העולם שמתחת לשטיח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
העולם שמתחת לשטיח
הוספה למועדפים

העולם שמתחת לשטיח

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    לי עברון נכנסת לספרים ויוצאת מהם מאז שהיתה ילדה. היא מתרגמת, סופרת ומשוררת מוערכת, כלת פרס שרת התרבות למתרגמים.

    תקציר

    האור לא דלק. הכפתור הוורוד הוא שזהר בחושך, התרחב, קרא לה — וזה היה כמו ללקק קצפת מעוגה: היא לא יכלה להתאפק. היא הושיטה אצבע ולחצה על הכפתור. נשמע מין צחקוק, ופתאום הרגישה יעל תחושה חזקה של צניחה, כאילו היא במטוס שנוחת. רגע, רצתה להגיד, אני לא מוכנה — אבל היא כבר הייתה במקום אחר לגמרי.

    מה הייתם עושים אילו ניתנה לכם אפשרות להיכנס לעולם דמיוני שמורכב מכל הרגשות, המחשבות והחלומות שלכם? זה בדיוק מה שקורה ליעל, ילדה יצירתית, ביישנית ובעלת דמיון עשיר. היא מגלה בעת ביקור אצל דודתה האהובה את העולם שמתחת לשטיח, נסחפת אל מסע הרפתקאות מרהיב ומבינה שרב הנסתר על הגלוי.

    העולם שמתחת לשטיח הוא סיפור התבגרות שכתוב ברוח הספרים הקלאסיים. מציאות ובדיה מתערבבות בו בתנופה פיוטית ובעלילה דרמטית ונוגעת ללב. זהו גם סיפור על יחסי אב ובת, על חברות ועל קירבה; ואולי יותר מכול על הכוח של הספרות לגרום לנו להכיר טוב יותר את עצמנו.

    לי עברון נכנסת לספרים ויוצאת מהם מאז שהיתה ילדה. היא מתרגמת, סופרת ומשוררת מוערכת, כלת פרס שרת התרבות למתרגמים.

    פרק ראשון

    פרק 1
     
     
    "יעל! יואב! מאיה! בואו לשתות!" עלה קולה של אמא מתוך הבית, ועד מהרה נשמעו טפיפות רגליים יחפות. יואב פרץ פנימה ראשון, רץ אל השולחן, אחז בכוס הגבוהה ולגם את המיץ האדום בלגימות גדולות. יעל נכנסה אחריו, וברגע שעברה את מפתן הבית נעצרה לרגע. אחרי השמש הבוהקת שבחוץ היה הבית חשוך, והיא הרגישה את השמש פועמת לה עדיין בתוך העפעפיים. הרצפה חיבקה את כפות רגליה המעוטרות חול זהוב והיא התנדנדה עליהן, מהעקב ועד האצבעות, ונהנתה מתחושת הקרירות המתערבבת עם החום והחול. בינתיים מאיה הקטנה דידתה פנימה וגררה אחריה את שׂמיכי הוורודה שהייתה מלאה חול. אבל למאיה לא היה אכפת. היא החזיקה את השמיכה במקומה המועדף — על הראש שלה. האגודל שלה היה בפיה, ריסיה הארוכים הצלו על הלחיים, והעיניים החומות הגדולות כמעט לא נראו. הילדות עמדו רגע, וכמו בתמונה מתוך סרט שהוקפאה לרגע ושוחררה, רצו גם הן אל השולחן לגמוע מיץ אדום, קר ומתוק. "כמה חול!" נזפה אמא ולקחה ממאיה את שמיכי, לנער אותה במרפסת. אבל שם, בבית של דודה מארי, אפילו הנזיפות לא היו חדות. "נו, בסך הכול חול," הייתה דודה מארי אומרת במבטא הרך שלה, והרכות הזאת חלחלה אל הכול, אל אמא, אל הילדים, אל הים שתמיד אומרים שהוא כחול אבל בעצם הוא ירקרק, אל השמים התכולים האינסופיים והעננים שמשייטים בהם. יואב היה מוצא בעננים דמויות של חיות שנאבקות וטורפות זו את זו, ויעל דמיינה שהיא שוכבת עליהם בנחת ולצדה מאיה עם אגודל בפה ושמיכי על הראש.
     
    בערב, אחרי המקלחות, שכבו שלושתם במיטות וביקשו מדודה מארי שתספר להם סיפור.
     
    "אספר לכם סיפור מהימים שאני הייתי ילדה," התחילה. "אבל זה קרה בארץ אחרת."
     
