קאמורה קרטל 3 - גאווה מעוותת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קאמורה קרטל 3 - גאווה מעוותת
מכר
אלפי
עותקים
קאמורה קרטל 3 - גאווה מעוותת
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

קאמורה קרטל 3 - גאווה מעוותת

4.9 כוכבים (119 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ניתן לרכישה גם במארז

    תקציר

     
    רמו:
    מלך אכזר. 
    שליט הגיהינום.
    גאוותן ללא סיכוי לגאולה. 
    בתור הקאפו של הקאמורה קרטל, שלטתי ביד רמה בטריטוריה של לאס וגאס וסביבתה. האאוטפיט של שיקגו פלשו למחוזותיי, ביצעו הרג וקטל ברחובות והנקמה שלי לא איחרה להגיע.
    לפי החוקים של המאפיה חתונה היא דבר מקודש, וחטיפת כלה היא חילול המזבח שבו האמינו. 
    אבל החוקים הללו לא חלים על המלך ששולט בעיר החטאים או על הנתינים שלו. 
    ביום חופתה וכאות לנקמה, חטפתי את אחייניתו של דנטה קבלרו. 
    חטפתי מלאכית בלבן. 
     
    סרפינה:
    מלכת הקרח. 
    סוררת המעמידה פני צייתנית. 
    גאוותנית ללא כל סיכוי להינצל. 
    שנים שיועדתי לדנילו. צוּפה ממני להפוך לרעייתו וללדת את ילדיו. 
    אבל אז רמו פלקון, האיש הכי אכזר, גנז את חלומי וחטף אותי ביום חתונתי. 
    לא אהיה נתונה לחסדיו. אסרב להיכנע לרצונותיו. וגם אם יאיים לחסל אותי, אישאר זקופה ואשלים עם גורלי. 
    נשבעתי להוריד את המלך הארור על ברכיו.  
     
    ברומן פשע קצבי ומלא תהפוכות, אצולת המאפיה פותחת חזית מלחמה. מי יהיה הראשון להניף דגל לבן ממגדל הטירה, כשמלך עולם הפשע ומלכת הקרח החטופה נתונים במלכוד עצמי של גאווה מעוותת? 
    מלחמה? או כניעה?  
     
    ***
    המחברת קורה ריילי, שסדרת ספריה 'נולדו לדם' זכתה להצלחה מסחררת בקרב הקוראים בישראל ובעולם, חוזרת אלינו בסדרת בת אשר קוצרת ביקורות נלהבות והעפילה לרשימות רבי־המכר המובילות.
    הספרים הקודמים בסדרת 'קאמורה קרטל', נאמנות מעוותת ו־רגשות מעוותים, ראו אור בעברית וכבר הפכו לרבי־מכר.
    גאווה מעוותת הוא הספר השלישי בסדרה.
     

    פרק ראשון

    פרולוג
     
     
     
    סרפינה
     
     
    כל חיי חינכו אותי להיות מכובדת, לעשות את מה שמצופה ממני, והיום פעלתי בניגוד לכל זה.
     
    רמו הופיע בפתח, גבוה ומאיים. הוא הגיע כדי לגבות את הפרס שלו. עיניו שוטטו על פני גופי העירום ועיניי עשו את אותו הדבר על פני גופו.
     
    הוא היה אכזרי, מעוות, ללא סיכוי לגאולה.
     
    הוא היה משיכה אכזרית, עונג אסור, כאב ודאי. הייתי אמורה להיגעל ממנו אבל לא נגעלתי, לא מגופו וגם לא תמיד מאופיו.
     
    סגרתי את המים, פחדתי ממה שרצה, מבועתת לחלוטין ממה שאני רציתי. זה היה משחק השחמט שלו. הוא היה המלך ואני הייתי המלכה הלכודה שעליה נדרש האאוטפיט להגן. הוא העמיד אותי במקום לקראת המהלך האחרון שלו: החיסול. שחמט.
     
    הוא החל להתיר את כפתורי החולצה שלו ואז הוריד אותה מעליו. הוא התקרב ועצר מולי. "את תמיד מסתכלת עליי כאילו את רוצה לגעת אבל אסור לך. מי עוצר בעדך, מלאך?"
     
     
     
     
     
     
    פרק 1
     
     
    סרפינה
     
     
    "אני לא מאמין שאת עומדת להתחתן בעוד שלושה ימים," אמר סמואל. כפות רגליו היו מונחות לידי על שולחן הקפה. אימא הייתה חונקת אותנו אם הייתה רואה.
     
    "גם אני לא," אמרתי בשקט. כבר הייתי מבוגרת לעומת בנות רבות אחרות בעולמנו כשבאו בברית הנישואין המקודשת. בת תשע־עשרה. יועדתי לדנילו זה תקופה ארוכה, אבל הארוס שלי היה בן עשרים ואחת בלבד, כך שלא היה צורך שנינשא מוקדם יותר. לי זה בהחלט לא הפריע. כך התאפשר לי לסיים את הלימודים ולהישאר בבית עם סמואל שנה נוספת. הוא ואני מעולם לא נפרדנו לתקופה ארוכה, למעט ימים בודדים כשנסע בענייני עסקים עבור האאוטפיט.
     
    דנילו היה עדיין עסוק בהשתלטות על אינדיאנפוליס עקב מחלתו של אביו, ולכן חתונה מאוחרת עוד יותר הייתה עדיפה מבחינתו. אבל עקב היותי אישה, רציתי להתחתן לפני יום הולדתי העשרים. הבטתי בטבעת האירוסין שעל אצבעי וביהלום הבולט במרכזה.
     
     
     
    נאלצנו להרחיב אותה לאורך השנים ככל שאצבעותיי גדלו ובעוד שלושה ימים יענוד דנילו טבעת נוספת על אצבעי.
     
    אימא נכנסה עם אחותי סופיה, שכשראתה אותנו רצה לעברנו ונדחקה בינינו על הספה.
     
    סמואל גלגל את עיניו הכחולות, אבל כרך זרוע סביב אחותנו הקטנה בעודה נצמדת אליו בעיניים גדולות ונלהבות ושיער חום פרוע. לעומת סמואל ולעומתי, היא נראתה כמו אבא ולא ירשה את הבלונד של אימא שלנו. "לא הוגן שאתה נוסע מייד אחרי החתונה של פִינה. חשבתי שיהיה לך יותר זמן בשבילי."
     
    תקעתי בה מרפק. "הֵיי." אבל לא באמת כעסתי עליה. הבנתי את זה. היא תמיד הרגישה כמו גלגל שלישי, כיוון שהייתה צעירה מאיתנו בשמונה שנים וסמואל ואני היינו תאומים.
     
    סופיה שלחה אליי חיוך נבוך. "אתגעגע גם אלייך."
     
    "גם אני אתגעגע אלייך, חיפושית."
     
    אימא כחכחה בגרונה, עמדה זקוף וידיה השתלבו בחזית בטנה. היא לבשה שמלה ירוקה צרה ואלגנטית. עיניה הכחולות הושפלו במבט חמור אל רגלינו שעל השולחן, אבל רטט פיה הבהיר שהיא כובשת חיוך.
     
    סמואל ואני הורדנו את הרגליים מהשולחן בו־זמנית.
     
