תחת חסותו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תחת חסותו
מכר
מאות
עותקים
תחת חסותו
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

תחת חסותו

3.8 כוכבים (24 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: שירלי כהן
  • הוצאה: אופוריה
  • תאריך הוצאה: מאי 2020
  • קטגוריה: רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 296 עמ' מודפסים

אין דבר שבריאנה הייל אוהבת יותר מאשר זכר אלפא שיגן על האישה שלו בכל מחיר. כשהיא לא כותבת את הסיפור הלוהט הבא שלה, אפשר למצוא אותה עם ספר או קוקטייל, מתכננת נסיעה ליעד מרהיב ביופיו או צופה בהצגה בתיאטרון. בריאנה מאמינה שכל יום מביא איתו הזדמנות להרפתקה. היא גרה עם בעלה בלונדון, העיר שלשונם של גבריה מתובלת במבטא הכי סקסי בעולם.

תקציר

"ילדה טובה, איזבו. כל השלושה. דדי, אדוני, מאסטרו. אני שולט בך בכל שלושת חלקי חייך ושלא תעזי לשכוח את זה."
 
לסלו ולמארי, המנצח הדגול והמוערך, הגן עליי מאז שהייתי בת שמונה, הילדה המוזנחת שהציל מהרחוב וגידל כאילו הייתה בתו. 
הוא שמר עליי, טיפח אותי והפך אותי לנגנית הצ'לו המחוננת שאני היום.
כבר מגיל צעיר ידעתי מה אני רוצה. ידעתי שהרגשות שיש לי כלפיו חורגים מגבולות המותר ועלולים לסכן את הקשר המיוחד שיש בינינו.
לפני שלוש שנים, בערב יום הולדתי השמונה־עשר, התנפצו כל תקוותיי. יצאתי לעולם אבודה, בלי עוגן ובלי אופק.
מה שאני מרגישה כלפי לסלו עמוק יותר מכל דבר שהרגשתי בעבר, ועליי לומר זאת במילים כי זה הדבר היחיד שהמוזיקה לא תצליח להגיד לו.
אני רוצה את כל מה שלסלו מוכן לתת לי. אני רוצה להיות שוב בת טיפוחיו ולהוכיח לו שכל העבודה הקשה שלו השתלמה, אבל בתוך תוכי אני משתוקקת להיות הרבה יותר מזה עבורו.
 
תחת חסותו הוא ספר יחיד עם סוף סגור. רומן טאבו ארוטי, מסעיר וממכר אשר בוחן את הגבולות בין המותר לאסור, בין שליטה לכניעה ובין כבלי המוסר לכמיהת הלב. 

פרק ראשון

פרק 1
 
איזבו
היום
 
 
באתי להתנצל אבל לא ממש הצלחתי במשימה.
 
"צ'לנית?" שואלת האישה עם לוח הכתיבה ומעבירה את מבטה ביני ובין נרתיק כלי הנגינה שלי, כאילו הרסנו לה את היום. "יש לי רק צ'לן אחד ברשימה וקוראים לו רוג'ר סומרס. מי את? האם מר וַלְמָארִי מצפה לך?"
 
ליבי הולם כמו תוף מרים על צלעותיי כשאני שומעת את שמו. לסלו ולמארי, מנצח ומנהל מוזיקלי של התזמורת הסימפונית המלכותית של לונדון, האפוטרופוס והמנטור שלי לשעבר. הגעתי היישר מהרכבת, עם המזוודות והכול, כדי לעמוד מול האיש שאיתו לא דיברתי כבר שלוש שנים. עכשיו, כשאני שוב בלונדון, אני חשה אותו בכל רחוב שבו אני פוסעת, בכל תו של מוזיקה שאני שומעת, באוויר שאני נושמת. אבל הוא לא מצפה לי ואני לא ציפיתי לזה, למה שקורה היום.
 
האישה עוצרת בעדי עוד לפני שאני מספיקה לדבר. "לא משנה. החלילן לא הגיע אז ממילא לוח הזמנים התבלגן לגמרי. תתקדמי הלאה ותחכי." היא שולחת מבט כאוב בלוח הכתיבה שלה ומסתלקת. אני נשארת בגומחה שליד התאים בשעה שהנגנים חולפים על פניי בשורה. אני נמשכת שוב אל הצללים ומניחה לשערי האדום והעבות לגלוש קדימה כדי שלא יזהו אותי.
 
