בובת סמרטוטים 3 - סוף המשחק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בובת סמרטוטים 3 - סוף המשחק
מכר
מאות
עותקים
בובת סמרטוטים 3 - סוף המשחק
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בובת סמרטוטים 3 - סוף המשחק

3.9 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: טל ארצי
    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: מרץ 2020
    • קטגוריה: מתח ופעולה
    • מספר עמודים: 361 עמ' מודפסים

    תקציר

    כאשר גופתו של השוטר בדימוס פינלי שו, המנטור הנערץ של ויליאם ´וולף´ פוקס, מתגלה בחדר סגור כשלידה אקדח, המשטרה מגיעה במהירות למסקנה שזאת הייתה התאבדות. הרי רק טביעות אצבעותיו של פינלי נמצאו על האקדח. אבל וולף, הבלש המשטרתי שהיה לפושע נמלט, מסרב להאמין בכך, ותוך זמן קצר מוצא את הראיה הראשונה לכך שצדק.
    יחד עם קצינת הבילוש ושותפתו לשעבר אמילי בקסטר, ועם אלכס אדמונדס שהפך לחוקר פרטי, מבין וולף שעליהם לחקור את ראשית דרכו של פינלי במשטרה. האם הוא היה תמים כפי שחשבו תמיד, או שסודות אפלים חבויים בעברו? ומה קרה בסקוטלנד לפני כמעט ארבעים שנה? ככל שהחקירה מעמיקה, מתברר שלא כולם שמחים על שובו של וולף למשטרה, וכי לא רק הקריירה שלו בסכנה, אלא גם חייהם של היקרים לו.
     
    בין עבר והווה, קולגות ויריבים, סורגי הכלא וחדרי החקירות, גם היחסים בין וולף לבקסטר עוברים טלטלות עזות, והאמת שהם חושפים רק מוסיפה שמן למדורה.
     
    סוף המשחק הוא ספר ההמשך למותחנים רבי–המכר ´בובת סמרטוטים´ ו´תליין´. דניאל קול הצליח לשלב גם הפעם עלילה מצמררת שלא עוצרת לרגע עם דמויות מחוספסות ופגיעוֹת שהחיכוך ביניהן מצית ניצוצות, ועם הומור שנון שמתבל את המתח בדיוק במידה הנכונה. טרילוגיית וולף–בקסטר תורגמה לעשרות שפות, והיא מעובדת לסדרת טלוויזיה בערוץ BBC הבריטי.

    פרק ראשון

    פרולוג
     
     
    יום שני, 4 בינואר 2016
    11:13
     
     
    "היֹה היה פעם... ועכשיו כבר לא."
     
    נוף פרוורים מושלג חלף בחלונות המטונפים, ושמש רפה חיממה את ריפוד העור בנסיעתם המקרטעת אל היעד.
     
    "אבל זה אתה, נכון?" חקר הגבר שבמושב הנהג. "אתה ויליאם פוֹקס?"
     
    "מישהו צריך להיות," אמר וולף באנחת צער אמיתית לעיניים השחורות שצפו בו מהמראה הקדמית ורק מדי פעם טרחו להתעניין בכביש. "זה כאן משמאל."
     
    המונית השחורה נעצרה בהשתנקות, וחיכתה על איזה שביל גישה של מישהו.
     
    וולף שילם לנהג במזומן, לא שזה שינה עכשיו, ויצא אל הרחוב השקט. עוד לפני שהספיק לסגור את הדלת כבר זינקה המונית לדרכה וריססה אותו בבוץ קפוא, וכעבור רגע נעלמה בקצה הרחוב. וולף התחרט על שנתן טיפ למלשן החטטן, אבל הגיע למסקנה שממילא היה מוגזם לקוות ששוחד של 1.34 ליש"ט יזכה אותו בשתיקה ממושכת. הוא ניגב את מכנסיו בשרוול המעיל השחור שהיה שייך פעם ללתניאל מסי, רוצח בובת הסמרטוטים — מזכרת מחייו הקודמים, אות ניצחון כלשהו ותזכורת לכל האנשים שהוא היה אמור לעמוד לצידם.
     