    "חשבתי שעליי להזהיר אותך שדנילו התקשר. הוא מגיע הנה כי הוא נמצא בעיר ואמור לפגוש את אבא ואת דוד שלך."
     
    עכשיו הבנתי למה גם סופיה לבושה בשמלת קיץ יפה. בכלל לא ידעתי שהוא אמור להגיע. הרי אני אמורה לנסוע מחר לאינדיאנפוליס.
     
    קמתי על רגליי באחת. "מתי?"
     
    "בעוד עשר דקות."
     
    "אימא!" עיניי נפערו באימה. "איך אני אמורה להתכונן עד אז?"
     
    "את נראית בסדר גמור," אמר סמואל בגיחוך. שערו הבלונדיני הקצר היה פרוע בכוונה. אולי הוא יכול להרשות לעצמו להיות במראה מרושל. אני ממש לא.
     
    צמצמתי את עיניי. "אוי, תסתום." יצאתי בריצה מהחדר וכמעט התנגשתי באבא. הוא נסוג לאחור והביט בי בחיוך שואל.
     
    "אני צריכה להתכונן!"
     
    לא הסברתי. שישאל את אימא. עליתי במדרגות שתיים־שתיים. ברגע שנכנסתי לחדר האמבטיה וראיתי את בבואתי, התכווצתי. אלוהים. העור שלי היה סמוק והשיער הסתלסל בפראות סביב כתפיי. גם הג'ינס וחולצת הטריקו הפשוטים שלי לא זעקו "רעיה לעתיד". לעזאזל.
     
    מיהרתי לשטוף פנים ואז לקחתי מחליק שיער. השיער שלי היה מתולתל באופן טבעי, אבל תמיד יישרתי אותו כשאנשים מחוץ למשפחה שלי היו בסביבה. נדרשו לי חמש דקות לעשות זאת הפעם. יצאתי בסערה אל חדר השינה שלי, פתחתי לרווחה את ארון הבגדים. בדרך כלל בחירת השמלה המתאימה לאירועים כאלה ארכה שעה לפחות. עכשיו נותרה לי דקה אחת בלבד, אם אני רוצה להספיק גם להתאפר. לקחתי שמלה ורודה שהזמנתי באינטרנט לפני הרבה זמן ומעולם לא לבשתי, ונכנסתי לתוכה. מייד נזכרתי למה לא לבשתי אותה קודם לכן. אורכה היה סנטימטרים ספורים מעל לברכיים וחשפה כמות נכבדה יותר מרגליי הארוכות לעומת מה שהייתי רגילה לחשוף, בעיקר ליד גברים, אבל דנילו יהיה בעלי בעוד שלושה ימים.
     
    הנחתי שיהיה הוגן שהוא יראה עוד קצת ממה שהוא עומד לקבל. ריגוש לחוץ השתלט על גופי, אבל הדחקתי אותו ומיהרתי לנעול נעלי עקב תואמות לפני שמיהרתי אל השידה. לא היה לי מספיק זמן להשקיע באיפור. עורי היה יחסית מושלם, לכן החלטתי לא למרוח שכבת בסיס ולהסתפק במעט סומק ומסקרה, לפני שיצאתי בריצה מהחדר ושעטתי במסדרון לכיוון המדרגות.
     
    צעדיי האטו באופן משמעותי כששמעתי את דנילו, את סמואל ואת אבא בלובי למטה. לא כדאי שאצטייר כמו מישהי שמיהרה להתכונן לקראת גבר, אפילו אם מדובר בארוס שלי.
     
    הם לחצו ידיים והחליפו מילות נימוסים.
     
    פגשתי את דנילו כמה פעמים בעבר. יועדתי לו כשהייתי בת ארבע־עשרה והוא היה בן שש־עשרה, אבל הפעם התחושה תהיה אינטימית יותר. בעוד שלושה ימים בלבד אהיה אשתו ואחלוק איתו את מיטתי. דנילו היה גבר מושך מאוד וזכה להצלחה לא קטנה בקרב נשים, אבל איתי הוא תמיד התנהג כג'נטלמן מושלם. הוא לבש חולצה מחויטת לבנה ומכנסיים שחורים, שערו הכהה מסורק למשעי.
     
    פסעתי את הצעד הראשון והגעתי למדרגה החורקת בכוונה, רגל ארוכה אחת מושטת, ראשי מורם.
     
    כל העיניים הופנו אליי.
     
    עיניו החומות של דנילו התמקדו ברגליי החשופות ואז התרוממו במהירות אל פניי בחיוך. גם אבא וסמואל העיפו מבט חטוף ברגליי אבל תגובתם הייתה נלהבת פחות. אבא הפגין סבלנות ואהבה כלפי אימא וכלפינו, הילדים, אפילו כלפי סמואל, עד שהיה קל לשכוח שהוא האנדרבוס של מיניאפוליס — איש שכולם פחדו מפניו. אבל כשהוא הניח את ידו על כתפו של דנילו בפנים חמורות סבר, נזכרתי מייד. "אשמח לתת לך משהו במשרד שלי," אמר בקול קר.
     
    דנילו לא התרשם מהשינוי במצב רוחו של אבא שלי. הוא עמד להיות האנדרבוס הצעיר ביותר בתולדות האאוטפיט, והוא כבר שלט בפועל באינדיאנפוליס כי אביו היה חולה מדי. הוא הניד קצרות בראשו. "כמובן," אמר בנחת ונראה מבוגר יותר מכפי שנותיו. מחושל, בוגר. הרבה יותר גבר מכפי שאני הרגשתי אישה. דנילו שלח אליי חיוך נוסף ואז הלך בעקבות אבא שלי.
     
    ירדתי במדרגות הנותרות וסמואל חסם את דרכי. "לכי להחליף בגדים."
     
    "סליחה?"
     
    הוא הצביע על הרגליים שלי. "הרגליים שלך חשופות."
     
    הצבעתי על ידיי ועל צווארי. "גם הצוואר והידיים שלי חשופים." הרמתי רגל אחת. "ויש לי רגליים יפות."
     
    סמואל הביט ברגלי ואז בפניי בקימוט מצח. "כן, טוב, דנילו לא צריך לדעת את זה."
     
    גיחכתי ואז מיהרתי להסתובב מחשש שדנילו קרוב מדי ועלול לשמוע. "הוא יראה לא מעט מהרגליים שלי בליל הכלולות." חום עלה בלחיי בעל כורחי.
     
    הבעת פניו של סמואל הקדירה.
     
    "זוז ממני," אמרתי וניסיתי לעקוף אותו.
     
    סמואל חסם אותי בגופו. "לכי להחליף בגדים, פינה. עכשיו," הוא הורה בקול שכנראה היה שמור לעסקי הבכירים.
     
    לא האמנתי לחוצפה שלו. האם הוא חשב שאציית לו רק מפני שהוא בכיר? זה לא עבד בחמש השנים האחרונות. מיהרתי לשלוח יד אל בטנו וצבטתי אותו בכוח, משימה לא קלה בהתחשב בעובדה שסמואל היה כולו שרירים.
     
    הוא התפתל בהפתעה ואני ניצלתי את חוסר תשומת הלב הרגעי כדי לחמוק ממנו. נענעתי את מותניי בהפגנתיות ונכנסתי לסלון. סמואל הדביק את צעדיי. "יש לך מזג בלתי אפשרי."
     
