הגבר האסור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הגבר האסור
מכר
מאות
עותקים
הגבר האסור
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הגבר האסור

4.5 כוכבים (62 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

     

     

    התחלה חדשה הייתה האפשרות היחידה שלה.
    בגיל ארבעים, כשהיא עדיין מתאוששת מגירושים פומביים וכואבים, טליה בְּלאקְווּד זקוקה להתחלה חדשה הרחק מעולמה שהתהפך. כשהיא מקבלת הצעה לעבוד כפיזיותרפיסטית בקבוצת כדורגל מתחרה, היא קופצת על ההזדמנות. זה בדיוק מה שהיא צריכה כדי להשאיר מאחוריה את שיברון הלב ואת הבושה שחוותה במנצ'סטר, ולהחליפם בחום ובתקווה שמדריד מציעה.  
     
    הוא היה התאווה היחידה שלה.
    אָלֶחוֹ אָלבּראדוֹ הוא כוכב עולה בשמי הכדורגל. בתור החלוץ הסקסי ומלא הקסם של קבוצת ריאל מדריד, חייו של אלחו סובבים סביב נשים, מסיבות ומדורי רכילות, לפחות עד שהפיזיותרפיסטית החדשה מצטרפת לקבוצה.
     
    הם לא יכלו להתעלם מהתשוקה ביניהם.
    מערכת היחסים בין טליה לבין הכדורגלן הצעיר, שמתחילה כקשר מקצועי בלבד, הופכת אט־אט ליותר מזה. הרבה יותר מזה.
     
    הקשר ביניהם היה אסור.
    הכימיה הנפיצה ביניהם, המתח המיני המבעבע, המשיכה לאסור – אלה עלולים לגבות ממנה מחיר כבד. אם טליה תיכנע לחיזוריו האינטנסיביים של אלחו, היא עשויה לא רק לאבד את עבודתה – הקשר עם הגבר הצעיר ממנה עלול לגרור אותה בחזרה לנקודת ההתחלה ואל החיים שמהם נמלטה. אור הזרקורים יופנה אליה והתקשורת תחגוג בכותרות צהובות שיחסלו את הקריירה שלה באופן סופי.  
    האם אלחו שווה את הסיכון שטליה מתפתה להיכנע לו?
     
    ***
     
    הגבר האסור הוא רומן טאבו עוצמתי וסוחף המגולל סיפור אהבה שקורא תיגר על מוסכמות החברה. על אף האיסורים, הגיבורים מוצאים את עצמם במאבק פנימי כנגד כוח המשיכה והפיתויים.
    קרינה הייל כתבה למעלה משישים ספרים, רבים מהם תורגמו לשפות שונות והעפילו לרשימות רבי־המכר של הניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל ויו־אס־איי טודיי. הגבר האסור הוא ספר יחיד באורך מלא, שזכה לתשבחות רבות ולהצלחה מסחררת בקרב קוראות הז'אנר הרומנטי בעולם.          
      

    פרק ראשון

    פתח דבר
     
    אָלֶחוֺ
     
    לפני תשע שנים
    ולנסיה, ספרד
     
     
    ״הוא מגיע הביתה! קח את אחיך הקטן ותתחבאו,״ אימא שלי לוחשת אליי. היא מניחה את ידיה השבריריות על גבי ודוחפת אותי לכיוון ארמנדו, שיושב על הספה ומצמצם את עיניו אל התמונה המעורפלת שעל מסך הטלוויזיה.
     
    ארמנדו לא ממש שם לב אליי. אומנם הוא רק בן שבע, אבל כבר רגיל לבלגן הלילי הזה.
     
    בלילות הכי טובים, אבא לא חוזר הביתה בכלל.
     
    במשך רוב הערב אימא שלי ישבה ליד החלון ובדקה אם אבא שלי מופיע ברחוב. בדרך כלל הוא חוזר מאוחר מאוד, אחרי שאנחנו כבר במיטות — אבל עדיין ערים. אנחנו תמיד שומעים אותו נכנס, את החבטות העמומות בקיר ואת המלמולים שלו, את החפצים הנשברים גם כשלא נשאר בבית שום דבר לשבור. ואז את הצעקות. אימא שלי צועקת עליו, ואז הוא צועק עליה, ואם המצב ממש מידרדר הוא אפילו נכנס לחדר שלנו וצועק עלינו, כשדמותו על המפתן נראית מפלצתית.
     