    בעודו מורח בהצלחה את הכתם הלח לפסים מלוכלכים, הוא קלט שעדיין צופים בו. וולף רזה שנים־עשר קילו בערך וצימח זקן מדובלל להפליא, אבל גובהו המרשים ועיניו הכחולות החודרות הסגירו את זהותו לכל מי שגילה ערנות וטרח להעיף בו מבט נוסף. מעבר לכביש לטשה אליו עיניים אישה שהתעסקה בעגלה ומן הסתם גם בתינוק שהיה מוסתר מתחת לערימת השמיכות. היא הוציאה טלפון נייד והצמידה אותו לאוזנה.
     
    וולף חייך אליה חיוך עצוב, הפנה לה את גבו ונכנס מבעד לשער. על החצץ חנתה מרצדס לא מוכרת, מוזנחת למופת, שהוא קישר לבעליה רק בזכות התג שבצבץ מבעד לשלג. הבית עצמו, שהיה מוכר מאוד, גדל בשליש מאז ביקורו האחרון. הוא ידע שדלת הכניסה תהיה כרגיל לא נעולה, ולכן לא טרח לדפוק עליה, אלא רקע ברגליו כדי להסיר את השלג מנעליו ונכנס לאפלה האבלה ששררה במבואה על אף השמיים הכחולים שבחוץ.
     
    "מגי?" קרא וולף בקול נסדק מעצם החזרה אל הבית, מהשאיפה החמדנית של האוויר שבפנים — המהול בספרים גוועים, בבושם פרחוני, בקפה טחון ובמאה ואחד דברים נוספים שעוררו זיכרונות לא קרואים מימים פשוטים ומאושרים יותר. כי כאן הוא הרגיש בבית יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, הקבוע היחיד שהוא היה יכול לסמוך עליו מאז עבר לבירה. "מגי?!"
     
    למעלה הפרה חריקה את הדממה.
     
    הוא התחיל לעלות, ושמע צעדים קלים מטופפים במהירות על רצפת העץ שמעליו.
     
    "מגי?!"
     
    דלת נפתחה. "ויל? ויל!"
     
    ברגע שהגיע למדרגה העליונה כרכה מגי את זרועותיה סביבו, וכמעט שיגרה את האיחוד ביניהם בחזרה לקומה התחתונה.
     
    "אוי, אלוהים! זה אתה!"
     
    היא חיבקה אותו חזק כל כך שהוא התקשה לנשום והתייפחה על צווארו, ולא נותר לו אלא לחבק אותה בחזרה.
     
    "ידעתי שתבוא," היא אמרה בקול רועד. "אני לא מאמינה שהוא איננו. ויל, מה אני אמורה לעשות בלעדיו?"
     
    ויל התנתק מהחיבוק והרחיק קצת את מגי כדי לראות את פניה. האישה המושלמת בכל מצב הייתה באמצע שנות החמישים לחייה, והאיפור המרוח ובגדיה השחורים המרושלים שיוו לה לשם שינוי מראה ההולם את גילה. בדרך כלל היא נהגה לאסוף את תלתליה השחורים בסגנון וינטג', שכמובן חזר לאופנה, אבל עכשיו הם היו מפוזרים.
     
    "אין לי הרבה זמן. איפה... איפה הוא היה?" הוא שאל במאמץ את השאלה הקשה הראשונה מני רבות שרצה לקבל עליהן תשובה.
     
    ידה הרועדת הצביעה על משקוף שבור בצד נטול השטיח של מישורת המדרגות. הוא הנהן, נישק אותה בעדינות על המצח ונכנס לתוספת האחרונה לבית. מגי לא נכנסה איתו לחדר החשוף אלא חיכתה בפתח. וולף סקר בגאווה את הפרויקט האחרון של חברו, את העבודה האיכותית והקפדנית כמו בכל דבר שהיה קשור לנכדיו. זה היה אמור להיות החדר החדש שלהם כשיבואו לבקר, דרך לבלות איתם יותר מאז יצא לפנסיה.
     
    במרכז החדר היה כיסא עץ הפוך, ומתחתיו נספג כתם אדום כהה ברצפת העץ הנקבובית.
     