    חייכתי. "בדיוק כמו לך."
     
    "אני גבר. נשים אמורות להיות נינוחות."
     
    גלגלתי עיניים.
     
    סמואל שילב את זרועותיו ונשען על הקיר ליד החלון. "את תמיד מתנהגת כמו ליידי מחונכת כשיש אחרים בסביבה. דנילו יזכה להפתעה לא נעימה כשיבין שלא קיבל ליידי אלא סופת הוריקן."
     
    זיק של דאגה הציף אותי. סמואל צדק. כולם מחוץ למשפחה שלי ידעו שאני נסיכת הקרח. המשפחה שלנו הייתה ידועה לשמצה בשליטה העצמית ובדריכות האופייניות לנו. האנשים היחידים שבאמת הכירו אותי היו הוריי, סופיה וסמואל. איך אוכל להתנהג בטבעיות ליד דנילו? או שמא זה יעורר בו סלידה?
     
     
     
    דנילו תמיד היה בשליטה, וזו כנראה הסיבה שדוד דנטה ואבא בחרו אותו בשביל המשפחה שלי ומכיוון שהוא היה היורש של הערים החשובות ביותר באאוטפיט.
     
    דפיקה נשמעה והסתובבתי בדיוק כשדנילו נכנס.
     
    עיניו החומות הביטו בעיניי והוא שלח אליי חיוך קל, ואז הבעת פניו נדרכה מעט כשעיניו עברו אל סמואל שעדיין נשען על הקיר מאחוריי. העזתי להביט לאחור וראיתי את אחי נועץ מבט זועם בארוס שלי כאילו רצה לשבור אותו לרסיסים. ניסיתי לפגוש במבטו של סמואל אבל הוא היה נחוש להרוג את דנילו באמצעות עיניו. לא האמנתי עליו.
     
    "סמואל," אמרתי בקול מנומס ומאולץ. "למה שלא תיתן לדנילו ולי רגע?"
     
    סמואל התיק את מבטו מהארוס שלי וחייך. "אני כבר נותן לכם רגע."
     
    "לבד."
     
    סמואל נענע את ראשו פעם אחת וחיוכו הקדיר. עיניו שבו אל דנילו. "באחריותי לשמור על כבודך."
     
    חום התפשט בלחיי. אם דנילו לא היה בחדר, הייתי מסתערת על אחי וחונקת אותו.
     
    דנילו ניגש אליי ונשק לידי אבל עיניו ננעצו באחי. הוא הרפה מידי. "אני יכול להבטיח לך שכבודה של סרפינה מובטח בחברתי. אחכה עד ליל הכלולות כדי לממש את הזכויות שלי כשהיא כבר תצא מתחום האחריות שלך." קולו של דנילו עטה נימה מאיימת. הוא מעולם לא רמז על סקס וידעתי שזה נועד כדי להתגרות באחי. משחקי כוחות בין שני זכרי אלפא.
     
    סמואל התנודד קדימה והתרחק מהקיר. ידו התקרבה אל נרתיק הסכין שלו. הסתובבתי וניגשתי אל אחי התאום כדי להניח יד על חזהו. "סמואל," אמרתי בנימת אזהרה ונעצתי את ציפורניי בעורו דרך בד החולצה. "דנילו הוא הארוס שלי. תן לנו רגע."
     
    סמואל השפיל את מבטו אל פניי ולשם שינוי הבעתו לא התרככה. "לא," אמר בנחישות. "ואת לא תמרי את פי."
     
    לעיתים קרובות שכחתי מי הוא סמואל; הוא היה התאום שלי, חברי הטוב ביותר, איש סודי, אבל כבר חמש שנים שהוא בכיר, רוצח והוא לא ייסוג מול גבר אחר, בטח לא מישהו שיצטרך לפגוש בתור אנדרבוס בהמשך. אם אלחץ עליו, הוא יצטייר כחלש והוא היה אמור לתפוס את תפקיד האנדרבוס מאבינו בעוד כמה שנים. אף על פי ששנאתי לעשות את זה, ומעולם לא עשיתי זאת, השפלתי את עיניי כאילו אני נכנעת לרצונו.
     
    דנילו אולי הארוס שלי אבל סמואל תמיד יהיה אחי בדם, ולא רציתי שיצטייר כחלש בפני אף אחד. "אתה צודק," אמרתי בצייתנות. "אני מצטערת."
     
    סמואל נגע בכתפי ולחץ עליה קלות. "דנילו," אמר בשקט. "אחותי תצא עכשיו. אני רוצה להחליף איתך מילה לבד."
     
    דמי רתח כששלחתי אל דנילו חיוך מתנצל לפני שיצאתי. ברגע שהייתי מחוץ לסלון, החיוך נשמט ופסעתי בסערה ברחבי הלובי, חדורת רצון להוציא את הכעס. איפה אבא? פניתי והתנגשתי במישהו. "תיזהרי," נשמע קול שהכרתי היטב ושתי ידיים ייצבו אותי.
     
    הרמתי את המבט. "דוד דנטה," אמרתי בחיוך ואז הסמקתי כי התנגשתי בו כמו ילדה בת חמש בהתקף זעם. יישרתי את השמלה וניסיתי להיראות רגועה.
     
    דנטה הטה את ראשו בחיוך קטן. "קרה משהו? את נראית מצוברחת."
     
    לחיי התלהטו עוד יותר. "סמואל הביך אותי בפני דנילו. הוא איתו לבד עכשיו. מחליפים מילה. תוכל לבדוק מה קורה שם בבקשה לפני שסמואל יהרוס הכול?"
     
    דנטה גיחך אבל הנהן. "אחיך רוצה להגן עלייך. איפה הם?"
     
    "בסלון," אמרתי.
     
    הוא לחץ על כתפי והסתלק. הזעם עדיין בעבע תחת עורי. אדאג שסמואל ישלם על זה. עליתי לקומה העליונה ונכנסתי לחדר שלו. כמה סכינים וכלי נשק היסטוריים עיטרו את הקירות, אבל מלבד זאת החדר היה מרוהט בענייניות.
     
     
     
    בעוד שבוע, סמואל יעבור לגור בדירה שלו בשיקגו כדי לעבוד ישירות תחת דנטה למשך כמה שנים, לפני שיחזור למיניאפוליס ויתפוס את מקומו של אבא.
     
    צנחתי על המיטה שלו וחיכיתי. עם כל שנייה שעברה, הלחץ שלי גבר. קמתי ופסעתי ברחבי החדר. כששמעתי את הצעדים שלו, עצרתי והסתתרתי מאחורי הדלת. חלצתי בזהירות את נעלי העקב. הדלת נפתחה וסמואל נכנס. קפצתי וניסיתי לנחות על גבו ולכרוך את זרועותיי סביב צווארו כפי שעשיתי לעיתים קרובות בעבר.
     
    סמואל תפס אותי, הרים אותי על כתפו למרות המאבק, והשליך אותי על המיטה. לאחר מכן הוא ריתק אותי, פרע את שערי ודגדג אותי.
     
    "די!" צווחתי בין פרצי צחוק. "סם, די!"
     
    הוא הפסיק אבל שלח אליי חיוך זחוח. "לא תוכלי לנצח אותי."
     
    "העדפתי אותך נער כחוש ולא מכונת חיסול," מלמלתי.
     
