקרים כאלה הם הוכשרו.
הם ציפו לכך בכליון עיניים - להגיע ראשונים לזירת פשע אמיתית. שנה שלמה הם ישבו כמו טירונים במושבים האחוריים של ניידות סיור, אבל עכשיו האחריות היתה שלהם. ידיו של בליקס אחזו בכוח בהגה.
"זה כנראה כאן," אמר פוסה והצביע אל חבורת סקרנים.
בליקס בלם וחנה באלכסון מעבר לכביש. הוא כיבה את המנוע ואת הסירנות, אך הותיר את האורות הכחולים מהבהבים.
"זה בא משם," הסבירה אישה אחת כשבליקס ופוסה זינקו החוצה. היא הצביעה על בית קטן לבן.
״זה נשמע כמו אקדח עם קליבר רציני," הוסיף גבר אחד.
"מישהו יצא מאז?" שאל בליקס. "או נכנס?"
האישה הנידה בראשה לשלילה.
"כמה אנשים גרים שם?" שאל פוסה.
"ארבעה," ענתה אישה אחרת. "יש להם שתי ילדות קטנות, אבל אני חושבת שרק אחת מהן בבית."
בליקס סינן קללה.
"אוקיי," הוא אמר. "לכו הביתה ותישארו בפנים. תנעלו את הדלתות."
כשהתפזר קהל הסקרנים הקטן, בליקס פילס לו דרך מבעד לשער בגינה. "קח אתה את הצד הזה של הבניין, ואני את הצד השני?" הוא שאל, והצביע כדי להבהיר את כוונתו.
"אתה לא הולך להיכנס לשם," מחה פוסה.
"היתה ירייה," השיב בליקס. "יכול להיות שיש שם ילדה קטנה."
"תחשוב על הביטחון האישי שלך," ציטט פוסה את המנטרה של המדריך מבית הספר לשוטרים. "אנחנו צריכים לחכות לגיבוי."
בליקס הכיר את הנהלים. המצב דרש לבודד את הזירה, לתצפת ולחכות לתגבורת. אבל זה לא היה תרגיל בבית הספר לשוטרים.
"תגבורת תגיע רק בעוד עשר דקות," הוא אמר. "אנחנו לא יודעים אם יש לנו עשר דקות."
הוא ניגש אל הרכב, פתח את תא המטען והוציא ממנו את האקדח המשטרתי. הוא טען את התוף בשישה כדורים וסגר את האקדח בנקישה.
"ברצינות, אנחנו מוכרחים..."
"לעזור לילדה," קטע אותו בליקס ועקף את שותפו. "אם היא שם."
הוא עצר לפני הדלת הראשית וניסה להציץ פנימה מבעד לזגוגית העבה שכיסתה את השטח מהידית ועד למשקוף. הוא לא ראה דבר, והסתובב כך שעמד מול פוסה.
"אתה מתכוון פשוט לעמוד פה?"
פוסה העביר את משקלו מרגל לרגל. "זה לא מוצא חן בעיני," הוא אמר.
"גם בעיני לא," אמר לו בליקס, "אבל אנחנו צריכים לעשות משהו."
הוא נע אל צדו השמאלי של הבית ושם ניסה לעמוד על קצות האצבעות ולהציץ דרך החלון שמתחת לגג המשופע, אבל החלון היה גבוה מדי. הוא התקדם ונכנס לגינה קטנה שעדיין היתה בה שכבה של שלג דחוס. השיחים היו חומים ומוזנחים. הוא זיהה נדנדה חלודה ומרפסת רעועה, כורסאות זרועות בכריות, בקבוקי בירה ריקים על רצפת המרפסת, מאפרה עם בדלי סיגריות שעלתה על גדותיה.
בליקס צעד בחשש. הוא ידע שקול פסיעותיו עלול לחשוף אותו. לסלון היה חלון פנורמי וההשתקפות הקשתה עליו לראות את הנעשה בפנים. בה בעת, משטחי הזכוכית העצומים הותירו אותו חשוף.
הוא הסתובב וחזר אל הכניסה הראשית. הוא ראה את פוסה יושב בניידת ומדבר עם המוקד. הוא הכניס את האוזנייה לאוזנו וקלט שהניידת הקרובה ביותר נמצאת במרחק 12 דקות נסיעה. הוא ניסה לפתוח את הדלת.
היא חרקה ונפתחה. בליקס הדף אותה עד שהיא נפערה לרווחה, ופסע שני צעדים פנימה. הוא נעצר להאזין. הוא לא שמע דבר.
או ש...
האם היתה זו התנשמות? אנפוף? מישהו אומר "ששש..."?
הוא נע עם אקדח מורם כשהדלת פתוחה מאחוריו, בתקווה שפוסה יבוא בעקבותיו.
לוחות העץ של הרצפה השמיעו רעש. מסדרון הוביל אותו אל תוך הבית. הוא הציץ אל החדר הסמוך והחזיר במהירות את ראשו לאחור. זה היה חדר שירותים קטן עם אסלה וכיור לשטיפת ידיים. הוא חזר על התרגולת בחדר הבא. גם שם לא היה איש. נשימתו פרפרה בכל פעם ששאף אוויר. שוב הוא התאמץ להאזין, אך לא שמע דבר.