אולם הקונצרטים מֶייהיוּ בווסט אנד הוא מקום ענקי ורב־הוד שכולו קטיפה מפוארת ועיטורי זהב. נברשת קריסטל עצומה תלויה ממעל והאודיטוריום מואר בעשרות פמוטי קיר שניצבים בשורה לאורך המרפסות. המושבים עולים ועולים אל האזורים הגבוהים עד כדי סחרחורת, שבהם אנשים מצטופפים יחד תמורת חמישה פאונד לכרטיס, כדי להעיף מבט חטוף בתזמורת שעל הבמה. מי שמשלם יותר משלוש מאות פאונד לכרטיס על מקום בתא רואה כל מיתר בכינורות, כל סימן בדפי התווים, את תנועותיו המדויקות של ידיו הגדולות והמיומנות של לסלו כשהוא מנצח. החוויה במושבים הקדמיים הקרובים לבמה היא אינטימית יותר, אבל גם למעלה — קרוב לשמים — המוזיקה זהה. המוזיקה נוסקת.
 
אני נושמת כשאני נזכרת בתווים ששיננתי. התגעגעתי למקום הזה.
 
בשעה כזאת ביום חמישי ציפיתי למצוא את לסלו במשרדו אבל החזרות מתארכות יותר מהרגיל. לא, לא חזרות. נראה שמדובר באודישנים. אם לסלו איבד נגנים בתזמורת אז הוא יהיה קצר־רוח ולא מרוכז. זה לא הזמן להתיר את סבך רגשותיי בפניו או לבקש את עזרתו. כדאי שאלך אבל הסקרנות גורמת לי להישאר. מה קרה? האם קבוצה מהאנסמבל שוב פרשה? הוא כבר לא הטירון כפי שקראו לו בטרוניה לפני שלוש־עשרה שנה, כשקיבל לידיו את התזמורת. הוא גבר בן שלושים ושמונה, ויקיר סצנת המוזיקה הקלאסית בבריטניה. מיטב הנגנים בארץ מתדפקים על דלתות האנסמבל שלו.
 
אני מאזינה לרסיסי שיחות שמתנהלות סביבי ומנסה לגלות מה קרה לתזמורת. ואז אני מורה לעצמי להתרכז ומתכננת מה אגיד ללסלו. איך להגיד לו שלמרות כל ההכשרה והמאמץ, החרבתי את הקריירה המוזיקלית שלי בטרם החלה.
 
"אִיזָבּוֹ."
 
ידי לופתת בעווית את נרתיק הצ'לו. אני מסתובבת ורואה אותו עומד ליד שורות מושבי הקטיפה האדומה, האיש שלקח אותי מהבית כשהייתי בת שמונה. שלימד אותי כמעט כל דבר שאני יודעת על מוזיקה. על החיים. האיש שסערתי בגללו בשלוש השנים האחרונות. התגעגעתי אליו בטירוף. כעסתי עליו. השתוקקתי אליו.
 
אני לא צריכה להתקרב אליו כדי לדעת שהוא ידיף ריח של גרגירי פלפל ובושם אוריינטלי מעושן. הוא נראה טוב אבל הרי הוא תמיד נראה טוב, גבוה ורזה ולבוש בהידור בחולצה ובחליפה כהות. הפה זימתי והאף נִצי, הזיפים אינם ארוכים מספיק כדי להיקרא זקן, אבל אפשר להעביר בהם את הציפורניים ולמשש את חספוסם הנפלא. עיני האגוז שתמיד נראות כפסע מעונג מחמם לב או מרגש חטוף, והשיער החום העדין בגון חול, שכרגיל ארוך מדי ומגיע עד לצווארונו. פעם נהגתי להקניט אותו על כך, אמרתי לו שיש לו שיער של מנצחים, הרעמה הפרועה שכל מאסטרו מגדל כדי שיוכל לנער אותה בהתלהבות לצלילי המוזיקה ולהיראות רומנטי בתמונות העיתונאים בשחור־לבן. הייתי היחידה שידעה להקניט אותו. אחת הבודדות שידעה להעלות חיוך על פניו.
 