    משהו קודר עבר בעיניו של סמואל. נגעתי בחזהו ודחפתי אותו קלות כדי להסיח את דעתו מהזוועות שנזכר בהן. "עד כמה הבכת אותי מול דנילו?"
     
    "עברתי איתו על פרטי ליל הכלולות שלכם."
     
    הבטתי בסמואל המומה. "לא נכון."
     
    "נכון מאוד."
     
    הזדקפתי. "מה אמרת?"
     
    "אמרתי לו שכדאי שיתנהג אלייך כמו ליידי בליל הכלולות. בלי שטויות שתלטניות ודברים כאלה."
     
    לחיי בערו בלהט. הכיתי חזק בכתפו.
     
    הוא קימט את מצחו ושפשף את המקום. "למה?"
     
    "למה? הבכת אותי מול דנילו. איך יכולת לדבר איתו על דברים כאלה? ליל הכלולות שלי הוא לא עניינך." פניי בערו מרוב מבוכה וכעס. לא האמנתי עליו. הוא תמיד גונן עליי, כמובן. אבל הוא עבר את הגבול.
     
     
     
    סמואל עיווה את פניו. "תסמכי עליי, לא היה לי קל. אני לא אוהב לחשוב על אחותי הקטנה עושה סקס."
     
    שוב הכיתי אותו. "אתה גדול ממני בשלוש דקות בלבד. ואתה עושה סקס כבר שנים. אתה בכלל זוכר עם כמה נשים שכבת?"
     
    הוא משך בכתפיו. "אני גבר."
     
    "אוי, תסתום," מלמלתי. "איך אוכל להסתכל לדנילו בעיניים אחרי מה שעשית?"
     
    "אם זה היה תלוי בי, היית הופכת להיות נזירה," אמר סמואל ואני איבדתי עשתונות. הוא ידע איך לשגע אותי. התנפלתי עליו שוב כמו קודם אבל זה היה חסר טעם. הפעם האחרונה שבה היה לי סיכוי להביס את סמואל בקרב הייתה לפני חמש שנים. סמואל כרך את זרועותיו סביבי מאחור וריתק אותי למקום.
     
    "אני חושב שאקח אותך ככה לקומה למטה. דנילו עדיין מדבר עם דנטה. אני בטוח שהוא ישמח לראות את אשתו לעתיד משתוללת ככה. אולי הוא יתחרט על החתונה אם יראה שאת לא ממש הליידי הצייתנית שהיית רוצה שיחשוב."
     
    "שלא תעז!" בעטתי ברגליו, אבל סמואל משך אותי והצמיד אותי לחזהו כאילו הייתי בובה.
     
    בעודי צמודה לסמואל, אבא נכנס ועיניו נעו ממני אל התאום שלי. הוא נענע את ראשו פעם אחת. "חשבתי שהפסקתם להתקוטט כשהתבגרתם."
     
    סמואל שחרר אותי ואני מעדתי על רגליי. הוא יישר את בגדיו, סידר את נרתיקי האקדח והסכינים. "היא התחילה."
     
    שלחתי אליו מבט. סידרתי את שערי ואת בגדיי. כחכחתי בגרוני ואמרתי, "הוא הביך אותי מול דנילו, אבא."
     
    "אמרתי לדנילו שאתלוש לו את הביצים אם לא יתנהג אליה יפה בליל הכלולות."
     
    הזדעפתי אל התאום שלי. הוא לא ציין את הפרט הזה בפניי.
     
     
     
    אבא נכנס בחיוך משועשע. הוא נגע בלחיי. "יונה קטנה שלי," ואז הוא עבר אל סמואל וטפח על שכמו. "טוב עשית."
     
    שלחתי אל שניהם מבטים המומים. כבשתי את הרוגז ואת הכרת התודה שלי על המגננה שלהם ויצאתי אל החדר שלי. התיישבתי על המיטה ולפתע חשתי עצבות. אני עומדת לעזוב את המשפחה, את הבית שלי לטובת עיר שלא הכרתי ובעל שאיתו בקושי דיברתי.
     
    מישהו דפק, קול לא מוכר. קמתי וניגשתי לדלת כדי לפתוח אותה.
     
    הפתעה נפלה עליי כשראיתי את דמותו התמירה של דנילו. פתחתי את הדלת לרווחה, אך לא הזמנתי אותו להיכנס. זו הייתה התנהגות ישירה מדי. במקום זאת יצאתי למסדרון. "אסור לי להזמין אותך להיכנס."
     
    דנילו שלח אליי חיוך מבין. "ברור שלא. למקרה שחששת, אמרתי לדוד שלך שאני עולה לכאן."
     
    "אה," אמרתי, המומה מנוכחותו ומהזיכרון של מה שעשה סמואל.
     
    "רציתי להגיד שלום. אני צריך לצאת בעוד כמה דקות," המשיך.
     
    "מצטערת," אמרתי במירב הכבוד שאפשרו לי פניי הבוערות.
     
    דנילו חייך, מצחו מקומט. "על מה?"
     
    "על מה שעשה אחי. הוא לא היה צריך לדבר איתך על... על ליל הכלולות שלנו."
     
    דנילו צחק והתקרב אליי. ריחו החריף אפף אותי. הוא לקח את ידי ונשק לה. בטני פרפרה. "הוא רוצה להגן עלייך, זה ראוי לכבוד. אני לא מאשים אותו. אישה כמוך ראויה ליחס של ליידי ואני אתייחס אלייך כך בליל הכלולות ובכל לילה מעתה והלאה."
     
    הוא רכן ונשק ללחיי. עיניו הבהירו שהוא רוצה לעשות הרבה מעבר. הוא נסוג והרפה מידי. בלעתי את הרוק.
     
    "אני מחכה בקוצר רוח להינשא לך, סרפינה."
     
    "גם אני," אמרתי בשקט.
     
     
     
    במבט אחרון אליי, הוא הסתובב ויצא. ליבי הלם בחזי. שבתי לחדר וצנחתי על המיטה. לא הייתי מאוהבת בדנילו, אבל יכולתי לדמיין את עצמי מתאהבת בו. זו התחלה טובה לנישואים. התחלה טובה מזו שזכו לה בנות רבות.
     
    כעבור כמה רגעים, מישהו שוב נקש בדלת. הפעם זיהיתי את הדפיקה הלא מהוססת של אגרוף על העץ. "תיכנס," אמרתי.
     
    לא הייתי צריכה להרים את מבטי כדי להבין במי מדובר. זיהיתי את צעדיו של סמואל בעיניים עצומות. הוא התיישב לידי. "תודה על שציית לי כשדנילו היה בסביבה," אמר סמואל בשקט ואחז בידי.
     
    "אתה צריך להיראות חזק. לא רציתי שיחשבו שאתה חלש," הרמתי את עיניי אליו ודמעות נקוו בהן.
     
    הבעתו נדרכה. "שנאת את זה."
     
    "ברור."
     
    סמואל הסב את מבטו בזעם. "קשה לי שתצטרכי לציית לדנילו או לכל אדם אחר."
     
    "יכולתי לקבל מישהו גרוע יותר מדנילו. הוא ג'נטלמן לידי."
     