זה היה סימן רע.
דלת המטבח היתה פתוחה מעט. בליקס הדף אותה. גם היא חרקה.
הוא הניח לה.
שלולית דם גדולה נקוותה על הרצפה, וחלק ממנה ניגר על מרבד מרוט. אישה שכבה על גבה, חסרת חיים, ראשה נטוי הצדה, והוא ראה את עיניה הריקות, הבוהות.
הוא בלע רוק וחש פעימות עיקשות בגרונו ובחזהו. הוא עצר את נשימתו לכמה שניות בטרם יכוון את האקדח. הוא פסע בתוך המטבח, מקפיד שלא לדרוך בדם, כרע, חיפש דופק ולא מצא. הוא קם על רגליו והשתדל ללחוש אל תוך מכשיר הקשר הצמוד לזרועו.
"כאן 2-1 אלפא. אישה מתה, נורתה. אני חוזר: אישה מתה, נורתה, 0-1."
המכשיר השמיע קרקוש. בליקס עבר על פני האישה וראה את החור שנפער במרכז חזהּ.
"קיבלתי 0-1."
"אל תתקרב."
הקול, ניחר ומתוח, הגיע מתוך הבית. בליקס עצר. הוא התמתח וניסה להביט מבעד למשקוף אל תוך הסלון. שם, לפני שולחן זכוכית, עמד גבר ואקדח בידו. הוא כיוון אותו אל ראשה הבלונדיני של ילדה, בת חמש לכל היותר. היא ייבבה בשקט ורעדה.
"אל תתקרב," חזר האיש. "אני אירה בשניכם."
האיש החווה בתוקפנות באמצעות האקדח לעבר הילדה. בליקס קיווה שהיא לא ראתה את האישה המתה.
"תירגע," אמר בליקס. הוא שמע את הרעד בקולו שלו.
"תזרוק את האקדח שלך," אמר האיש.
"אני מבקש, אל..."
"תזרוק את האקדח, אמרתי."
האיש נראה בשנות השלושים לחייו, מזוקן, מיוזע, שערו השופע פרוע וקצר. הוא הרים את האקדח וכיוון אותו אל בליקס בלי רעד או עצבנות. רק נואשוּת.
הילדה עצמה עיניים. דמעות זלגו על פניה.
"אל תעשה שטות עכשיו," אמר בליקס. הוא ניסה להיזכר בכל מה שלמד, במילים שעליו לומר, באופן שבו יש להתמודד עם מצב כזה. אבל עכשיו, כשהאירוע בעיצומו, לא צצה במוחו כל תוכנית פעולה יעילה. הוא נאלץ פשוט לאלתר. לנסות לשכנע את האיש לנהוג בהיגיון.
מחשבותיו נדדו אל מֶריטָה, שהמתינה לו בבית; מריטה שמעולם לא אהבה את המקצוע שהוא בחר לעצמו, שהזהירה אותו מפני הסכנות שייתקל בהן.
הוא חשב על איזֶלין, שהיתה בקושי בת שלושה חודשים.
בליקס הנמיך את אקדחו.
"איך קוראים לך?" הוא שאל, נאבק לשלוט בקצב נשימתו.
האיש לא הגיב.
"בתוך כמה דקות כל הבית יהיה מוקף," המשיך בליקס. "אתה לא תצא מכאן."
"הן שלי!" צווח האיש. "שלי."
"כן, ואתה תזכה לראות אותן גדלות," אמר בליקס, והנהן.
עיניו תרו אחר הילדה השנייה, אך רק ילדה אחת היתה שם.
"אף אחד לא ייקח אותן ממני," אמר האיש. "אתה שומע?"
"אני שומע אותך. ואני מבקש - אל תחמיר את המצב עוד יותר."
"תזרוק את האקדח," חזר האיש בקול נואש עוד יותר. "אני לא אגיד לך שוב. צא מכאן! זה הבית שלי."
בליקס כרה את אוזניו במאמץ לשמוע סירנות. או את פוסה.
"אני לא יכול," אמר בליקס. הוא הביט בילדה והדף הצידה את מחשבותיו על בתו־שלו. "אני לא יכול לעזוב. לא עכשיו כשאתה..."
"יש לך חמש שניות," התפרץ האיש לדבריו. בליקס נשא אליו את מבטו. גופייה לבנה מרופטת, כתמי זיעה על הבטן, שיער חזה מסולסל מציץ החוצה.
"בבקשה..."
"חמש."
הוא לא יעשה את זה. אלה איומי סרק.
"אולי נשב רגע ו..."
"ארבע."
בליקס התנשם ובלע רוק.
"בוא נדבר על זה..."
"שלוש."
בליקס הידק את אחיזתו באקדח.
"תחשוב על הבת שלך. על מה שאתה לוקח ממנה."
"שתיים."
הבחור הזה נראה מטורף לגמרי, חשב בליקס והרים את אקדחו.
"היא רק... בת חמש?"
בליקס החליק את אצבעו על ההדק.
"אחת."
הוא הולך לעשות את זה, חשב בליקס. לעזאזל, הוא הולך לעשות את זה.
ואז הדהדה ירייה.
