המין האנושי: היסטוריה של תקווה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המין האנושי: היסטוריה של תקווה
מכר
מאות
עותקים
המין האנושי: היסטוריה של תקווה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

המין האנושי: היסטוריה של תקווה

4.5 כוכבים (13 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    רוטחר ברחמן הוא אחד ההיסטוריונים הצעירים הבולטים ביותר באירופה. ספרו, Utopia for Realists ("אוטופיה לריאליסטים") היה רב-מכר של "הסאנדיי טיימס" ושל "הניו יורק טיימס" ותורגם מהולנדית לעשרים ושתיים שפות. הוא היה מועמד פעמיים לפרס העיתונות האירופי היוקרתי על עבודתו ב"דה קורספונדנט". מאמריו פורסמו ב"וושינגטון פוסט" וב"גרדיאן". הרצאתו במסגרת טד, "עוני אינו חוסר אופי אלא חוסר מזומנים", זכתה ליותר משלושה מיליון צפיות.

    תקציר

    "הספר שאנחנו צריכים עכשיו" – הטלגרף
     
    רב המכר העולמי אשר טוען כי בני אדם משגשגים במשבר, וכי טוב לבנו המולד ושיתוף הפעולה בינינו הם הגורמים המשמעותיים ביותר להצלחתנו ארוכת השנים על פני כדור הארץ.
     
    זאת אמונה המאחדת שמאל וימין, פסיכולוגים ופילוסופים, סופרים והיסטוריונים. ממקיאוולי עד הובס, מפרויד עד דוקינס, שורשי האמונה הזאת חדרו עמוק-עמוק למחשבה המערבית. בני אדם, כך תמיד מלמדים אותנו, אנוכיים מטבעם ונשלטים בידי האינטרס העצמי.
     
    אך מה אם זה לא נכון? המין האנושי מעלה טיעון חדש: ההנחה שיצר לב האדם טוב מנעוריו היא מציאותית, ואף מהפכנית. לאינסטינקט לשתף פעולה במקום להתחרות, לבטוח במקום לחשוד, יש בסיס אבולוציוני עוד מראשית הופעתו של ההומו ספיינס. זאת ועוד, בכך שאנחנו מניחים את הרע ביותר ביחס לאחר, אנחנו גם מקבלים את הרע ביותר בפוליטיקה ובכלכלה ובכל תחומי החיים. 
     
    מחבר רבי-המכר רוטחר ברחמן לוקח כמה מהמחקרים והאירועים המפורסמים ביותר ובוחן אותם בהקשרים חדשים, ובכך מספק נקודת הסתכלות רעננה על 200 אלף השנים האחרונות בתולדות האנושות. מסיפור בעל זבוב אמיתי ועד לבליץ, מחוות שועלים בסיביר ועד לרצח ידוע לשמצה בניו יורק, מהניסוי בהלם חשמלי של סטנלי מילגרם באוניברסיטת ייל ועד לניסוי הכלא של סטנפורד, ברגמן מראה כיצד אמונה בטוב הלב ובאלטרואיזם של בני אדם יכולה ליצור צורת חשיבה ודרך פעולה חדשות שישמשו בסיס לשינוי חברתי אמיתי.
     
    "קיצור תולדות האנושות של השנה" – הגרדיאן
     
    "'המין האנושי' גרם לי להסתכל על האנושות מזווית חדשה." – יובל נח הררי, מחבר "קיצור תולדות האנושות"
     
     
    רוטחר ברחמן הוא אחד ההיסטוריונים הצעירים הבולטים ביותר באירופה. ספרו, Utopia for Realists ("אוטופיה לריאליסטים") היה רב-מכר של "הסאנדיי טיימס" ושל "הניו יורק טיימס" ותורגם מהולנדית לעשרים ושתיים שפות. הוא היה מועמד פעמיים לפרס העיתונות האירופי היוקרתי על עבודתו ב"דה קורספונדנט". מאמריו פורסמו ב"וושינגטון פוסט" וב"גרדיאן". הרצאתו במסגרת טד, "עוני אינו חוסר אופי אלא חוסר מזומנים", זכתה ליותר משלושה מיליון צפיות.

    פרק ראשון

    פתח דבר
     
     
     
    בערב מלחמת העולם השנייה, נאלץ פיקוד הצבא הבריטי להתמודד עם איום קיומי. לונדון היתה נתונה בסכנה חמורה. העיר, לפי אחד בשם וינסטון צ'רצ'יל, היוותה את "המטרה הגדולה ביותר בעולם, מעין פרה שמנה עצומה שנקשרה על מנת למשוך את חיות הטרף."1
     
    מובן שחיות הטרף היו אדולף היטלר ומכונת המלחמה שלו. אם אוכלוסיית בריטניה תישבר תחת אימת מטוסי ההפצצה שלו, הדבר יביא לקִצה של האומה. "תנועת המכוניות תיפסק, חסרי הבית יזעקו לעזרה, בעיר תשרור אנדרלמוסיה," חשש גנרל בריטי.2 מיליוני אזרחים יתמוטטו תחת הלחץ, והצבא אפילו לא יתפנה להילחם מפני שיהיה עסוק מדי בהמונים היסטרים. צ'רצ'יל העריך שלפחות שלושה או ארבעה מיליון תושבי לונדון יימלטו מהעיר.
     
    מי שמעוניין לקרוא על הדברים האיומים נזקק לספר אחד בלבד: "פסיכולוגיית ההמונים" (Psychologie des foules) מאת אחד החוקרים המשפיעים בזמנו, גוסטב לֶה בּוֹן הצרפתי. היטלר קרא את הספר מהעמוד הראשון ועד האחרון. כך עשו גם מוסוליני, סטלין, צ'רצ'יל ורוזוולט.
     
    ספרו של לה בון מתאר, שלב אחרי שלב, את האופן שבו אנשים מגיבים בשעת משבר. כמעט מיד, הוא כותב, "האדם יורד כמה שלבים בסולם הציוויליזציה."3 בהלה ואלימות מתפרצים, ואנו, בני האדם, חושפים את טבענו האמיתי.
     
     
     
    ב-91 באוקטובר 1939 תידרך היטלר את הגנרלים שלו בתוכנית ההתקפה הגרמנית. "הפעלה חסרת רחמים של הלופטוואפה כנגד לב רצון ההתנגדות הבריטי," הוא אמר, "תיתכן ואף תקרה ברגע הנתון."4
     
    בבריטניה הרגישו כולם את תקתוק השעון. נשקלה תוכנית של מוצא אחרון לבנות רשת של מקלטים תת־קרקעיים בלונדון, אבל בסופו של דבר היא נפסלה בגלל חששות שהאוכלוסייה, המשותקת מפחד, לעולם לא תצא מהם. ברגע האחרון הוקמו בפאתי העיר כמה בתי חולים פסיכיאטריים מאולתרים כדי לטפל בגל הקורבנות הראשון.
     
    ואז זה התחיל.
     