    סמואל צחק במרירות. "הוא בפועל האנדרבוס של אינדיאנפוליס, פינה, ולמרות הגיל שלו הוא שולט באנשים שלו. ראיתי אותו בפעולה. הוא בכיר כמוני וכמו אבא. הוא מצפה לצייתנות."
     
    הבטתי בו בסקרנות. "לא ציפית לצייתנות ממני."
     
    "קיוויתי לה," הוא מלמל בשעשוע ואז הרצין שוב. "את אחותי ולא אשתי. זה שונה."
     
    "תצפה מאשתך לגלות צייתנות?"
     
    סמואל קימט את מצחו. "לא יודע. אולי."
     
    "איך אתה מתייחס לנשים שאתה יוצא איתן?" אף פעם לא פגשתי אף אחת מהן. לפני הנישואים, בכירים הכניסו למיטתם נשים מבחוץ ונאסר עליהן להיכנס לבתים שלנו.
     
     
     
    פניו של סמואל נאטמו במהירות ובהפתעה. "זה לא משנה," הוא קם על רגליו. "וזה לא משנה איך דנילו נהג להתייחס לזונות שלו. את נסיכת מאפיה, אחותי, ואני נשבע בכבודי שארדוף אותו אם לא יתייחס אלייך כמו אל ליידי."
     
    חייכתי אל אחי התאום. "המגן שלי."
     
    סמואל השיב לי חיוך. "תמיד."
     
     
     
     

    עוד על הספר

    ניתן לרכישה גם במארז

    קאמורה קרטל 3 - גאווה מעוותת קורה ריילי
    פרולוג
     
     
     
    סרפינה
     
     
    כל חיי חינכו אותי להיות מכובדת, לעשות את מה שמצופה ממני, והיום פעלתי בניגוד לכל זה.
     
    רמו הופיע בפתח, גבוה ומאיים. הוא הגיע כדי לגבות את הפרס שלו. עיניו שוטטו על פני גופי העירום ועיניי עשו את אותו הדבר על פני גופו.
     
    הוא היה אכזרי, מעוות, ללא סיכוי לגאולה.
     
    הוא היה משיכה אכזרית, עונג אסור, כאב ודאי. הייתי אמורה להיגעל ממנו אבל לא נגעלתי, לא מגופו וגם לא תמיד מאופיו.
     
    סגרתי את המים, פחדתי ממה שרצה, מבועתת לחלוטין ממה שאני רציתי. זה היה משחק השחמט שלו. הוא היה המלך ואני הייתי המלכה הלכודה שעליה נדרש האאוטפיט להגן. הוא העמיד אותי במקום לקראת המהלך האחרון שלו: החיסול. שחמט.
     
    הוא החל להתיר את כפתורי החולצה שלו ואז הוריד אותה מעליו. הוא התקרב ועצר מולי. "את תמיד מסתכלת עליי כאילו את רוצה לגעת אבל אסור לך. מי עוצר בעדך, מלאך?"
     
     
     
     
     
     
    פרק 1
     
     
    סרפינה
     
     
    "אני לא מאמין שאת עומדת להתחתן בעוד שלושה ימים," אמר סמואל. כפות רגליו היו מונחות לידי על שולחן הקפה. אימא הייתה חונקת אותנו אם הייתה רואה.
     
    "גם אני לא," אמרתי בשקט. כבר הייתי מבוגרת לעומת בנות רבות אחרות בעולמנו כשבאו בברית הנישואין המקודשת. בת תשע־עשרה. יועדתי לדנילו זה תקופה ארוכה, אבל הארוס שלי היה בן עשרים ואחת בלבד, כך שלא היה צורך שנינשא מוקדם יותר. לי זה בהחלט לא הפריע. כך התאפשר לי לסיים את הלימודים ולהישאר בבית עם סמואל שנה נוספת. הוא ואני מעולם לא נפרדנו לתקופה ארוכה, למעט ימים בודדים כשנסע בענייני עסקים עבור האאוטפיט.
     
    דנילו היה עדיין עסוק בהשתלטות על אינדיאנפוליס עקב מחלתו של אביו, ולכן חתונה מאוחרת עוד יותר הייתה עדיפה מבחינתו. אבל עקב היותי אישה, רציתי להתחתן לפני יום הולדתי העשרים. הבטתי בטבעת האירוסין שעל אצבעי וביהלום הבולט במרכזה.
     
     
     
    נאלצנו להרחיב אותה לאורך השנים ככל שאצבעותיי גדלו ובעוד שלושה ימים יענוד דנילו טבעת נוספת על אצבעי.
     
    אימא נכנסה עם אחותי סופיה, שכשראתה אותנו רצה לעברנו ונדחקה בינינו על הספה.
     
    סמואל גלגל את עיניו הכחולות, אבל כרך זרוע סביב אחותנו הקטנה בעודה נצמדת אליו בעיניים גדולות ונלהבות ושיער חום פרוע. לעומת סמואל ולעומתי, היא נראתה כמו אבא ולא ירשה את הבלונד של אימא שלנו. "לא הוגן שאתה נוסע מייד אחרי החתונה של פִינה. חשבתי שיהיה לך יותר זמן בשבילי."
     
    תקעתי בה מרפק. "הֵיי." אבל לא באמת כעסתי עליה. הבנתי את זה. היא תמיד הרגישה כמו גלגל שלישי, כיוון שהייתה צעירה מאיתנו בשמונה שנים וסמואל ואני היינו תאומים.
     
    סופיה שלחה אליי חיוך נבוך. "אתגעגע גם אלייך."
     
    "גם אני אתגעגע אלייך, חיפושית."
     
    אימא כחכחה בגרונה, עמדה זקוף וידיה השתלבו בחזית בטנה. היא לבשה שמלה ירוקה צרה ואלגנטית. עיניה הכחולות הושפלו במבט חמור אל רגלינו שעל השולחן, אבל רטט פיה הבהיר שהיא כובשת חיוך.
     
    סמואל ואני הורדנו את הרגליים מהשולחן בו־זמנית.
     
    "חשבתי שעליי להזהיר אותך שדנילו התקשר. הוא מגיע הנה כי הוא נמצא בעיר ואמור לפגוש את אבא ואת דוד שלך."
     
    עכשיו הבנתי למה גם סופיה לבושה בשמלת קיץ יפה. בכלל לא ידעתי שהוא אמור להגיע. הרי אני אמורה לנסוע מחר לאינדיאנפוליס.
     
    קמתי על רגליי באחת. "מתי?"
     
    "בעוד עשר דקות."
     
    "אימא!" עיניי נפערו באימה. "איך אני אמורה להתכונן עד אז?"
     
    "את נראית בסדר גמור," אמר סמואל בגיחוך. שערו הבלונדיני הקצר היה פרוע בכוונה. אולי הוא יכול להרשות לעצמו להיות במראה מרושל. אני ממש לא.
     
    צמצמתי את עיניי. "אוי, תסתום." יצאתי בריצה מהחדר וכמעט התנגשתי באבא. הוא נסוג לאחור והביט בי בחיוך שואל.
     
    "אני צריכה להתכונן!"
     
    לא הסברתי. שישאל את אימא. עליתי במדרגות שתיים־שתיים. ברגע שנכנסתי לחדר האמבטיה וראיתי את בבואתי, התכווצתי. אלוהים. העור שלי היה סמוק והשיער הסתלסל בפראות סביב כתפיי. גם הג'ינס וחולצת הטריקו הפשוטים שלי לא זעקו "רעיה לעתיד". לעזאזל.
     