    במקרים אחרים אנחנו לא רואים אותו כמה ימים.
     
    ומדי פעם, הוא מגיע הביתה לארוחת הערב ומדיף ריח של אלכוהול, אבל נראה די עליז. אני חושב שזה קורה בימים שבהם הוא מרוויח משהו בהימורים.
     
    בעולם מושלם הוא היה מרוויח כל יום, וככה הייתי מקבל את האבא שאני רוצה באמת.
     
    ״בוא, ארמנדו,״ אני פונה לאחי ומושיט לו את ידי. ״בוא נלך לחדר שלי.״
     
    ״לא,״ אימא אומרת במהירות. ״לא, עדיף שתעזבו את הבית. צאו מאחור.״
     
    אני בוהה בה לרגע. אין שום דרך רשמית לצאת מאחור. לפעמים אני מתגנב דרך החלון כדי לפגוש נערה או את החברים שלי, ואני תמיד מסתבך בצרות בגלל זה. יש לה הרבה אמונות טפלות, היא מגדלת קקטוס בעציץ על אדן החלון החיצוני כדי להרחיק רוחות רעות, והיא פוחדת שאפיל אותו בטעות. אם היא אומרת לנו ללכת, לצאת מאחור, אולי המצב בעייתי יותר ממה שאני חושב.
     
    ״אלחו,״ אימא שלי לוחשת בקול שקט יותר ונועצת בי מבט רציני שאי אפשר להתחמק ממנו. ״פיטרו את אבא שלך היום.״
     
    אני ממצמץ. ״מה?״
     
    ״פיטרו אותו. פליקס התקשר אליי מקודם. אבא שלך לא יהיה במצב רוח טוב, אתה מבין אותי? אז בבקשה, קח את ארמנדו לפארק ותישארו שם שעה.״
     
    אימא שלי היא האישה היחידה שמסוגלת לשלוח את הבנים שלה, בני השלוש־עשרה ושבע, החוצה בתשע בערב באחת השכונות הגרועות ביותר בוולנסיה.
     
    ״בוא,״ אני אומר שוב לארמנדו. הפעם הוא קם מהספה ונכנס איתי אל המטבח.
     
    אני מקרב כיסא אל החלון ופותח אותו. צחנה נישאת באוויר הלילה החם בשעה שאני יוצא מבעד לחלון, נזהר שלא להפיל את הקקטוס ויורד אל הסמטה שמאחורי הבית. כפות רגליי דורכות על משהו דביק ואני נרתע תוך כדי הניסיון למשוך את ארמנדו החוצה בלי שייפגע.
     
    אחרי שהוא עומד בבטחה על הקרקע לידי, אני מציץ מבעד לחלון. פחד ועצב ניבטים אליי מעיניה של אימא שלי, לפני שהיא מסתובבת ויוצאת מהמטבח.
     
    ״לאן אנחנו הולכים?״ ארמנדו שואל אותי כשאני אוחז בידו ומושך אותו אל הרחוב החשוך. האורות היחידים בוקעים מהחלונות של כמה מבתי השכנים. ״למה לא יכולנו להישאר בחדרים שלנו?״
     
    ״שמעת את אימא. פיטרו את אבא. הוא עומד לכעוס.״
     
    ״מתי הוא לא כועס?״ ארמנדו ממלמל וכעבור רגע מביט בי בעיניים פעורות. ״אפשר ללכת לים? אימא לא אמרה לנו שאסור.״
     
    חוף הים פחות מסוכן מהפארק ונמצא באותו המרחק, כך שאנחנו יורדים אליו באחד הרחובות הראשיים שיש בהם יותר אנשים. אומרים שבוולנסיה אין הרבה פשע, ובכל זאת, בשכונה הזאת אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה. כבר ראיתי תיירים שנשדדו אחרי שהתרחקו יותר מדי מחוף הים. אומנם אין לנו כסף שאפשר לשדוד, אבל עלולים להיות כאן טיפוסים מפוקפקים.
     
