רואים בחושך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רואים בחושך
מכר
מאות
עותקים
רואים בחושך
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

רואים בחושך

4 כוכבים (29 דירוגים)

עוד על הספר

חגי דגן (נולד ב-1964) הוא סופר ישראלי וחוקר יהדות ומחשבת ישראל.

דגן נולד בשנת 1964 וגדל בקיבוץ עין המפרץ. הוא למד במוסד החינוכי נעמן, ושירת בחיל המודיעין. למד פילוסופיה, תאולוגיה ומחשבת ישראל באוניברסיטאות תל אביב ופרייבורג. לימד מחשבת ישראל באוניברסיטת באר שבע, במכללה האקדמית תל אביב-יפו ובמכללת ספיר. בשנת 2007 היה בין זוכי פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

תקציר

תמיר בינדר, מרצה במכללה בדרום הארץ, מצוי במשבר מקצועי ואישי. טלפון מגורמי מוסד מחזיר אותו לעברו הצבאי ולתשוקה לא פתורה שקשורה בו. הוא נקרא לחזור לשירות כדי לעזור בהתמודדות עם לוחמת פלסטינית שהשתתפה בפיגוע אווירי שבו היה מעורב כחייל צעיר ביחידה 8200.
 
האובססיה שפיתח אז כלפי הלוחמת המעופפת לא דעכה עם השנים. עכשיו מתחדש המרדף אחרי לוחמת הרפאים, הפעם ברחובות וינה. דווקא שם תתגלה פרשה מושתקת המגיעה עד הדרגים הגבוהים של הממשל הישראלי. תמיר צריך למצוא פתרון למצב המסובך. האם הפעם ישבור את כל הכלים?
 
הסיפור חושף לראשונה את סוג ההכשרה שהעניקה יחידה 8200 למשרתים בה בשנות השמונים והתשעים ואת העבודה המודיעינית המורכבת המאפיינת אותה. בתוך כך נחשפים הקשיים העולים מן העבודה התובענית והקשרים בין החיילים בבסיס: התשוקות, המתחים, היריבויות והתסכול.
 
אוהבי הריגול ימצאו כאן רומן ריגול מוקפד ואוהבי הספרות ימצאו יצירה תקופתית נוקבת המתבוננת בעין חשופה בקיבוץ של שנות השמונים, בצבא ובאקדמיה.
 
 
“תיאור הדמויות נהדר, כך גם השגרה השוחקת הצבאית ותיאורי הערים, כמו בספר ריגול ראוי לשמו. חייו של האנטי־גיבור הישראלי כל כך, מרצה זוטר נטול הווה ונטול עתיד שנשאב לעולם הריגול, נוגעים ללב. בסופו של דבר הוא ייאלץ לקבל החלטה שתשנה את עולמו, כי הזמיר חזר לשיר. ספר מעולה, הנקרא בנשימה אחת."
אורן נהרי, עיתונאי ופרשן
 
 
חגי דגן, סופר ומרצה במכללה האקדמית ספיר.
בין ספריו הקודמים: "שדים ברחוב אגריפס" (2012 , כנרת זמורה ביתן), "הארץ שטה" (2007 , חרגול), "למלך אין בית" (2005 , חרגול).

פרק ראשון

פרולוג
 
 
 