    מיהרתי לשטוף פנים ואז לקחתי מחליק שיער. השיער שלי היה מתולתל באופן טבעי, אבל תמיד יישרתי אותו כשאנשים מחוץ למשפחה שלי היו בסביבה. נדרשו לי חמש דקות לעשות זאת הפעם. יצאתי בסערה אל חדר השינה שלי, פתחתי לרווחה את ארון הבגדים. בדרך כלל בחירת השמלה המתאימה לאירועים כאלה ארכה שעה לפחות. עכשיו נותרה לי דקה אחת בלבד, אם אני רוצה להספיק גם להתאפר. לקחתי שמלה ורודה שהזמנתי באינטרנט לפני הרבה זמן ומעולם לא לבשתי, ונכנסתי לתוכה. מייד נזכרתי למה לא לבשתי אותה קודם לכן. אורכה היה סנטימטרים ספורים מעל לברכיים וחשפה כמות נכבדה יותר מרגליי הארוכות לעומת מה שהייתי רגילה לחשוף, בעיקר ליד גברים, אבל דנילו יהיה בעלי בעוד שלושה ימים.
     
    הנחתי שיהיה הוגן שהוא יראה עוד קצת ממה שהוא עומד לקבל. ריגוש לחוץ השתלט על גופי, אבל הדחקתי אותו ומיהרתי לנעול נעלי עקב תואמות לפני שמיהרתי אל השידה. לא היה לי מספיק זמן להשקיע באיפור. עורי היה יחסית מושלם, לכן החלטתי לא למרוח שכבת בסיס ולהסתפק במעט סומק ומסקרה, לפני שיצאתי בריצה מהחדר ושעטתי במסדרון לכיוון המדרגות.
     
    צעדיי האטו באופן משמעותי כששמעתי את דנילו, את סמואל ואת אבא בלובי למטה. לא כדאי שאצטייר כמו מישהי שמיהרה להתכונן לקראת גבר, אפילו אם מדובר בארוס שלי.
     
    הם לחצו ידיים והחליפו מילות נימוסים.
     
    פגשתי את דנילו כמה פעמים בעבר. יועדתי לו כשהייתי בת ארבע־עשרה והוא היה בן שש־עשרה, אבל הפעם התחושה תהיה אינטימית יותר. בעוד שלושה ימים בלבד אהיה אשתו ואחלוק איתו את מיטתי. דנילו היה גבר מושך מאוד וזכה להצלחה לא קטנה בקרב נשים, אבל איתי הוא תמיד התנהג כג'נטלמן מושלם. הוא לבש חולצה מחויטת לבנה ומכנסיים שחורים, שערו הכהה מסורק למשעי.
     
    פסעתי את הצעד הראשון והגעתי למדרגה החורקת בכוונה, רגל ארוכה אחת מושטת, ראשי מורם.
     
    כל העיניים הופנו אליי.
     
    עיניו החומות של דנילו התמקדו ברגליי החשופות ואז התרוממו במהירות אל פניי בחיוך. גם אבא וסמואל העיפו מבט חטוף ברגליי אבל תגובתם הייתה נלהבת פחות. אבא הפגין סבלנות ואהבה כלפי אימא וכלפינו, הילדים, אפילו כלפי סמואל, עד שהיה קל לשכוח שהוא האנדרבוס של מיניאפוליס — איש שכולם פחדו מפניו. אבל כשהוא הניח את ידו על כתפו של דנילו בפנים חמורות סבר, נזכרתי מייד. "אשמח לתת לך משהו במשרד שלי," אמר בקול קר.
     
    דנילו לא התרשם מהשינוי במצב רוחו של אבא שלי. הוא עמד להיות האנדרבוס הצעיר ביותר בתולדות האאוטפיט, והוא כבר שלט בפועל באינדיאנפוליס כי אביו היה חולה מדי. הוא הניד קצרות בראשו. "כמובן," אמר בנחת ונראה מבוגר יותר מכפי שנותיו. מחושל, בוגר. הרבה יותר גבר מכפי שאני הרגשתי אישה. דנילו שלח אליי חיוך נוסף ואז הלך בעקבות אבא שלי.
     
    ירדתי במדרגות הנותרות וסמואל חסם את דרכי. "לכי להחליף בגדים."
     
    "סליחה?"
     
    הוא הצביע על הרגליים שלי. "הרגליים שלך חשופות."
     
    הצבעתי על ידיי ועל צווארי. "גם הצוואר והידיים שלי חשופים." הרמתי רגל אחת. "ויש לי רגליים יפות."
     
    סמואל הביט ברגלי ואז בפניי בקימוט מצח. "כן, טוב, דנילו לא צריך לדעת את זה."
     
    גיחכתי ואז מיהרתי להסתובב מחשש שדנילו קרוב מדי ועלול לשמוע. "הוא יראה לא מעט מהרגליים שלי בליל הכלולות." חום עלה בלחיי בעל כורחי.
     
    הבעת פניו של סמואל הקדירה.
     
    "זוז ממני," אמרתי וניסיתי לעקוף אותו.
     
    סמואל חסם אותי בגופו. "לכי להחליף בגדים, פינה. עכשיו," הוא הורה בקול שכנראה היה שמור לעסקי הבכירים.
     
    לא האמנתי לחוצפה שלו. האם הוא חשב שאציית לו רק מפני שהוא בכיר? זה לא עבד בחמש השנים האחרונות. מיהרתי לשלוח יד אל בטנו וצבטתי אותו בכוח, משימה לא קלה בהתחשב בעובדה שסמואל היה כולו שרירים.
     
    הוא התפתל בהפתעה ואני ניצלתי את חוסר תשומת הלב הרגעי כדי לחמוק ממנו. נענעתי את מותניי בהפגנתיות ונכנסתי לסלון. סמואל הדביק את צעדיי. "יש לך מזג בלתי אפשרי."
     
    חייכתי. "בדיוק כמו לך."
     
    "אני גבר. נשים אמורות להיות נינוחות."
     
    גלגלתי עיניים.
     
    סמואל שילב את זרועותיו ונשען על הקיר ליד החלון. "את תמיד מתנהגת כמו ליידי מחונכת כשיש אחרים בסביבה. דנילו יזכה להפתעה לא נעימה כשיבין שלא קיבל ליידי אלא סופת הוריקן."
     
    זיק של דאגה הציף אותי. סמואל צדק. כולם מחוץ למשפחה שלי ידעו שאני נסיכת הקרח. המשפחה שלנו הייתה ידועה לשמצה בשליטה העצמית ובדריכות האופייניות לנו. האנשים היחידים שבאמת הכירו אותי היו הוריי, סופיה וסמואל. איך אוכל להתנהג בטבעיות ליד דנילו? או שמא זה יעורר בו סלידה?
     
     
     
    דנילו תמיד היה בשליטה, וזו כנראה הסיבה שדוד דנטה ואבא בחרו אותו בשביל המשפחה שלי ומכיוון שהוא היה היורש של הערים החשובות ביותר באאוטפיט.
     
    דפיקה נשמעה והסתובבתי בדיוק כשדנילו נכנס.
     