    ב-7 בספטמבר 1940 חצו 348 מטוסי הפצצה גרמניים את התעלה. מזג האוויר הנאה משך רבים מתושבי לונדון החוצה, כך שכאשר ב-4:43 אחר הצהריים נשמעו האזעקות, כל העיניים היו נשואות אל השמים.
     
    היום הזה בספטמבר נרשם בהיסטוריה כ"שבת השחורה", וההמשך נקרא "הבליץ". במרוצת תשעת החדשים הבאים הוטלו למעלה מ-80,000 פצצות על לונדון בלבד. שכונות שלמות נמחקו מעל פני האדמה. מיליון מבנים בבירה נפגעו או נהרסו, ולמעלה מ-40,000 אנשים בממלכה המאוחדת איבדו את חייהם.
     
    כיצד הגיבו הבריטים? מה קרה כשהמדינה הופצצה במשך חודשים רצופים? האם אנשים נעשו היסטרים? האם הם התנהגו כמו פראים?
     
     
     
    אתחיל מעדות הראייה של פסיכיאטר קנדי.
     
    באוקטובר 1940 נסע דוקטור ג'ון מֶקֶרדי דרך דרום־מזרח לונדון בדרכו לבקר שכונה ענייה שנפגעה קשה במיוחד. כל מה שנותר היה מעשה טלאים של בורות ומבנים קורסים. אם היה מקום אחד שצפוי להיות במצב של אנדרלמוסיה, זה היה המקום הזה.
     
    אז מה מצא הדוקטור, דקות אחדות אחרי אזעקה לפני הפצצה אווירית? "ילדים קטנים המשיכו לשחק על המדרכות, קונים לא פסקו מלשאת ולתת, שוטר כיוון את התנועה בשעמום מלכותי ורוכבי אופניים קראו תיגר על המוות ועל חוקי התנועה. אף אחד, ככל שיכולתי לראות, לא טרח להסתכל לשמים."5
     
    למעשה, אם יש דבר אחד המשותף לכל הדיווחים על הבליץ, זה התיאור שלהם את השלווה המוזרה שאפפה את לונדון באותם חודשים. עיתונאי אמריקאי שראיין בני זוג בריטים במטבח שלהם סיפר איך הם לגמו תה גם כששמשות החלונות רעדו במסגרותיהם. הם לא פחדו? ביקש העיתונאי לדעת. "אה, לא," היתה התשובה. "ואם כן, איזו תועלת היתה צומחת לנו מכך?"6
     
    ברור שהיטלר שכח להביא בחשבון דבר אחד: האופי הבריטי הקלאסי. קור הרוח. ההומור היבש, כפי שבא לידי ביטוי בשלטים שחנוונים מיקמו בחזית חנויותיהם ההרוסות שבהם הכריזו: פתוחים יותר מהרגיל. או בעל הפאב שפרסם בלב ההריסות: החלונות שלנו אינם, אבל המשקאות01 שלנו מעולים. היכנסו ונסו.7
     
    01 Spirits — כפל משמעות באנגלית, גם משקאות אלכוהוליים וגם עוז רוח. (הערת המתרגם)
     
    הבריטים התמודדו עם ההפצצות האוויריות של הגרמנים כפי שהיו מתמודדים עם רכבת מאחרת. מעצבן, ללא ספק, אבל בסך הכול נסבל. מתברר ששירותי הרכבות לא פסקו בתקופת הבליץ, והטקטיקות של היטלר פגעו אך בקושי בכלכלה המקומית. מכונת המלחמה הבריטית נפגעה יותר ביום השני של פסחא, אפריל 1941, שהיה יום שבתון כללי.8
     
    כמה שבועות אחרי שהגרמנים פתחו במערכה האווירית, דמו העדכונים לדיווחי מזג האוויר: "בליצי מאוד הערב."9 לדברי אחד המשקיפים האמריקאים, "הבריטים נוטים להשתעמם מהר יותר מכל דבר אחר, ואנשים כבר אינם טורחים לתפוס מחסה."10
     
    ומה באשר לחורבן הנפשי? מה עם מיליוני קורבנות הטראומה שהמומחים הזהירו שיהיו? באופן מוזר, לא היו כאלה. כמובן, היו עצב וזעם; היה אבל נורא על היקירים שאיבדו את חייהם. אבל המחלקות הפסיכיאטריות נותרו ריקות. יותר מכך, הבריאות הנפשית של הציבור השתפרה. האלכוהוליזם פחת. היו פחות מקרי התאבדות מאשר בימי שלום. אחרי סיום המלחמה בריטים רבים התגעגעו לימי הבליץ, כשכולם עזרו זה לזה ולאיש לא היה אכפת מה הדעות הפוליטיות שלך, או אם אתה עשיר או עני.11
     
    "במובנים רבים, הבליץ חישל את החברה הבריטית," היסטוריון בריטי יכתוב בהמשך. "ההשפעה על היטלר היתה התפכחות."12
     
     
     
    כשמעמידים במבחן את התיאוריות של פסיכולוג ההמונים הנודע גוסטב לה בון, מתברר שהן מחטיאות את המטרה. משבר לא מוציא מהאנשים את הגרוע, אלא את המיטב. אם בכלל, הבריטים טיפסו כמה שלבים בסולם הציוויליזציה. "האומץ, ההומור, טוב הלב של האנשים הרגילים," כתבה עיתונאית אמריקאית ביומנה, "לא חדלים מלהפתיע, כשהם נמצאים בתנאים המזכירים מאוד חלום בלהות."13
     
    ההשפעות הבלתי־צפויות של ההפצצות הגרמניות הציתו דיון אסטרטגי בבריטניה. בזמן שחיל האוויר המלכותי התכונן לשגר את צי מטוסי ההפצצה שלו כנגד האויב, נשאלה השאלה כיצד ניתן לעשות זאת בדרך היעילה ביותר.
     
    באופן מוזר, בהתחשב בראיות, המומחים הצבאיים במדינה עדיין אימצו את הרעיון שניתן לשבור את רוחו של העם באמצעות פצצות. נכון, זה לא עבד על הבריטים, אבל לפי ההיגיון הזה, הם מקרה מיוחד. אף עם אחר על כדור הארץ לא יכול להשתוות להם בקור הרוח ובאומץ. בוודאי לא הגרמנים, הלוקים ב"חוסר מוסריות" ועל כן "לא יעמדו בפני רבע מכמות ההפצצות שהבריטים ספגו."14
     
    בין אלה שאימצו את הגישה הזו היה חברו הקרוב של צ'רצ'יל פרדריק לינדמן, המוכר גם כלורד צֶ'רוֶול. בתצלום נדיר שלו רואים גבר גבוה עם מקל הליכה, חובש מגבעת באולר וארשת פניו קפואה.15 בוויכוח הנוקב בנושא האסטרטגיה האווירית, המשיך לינדמן להתעקש: הפצצות עובדות. בדומה לגוסטב לה בון, הוא הסתייג מההמונים, וביטל אותם כפחדנים הנוטים לבהלה.
     