השיחה הגיעה ממספר חסוי. בדרך כלל הוא לא ענה למספרים חסויים. כמעט תמיד הם התגלו כסוכני מכירות של חברות כבלים או ביטוח שניסו לדחוף לו איזו עסקה גרועה. הוא סבל פחות מהנחישות הדביקה שלהם ויותר מהעברית האיומה שלהם. בדרך כלל הוא היה מתחיל לתקן להם את העברית, הם היו נעלבים וכל העסק היה נגמר באיזו חמיצות מדכדכת. עם הזמן הפסיק לענות למספרים חסויים. מי שרוצה שישאיר הודעה. אבל אנשים כמעט אף פעם לא השאירו הודעות. אולי מפני שהם לא באמת היו אנשים אלא מערכות אוטומטיות, אנונימיות לגמרי. כל מי שדיבר איתו נתן לו הרגשה שהוא לא באמת קיים. פעם הוא היה איש אמיתי והיו מתקשרים אליו אנשים אמיתיים, אבל במורד החיים הוא הפך לחשבון בנק, לפוליסת ביטוח, וגם הטלפונים שהוא קיבל היו מיועץ ההשקעות, מסוכנת הביטוח, והם תמיד התקשרו ממספרים חסויים. והוא לא אהב לענות למספרים חסויים. הוא ידע ששום נחמה או גאולה לא מסתתרת מאחוריהם. אבל באותו יום רבץ חום מעיק תחת עננים מאובקים, הוא ישב בקפיטריה של המכללה ושתה קפה ממש גרוע, השולחן היה דביק, חתול מורעב תלה בו מבט נואש ובתוך חצי שעה הוא היה צריך להתייצב לבירור במשרד של הנציבה למניעת הטרדה מינית. ואז הטלפון צלצל. מספר חסוי.
 
הוא ענה.
 
שלום, אני מדבר עם תמיר בינדר?
 
הוא נאנח. צורת הפתיחה הייתה של נציגי מכירות, אבל הסגנון היה שונה, סמכותי יותר, ונקי מנימת השידול הנכלולית. ועדיין הפתיח הזה עצבן אותו. הוא לא אהב את המנהג הישראלי לברר את זהות הנמען לפני שהדובר הציג את עצמו.
 
מי שואל?
 
זה תמיר בינדר?
 
מי שואל?
 
אסף ממשרד ראש הממשלה.
 
לזה הוא לא ציפה. הוא הביט לרגע בחוסר אמון בצג שעליו התנוסס עדיין הכיתוב ״שיחה לא מזוהה״. אני מקשיב, אמר, וקולו חרק במקצת.
 
אז זה תמיר בינדר?
 
כן, זה הוא.
 
החתול המורעב התייאש ממנו סופית ופנה לשדל אנשים אחרים. בשולחן שלידו התמקמו כמה סטודנטים קולניים במיוחד. הוא לקח את הקפה הגרוע שלו ואת הטלפון וירד מן הרמפה שעליה מוקמה הקפיטריה לדשא השדוף שמתחתיה. על הדשא פוזרו כמה ספסלי עץ. מבטו חלף עליהם. הם נראו מאובקים. הוא לא אהב לשבת על דברים מאובקים. הוא נשאר עומד עם הקפה והטלפון. תיק הצד שלו חישב לגלוש בכל רגע מכתפו שנשתפלה מעט. לא היה לו נוח.
 
אני לא יכול להיכנס ליותר מדי פרטים בטלפון, אמר אסף ממשרד ראש הממשלה. היינו רוצים לפגוש אותך בהקדם האפשרי.
 
כל כך הרבה שנים הוא כבר לא דיבר עם האנשים האלה, אבל הסגנון והנימה היו מוכרים לו היטב. הוא חש את העקצוץ המטריד של הדז׳ה וו, כאילו מישהו משייף לו את קליפת המוח מבחוץ עם נייר זכוכית עדין.
 
הייתי רוצה לקבל לפחות איזה מושג כללי על מה מדובר, הוא אמר. אני די עסוק בימים אלה.
 
זה לא היה לגמרי נכון. הוא לא בדיוק היה עסוק. מדויק יותר לומר שהיה טרוד, כבוי, מדוכדך, מובס.
 
מדובר על דמות שהכרת טוב מאוד בתקופת השירות הצבאי שלך, אמר אסף ממשרד ראש הממשלה בקול מדוד. ככה לפחות אנחנו חושבים. היא... עשתה קאמבק.
 
הוא נדרך. בעצם הייתה יותר מאפשרות אחת, אבל כשחושבים על זה...
 
אנחנו מדברים על...?
 
זה קו גלוי, קטע אותו הדובר השני. כאילו שהוא לא ידע.
 
לא התכוונתי לומר שם, הוא ענה לו בנימה של גערה. זה שהוא כבר כל כך הרבה שנים לא בעסק לא אומר שהוא שכח את הכללים הבסיסיים.
 