    וולף שכנע את עצמו מראש שבפנים יצליח לשמור על איפוק, שיטפל במצב ביעילות ובקור רוח כמו בכל זירת פשע... אבל הוא טעה, כמובן.
     
    "הוא אהב אותך, ויל," אמרה מגי מהפתח.
     
    הוא לא הצליח לכבוש עוד את הדמעות. כשניגב את עיניו שמע צעדים רומסים בחוץ את החצץ.
     
    "כדאי שתלך," אמרה מגי בבהילות והתעלמה מהדפיקה המנומסת. "ויל?" היא שמעה את הדלת הקדמית נפתחת. מישהו נכנס לבית, והיא מיהרה אל המדרגות ליירט אותו. פניה נרגעו למראה גבר בלונדיני בעל פנים עכבריות שהתחיל לעלות בהן. "ג'ייק!" היא פלטה אנחת רווחה. "חשבתי שאתה... לא משנה."
     
    לנגד עיניו החשדניות של וולף הם התחבקו כמו שני חברים טובים.
     
    "הבאתי לך כמה דברים קטנים," אמר האיש ונתן לה את שקיות הקניות. "אני יכול לדבר איתו רגע?" הוא שאל, ובזאת תמה העמדת הפנים שמדובר בביקור חברתי בלבד.
     
    "זה בסדר, מגי," אמר וולף.
     
    היא נראתה מוטרדת, אבל ירדה לסדר את המצרכים במקומם.
     
    "סונדרס," אמר וולף לעמיתו לשעבר שנכנס לחדר.
     
    "וולף, מזמן לא התראינו."
     
    "כן, אתה יודע איך זה, הייתי צריך קצת זמן לעצמי," התחכם וולף ושמע רכב נעצר ברחוב. "לא ידעתי שאתה ומגי מכירים."
     
    "לא הכרנו," אמר סונדרס ומשך בכתפיו. למרות השיחה התרבותית הוא שמר מרחק. "לא עד שזה קרה." הוא פלט אנחה כבדה. "אחי, אני ממש מצטער על פינלי. באמת."
     
    וולף הנהן בתודה ומבטו נדד שוב לרצפה המוכתמת.
     
    "מה אתה עושה פה?" שאל סונדרס בבוטות.
     
    "רציתי לראות בעצמי."
     
    "לראות מה?"
     
    וולף דיבר בקול חרישי בגלל מגי. "את זירת הפשע."
     
    "זירת הפשע?" סונדרס שפשף את פניו בעייפות. "אחי, טיפלתי בזה בעצמי. הוא היה לבד... בחדר נעול... הוא שכב ליד הנשק."
     
    "פינלי לא היה מתאבד."
     
    סונדרס הסתכל עליו ברחמים. "אנשים עושים דברים מפתיעים."
     
    "אפרופו דברים מפתיעים, הגעת הנה ממש מהר."
     
    "קיבלתי את הקריאה כשכבר הייתי בדרך לכאן."
     
    וולף עבד בעבר עם הבלש הקולני ולא חיבב אותו במיוחד, אבל עכשיו התחיל לראות אותו באור חדש. "תודה שדאגת לה."
     
    "אין בעיה."
     
    "טוב, אז כמה אתם?" שאל וולף כאילו הוא שואל מה השעה, והאווירה בחדר השתנתה מייד.
     
    סונדרס שתק רגע בהיסוס. "שניים בחצר הקדמית, שניים באחורית, אחד יושב עם מגי, ואם הכול הלך כמו שצריך אז עוד אחד במרחק שלושה צעדים מאיתנו מעבר לקיר." הוא הסתובב אל הדלת הפתוחה. "תשמיע איזה ציוץ!"
     
    בתגובה נשמע ממישורת המדרגות קול הכנסת מחסנית לרובה חצי אוטומטי.
     
    סונדרס חייך בהתנצלות והוציא אזיקים מהכיס. "הבטחתי להם שלא תברח. בבקשה אל תוציא אותי אידיוט."
     