    "למה בארץ אחרת?" שאל יואב, שחשב שהארץ הזאת מספיקה לכל הסיפורים.
     
    "כי פה יש הרבה שמש, ורעש, ודלתות שנטרקות, וזה מבהיל אותם," אמרה דודה מארי.
     
    "את מי?" שאלו יואב ויעל, הוא בחוסר סבלנות, והיא בעדינות. היה לה ברור שמי שנבהל משמש ומרעש ומדלתות שנטרקות, כנראה צריך גם לשאול עליו בעדינות. מאיה לא אמרה כלום, אך עיניה היו פקוחות ומקשיבות.
     
    הדודה מארי לא ענתה על השאלה של יואב ויעל, רק חייכה חיוך מסתורי והמשיכה, "בארץ האחרת, כשהייתי ילדה, גרתי בבית שכל הרצפה שלו, בכל החדרים, הייתה מכוסה בשטיח מקיר לקיר..."
     
    "מה זה שטיח מקיר לקיר?" שאלה יעל, שדמיינה מין שטיח־ערסל, שמחובר לשתי נקודות בקיר כמו לשני עצים. אבל דודה מארי הסבירה שזה שטיח רגיל שמכסה את הרצפה, אבל לא כמו פה, בחדר שלהם — שטיח אדום־כהה דק שמכסה רק ריבוע קטן של רצפה ואפשר גם לגלגל אותו ולהניח בצד כששוטפים את הרצפה. שטיח מקיר לקיר מכסה את כל הרצפה והוא עבה מאוד ורך, וכשדורכים עליו מרגישים שערות רכות ולא שומעים כלום. יעל נזכרה בתחושה הנעימה של הרצפה הקרה תחת רגליה כשנכנסה מן הים אחרי הצהריים, והצטערה בשביל הרגליים היחפות של מארי הילדה, שתמיד הרגישו רק שטיח; אבל דודה מארי אמרה שקר מאוד בארץ האחרת, ולכן חם בתוך הבתים, וכשנכנסים הביתה מבחוץ מורידים מעילים וכובעים וסוודרים וכפפות ומגפיים ונשארים רק בגופייה ויחפים או עם גרביים, וזה כיף גדול!
     
    "כשהייתי ילדה," המשיכה דודה מארי בקול שקט יותר — שלא להפריע למאיה שכבר צללה אל השינה, "אהבתי לשבת על שטיח מקיר לקיר ולעצום עיניים, ואם הייתי מתרכזת מאוד, לפעמים הייתי מצליחה..."
     
    "זה משעמם נורא!" התערב יואב. "אף ילד לא אוהב לשבת ככה ולא לעשות כלום!"
     
    "חוץ ממאיה," העירה יעל.
     
    "מי שהסתכל מבחוץ," הסבירה מארי ליואב בסבלנות, "באמת חשב שאני יושבת ולא עושה כלום, אבל האמת היא שאם התרכזתי מספיק, יכולתי להגיע אל העולם שמתחת לשטיח."
     
    "העולם שמתחת לשטיח? חשבתי שיש שם רצפה..." אמר יואב.
     
    "ששש..." נזפה יעל באחיה. היא רצתה כבר לדעת על ה"הם" שנבהלים מאור ומדלתות נטרקות, וחששה שהם יברחו או יתחבאו.
     
    "אבל מה זה אומר בכלל שאם התרכזת יכולת להגיע?" יואב התחיל להתעצבן ושלח אל אחותו מבט שאומר "היא מדברת שטויות, אי אפשר להבין כלום", ויעל פערה אליו עיניים באזהרה: "אתה יכול ללכת לישון, אבל אני רוצה לשמוע!" יואב סובב את פניו אל הקיר, ובינתיים ניגשה דודה מארי אל ארון הבגדים והורידה ממדף גבוה חולצה לבנה עם כפתורים וכיס. זאת הייתה חולצה של ילדה, אבל אף ילדה שיעל הכירה לא לבשה חולצות כאלה; היה לה מין צווארון נוקשה, שבטח מוכרחים לגהץ אותו.
     
    דודה מארי קירבה את הכיסא שלה אל מיטתה של יעל. עכשיו הסיפור היה אך ורק בשבילה. היא נתנה לה לנשום את החולצה הלבנה שהיה לה ריח אחר, רחוק, קצת קר וקצת רפואי וקצת נעים. "תתרכזי..." לחשה לה. "אם היית רוצה להגיע למקום אחר..."
     
