כוח הלב 12 – הכי חזק

פרק 1

ההבטחה

זה קרה ביום רביעי בבוקר. מיכלי, הילדה שאני הכי אוהֵב בעולם, פנתה אליי בהַפסקה הראשונה. כן, כן, היא פנתה אליי. דרך אגב, אני איתן גולן. סתם ילד, לא יפֶה ולא מכוער, יש לי שני אחים קטנים והורים גרושים. אני גרוע בקשרים עם בנות. היתה תקופה שהייתי חבר של מיכלי המַדהימה, אבל הייתי טיפש. בָּגדתי בה, והיא לא סולחת לי. כבר חצי שנה היא בקושי מדבֶּרת איתי. אני כל כך רוצֶה שהיא תחזור אליי, אבל היא לא מצליחה לסלוח. ביום רביעי בבוקר היא פנתה אליי.

"איתן, מה קורה?"

"אמממ... בסדר," גימגמתי קלות. כבר כמעט שכחתי כמה העיניים הכחולות שלה מבלבלות אותי.

"תקשיב, אתה רוצה לבוא אלינו לליל הסדר?"

"מה, אַת מזמינה אותי?" נדהמתי.

"כן, נו," אמרה מיכלי.

"רגע, מיכלי, מה אַת אומרת בזה? שאת שוב דלוקה עליי, שאַת רוצה שנחזור להיות חברים?" דילג ליבי משמחה; אולי באמת יתרחש לי נס פסח, ומיכלי תחליט שהיא סולחת לי ורוצָה שנחזור להיות זוג.

"איתן, השתגעת? מה הקֶשר בכלל? זו אמא שלי הציעה."

"אה. זו לא את?"

"לא. אמא שלי אמרה שאתה ואבא שלך בֶּטח לבד, אז היא הציעה שאזמין אתכם," אמרה מיכלי ונראתה חסרת סבלנות ומעוצבנת. גם אני התחלתי לחוש עצבנות.

"מה? למה נראֶה לאמא שלָך שאנחנו לבד? מאיפה היא יודעת שלא נערוך סדר יחד, כל המשפחה שלי?"

"כי ההורים שלךָ גרושים אולי?"

"אז מה אם הם גרושים? אולי הם יחליטו לחזור עד אז? יש שבועיים עד פסח!" רתחתי.

מיכלי נעצה בי מבט חצי מיואש ואמרה, "אוי איתן, איזה מוזר אתה, כל הזמן רוצֶה לחזור לעָבר. שההורים יחזרו, ששוב נהיה חברים... מתי תבין שהזמן עובר, והעבר לא חוזר? יש דברים שלעולם לא יחזרו. אני, למשל, לא אחזור אליךָ לעולם."

"לעולם?"

"ברור. הרי הייתָ חבר שלי ושל מיקה יחד. נראה לךָ שאני אחזור להיות חבֵרה שלך, אחרי בגידה כזו?"

"מיכל. הכול קרה בגלל חולשה זמנית שלי. אבל עבר זמן, אני השתַניתי. עכשיו אני חזק. זה לא יקרה יותר," הבטחתי.

"לא אחזור אליך לעולם"

"אתה חזק? באמת? כשתוכיח לי את זה, אני אחשוב על זה." מיכלי הפנתה את גבה אליי והלכה לדבֵּר עם ילד אחֵר. אותי זרקה לחצר, כמו את הפֶּרח בשיר הילדים ההוא. השתדלתי להיות כמו הילד בשיר שלא בוכה אף פעם. אבל הדמעות עמדו לי בגרון.

"חכי רגע. עצרי!" קראתי אחריה ותפסתי בחולצתה.

"מה, איתן?" היא גילגלה עיניה בחוסר סבלנות.

"אם אוכיח לָך שהִשתנֵיתי, שאני חזק עכשיו, אַת באמת תחזרי אליי?"

היא גיחכה. "איך תוכיח?"

"אני אוכיח!" אמרתי.

"אתה לא תצליח!"

"אבל אם אצליח?"

"אם תוכיח לי שהִשתניתָ, שאתה חזק, אחזור להיות חברה שלךָ."

חייכתי אליה. לא אמרתי מילה נוספת. פחדתי לקלקל את הרגע הזה שכולו תקווה. תקווה טהורה לחזור לאהובתי היחידה. מיכל הלכה, ואני נשארתי נטוע במקום, מנסֶה לפתור את החידה.