    כדי להוכיח את צדקתו, שיגר לינדמן צוות פסיכיאטרים לברמינגהם ולהאל, שתי ערים שניזוקו במיוחד מההפצצות הגרמניות. הם ראיינו מאות גברים, נשים וילדים שאיבדו את בתיהם בזמן הבליץ, וירדו לפרטי פרטים — "עד למספר הבירות שנשתו וכדורי האסיפירין שנקנו בבתי המרקחת."16
     
    כעבור כמה חודשים מסר הצוות את הדוח ללינדמן. המסקנה, שהודפסה באותיות גדולות על עמוד השער, היתה:
     
    אין כל ראיות לכך שהמורל נשבר17
     
    ומה עשה פרדריק לינדמן עם הממצא החד־משמעי הזה? הוא התעלם ממנו. לינדמן כבר החליט שהפצצות אסטרטגיות הן הימור בטוח, ושעובדות לא יגרמו לו לשנות את דעתו.
     
    וכך קרה שהמִזכר ששלח לצ'רצ'יל אמר דבר אחר לחלוטין:
     
    "תחקיר מלמד שהריסת בית מסוכנת מאוד למורל. נדמה שזה מפריע יותר לאנשים מאשר אובדן חברים ואפילו משפחה. סימני המתח בהאל ניכרו לעין, למרות שרק עשירית מהבתים נהרסו. על סמך המספרים האלה אנחנו יכולים לפגוע ככל יכולתנו בכל אחת מ-58 הערים הגרמניות המרכזיות. כמעט שאין ספק שדבר ישבור את רוחו של העם הגרמני."18
     
    כך הגיע לסיומו הדיון על יעילות ההפצצות. כל הסיפור הדיף "ניחוח ברור של ציד מכשפות,"19 כפי שאחד ההיסטוריונים ניסח זאת בהמשך. מדענים בעלי מצפון שהתנגדו לטקטיקה של הפצצת אזרחים גרמנים הוכרזו כפחדנים, אפילו בוגדים.
     
    בינתיים הרגישו תאבי הפצצות שהאויב צריך לחטוף מכה גדולה יותר. צ'רצ'יל נתן את האות, ושמי גרמניה הפכו לתופת. לבסוף, כשההפצצות הסתיימו, מספר הקורבנות היה גדול פי עשרה מאשר בתום הבליץ. בלילה אחד בדרזדן נהרגו יותר גברים, נשים וילדים מאשר בכל תקופת המלחמה בלונדון. למעלה ממחצית ערי גרמניה הוחרבו. המדינה הפכה לערימת הריסות עשנות.
     
    באותו הזמן רק חלק קטן מכוחות האוויר של בעלות הברית היה עסוק בהפצצת יעדים אסטרטגיים כמו בתי חרושת וגשרים. ממש עד לחודשים האחרונים סבר צ'רצ'יל שהדרך הבטוחה ביותר לנצח במלחמה היא על ידי הטלת פצצות על אזרחים על מנת לשבור את המורל הלאומי. בינואר 1944 גיבה מזכר של חיל האוויר המלכותי בסיפוק את הגישה הזו: "ככל שנרבה להפציץ, כך התוצאה תהיה מספקת יותר."
     
    ראש הממשלה הדגיש את המילים בעט האדום המפורסם שלו.20
     
     
     
    האם ההפצצות השיגו את מטרתן?
     
    אני אתחיל עם עדות ראייה של פסיכיאטר מכובד. בין מאי ליולי 1945 ראיין דוקטור פרידריך פּאנסֶה קרוב למאה גרמנים שבתיהם נהרסו. "אחרי זה," אמר אחד, "הייתי מלא מרץ והדלקתי סיגר." האווירה הכללית אחרי הפצצה, אמר אחר, היתה התעלות, "כמו אחרי ניצחון במלחמה."21
     
    לא היה סימן להיסטריה המונית. נהפוך הוא, במקומות שהופצצו זה עתה, התושבים חשו הקלה. "השכנים עזרו כל כך," כתב פאנסה. "בהתחשב בחומרה ובמשך הלחץ הנפשי, הגישה הכללית היתה קרת רוח ומאופקת להפליא."22
     
    דיווחים של ה־02,Sicherheitdienst שפיקח מקרוב על אוכלוסיית גרמניה, מציירים תמונה דומה. לאחר ההפצצות אנשים סייעו זה לזה. הם חילצו קורבנות מבין ההריסות, הם כיבו דליקות. חברים בנוער ההיטלראי מיהרו לטפל בחסרי הבית ובפצועים. חנווני תלה בבדיחות הדעת שלט בחזית החנות שלו: כאן ניתן להשיג חמאת חורבן!23
     
    02 סוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית (אס־דה). (הערת המתרגם)
     
    (נכון, ההומור הבריטי עדיף.)
     
    זמן קצר אחרי כניעת גרמניה, במאי 1945, ביקר צוות כלכלנים של בעלות הברית במדינה המובסת, משרד ההגנה האמריקאי הטיל עליהם לחקור את השפעות ההפצצות. יותר מכול, ביקשו האמריקאים לדעת אם הטקטיקה הזו היא דרך טובה לנצח במלחמות.
     
    ממצאי המדענים היו חד־משמעיים: הפצצות האזרחים היו כישלון מוחלט. למעשה, נראה שהן חיזקו את כלכלת גרמניה בזמן המלחמה, ועל ידי כך גרמו להארכתה. הם מצאו שבין 1940 ל-1944 יצור הטנקים בגרמניה גדל פי תשעה, ושל מטוסי קרב — פי ארבעה־עשר.
     
    צוות כלכלנים בריטים הגיע לאותה המסקנה.24 בעשרים ואחת הערים והעיירות ההרוסות שאותן הם חקרו, הייצור גדל בקצב מהיר יותר מאשר בקבוצת הבקרה של ארבע־עשרה ערים שלא הופצצו. "אנחנו מתחילים לראות," התוודה אחד הכלכלנים האמריקאים, "שנתקלנו באחת התפיסות השגויות הגדולות של המלחמה, אם לא הגדולה מכולן."25
     
     
     
    מה שמרתק אותי בכל הסיפור העגום הזה הוא שהשחקנים הראשיים נפלו כולם לתוך אותה המלכודת.
     
    היטלר וצ'רצ'יל, רוזוולט ולינדמן — כולם הצטרפו לטענתו של הפסיכולוג גוסטב לה בון שלפיה הציוויליזיה שלנו דקה ושברירית. הם היו משוכנעים שהפצצות אוויריות ינפצו את המעטה הזה לרסיסים. אבל ככל שההפצצות שלהם גברו, כך המעטה התעבה. נדמה שלא היה מדובר בקרום דק, כי אם ביבלת.
     
    למרבה הצער, מומחים צבאיים הגיבו באיחור. כעבור עשרים וחמש שנה, כוחות ארצות הברית יטילו על וייטנאם עוצמת אש גדולה פי שלושה מכל מה שהטילו בכל מלחמת העולם השנייה.26 בפעם הזו הכישלון היה מהדהד אף יותר. גם כשהראיות מונחות לנגד עינינו, אנחנו מצליחים איכשהו להתכחש להן. עד היום ישנם רבים המשוכנעים שניתן לייחס את כוח העמידה של העם הבריטי בזמן הבליץ לתכונה בריטית ייחודית.
     