    עיניו החומות הביטו בעיניי והוא שלח אליי חיוך קל, ואז הבעת פניו נדרכה מעט כשעיניו עברו אל סמואל שעדיין נשען על הקיר מאחוריי. העזתי להביט לאחור וראיתי את אחי נועץ מבט זועם בארוס שלי כאילו רצה לשבור אותו לרסיסים. ניסיתי לפגוש במבטו של סמואל אבל הוא היה נחוש להרוג את דנילו באמצעות עיניו. לא האמנתי עליו.
     
    "סמואל," אמרתי בקול מנומס ומאולץ. "למה שלא תיתן לדנילו ולי רגע?"
     
    סמואל התיק את מבטו מהארוס שלי וחייך. "אני כבר נותן לכם רגע."
     
    "לבד."
     
    סמואל נענע את ראשו פעם אחת וחיוכו הקדיר. עיניו שבו אל דנילו. "באחריותי לשמור על כבודך."
     
    חום התפשט בלחיי. אם דנילו לא היה בחדר, הייתי מסתערת על אחי וחונקת אותו.
     
    דנילו ניגש אליי ונשק לידי אבל עיניו ננעצו באחי. הוא הרפה מידי. "אני יכול להבטיח לך שכבודה של סרפינה מובטח בחברתי. אחכה עד ליל הכלולות כדי לממש את הזכויות שלי כשהיא כבר תצא מתחום האחריות שלך." קולו של דנילו עטה נימה מאיימת. הוא מעולם לא רמז על סקס וידעתי שזה נועד כדי להתגרות באחי. משחקי כוחות בין שני זכרי אלפא.
     
    סמואל התנודד קדימה והתרחק מהקיר. ידו התקרבה אל נרתיק הסכין שלו. הסתובבתי וניגשתי אל אחי התאום כדי להניח יד על חזהו. "סמואל," אמרתי בנימת אזהרה ונעצתי את ציפורניי בעורו דרך בד החולצה. "דנילו הוא הארוס שלי. תן לנו רגע."
     
    סמואל השפיל את מבטו אל פניי ולשם שינוי הבעתו לא התרככה. "לא," אמר בנחישות. "ואת לא תמרי את פי."
     
    לעיתים קרובות שכחתי מי הוא סמואל; הוא היה התאום שלי, חברי הטוב ביותר, איש סודי, אבל כבר חמש שנים שהוא בכיר, רוצח והוא לא ייסוג מול גבר אחר, בטח לא מישהו שיצטרך לפגוש בתור אנדרבוס בהמשך. אם אלחץ עליו, הוא יצטייר כחלש והוא היה אמור לתפוס את תפקיד האנדרבוס מאבינו בעוד כמה שנים. אף על פי ששנאתי לעשות את זה, ומעולם לא עשיתי זאת, השפלתי את עיניי כאילו אני נכנעת לרצונו.
     
    דנילו אולי הארוס שלי אבל סמואל תמיד יהיה אחי בדם, ולא רציתי שיצטייר כחלש בפני אף אחד. "אתה צודק," אמרתי בצייתנות. "אני מצטערת."
     
    סמואל נגע בכתפי ולחץ עליה קלות. "דנילו," אמר בשקט. "אחותי תצא עכשיו. אני רוצה להחליף איתך מילה לבד."
     
    דמי רתח כששלחתי אל דנילו חיוך מתנצל לפני שיצאתי. ברגע שהייתי מחוץ לסלון, החיוך נשמט ופסעתי בסערה ברחבי הלובי, חדורת רצון להוציא את הכעס. איפה אבא? פניתי והתנגשתי במישהו. "תיזהרי," נשמע קול שהכרתי היטב ושתי ידיים ייצבו אותי.
     
    הרמתי את המבט. "דוד דנטה," אמרתי בחיוך ואז הסמקתי כי התנגשתי בו כמו ילדה בת חמש בהתקף זעם. יישרתי את השמלה וניסיתי להיראות רגועה.
     
    דנטה הטה את ראשו בחיוך קטן. "קרה משהו? את נראית מצוברחת."
     
    לחיי התלהטו עוד יותר. "סמואל הביך אותי בפני דנילו. הוא איתו לבד עכשיו. מחליפים מילה. תוכל לבדוק מה קורה שם בבקשה לפני שסמואל יהרוס הכול?"
     
    דנטה גיחך אבל הנהן. "אחיך רוצה להגן עלייך. איפה הם?"
     
    "בסלון," אמרתי.
     
    הוא לחץ על כתפי והסתלק. הזעם עדיין בעבע תחת עורי. אדאג שסמואל ישלם על זה. עליתי לקומה העליונה ונכנסתי לחדר שלו. כמה סכינים וכלי נשק היסטוריים עיטרו את הקירות, אבל מלבד זאת החדר היה מרוהט בענייניות.
     
     
     
    בעוד שבוע, סמואל יעבור לגור בדירה שלו בשיקגו כדי לעבוד ישירות תחת דנטה למשך כמה שנים, לפני שיחזור למיניאפוליס ויתפוס את מקומו של אבא.
     
    צנחתי על המיטה שלו וחיכיתי. עם כל שנייה שעברה, הלחץ שלי גבר. קמתי ופסעתי ברחבי החדר. כששמעתי את הצעדים שלו, עצרתי והסתתרתי מאחורי הדלת. חלצתי בזהירות את נעלי העקב. הדלת נפתחה וסמואל נכנס. קפצתי וניסיתי לנחות על גבו ולכרוך את זרועותיי סביב צווארו כפי שעשיתי לעיתים קרובות בעבר.
     
    סמואל תפס אותי, הרים אותי על כתפו למרות המאבק, והשליך אותי על המיטה. לאחר מכן הוא ריתק אותי, פרע את שערי ודגדג אותי.
     
    "די!" צווחתי בין פרצי צחוק. "סם, די!"
     
    הוא הפסיק אבל שלח אליי חיוך זחוח. "לא תוכלי לנצח אותי."
     
    "העדפתי אותך נער כחוש ולא מכונת חיסול," מלמלתי.
     
    משהו קודר עבר בעיניו של סמואל. נגעתי בחזהו ודחפתי אותו קלות כדי להסיח את דעתו מהזוועות שנזכר בהן. "עד כמה הבכת אותי מול דנילו?"
     
    "עברתי איתו על פרטי ליל הכלולות שלכם."
     
    הבטתי בסמואל המומה. "לא נכון."
     
    "נכון מאוד."
     
    הזדקפתי. "מה אמרת?"
     
    "אמרתי לו שכדאי שיתנהג אלייך כמו ליידי בליל הכלולות. בלי שטויות שתלטניות ודברים כאלה."
     
    לחיי בערו בלהט. הכיתי חזק בכתפו.
     
    הוא קימט את מצחו ושפשף את המקום. "למה?"
     
    "למה? הבכת אותי מול דנילו. איך יכולת לדבר איתו על דברים כאלה? ליל הכלולות שלי הוא לא עניינך." פניי בערו מרוב מבוכה וכעס. לא האמנתי עליו. הוא תמיד גונן עליי, כמובן. אבל הוא עבר את הגבול.
     
     
     
    סמואל עיווה את פניו. "תסמכי עליי, לא היה לי קל. אני לא אוהב לחשוב על אחותי הקטנה עושה סקס."
     