מה זה אומר להיות חזק? אני יודע מה זה. אם אצליח לסובב את הגלגל לאחור, להחזיר את ההורים להיות יחד. לעמוד על השולחן בסלון ולצרוח, "רבותיי ההיסטוריה חוזרת!" זה לדעתי יַראה שאני בשיא הכוח. זה גם יוכיח למיכלי שאני חזק! שאני יכול להַחזיר את העבר ולהעביר אותו קדימה. ואז היא תחזור אליי וההיסטוריה באמת תחזור. אני, איתן גולן, אהיה חבר של מיכלי, וההורים שלי יתאחדו מחדש. והימים יהיו כל כך יפים וקסומים, כמו שהיו פעם, לפני כל הפרֵידות והעֶצב.

פרק 2

יום המוֶות

בבית לא הצלחתי להכין שיעורים. המוח שלי קָדח! אני חייב להחזיר את ההורים להיות יחד. לפחות לליל הסדר. אני אוכיח למיכלי שהעָבר יכול לחזור!

שמעתי דפיקה בדלת. לפני שהספקתי לקום הפעמון צילצל. ניגשתי לדלת ופתחתי. ראיתי את ארז, החבר הטוב שלי. הוא עמד שם וזז במָקום בחוסר סבלנות. משום מה הדמות שלו קצת הטרידה אותי; אני רגיל לראות את ארז כשאני נמצא בבית של אמא שלי, כי הוא גר קרוב לשָׁם. מה קרה שהוא הגיע לבית של אבא? ועוד בלי לצלצל או להגיד שהוא עומד לבוא? למה הוא דופק ומצלצל בחוסר סבלנות שכזה?

"מה קורה, ארז?" שאלתי.

ארז שתק וצָעד פנימה, ישר לחדר שלי.

"ארז, אני קצת עסוק פֹּה." הצבעתי על ערימת המחברות והספרים שעַל המיטה.

ארז תפס כיסא, שילב ידיים ושתק שתיקה רועמת.

"מה, ארז? רציתָ משהו דחוּף?"

ארז ניפח שפתיים והמשיך לשתוק.

"למה אתה שותק כמו דג באֵבל?" שאלתי.

"עוד מעט אתה תהיה באבל!" כעס ארז.

"מה? על מה אתה מדבֵּר?"

"עוד מעט תהיה באבל עליי!"

"מה?" נדהמתי.

"כן. אל תעשה את עצמך כאילו אתה לא יודע. הרי השארתָ לי שיר במשיבון."

"איזה שיר בראש שלך?"

"הנה, השיר הזה!" ארז הניח את הנייד שלו על השולחן, לָחץ והפעיל את הרמקול.

"היום יום המוות, היום יום המוות, היום יום המוות לארז..." התנגן שיר במנגינת 'היום יום הולדת'.

"מה הדבר הזה? היום יום הולדת?" ניסיתי להיאחז במנגינה.

"איתן, מה, אתה לא שומע טוב? זו המנגינה של 'היום יום הולדת', אבל המילים... תקשיב למילים. יום המוות!"

"מה הדבר הזה?" נֶחרדתי.

ארז קם ממקומו ונעץ בי מבט זועם.

"מה זאת אומרת, מה זה? תפסיק לעשות את עצמך, הנה מספַּר השיחה הנכנסת. בבקשה: מספר הטלפון שלךָ!" הוא הפנה אליי את מסך הנייד והמשיך. "ועכשיו תגיד את האמת, מי הזַמר המהולל שנתת לו לעבוד עליי? ולמה עשיתָ לי את זה? אתה לא מבין כמה זה מפחיד?!"

"אה, ארז, נראה לך שאני אעשה לך דבר כזה? זה לא אני," אמרתי.

"אבל זה מהניָיד שלך!"

"אבל הנייד שלי לא אצלי, אתה לא זוכר שאמרתי לך ששדדו אותו ממני?"

"מה? מתי?"

"מזמן, טמבל. הרי דיברנו בחודשים האחרונים בטלפון רגיל מהבית או בצ'טים במחשב, שכחת?"

"רגע, אבל הנייד שלך... אחרי שגנבו לך לא ניתקת את הקו?"

"אמרתי להורים, אבל הם כנראה שכחו. אוי לא, מי יודע כמה שיחות עשה הגנב על חשבוני!" נבהלתי.

"רגע, הגנב הזה... איך הוא יָדע את השם שלי?" שאל ארז.

"הוא בטח מצא אותך בזיכרון של הנייד בקבוצת החברים."

"קבוצת חברים?"

"כן, אתה היחיד שרשמתי בקבוצה." גיחכתי במבוכה.

"אז הוא מצא את השם שלי... וחיֵיג אליי... והשאיר שיר מאיֵים. אבל למה שיעשה את זה? מה, הוא טיפש? הרי אפשר לעלות עליו ככה, אפשר להתקשר למספר שלך ולדבֵּר איתו!" אמר ארז.

"וזה בדיוק מה שנעשה," אמרתי מייד ולקחתי את הנייד של ארז. חייגתי את המספר שלי.