    אבל היא לא ייחודית לבריטים היא אוניברסלית.

    רוטחר ברחמן הוא אחד ההיסטוריונים הצעירים הבולטים ביותר באירופה. ספרו, Utopia for Realists ("אוטופיה לריאליסטים") היה רב-מכר של "הסאנדיי טיימס" ושל "הניו יורק טיימס" ותורגם מהולנדית לעשרים ושתיים שפות. הוא היה מועמד פעמיים לפרס העיתונות האירופי היוקרתי על עבודתו ב"דה קורספונדנט". מאמריו פורסמו ב"וושינגטון פוסט" וב"גרדיאן". הרצאתו במסגרת טד, "עוני אינו חוסר אופי אלא חוסר מזומנים", זכתה ליותר משלושה מיליון צפיות.

    סקירות וביקורות

    המין האנושי 'המין האנושי' של רוטחר ברחמן הוא מחקר כיפי וסוחף על טבע האדם, בה בשעה שהוא רדוד ויומרני אחד הדימויים המושרשים ביותר בתרבות הפופולרית הוא המטמורפוזה שעוברת ב'בעל זבוב' קבוצת הילדים שנקלעת לאי בודד: ברגע שהיא נפרעת מהחוקים ומהנורמות של התרבות, ניתן דרור לדחפים "הטבעיים", ומשם קצרה הדרך לרצח ולפורענות. מבחינת רוטחר ברחמן, אינטלקטואל ציבורי הולנדי עולה ומחבר רב־המכר 'המין האנושי', לא רק שהעלילה הזאת טוענת טענה שגויה על טבע האדם, היא גם מנציחה אותה בעיקשות בלתי נסלחת. דורות של נערים בכל העולם גדלים על הרומן של ויליאם גולדינג ועל הסרט שהתבסס עליו.

    הקייס שמנסח ברחמן נגד 'בעל זבוב' מתבסס על מקרה אמיתי נשכח למדי, משנת ‭ ,1966‬שקוויו הכלליים דומים. חבורה של שישה נערים נסחפה אז בעת שיט באוקיינוס השקט ומצאה עצמה לבד על אי סלעי בשם אטה במשך לא פחות מ-‭15‬ חודשים; אלא שבניגוד לילדים הבריטים בספרו של גולדינג, הם קיימו שם מעין חברת מופת בזעיר אנפין. לא זו בלבד שלא נתנו למחלוקות לגמור אותם, הם גם הגיעו להישגים מרשימים כמו בניית כלי נגינה מאולתרים והתגברות על פציעה לא קלה של אחד מהם.

    המקרה הזה משרת היטב את הטיעון העיקרי של ברחמן ב'המין האנושי': טבע האדם טוב מנעוריו. "הרעיון הרדיקלי בלב ספר זה הוא שרוב בני האדם הגונים", הוא כותב. וביתר הרחבה: אנחנו חיה ממין "האדם־הגור" (‭Homo-puppy‬) שנקודות החוזק והחולשה שלה גם יחד נובעות מהעובדה שהיא מזדהה עם הזולת ונוטה לחקות אותו, ושבתהליך האבולוציה שרדו ממנה הפרטים שהצטיינו בהפעלת קסמיהם. אם תרצו, את עקרון הברירה הטבעית של ברחמן, שאותו הוא מבסס בין היתר על תצפית בשועלים כסופים שנערכה בערבות סיביר, אפשר לכנות "שרידותם של החמודים".

    אלא שבפועל, התרבות שלנו והמוסדות שהקמנו נוהגים על בסיס תמונת אדם הפוכה, מסולפת, שיש לקעקע. לשם כך ברחמן מתחקה אחר המקורות התרבותיים והמחקריים שסייעו לבסס אותה לאורך השנים. לצד 'בעל הזבוב' הוא מפריך גם את הניסויים המפורסמים של מילגרם ושל זימבארדו (בראשון‭ ?‬ הנסיינים סברו שהם מחשמלים את האדם שמולם אבל סירבו להפסיק לעשות זאת, בשני‭ ?‬סטודנטים שגילמו סוהרים במשחק תפקידים התעללו קשות בחבריהם "האסירים"), או את התפיסה הפופולרית בנוגע למקרה הרצח המפורסם של קתרין (קיטי) ג'נוביז (שאף זכה לאזכורים בסדרות כמו 'סיינפלד' ו'בנות'), לכאורה לעיני ‭ 38‬שכנים שלא עשו דבר.

    בכל אחד מהמקרים האלה, ובעוד רבים אחרים, ברחמן פוסע אל מאחורי הקלעים של הניסוי או המחקר, ומאתר בו טעויות והטיות, אם לא הטעיות ממש. אין להבין מכך שהספר הוא התנצחות פנים־אקדמית על תקפותם של מחקרים. ההפך הגמור. ברחמן הוא לא חוקר במוסד אקדמי, ואפילו לא ד"ר, אלא פופוליזטור גאה של ידע הנאסף משלל דיסציפלינות, בהן פסיכולוגיה חברתית, ביולוגיה אבולוציונית וכמובן היסטוריה (השדה שממנו הוא בא). מקור ההשראה שלו הוא העיתונאי מלקולם גלדוול. כמוהו, הוא מצטיין בליקוט של אנקדוטות עילאיות ומחקרים מפתים; יוצא, כמו עיתונאי טוב, לדבר עם האנשים שמאחוריהם; ומתקין מכל זה טקסט סופר-נגיש, כיפי וזורם.

    למען האמת, זורם מדי. ברחמן מביא עושר של רפרנסים מהתרבות האירופית, בין השאר מהנעשה בבתי הכלא הליברליים להדהים בנורווגיה או מהשיטה הדנית המכילה להתמודדות עם תומכי דאעש - וזו כשלעצמה חדשה מרעננת בנוף הנון־פיקשן המתורגם, האמריקנוצנטרי להחריד. ועם זאת, משהו במנטליות האמריקאית של גלדוול (הגם שהוא קנדי ממוצא בריטי) ושל דומיו דבק בברחמן במובן הרע, הקפיטליסטי, המתקתק מדי. למשל: הבכורה שהוא מעניק למחקרים בפסיכולוגיה חברתית והצגתם כחודרי שריון המציאות, כמי שמבססים אמיתות בוהקות, על אף שמוכח שוב ושוב שהם סובלים מבעיות מתודולוגיות קשות (כולל בספר הזה ממש!) או העיסוק החסר במושגים, במקורותיהם או בכל צורה משמעותית של אינטרוספקציה – אבן הפינה של המחשבה האירופית, שחייבת לבוא לידי ביטוי בדיון מופשט כמו זה (יוצא מהכלל הוא פרק קצר שעורך זיהוי פשטני של שני קוטבי התפיסה של טבע האדם, חיובי ושלילי, עם הפילוסופים הקנוניים רוסו והובס, בהתאמה - ומוטב אילו לא היה נכתב).