    אנחנו עוברים ליד מיגל, חסר־בית שמתגורר בארגז קרטון שנסגר באמצעות וילון. הלילה הווילון שלו סגור. בדרך כלל כשהווילון פתוח, הוא נותן לארמנדו ממתק. המשפחה שלי לא ממש יכולה להרשות לעצמה הוצאות כאלה ובטח שלא מיגל.
     
    הדופק שלי מאיץ כשאני חושב על זה. אימא שלי כל הזמן מדברת על כך שאין לנו כמעט כסף, על כך שקשה לנו לשלם את שכר הדירה בזמן ועל כך שאנחנו בקושי יכולים להרשות לעצמנו את הדירה הקטנטונת שלנו שאין בה מים חמים. אם באמת פיטרו את אבא שלי, אני לא יודע איך נצליח לשרוד. הוא עובד קשה בתור סוור, אבל הוא גם מהמר וחלק גדול כל כך מהכסף הולך לשם. כשיש לה זמן פנוי, אימא שלי מציירת שוורים קטנים כדי למכור אותם לתיירים, אבל זה לא מכניס הרבה. הכסף שלא מתבזבז על אוכל, מתבזבז על ציוד הכדורגל שלי.
     
    כאילו הוא מרגיש על מה אני חושב, ארמנדו מהדק את אחיזתו בידי כשאנחנו עומדים ברמזור ואומר, ״אני מפחד.״
     
    אני מסתכל סביבנו. ״הכול בסדר. אנחנו הולכים לים הרבה פעמים.״
     
    ״לא בלילה. ואני בכל זאת מפחד, ממה שיקרה בבית.״
     
    ״שום דבר לא יקרה. אנחנו נסתדר.״
     
    אבל אני לא מאמין בזה בכלל.
     
    החוף שומם בלילה, פרט לכמה אנשים שמבעירים מדורה על החול. אני לא יודע אם אלה חסרי הבית המקומיים, שלא באמת מפחידים כמו שהם נראים, או תיירים, כך שאנחנו שומרים על מרווח ביטחון מהם.
     
    ארמנדו חוצה בריצה את החול לכיוון הגלים המתנפצים, ואני נאלץ לרוץ אחריו ולצעוק עליו שיתרחק מהמים. הוא עדיין לא שוחה מספיק טוב והוא עוד יותר אימפולסיבי ממני.
     
    אני מתיישב על החול במרחק כמה מטרים ממנו ומסתכל עליו כשהוא רודף אחרי הגלים. אורות העיר הקלושים מרצדים על ראשי הגלים הכהים. אני מצטער שלא הבאתי איתי את הכדורגל שלי, אבל עזבנו בכזאת מהירות שלא הספקתי לחשוב על זה. הכדורגל הוא הדבר היחיד שמקל עליי בתקופה הזאת. אני משחק בנבחרת של בית הספר, כמובן, אבל בשאר הזמן אני משתדל להתאמן בפארק ובכל מקום שאני יכול. כשהייתי קטן יותר, אולי רק קצת יותר גדול מארמנדו, אבא שלי רצה שאהיה כדורגלן מפורסם ולכן השקיע את זמנו בשיעורים ובאימונים בשבילי. הוא אמר שיש לי כישרון טבעי.
     
    אולי הוא צדק. זה באמת בא לי בקלות. זה טבעי בשבילי יותר מנשימה. אבל אני לא זוכר שהיינו עניים באותם ימים. אני זוכר שהיה מספיק אוכל ושההורים שלי היו שמחים ושהכדורגל היה הכול בשביל כולנו.
     
    עכשיו, נראה שיש לכדורגל משמעות רק בשבילי.
     
    הוא דרך מוצא מהחיים האלה. אם רק יראה אותי האדם הנכון כשאני משחק, אולי יהיה לי סיכוי להיות שחקן מקצועי, אפילו בגילי.
     
    אילו רק החיים היו מתנהלים ככה.
     