    שוב הכיתי אותו. "אתה גדול ממני בשלוש דקות בלבד. ואתה עושה סקס כבר שנים. אתה בכלל זוכר עם כמה נשים שכבת?"
     
    הוא משך בכתפיו. "אני גבר."
     
    "אוי, תסתום," מלמלתי. "איך אוכל להסתכל לדנילו בעיניים אחרי מה שעשית?"
     
    "אם זה היה תלוי בי, היית הופכת להיות נזירה," אמר סמואל ואני איבדתי עשתונות. הוא ידע איך לשגע אותי. התנפלתי עליו שוב כמו קודם אבל זה היה חסר טעם. הפעם האחרונה שבה היה לי סיכוי להביס את סמואל בקרב הייתה לפני חמש שנים. סמואל כרך את זרועותיו סביבי מאחור וריתק אותי למקום.
     
    "אני חושב שאקח אותך ככה לקומה למטה. דנילו עדיין מדבר עם דנטה. אני בטוח שהוא ישמח לראות את אשתו לעתיד משתוללת ככה. אולי הוא יתחרט על החתונה אם יראה שאת לא ממש הליידי הצייתנית שהיית רוצה שיחשוב."
     
    "שלא תעז!" בעטתי ברגליו, אבל סמואל משך אותי והצמיד אותי לחזהו כאילו הייתי בובה.
     
    בעודי צמודה לסמואל, אבא נכנס ועיניו נעו ממני אל התאום שלי. הוא נענע את ראשו פעם אחת. "חשבתי שהפסקתם להתקוטט כשהתבגרתם."
     
    סמואל שחרר אותי ואני מעדתי על רגליי. הוא יישר את בגדיו, סידר את נרתיקי האקדח והסכינים. "היא התחילה."
     
    שלחתי אליו מבט. סידרתי את שערי ואת בגדיי. כחכחתי בגרוני ואמרתי, "הוא הביך אותי מול דנילו, אבא."
     
    "אמרתי לדנילו שאתלוש לו את הביצים אם לא יתנהג אליה יפה בליל הכלולות."
     
    הזדעפתי אל התאום שלי. הוא לא ציין את הפרט הזה בפניי.
     
     
     
    אבא נכנס בחיוך משועשע. הוא נגע בלחיי. "יונה קטנה שלי," ואז הוא עבר אל סמואל וטפח על שכמו. "טוב עשית."
     
    שלחתי אל שניהם מבטים המומים. כבשתי את הרוגז ואת הכרת התודה שלי על המגננה שלהם ויצאתי אל החדר שלי. התיישבתי על המיטה ולפתע חשתי עצבות. אני עומדת לעזוב את המשפחה, את הבית שלי לטובת עיר שלא הכרתי ובעל שאיתו בקושי דיברתי.
     
    מישהו דפק, קול לא מוכר. קמתי וניגשתי לדלת כדי לפתוח אותה.
     
    הפתעה נפלה עליי כשראיתי את דמותו התמירה של דנילו. פתחתי את הדלת לרווחה, אך לא הזמנתי אותו להיכנס. זו הייתה התנהגות ישירה מדי. במקום זאת יצאתי למסדרון. "אסור לי להזמין אותך להיכנס."
     
    דנילו שלח אליי חיוך מבין. "ברור שלא. למקרה שחששת, אמרתי לדוד שלך שאני עולה לכאן."
     
    "אה," אמרתי, המומה מנוכחותו ומהזיכרון של מה שעשה סמואל.
     
    "רציתי להגיד שלום. אני צריך לצאת בעוד כמה דקות," המשיך.
     
    "מצטערת," אמרתי במירב הכבוד שאפשרו לי פניי הבוערות.
     
    דנילו חייך, מצחו מקומט. "על מה?"
     
    "על מה שעשה אחי. הוא לא היה צריך לדבר איתך על... על ליל הכלולות שלנו."
     
    דנילו צחק והתקרב אליי. ריחו החריף אפף אותי. הוא לקח את ידי ונשק לה. בטני פרפרה. "הוא רוצה להגן עלייך, זה ראוי לכבוד. אני לא מאשים אותו. אישה כמוך ראויה ליחס של ליידי ואני אתייחס אלייך כך בליל הכלולות ובכל לילה מעתה והלאה."
     
    הוא רכן ונשק ללחיי. עיניו הבהירו שהוא רוצה לעשות הרבה מעבר. הוא נסוג והרפה מידי. בלעתי את הרוק.
     
    "אני מחכה בקוצר רוח להינשא לך, סרפינה."
     
    "גם אני," אמרתי בשקט.
     
     
     
    במבט אחרון אליי, הוא הסתובב ויצא. ליבי הלם בחזי. שבתי לחדר וצנחתי על המיטה. לא הייתי מאוהבת בדנילו, אבל יכולתי לדמיין את עצמי מתאהבת בו. זו התחלה טובה לנישואים. התחלה טובה מזו שזכו לה בנות רבות.
     
    כעבור כמה רגעים, מישהו שוב נקש בדלת. הפעם זיהיתי את הדפיקה הלא מהוססת של אגרוף על העץ. "תיכנס," אמרתי.
     
    לא הייתי צריכה להרים את מבטי כדי להבין במי מדובר. זיהיתי את צעדיו של סמואל בעיניים עצומות. הוא התיישב לידי. "תודה על שציית לי כשדנילו היה בסביבה," אמר סמואל בשקט ואחז בידי.
     
    "אתה צריך להיראות חזק. לא רציתי שיחשבו שאתה חלש," הרמתי את עיניי אליו ודמעות נקוו בהן.
     
    הבעתו נדרכה. "שנאת את זה."
     
    "ברור."
     
    סמואל הסב את מבטו בזעם. "קשה לי שתצטרכי לציית לדנילו או לכל אדם אחר."
     
    "יכולתי לקבל מישהו גרוע יותר מדנילו. הוא ג'נטלמן לידי."
     
    סמואל צחק במרירות. "הוא בפועל האנדרבוס של אינדיאנפוליס, פינה, ולמרות הגיל שלו הוא שולט באנשים שלו. ראיתי אותו בפעולה. הוא בכיר כמוני וכמו אבא. הוא מצפה לצייתנות."
     
    הבטתי בו בסקרנות. "לא ציפית לצייתנות ממני."
     
    "קיוויתי לה," הוא מלמל בשעשוע ואז הרצין שוב. "את אחותי ולא אשתי. זה שונה."
     
    "תצפה מאשתך לגלות צייתנות?"
     
    סמואל קימט את מצחו. "לא יודע. אולי."
     
    "איך אתה מתייחס לנשים שאתה יוצא איתן?" אף פעם לא פגשתי אף אחת מהן. לפני הנישואים, בכירים הכניסו למיטתם נשים מבחוץ ונאסר עליהן להיכנס לבתים שלנו.
     
     
     
    פניו של סמואל נאטמו במהירות ובהפתעה. "זה לא משנה," הוא קם על רגליו. "וזה לא משנה איך דנילו נהג להתייחס לזונות שלו. את נסיכת מאפיה, אחותי, ואני נשבע בכבודי שארדוף אותו אם לא יתייחס אלייך כמו אל ליידי."
     
    חייכתי אל אחי התאום. "המגן שלי."
     
    סמואל השיב לי חיוך. "תמיד."