    אבל מעל לכל, האמריקקיות של הספר מתבטאת בכתיבה העסיסית, הג'וסית, יתר על המידה: גם ברמת הניסוחים - מין אווריריות המועדת לשנינויות זולות - אבל גם ברמת המבנה. ב'גרדיאן' החמיאו לברחמן שמבעד לכל הדוגמאות והדיגרסיות, "הוא לא מאבד קשר עין עם הטיעון המרכזי". אני דווקא הייתי רואה בזה סימפטום לרצון הבעייתי שלו להעמיד מעין הוכחה מתמטית, ליניארית, שבה כל סעיף נובע מזה שלפניו – עד למסקנה המוחצת.

    זה לא רק יומרני להחריד, זה פשוט לא משרת את הדיון. השאלות שברחמן מציג מופשטות וחמקמקות; במקום לנסות לחרוץ דין לגביהן, מוטב לדון בהן בצורה פולמוסית. כך לדוגמה, לברחמן אין בעיה לקבוע שכל צרותיו של האדם באו לו מהמהפכה החקלאית, ושכצייד־לקט חייו היו טובים ומיטיבים. אבל לשלול את פירות הציוויליזציה פירושו לשלול הרבה ממה שהופך אותנו לאנושיים. יש הרי צדדים לכאן ולכאן, והתעלמות מכך היא סימפטום של מחשבה מצמצמת, אפילו רדודה. ביסוס מסקנה שנובעת ממנה היא כבר בגדר חוסר יושר אינטלקטואלי.

    ברחמן אולי סבור שהוא מביס את הטיעון, אבל מה שהוא מביס זה את הייצוגים שלו בתרבות הפופולרית. זה לא אותו דבר. בראיון שנערך איתו במוסף זה, ברחמן הצדיק את גישתו הפסקנית בכך שגם אם הוא טועה, זה רק לטובה, משום שהטענה על טבעו החיובי של האדם תהיה נבואה שמגשימה את עצמה. ובכן, לספק העצמי הזה אין שום ביטוי ב־‭509‬ עמודי הספר.

    עוד 3 ספרים על ההיסטוריה של האנושות

    הגן האנוכיי > ריצ‘רד דוקינס
    קיצור תולדות האנושות > יובל נח הררי
    רובים, חיידקים ופלדה > ג‘ארד דיימונד
    איתי זיו 7 לילות 30/10/2020 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות

    סקירות וביקורות

    המין האנושי 'המין האנושי' של רוטחר ברחמן הוא מחקר כיפי וסוחף על טבע האדם, בה בשעה שהוא רדוד ויומרני אחד הדימויים המושרשים ביותר בתרבות הפופולרית הוא המטמורפוזה שעוברת ב'בעל זבוב' קבוצת הילדים שנקלעת לאי בודד: ברגע שהיא נפרעת מהחוקים ומהנורמות של התרבות, ניתן דרור לדחפים "הטבעיים", ומשם קצרה הדרך לרצח ולפורענות. מבחינת רוטחר ברחמן, אינטלקטואל ציבורי הולנדי עולה ומחבר רב־המכר 'המין האנושי', לא רק שהעלילה הזאת טוענת טענה שגויה על טבע האדם, היא גם מנציחה אותה בעיקשות בלתי נסלחת. דורות של נערים בכל העולם גדלים על הרומן של ויליאם גולדינג ועל הסרט שהתבסס עליו.

    הקייס שמנסח ברחמן נגד 'בעל זבוב' מתבסס על מקרה אמיתי נשכח למדי, משנת ‭ ,1966‬שקוויו הכלליים דומים. חבורה של שישה נערים נסחפה אז בעת שיט באוקיינוס השקט ומצאה עצמה לבד על אי סלעי בשם אטה במשך לא פחות מ-‭15‬ חודשים; אלא שבניגוד לילדים הבריטים בספרו של גולדינג, הם קיימו שם מעין חברת מופת בזעיר אנפין. לא זו בלבד שלא נתנו למחלוקות לגמור אותם, הם גם הגיעו להישגים מרשימים כמו בניית כלי נגינה מאולתרים והתגברות על פציעה לא קלה של אחד מהם.

    המקרה הזה משרת היטב את הטיעון העיקרי של ברחמן ב'המין האנושי': טבע האדם טוב מנעוריו. "הרעיון הרדיקלי בלב ספר זה הוא שרוב בני האדם הגונים", הוא כותב. וביתר הרחבה: אנחנו חיה ממין "האדם־הגור" (‭Homo-puppy‬) שנקודות החוזק והחולשה שלה גם יחד נובעות מהעובדה שהיא מזדהה עם הזולת ונוטה לחקות אותו, ושבתהליך האבולוציה שרדו ממנה הפרטים שהצטיינו בהפעלת קסמיהם. אם תרצו, את עקרון הברירה הטבעית של ברחמן, שאותו הוא מבסס בין היתר על תצפית בשועלים כסופים שנערכה בערבות סיביר, אפשר לכנות "שרידותם של החמודים".

    אלא שבפועל, התרבות שלנו והמוסדות שהקמנו נוהגים על בסיס תמונת אדם הפוכה, מסולפת, שיש לקעקע. לשם כך ברחמן מתחקה אחר המקורות התרבותיים והמחקריים שסייעו לבסס אותה לאורך השנים. לצד 'בעל הזבוב' הוא מפריך גם את הניסויים המפורסמים של מילגרם ושל זימבארדו (בראשון‭ ?‬ הנסיינים סברו שהם מחשמלים את האדם שמולם אבל סירבו להפסיק לעשות זאת, בשני‭ ?‬סטודנטים שגילמו סוהרים במשחק תפקידים התעללו קשות בחבריהם "האסירים"), או את התפיסה הפופולרית בנוגע למקרה הרצח המפורסם של קתרין (קיטי) ג'נוביז (שאף זכה לאזכורים בסדרות כמו 'סיינפלד' ו'בנות'), לכאורה לעיני ‭ 38‬שכנים שלא עשו דבר.

    בכל אחד מהמקרים האלה, ובעוד רבים אחרים, ברחמן פוסע אל מאחורי הקלעים של הניסוי או המחקר, ומאתר בו טעויות והטיות, אם לא הטעיות ממש. אין להבין מכך שהספר הוא התנצחות פנים־אקדמית על תקפותם של מחקרים. ההפך הגמור. ברחמן הוא לא חוקר במוסד אקדמי, ואפילו לא ד"ר, אלא פופוליזטור גאה של ידע הנאסף משלל דיסציפלינות, בהן פסיכולוגיה חברתית, ביולוגיה אבולוציונית וכמובן היסטוריה (השדה שממנו הוא בא). מקור ההשראה שלו הוא העיתונאי מלקולם גלדוול. כמוהו, הוא מצטיין בליקוט של אנקדוטות עילאיות ומחקרים מפתים; יוצא, כמו עיתונאי טוב, לדבר עם האנשים שמאחוריהם; ומתקין מכל זה טקסט סופר-נגיש, כיפי וזורם.