    אחי ואני נשארים על החוף במשך שעה בערך. אין לי טלפון והפסדתי את השעון שלי בהתערבות — על אם איסבלה סנטוס תיתן לי סטירה אם אנשק אותה, והיא לא נתנה — ככה שאני לא לגמרי בטוח. אבל כשארמנדו מתחיל להשתעמם ולהתעייף מלרדוף אחרי המים הכהים, אני מציע שנחזור. הוויכוחים של ההורים שלי בטח כבר הסתיימו כמו תמיד, כשאבא שלי איבד את ההכרה מרוב שכרות או יצא לשתות עוד.
     
    ״בוא נלך,״ אני מושיט לארמנדו את ידי והוא אוחז בה. כשאנחנו צועדים בחזרה הביתה, אני מתמלא אי־שקט וחשש עם כל צעד, כאילו אנחנו פוסעים בתוך זפת.
     
    זה לא טוב.
     
    אני לא יודע למה, אבל ברור לי שמשהו לא בסדר.
     
    בגלל הגוון הסגול של שמי הלילה.
     
    בגלל קריאת הציפור העמומה בחושך.
     
    בגלל האנשים שכאילו נועצים מבטים ובגלל האימה שכמו מחכה מעבר לכל פינת רחוב, מתכוננת לזנק ולהבהיל אותנו.
     
    ״למה אנחנו ממהרים?״ ארמנדו שואל.
     
    ״אני לא יודע,״ אני עונה לו. ״אבל אנחנו חייבים.״
     
    משהו ממש לא בסדר.
     
    המחשבה הזאת משתלטת עליי ואני מתחיל להתנשם.
     
    אנחנו עוברים במהירות בין הרחובות, עד שאנחנו מתקרבים אל הרחוב שלנו ורואים אורות מבזיקים.
     
    אוי, לא.
     
    אוי, לא.
     
    ״מה קורה?״ ארמנדו שואל.
     
    ״אני לא...״ אני מנסה לדבר, אבל לא מצליח כי אני יודע, אני יודע, אני יודע.
     
    אני אוחז בידו בכוח רב כל כך עד שהוא אומר שאני מכאיב לו, אבל זה לא בשליטתי.
     
    אנחנו רצים אל הרחוב הראשי ורואים שם אנשים שמתאספים והדאגה ניכרת בפניהם.
     
    אני רואה את המשטרה ואת האמבולנס ואת מכבי האש.
     
    כולם ניצבים מחוץ לבית שלנו.
     
    אני לא רואה את אבא שלי.
     
    אני לא רואה את אימא שלי.
     
    ״היי, מה קורה פה?״ אני שואל ומנסה לפלס דרך בין כל האנשים.
     
    ״אלה אלחו וארמנדו,״ אומרת מריה השכנה שלנו ועיניה מלאות דמעות. היא מושיטה אלינו ידיים, אבל מצליחה לתפוס רק את ארמנדו.
     
    ״מה הולך פה?״ אני צועק ומנסה להידחף על פני השוטרים. ״אני גר פה. איפה אימא ואבא שלי?״
     
    ״אתה צריך להירגע,״ פונה אליי שוטר אחד. ״אנחנו צריכים לדבר איתך.״
     
    הוא מנסה למשוך אותי משם, אבל אני לא רוצה ללכת.
     
    אני חייב להיכנס הביתה.
     
    אני משתחרר מאחיזתו ומתחיל לרוץ.
     
    אני מהיר. מהיר יותר מכולם. מהיר יותר מהמבוגרים שרודפים אחריי.
     
    אני רץ ופונה בחדות בפינת הסמטה אל צידו האחורי של הבית, קופץ במהירות אל חלון המטבח ומעביר את רגליי פנימה בתנועה זריזה.
     
    אני מפיל את הקקטוס שעל אדן החלון והעציץ מתרסק על הארץ.
     
    אני בוהה בו לרגע, חושב כמה אימא שלי תכעס.
     
    אבל כשאני נכנס אל המטבח, המחשבה הזו יוצאת לי מהראש.
     
    קולות מהוסים נשמעים בבית.
     
    היבבות ההיסטריות של אימא שלי.
     