    וולף הנהן וכרע באיטיות על ברכיו. הוא הרים ידיים, שילב את אצבעותיו על העורף והסתכל החוצה מבעד לחלון המושלג אל הנוף האחרון שראה המנטור שלו לפני מותו.
     
    "סליחה, אחי," אמר סונדרס. הוא התקרב אליו ואזק את מפרקי ידיו. "עצרתי את החשוד!"
     
    "ויל?" קראה מגי מהמטבח כשביתה הוצף פתאום שוטרים חמושים.
     
    צעדים כבדים עלו אליהם במדרגות ובעקבותיהם צעדיה של מגי.
     
    "אתם מוכנים לעשות משהו בשבילי?" שאל וולף, ומבטו נדד בין סונדרס למגי. אחרוני השוטרים נכנסו מבעד לפתח השבור, לפתו אותו ונבחו את הפקודות הרגילות. "אל תספרו לה בינתיים שחזרתי."
     
    "אבל ויל..." קראה מגי בייאוש ועדיין לא הייתה מסוגלת להציב את כף רגלה בחדר שבו מצאו את בעלה.
     
    "זה בסדר, מגי. זה בסדר," הוא הרגיע אותה. "אני לא בורח יותר."

    עוד על הספר

    • תרגום: טל ארצי
    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: מרץ 2020
    • קטגוריה: מתח ופעולה
    • מספר עמודים: 361 עמ' מודפסים
    בובת סמרטוטים 3 - סוף המשחק דניאל קול
    פרולוג
     
     
    יום שני, 4 בינואר 2016
    11:13
     
     
    "היֹה היה פעם... ועכשיו כבר לא."
     
    נוף פרוורים מושלג חלף בחלונות המטונפים, ושמש רפה חיממה את ריפוד העור בנסיעתם המקרטעת אל היעד.
     
    "אבל זה אתה, נכון?" חקר הגבר שבמושב הנהג. "אתה ויליאם פוֹקס?"
     
    "מישהו צריך להיות," אמר וולף באנחת צער אמיתית לעיניים השחורות שצפו בו מהמראה הקדמית ורק מדי פעם טרחו להתעניין בכביש. "זה כאן משמאל."
     
    המונית השחורה נעצרה בהשתנקות, וחיכתה על איזה שביל גישה של מישהו.
     
    וולף שילם לנהג במזומן, לא שזה שינה עכשיו, ויצא אל הרחוב השקט. עוד לפני שהספיק לסגור את הדלת כבר זינקה המונית לדרכה וריססה אותו בבוץ קפוא, וכעבור רגע נעלמה בקצה הרחוב. וולף התחרט על שנתן טיפ למלשן החטטן, אבל הגיע למסקנה שממילא היה מוגזם לקוות ששוחד של 1.34 ליש"ט יזכה אותו בשתיקה ממושכת. הוא ניגב את מכנסיו בשרוול המעיל השחור שהיה שייך פעם ללתניאל מסי, רוצח בובת הסמרטוטים — מזכרת מחייו הקודמים, אות ניצחון כלשהו ותזכורת לכל האנשים שהוא היה אמור לעמוד לצידם.
     
    בעודו מורח בהצלחה את הכתם הלח לפסים מלוכלכים, הוא קלט שעדיין צופים בו. וולף רזה שנים־עשר קילו בערך וצימח זקן מדובלל להפליא, אבל גובהו המרשים ועיניו הכחולות החודרות הסגירו את זהותו לכל מי שגילה ערנות וטרח להעיף בו מבט נוסף. מעבר לכביש לטשה אליו עיניים אישה שהתעסקה בעגלה ומן הסתם גם בתינוק שהיה מוסתר מתחת לערימת השמיכות. היא הוציאה טלפון נייד והצמידה אותו לאוזנה.
     
    וולף חייך אליה חיוך עצוב, הפנה לה את גבו ונכנס מבעד לשער. על החצץ חנתה מרצדס לא מוכרת, מוזנחת למופת, שהוא קישר לבעליה רק בזכות התג שבצבץ מבעד לשלג. הבית עצמו, שהיה מוכר מאוד, גדל בשליש מאז ביקורו האחרון. הוא ידע שדלת הכניסה תהיה כרגיל לא נעולה, ולכן לא טרח לדפוק עליה, אלא רקע ברגליו כדי להסיר את השלג מנעליו ונכנס לאפלה האבלה ששררה במבואה על אף השמיים הכחולים שבחוץ.
     