    יעל לא ידעה בדיוק איך מתרכזים. היא עצמה עיניים ונשמה עמוק, אבל החליטה שעיניים עצומות דווקא יגבילו אותה, וחוץ מזה היא עלולה להירדם. היא פקחה עיניים, הושיטה אצבע מהססת, וכשדודה מארי הנהנה באישור, נגעה בבד החולצה שהיה מחוספס ועבה יותר מכפי שנראה. היא ליטפה את הכפתורים, אחד־אחד, ושמה לב שחוץ מהכפתורים שלאורך החולצה, יש גם כפתורים אחרים: בכל אחד מהשרוולים יש כפתור לבן קטן, ועל הכיס יש כפתור שונה, ורוד. איך לא שמה לב קודם שיש בחולצה הלבנה הזאת משהו אחר, משהו ורוד ומיוחד? יעל הביטה בכפתור מקרוב. היו בו שני חורים שנראו לה כמו עיניים, ותפר לבן קטן שחיבר אותו אל החולצה ונראה לה כמו אף. היא לא הבינה בדיוק למה ואיך, אבל למרות שלא שמעה שום קול, ולמרות שלא ראתה שום פֶּה, היה נדמה לה שהכפתור הזה מדבר אליה ואומר בקול דק של ילדה, "שלום! תלחצי עלי!" והיא הושיטה אצבע ולחצה על התפר הלבן ונדמה היה לה שהיא שומעת צחוק.
     
    "נכון, יעל," עטף קולה של הדודה מארי את אוזנה בלחישת התפעלות, "את התרכזת, וגילית את הכפתור. ככה גם אני גיליתי אותו יום אחד, וכשלחצתי עליו, הוא לקח אותי אל העולם שמתחת לשטיח. ושם פגשתי כמה חברים."
     
    "אליהם התכוונת, שיש דברים שמבהילים אותם? לחברים האלה?" לחשה יעל.
     
    "כן..."
     
    "מי הם?"
     
    "כבר מאוחר," אמרה דודה מארי. "אספר לך עליהם בפעם אחרת." והיא נשקה לראשה של יעל וקמה ממקומה.
     
    "אוף!" מחתה יעל. "אני בכלל לא עייפה!" אבל דודה מארי רק חייכה, היטיבה את השמיכה על גופה ויצאה מהחדר. נדמה היה ליעל שיש משהו צבעוני, משהו בולט, על נעל ההתעמלות של דודה מארי. היא לא הספיקה לראות מה זה, וגם הייתה עסוקה בלהתמרמר ולחשוב שהיא בשום אופן לא תצליח להירדם, ובאין ברירה השתמשה בשיטה שלה להירדמות במצבי ערנות יתרה — לשחזר בראש מה עשתה במשך כל היום. שחינו בים, נזכרה, ובנינו ארמונות בחול, ושיחקנו אחת־שתיים־שלוש דג מלוח, והכנו סלט ירקות שיש בו גם פלחי תפוח ואגס! איזה טעים זה היה! כל חוויות היום הסתחררו בראשה והיא הרגישה איך השינה מכסה אותה, חמה ורכה.

    לי עברון נכנסת לספרים ויוצאת מהם מאז שהיתה ילדה. היא מתרגמת, סופרת ומשוררת מוערכת, כלת פרס שרת התרבות למתרגמים.