    אני מתגנב הלאה על רצפת הלינולאום. חומר כלשהו נדבק אל כפות רגליי, אולי ליקר, ורואה אותה יושבת על הספה בסלון. היא עטופה בשמיכה ובוכה אל כפות ידיה. אנשים מקיפים אותה.
     
    מנחמים אותה.
     
    על מה?
     
    אני מזהה תנועה בזווית העין ורואה מישהו נכנס אל חדר השינה של הוריי בקצה המסדרון. בדיוק באותו רגע שוטר שעומד ליד אימא שלי מבחין בי.
     
    ״היי,״ הוא קורא. ״אסור לך להיות כאן.״
     
    אבל אני כאן.
     
    ואני מהיר.
     
    אני רץ במסדרון ונכנס לחדר של הוריי.
     
    אני נעצר בבת אחת.
     
    והכול נעצר בתוכי.
     
    אבא שלי תלוי ממאוורר התקרה באמצע החדר.
     
    חגורה מהודקת סביב צווארו.
     
    פניו קפואות בגווני כחול וסגול של כאב.
     
    ערמת ספרים מפוזרת לרגליו.
     
    הנעליים שלו מתנדנדות מעליה.
     
    הגרביים שלו מבצבצים.
     
    גרביים מדובללים ודקים.
     
    אני בוהה באבא שלי והסיוט הופך אמיתי.
     
    אני צורח.
     
    צורח, צורח וצורח.

    עוד על הספר

    הגבר האסור קרינה הייל
    פתח דבר
     
    אָלֶחוֺ
     
    לפני תשע שנים
    ולנסיה, ספרד
     
     
    ״הוא מגיע הביתה! קח את אחיך הקטן ותתחבאו,״ אימא שלי לוחשת אליי. היא מניחה את ידיה השבריריות על גבי ודוחפת אותי לכיוון ארמנדו, שיושב על הספה ומצמצם את עיניו אל התמונה המעורפלת שעל מסך הטלוויזיה.
     
    ארמנדו לא ממש שם לב אליי. אומנם הוא רק בן שבע, אבל כבר רגיל לבלגן הלילי הזה.
     
    בלילות הכי טובים, אבא לא חוזר הביתה בכלל.
     
    במשך רוב הערב אימא שלי ישבה ליד החלון ובדקה אם אבא שלי מופיע ברחוב. בדרך כלל הוא חוזר מאוחר מאוד, אחרי שאנחנו כבר במיטות — אבל עדיין ערים. אנחנו תמיד שומעים אותו נכנס, את החבטות העמומות בקיר ואת המלמולים שלו, את החפצים הנשברים גם כשלא נשאר בבית שום דבר לשבור. ואז את הצעקות. אימא שלי צועקת עליו, ואז הוא צועק עליה, ואם המצב ממש מידרדר הוא אפילו נכנס לחדר שלנו וצועק עלינו, כשדמותו על המפתן נראית מפלצתית.
     
    במקרים אחרים אנחנו לא רואים אותו כמה ימים.
     
    ומדי פעם, הוא מגיע הביתה לארוחת הערב ומדיף ריח של אלכוהול, אבל נראה די עליז. אני חושב שזה קורה בימים שבהם הוא מרוויח משהו בהימורים.
     
    בעולם מושלם הוא היה מרוויח כל יום, וככה הייתי מקבל את האבא שאני רוצה באמת.
     
    ״בוא, ארמנדו,״ אני פונה לאחי ומושיט לו את ידי. ״בוא נלך לחדר שלי.״
     
    ״לא,״ אימא אומרת במהירות. ״לא, עדיף שתעזבו את הבית. צאו מאחור.״
     
    אני בוהה בה לרגע. אין שום דרך רשמית לצאת מאחור. לפעמים אני מתגנב דרך החלון כדי לפגוש נערה או את החברים שלי, ואני תמיד מסתבך בצרות בגלל זה. יש לה הרבה אמונות טפלות, היא מגדלת קקטוס בעציץ על אדן החלון החיצוני כדי להרחיק רוחות רעות, והיא פוחדת שאפיל אותו בטעות. אם היא אומרת לנו ללכת, לצאת מאחור, אולי המצב בעייתי יותר ממה שאני חושב.
     