לסלו צועד קדימה וליבי מנתר בקרבי, כי נראה לי שהוא יאמץ אותי אל זרועותיו ויחבק אותי כהרגלו. אבל כשהוא מגיע אליי ידו נסגרת סביב מעלה זרועי בקור ובנוקשות, וללא מילה הוא מוביל אותי אל מחוץ לאודיטוריום ולאורך מסדרון. דמעות של אין־אונים צורבות את עיניי. הוא עדיין מתבייש בי. אני נושאת את מבטי אל התקרה ונושמת בכבדות, תרגיל שמאפרת לימדה אותי לפני הופעת סולו בתור סטודנטית, ההופעה הראשונה שלסלו לא צפה בה. תשאבי את הדמעות האלה, יקירה. אל תהרסי לך את האיפור.
 
הוא מוביל אותנו אל משרדו, סוגר את הדלת מאחורינו ואז פשוט עומד שם בגבו אליי, יד אחת שעונה על הדלת. שעון מתקתק על הקיר ואני סופרת את השניות בקצב שלושה־רבעים, מינואט שמתנגש בהלמות ליבי.
 
אני אמורה לדבר ראשונה אבל אני לא יודעת איך לפתוח את ההתנצלות שאורבת על לשוני. בשלוש השנים האחרונות בלעדיו עברתי גיהינום, וכשאיבדתי אותו הרגשתי כאילו כרתו לי איבר. לא, גרוע יותר, כאילו ניסרתי את הצ'לו שלי. עולמי התנפץ לרסיסים בערב יום הולדתי השמונה־עשר ואני מבינה שהוא עדיין לא סלח לי על מעשיי. הסתרתי את הרסיסים השבורים של ליבי עמוק כך שאיש לא ימצא אותם לעולם, ואני לא יודעת מה הוא יעשה בהם אם אַראה לו אותם עכשיו.
 
ידו גולשת על העץ והוא מסתובב אליי. "איזבו..."
 
הדלת נפתחת וראש של גבר מציץ פנימה. אני מזהה אותו. מרקוס סאבול, הכנר הראשון והנגן הראשי של לסלו. "לסלו, נגן האבוב... אה, שלום."
 
מרקוס נעצר כשהוא רואה אותי. הוא איש כחוש בשלהי שנות החמישים לחייו עם שיער לבן פרוע ואנרגיה תוססת של אדם צעיר בהרבה. מעולם לא נפגשנו כי הוא הצטרף לתזמורת אחרי שנסעתי ללמוד באוניברסיטה בדרהאם, אבל ראיתי אותו מנגן. הוא ולסלו הם שילוב מושלם, עובדים בצמד כדי להפיק את המֵרב מהאנסמבל.
 
עיניו של מרקוס נודדות מפניי אל נרתיק הצ'לו שלי ובחזרה. "את איזבו לורן. ראיתי אותך מנגנת בקיימברידג' בשנה שעברה. פשוט יוצאת מן הכלל. את באה איתנו?"
 
הוא רואה את פניי החתומות ומחייך. "לסלו בכלל לא סיפר לך למה את כאן, מה? הוא פשוט הזמין את בת־חסותו לחזור מהאוניברסיטה. בת־חסות לשעבר? בכל מקרה, אנחנו מנסים להתמודד עם תסבוכת בדקה התשעים ויש לנו רק חצי תזמורת. תודה לאל שהגעת."
 
הבעת פניו של לסלו לא משתנה ואני רואה את הלסת שלו נחשקת. מרקוס הציב אותו כעת בעמדה לא פשוטה. הכנר הראשון הוא הדמות החשובה ביותר בתזמורת אחרי המנצח ויש לו זכות לקבוע לגבי הנגנים המרכזיים. אני אמורה לתקן את מרקוס ולחזור בפעם אחרת. זה לא רק המעשה האצילי, אלא המעשה היחיד האפשרי, אם אני רוצה לשים את העבר מאחורינו ולבקש מלסלו שיעזור לי.
 
האווירה מתוחה כמו קשת על כלי מיתר וחיוכו של מרקוס מתפוגג. "באת לאודישן, לא?"
 