    למען האמת, זורם מדי. ברחמן מביא עושר של רפרנסים מהתרבות האירופית, בין השאר מהנעשה בבתי הכלא הליברליים להדהים בנורווגיה או מהשיטה הדנית המכילה להתמודדות עם תומכי דאעש - וזו כשלעצמה חדשה מרעננת בנוף הנון־פיקשן המתורגם, האמריקנוצנטרי להחריד. ועם זאת, משהו במנטליות האמריקאית של גלדוול (הגם שהוא קנדי ממוצא בריטי) ושל דומיו דבק בברחמן במובן הרע, הקפיטליסטי, המתקתק מדי. למשל: הבכורה שהוא מעניק למחקרים בפסיכולוגיה חברתית והצגתם כחודרי שריון המציאות, כמי שמבססים אמיתות בוהקות, על אף שמוכח שוב ושוב שהם סובלים מבעיות מתודולוגיות קשות (כולל בספר הזה ממש!) או העיסוק החסר במושגים, במקורותיהם או בכל צורה משמעותית של אינטרוספקציה – אבן הפינה של המחשבה האירופית, שחייבת לבוא לידי ביטוי בדיון מופשט כמו זה (יוצא מהכלל הוא פרק קצר שעורך זיהוי פשטני של שני קוטבי התפיסה של טבע האדם, חיובי ושלילי, עם הפילוסופים הקנוניים רוסו והובס, בהתאמה - ומוטב אילו לא היה נכתב).

    אבל מעל לכל, האמריקקיות של הספר מתבטאת בכתיבה העסיסית, הג'וסית, יתר על המידה: גם ברמת הניסוחים - מין אווריריות המועדת לשנינויות זולות - אבל גם ברמת המבנה. ב'גרדיאן' החמיאו לברחמן שמבעד לכל הדוגמאות והדיגרסיות, "הוא לא מאבד קשר עין עם הטיעון המרכזי". אני דווקא הייתי רואה בזה סימפטום לרצון הבעייתי שלו להעמיד מעין הוכחה מתמטית, ליניארית, שבה כל סעיף נובע מזה שלפניו – עד למסקנה המוחצת.

    זה לא רק יומרני להחריד, זה פשוט לא משרת את הדיון. השאלות שברחמן מציג מופשטות וחמקמקות; במקום לנסות לחרוץ דין לגביהן, מוטב לדון בהן בצורה פולמוסית. כך לדוגמה, לברחמן אין בעיה לקבוע שכל צרותיו של האדם באו לו מהמהפכה החקלאית, ושכצייד־לקט חייו היו טובים ומיטיבים. אבל לשלול את פירות הציוויליזציה פירושו לשלול הרבה ממה שהופך אותנו לאנושיים. יש הרי צדדים לכאן ולכאן, והתעלמות מכך היא סימפטום של מחשבה מצמצמת, אפילו רדודה. ביסוס מסקנה שנובעת ממנה היא כבר בגדר חוסר יושר אינטלקטואלי.

    ברחמן אולי סבור שהוא מביס את הטיעון, אבל מה שהוא מביס זה את הייצוגים שלו בתרבות הפופולרית. זה לא אותו דבר. בראיון שנערך איתו במוסף זה, ברחמן הצדיק את גישתו הפסקנית בכך שגם אם הוא טועה, זה רק לטובה, משום שהטענה על טבעו החיובי של האדם תהיה נבואה שמגשימה את עצמה. ובכן, לספק העצמי הזה אין שום ביטוי ב־‭509‬ עמודי הספר.

    עוד 3 ספרים על ההיסטוריה של האנושות

    הגן האנוכיי > ריצ‘רד דוקינס
    קיצור תולדות האנושות > יובל נח הררי
    רובים, חיידקים ופלדה > ג‘ארד דיימונד
    איתי זיו 7 לילות 30/10/2020 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    המין האנושי: היסטוריה של תקווה רוטחר ברחמן
    פתח דבר
     
     
     
    בערב מלחמת העולם השנייה, נאלץ פיקוד הצבא הבריטי להתמודד עם איום קיומי. לונדון היתה נתונה בסכנה חמורה. העיר, לפי אחד בשם וינסטון צ'רצ'יל, היוותה את "המטרה הגדולה ביותר בעולם, מעין פרה שמנה עצומה שנקשרה על מנת למשוך את חיות הטרף."1
     
    מובן שחיות הטרף היו אדולף היטלר ומכונת המלחמה שלו. אם אוכלוסיית בריטניה תישבר תחת אימת מטוסי ההפצצה שלו, הדבר יביא לקִצה של האומה. "תנועת המכוניות תיפסק, חסרי הבית יזעקו לעזרה, בעיר תשרור אנדרלמוסיה," חשש גנרל בריטי.2 מיליוני אזרחים יתמוטטו תחת הלחץ, והצבא אפילו לא יתפנה להילחם מפני שיהיה עסוק מדי בהמונים היסטרים. צ'רצ'יל העריך שלפחות שלושה או ארבעה מיליון תושבי לונדון יימלטו מהעיר.
     
    מי שמעוניין לקרוא על הדברים האיומים נזקק לספר אחד בלבד: "פסיכולוגיית ההמונים" (Psychologie des foules) מאת אחד החוקרים המשפיעים בזמנו, גוסטב לֶה בּוֹן הצרפתי. היטלר קרא את הספר מהעמוד הראשון ועד האחרון. כך עשו גם מוסוליני, סטלין, צ'רצ'יל ורוזוולט.
     
    ספרו של לה בון מתאר, שלב אחרי שלב, את האופן שבו אנשים מגיבים בשעת משבר. כמעט מיד, הוא כותב, "האדם יורד כמה שלבים בסולם הציוויליזציה."3 בהלה ואלימות מתפרצים, ואנו, בני האדם, חושפים את טבענו האמיתי.
     
     
     
    ב-91 באוקטובר 1939 תידרך היטלר את הגנרלים שלו בתוכנית ההתקפה הגרמנית. "הפעלה חסרת רחמים של הלופטוואפה כנגד לב רצון ההתנגדות הבריטי," הוא אמר, "תיתכן ואף תקרה ברגע הנתון."4
     
    בבריטניה הרגישו כולם את תקתוק השעון. נשקלה תוכנית של מוצא אחרון לבנות רשת של מקלטים תת־קרקעיים בלונדון, אבל בסופו של דבר היא נפסלה בגלל חששות שהאוכלוסייה, המשותקת מפחד, לעולם לא תצא מהם. ברגע האחרון הוקמו בפאתי העיר כמה בתי חולים פסיכיאטריים מאולתרים כדי לטפל בגל הקורבנות הראשון.
     
    ואז זה התחיל.
     
    ב-7 בספטמבר 1940 חצו 348 מטוסי הפצצה גרמניים את התעלה. מזג האוויר הנאה משך רבים מתושבי לונדון החוצה, כך שכאשר ב-4:43 אחר הצהריים נשמעו האזעקות, כל העיניים היו נשואות אל השמים.
     