    ״אלחו,״ אימא שלי לוחשת בקול שקט יותר ונועצת בי מבט רציני שאי אפשר להתחמק ממנו. ״פיטרו את אבא שלך היום.״
     
    אני ממצמץ. ״מה?״
     
    ״פיטרו אותו. פליקס התקשר אליי מקודם. אבא שלך לא יהיה במצב רוח טוב, אתה מבין אותי? אז בבקשה, קח את ארמנדו לפארק ותישארו שם שעה.״
     
    אימא שלי היא האישה היחידה שמסוגלת לשלוח את הבנים שלה, בני השלוש־עשרה ושבע, החוצה בתשע בערב באחת השכונות הגרועות ביותר בוולנסיה.
     
    ״בוא,״ אני אומר שוב לארמנדו. הפעם הוא קם מהספה ונכנס איתי אל המטבח.
     
    אני מקרב כיסא אל החלון ופותח אותו. צחנה נישאת באוויר הלילה החם בשעה שאני יוצא מבעד לחלון, נזהר שלא להפיל את הקקטוס ויורד אל הסמטה שמאחורי הבית. כפות רגליי דורכות על משהו דביק ואני נרתע תוך כדי הניסיון למשוך את ארמנדו החוצה בלי שייפגע.
     
    אחרי שהוא עומד בבטחה על הקרקע לידי, אני מציץ מבעד לחלון. פחד ועצב ניבטים אליי מעיניה של אימא שלי, לפני שהיא מסתובבת ויוצאת מהמטבח.
     
    ״לאן אנחנו הולכים?״ ארמנדו שואל אותי כשאני אוחז בידו ומושך אותו אל הרחוב החשוך. האורות היחידים בוקעים מהחלונות של כמה מבתי השכנים. ״למה לא יכולנו להישאר בחדרים שלנו?״
     
    ״שמעת את אימא. פיטרו את אבא. הוא עומד לכעוס.״
     
    ״מתי הוא לא כועס?״ ארמנדו ממלמל וכעבור רגע מביט בי בעיניים פעורות. ״אפשר ללכת לים? אימא לא אמרה לנו שאסור.״
     
    חוף הים פחות מסוכן מהפארק ונמצא באותו המרחק, כך שאנחנו יורדים אליו באחד הרחובות הראשיים שיש בהם יותר אנשים. אומרים שבוולנסיה אין הרבה פשע, ובכל זאת, בשכונה הזאת אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה. כבר ראיתי תיירים שנשדדו אחרי שהתרחקו יותר מדי מחוף הים. אומנם אין לנו כסף שאפשר לשדוד, אבל עלולים להיות כאן טיפוסים מפוקפקים.
     
    אנחנו עוברים ליד מיגל, חסר־בית שמתגורר בארגז קרטון שנסגר באמצעות וילון. הלילה הווילון שלו סגור. בדרך כלל כשהווילון פתוח, הוא נותן לארמנדו ממתק. המשפחה שלי לא ממש יכולה להרשות לעצמה הוצאות כאלה ובטח שלא מיגל.
     
    הדופק שלי מאיץ כשאני חושב על זה. אימא שלי כל הזמן מדברת על כך שאין לנו כמעט כסף, על כך שקשה לנו לשלם את שכר הדירה בזמן ועל כך שאנחנו בקושי יכולים להרשות לעצמנו את הדירה הקטנטונת שלנו שאין בה מים חמים. אם באמת פיטרו את אבא שלי, אני לא יודע איך נצליח לשרוד. הוא עובד קשה בתור סוור, אבל הוא גם מהמר וחלק גדול כל כך מהכסף הולך לשם. כשיש לה זמן פנוי, אימא שלי מציירת שוורים קטנים כדי למכור אותם לתיירים, אבל זה לא מכניס הרבה. הכסף שלא מתבזבז על אוכל, מתבזבז על ציוד הכדורגל שלי.
     