בוא נגיד ככה, אמר אסף ממשרד ראש הממשלה, והשתתק.
 
בוא נגיד...? הוא ניסה לעזור לו.
 
עדיף שפשוט תגיע.
 
אתה צריך להשתדל יותר, הוא אמר.
 
שקט עלה מהצד השני של התווך האלקטרומגנטי. הוא דימה לשמוע את ההתלבטות של האיש ששמו האמיתי מן הסתם לא היה אסף.
 
הזמיר חזר לשיר, אמר האיש לבסוף, בקול שקט מאוד, כאילו הוא מנסה לומר ולא לומר את המילים בה בעת.
 
הוא כלא את נשימתו. נדרשו לו כמה שניות כדי לדכא את הרעד הקל שאיים לדבוק בקולו. הוא לא רצה שקולו ירעד, זה ברור, אבל הוא בעיקר לא הצליח להבין מאיפה בא הרעד הזה, אחרי כל השנים. הרי מדובר בכלל בעידן אחר, במישהו אחר. מה לו ולזה? מבטו חלף על פני הנוף הדומם, החי והאנושי סביבו — הספסלים המאובקים, הדשא המעונה, החתולים הנואשים, אדישותם האטומה של הסטודנטים.
 
אני יכול להגיע מחר, החל משעות הצהריים, הוא אמר. קולו בכל זאת רעד מעט. הוא לא ידע אם הדובר מעבר לקו הבחין בזה.
 
עדיף עוד היום, אמר אסף.
 
עד כדי כך?
 
כן.
 
אני במכללה כרגע. יש לי עכשיו פגישה. אוכל לצאת אחריה.
 
אתה לא יכול לבטל את הפגישה?
 
הוא הרהר באפשרות הזאת. היא קסמה לו מאוד. אני מניח שכן, אמר.
 
מצוין. אני מסמס לך מספר. תתקשר כשתגיע לאיילון ונעלה לך לטלפון ג׳י־פי־אס עם הנחיות.
 
ככה זה עובד עכשיו?
 
זה יכול לעבוד בכל מיני דרכים. נתראה אחר כך.
 
הוא דחק את הטלפון לכיסו. הסתיו הדרומי רבץ על המכללה, חם ואטום. גינות יגעות, ניחרות, התמשכו מן המקום שבו עמד ועד בניין המשרדים והכיתות שחסם את שדה הראייה שלו, לבנבן וחרוץ־משבצות כחפיסה של שוקולד לבן. הוא לא סבל שוקולד לבן. הוא הפנה את גבו לבניין, לקפיטריה, לספסלים המאובקים ולהמולת הסטודנטים ופסע אל מגרש החניה שבו ניצבה הקורסה הירוקה שלו כסוס נאמן. הוא נזכר בחלום שחזר על עצמו מספר פעמים, כמה שנים קודם לכן: הוא צועד בשוליה של עיר זרה, על גבול המדבר. הוא לא מזהה את העיר ולא את המדבר. הוא מזהה רק את הקורסה שלו שעומדת שם, הוא רק לא מבין למה על הירוק המוכר שלה מבצבצים כתמים אדומים. הוא נכנס לקורסה, מניע וממריא אל השמים.
 
כבר כמה שנים הוא לא חלם את החלום הזה.

חגי דגן (נולד ב-1964) הוא סופר ישראלי וחוקר יהדות ומחשבת ישראל.

דגן נולד בשנת 1964 וגדל בקיבוץ עין המפרץ. הוא למד במוסד החינוכי נעמן, ושירת בחיל המודיעין. למד פילוסופיה, תאולוגיה ומחשבת ישראל באוניברסיטאות תל אביב ופרייבורג. לימד מחשבת ישראל באוניברסיטת באר שבע, במכללה האקדמית תל אביב-יפו ובמכללת ספיר. בשנת 2007 היה בין זוכי פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

עוד על הספר

רואים בחושך חגי דגן
פרולוג
 
 
 