אני רוצה להגיד ללסלו כל כך הרבה דברים. בעיקר שאני מצטערת, אבל גם שהתקופה המאושרת בחיי עברה עליי כשהייתי בת־חסותו. שהקריירה המוזיקלית שלי בהקפאה ושאינני יודעת עוד מה לעשות איתה. שכשאני מנגנת, המוזיקה כבר לא נשמעת כאילו היא בוקעת ממני.
 
שאני זקוקה לו באופן שהוא לא מבין ואני רק מתחילה להבין.
 
מעולם לא היטבתי לבטא את רגשותיי במילים, אבל לסלו תמיד ידע מה אני מרגישה כשאני מנגנת בצ'לו. זה לא כל מה שאני רוצה להגיד אבל זו התחלה, ואם הוא יוצא לסיבוב הופעות אז אני צריכה להגיד את זה עכשיו.
 
אני מרימה את הסנטר ומיישירה מבט אל לסלו. "כן. באתי לאודישן."

אין דבר שבריאנה הייל אוהבת יותר מאשר זכר אלפא שיגן על האישה שלו בכל מחיר. כשהיא לא כותבת את הסיפור הלוהט הבא שלה, אפשר למצוא אותה עם ספר או קוקטייל, מתכננת נסיעה ליעד מרהיב ביופיו או צופה בהצגה בתיאטרון. בריאנה מאמינה שכל יום מביא איתו הזדמנות להרפתקה. היא גרה עם בעלה בלונדון, העיר שלשונם של גבריה מתובלת במבטא הכי סקסי בעולם.

עוד על הספר

  • תרגום: שירלי כהן
  • הוצאה: אופוריה
  • תאריך הוצאה: מאי 2020
  • קטגוריה: רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 296 עמ' מודפסים
תחת חסותו בריאנה הייל
פרק 1
 
איזבו
היום
 
 
באתי להתנצל אבל לא ממש הצלחתי במשימה.
 
"צ'לנית?" שואלת האישה עם לוח הכתיבה ומעבירה את מבטה ביני ובין נרתיק כלי הנגינה שלי, כאילו הרסנו לה את היום. "יש לי רק צ'לן אחד ברשימה וקוראים לו רוג'ר סומרס. מי את? האם מר וַלְמָארִי מצפה לך?"
 
ליבי הולם כמו תוף מרים על צלעותיי כשאני שומעת את שמו. לסלו ולמארי, מנצח ומנהל מוזיקלי של התזמורת הסימפונית המלכותית של לונדון, האפוטרופוס והמנטור שלי לשעבר. הגעתי היישר מהרכבת, עם המזוודות והכול, כדי לעמוד מול האיש שאיתו לא דיברתי כבר שלוש שנים. עכשיו, כשאני שוב בלונדון, אני חשה אותו בכל רחוב שבו אני פוסעת, בכל תו של מוזיקה שאני שומעת, באוויר שאני נושמת. אבל הוא לא מצפה לי ואני לא ציפיתי לזה, למה שקורה היום.
 
האישה עוצרת בעדי עוד לפני שאני מספיקה לדבר. "לא משנה. החלילן לא הגיע אז ממילא לוח הזמנים התבלגן לגמרי. תתקדמי הלאה ותחכי." היא שולחת מבט כאוב בלוח הכתיבה שלה ומסתלקת. אני נשארת בגומחה שליד התאים בשעה שהנגנים חולפים על פניי בשורה. אני נמשכת שוב אל הצללים ומניחה לשערי האדום והעבות לגלוש קדימה כדי שלא יזהו אותי.
 
אולם הקונצרטים מֶייהיוּ בווסט אנד הוא מקום ענקי ורב־הוד שכולו קטיפה מפוארת ועיטורי זהב. נברשת קריסטל עצומה תלויה ממעל והאודיטוריום מואר בעשרות פמוטי קיר שניצבים בשורה לאורך המרפסות. המושבים עולים ועולים אל האזורים הגבוהים עד כדי סחרחורת, שבהם אנשים מצטופפים יחד תמורת חמישה פאונד לכרטיס, כדי להעיף מבט חטוף בתזמורת שעל הבמה. מי שמשלם יותר משלוש מאות פאונד לכרטיס על מקום בתא רואה כל מיתר בכינורות, כל סימן בדפי התווים, את תנועותיו המדויקות של ידיו הגדולות והמיומנות של לסלו כשהוא מנצח. החוויה במושבים הקדמיים הקרובים לבמה היא אינטימית יותר, אבל גם למעלה — קרוב לשמים — המוזיקה זהה. המוזיקה נוסקת.
 