    כאילו הוא מרגיש על מה אני חושב, ארמנדו מהדק את אחיזתו בידי כשאנחנו עומדים ברמזור ואומר, ״אני מפחד.״
     
    אני מסתכל סביבנו. ״הכול בסדר. אנחנו הולכים לים הרבה פעמים.״
     
    ״לא בלילה. ואני בכל זאת מפחד, ממה שיקרה בבית.״
     
    ״שום דבר לא יקרה. אנחנו נסתדר.״
     
    אבל אני לא מאמין בזה בכלל.
     
    החוף שומם בלילה, פרט לכמה אנשים שמבעירים מדורה על החול. אני לא יודע אם אלה חסרי הבית המקומיים, שלא באמת מפחידים כמו שהם נראים, או תיירים, כך שאנחנו שומרים על מרווח ביטחון מהם.
     
    ארמנדו חוצה בריצה את החול לכיוון הגלים המתנפצים, ואני נאלץ לרוץ אחריו ולצעוק עליו שיתרחק מהמים. הוא עדיין לא שוחה מספיק טוב והוא עוד יותר אימפולסיבי ממני.
     
    אני מתיישב על החול במרחק כמה מטרים ממנו ומסתכל עליו כשהוא רודף אחרי הגלים. אורות העיר הקלושים מרצדים על ראשי הגלים הכהים. אני מצטער שלא הבאתי איתי את הכדורגל שלי, אבל עזבנו בכזאת מהירות שלא הספקתי לחשוב על זה. הכדורגל הוא הדבר היחיד שמקל עליי בתקופה הזאת. אני משחק בנבחרת של בית הספר, כמובן, אבל בשאר הזמן אני משתדל להתאמן בפארק ובכל מקום שאני יכול. כשהייתי קטן יותר, אולי רק קצת יותר גדול מארמנדו, אבא שלי רצה שאהיה כדורגלן מפורסם ולכן השקיע את זמנו בשיעורים ובאימונים בשבילי. הוא אמר שיש לי כישרון טבעי.
     
    אולי הוא צדק. זה באמת בא לי בקלות. זה טבעי בשבילי יותר מנשימה. אבל אני לא זוכר שהיינו עניים באותם ימים. אני זוכר שהיה מספיק אוכל ושההורים שלי היו שמחים ושהכדורגל היה הכול בשביל כולנו.
     
    עכשיו, נראה שיש לכדורגל משמעות רק בשבילי.
     
    הוא דרך מוצא מהחיים האלה. אם רק יראה אותי האדם הנכון כשאני משחק, אולי יהיה לי סיכוי להיות שחקן מקצועי, אפילו בגילי.
     
    אילו רק החיים היו מתנהלים ככה.
     
    אחי ואני נשארים על החוף במשך שעה בערך. אין לי טלפון והפסדתי את השעון שלי בהתערבות — על אם איסבלה סנטוס תיתן לי סטירה אם אנשק אותה, והיא לא נתנה — ככה שאני לא לגמרי בטוח. אבל כשארמנדו מתחיל להשתעמם ולהתעייף מלרדוף אחרי המים הכהים, אני מציע שנחזור. הוויכוחים של ההורים שלי בטח כבר הסתיימו כמו תמיד, כשאבא שלי איבד את ההכרה מרוב שכרות או יצא לשתות עוד.
     
    ״בוא נלך,״ אני מושיט לארמנדו את ידי והוא אוחז בה. כשאנחנו צועדים בחזרה הביתה, אני מתמלא אי־שקט וחשש עם כל צעד, כאילו אנחנו פוסעים בתוך זפת.
     
    זה לא טוב.
     
    אני לא יודע למה, אבל ברור לי שמשהו לא בסדר.
     
    בגלל הגוון הסגול של שמי הלילה.
     
    בגלל קריאת הציפור העמומה בחושך.
     
    בגלל האנשים שכאילו נועצים מבטים ובגלל האימה שכמו מחכה מעבר לכל פינת רחוב, מתכוננת לזנק ולהבהיל אותנו.
     
    ״למה אנחנו ממהרים?״ ארמנדו שואל.
     