    "מגי?" קרא וולף בקול נסדק מעצם החזרה אל הבית, מהשאיפה החמדנית של האוויר שבפנים — המהול בספרים גוועים, בבושם פרחוני, בקפה טחון ובמאה ואחד דברים נוספים שעוררו זיכרונות לא קרואים מימים פשוטים ומאושרים יותר. כי כאן הוא הרגיש בבית יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, הקבוע היחיד שהוא היה יכול לסמוך עליו מאז עבר לבירה. "מגי?!"
     
    למעלה הפרה חריקה את הדממה.
     
    הוא התחיל לעלות, ושמע צעדים קלים מטופפים במהירות על רצפת העץ שמעליו.
     
    "מגי?!"
     
    דלת נפתחה. "ויל? ויל!"
     
    ברגע שהגיע למדרגה העליונה כרכה מגי את זרועותיה סביבו, וכמעט שיגרה את האיחוד ביניהם בחזרה לקומה התחתונה.
     
    "אוי, אלוהים! זה אתה!"
     
    היא חיבקה אותו חזק כל כך שהוא התקשה לנשום והתייפחה על צווארו, ולא נותר לו אלא לחבק אותה בחזרה.
     
    "ידעתי שתבוא," היא אמרה בקול רועד. "אני לא מאמינה שהוא איננו. ויל, מה אני אמורה לעשות בלעדיו?"
     
    ויל התנתק מהחיבוק והרחיק קצת את מגי כדי לראות את פניה. האישה המושלמת בכל מצב הייתה באמצע שנות החמישים לחייה, והאיפור המרוח ובגדיה השחורים המרושלים שיוו לה לשם שינוי מראה ההולם את גילה. בדרך כלל היא נהגה לאסוף את תלתליה השחורים בסגנון וינטג', שכמובן חזר לאופנה, אבל עכשיו הם היו מפוזרים.
     
    "אין לי הרבה זמן. איפה... איפה הוא היה?" הוא שאל במאמץ את השאלה הקשה הראשונה מני רבות שרצה לקבל עליהן תשובה.
     
    ידה הרועדת הצביעה על משקוף שבור בצד נטול השטיח של מישורת המדרגות. הוא הנהן, נישק אותה בעדינות על המצח ונכנס לתוספת האחרונה לבית. מגי לא נכנסה איתו לחדר החשוף אלא חיכתה בפתח. וולף סקר בגאווה את הפרויקט האחרון של חברו, את העבודה האיכותית והקפדנית כמו בכל דבר שהיה קשור לנכדיו. זה היה אמור להיות החדר החדש שלהם כשיבואו לבקר, דרך לבלות איתם יותר מאז יצא לפנסיה.
     
    במרכז החדר היה כיסא עץ הפוך, ומתחתיו נספג כתם אדום כהה ברצפת העץ הנקבובית.
     
    וולף שכנע את עצמו מראש שבפנים יצליח לשמור על איפוק, שיטפל במצב ביעילות ובקור רוח כמו בכל זירת פשע... אבל הוא טעה, כמובן.
     
    "הוא אהב אותך, ויל," אמרה מגי מהפתח.
     
    הוא לא הצליח לכבוש עוד את הדמעות. כשניגב את עיניו שמע צעדים רומסים בחוץ את החצץ.
     
    "כדאי שתלך," אמרה מגי בבהילות והתעלמה מהדפיקה המנומסת. "ויל?" היא שמעה את הדלת הקדמית נפתחת. מישהו נכנס לבית, והיא מיהרה אל המדרגות ליירט אותו. פניה נרגעו למראה גבר בלונדיני בעל פנים עכבריות שהתחיל לעלות בהן. "ג'ייק!" היא פלטה אנחת רווחה. "חשבתי שאתה... לא משנה."
     
    לנגד עיניו החשדניות של וולף הם התחבקו כמו שני חברים טובים.
     