השיחה הגיעה ממספר חסוי. בדרך כלל הוא לא ענה למספרים חסויים. כמעט תמיד הם התגלו כסוכני מכירות של חברות כבלים או ביטוח שניסו לדחוף לו איזו עסקה גרועה. הוא סבל פחות מהנחישות הדביקה שלהם ויותר מהעברית האיומה שלהם. בדרך כלל הוא היה מתחיל לתקן להם את העברית, הם היו נעלבים וכל העסק היה נגמר באיזו חמיצות מדכדכת. עם הזמן הפסיק לענות למספרים חסויים. מי שרוצה שישאיר הודעה. אבל אנשים כמעט אף פעם לא השאירו הודעות. אולי מפני שהם לא באמת היו אנשים אלא מערכות אוטומטיות, אנונימיות לגמרי. כל מי שדיבר איתו נתן לו הרגשה שהוא לא באמת קיים. פעם הוא היה איש אמיתי והיו מתקשרים אליו אנשים אמיתיים, אבל במורד החיים הוא הפך לחשבון בנק, לפוליסת ביטוח, וגם הטלפונים שהוא קיבל היו מיועץ ההשקעות, מסוכנת הביטוח, והם תמיד התקשרו ממספרים חסויים. והוא לא אהב לענות למספרים חסויים. הוא ידע ששום נחמה או גאולה לא מסתתרת מאחוריהם. אבל באותו יום רבץ חום מעיק תחת עננים מאובקים, הוא ישב בקפיטריה של המכללה ושתה קפה ממש גרוע, השולחן היה דביק, חתול מורעב תלה בו מבט נואש ובתוך חצי שעה הוא היה צריך להתייצב לבירור במשרד של הנציבה למניעת הטרדה מינית. ואז הטלפון צלצל. מספר חסוי.
 
הוא ענה.
 
שלום, אני מדבר עם תמיר בינדר?
 
הוא נאנח. צורת הפתיחה הייתה של נציגי מכירות, אבל הסגנון היה שונה, סמכותי יותר, ונקי מנימת השידול הנכלולית. ועדיין הפתיח הזה עצבן אותו. הוא לא אהב את המנהג הישראלי לברר את זהות הנמען לפני שהדובר הציג את עצמו.
 
מי שואל?
 
זה תמיר בינדר?
 
מי שואל?
 
אסף ממשרד ראש הממשלה.
 
לזה הוא לא ציפה. הוא הביט לרגע בחוסר אמון בצג שעליו התנוסס עדיין הכיתוב ״שיחה לא מזוהה״. אני מקשיב, אמר, וקולו חרק במקצת.
 
אז זה תמיר בינדר?
 
כן, זה הוא.
 
החתול המורעב התייאש ממנו סופית ופנה לשדל אנשים אחרים. בשולחן שלידו התמקמו כמה סטודנטים קולניים במיוחד. הוא לקח את הקפה הגרוע שלו ואת הטלפון וירד מן הרמפה שעליה מוקמה הקפיטריה לדשא השדוף שמתחתיה. על הדשא פוזרו כמה ספסלי עץ. מבטו חלף עליהם. הם נראו מאובקים. הוא לא אהב לשבת על דברים מאובקים. הוא נשאר עומד עם הקפה והטלפון. תיק הצד שלו חישב לגלוש בכל רגע מכתפו שנשתפלה מעט. לא היה לו נוח.
 
אני לא יכול להיכנס ליותר מדי פרטים בטלפון, אמר אסף ממשרד ראש הממשלה. היינו רוצים לפגוש אותך בהקדם האפשרי.
 
כל כך הרבה שנים הוא כבר לא דיבר עם האנשים האלה, אבל הסגנון והנימה היו מוכרים לו היטב. הוא חש את העקצוץ המטריד של הדז׳ה וו, כאילו מישהו משייף לו את קליפת המוח מבחוץ עם נייר זכוכית עדין.
 
הייתי רוצה לקבל לפחות איזה מושג כללי על מה מדובר, הוא אמר. אני די עסוק בימים אלה.
 