    היום הזה בספטמבר נרשם בהיסטוריה כ"שבת השחורה", וההמשך נקרא "הבליץ". במרוצת תשעת החדשים הבאים הוטלו למעלה מ-80,000 פצצות על לונדון בלבד. שכונות שלמות נמחקו מעל פני האדמה. מיליון מבנים בבירה נפגעו או נהרסו, ולמעלה מ-40,000 אנשים בממלכה המאוחדת איבדו את חייהם.
     
    כיצד הגיבו הבריטים? מה קרה כשהמדינה הופצצה במשך חודשים רצופים? האם אנשים נעשו היסטרים? האם הם התנהגו כמו פראים?
     
     
     
    אתחיל מעדות הראייה של פסיכיאטר קנדי.
     
    באוקטובר 1940 נסע דוקטור ג'ון מֶקֶרדי דרך דרום־מזרח לונדון בדרכו לבקר שכונה ענייה שנפגעה קשה במיוחד. כל מה שנותר היה מעשה טלאים של בורות ומבנים קורסים. אם היה מקום אחד שצפוי להיות במצב של אנדרלמוסיה, זה היה המקום הזה.
     
    אז מה מצא הדוקטור, דקות אחדות אחרי אזעקה לפני הפצצה אווירית? "ילדים קטנים המשיכו לשחק על המדרכות, קונים לא פסקו מלשאת ולתת, שוטר כיוון את התנועה בשעמום מלכותי ורוכבי אופניים קראו תיגר על המוות ועל חוקי התנועה. אף אחד, ככל שיכולתי לראות, לא טרח להסתכל לשמים."5
     
    למעשה, אם יש דבר אחד המשותף לכל הדיווחים על הבליץ, זה התיאור שלהם את השלווה המוזרה שאפפה את לונדון באותם חודשים. עיתונאי אמריקאי שראיין בני זוג בריטים במטבח שלהם סיפר איך הם לגמו תה גם כששמשות החלונות רעדו במסגרותיהם. הם לא פחדו? ביקש העיתונאי לדעת. "אה, לא," היתה התשובה. "ואם כן, איזו תועלת היתה צומחת לנו מכך?"6
     
    ברור שהיטלר שכח להביא בחשבון דבר אחד: האופי הבריטי הקלאסי. קור הרוח. ההומור היבש, כפי שבא לידי ביטוי בשלטים שחנוונים מיקמו בחזית חנויותיהם ההרוסות שבהם הכריזו: פתוחים יותר מהרגיל. או בעל הפאב שפרסם בלב ההריסות: החלונות שלנו אינם, אבל המשקאות01 שלנו מעולים. היכנסו ונסו.7
     
    01 Spirits — כפל משמעות באנגלית, גם משקאות אלכוהוליים וגם עוז רוח. (הערת המתרגם)
     
    הבריטים התמודדו עם ההפצצות האוויריות של הגרמנים כפי שהיו מתמודדים עם רכבת מאחרת. מעצבן, ללא ספק, אבל בסך הכול נסבל. מתברר ששירותי הרכבות לא פסקו בתקופת הבליץ, והטקטיקות של היטלר פגעו אך בקושי בכלכלה המקומית. מכונת המלחמה הבריטית נפגעה יותר ביום השני של פסחא, אפריל 1941, שהיה יום שבתון כללי.8
     
    כמה שבועות אחרי שהגרמנים פתחו במערכה האווירית, דמו העדכונים לדיווחי מזג האוויר: "בליצי מאוד הערב."9 לדברי אחד המשקיפים האמריקאים, "הבריטים נוטים להשתעמם מהר יותר מכל דבר אחר, ואנשים כבר אינם טורחים לתפוס מחסה."10
     
    ומה באשר לחורבן הנפשי? מה עם מיליוני קורבנות הטראומה שהמומחים הזהירו שיהיו? באופן מוזר, לא היו כאלה. כמובן, היו עצב וזעם; היה אבל נורא על היקירים שאיבדו את חייהם. אבל המחלקות הפסיכיאטריות נותרו ריקות. יותר מכך, הבריאות הנפשית של הציבור השתפרה. האלכוהוליזם פחת. היו פחות מקרי התאבדות מאשר בימי שלום. אחרי סיום המלחמה בריטים רבים התגעגעו לימי הבליץ, כשכולם עזרו זה לזה ולאיש לא היה אכפת מה הדעות הפוליטיות שלך, או אם אתה עשיר או עני.11
     
    "במובנים רבים, הבליץ חישל את החברה הבריטית," היסטוריון בריטי יכתוב בהמשך. "ההשפעה על היטלר היתה התפכחות."12
     
     
     
    כשמעמידים במבחן את התיאוריות של פסיכולוג ההמונים הנודע גוסטב לה בון, מתברר שהן מחטיאות את המטרה. משבר לא מוציא מהאנשים את הגרוע, אלא את המיטב. אם בכלל, הבריטים טיפסו כמה שלבים בסולם הציוויליזציה. "האומץ, ההומור, טוב הלב של האנשים הרגילים," כתבה עיתונאית אמריקאית ביומנה, "לא חדלים מלהפתיע, כשהם נמצאים בתנאים המזכירים מאוד חלום בלהות."13
     
    ההשפעות הבלתי־צפויות של ההפצצות הגרמניות הציתו דיון אסטרטגי בבריטניה. בזמן שחיל האוויר המלכותי התכונן לשגר את צי מטוסי ההפצצה שלו כנגד האויב, נשאלה השאלה כיצד ניתן לעשות זאת בדרך היעילה ביותר.
     
    באופן מוזר, בהתחשב בראיות, המומחים הצבאיים במדינה עדיין אימצו את הרעיון שניתן לשבור את רוחו של העם באמצעות פצצות. נכון, זה לא עבד על הבריטים, אבל לפי ההיגיון הזה, הם מקרה מיוחד. אף עם אחר על כדור הארץ לא יכול להשתוות להם בקור הרוח ובאומץ. בוודאי לא הגרמנים, הלוקים ב"חוסר מוסריות" ועל כן "לא יעמדו בפני רבע מכמות ההפצצות שהבריטים ספגו."14
     
    בין אלה שאימצו את הגישה הזו היה חברו הקרוב של צ'רצ'יל פרדריק לינדמן, המוכר גם כלורד צֶ'רוֶול. בתצלום נדיר שלו רואים גבר גבוה עם מקל הליכה, חובש מגבעת באולר וארשת פניו קפואה.15 בוויכוח הנוקב בנושא האסטרטגיה האווירית, המשיך לינדמן להתעקש: הפצצות עובדות. בדומה לגוסטב לה בון, הוא הסתייג מההמונים, וביטל אותם כפחדנים הנוטים לבהלה.
     