    "הבאתי לך כמה דברים קטנים," אמר האיש ונתן לה את שקיות הקניות. "אני יכול לדבר איתו רגע?" הוא שאל, ובזאת תמה העמדת הפנים שמדובר בביקור חברתי בלבד.
     
    "זה בסדר, מגי," אמר וולף.
     
    היא נראתה מוטרדת, אבל ירדה לסדר את המצרכים במקומם.
     
    "סונדרס," אמר וולף לעמיתו לשעבר שנכנס לחדר.
     
    "וולף, מזמן לא התראינו."
     
    "כן, אתה יודע איך זה, הייתי צריך קצת זמן לעצמי," התחכם וולף ושמע רכב נעצר ברחוב. "לא ידעתי שאתה ומגי מכירים."
     
    "לא הכרנו," אמר סונדרס ומשך בכתפיו. למרות השיחה התרבותית הוא שמר מרחק. "לא עד שזה קרה." הוא פלט אנחה כבדה. "אחי, אני ממש מצטער על פינלי. באמת."
     
    וולף הנהן בתודה ומבטו נדד שוב לרצפה המוכתמת.
     
    "מה אתה עושה פה?" שאל סונדרס בבוטות.
     
    "רציתי לראות בעצמי."
     
    "לראות מה?"
     
    וולף דיבר בקול חרישי בגלל מגי. "את זירת הפשע."
     
    "זירת הפשע?" סונדרס שפשף את פניו בעייפות. "אחי, טיפלתי בזה בעצמי. הוא היה לבד... בחדר נעול... הוא שכב ליד הנשק."
     
    "פינלי לא היה מתאבד."
     
    סונדרס הסתכל עליו ברחמים. "אנשים עושים דברים מפתיעים."
     
    "אפרופו דברים מפתיעים, הגעת הנה ממש מהר."
     
    "קיבלתי את הקריאה כשכבר הייתי בדרך לכאן."
     
    וולף עבד בעבר עם הבלש הקולני ולא חיבב אותו במיוחד, אבל עכשיו התחיל לראות אותו באור חדש. "תודה שדאגת לה."
     
    "אין בעיה."
     
    "טוב, אז כמה אתם?" שאל וולף כאילו הוא שואל מה השעה, והאווירה בחדר השתנתה מייד.
     
    סונדרס שתק רגע בהיסוס. "שניים בחצר הקדמית, שניים באחורית, אחד יושב עם מגי, ואם הכול הלך כמו שצריך אז עוד אחד במרחק שלושה צעדים מאיתנו מעבר לקיר." הוא הסתובב אל הדלת הפתוחה. "תשמיע איזה ציוץ!"
     
    בתגובה נשמע ממישורת המדרגות קול הכנסת מחסנית לרובה חצי אוטומטי.
     
    סונדרס חייך בהתנצלות והוציא אזיקים מהכיס. "הבטחתי להם שלא תברח. בבקשה אל תוציא אותי אידיוט."
     
    וולף הנהן וכרע באיטיות על ברכיו. הוא הרים ידיים, שילב את אצבעותיו על העורף והסתכל החוצה מבעד לחלון המושלג אל הנוף האחרון שראה המנטור שלו לפני מותו.
     
    "סליחה, אחי," אמר סונדרס. הוא התקרב אליו ואזק את מפרקי ידיו. "עצרתי את החשוד!"
     
    "ויל?" קראה מגי מהמטבח כשביתה הוצף פתאום שוטרים חמושים.
     
    צעדים כבדים עלו אליהם במדרגות ובעקבותיהם צעדיה של מגי.
     
    "אתם מוכנים לעשות משהו בשבילי?" שאל וולף, ומבטו נדד בין סונדרס למגי. אחרוני השוטרים נכנסו מבעד לפתח השבור, לפתו אותו ונבחו את הפקודות הרגילות. "אל תספרו לה בינתיים שחזרתי."
     
    "אבל ויל..." קראה מגי בייאוש ועדיין לא הייתה מסוגלת להציב את כף רגלה בחדר שבו מצאו את בעלה.
     
    "זה בסדר, מגי. זה בסדר," הוא הרגיע אותה. "אני לא בורח יותר."