    העולם שמתחת לשטיח לי עברון
    פרק 1
     
     
    "יעל! יואב! מאיה! בואו לשתות!" עלה קולה של אמא מתוך הבית, ועד מהרה נשמעו טפיפות רגליים יחפות. יואב פרץ פנימה ראשון, רץ אל השולחן, אחז בכוס הגבוהה ולגם את המיץ האדום בלגימות גדולות. יעל נכנסה אחריו, וברגע שעברה את מפתן הבית נעצרה לרגע. אחרי השמש הבוהקת שבחוץ היה הבית חשוך, והיא הרגישה את השמש פועמת לה עדיין בתוך העפעפיים. הרצפה חיבקה את כפות רגליה המעוטרות חול זהוב והיא התנדנדה עליהן, מהעקב ועד האצבעות, ונהנתה מתחושת הקרירות המתערבבת עם החום והחול. בינתיים מאיה הקטנה דידתה פנימה וגררה אחריה את שׂמיכי הוורודה שהייתה מלאה חול. אבל למאיה לא היה אכפת. היא החזיקה את השמיכה במקומה המועדף — על הראש שלה. האגודל שלה היה בפיה, ריסיה הארוכים הצלו על הלחיים, והעיניים החומות הגדולות כמעט לא נראו. הילדות עמדו רגע, וכמו בתמונה מתוך סרט שהוקפאה לרגע ושוחררה, רצו גם הן אל השולחן לגמוע מיץ אדום, קר ומתוק. "כמה חול!" נזפה אמא ולקחה ממאיה את שמיכי, לנער אותה במרפסת. אבל שם, בבית של דודה מארי, אפילו הנזיפות לא היו חדות. "נו, בסך הכול חול," הייתה דודה מארי אומרת במבטא הרך שלה, והרכות הזאת חלחלה אל הכול, אל אמא, אל הילדים, אל הים שתמיד אומרים שהוא כחול אבל בעצם הוא ירקרק, אל השמים התכולים האינסופיים והעננים שמשייטים בהם. יואב היה מוצא בעננים דמויות של חיות שנאבקות וטורפות זו את זו, ויעל דמיינה שהיא שוכבת עליהם בנחת ולצדה מאיה עם אגודל בפה ושמיכי על הראש.
     
    בערב, אחרי המקלחות, שכבו שלושתם במיטות וביקשו מדודה מארי שתספר להם סיפור.
     
    "אספר לכם סיפור מהימים שאני הייתי ילדה," התחילה. "אבל זה קרה בארץ אחרת."
     
    "למה בארץ אחרת?" שאל יואב, שחשב שהארץ הזאת מספיקה לכל הסיפורים.
     
    "כי פה יש הרבה שמש, ורעש, ודלתות שנטרקות, וזה מבהיל אותם," אמרה דודה מארי.
     
    "את מי?" שאלו יואב ויעל, הוא בחוסר סבלנות, והיא בעדינות. היה לה ברור שמי שנבהל משמש ומרעש ומדלתות שנטרקות, כנראה צריך גם לשאול עליו בעדינות. מאיה לא אמרה כלום, אך עיניה היו פקוחות ומקשיבות.
     
    הדודה מארי לא ענתה על השאלה של יואב ויעל, רק חייכה חיוך מסתורי והמשיכה, "בארץ האחרת, כשהייתי ילדה, גרתי בבית שכל הרצפה שלו, בכל החדרים, הייתה מכוסה בשטיח מקיר לקיר..."
     
    "מה זה שטיח מקיר לקיר?" שאלה יעל, שדמיינה מין שטיח־ערסל, שמחובר לשתי נקודות בקיר כמו לשני עצים. אבל דודה מארי הסבירה שזה שטיח רגיל שמכסה את הרצפה, אבל לא כמו פה, בחדר שלהם — שטיח אדום־כהה דק שמכסה רק ריבוע קטן של רצפה ואפשר גם לגלגל אותו ולהניח בצד כששוטפים את הרצפה. שטיח מקיר לקיר מכסה את כל הרצפה והוא עבה מאוד ורך, וכשדורכים עליו מרגישים שערות רכות ולא שומעים כלום. יעל נזכרה בתחושה הנעימה של הרצפה הקרה תחת רגליה כשנכנסה מן הים אחרי הצהריים, והצטערה בשביל הרגליים היחפות של מארי הילדה, שתמיד הרגישו רק שטיח; אבל דודה מארי אמרה שקר מאוד בארץ האחרת, ולכן חם בתוך הבתים, וכשנכנסים הביתה מבחוץ מורידים מעילים וכובעים וסוודרים וכפפות ומגפיים ונשארים רק בגופייה ויחפים או עם גרביים, וזה כיף גדול!
     
    "כשהייתי ילדה," המשיכה דודה מארי בקול שקט יותר — שלא להפריע למאיה שכבר צללה אל השינה, "אהבתי לשבת על שטיח מקיר לקיר ולעצום עיניים, ואם הייתי מתרכזת מאוד, לפעמים הייתי מצליחה..."
     
    "זה משעמם נורא!" התערב יואב. "אף ילד לא אוהב לשבת ככה ולא לעשות כלום!"
     
    "חוץ ממאיה," העירה יעל.
     
    "מי שהסתכל מבחוץ," הסבירה מארי ליואב בסבלנות, "באמת חשב שאני יושבת ולא עושה כלום, אבל האמת היא שאם התרכזתי מספיק, יכולתי להגיע אל העולם שמתחת לשטיח."
     
    "העולם שמתחת לשטיח? חשבתי שיש שם רצפה..." אמר יואב.
     