אני נושמת כשאני נזכרת בתווים ששיננתי. התגעגעתי למקום הזה.
 
בשעה כזאת ביום חמישי ציפיתי למצוא את לסלו במשרדו אבל החזרות מתארכות יותר מהרגיל. לא, לא חזרות. נראה שמדובר באודישנים. אם לסלו איבד נגנים בתזמורת אז הוא יהיה קצר־רוח ולא מרוכז. זה לא הזמן להתיר את סבך רגשותיי בפניו או לבקש את עזרתו. כדאי שאלך אבל הסקרנות גורמת לי להישאר. מה קרה? האם קבוצה מהאנסמבל שוב פרשה? הוא כבר לא הטירון כפי שקראו לו בטרוניה לפני שלוש־עשרה שנה, כשקיבל לידיו את התזמורת. הוא גבר בן שלושים ושמונה, ויקיר סצנת המוזיקה הקלאסית בבריטניה. מיטב הנגנים בארץ מתדפקים על דלתות האנסמבל שלו.
 
אני מאזינה לרסיסי שיחות שמתנהלות סביבי ומנסה לגלות מה קרה לתזמורת. ואז אני מורה לעצמי להתרכז ומתכננת מה אגיד ללסלו. איך להגיד לו שלמרות כל ההכשרה והמאמץ, החרבתי את הקריירה המוזיקלית שלי בטרם החלה.
 
"אִיזָבּוֹ."
 
ידי לופתת בעווית את נרתיק הצ'לו. אני מסתובבת ורואה אותו עומד ליד שורות מושבי הקטיפה האדומה, האיש שלקח אותי מהבית כשהייתי בת שמונה. שלימד אותי כמעט כל דבר שאני יודעת על מוזיקה. על החיים. האיש שסערתי בגללו בשלוש השנים האחרונות. התגעגעתי אליו בטירוף. כעסתי עליו. השתוקקתי אליו.
 
אני לא צריכה להתקרב אליו כדי לדעת שהוא ידיף ריח של גרגירי פלפל ובושם אוריינטלי מעושן. הוא נראה טוב אבל הרי הוא תמיד נראה טוב, גבוה ורזה ולבוש בהידור בחולצה ובחליפה כהות. הפה זימתי והאף נִצי, הזיפים אינם ארוכים מספיק כדי להיקרא זקן, אבל אפשר להעביר בהם את הציפורניים ולמשש את חספוסם הנפלא. עיני האגוז שתמיד נראות כפסע מעונג מחמם לב או מרגש חטוף, והשיער החום העדין בגון חול, שכרגיל ארוך מדי ומגיע עד לצווארונו. פעם נהגתי להקניט אותו על כך, אמרתי לו שיש לו שיער של מנצחים, הרעמה הפרועה שכל מאסטרו מגדל כדי שיוכל לנער אותה בהתלהבות לצלילי המוזיקה ולהיראות רומנטי בתמונות העיתונאים בשחור־לבן. הייתי היחידה שידעה להקניט אותו. אחת הבודדות שידעה להעלות חיוך על פניו.
 
לסלו צועד קדימה וליבי מנתר בקרבי, כי נראה לי שהוא יאמץ אותי אל זרועותיו ויחבק אותי כהרגלו. אבל כשהוא מגיע אליי ידו נסגרת סביב מעלה זרועי בקור ובנוקשות, וללא מילה הוא מוביל אותי אל מחוץ לאודיטוריום ולאורך מסדרון. דמעות של אין־אונים צורבות את עיניי. הוא עדיין מתבייש בי. אני נושאת את מבטי אל התקרה ונושמת בכבדות, תרגיל שמאפרת לימדה אותי לפני הופעת סולו בתור סטודנטית, ההופעה הראשונה שלסלו לא צפה בה. תשאבי את הדמעות האלה, יקירה. אל תהרסי לך את האיפור.
 