    כדי להוכיח את צדקתו, שיגר לינדמן צוות פסיכיאטרים לברמינגהם ולהאל, שתי ערים שניזוקו במיוחד מההפצצות הגרמניות. הם ראיינו מאות גברים, נשים וילדים שאיבדו את בתיהם בזמן הבליץ, וירדו לפרטי פרטים — "עד למספר הבירות שנשתו וכדורי האסיפירין שנקנו בבתי המרקחת."16
     
    כעבור כמה חודשים מסר הצוות את הדוח ללינדמן. המסקנה, שהודפסה באותיות גדולות על עמוד השער, היתה:
     
    אין כל ראיות לכך שהמורל נשבר17
     
    ומה עשה פרדריק לינדמן עם הממצא החד־משמעי הזה? הוא התעלם ממנו. לינדמן כבר החליט שהפצצות אסטרטגיות הן הימור בטוח, ושעובדות לא יגרמו לו לשנות את דעתו.
     
    וכך קרה שהמִזכר ששלח לצ'רצ'יל אמר דבר אחר לחלוטין:
     
    "תחקיר מלמד שהריסת בית מסוכנת מאוד למורל. נדמה שזה מפריע יותר לאנשים מאשר אובדן חברים ואפילו משפחה. סימני המתח בהאל ניכרו לעין, למרות שרק עשירית מהבתים נהרסו. על סמך המספרים האלה אנחנו יכולים לפגוע ככל יכולתנו בכל אחת מ-58 הערים הגרמניות המרכזיות. כמעט שאין ספק שדבר ישבור את רוחו של העם הגרמני."18
     
    כך הגיע לסיומו הדיון על יעילות ההפצצות. כל הסיפור הדיף "ניחוח ברור של ציד מכשפות,"19 כפי שאחד ההיסטוריונים ניסח זאת בהמשך. מדענים בעלי מצפון שהתנגדו לטקטיקה של הפצצת אזרחים גרמנים הוכרזו כפחדנים, אפילו בוגדים.
     
    בינתיים הרגישו תאבי הפצצות שהאויב צריך לחטוף מכה גדולה יותר. צ'רצ'יל נתן את האות, ושמי גרמניה הפכו לתופת. לבסוף, כשההפצצות הסתיימו, מספר הקורבנות היה גדול פי עשרה מאשר בתום הבליץ. בלילה אחד בדרזדן נהרגו יותר גברים, נשים וילדים מאשר בכל תקופת המלחמה בלונדון. למעלה ממחצית ערי גרמניה הוחרבו. המדינה הפכה לערימת הריסות עשנות.
     
    באותו הזמן רק חלק קטן מכוחות האוויר של בעלות הברית היה עסוק בהפצצת יעדים אסטרטגיים כמו בתי חרושת וגשרים. ממש עד לחודשים האחרונים סבר צ'רצ'יל שהדרך הבטוחה ביותר לנצח במלחמה היא על ידי הטלת פצצות על אזרחים על מנת לשבור את המורל הלאומי. בינואר 1944 גיבה מזכר של חיל האוויר המלכותי בסיפוק את הגישה הזו: "ככל שנרבה להפציץ, כך התוצאה תהיה מספקת יותר."
     
    ראש הממשלה הדגיש את המילים בעט האדום המפורסם שלו.20
     
     
     
    האם ההפצצות השיגו את מטרתן?
     
    אני אתחיל עם עדות ראייה של פסיכיאטר מכובד. בין מאי ליולי 1945 ראיין דוקטור פרידריך פּאנסֶה קרוב למאה גרמנים שבתיהם נהרסו. "אחרי זה," אמר אחד, "הייתי מלא מרץ והדלקתי סיגר." האווירה הכללית אחרי הפצצה, אמר אחר, היתה התעלות, "כמו אחרי ניצחון במלחמה."21
     
    לא היה סימן להיסטריה המונית. נהפוך הוא, במקומות שהופצצו זה עתה, התושבים חשו הקלה. "השכנים עזרו כל כך," כתב פאנסה. "בהתחשב בחומרה ובמשך הלחץ הנפשי, הגישה הכללית היתה קרת רוח ומאופקת להפליא."22
     
    דיווחים של ה־02,Sicherheitdienst שפיקח מקרוב על אוכלוסיית גרמניה, מציירים תמונה דומה. לאחר ההפצצות אנשים סייעו זה לזה. הם חילצו קורבנות מבין ההריסות, הם כיבו דליקות. חברים בנוער ההיטלראי מיהרו לטפל בחסרי הבית ובפצועים. חנווני תלה בבדיחות הדעת שלט בחזית החנות שלו: כאן ניתן להשיג חמאת חורבן!23
     
    02 סוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית (אס־דה). (הערת המתרגם)
     
    (נכון, ההומור הבריטי עדיף.)
     
    זמן קצר אחרי כניעת גרמניה, במאי 1945, ביקר צוות כלכלנים של בעלות הברית במדינה המובסת, משרד ההגנה האמריקאי הטיל עליהם לחקור את השפעות ההפצצות. יותר מכול, ביקשו האמריקאים לדעת אם הטקטיקה הזו היא דרך טובה לנצח במלחמות.
     
    ממצאי המדענים היו חד־משמעיים: הפצצות האזרחים היו כישלון מוחלט. למעשה, נראה שהן חיזקו את כלכלת גרמניה בזמן המלחמה, ועל ידי כך גרמו להארכתה. הם מצאו שבין 1940 ל-1944 יצור הטנקים בגרמניה גדל פי תשעה, ושל מטוסי קרב — פי ארבעה־עשר.
     
    צוות כלכלנים בריטים הגיע לאותה המסקנה.24 בעשרים ואחת הערים והעיירות ההרוסות שאותן הם חקרו, הייצור גדל בקצב מהיר יותר מאשר בקבוצת הבקרה של ארבע־עשרה ערים שלא הופצצו. "אנחנו מתחילים לראות," התוודה אחד הכלכלנים האמריקאים, "שנתקלנו באחת התפיסות השגויות הגדולות של המלחמה, אם לא הגדולה מכולן."25
     
     
     
    מה שמרתק אותי בכל הסיפור העגום הזה הוא שהשחקנים הראשיים נפלו כולם לתוך אותה המלכודת.
     
    היטלר וצ'רצ'יל, רוזוולט ולינדמן — כולם הצטרפו לטענתו של הפסיכולוג גוסטב לה בון שלפיה הציוויליזיה שלנו דקה ושברירית. הם היו משוכנעים שהפצצות אוויריות ינפצו את המעטה הזה לרסיסים. אבל ככל שההפצצות שלהם גברו, כך המעטה התעבה. נדמה שלא היה מדובר בקרום דק, כי אם ביבלת.
     
    למרבה הצער, מומחים צבאיים הגיבו באיחור. כעבור עשרים וחמש שנה, כוחות ארצות הברית יטילו על וייטנאם עוצמת אש גדולה פי שלושה מכל מה שהטילו בכל מלחמת העולם השנייה.26 בפעם הזו הכישלון היה מהדהד אף יותר. גם כשהראיות מונחות לנגד עינינו, אנחנו מצליחים איכשהו להתכחש להן. עד היום ישנם רבים המשוכנעים שניתן לייחס את כוח העמידה של העם הבריטי בזמן הבליץ לתכונה בריטית ייחודית.
     
    אבל היא לא ייחודית לבריטים היא אוניברסלית.