זה לא היה לגמרי נכון. הוא לא בדיוק היה עסוק. מדויק יותר לומר שהיה טרוד, כבוי, מדוכדך, מובס.
 
מדובר על דמות שהכרת טוב מאוד בתקופת השירות הצבאי שלך, אמר אסף ממשרד ראש הממשלה בקול מדוד. ככה לפחות אנחנו חושבים. היא... עשתה קאמבק.
 
הוא נדרך. בעצם הייתה יותר מאפשרות אחת, אבל כשחושבים על זה...
 
אנחנו מדברים על...?
 
זה קו גלוי, קטע אותו הדובר השני. כאילו שהוא לא ידע.
 
לא התכוונתי לומר שם, הוא ענה לו בנימה של גערה. זה שהוא כבר כל כך הרבה שנים לא בעסק לא אומר שהוא שכח את הכללים הבסיסיים.
 
בוא נגיד ככה, אמר אסף ממשרד ראש הממשלה, והשתתק.
 
בוא נגיד...? הוא ניסה לעזור לו.
 
עדיף שפשוט תגיע.
 
אתה צריך להשתדל יותר, הוא אמר.
 
שקט עלה מהצד השני של התווך האלקטרומגנטי. הוא דימה לשמוע את ההתלבטות של האיש ששמו האמיתי מן הסתם לא היה אסף.
 
הזמיר חזר לשיר, אמר האיש לבסוף, בקול שקט מאוד, כאילו הוא מנסה לומר ולא לומר את המילים בה בעת.
 
הוא כלא את נשימתו. נדרשו לו כמה שניות כדי לדכא את הרעד הקל שאיים לדבוק בקולו. הוא לא רצה שקולו ירעד, זה ברור, אבל הוא בעיקר לא הצליח להבין מאיפה בא הרעד הזה, אחרי כל השנים. הרי מדובר בכלל בעידן אחר, במישהו אחר. מה לו ולזה? מבטו חלף על פני הנוף הדומם, החי והאנושי סביבו — הספסלים המאובקים, הדשא המעונה, החתולים הנואשים, אדישותם האטומה של הסטודנטים.
 
אני יכול להגיע מחר, החל משעות הצהריים, הוא אמר. קולו בכל זאת רעד מעט. הוא לא ידע אם הדובר מעבר לקו הבחין בזה.
 
עדיף עוד היום, אמר אסף.
 
עד כדי כך?
 
כן.
 
אני במכללה כרגע. יש לי עכשיו פגישה. אוכל לצאת אחריה.
 
אתה לא יכול לבטל את הפגישה?
 
הוא הרהר באפשרות הזאת. היא קסמה לו מאוד. אני מניח שכן, אמר.
 
מצוין. אני מסמס לך מספר. תתקשר כשתגיע לאיילון ונעלה לך לטלפון ג׳י־פי־אס עם הנחיות.
 
ככה זה עובד עכשיו?
 
זה יכול לעבוד בכל מיני דרכים. נתראה אחר כך.
 
הוא דחק את הטלפון לכיסו. הסתיו הדרומי רבץ על המכללה, חם ואטום. גינות יגעות, ניחרות, התמשכו מן המקום שבו עמד ועד בניין המשרדים והכיתות שחסם את שדה הראייה שלו, לבנבן וחרוץ־משבצות כחפיסה של שוקולד לבן. הוא לא סבל שוקולד לבן. הוא הפנה את גבו לבניין, לקפיטריה, לספסלים המאובקים ולהמולת הסטודנטים ופסע אל מגרש החניה שבו ניצבה הקורסה הירוקה שלו כסוס נאמן. הוא נזכר בחלום שחזר על עצמו מספר פעמים, כמה שנים קודם לכן: הוא צועד בשוליה של עיר זרה, על גבול המדבר. הוא לא מזהה את העיר ולא את המדבר. הוא מזהה רק את הקורסה שלו שעומדת שם, הוא רק לא מבין למה על הירוק המוכר שלה מבצבצים כתמים אדומים. הוא נכנס לקורסה, מניע וממריא אל השמים.
 
כבר כמה שנים הוא לא חלם את החלום הזה.