    ״אני לא יודע,״ אני עונה לו. ״אבל אנחנו חייבים.״
     
    משהו ממש לא בסדר.
     
    המחשבה הזאת משתלטת עליי ואני מתחיל להתנשם.
     
    אנחנו עוברים במהירות בין הרחובות, עד שאנחנו מתקרבים אל הרחוב שלנו ורואים אורות מבזיקים.
     
    אוי, לא.
     
    אוי, לא.
     
    ״מה קורה?״ ארמנדו שואל.
     
    ״אני לא...״ אני מנסה לדבר, אבל לא מצליח כי אני יודע, אני יודע, אני יודע.
     
    אני אוחז בידו בכוח רב כל כך עד שהוא אומר שאני מכאיב לו, אבל זה לא בשליטתי.
     
    אנחנו רצים אל הרחוב הראשי ורואים שם אנשים שמתאספים והדאגה ניכרת בפניהם.
     
    אני רואה את המשטרה ואת האמבולנס ואת מכבי האש.
     
    כולם ניצבים מחוץ לבית שלנו.
     
    אני לא רואה את אבא שלי.
     
    אני לא רואה את אימא שלי.
     
    ״היי, מה קורה פה?״ אני שואל ומנסה לפלס דרך בין כל האנשים.
     
    ״אלה אלחו וארמנדו,״ אומרת מריה השכנה שלנו ועיניה מלאות דמעות. היא מושיטה אלינו ידיים, אבל מצליחה לתפוס רק את ארמנדו.
     
    ״מה הולך פה?״ אני צועק ומנסה להידחף על פני השוטרים. ״אני גר פה. איפה אימא ואבא שלי?״
     
    ״אתה צריך להירגע,״ פונה אליי שוטר אחד. ״אנחנו צריכים לדבר איתך.״
     
    הוא מנסה למשוך אותי משם, אבל אני לא רוצה ללכת.
     
    אני חייב להיכנס הביתה.
     
    אני משתחרר מאחיזתו ומתחיל לרוץ.
     
    אני מהיר. מהיר יותר מכולם. מהיר יותר מהמבוגרים שרודפים אחריי.
     
    אני רץ ופונה בחדות בפינת הסמטה אל צידו האחורי של הבית, קופץ במהירות אל חלון המטבח ומעביר את רגליי פנימה בתנועה זריזה.
     
    אני מפיל את הקקטוס שעל אדן החלון והעציץ מתרסק על הארץ.
     
    אני בוהה בו לרגע, חושב כמה אימא שלי תכעס.
     
    אבל כשאני נכנס אל המטבח, המחשבה הזו יוצאת לי מהראש.
     
    קולות מהוסים נשמעים בבית.
     
    היבבות ההיסטריות של אימא שלי.
     
    אני מתגנב הלאה על רצפת הלינולאום. חומר כלשהו נדבק אל כפות רגליי, אולי ליקר, ורואה אותה יושבת על הספה בסלון. היא עטופה בשמיכה ובוכה אל כפות ידיה. אנשים מקיפים אותה.
     
    מנחמים אותה.
     
    על מה?
     
    אני מזהה תנועה בזווית העין ורואה מישהו נכנס אל חדר השינה של הוריי בקצה המסדרון. בדיוק באותו רגע שוטר שעומד ליד אימא שלי מבחין בי.
     
    ״היי,״ הוא קורא. ״אסור לך להיות כאן.״
     
    אבל אני כאן.
     
    ואני מהיר.
     
    אני רץ במסדרון ונכנס לחדר של הוריי.
     
    אני נעצר בבת אחת.
     
    והכול נעצר בתוכי.
     
    אבא שלי תלוי ממאוורר התקרה באמצע החדר.
     
    חגורה מהודקת סביב צווארו.
     
    פניו קפואות בגווני כחול וסגול של כאב.
     
    ערמת ספרים מפוזרת לרגליו.
     
    הנעליים שלו מתנדנדות מעליה.
     
    הגרביים שלו מבצבצים.
     
    גרביים מדובללים ודקים.
     
    אני בוהה באבא שלי והסיוט הופך אמיתי.
     
    אני צורח.
     
    צורח, צורח וצורח.