    "ששש..." נזפה יעל באחיה. היא רצתה כבר לדעת על ה"הם" שנבהלים מאור ומדלתות נטרקות, וחששה שהם יברחו או יתחבאו.
     
    "אבל מה זה אומר בכלל שאם התרכזת יכולת להגיע?" יואב התחיל להתעצבן ושלח אל אחותו מבט שאומר "היא מדברת שטויות, אי אפשר להבין כלום", ויעל פערה אליו עיניים באזהרה: "אתה יכול ללכת לישון, אבל אני רוצה לשמוע!" יואב סובב את פניו אל הקיר, ובינתיים ניגשה דודה מארי אל ארון הבגדים והורידה ממדף גבוה חולצה לבנה עם כפתורים וכיס. זאת הייתה חולצה של ילדה, אבל אף ילדה שיעל הכירה לא לבשה חולצות כאלה; היה לה מין צווארון נוקשה, שבטח מוכרחים לגהץ אותו.
     
    דודה מארי קירבה את הכיסא שלה אל מיטתה של יעל. עכשיו הסיפור היה אך ורק בשבילה. היא נתנה לה לנשום את החולצה הלבנה שהיה לה ריח אחר, רחוק, קצת קר וקצת רפואי וקצת נעים. "תתרכזי..." לחשה לה. "אם היית רוצה להגיע למקום אחר..."
     
    יעל לא ידעה בדיוק איך מתרכזים. היא עצמה עיניים ונשמה עמוק, אבל החליטה שעיניים עצומות דווקא יגבילו אותה, וחוץ מזה היא עלולה להירדם. היא פקחה עיניים, הושיטה אצבע מהססת, וכשדודה מארי הנהנה באישור, נגעה בבד החולצה שהיה מחוספס ועבה יותר מכפי שנראה. היא ליטפה את הכפתורים, אחד־אחד, ושמה לב שחוץ מהכפתורים שלאורך החולצה, יש גם כפתורים אחרים: בכל אחד מהשרוולים יש כפתור לבן קטן, ועל הכיס יש כפתור שונה, ורוד. איך לא שמה לב קודם שיש בחולצה הלבנה הזאת משהו אחר, משהו ורוד ומיוחד? יעל הביטה בכפתור מקרוב. היו בו שני חורים שנראו לה כמו עיניים, ותפר לבן קטן שחיבר אותו אל החולצה ונראה לה כמו אף. היא לא הבינה בדיוק למה ואיך, אבל למרות שלא שמעה שום קול, ולמרות שלא ראתה שום פֶּה, היה נדמה לה שהכפתור הזה מדבר אליה ואומר בקול דק של ילדה, "שלום! תלחצי עלי!" והיא הושיטה אצבע ולחצה על התפר הלבן ונדמה היה לה שהיא שומעת צחוק.
     
    "נכון, יעל," עטף קולה של הדודה מארי את אוזנה בלחישת התפעלות, "את התרכזת, וגילית את הכפתור. ככה גם אני גיליתי אותו יום אחד, וכשלחצתי עליו, הוא לקח אותי אל העולם שמתחת לשטיח. ושם פגשתי כמה חברים."
     
    "אליהם התכוונת, שיש דברים שמבהילים אותם? לחברים האלה?" לחשה יעל.
     
    "כן..."
     
    "מי הם?"
     
    "כבר מאוחר," אמרה דודה מארי. "אספר לך עליהם בפעם אחרת." והיא נשקה לראשה של יעל וקמה ממקומה.
     
    "אוף!" מחתה יעל. "אני בכלל לא עייפה!" אבל דודה מארי רק חייכה, היטיבה את השמיכה על גופה ויצאה מהחדר. נדמה היה ליעל שיש משהו צבעוני, משהו בולט, על נעל ההתעמלות של דודה מארי. היא לא הספיקה לראות מה זה, וגם הייתה עסוקה בלהתמרמר ולחשוב שהיא בשום אופן לא תצליח להירדם, ובאין ברירה השתמשה בשיטה שלה להירדמות במצבי ערנות יתרה — לשחזר בראש מה עשתה במשך כל היום. שחינו בים, נזכרה, ובנינו ארמונות בחול, ושיחקנו אחת־שתיים־שלוש דג מלוח, והכנו סלט ירקות שיש בו גם פלחי תפוח ואגס! איזה טעים זה היה! כל חוויות היום הסתחררו בראשה והיא הרגישה איך השינה מכסה אותה, חמה ורכה.