הוא מוביל אותנו אל משרדו, סוגר את הדלת מאחורינו ואז פשוט עומד שם בגבו אליי, יד אחת שעונה על הדלת. שעון מתקתק על הקיר ואני סופרת את השניות בקצב שלושה־רבעים, מינואט שמתנגש בהלמות ליבי.
 
אני אמורה לדבר ראשונה אבל אני לא יודעת איך לפתוח את ההתנצלות שאורבת על לשוני. בשלוש השנים האחרונות בלעדיו עברתי גיהינום, וכשאיבדתי אותו הרגשתי כאילו כרתו לי איבר. לא, גרוע יותר, כאילו ניסרתי את הצ'לו שלי. עולמי התנפץ לרסיסים בערב יום הולדתי השמונה־עשר ואני מבינה שהוא עדיין לא סלח לי על מעשיי. הסתרתי את הרסיסים השבורים של ליבי עמוק כך שאיש לא ימצא אותם לעולם, ואני לא יודעת מה הוא יעשה בהם אם אַראה לו אותם עכשיו.
 
ידו גולשת על העץ והוא מסתובב אליי. "איזבו..."
 
הדלת נפתחת וראש של גבר מציץ פנימה. אני מזהה אותו. מרקוס סאבול, הכנר הראשון והנגן הראשי של לסלו. "לסלו, נגן האבוב... אה, שלום."
 
מרקוס נעצר כשהוא רואה אותי. הוא איש כחוש בשלהי שנות החמישים לחייו עם שיער לבן פרוע ואנרגיה תוססת של אדם צעיר בהרבה. מעולם לא נפגשנו כי הוא הצטרף לתזמורת אחרי שנסעתי ללמוד באוניברסיטה בדרהאם, אבל ראיתי אותו מנגן. הוא ולסלו הם שילוב מושלם, עובדים בצמד כדי להפיק את המֵרב מהאנסמבל.
 
עיניו של מרקוס נודדות מפניי אל נרתיק הצ'לו שלי ובחזרה. "את איזבו לורן. ראיתי אותך מנגנת בקיימברידג' בשנה שעברה. פשוט יוצאת מן הכלל. את באה איתנו?"
 
הוא רואה את פניי החתומות ומחייך. "לסלו בכלל לא סיפר לך למה את כאן, מה? הוא פשוט הזמין את בת־חסותו לחזור מהאוניברסיטה. בת־חסות לשעבר? בכל מקרה, אנחנו מנסים להתמודד עם תסבוכת בדקה התשעים ויש לנו רק חצי תזמורת. תודה לאל שהגעת."
 
הבעת פניו של לסלו לא משתנה ואני רואה את הלסת שלו נחשקת. מרקוס הציב אותו כעת בעמדה לא פשוטה. הכנר הראשון הוא הדמות החשובה ביותר בתזמורת אחרי המנצח ויש לו זכות לקבוע לגבי הנגנים המרכזיים. אני אמורה לתקן את מרקוס ולחזור בפעם אחרת. זה לא רק המעשה האצילי, אלא המעשה היחיד האפשרי, אם אני רוצה לשים את העבר מאחורינו ולבקש מלסלו שיעזור לי.
 
האווירה מתוחה כמו קשת על כלי מיתר וחיוכו של מרקוס מתפוגג. "באת לאודישן, לא?"
 
אני רוצה להגיד ללסלו כל כך הרבה דברים. בעיקר שאני מצטערת, אבל גם שהתקופה המאושרת בחיי עברה עליי כשהייתי בת־חסותו. שהקריירה המוזיקלית שלי בהקפאה ושאינני יודעת עוד מה לעשות איתה. שכשאני מנגנת, המוזיקה כבר לא נשמעת כאילו היא בוקעת ממני.
 
שאני זקוקה לו באופן שהוא לא מבין ואני רק מתחילה להבין.
 
מעולם לא היטבתי לבטא את רגשותיי במילים, אבל לסלו תמיד ידע מה אני מרגישה כשאני מנגנת בצ'לו. זה לא כל מה שאני רוצה להגיד אבל זו התחלה, ואם הוא יוצא לסיבוב הופעות אז אני צריכה להגיד את זה עכשיו.
 
אני מרימה את הסנטר ומיישירה מבט אל לסלו. "כן. באתי לאודישן."